_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נַהֲרַיִם[1]

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי (בִן-גריון)

לתוכן הענינים

 

טוֹבִיָה

טוביה או, כאשר נקרא שמו בישראל, אָשר-טוֹביה היה איש עני בעל עינים תרוטות ומגמגם בלשונו.  אבל ידעו טיבוֹ בעיר.  הוא היה דר בחרבות בית סמוך לבית-המדרש והיה שכן בית-אל.

טוביה לא עשה מבחר מימיו וגם לא היה מסוגל לכל עבודה וקנין.  ואם ישאלו הקוראים: מאין התפרנס? וממה מצא הגבר הלז את לחמו? על זה גם הוא לא ידע להשיב.  מה שייך? בני-אדם חיים בדוחק, כאשר גזור מאת הבורא יתברך.  ואשתו מעשיה הם בשוק, מוֹכרת תפוחים חמוצים או גם קישואים וירקות ומביאה ערב ערב איזו פרוטות לבית או גם צוֹררי תפוחי-אדמה.  לא להתענג היא מנת חלקנו עלי אדמות.  העיקר הוא לבר-נש אם הוא בעל-בית, כלומר, הוא איש שלו דירה נכתבה בספר-המקנה של העיר על שמו ואדון הוא לארבע אמות קרקע בארץ.  אָשר-טוביה היה בעל-בית כזה.  למרות עניוֹ וּמרוּדוֹ היה לו בית ברחוב התיכונה של העיר, בית שהמקום שעליו הוא עומד שייך לו "מתהום אַרעא עד רוּם רקיע".  הנה לפניכם איש עברי בעל-בית גמור בלוּטוֹן, ואַל יהיה הדבר קל בעיניכם.

לכאורה היה ביתו של טוביה רק בן גג של תבן נושן, נשען על ארבעה כתלים בנויים מומר רעוע; בהם חמישה חורים קטנים וחור אחד גדול, בלשונו: החלונות והדלת.  ומשני עברי הדלת היה גם מעין כרכוב טוּח בטיט כהה ואבן אחת שנחלקו שוּליה מוּנחת לפני מפתן הבית.

ואין זה בית לחוּד, כי אם נחלה; הוא ירש את הבית מהוריו.  במסגרתו הצרה נולד, בו גדל, בו גדל, בו נשא אשה, בו הוליד בנים ובנות, בו גם ישדך אותן הבנות ונותן הוא לבעליהן בתור נדוניה "שטר חצי זכר" על חלקת הבית בעצמו...  כל חתן חדש מקבל שטר חדש בלוית בת זקנה לימים מעט.  אם שוטה הוא החתן אז יאמין אחרי הנישואין בנייר הצרוּר עמו ויתבע את חלקו בגלוי והדבר יבוא לידי הכּאוֹת ומַצוֹת בשערים; ואם פיקח הוא אז כורך הוא אותו שטר עם הכּתוּבּה, שנותן לאשתו קודם החופה, ומשליך שניהם לארגז החפצים, כדברים שאין צורך בם לבן-אדם כל ימיו. 

כי טוביה התנהג בטוֹב עם בנותיו הנשוּאות, יודעים כולי עלמא.  בביתו הן גרות, בתנורו הן מבשלות.  ואם עגלון הוא אחד מחתניו אז נותן הוא לו מלוא ככר אדמה מסביב לדירה להעמדת העגלות.  – וכשהבנות חולות או הן בבחינת יולדות, הוא, אביהן, מבשל ואפה בעדן, מטאטא את הרצפה ומיבש את גללי הבהמה להסקה.  מה לא יעשה אב רחמן בעד יוצאי חלציו?

טוביה היה איש שאינו יודע ספר כלל.  אבל את פירוש המלות שבתפילה הבין לפי דרכו.  ובכל האמירות, שהוא היה אומר מעל הסידור או בעל-פה, היה מתכוון שיושב-מרומים ישמור את ביתו מכל פגע.  בימות הגשמים כִיוֵן שלא ישטפוהו המים, ובימות הקיץ – שלא יהיה לשריפה. 

גם באמירת תהילים ו"חוק לישראל", שהיה רגיל לומר אחרי התפילה כ"בעל-בית" הגון, היה מכוון רק לשם קיום ביתו...  במהות ביתו הכללה גם מהותו ובאוירו – חיוּתו...  הוא לא היה יכול לצייר לו את חייו בלא ביתו.  ביתו ודירתו מילאו את רחשי נפשו וחביון לבו.  תוכן חייו ועולמו היו ארבע אמותיו, ואך ארבע אמותיו.

ובו ביום שבא חור חדש בכתליו או שנשברה הדלת, יום שבו התנור היה מעשן יותר מן השיעור או נימַך הכרכוב מרגלי העזים שהיו בו, הרי הוא, אָשר-טוביה, מרגיש כמעט מעין נחת-רוח.  הוא בעצמו עוסק עתה בבדק הבית ומתקן הכל כיד ה' הטובה עליו.  ביום הזה היה משכים להתפּלל, אוכל במהירות את פת-הקיבר שלו, מסיר את מעילו וחוגר את מכנסיו בחגורה ירוקה, כגוי עובד לכל חוקותיו והלכותיו, ומכין עצמו למלאכתו.  כל טיח בחומר גרם לו עונג גדול, ומכל הרמת הגרזן או המקבת היתה לו מין הרחבת-הנפש.

מובן שכל מה שהוא עושה בתיקון ביתו הוא עושה על צד היותר טוב; וכי עברו עליו אז בני הרחוב ושאר בטלני העיר היה משׂיח עמהם על דבר התיקונים בבתים וצפוּנתם כל בני ביתו הקטנים ואלה מבני השכונה הקרובה היו עומדים אז מסביבו לראות במלאכה.  וכי נשפכו המים מהכד לגוּמה היו מלקקים בלשונם, מתהוללים ושמחים.

אָשר-טוביה היה גם "מבין" בטיב בתים יותר מכל אנשי עירו.  ועם כל זה לא היה מחליף את ביתו אף בבתי העשירים.  למכור את ביתו לאחר – זה הוא דבר שלא היה יכול לתפסו במוחו ולצייר לו מציאותו.

 לגורל אנשים כאלה, שאין להם בתים לשבת בהם ושאנוסים המה לדור ב"שכנוּת" כל ימיהם היה נד בלבו וכבּד לא כּיבּדם..  חיים כאלה, באין בית לשבת בו, חיים בלי אופק ביתי בנוי על קרקע עצמי, לא היה מבין כלל.  הוא גם לא הבין לדרך האנשים האלה, אשר מוכרים בשעת הדחק את בתיהם לאחרים, או גם מחליפים אתום בבתים אחרים.

אָשר-טוביה אינו רגיל לחשוב על יום מותו, אף כי כבר הזקין...  אבל כשעולה רעיון כזה על לבו לפעמים מיד הוא חושב על דבר השארת נחלת ביתו אחריו...  הוא ילך לעולם-האמת ויקבר בקצה שדה-הקברות; והם, חתניו, לוקחי בנותיו, יקימו אחריו ויחזיקו בנחלתו ויעשו בביתו כבשלהם ממש...  על אותו דבר היה מצטער מאוד...  אבל למה ידאג לאחריתו? עודנו בחיים הוא, הבית ביתו והכתלים כתליו.  אמנם יש גם ארץ-ישראל מרחוק, וה"משיח" הלא אפשר כי יבוא בכל יום.  – אבל אולי יתגלגל אז ביתו ויהי נשוא לאדמת-הקודש עם שאר בתי-כנסיות ובתי-מדרשות שבגולה.  פעמים רבות התפללו אצלו ב"מנין", והרי ביתו כבית-הכנסת לכל דבר...  טוב הדבר שעוד אין הדור ראוי לכך...  עתה בני-אדם כבר אינם עובדים את ה' כראוי; והבנים אינם הולכים עוד בדרך האבות.

בעצם, ענין הגלות הוא אצל אָשר-טוֹביה אך אמירה בעלמה.  כל אחינו בני-ישראל, מלבד מוּעט דמוּעט, יושבים כאן וגם עיני הקדוש-ברוך-הוא משגיחות ביושבים כאן.  בביתו יושב אשר-טוביה כל הימים, הכל יש לו, הכל.  – – –

ובאחד הימים החל לאַבּד הכל...

שכנו בצד שמאל, יוחנן לבית ראובן, מכר לאחר את חלק האדמה הפנויה שבין לביתו ובית אשר-טוביה, והקונה היה בן הכפר גדליהו, שנתעשר ממסחר יער, ויבוא העירה לבנות לו בית לשבת בו.

הנה מביאים עצים וקרשים, אבנים ורעפים לבנין החדש.  חופרים בקרקע וטחים בחומר.  קול הערלים העובדים נשמע.  עומדים אנשים מסביב ומשיחים, ילדים קופצים..

הבית החדש הזה יבּנה עליה על גבי חצי-עליה, ויסוּדתוֹ אבן, גם המדור התחתון יספּיק להאפיל את חלונות טוביה. 

ימים ושנים ישב טוביה בשלוה והיה מטייל לכל עברי ביתו כחפצו.  ומעולם לא עלה על לבבו ולא חשב בזה כי יכול הדבר להשתנות – ושבככר הרחבה, אשר בינו ובין שכנו, יעמידו שוב בית גדול משני הבתים גם יחד.  מעולם לא חשב כי תבוא עליו שוֹאה כזאת לקלקל את נחלתו, זו ביתו.  – –

לשוא קרא את גדליהו לפני בית-דין המקום, אין התורה מצלת אותו מן החזק ממנו.  לשוא חגר בעצמו שארית כוחו להילחם עם גדליהו ולהפריע את עבודת הבנין, אשר כבר החלו לעסוק בו.  עושי המלאכה חזקים ממנו.  וכשיציק להם כופתים את ידיו לעץ אחד חזק ומוסיפים לבנות ולעשות מלאכתם.  התערבו פעם במלחמה זו גם חתניו ולוקחי בנותיו, ותבוא הרשות המקומית ותעמוד לימין החזק...

כה נבנה הבנין החדש והלך ונגמר.  הנה כוּסה הגג, הועמדו החלונות והדלתות.  הנה טוּחוּ הקירות, רוּצפוּ קרקעות החדרים.  הכל התכונן ממסד עד הטפחות.  והנעלב אָשר טוביה יושב כּלוּי ביגונו בביתו, כל אשר בו נהרס בבת-אחת.

עוד זיק תקוה מתגנב אל לבו, אולי ירחם ה' יושב מרום וישמע תפילתו, לקעקע בירת הבית החדש על ידי נס; אבל תשועה כזאת לא באה.  הבנין עומד על עמדו ומתנוסס למרחוק.

טוביה כבר הזקין, אור עיניו אין אתו, כל גופו כשלד יבש וגם נפשו אפלה, והוא עודנו יושב בחרבות ביתו, בו נקבר בחייו...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  מתוך: כל סיפורי מיכה-יוסף בִּן-גָריון (ברדיצ'בסקי), הוצאת "עם עובד" , תל-אביב, תשי"א