_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חֶזְיוֹנוֹת וּמַעֲשִׂים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

חֶזְיוֹנוֹת

א

בִּבְכִי וּבְדוּמִיָה

רב הצער ורב היגון בעולם, אבל אל יתעצב אדם יותר מדי.

היה איש ירא וחרד לדבר ה' ועובד אותו האמונה. ודרכו היתה להתמודד בדמעות בכל תפילה ובכל שיחה עם קונו. עוד יותר היה בוכה בזכרו שפלת עם ה'. אֵל אלהי אברהם האלוהים אשר דיבּר עם עבדו זה, דיבּר את יצחק ואת יעקב, את משה ואת אהרון ואת שאר בני-ביתו הנביאים; האלהים, שהיה רגיל בקרבן ובנדבה, רגיל בלוייים, הוא בגולה עם בניו שחטאו לו, ואף-על-פי-כן הם בניו.

בתחילה היה בוכה על גלות השכינה בשעת התפילה ובשעת הלימוד, בשעת העיון ספרי- התלמוד ובספרי –יראים. אחר – כך התחיל לבכות ולקונן בכל שעה ובכל מאורע. ראה איש-עברי רץ בשוק וזיעת –אפו נוזלת מרוב יגיעו ויבק; ראה איש המובילה את בניה לחדר – וגם אז בכה מרוב געגועים. ישב בחדרו וחשב בממלכת – השאן והתבונן איך הרע גובר על בטוב ובכה. הלא גם מלאכים יבכיון על אריכות הגלות, בלא גם האל מקונן.

ויהי ביום תשעה באב, כשהפכו בבית-הכנסת את הספסלים והעמודים על גבם ישב העם על הקרקע לקרוא בספר- הקינות, החל לבכות, יותר ממה שעשה כל הימים. הוא ראה את עני עמו מתחדש בכל הזעם וקצף-האלהים, ראה בחורי-יה נסחבים בראש כל חוצות, ראה שוכני תבל בוכים לשבר בני-ברית – ויבק תמרורים. הוא ישב ובכה כל הלילה עד שנשרו בבות עיניו מבכי; בכה כל היום ממחרת "ורטב בדמעותיו את מצבות ישני- עפר". ישב ובכה גם במוצאי תשעה באב. לא מצאה רוחו מרגוע.

וכשהפטירו ביום-השבת בפרשת הנביא: נחמו, נחמו עמי, הוא לא התנחם.ה' ציוָה לנוח ביום הזה, והוא יושב ומקונן; אינו מבדיל בין קודש לחול, אינו מבדיל בין דברי פדות ובין דברי קינים והגה. הוא בוכה על שבר העם, בוכה בלי הרף, עד ששמע מעין בת-קול קוראת ממרומים: חדל לך מבכי, ואם לאו – יהפוך ה' את עולמו ןתוהו ובוהו!

היה שוב איש ירא, שנתן לבו ותוגת-החיים ולמר גורלם של בני- אדם וירא כי הכל מתמזמז בעקת הנחש, וילך וישׂם שק במותניו; לקח כד מים בידו האחת וצרור- לחם בידו השנית ויעזוב את העיר ויושביה וימצא מלוּנה אחת חרבה, הרחק מאם-הדרך, וישב בה דומם. לא שׂח גם עם עצמו ויתדבק רוחו עם החלל הגדול אשר סביבו.

כה ישב ימים רבים. מכד-המים לא שתה עוד, מהלחם לא אכל, השק על בשרו בלה, בשרו כחש  ועצמותיו יבשו; נתאלם העולם. באו אליו בחלום-הלילה ואמרו לו: אל תהיה מנצח את קונך!

 

 

ב

מֵ ע וֹ לַ ם   הַ טֻּ מְ אָ ה

כי יחצה לו הרע מחיצה בפני הטוב וגם נלחם את הטוב בין נבין, והן גם זה מסכת העולם ומסכת האדם, כי יהיו תמיד לפניו שני דרכים; אבל לפעמים יבוא הרע במחיצת הטוב ויבקש לו שם אוהל.

סיפרו לנו מעשים כאלה:

פעם אחת הובא לפני רב אחד נער עברי. והוא ישב ולמד תורה אצל רבו, והיה מתמיד בלימודו, גם טוב-רואי היה ונחמד היה אהוב להוריו, לפתע נחה עליו רוח-משטין בשובו מהחדר, ויבוא הביתה ופניו נהפכו לירקון, עיניו נתקלקלו, שערות ראשו עמדו כעין מסמרות והחל לזחול על האדמה ולנבוח ככלב. ויבּהלו הוריו מאד, חיל ורעדה אחזם, ולא ידעו מה היה לו. למחרת לא נבח עוד, אבל צלם האדם סר ממנו. ויאמרו כל רואיו: כזה לא היה עוד בעולם!

ויבוא האב לפני הרב ויבק לפניו "בכי תמרורים", כי יושיע לבנו; והלז לא עסק מימיו בכאלה ולא השביע רוחות, רק אמר: אולי יעמוד לו ה' ויפדהו בדרך הטבע. ויצו לפַנות לנער מקום בעליתו, והיה עולה בעלית הבוקר ויקרא לפניו בספר התהילים. כן עשה יום יום, עד בוא יום המאה וחמישים, וכיון שבא לסימן " ודרור אין לה", ואמר זה בכוָנה גדולה, החל המעוּנה להניע בידו ולהראות לשני חלונות, לאחד מכאן ולאחד מכאן; ויצו הרב לפתוח אותם. והנה נשמע הד גלגל מתנועע באויר, ויקם הנער על רגליו, וירא כי נמחו מידיו שתי אצבעות, אחת מזו ואחת מזו, כי דרך שם ברחו ב' הרוחות, שקיננו בו ויענו אותו. וישב לביתו עם אביו בריא ושלם ויפּטר מהרב בשלום, אך ציוה עליו לחזור על התהילים בכל יום.

שוב מעשה בנער אחד, בן עשר, וגם הוא ילד נחמד, שנתחרש, נתאלם ונסתמא פתאום ולא אכל ולא שתה, אם לא הניחו בפיו על כרחו; וגגם הוא היה הולך על ארבע, רק כאשר עבר בדלת ושם מזוזה קם ורקק בפניה; ואם בא לבּית וראה שעל השולחן מונחים ספרים קדושים, החל לנהום בקול משונה וריר יוצא מפיו. הביאו אותו לפני רב אחד עושה נפלאות                         

  , פתח את ארון-הקודש ויקרא בכל כוחו: צא, טמא! צא, טמא! שלוש פעמים. ויחרוק הנער בשיניו וירץ בחדר לארכו ולרחבו. והיה שם תנור אחד וקפץ בו הרוח ויצא דרך הארובה המעלה עשן ונראה כקיטור.

אף הוא אמר: אל יעשו כזאת רק פעם אחת ביובל, כי סכנה גדולה היא.

 

 

ג

מַתִּיר אֲסוּרִים

בעיר אחת היתה בת אלמנה אחת, נערה כבת עשרים וחמש, שלא נישאה לאיש. היא היתה תופרת לבנים. ומזה היתה מתפרנסת בדוחק. והיתה ישרת- לב ועושה את מלאכתה באמונה, לא דיברה רכיל ברעותיה וגם לא קבלה על גורלה.

ויהי היום ותלך לפנות ערב אל היאור, לשאוב מים ולנקות את חדרה, ויקפוץ רוח אחד ויבוא בקרבה ויחל לקרקר במעיה. והיא החלה להשתובב; ותשמענה השכנות את קולה המשונה, ותצאנה מפתחי בתיהן ותראינה אותה. ותאמרנה: און זאת כי השתגעה פתאום! ויבואו שמשי בתי- הכנסיות ואסרה בעבותים, היא קופצת ומדלגת. מה זאת עשה אלהים לעניה זו? אחדים מאנשי- מעשה החלו להתפלל עליה. אחרים למדו מעוּמד למולה פרקי משניות בקול רם, אמרו בפניה ספר תהילים ישר והפוך; והיא אמנם נחה לשמוע אמרות הקדושים, אבל אחרי האמירות הוסיפה לנהום בכפלים ותניע בידיה וברגליה וקולה כקול חמור.

אז ראו בני-העיר, כי אין תרופה, רק להובילה אל רב אחד גדול בימים ההם. ותמאן החולה ללכת שמה, רק בכוח גדול קשרוה אל העגלה. והיא צעקה בקול מחריד לבבות, ותתאמץ בכל פעם לקפוץ מעל העגלה ולשוב העירה.

צהרים! מכל ה"סביבה" של אותו רב עומדים אנשים מוּכּים בגוף ונפש, לבקש ממנו חָסוּת; והוא יושב על כסאו, מנענע בראשו, משיב הן ולא, ומןת וחיים ביד לשונו. ויהי בבוא הנערה לפניו, עקמה פניה אחור, כי ירא הטמא לראות בקודש; ושמשי הרב באו והחזיקו בידיה, כי חפצה לברוח. ובפתוח הרב את פיו ויאמר: רשע, התוַדה על חטאותיך, החל קול אדם לבכות בקרבה, ותאמר: הוציאו כל איש מעלי, ואתוַדה על עווני.

ויצאו כל האנשים על- פי מצוַת הרב מהחדר, ויספר ה"דיבוק", אשר נדבק בנערה, מכל הרע אשר עשה בימי חייו. ויאמר לו הרב: וכי גם מעשה אחד טוב לא עשית בחייך? ויען הדיבוק ויאמר: בכל מעשי הרשעתי, בין בעניני דשמיא בין בעניני דארטא; אולם באחת הייתי זהיר, שלא להשליך את פתותי – הלחם, הנשארות על השולחן, ארצה, ותמיד אספתי אותן ופירנסתי בהן את התרנגולות שבחצרי. ויאמר הרב: בגלל המצוה האחת שעשית הריני פודה את נפשך מד השטן. ויתקן אותו ויפדה אותו ממאסרו – קרא הרב מהר לשמשיו לפתוח את החלון, ונראה בחוץ כמו ענן דק עולה מהחלון, והנערה שבה לאיתנה וביקשה ברוח שקט לתת לה מעט מים להשיב את נפשה. ותשב אל עיר מולדתה בריאה ושלמה.     

 

 

ד

הַקָּמִיעַ         

היה רב אחד נודע, עליו היו אומרים, שהיה צופה דברים מראש וחוזה עתידות, ושכל אשר אמר ודיבּר נתקיים.

ויהי היום ויבוא אליו אחד מתלמידיו, שאשתו הרתה ללדת, וישאל את פיו, באיזה שם יכנה את הנולד לו. ויאמרלו הרב: הקשית לשאול ממני, בני; והיה כי תלד אשתך, פתוח תפתח את החומש, והשם הראשון שתראה על הדף בפרשה, בו תכנה את הבא לעולם. וגם את הדבר הזה תעשה, הוסיף הרב לומר, נתון אתן לך קמיע סגור, ותלית את הקמיע על צוארי הנולד, והוא יגן עליו תמיד. וישב תלמידו לביתו, ולבו מרחף בין תקוה ופחד. הוא אך צעד על סף הבית, והנה המילדת רצה לקראת ותאמר: התבשר, אדוני, הנה ילדה שאשתך בן. וישמח האיש, ויחלק מתנות לעניים. ויעש משתה גדול במלאות שמונה ימים לנער; וכאשר התאספו הקרואים, הסנדק והמוהל, פתחו ספר בראשית, והנה לפניהם המקרא "ואלה תולדות יצחק". ויקראו שם הנער יצחק, ויכניסוהו בברית. ויגדל ויהי לילד מחוכם. פעם אחת חלה והיגע עד שערי מות; בדקו ומצאו, כי הנה אבד הקמיע מעל צוארו. ויתחלחלו ויבקשו בכל עבר ופינה ולא מצאו את האבדה. ותהי תאניה ואניה.

עוד הם בוכים, והנה נער אחד פרוע רץ ואומר: מצאתי חתיכת גויל אחד ואקרא בו, והנה שם כתוב לאמור: כי ביצחק יקָרא לך זרע. וימהרו לגלול את הגויל ולתלותו על צאור הילד וירפא.                         

 

 

ה

לֵצִים

השדים והרוחות, אם גם כולם הם בני משפחת השטן ולו ישמעון, לא נוצרו כולם אך להרע לבריות ולהזיקן; חלק אחוז מהם המה גם מעלמא דבדיחותא, ואוהבי לצון הם.

בבית איש עברי אחד בנה לו לץ אחד את קנו במרטף. משם התגנב לבית המבשלות, ומשם לשאר החדרים; פעם הסתיר את המפתחות, פעם אחרת נקב חור בכד- החלב ונשפך החלב על הקרקע; בכל עת אשר דברה האשה את בעלה דברי – סתר, התחיל הוא להכות בקיר או לקרקר כתרנגול. ויתלו בני-הבית קמעות על החלונות, ולא העילו לגרשו; כתבו על כותל בית- המבשלות בעט עופרת שלוש פעמים ישר והפוך את המילים: שדי קרע שטן, והוא הוסיף לעשות דרכו סרה. שואבים מים בחבית, והנם נשאבים מאליהם. על החלון דופקים לילה לילה, ואין איש קורא. ילד כבן שבע, וכבר הוא הולך אל החדר, והנה קם בבוקר וניטל ממנו לחצי-שעה כוח-הדיבור, ואחר-כך כשהתחיל לדבר בעמל, סיפר כי חלם חלום קשה, שבא החתול וניקר לו את עיניו. לפעמים, בבוא חצות-הליל, נשמע מעל גג- הבית קול צחק פרוע, ולפעמים ארובת- הבית התחילה מעלה עשן, מבלי אשר הסיקו את התנור. מסכת מעשים כאלו באה על בני הבית ויושביו, והיו כשוממים.

פעם אחת עבר איש חסיד אחד בעיר, ובנם של קדושים היה.ויעשו בערמה, לתת לו מקום ללון בבית הזה. ויהי בקומו בחצות-הליל, וישב על הקרקע, וַידלק את הנר, לערוך תיקון-חצות, בא הלץ וכיבה את הנר. ויגער החסיד בשטן ויאמר לו: ברח לך, ואם לא, אעשה בך כלה. בא הלץ והושיט לו לשונו באופל ולקח החסיד את סידורו ויך בו על קדקדו. כיון שנגעו האותיות הקדושות בּלץ, תש כוחו ואפסה שליטתו; והיה חור אחד בכותל, ויצא הלץ דרך החור, לבלי לשוב עוד.

 

במרתף ארמון של שר וקצין, שלא גרו בו ימים רבים, באה משפחה קטנה של בני-השדים לגור וימצאו בו מקום לשבת. ראש המשפחה היה שׁד עקום-פנים ושתום – עין. אשתו שפלת-הקומה היתה ושחצנית, חיגרת מתנועעת הנה והנה בלכתה; ובת אחת להם, ראשה כשל בר-אַוָז ורגליה כשל חתול; והתפרנסה המשפחה בדוחק ממעט קמח ותפוחי-אדמה הרקובים, שנשארו בבית. בבוקר רחצו פניהם באפר. כי קר להם. חפרו חפירה בקרקע ויתכסו בתבן; וכאשר הופיע השמש, המאיר לכל יושבי עולם, ישבו בפינה ולא דיבּרו דבר. הלא זה הדבר: אין לבני העולם הלז שליטה ביום וכשל כוחו בממשלת היום.

פעם אחת הלך איש חסיד אחד לבקר את רבו, וייעף וישב על כרכוב הארמון לנוח מעמל הדרך. ויהי כי נח וירא כי עוד רב היום, ויקח את ספר התהילים מצלחתו ויחל להגות בו; מיד רעשו אמות הסיפים של הארמון, כאילו רוח-סער אחז בו. הוא עוד לא כילה פרשה אחת, ותברח המשפחה מאמרות הקדושים ותלך הלוך וחפש' עדי מצאה לה מקום באחד מהרי- החושך...                                  

 

 

 

מִסִּפֻּורֵי  הַדִּמְיוֹן שֶׁל רַבִּי נַחְמָן

א

הָעִגּוּלִים

"ואספר לכם, מה שראיתי פעם בימי חלדי ותספרו לבניכם אחריכם, כי ישאלו ויאמרו: מה החיים וכל צבעיהם השונים לנו? פעם אחת ישבתי על הארץ לבדי במגרש רחב- ידים מאד. תחתי הוצא דשא ועל ראשי כיפת שמים. ואשא עיני וארא איש זקן אחד יושב, ומסביבו עיגול על פני הקרקע. וסביב אותו עיגול עוד עיגול, בין עיגול לעיגול יושב עוד זקן אחד; ואת העיגול השני הזה יקיף עיגול אחר, ושם יושבים שנַים זקנים; ובעיגול הרביעי מסביב להם ארבעה זקנים ובחמישי חמישה חמישה, חמישה מעבר מזה וחמישה מעבר השני וארא ואותו זקן, היושב בעיגול האמצעי, מנענע בשפתיו וקולו לא ישָמע, וכל הזקנים האחרים, אשר בשאר העיגולים, פניהם נטויים אליו וגם הם שפתיהם תרחשנה. ופתאום חדלו לעשות זאת, ויקומו על רגליהם ויביטו לכל עבר, כאילו שומעים מה מרחוק. והנה החל הזקן שישב באמצע לרוץ, וירוצו שאר הזקנים עמו, וגם אני אזרתי מתני לרוץ אחריהם ולראות, אנא ישא אותם רוחם. ויעברו נחל רחב ואנכי כמאסף בא אחריהם.ומשם באנו ליער גדול, ואחרי היער הר על גבי הר. ושם ממעל מתנוססים שני בנינים יפים, בנין מול בנין, כתאומים, ומלאכת האדריכל בבנין הראשון נעשתה מידה במידה גם בשני, באין יתרון וחסרון. ולפני כל בנין מעקה של שיש טהור, ועל המעקות עומדים כסאות- שן, ועל שניהם ישבו שני שררות ושרביט הזהב בידם...

ויסוֹבּו האנשים הזקנים את השררות ויריבו אותם לאמור: למה התעיתם אותנו ימים רבים בדרכיכם ופשטתם את העורות מעל עבדיכם ושמתם הכל בכליכם? ואתם, דעו, כי רעה תמצא אתכם ולא תמצא לכם פנים. וייראו השררות לנפשם, ויעזבו מהר את כסאותיהם וישליכו את שרביטיהם. ויחלו לרוץ; וירדפו הזקנים אחריהם, ולא יכלו לתפשם. ויפוצו בדרכם שונים להשיגם. והשררות עברו מאֵם הדרך, ויבואו לפני אוהל אחר יפה. ויצא משם איש פלאים, וקרנים לו, ויאמר להם: אל תראו, שובו לארמונותיכם, ולקחתם מכל כלי- זכוכית, אשר תמצאו בחדריכם, והעמידו אותם מול המנורה הגדולה המאירה, ואתם תראו כי תינצלו מיד אויביכם. ויעשו כן, וישובו על עקבם ויבואו למעונותיהם ויאספו את כל כלי- הזכוכית הרבים אשר עמם, ויעמידו אותם סביב המנורה, והיא מאירה כשמש בצהרים, ולהבות גדולות יוצאות ממנה ותשברנה בכלי- הזכוכית, ויהי הכל כנהר של אש, ויכרעו השררות על ברכם למראה ההוא. ומן הניצוצות האלו נעשו בריות קטנות, והיו רצות ושבות, רצות ושבות, רצות ושבות בקול מוזר. והם לא מין האדם ולאמין חיה. בריות משונות, כמו אלה, לא ראיתי מעודי!

" ופתאום הופיע איש, נורא מראהו, וחרב בעלת פיפיות רבות שלופה בידו, והיא ארוכה, ארוכה מאד, ויאמר כי פקוד פקדו אותו להסיר את ראשי השררות מעליהם, ואפחד מאד. ותבואנה הבריות המשונות ותחלנה להקיף את האיש מכל עבר, והוא צועק בכל כוחו: מה לכם פה, קטני הגויה? והן סובבות אותו ולא תשמענה לו; ויהי בהקפה השביעית, החל האיש להתקטן והם התחילו להתגדל, ויסובו אותו עוד שבע פעמים. והוא עוד התקטן ביותר והם עוד גדלו, והוא זועק ומתמרמר לאמר: הרפו ממני! ויתקצף מאד ויך בחרבו בכלי-הזכוכית ויתפוצצו לרסיסים. ואיקץ וקול הרעש.

" וארא ואני יושב עוד פעם על הארץ במגרש הרחב. ואני רואה את כל העיגולים, עיגול בתוך עיגול, כבתחילה, והזקנים מלפנים יושבים ש כסדרם, ושפתיהם מרחשות. ופתאום קמו ויביטו אנה ואנה ויחלו לרוץ הלאה ואני רץ אחריהם; עברנו את הנהר ואת היער והגענו עד ראש ההר, שם יושבים השררות על כסאותיהם לפני בניניהם כבראשונה, ורק תחת שרביטים אוחזים המה עתה חניתות בידם. – ויתקוטטו הזקנים עמהם כבתחילה וביקשו להרע להם ולא היה בהם בשררות עוז לקום לפני המתפרצים, ויברחו, וימהרו האנשים הזקנים אחריהם  ולא השיגום. ויצא אל השדרות מאהלו הזקן בעל הקנים ויצו להם לשוב לביתם וכי יצילו את עצמם על-ידי זה, שיקיפו את המנורה המבהיקה בכלי-הזכוכית, ויעשו כן. וישובו ויבנו בכלי- זכוכית רבים מלוטשים כמין גדר מסביב למנורה, וידליקו אותה, ותהי עוד פעם הלהבה גדולה, והשמן נשפך עתה ונעשה כמו נהר די-נור; והמה לקחו מן האש ההיא וישימו בפיהם, ותחלנה הבריות הקטנות המשונות לקפוץ מכל עבר ויצחקו וישחצו וישלחו את לשונם. ולפתע נראה האיש האיום, והוא לוטש את חרבו באבן, ונפוצו הניצוצות ויבריקו, והריות החלו לסובב אותו, ועתה גבר הוא, ותהי המלחמה בביניהם, ואשתומם ולא ידעתי פשר לכל החיזיון הזה.

"וקמתי וראיתי, והנה איש זקן אחד, לא מן הזקנים אשר ידעתי, לבוש לבנים, עומד למולי וזקנו הלבן הארוך יורד על פי מידותיו. ואגש אליו ואומר: בי, אדוני, למדני בינה בכל המראה אשר ראיתי עתה. ויען ואמר אלי: הן לא אדע גם אני, ואולם לך אל החדר השני אשר בארמון, ומצאת שם איש אחד יושב, אולי ילמדך הוא את אשר תאבה לדעת. ואלך אל החדר הזה, כאשר ציוַני, ומצאתי שם איש זקן מאד יושב על הספסל, וגם הוא לבוש לבנים ועטוף לבנים וזקנו הארוך סרוח על גבי קרקע. ובאתי לפניו ואמרתי לו: אל-נא יחר אפך, אדוני, אם באתי הנה להפריעך ולבקשך כי תורני, מה זה ראו עיני ולא ידעתי. וישב לו כדברי הראשון: לא ידעתי אף אני, ואולם שם בחדר השלישי, יושב רעי, והוא זקן ממני מאה שנים, אולי ידע הוא אשר תשאל... ואפתח את הדלת ובאתי לחדר אחר, גדול עוד מן הקודם, ושם יושב איש זקן.

אשר מעולם לא ראיתי כמוהו לזוקן, קצה זקנו מגיע עד סוף האולם וגבות עיניו מכסות את כל פניו. ואירא ואעמוד מרחוק ואדבר בלאט: בן-אדם בא אליך מארץ רחוקה. חנני-נא, איש שׂיבה, והגד לי את אשר צמאה נפשי לדעת. וירם האיש את גבותיו בידיו הכחושות וארא את עיניו הירוקות ויאמר אלי: לא ידעתי מה תשאל, לך אל החדר רביעי. ובבואי שמה, והנה לפני איש בן שלוש מאות שנה, והוא יושב על גבי כר לבן ופניו כמעט אינם כתואר אדם. ואעזוב את החדר הזה ואלך חרש מחדר לחדר, ובכולם יושבים זקנים מאד לימים; ואת הדבר אשר אתאַו לדעת לא ידעו אף הם.

ואבוא אל החדר האחרון , והוא רחב עד בלי קץ ומשוכלל הוא ביופי מאין כמוהו; תחת החלונות מאירות אבנים טובות, בגודל ראשי בני- אדם, ובכל פינותיו עומדים שולחנות גדולים של זהב, ועל כלם פרושים ספרים רבים, כתובים על קלף על צבי, והכתב מעשה ידי סופר אמן נפלא. ואקרב אל הספר האחד הפתוח ואחל לקרוא בו, ואמנם הוא מבאר לי את טעם הדברים אשר ראיתי. ואלך ואגולל את הספר השני, וגם בו ימָצא פתרון לחידתי, ואלך מספר אל ספר ומקלף אל קלף, וכל אחד יאמר לי אחרת וילמדני אחרת, והכל סובב על-דבר המראה,  אשר ראו עיני.

"ואפול על פני ואקרא: אל אלהי עולם, למי מאלה אאמין? ומי יורני את האמת? ופתאום נגעה בי יד, ואפן כה וכה, והנה עבר החדר מלפני, עבר כל המחזה. ואני יושב על הארץ במגרש גדול ועל ראשי רוחב השמים". – –

 

 

ב

מַעְלָה וּמַטָה

סיפר הרב פעם את המשל הזה:

היה איש אחד ירא- אלהים, יודע- ספר ולא ביקש לו נתיבות רחבים. ויהי בשבתו בלילה אחד בביתו, ויבוא אליו אורח ממרחק, ויאמר לו האיש: שלום בואך, ויאמר: שלום. וישב האיש על-יד השולחן וישאלהו למצבו ולמעמדו, ויאמר: אין לי רב-אוצרות, ואולם את אשר יתן לי אלהים יספיק לי, ויוסף לשאול אותו:אם עתותיו בידו להגות בספרים, ויענהו: אני עושה כזאת, עד כמה שידי מגעת. וכה החלה ביניהם שיחה על- דבר השגת האלהים ועניני תבל ויושבי בה ודרכי ה', כי רבים, וירא בעל- הבית, כי ברכה באיש הזה וכי מלא אותו ה' חכמה ןדעת, ויחל להשתוקק זאת הפעם הראשונה בחייולעבור את הגבול, אשר שם לו בעיוניו, ויבקשהו כי יפתח לו את השערים הסתומים האלה. ויאמר לו האורח: טוב, אנכי אעשה את הדבר וחינם אין כסף אלמדך. ויתמה האיש מעט, אולם התרצה ללמוד אתו מיד, ויחל רוחו לפעמו, אולי אין זה בן-אדם. ואולם ראה כי הוא מדבר ומשיח עמו בנחת ויאמן בו ויאמר לו: אם תחנני בזה, הן רבי אתה, ועלי לקום מפניך כמו מפני רב, למדני- נא, איך אדע להיות זהיר בכבודך, כבוד מורה, ויענהו האורח: עוד יבוא יום ואלמדך גם זה, אבל עתה דבר לי בחוץ ועלי לעוזבך לשעה, ויאמר לו האיש: ואני מחויב ללוות את מורי, ויקם וילך עמו עד הפתח, ובהגיעם אל הפתח, ויאמר אליו הזר: לַוִני-הלאה! ויפחד האיש ויאמר לנפשו: מבני הרוחות הוא זה ואיננו בא מושב בני-אדם. והלז אמר: אל תירא, לך עמי, ויתאזר האשר ויצא עמו בלילה. הם הולכים מעט יחדיו, והזר גדל בחוץ מאשר היה בבית וקומתו הולכת ומשתרעת; ופתאום לקח את האיש וישימהו על כתפיו ויחל להתעופף עמו במרום וישאהו דרך יערות ועמקים. והלילה קר, רוח סופה מסער, ויקח הנושא את אדרתו מעל שכמו וישם על השבוי, ויחם ויטב לו. ויפקח את עיניו וירא, והנה הוא יושב בביתו על-יד שולחנו, באילו לא קרה לו דבר. אבל הוא מרגיש איזה מרחב בלבו והבגד אשר עליו קן הא מאד. וישכב על משכבו וישן כל הלילה ויקם, והנה הוא בחוגו התמידי, מתפלל הוא ולומד בשיעורו של היום ועושה מעשה של יום. ובבוא הערב, והנה הוא עוד פעם טס באויר עם האיש הזר, אשר ישא אותו, ופניו כמו אתמול. ויתפלא מאד על הדבר הזה, כי עוד לפני שעה התהלך בארץ למטה וידבּר את פלוני ואלמוני ואיש לא הכיר בו, כי קרהו דבר.

ויבואו פעם בטיסתם יחד על פני הר גדול וגבה ושם שן- סלע. וישב האיש על הסלע לנוח מעט וישן. ובהקיצו משנתו והנה אין כּל, שוכב הא בביתו במיטה והבוקר מאיר. ויקם וירחץ פניו, ידיו ורגליו, וילבש מלבושו הדק, אשר נתן לו, ויתפלל. וכל היום לבו לא ידע השקט, נתירא היה להביט בפני אנשים, פן יאמרו כי אין רוחו בו; ובעמדו נשען על-יד העמוד והרים מעט את טליתו מעליו, והנה הסלע לפניו כביום אתמול, והוא אינו בבית המדרש כלל, כי-אם עומד הוא על ההר. – ובא האיש ואמר לו: רב לך לשבת, ויקחהו וידא עמו לארץ רחוקה. עוד הם בדרך, ויפן אנה ואנה, והנה הוא שוב בביתו, הוא עומד על-יד החלון ומביט בו. וישתומם מאד ויחל למשש את הכתלים ואת הכלים, ורוחו לא רימהו, הוא שוכן ממש בעולם זה.וכרגע והנה הוא כבר בעולם אחר. – בה התחלפו המחזות והשינויים בחייו, פעם הוא במרום ומרחף באויר כיצור שמים, ופעם הוא הולך הארץ ועושה ככל מעשי הארץ. ויאמר לבוא לפני חכמים וידעי-עתים, כי יגידו לו מה זה היה עמו ובאיזה חוג של קסם הוא נמצא; אבל קשה עליו לספר להם את מהלך הדברים כהויתם, כי אמר: אך ישחקו עלי ויחשבוני למשוגע. וכאשר צר לו המקום פה, התרומם למעלה וירחף בשמי מרום. וכאשר חשב את עצמו לאחד מן התושבים אשר שם, ירד ארצה ויתבונן, כי לא שאר לו ולא יתר לו עלכל בני- גילו בני-האדם...

ופעם אחת התהלך הוא והנושא אותו תמיד באויר וינוחו שניהם יחד בין שני הרים גדולים בגיא, ובגיא מערה אחת, ויָגֶל את האבן אשר על פיה וימצא שם כתב ישן נושן, ובדפי הכתב היו מצוירים ציורים נפלאים, ויחשק מאד לקרוא בו, והנה חלף הכל כמו רגע והוא יושב בביתו… חזר והסתכל, והנה הוא עומד לפני המערה, הוא לבדו והאיש אין אתו. ראה, כי הכתב סתום נמחק פתאום ואיננו עוד, ויאמר לעלות על ההר האחד, אולי ימצא שם ישוב של בני-אדם. וכשעלה על ראש ההר, וירא והנ אילן אחד של זהב עומד במעגל וענפיו זהב, ועל הענפים היו תלויים כלים של זהב, שמראיתם ודמותם כמו אלה שהיו מצוירים בכתב החתום של המערה, וישלח את ידו לנגוע באילן ויעתק ממקומו, וכל אשר ילך ויקרב אליו, כן יחזור לאחור. השמש עמד בצהרים והוא יגע ועייף מעט,וישב על שן סלע בדרך; ויבלע בו וירד לתחתית האדמה, ושם מתחת הוא עומד לפני ביתו ופותח את הדלת. ויחרש ויתפלא על המראה הזה יותר מעל כל המראות ולא ידע את נפשו,

ויהי היום, והנה הוא הולך עם הנושא אותו במרום ורוחו אתו והוא מדבר אתו כבן-אדם. ויתאזר ויאמר אליו: שא, אדוני, לשאלתי ואל יקשה בעיניך, אם אומר לך, כח נלאיתי להיות מטוטל מהכא להתם ומהתם להכא …וגם לא אבין, איך זה הדבר, שאני חי תמיד בשני עולמות, במקום שאשב בבוקר לא אעריב, ובאשר אלין לא אקום. ויתפשט האיש מלא שתי קומות וימר: את אשר תשאל עתה לא נודע עוד לשום איש אל פני האדמה, כל עוד הוא חי, אבל ראה, הנה אנכי נושא את פניך גם בדבר  הזה ואגלה לך: לכל אדם בעל שאר-רוח שני גויים בנשמתו, הנשמה יונקת ממעל ותשו את אברותיה למעל והנפש, זו הרוח קרובה אל הגוף ואל לבוש הגוף. ושני גויים אלה תמיד הם מתרוצצים יחד וגם מתאחדים יחד, פעם זה מושך לכאן וזה לכאן, ולאידך פעם זה ממשיך הארה לזה וזה לזה. והיה כאשר תדביק מחשבתך למעלה, הנך עולה למרומי על; ושאשר תרד, זה לך האות כי פרקת באותה שעה עולה מחשבה היתרה מעליך; וכאשר תלאה את יושבי ארץ ומעשיהם, הנך חוזר לכאן. – וראית מימיך שתי כוסות, אחת מלאה מים חיים ובשניה אין מים. ונשפך תמיד מן המלאה אל הריקה ןמן הריקה אל המלאה …

ככה יעַשה בממלכת האחד כל הימים ו"עדיין לא נגמר דבר זה ולא נסתיים"...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה