_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חֲסִידוּת

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

א

"הַחֲסִידוּת לְשִׁטוֹתֶיהָ וְלִזְרָמֶיהָ"

ספרות התלמוד והמדרש, אף כי רחבה היא מאד וכוללת בתוכה פרי ארצות שונות וילדי מועדים רבים, היא עם כל זה בת היקף אחד, ואדם שעובר ממסכתא למסכתא וּממדרש למדרש, הרי הוא כהולך מחדר לחדר באותו הבית וּבאותה החצר.  פּלוני אומר כך ופלוני אומר כך.  הנה מאמר סתם, משל, דרוש, סיפור, ביאור, פּתגם והשוָאה ; אבל מידה אחת לכל חכמי הדורות הללו ודרך אחת.  אף הפּלוגתות הן אך כשיני המזלג, האצבעות של היד, שהכל הולך אל מקום אחד וּבא ממקום אחד.  התרגשות יתירה אין פה ; על הרים לא תעלו, ואפילו בשמים העליונים אין סתומות יתירות ואין דברים שאי אפשר להשיגם.  חכמים, אך חכמים ותלמידי בית־המדרש מנהלים את הספינה של מחשבה וכובשים את הדרכים ; ועם כל זה רוח עממי נושב בכל האמרות והשיחות, השקלות והטריות, הדברים והעיונים.  פּשטות ודברים ברורים, ברורים לכל.

ובים השקט הזה מתחילות לנשב פּתאום שתי סערות גדולות.  שני ספרים מצוינים במינם באו בתור חידוש גמור בעולמו הרוחני של ישראל : ספר יצירה לפני סעדיה וספר האמוּנות והדעות מסעדיה ואילך.  קוים אחדים נוכל למשוך מהקודם להם עד להשפּעת אלה ; אבל קישור גמור אין ביניהם.  דברים בסגנון העמוק והמופשט כאחד כבמשנת ספר־יצירה לא נאמרו לפניו, וחקירות בשיטה שלמה וגמורה כפרקי האמוּנות לא שמענו מקודם.

ספרות ההלכה והמדרש השתלשלה הלאה והוציאה פּירות ; אבל הנה מן שני אלה הדברים הנקובים נולדו שתי ספרויות שלמות חדשות, ספרויות מנגשות אשה את אחותה.  שתיהן מתנגדות הן להראשונה והולכות עם זה יד ביד עם הראשונה.  הנה לנו ספרוּת הקבלה וספרוּת הפילוסופיה הדתית, הספרוּת העברית ההיכלית והאפּלטונית הישנה הקיצה לחיים חדשים, ותבקענה כמו ממעמקי האדמה, הצטרפו ובאו גם השפּעות חדשות, השפּעות פּרסיות והשפּעות ערביות־יוָניות.  באה גם כעין חזרה על התסיסה הנוצרית, למרות זה שנדחקה מחוּץ לגבול, ובאה ההשפּעה הגדולה של דת האיסלם.  כה נכתבו אצלנו ספרים על יד ספרים.  זה נוטה לכאן וזה נוטה לכאן, זה לוקח מזה וזה לוקח מזה וערבובית השיטות והדעות גדולה ורבה.  שפה חדשה נולדה, עברית־ערבית, שחזרה והשפּיעה על העברית גופא, או שחזרה ולקחה מהעברית בלי ערבית.  הרי אלפי מושגים חדשים, סממנים מוקצעים בענינים שכליים והגיוניים, נפשיים ורוחניים.  הרי חיים וניגוּדם, התקבצות והתפּרדות, בנין וחורבן ; הרי דברים שלמים, מוצקים כמו ברוח אחד, והרי טלאים וליקוטים.  ספרים ממדרגה ראשונה הולכים ונידחים מפני ספרים ממדרגה שניה ; האבות נרדפים מהבנים ואנשים הולכים ומתפּרנסים ברוחם מכלי שלישי, והראשון טמון או גנוז...

והנה מתחיל חידוש הדפוס ומרבה עוד את הערבוביה במוקדם ומאוחר, בבכורות ובפסולת.  תבן נטען על גבי עגלות, ובר מושלך בראש כל חוּצות למרמס.  אין מושלים יחידים – אין עולם רוחני אחד, כי אם עולמות שונים, שברים של עולמות ואברים שנעתקו ממקומם.

צאו וחשבו אחד־אחד : הרי ספרי הלכה ומדרש, ספרי קבלה ופילוסופיה, ספרי מחקר ומוסר, ספרי דרוש וזכרון, ספרים מקוריים והעתקות, העתקות גלויות ונסתרות ; והרי ביאורים, והרי פירושים, והרי ויכוּחים, והרי ליקוטים, והרי הקדמות לליקוטים, והדר ליקוטים מהקדמות, מפתחות וכללים.  מי ימצא את ידיו ורגליו באלה ? ומי ימצא סדר נכון בכל אלה ?

צאו וחשבו, כי ספרות החסידות אשר נולדה אחר אלה שאבה מכל אלה וניסתה לטוות הלאה את כל אלה, על פי רוחה ותכניתה היא הבלתי־מסודרה.  מלבד הספר החסידי "שער היחוד והאמונה", הספר "ליקוּטי אמרים" להרב רש"ז מלאדי וספר "ליקוטי מהר"ן" למהר"ן מברסלב כמעט לא תמצאו ספר חסידי שיהיה ראוי לשם ספר.  אין מוקדם ואין מאוחר, אין ראש ואין סוף, אין התחלה ואין תוצאה ואין כל בירור דברים.  גם לעין בוחנת קשה למצוא בהם איזה סדר, איזה ענין נמשך ואיזה רעיון בנוי מכל צדדיו ; וגם למי שבקי מה בספרות הקבלה הקודמת לה – מי באמת יכול להיות בקי בספרות כמו זו – קשה להפריש מה חידש המחבר החסידי מעצמו ומה לקח מאחרים ? והן גם הרבנים המחברים והתלמידים הגדולים לא ידעו בעצמם, איה יִתּם סדר מחשבותיהם הם ואיה יתחיל זה של הקודמים להם.  הלא גם הם לא ידעו כל גבולים במושכלות וכל בירור בהגיונות.  הנך קורא בספרים האלה והנה לפניך מקרא מסורס ופתגם תלמודי לא במקומו, משל מקורי וחצי זוהרי, פּתגם פרדסי וחצי ויטלי, ועוד ועוד.  ואם תנסה לקרוא איזה עמודים רצוּפים, אז ראשך עליך כגלגל מפירורי המחשבות, ליקוטי האמירות ומשברי הספירות וטלאי העיונים...

אפשר לך לומר, ספרות החסידות אין בה כל חידוש, הכל לקוח ממקום פּלוני וממקום אלמוני ; ואפשר לך לומר גם להיפך : הרי חידושים גמורים, הרי רעיונות מרעישים, הרי סקירות ודברי חזון באמת.  הללו המה כבדי־פה והללו מדברים בהרבה לשונות בבת אחת ; הללו טווים והללו מקשרים, הללו המה הולכים לכאורה והללו רק יושבים על משמרתם.

לסַדר מכל אלה שיטה שלמה, לחבר ספר נקוב בשם "החסידות לשיטותיה וזרמיה", כמעשה מיודענו הלל צייטלין (ביבליותיקה של "ספרות", ורשה תר"ע), בודאי לא מילתא זוטרתא היא.

"רבים כתבו וכותבים אצלנו על־דבר החסידות, על מידת החסידות, לקורות החסידות, מחיי החסידים, סיפורי החסידים, חזיונות ורעיונות של חסידים, נשמת חסידים ; ואולם איש לא נתן לנו עוד את החסידות עצמה... רצוני לומר, איש לא נתן לנו עוד את החסידות, בתור שיטה שלמה... עיקריה, ענפיה... דרכי ההסתכלות וההתבוננוּת שלה... חילוּקי הדעות שבה... דרכי העבודה המיוחדים של כל צדיק וצדיק... ראשית זריחת שמשה, הערב שמשה, ירידתה... ואף גם זאת, איש לא נתן לנו עוד ביקורת החסידות".

"נזקקים אנו איפוא לספר חדש, אשר יקיף את כל החסידות מראשיתה ועד אחריתה... ספר אשר יגלה את כל האורות והצללים שלה... ספר יבקר את כל כלליה ופרקיה... ספר יחקור ויעמיק : מה נותנת החסידות לכל מבקש אלהים"... והספר הזה, אשר צייטלין, המקדים כל אלה, נותן לפניך הקורא, הריהו נסיון למלא את החסרון האמור.

נסיון ! ואין זה עוד נסיון, וכמה רחוק זה מלהיות נסיון.  ראשי־פרקים הוא נותן, ובעצם הדבר אין הם פרקים כלל, כי רק פרקים מלאכותיים הם בלא גבולים.  הוא מסמן לנו למשל פרקי : יש ואין, צמצוּם, כוח הפּועל בנפעל, אותיות, העלאת ניצוצות, העלאת מחשבות זרות, העלאת המידות והמתקת הדינים בשרשם ; והנה אפשר להכניס מה שנאמר בפרק זה לשני ולא ישתנה כל עיקר על ידי זה. – הרי לנו בכל פרק "ציטטים" שונים מספרים שונים, בלי שימת לב למה שנאמר מלפניהם ומלאחריהם ובלי בחינה, מלבד איזו הזכרות בהאר"י, במה שנאמר בזה מאבותיהם של החסידים ובמקורים הראשונים.  ויותר מזה, צייטלין החוקר והמבקר מדבר בין הפּרקים בלשון הציטטים גופא ; הוא לכאורה מסביר מה שנאמר בספר פּלוני ואלמוני, ובאמת אינו מסביר, כי אם ממשיך את הנאמר, ממשיך ממש...

הרב בעל התניא אומר : כל מה שהאדם רואה בעיניו, השמים והארץ ומלואה, הכל הם לבושים חיצונים של המלך הקדוש־ברוך־הוא ; ועל ידיהם יזכור תמיד – פּנימיותם וחיותם ; וצייטלין הוא אומר : כל מה שאנו קוראים מציאות וכו' וכו'.  סגנון מתאים לסגנון...

אנו פּותחים, למשל, את הפּרק "אותיות" ואנו קוראים : האלהות הסתירה עצמה בעולם, ואולם מתוך שכוח הפּועל בנפעל, הרי ישנם בתוך היש עצמו, בתוך המציאות הנגלית עצמה, רמזים וסימנים, המורים על מציאות אחרת רוחית, עליונה ; – ומבלי משים אנו מסתכלים בחלק ההערות למטה, מי אמר זה, אם בעל התניא הנ"ל, אם בעל כתר שם טוב או רבי אחר ? וכה הולכים ונמשכים כל הפּרקים.  הנה מעט אמרות של רבי, ומעט ביאור של צייטלין בסגנון אותו רבי... והקורא יתבלבל, ושוב אינו יודע מהחסידות לבד מהקרעים השונים המובאים פּה ושם ; אבל קרעים וליקוטים בודדים, בלי בחינה ובלי הקדם דברים, שיביאו לידי ידיעה גמורה במה שקודם להם, אינם נותנים להדורש מאומה ואינם מבררים מאומה.

אמנם כן, נזקקים אנו לספר חדש ולחקר ספרות החסידות וּבירוּרה ; אבל תמהים אנו, אם יקיים מר צייטלין את אותו הנדר, ואם יכול הוא, אם יוסיף ללכת בדרכו זו, לקיימו.  אמרו מעט ועשו מעט, ואז תעשו מה ; ואַל תאמרו הרבה, שמזה אולי לא יצא כלום. – – –

ב

"ר' יִשְׂרָאֵל בַּעַל־שֵׁם־טוֹב"

אברהם כהנא, מו"ל התנ"ך עם הפּירוש המדעי, הוציא לאור לפני שנים אחדות מחברת קטנה, נקובה בשם "רבי ישראל בעל־שם־טוב (בעש"ט), חייו, שיטתו ופעולתו".  המחברת נדפסה בזיטומיר והיא מוקדשה לאביו היקר ר' מרדכי, ש"בחוזק יד, ביד קסמים של אב אוהב, היה עוקרו מתוך הסביבה המלאה אויר אירופּי והביאו אל פּינת ערבוביה נעימה, פּינת־סתרים, העומדת בתוך סביבה אחרת לגמרי".  בתומת־ילדים טהורה היה אוהב המחבר להקשיב לסיפורי הילדים הגדולים, ילדי האמונה, ו"בכל חום הנעורים היה משתדל להוכיח את גודל ערכן העממי של ההגדות ההן ואת גודל ערכו של האיש (הבעש"ט), שעליו יכלו להתחבר ולהשתרש אצל העם שמועות כמו אלה", ו"היה דן, שאם לא הניחה לנו ההיסטוריה של תקוּפת אותו האיש, הקרובה כל כך אלינו, חומר ממשי, המעיד על גדולתו.  אם אין לנו עובדות נכונות מחייו, אם במשך הזמן, לא יותר משלושה יובלות שנים, היתה יכולה ההשגחה ההיסטורית לעשות עם האיש הזה מה שהיה בידה לעשות עם גדולי המיסדים והבונים בהיסטוריה של הדתות, במשך אלפי שנה, בערך, כלומר, להנחילנו רק מין אֶפּוס, מין ביוגרפיה הגדית, המעולפת בערפלי האמונה והמאפילה על כל העובדות הממשיות, – הנה עוד תגדל בזה, עוד תרבה ללבנו יצירת הטיפּוס הנפלא ההוא, כדי מה שיכול היה להיוָצר ולהצטייר מתוך הפנטסיה של אותו העם, שנתפּתה ונמשך אחריו ברבבותיו".

וחוזרת היא הערה זו, אשר בהקדשה, בתוספת ביאור בפרק הראשון מן המחברת על־דבר לידתו של הבעש"ט.  שם אומר המחבר, כי "חזיונות העם היותר גדולים, המתוחים כחוּט השני בתוך היסטורית רוחו של העם הישראלי, היא תורת המסתרים, שארית המיתולוגיה הקדומה, שלא הספּיקה להתמזג ולהיטהר על פי דרכה של היהדות ; ולפיכך עמדה זמן כביר מחוּצה לה בתור בן קיבוץ, אסוף מן השוק, והיתה מלַוותה על דרכה המשורכת של ההיסטוריה הישראלית". – "אלפי שנים היו דרושים לסיכּום תורת הקבלה בגליונות ספר אחד, ספר הזוהר, שיכיל את תמציתה של תורת־רזים זו, שיהיה לביבליה שלמה ; ולא פחות מחמש מאות שנה היו דרושות לספר זה, בא־כוחה של הקבלה, עד שעלה בידו לכונן לתורה זו שיטה מעשית, שביכלתה להקיף את כל העם, להינטע ולהשׂתגשׂג גם אצל כל אחד האישים הפּשוּטים מתוך ההמון – לא רק אצל הוזים יחידים כמקדם – בהתמזגה עם יסודי היהדות הרבנית ובהתבססה עליהם.  חמש מאות שלמות היתה צריכה תורה זו לחכות, עד שבאה שעתה המוכשרת לעשותה עממית, ולפעול מהפּכה גדולה בחלק הגון של כנסת־ישראל".  "ונפלא הדבר, כי גם בפרט זה – באופן התהווּת הסיפוּרים הביוגרפיים על־אודות הבעש"ט – עבר ספר ה"שבחים" דרך אותן המדרגות הנעלמות של התפּתחוּת ספרי דת העתיקים, אשר מתקוּפת התפּתחוּת ארוכה וממושכה במשך מאות שנים בפיות המאמינים עד הזמן של העלאתם בכתב לא השאירו אחריהם בדרך התפּתחוּתם כל רושם ניכּר וכל עקבות, שנוכל להתחקות על שרשיהם.  וכל זה הספּיק לעשות הספר החסידי – ובדור כל כך קרוב אלינו – בעשרות שנים, מה שעלה לקבצי הסיפוּרים ממין זה רק במאות שלמות".

ובאמת המהלך המהיר של האגדה החסידית, אגדה שכמעט התרקמה לנגד עינינו ותהי ליצירה הממלאה לבות אנשים וגם חותכת להם חיים על פי דרכם, ראוי לשום לו לב מכמה פּנים, ולא אך מצד אחד בלבד... הנה מקלקל כהנא את רושם החזון הזה, שכבר עושה אותו לחוק ; ובמקום שחסר לו איזה פרק, הוא כמעט תובע אותו בחזקה...

"חטא היתה חוטאת הפנטסיה של המאמינים נגד הבעש"ט, אילמלא רקמה איזו הגדת פּלאים על־אודות לידתו.  זר ואי־טבעי היה הדבר, לולא היה מלוּוה חזיון לידתו של מיסד שיטה דתית, המעוטפת בעצמה ערפלי הסוד, במעשה נסים ושינוּי הסדרים מצד ההשגחה".

והנה שוב קוראים אנו "זה דרכה של ההיסטוריה הישראלית לעשות זיגזַגים, מסילה משורכת במהלכה.  כדרכה הרוחני, כן דרכה הארצי.  ממדינה למדינה, מקצה הארץ ועד קצה תעשה קפיצות ענקיות.  גרגר זרע קטן, הנצרר בכנפי הרוח, ינשא ויזרע בקרקע רחוקה, המוכשרה באותו הזמן לקליטתו. – ואחד מאותם החזיונות בהיסטורית האומה הירודה והמפוזרת, המקפצים ככה ממקום לחברו ומשתקעים בכל יום, שהם מוצאים מוכשר להם, הוא תורת הרזים והנסתר המכוסה בגליונות ספרותה העשירה".  מוחק המחבר את מטבעותיו מרוב משמוש בהן ומרוב חיבה לסממני התקופות והמחזות, שהוא בעצמו מקצרם ומרחיבם ועושה מהם כּוָנים כּוָנים.  פּה ימעט החום שבלב ועוד יותר – התפעלות מליצית לשונית.  ועד ד' הארצות הוא לו, להיותו שלטון אוטונומי יהודי, חזיון נפלא, שלא ראתה כמוהו האומה הישראלית בכל גלותה (עמוד כ"ב).  ובצבעים כאלה הוא מתאר כל מאורע, אם גדול אם קטן.  כהנא הוא חוקר במקצת, מבקר במקצת, מלקט ובורר לו את הסממנים לפרקיו, והוא גם מפרט אותם לפרטיהם ; אבל בראש ובסוף הפּרטים הוא עושה לו כללים יפים וּמיני סלסולים תולדתיים, ואין גם כלל אחד, שלא ישיח בו מ"היסטורית ישראל", ולנו כל זה, ככל כפל הדברים שלו, למותר.

הוא מתחיל להרצות ולומר : איזוהי הדרך, שבה התפּתחה מחשבתו של הרמב"ם במשך תקוּפת חייו זו, המעוטפה כולה מחשכים ? והוא מחליף תיכף את השאלה הנכונה במלים אחרות וחוזר : איזהו האורח, שבו הלכו רעיונותיו, עד הגיעם לנקודת אותו ה"אני מאמין", שהיה אחר־כך לכוכב מאיר בכל השיטה שנבראה על ידו ? – הוא אומר על נכון : אין איש יודע מזה עד־מה, מאחר שסיפור פּעולתו וחייו לא הגיע לידינו בסדר כרונולוגי, כי אם קטעים וסירוגין, מבלי שום ציוּן הזמנים ; ותיכף לזה הוא מסמיך משפּט בלי טעם ואומר : בלי ספק היתה התפּתחוּת אָפיוֹ הכביר נכנעת לאותם החוקים, השׁוררים בהתפּתחוּת שאר בעלי־חיים... כה משמשים בכל המחברת אור וצל בערבוביה.  הרי סקירות נכונות, והרי התפעלות וחום ומליצות ודברים שטחיים.  ההשוָאות בין הקבלה והחסידות בנויות לעתים על בלימה.  הרי פירוט הפּרטים וכילול הכללים ; ובעיקר אין הכללים הללו תולדות אותם הפּרטים ותולדות אותן החקירות.  כהנא אינו חוקר לגמרי באלה, כי אם מַרצה, מלקט, מבאר ומהלל.  יש ניצוצות בכל פּרק ופרק, אבל אין אור מאיר...

 

ג

ממין אחר היא מחברתו של ש. א. הורודצקי על־אודות רבי ישראל בעל שם טוב, שנדפסה בשני כרכי "העתיד" הראשונים וגם בקונטרס מיוחד.  הורודצקי יודע את החסידות יותר מכהנא, והיא גם יותר מתאימה לרוחו.  מאהלי החסידות בא אותו סופר, בהם גוּדל, בם שיכלל לו את האופק המדעי שלו.  הורודצקי אינו נלהב גם במקום שהוא מתפּעל ; הוא אוהב את החום, את הרגש, ונושא בחוּבו יראת־הכבוד לכל נאצל ונעלה.  הוא אינו פותר, גם אינו רוצה לשאול ; אבל רוצה הוא להראות צירוּפי הרוּח, לברר ולסדר.  ההתנגשות רחוקה ממנו ; מיתמות הנפש, בעת יכבו כל הנרות אשר מסביבה, לא יפחד פּחד.  אם הוא מטייל, הדרכים כבוּשות לפניו ; ואם הוא מטפּס למעלה, לא יפגוש צורי מכשול.  יש מרחב בעולם עד לבלי די.  מי יאמר : אפסה תקוה מאנוש, מי יאמר, כי אין אלהים וכי ננעלו כל שערי תפילה לאלהים ? הוא הולך את דרכו ; והוא יארח אליך, מתחבר עמך ומראה לך את מסבי התולדה, קישורי המעשים וחזיונות בעלי הרגש.  כי תישן תחלום, והנה תקום בבוקר והשמים והארץ פּתוּחים.  יש אֵל עולם, אל ישראל ואל דעות.  אלים רמים בראו יש מהכל, והם הציבו גבוּלות העמים, חקקו תורות ומשפּטים ושלחו שליחים לכל גוי.  לא חסר נביאים הוא מין האנושי.  צריך אדם רק להבין תהלוכות הדורות, סימני האישים הגדולים.  קיומה של החסידות תלוי באורה, נצחונה הוא נצחון הרגש והאור.

מלה חביבה להורודצקי : מסתורין, ולו לא מלה היא בלבד, כי אם חלק עצמי מן החיים.  הוא מכייל כללים והם בהירים כפרטים ; הוא מפרט וחוזר ומפרט, והקורא לא ילאה. – האגדה לא אך תפליא אותו, היא מזינה אותו.  העבודה לשוכן בערבות אך מנת האדם היא.  את החוּקים לא ישנא, המה אך לו למועקה.  הוא אינו מתפּלץ, אף לא מוכיח, כי אם שמש הוא למתקני דרכים.

הריב"ש היה אחד מן המחוקקים, את נתיבו תמצאו אך בארג המאורעות וכיבוש הרוחות.  אנו גוללים בפרקי תולדה כמו בספר.  הכל חרוּת ובולט, הכל ברור ומפורש והכל מאיר.  יש במדעיותו של הסופר הזה מין תום של שירה, מין פּתוס של אֵמון.  הקורא המתבונן אינו מסכים לקישוריו תמיד ולא בכל מחקר הוא מציית לתוצאותיו ; אבל הוא הולך עמו ושׂם לב להרצאותיו ולסימני השואותיו (ביותר במבוא).  באשר יורה ויסביר הן נרגיש אויר של מקורים.  הוא אינו עומד על גבם, כי אם נושא אותם בחובו ונותן לנו מהם ומרוחם.  המדעיות החסידית של הורודצקי היא חציה בירור וחציה אמונה, אמונה צרופה וברורה.  אם נשכח דבר, יחַיה הוא אותו בנו ; ואם לבנו מהסס, הוא ירגיע אותנו.  במהות החסידות שלו אך מרגוע ותום...

 

ד

"בֵּין שְׁנֵי עוֹלָמוֹת"

בחלק התרגוּמים של מאסף "התקופה" נדפסה אגדה דרמתית בארבע מערכות, נקובה בשם "בין שני עולמות או הדבוק".  המחבּר הוא ש. אנ–סקי, והמתרגם ח. נ. ביאליק.

עוד בהרמת המסך לפני המערכה הראשונה נשמעת זמרה חרישית ומסתורית : "על מה ולמה יורדת הנשמה מאגרא רמא לבירא עמיקתא ? ירידה צורך עליה היא, ירידה צורך עליה היא".  והזמרה הזאת נשמעת שוב מתוך עלטה בתום כל החזון והמסך יורד...

"בסוף העולם הר גבוה ובראש ההר נתונה אבן גדולה, ומן האבן נובע מעיין זך וטהור ; ובסוף העולם השני נתון לב העולם, מפּני שכל דבר בעולם יש לו לב, וכל העולם גופו – גם הוא לב אחד גדול לו.  ולב העולם צופה תמיד מרחוק אל המעיין הזך ולא ישׂבע מראות, והוא מתגעגע ונמשך ומשתוקק וצמא אליו ; אבל להתקרב אינו יכול, מפּני שברגע שהוא זז ממקומו כדי פסיעה אחת – מיד נעלם מעיניו ראש ההר ומעיינו הזך.  וכשלב העולם אינו רואה רגע את המעיין הזה, מיד כל חיותו פוסקת : ובלי חיות הלב, אין חיים לכל העולם והוא נוטה למות.  והמעיין הזך אין לו זיו משלו והוא מתפּרנס מן הזמן שלב העולם נותן לו במתנה ונותן לו לב העולם יום אחד.  וכשהיום נוטה לערוב – המעיין הזך מתחיל מזמר כנגד לב העולם, ולב העולם אף הוא מתחיל מזמר כנגד המעיין הזך ; וזמרת שניהם מתפּשטת בעולם, וקרני־אור יוצאות ממנה ונמשכות אל כל הלבבות של כל הדברים שבעולם, ומלב לחברו ומחברו לחברו.  ואיש אחד, נאמן וחנון, משוטט ועובר בעולם ומלקט את ניצוצי האור של הלבבות ואורג מהם את הזמן; וכשגומר לארוג יום תמים, הוא נותן את היום ללב העולם ולב העולם נותנו אל המעיין הזך וזה חי עוד יום אחד..."

לא ב"ספר חסידים" ההזיתי, כתבתיו אני בימי נעורי, אנו קוראים דברים כאלה, ואף לא בסיפורי החסידים האויריים של פּלוני ואלמוני.  כוח שירי חזק יצר את אלה.  משולח אחד בין הנפשות הפּועלות באותו חזיון משמיעם באזנינו, משמיעם לנו מתוך המעשים והמון החיים גופם. – אין לנו כאן דבר עם משורר מסתורי, שלו דרך מיוחדה לביטוי צרכי לבו ולגעגועי נפשו, כי אם שירה מסתורית ואף ריאלית לפנינו, שירה שואבת פּרקיה מנבכי העולם.  מטרלינק והדומים לו עושים רושם ידוע על־ידי קיצורי דברים והבלעת אמרים.  בני־אדם של משוררים אלה מלאים הם או נראים כמלאים על כל גדותיהם צער ופחד משנה.  המה מתדמים לאילמים ומדברים אף ברמז... השמש בוער בחוץ ובחדרים שׂורר אופל מלאכותי... אבל אנ–סקי אינו כן.  אדרבה, הוא מרבה דברים ומרבה אף מרבה לארוג.  הוא בונה יסוד על גבי יסוד ושׂם אבן על אבן.  נכנסים אנו להיכל, והנה חדרים רבים נפתחים לכל עבר.  מאולם אחד אנו באים אל השני, ומזה לאחר ושוב לאחר ; ובכל אשר נפנה, הנה עומדים כלים מכלים שונים, שולחנות וכסאות וארונות ועמודים לא יחסרו.  אבל הריבוּי הזה אינו מפריע את הקורא כלל.  אדרבה, הוא נמשך אחרי החזיון כמו בחבלי־קסם ; והוא מהרהר וחוזר ומהרהר, אף אם לא ימנה בין אלה שרגילים בכך.

בין שני עולמות אנו נתונים בהאי עלמא גופא.  דו־פרצוּפים בנו וברוחנו.  הנך עושה מעשה פשוט ואין זה פשוט כלל.  הנך מתאבל, נאנק ודומם ; ועל יד רחשי הנפש האלו מתעוררים שוב רחשים אחרים, פּעם מקיפים אותם, פּעם סותרים להם ופעם אך משלימים אותם.  אין לבקש את המסתורין בערפל, אין צורך לעמוד בבית־הכנסת בקרן זוית ולהתפּלל בחשאי, להודות או להלל או להשתתף בצער השכינה ולבקש חסדה.  "כל מקום שאדם עומד עליו ונושא משם עיניו השמימה, קודש קדשים הוא.  כל יום בחיי האדם – יום כיפּוּר הוא.  כל איש ישראל כוהן־גדול הוא ; וכל מלה שיוצאת מפּי האדם בקדושה ובטהרה – שם הויה הוא.  ולפיכך כל מחשבה זרה של האדם, כל ירידה וכל נפילה שלו – מביאה חורבן לעולם כולו".  כה משׂיח הצדיק ר' עזריאל באחת ממערכות החזיון, בעת שהחסידים, חסידים ממש מן החיים ולא אלה מן הספר, סובבים את השולחן.  והוא מוסיף ואומר : "נשמות ישראל מתוך יסורים קשים ועינויים גדולים, דרך כמה וכמה גלגולים, כתינוקות אל חיק אמם נמשכות הן ומתגעגעות לכסא־הכבוד ; ופעמים כשהן מתקרבות עד הכסא ומגיעות סמוך לו ממש, – יש שהקליפה גוברת חס־ושלום, והנשמה נכשלת ונופלת... ולפי גודל העליה – עוצם הנפילה... כל מה שהעליה גבוהה ביותר – הירידה עצומה יותר ; ונשמה כזאת, כשהיא נופלת לתהום – כל העולמות וכל עשר הספירות בוכים ומתאבלים עליה".  ולהשיחות הללו הנה פּה גלמים, עצמות ובשר ממש.

"איזהו העוז שבחטאים ? – הוה אומר התשוקה אל האשה.  וכשמצרפים ומזככים אותו החטא, באופן שלא ישאר בו אלא הניצוץ של הקדושה, כל הטומאה מתמרקת ונהפכת מיד לקדושה עליונה, לשיר־השירים".  בהיחס שבין חנן ולאה, גיבורי החזיון, יחס לופת שני צירי העולם – החיים והמות, נתן לנו אנ–סקי שיר־השירים תוגי, צבעיו ושפתו לקוחים מעולם הקבלה והחסידות ותקפו חודר לכל לב.

 

ה

י. ל. פּרץ.  כתבים.  תמונוֹת, ציוּרים, סיפורים ושירים ישנים וגם חדשים.  חלק רביעי, ספר עשירי.  חסידות.  הוצאת "תושיה".

ואני כבר דיברתי על־אודות הסופר הפּיוטי הזה באחד מ"ספרי־השנה" לנ"ס וקראתי : הבו גודל למשורר גם בכלות היובל ! שבתי והצצתי בציורים הללו.  הלא שיחות חסידיות ניתנות לנו פה, ובאלה אנו עומדים.

אבל הן אלה אינן שיחות בלשון החסידים ממש, כי אם גם הרבה והרבה נכנסו בהן מהמשורר גופו, שלא ידע לצמצם את עצמו מול המעשים עצמם וההויה עצמה.  גם באלה אור אור וחום ; אבל הכל נדחה מפּני שפעת האור ומפּני רתיחת החום.  לעולם החסידים אנו אומרים להיכנס, לעולם צפוף וּמרוּוח כאחד ; אבל המשורר, המלווה אותנו באלה, הולך וקורע את הדלתות, פותח את החלונות ומכניס יפי האמנות במקום תום ופשטות.  אמנם במידה אחת מאלה נמצא שביבי חסידות ; אבל הנה תשע המידות היתירות באות אך לטשטש את המתנות שבידו...

אנו קוראים, למשל, בציור הראשון "שהשמחה במעונו" את שיחת אותו חסיד, כי יַראה לאחר את גודל החסידות וההבדל שבין עולם לעולם.  והוא אומר : "הם מתפּארים שהם אוכלים בדרך־ארץ... ואני יודע שאינם יכולים לאכול בלי דרך־ארץ ! לפי שהם מסיבים בלי שמחה, בלי ניצוץ של חדוה ורעוּת... אין חדוה, מפּני שאין ידידות, מפּני שאיש לא יכול נשוא את פּני רעהו... תועבה היא לאב ולבן לאכול מקערה אחת ; שני אחים אינם מסתפּקים בכלי מלח אחד... מפרכסים זה את זה, משוחחים ומספרים בנעימות, לפי שכן המנהג ; אבל הם אינם חיים וסעודתם – זבחי מתים..."  "שוטים ! מלחמם לא פרסו לדל, לא הפרישו חלה, לא בירכו על הכוס.  תורה אינם אומרים, זמירות אינם מזמרים ; והם חפצים לשמוח !" כל נדנוד פּה אמת, כל תנועה קיימת, כל הד והד כאילו יוצא מפורש מפּי אותו חסיד.  סעודתם של אלה זבחי מתים... וסעודה שלו היא במקום קרבן, במקום קרבן תודה ! ולאידך, אומר אותו חסיד תיכף, בתארו את יחוסו אל הטבע בימים שלפני הושענא רבא, בהאי לישנא : "עוד לא עלה עמוד השחר... לשמים עין עופרת כהה... ענני־בוקר וצללים רצים אנה ואנה... בפאת קדים דמדומים קלים, נגוהות מתאספים... ובין ערבים יזל הנחל, יזל ויפכה, יזל ויפכה... מרחוק : פיק, פיק ! איזה עוף משונה מצפצף : טס, טס... יענה השני לעומתו לאמור : דום, אל תפריע... והנחל מפכה והומה בלאט : ואני הולך על שפת הנחל ומקצץ בערבות..." ופה שוב אין אותו חסיד מדבר, כי אם פרץ... הפּייטן פּרץ מדבר פּה, ואך הוא מתנה אהבים עם הטבע, אך הוא מלקט ניצוצי אור בכל אשר מסביב.  פּיק, פּיק ! הנה פּרץ לפנינו אך פּרץ.  כל אשר בכאן אומרת שירתו של פּרץ.  ואין עוד כאן שיחה של חסיד כלל...

בוקעת ויורדת היא תפילת אותו ירא בבריסק, המתגעגע לעולם אחר ולחיים אחרים מזאת התורה ורביה, לאמור : "ריבונו־של־עולם ! רוצה אני להיות בשבעה מדורי גיהינום עם פּושעי ישראל מלהיות יחידי בגן־עדן".  הנה חיים בציור הניגודי בין שני עולמות היהודיים, נקוב בשם "בין שני הרים". – אבל שוב נעשים הדברים רחוקים מן החיים, אם יחדל התיאור ויחל הדיבור... שואל הרב מבריסק ושומר התורה את תלמידו אשר עזבהו, אותו ואת דרכו, ונעשה לדורש חסידות וארחותיה, לאמור : "למה ברחת מהישיבה שלי ? מה חסרת שם ?" והצדיק ישפּיל קולו ועונה : "אך דבר קל חסרתי – אויר לנשימה".  "מה אתה דובר, נח ? – שואל הגאון" ; ושוב משיב התלמיד הצדיק בעמדו לפני רבו : "לא יכולתי לשאוף רוח, רבי. אויר לא היה לנשמתי".  אויר לנשימה דרשה ההשכלה ולא החסידות.  החסידות דרשה חיות.  וקונם אני מכל שירה שבעולם, אם ככה ידבר צדיק, אחד מרבי החסידים, אל רבו, אם ככה ידבר אף בקירוב...

"הקולות הם גוף הניגון, והגוף אינו חי בלי נשמה ! ונשמת הניגון מה היא ? נשמת הניגון היא לב האדם – אהבתו, כעסו, חנוֹ וחסדו, חמלתו ורחמיו..." או "געגועים וכליון הנפש, וצער וחרטה – נשמת הניגון ; ולהיפך, כל תאוה רעה, רחמנא ליצלן – נקמה ונטירה ; וכל מה שהאדם מרגיש... וכי יתחברו הקולות לגוּף אחד שלם, ויפח בהם המנגן מנשמת אפּו וחי הניגון" ; דברים יפים, אף יפים נאמרים ב"גלגולו של ניגון", והמה מנענעים את הלב ; אבל תמה אני, אם אמרם אותו חסיד מטלנא באזני חסידי פולין, אמרם בזה הלשון ממש...

גם משירה לירית, אצילית, ומקום בכאן לשירה אצילית, נדרוש מעמד ריאלי.  ואם אדם עומד לפנינו ומשיח, צריכים אנו לשמוע רק שיחתו בלבד, ולא שיחת המשורר עצמו.  "והא ראיה – נדבר בשפתו – קח את הניגון וסרס אותו.  התחל בו מסופו או מן האמצע – בסך־הכל ישנם כל הקולות, אף אחד מהם לא נגרע ; אך נשמת הניגון פרחה ואיננה... יונה ברה שחטנו ויצאה נשמתה... ומת הניגון, בר־מינן הוא".

מכבדי המשורר ומעריציו אַל יחשבו לי הערה זו לעוון.

 

סיפורי חסידים יצאו לאור אחרי סיפורי פרץ מאת יהודה שטיינברג, בהוצאת "תושיה", וַרשה, תרס"ד.  וזה תכנם.  בספר הראשון : גדליה. – מאי חנוכה ? – זיידל השען. – מהעבר הקרוב. – רבי מטיל ויצחק שלום זעירא. – ירוחם פישל הנסתר. – מתוך כעס. – שניהם יצאו בגולה. – בדידות. – גבולין. – בשל כותל מערבי. – במה ? – שני המלמדים. – מתוך וידוי. – ליל נדודים.  ובספר השני : התם. – עונש ושכר. – הזקן ונכדו. – ואותו הילד היה. – אברהם מאיר הזקן ואלקנה האברך. – עסקי פוליטיקה.  – קריאה וזמן. – בלילה ההוא. – ל"ג בעומר. – בליל שני של פסח. – המן מן התורה מנין ? – הצדיק מססוב. – שלום עליכם. – הזקן בין נכדיו. – רבי יעקב. – נסיון.

שורה הגוּנה של סיפוּרים וציורים, שבהם אנו רואים את חיי החסידים, חסידים מן המובחר, וחסידים בינונים וגם פּחותים.  שטיינברג אינו מהלל, אינו משבח וגם לא יהתל ויעקוץ.  הוא אך מתאר, מתאר את האנשים הללו, מתאר את גופם ורוחם ואת עולמם ; והוא מכיר את היהדות הזאת בכללה ובפרטיה, בגבוליה ובתאיה, מכיר ביותר חשבונה של עולמה.

"טובה גדולה עשה הקדוש־ברוך־הוּא עם כל בריותיו, שנתן להן את החיים ; ועוד חיבה יתירה הראה לעם ישראל שלו, שעמד וציוה להם גם תרי"ג מצוות, בכדי שיזכה אותם בשכר טוב, כאילו לא היינו מקיימים את המצוות, כאילו לא היינו מניחים תפילין ולא היינו מתפּללים, ולא היינו שומרים את השבת בלי ציווי ! כלום יש תענוג בעולם יותר גדול מקיום המצוות, ממרור בפסח, מתענית יום־הכיפּוּרים, מתורה ותפילה וכדומה.  אומרים, שהרשעים הם בעלי־תאוה, רחמנא ליצלן ; ואולם הוא, גדליה, נושא הסיפור ונושא כל המחשבות הללו, אינו יכול להבין, אם באמת בעלי־תאוה הם, איך זה יכולים הם לעצור בנפשותיהם, שלא לקיים את המצוות הטובות, הנעימות, המשמחות את הלב ומרחיבות דעתו של אדם ? שוטים הם ! שוטים אומללים ! לא די שאין להם חלק לעולם הבא, אלא גם מעולם הזה אינם נהנים כל צרכם..."

זהו טיפּוּס החסיד היהודי על קרבו ועל כרעיו.  זהו אדם שיצרה אותו היהדות החסידית המעשית בכל תומו ומהלכו.  הוא בעצמו, גדליה, אין לו מה להתאונן על חייו ; אמנם יש שהוא נאנח בלי כל סיבה קרובה לזה... אבל תוך כדי אנחתו הוא מתבייש מפּני עצמו ; ואז הוא גוער בנפשו : "שוטה, מה נאנחת ?! נחלי אפרסמון חסרים לך ? כתר מלוכה אין לך ?"

ומה חסרים המה יהודים כמותו בעולמו של הקדוש־ברוך־הוא ? ומה חסרים הבנים, שלהם אב שבשמים הדואג כל כך להם וכל כך משגיח עליהם ועל חייהם בהשגחה פּרטית ממש ? ביום הראשון והשני בשבוע הרי מקבל היהודי נחת־רוח עוד מתענוגה של שבת שעברה ; מיום החמישי ואילך כבר הוא חש קרבת השבת הבאה.  נשארו עוד שני ימים של חול בינתים : של חול ממש בלי צל שבת.  אבל הרי גם לימים האלה תורה וּמצוות, תפילין ותפילה ערב ובוקר וצהרים.  הרי מצות־שמע בכל יום והרי ברכות והרי נטילת־ידים, והרי הכוָנות בסידור ובלימוד.  מה חסרת ומה עוד יחסר לך, בן־אדם ? וכי קמת בבוקר ובירכת ברכת שלא עשני גוי, שלא עשני אשה, שלא עשני עבד ; ולאידך, אוזר ישראל בגבורה, עוטר ישראל בתפארה.  יציץ אלהים יתברך מחרכי הפּרגוד על כל בני ישראל בכל אתר ואתר, איך הם מתקבצים בבתי־כנסיות ובבתי־מדרשות ואומרים בקול רם : אמן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא ! והוא, המלך, מנענע להם ראשו.  אב גדול זקן מאז ויושב בישיבה ובניו בהאי עלמא מיחדים יחודיו וקושרים לו כתרים.

ומדמו של גדליה, שהוא גוּלת הכותרת של שני הספרים גם יחד, לקח לו המספר מעט־מעט ללוש את הבצק לנפשות האחרות, אשר אך חלקים מהן יתאר.  אין כאן שוב חידוש על רוחו של גדליה ; לא ידע המחבר להוסיף, ולא עוד אלא גם מקלקל הוא רב, אם חוזר ומערבב בימי התום הללו, תום גמור, את ימי התסיסה של הציוניות, ימי הרצל, "משיח בן יוסף" ו"האַקציות של הקולוניאלבּנק". – הנה מים קרים נשפּכים על ראשנו, בעת הגוף רותח מרוב חום וחמימות.

יודע היה שטיינברג לתאר גם תאי הנפש לאדם באשר הוא אדם ואינו עוד חסיד ; אבל הנה כל זה עשה במין קלוּת ובמין הרגל... הוא ידע לספּר וסגנונו הקל היה עשוי לכך ; אבל הוא עשה זה, כאשר יעשה אמן במלאכתו, ואך במלאכתו בלבד...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה