_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תּוֹרוֹת וּמַעֲשִׂים

מיכה יוסף ברדיצ'בסקי

לתוכן הענינים

 

תְּפִלוֹת וֶאֱמוּנוֹת וּמִנְהָגִים

 

תְּפִלַת הַבֹּקֶר

א

מעל הארץ פרושׂים השמים.  כוכבים עולים ומאירים ונאספים, מועדי השנה באים והולכים.  בני-אדם נולדים, פורחים לבוקר ומתים, ורבו עליהם, על ההולכים על שתים חיות השדה, לבלעם חיים.  הנך צמא ואין באר לשתות, זרעת ואין זרעך באדמה ופני השמים כנחושת ולא יתנו את הגשם.  נפלת ולא קמת.  אשה אהובה הבאת לך מן השביה והיא חלתה – ואין מרפא לה.  כן מושלים המזלות הקבועים בגלגליהם גם בגיבור ובנשיא במשפחתו.  ומושל השמש, ומושל הירח, מושלים הכוכבים והמזלות, וכולם עושים את מלאכתם ואינם חדלים.  למועד זה יצא השחר, למועד זה יבוא השמש ויפנה; את האופל לא תחצה, אם לא תכה אבן אל אבן להעלות ניצוצות.  הים לך לחומה, כי יצר לך האויב; אבל עם הגלים לא תילחם, והמה באים ושוטפים הכל בגאונם.

על נקיקי הסלעים שוכב לו האדם הקדמון, עוד בשרו עירום, בלי לבוש, ורק אזור למותניו, וכל תשקוטנה התאוות ההומות בקרבו כהמות ים, כי כלה כל חמתו בשפחות הנחרפות, וחרב גאולת-דם שבה אל תערה – אז בא ומתקרב אליו שממון-עולם, בא ונוגע בבשרו ונפשו: מתפּשט על המצח וחודר אל המוח, נכנס בחוֹרי העינים ונקיקי האזנים ובא אל הדם ואל הבשר.  טרם ראיתם שממון שאינו מדבר ועולם שאינו שומע; לא ראיתם עולם באין אלהים ובנים אין אב!

והנה כוחות השמים מתחילים להיות מושלים ממש, מושלים הם למעשה כגיבורים ואמיצי-לב מטה.  אין עדיין יוצר כּל, כי אם יוצרים, יוצר-יוצר בחלקו; ואכזרים המה מושלי מַעל אלה, מקבלי מנחה הם.אדם כי יקריב להם קורבן, גדי או איל מן הצאן, וריכּך את לבם, והעבירו את רוע הגזירה.  אז יגרשו את הארבה מתנובת-שדי, יעבירו את הקדחת מן הישוב וימלאו את הבורות הריקים מים.  ויש אשר לא מבני-צאן ומן הכבשים תביא את קורבנך אליהם, לא בדבש ובלחם ובסולת תראה את פניהם, כח אם את בנך בכורך או את עבדך, אשר נפל לידיך משבי האויב, תקריב אליהם, והעברת את פרי-בטנך באש, או תקח את אלה, שקמו נגדך וחיללו את בריתך, והוקעת אותם למזלות השמים, ושככה חמתם, וקמת אאחר זה והשתחוית להם ולא תדע עוד עוני.

והנה יצא אֵל גדול, גיבור ונורא, אשר יצר את השמים ואת הארץ, את הים וכל אשר בם, וילחם את בני-האלהים הרבים אשר מסביב לו, ויכבשם לעבדים ולעושי-רצונו, והוא ישב על כסאו ויקח את השרביט בידו.  תחת ממשלת-הרבים באה ממשלת יחיד; והוא כולו אש, כסאו שא ושרביטו אש, וממשלתו בלי מצרים.

הוא מצווה על השמש להאיר, על הגשם לרדת מטה, הוא שולח את מלאכיו, את החיים ואת המות, לרדות בעולם, הוא יך ויחבש, הוא מביא את המחלה על האדם ועל הבהמה והוא גם מרפא.  הוא מרעיב ומשביע.  הוא משגיח על בריותיו ועיניו בכל.  עיני אלהים זה, היחיד והמיוחד, הן אש ובבותיהן אש, והן מביטות ורואות בבת אחת ממעל ומתחת, בים וביבשה, מימין ומשמאל.  והכל הן רואות.  אין סתר ממנו, מאלהים זה, ולא יפול ויקום עוד כל חי והוא לא ידע. 

משגיח הוא האלהים על כל המחנות והשבטים, כי קמו ונלחמו משפחה במשפחה, שבט בשבט, וזה יט חסד ואת זה יכה בשבט עברתו.  את אשר ואהב אלהים עליון זה ירָצה לו ואת אשר לא יאהב לא ירצה.  פוקד הוא עוון אבות על בנים, וגם נוצר חסד לאוהביו ולשומרי מצוותיו.

והנה נקטת בחייך, בא סבל-החיים להממך, ועל יד מיטת בנך אשר הולדת עומד מלאך-המות, והנה קם ודיברת באזני אלהים הזה שוכן מעלה: אנא, ה' רפא נא את חליו של בני זה.  תפילה! בעיורון הבריאה לפנים ובממשלת היחיד עתה, ממשלה לא תדע שינוי והעברת המשפט, יפּול הדיבור בין האדם ובין קונו.  וקונה הכל, שידיו פרושׂות על הכל, נוטה אזנו ושומע, שומע לרחשי-לבו של היושב-מטה.  הבן האהוב יחלום ויבריא וירד מעל המיטה, והוא חי ומרקד לפניך.  רחשי-תודה בקרבך לאלהים, והנך עומד בפתח העולם וענית ואמרת: אודך ה', כי פדיתני מיד צר! האל המושל נעשה לפודה ומציל ומרחם על הבריות.  הוא אינו עוד מושל תקיף ועריץ, מקבל את מסיו מן יצוריו, כי אם אב הוא ליצוריו.  אמנם כבד את אביך ויראת מאלהיך, אבל הוא רחום וחנון.  הוא יושב על כסאו הבוער ומסביב אש מתלקחת.  אולם בדמעות ששפחת לפניו ציננת את אש החימה ואת הכעס במרומים.  מה לך בן-אדם להיות נושא את הנטל הכבד של החיים וקובל על עמל-החיים, קום והתפללת לאלהיך, ובירכת את האלהים והודית לאלהיך, האל בשמים הוא שומר את הברית לכל עובדיו באמונה, ואתה כי הודית למקום וקיבלת עליך את עולו, נעשית לבן בריתו.  תפילה במקום קרבן! וקמת בבוקר, בעלות השחר, כאשר ייקץ הכל לחיים ולבעבודה בשדה, ויצת אל הים הרחב והגדול והתפּללת. 

 

ב

סֵדֶּר הַתְּפִלוֹת הֶחָדָשׁ

הנה לפנינו סדר התפילות החדש כמנהג ק"ק ספרדים, תפילות ותחנונים מדבר יום ביומו דיבור-דיבור על אופניו, עשרת הדיברות ופרשת המן גם פרקי שבת...מזמורים ועמידות של שלוש רגלים...  דיני הזכרת גשם וטל, תפילות וכוָנות, וזאת מן החדש: נתוסף בו פירושים מלוקטים מגאונים קדמונים, דברים עתיקים וישנים אם חידושי חידושים ודינים, דינים המונים-המונים, מראשונים ואחרונים, ושאר תיקוּנים מהוגנים ומועילים.  הכל נדפס ונערך בשנת יע"תר אל אלוה וירצהו, ועתר האדם הישראלי ואלוה מתוך הסידור הזה ודיניו המונים-המונים מלוקטים מראשונים ואחרונים, וירצהו ולא יחסרהו.

ויאמר ה' אל משה בארץ המדבר: דבּר אל עמי אשר הוצאתי מארץ מצרים להיות להם לאלהים, ועשו להם ציצית, ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם.  ובלכת המלובש בציצית לבית-הכנסת, הוא אומר: הריני מזַמן רגלי להליכה ועבודת בוראי לבית-הכנסת של אברהם סבא.  ה"כי כל מלכו של עולם" הוא משתחוה ואומר בכוָנה גדולה את המקרא מפרשת בלעם: מה-טובו אהליך יעקב! ואחר כך מתחיל בסגנון אחר: ריבון העולמים! בזכות שלושה אבות אני בא להתפלל לפניך; ובזכות תקבל את תפילתי ותיעשה כתר לראשך על ידי מטטרון שר הפנים...  מטטרון שר הפנים, שהאלהים רצה אותו לעשות ממונה על כל הממונים ועל כל השליחים, הוא עומד וקושר כתרים לאדונו מתפילות כל פה.  ואדונו הוא "עילת כל העילות, סיבת כל הסיבות".  והוא שומע תפילה ורוצה בתפילות ובתחנונים של עבדיו מטה.  הוא רוצה ביחודו; הוא רוצה, שבני-אדם ייחדוהו ויקבלו אחדותו.  ואם תחשוב, איך איחד את ברואי? עמוד על פתחי בית-הכנסת ואמרת: הריני מקבל עלי אלהותו יתברך, כמו שציונו במעמד סיני.  אולם לא די בכלל הזה, יענית ואמרת עוד ככל הכתוב בסידור לפניך לאמור:

והריני אוהב השי"ת בכל לבי והריני ירא ממנו.  – והריני ממליכו על כל אבר ואבר והנני עבד לו.  – והריני מקיים מצוָת ואהבת לרעך כמוך.  – והריני מקיים מצוַת עשר זכירות,  – וקיימתי מצוַת השקמת בית-כנסת, ואני מקיים מצוָת ישיבת בית-כנסת.  – והריני מוכן לקיים מצוַת מפני שׂיבה תקום.  – והריני מכוון לקיים מצוַת תלמוד תורה.  – והריני מקיים מצוַת עשה של ציצית בטלית קטן וטלית גדול.  – והריני מוכן לקיים מצוַת צדקה.  – ולקיים מצוַת פרשנות דקרבנות.  – וּמצוַת קריאת פרשת התמיד והקטורת.  – וּמצוַ קריאת פרקי דזמרה.  – וּמצוַת לומר אשרי והללויות.  – וּמצוַ ת עניית-אמנים; וּמצוַת ברכת דיוצר, וּמצוַת שמע דיוצר, וּמצוַ ת וראיתם אותו, וּמצוַת סמיכת "גאולה לתפילה" ועוד ועוד ועוד.

איחרת לקום, והנה תיקנו לך תפילה קצרה.  אך קצרה והיא ואמרת: לשם יחוד קודשא ברוך הוא ושכינתי ההריני מקבל עלי עול אלהותו...  והנני עבד לו יתברך, והריני מקיים מצוַת ואהבת, והריני מכוון לקיים מצוַת ת"ת וּמצוַת ציצית וּתפילין, מצוַת קריאת-שמע וקריאת-שחרית; ואני מכון בכל לדעת רבי שמעון בן יוחאי הקדוש...  והריני מקבל עלי כל תרי"ג מצוות דאורייתא וּמצוות דרבּנן, ועוד אמרים ואמרים.  – – –

וקמת בן-אדם, כשתאיר משנתך בבוקר, ותאמר לפי הנוסח המקובל: מודה אני לפניך מלך רחום וחנון, שהחזרת בי השמתי בחמלה רבה אמונתך.  ותחזור ותאמר" יהא רצון שיהא לבי נכון ומסור בידי ולא אכעס ולא אכעיסך.  על המיטה ששכבת בה בלילה ופקדת את רוחך ביד אלהים, תדבר על הכעס פעמים; ואחר-כך תיטול את ידך ותשימן זו אצל זו ותגביהן למעלה ותאמר: שאו ידיכם קודש וברכו את ה'.  ותאמר גם את הפסוק הזה: ואשא כפי אל מצוותיך אשר אהבתי.  מובן שקודם הניגוב עליך עוד לברך ברכת נטילת-ידים; ומובן שבלבושך מיד את הטלית-הקטן, עליך לברך למלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציונו על מצות ציצית;

לא די לך לעשות את המצוות, כי אם להודיע עליהן וּלכוון עליהן.  לא די לו לאדם לקבל עליו אלהותו יתברך, כי אם מחויב הוא לכלול ולפרט בקבלה זו כל המצוות הכלולות והנלוות.  עליו לקבל בפיו את כל התרי"ג מצוות דאורייתא ממש, וכל מצוות דרבנן, הן מדברי קבלה הן מדברי סופרים, הן וענפיהן וענפי ענפיהן.                         

והרי לכם תפילה לאמרה קודם כל תפילה: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, שתכניע כל המקטרגים וכל הקליפות החיצונים, המשוטטים בעולם...  והרי בקשות על דרך הסוד, בנוהגים לאמרן בארץ-ישראל בראשי-אמרים: ידיד נפש אב הרחמן.  – הדור נאה זיו עולם.  – ותיק יהמו רחמיך.  – היגלה נא ופרוש חביבי.

והרי פתח שערך בדפקי יה פתחו.  – והרי הודיה: כל ברואי מעלה ומטה יעידון יגידון כולם כאחד.  – והנה התפילה  "יגדל אלהים חי וישתבח".  – תפילות ובקשות מיוחדות בתור הקדמות לתפילה לימי תענית ערב ראש-חודש, לשבת, לשבת ומועד, לשבת וראש-חודש, והרי "פתיחת אליהו"; הרי "אדרא זוטא קדישא", ארוכה מאד ארוכה; והרי עוד הפעם תפילה נאה, תפילות ופזמונים, פזמונים ושבחים, פיוּטים ואמירות. 

ובכל אלה עוד לא התפללנו את התפילות העקריות, כפי אשר אנו מצוּוים בכל יום.  האלהים כבר נלאה שמוע דברינו וקבלותינו.  יצורים אחרים ובריות אחרות עומדים ונדחקים לפני כסאו לבקש גם ה רחמים על עצמם.  הלא ממלכת הבריאה רחבה היא גם רחבה, ואנו מחזיקים בכנפי השכינה וּמרננים פרשיות ופיוטים, פסוק על פסוק, אומר על אומר, הגה על הגה, אות על אות, לקחו בניו של מקום את התפילה הרצויה, רחשי-אדם לאביו שבמרומים הטהורים, ועשוה פלסתר, עשוה מעמסה בין על המתפללים ובין על השומע כל תפילה.  לקחו פניני הנפש וזיכּוך הנפש והטביעו אותם בים הסידור.

 

ג

עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׂ

הרב הגדול החסיד החכם הכולל מוהר"ר יחחם יוסף דויד אזולאי זצ"ל מעיר הקדושה חברון כתב לעבודת ישראל ספר בשם "עבודת הקודש", חלק ראשון "מורה באצבע" שמו והחלק השני "צפורן שמיר" יכונה.  נדפסו בירושלים ונדפסו עוד הפעם ולזכּוֹת את הרבים.

במורה באצבע הנהגות פרטיות הגידו האותיות.  – והן גם טובות ונכוחות: ישתדל אדם להעביר על מידותיו, כי זה כל האדם; בַּקש שלום ורדפהו, וזו מידת אהרון הכוהן.  – מאד יזהר בצדקה, וביותר יזהר שתהיה צדקתו בסתר.  – יזהר אדם להסתיר מעשיו הטובים ולימודו.  – בסימן ב' סדר הלילה כבר אנו מוצאים, שמאד יטה אדם אוזן לדברי קדיש ולענות כהוגן אמן, ובקדיש יכוון אמן, שהוא בגימטריה אידהנויה – מִשנָה אותיות נשמה; וכשנוא קורא סדר זרעים, יכוון לתקן אשר פגם במאכלות אסורות.  – לימוד המשנה בקול רם – ולימוד ספר הזוהר מרומם על כל לימוד.  – יישן אדם קודם חצות, ישתדל לישון מתוך דברי-תורה, ויאמר קריאת שמע במעומד, – ויכוון למסור נפשו בתיבת אחד.  אחר כל מתוַדה, לפי סדר האר"י, ואחר הוידוי – מקבל עליו ד' מיתות בית-דין.

והנה סדר היום, יומם יצוה ה' חסדו, כן יתן לידידיו חוקים וּפקודים מפורטים לכל האמירות בעת התפילה, הנטילות והכוַנות, המה כוללים קכ"ח סימנים, קרי: מאה ועשרים ושמונה סעיפים.  ביום עובד אדם מעט גם לשם פרנסה, והשם הממונה על הפרנסה דיקרנוסא גימטריה חתך וכו'.  אם אוכל האדם, הרי עליו ברכות ודיניהן וכוַנותיהן; ואם אינו אוכל ורוצה לקבל עליו תעניות, קודם שיעקור רגלו מתפילת שמונה-עשרה, יאמר: ריבון העולמים! הריני לפניך על תנאי בתענית נדבה למחר מעלות השחר עד אחר תפילת ערבית; ואם לא אוכל להתענות, או לא ארצה, כשאומר מזמור לדויד ה' רועי, אוכל להפסיק את התענית, ולא יהיה עלי שוםעוון.  כה מדבּר בן-אדם את השכינה.  תנאי על תנאי, התענית אינה לו הסחה לשעה מן החיים, כי אם קורבן נדבה או נדר.

והנה דיני וכוָנות השבת אין ערוך.  – והנה אורה נכונה לחודשי השנה.  – שיירות שיירות דינים נכונים מתשרי עד אדר פתח הסידור.  ולבסוף פרטים ב"דברים שאדם דש", ויהיה בהם "מזורז למקודש".  – ב"צפורן שמיר" הרי דינים ופרטי דינים ב"ראש התחלה יהודה לתפילה", ב"תפילין ותפילה".  וב"ענין הלימוד ואביזרייהו"...  "כל תופסי התורה ישגיחו ויתבוננו ללמוד תורה לשמה".  "מי שחשקה נפשו בתורה כל כך עד שיום ולילה לא יחשובכי אם בתורה, וישליך אחרי גווֹ עניני העולם השפל והגשמי וכו' ובתורתו יהגה ובאהבתה שגה, ישיג מעלה נפלאה, שלא יצטרך כלל לתעניות ולסיגופים".  "שורש הכל התבודדות, כי היא ענין נשגב גדול ורם".  הכל כדכתיב בספרי חסידים, ו"השגת החכמה למעט בדיבור ולהרבות בשתיקה" כדתנן אצל הראשונים: סייג לחכמה שתיקה.

"צריך בכל יום לקרות מוסר".  – יזהר שיהיו ידיו ובגדיו ומקומו, שקורא שם, נקיי.  – האדם, באשר הוא בשר ודם, צריך גם לאכול; אבל "יזהר בכבוד נשמתו יותר מכבוד גופו, וקודם אכילתו ילמד מעט, שהוא מזון הנפש.                         

ואחר-כך, רק אחר-כך, יסעד למזון הגוף"...  "צריך להתפלל על הפרנסה קודם אכילה".  ו"יהיה בכבוד על שולחנו, כי על שולחן המלך הוא אוכל"...  "אם יבוא עני, בעוד שהוא בשולחן (יושב על שולחנו), ישמח מאד ויתן לו פת מסעודתו – ועל כל פנים לא ישלחנו ריקם; וישים בין עיניו, כי זה חלק גבוה".  – "יטבול פרוסת המוציא במלח שלוש פעמים, ויכוון כי על ידי זה יומתקו הגבורות ותסתלק הסטרא-אחרא", הכל על ידי המלח.  – ו"אם מאכל אחד ערב לו, ומסלק ידו מלאכול...  כדי לסגף עצמו על חטאותיו...  הוא חשוב לפניו יתברך...  ועביד מהני להיות לו כפרה...  ואם יתמיד בזה – כלומר, לאכול ולהסתגף בינתים, – הוא פיקח...  שאוכל ומתענה בבת אחת...  כי מעט סיגוף זה, שמסלק ידו מאכילת הערב לחיכו, נרצה לו כעין תענית"...  פוקח הוא האדם, שאוכל ועם כל זה הוא מתענה...

 ולא אלאה אתכם ב"הערות וגדרות משום תקנת אות ברית" וב"דברים הבאים, כמה נעים להזהר מדרך חטאים", ב"מילי דמטמרין מועילים לשמירה, לו, לאדם יטור האי נטירה" ועוד ועוד; לא אפרט לך את ה"דברים המסוגלים לכפרה, ורפואות תעלה לחולי פצע וחבורה", או את ה"הנהגות ישרות" ו"בדר התרת קללות" ושאר "נוסחי תפילות" – קללות ותפילות! – עלינו כבר לבוא ל"חלק השני מעבודת הקודש", הנקרא "קשר גדול", ושם חוזרים הדינים:"לקום באשמורת", "דיני ציצית", "קצת דיני תפילין" "וחליצת תפילין" ועד.  דינים-דינים על "ודש ודבר שבמנין", "דיני ענית אמן", דיני יוצר-אור", "דיני ק"ש", ו"דיני ברכות שמונה-עשרה" וכו' וכו'.

ובני-אדם מישראל עוד דינים ל"הזכרת גשם וטל", דינים ב"שאלת טל ומטר", "דיני חזרת התפילה", "דינים מאמירת תחנונים" – דינים מאמירת תחנונים – ודיני תשלומין למי שלא התפלל פרט וכלל, פרטים וכללים.  – כל זה ב"קשר גדול". 

 ואחרי "תם ונשלם זה שבח לאל בורא עולם" מתחיל בפירוט ובפרטי פרטים סדר היום וסדר האדם מ"כף אחת", על פי הכוכב "כף אחת" – שבעה "כוכבי לכת" לספר – ושם כל סימני יהי רצון וכל מיני נוסחאות של רבש"ע.

"יהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי, שתמלא רחמים על פלוני בן פלוני, ותבטל מעליו כל גזירות קשות ורעות".  – "יהי רצון מלפניך אב-הרחמן, שתמלא רחמים עלינו ועל יושבי העיר הזו וכל גבולה, ותצילנו ממלחמה וממצור ומשבי ומביזה".  "יהי רצון מלפניך, שתמלא רחמים עלינו – סתם רחמים – ותעשה למען רחמיך ולמען שמותיך הקדושים"... 

ריבונו-של-עולם! בחסדך יצרת עולמך ובראת אדם ועשית לו עזר וציויתנו לישא אשה וכו'.  כה "מתפלל בחור ירא, שרוצה שתזדמן לו כלה הגונה".  "רבש"ע, בושנו מאד ונמס לבנו על אשר פגמנו וכו'".  כה להתפלל שוב במוסף ר"ה ויוה"כ, בעת אמירת ומפני חטאנו, ו"היא תפילה קדומה" ונסמכת בלי הפסק לאותה התפילה של הבחור הירא.

"אל מלא רחמים, יהמו נא רחמיך עלינו לקבל ברצון הכנעתנו והרהורי תשובותינו".  – ואנא מלך רחום וחנון, תתמלא רחמים על כל אחינו בית ישראל, הנפוצים בארבע כנפות הארץ ובפרט על יושבי ארץ-ישראל"...  והנה "סגולה להולך לפני מלך או שר ומושל", סדרי כוָנות פשוטות, כשיעשה צדקה".  "סגולה לעין הרע משֵם ר' יהודאי גאון", תפילה על פרנסה", "נוסח כל נדרי, שהיה אומר הרב החסיד מהר"ש שרעבי ז"ל" ו"נוסח וידוי מתוקן לאמרו בהכנעה להכות באגרוף על החזה"...  והוא פירוש גמור על אשמנו, גזלנו, בגדנו, – אשמנו, כי אכלנו אכילה גסה, אכלנו אך למלא בטננו ולא חשבנו להיות בריאים לעבודת ה'.  – בגדנו, ברכנו ברכות לבטלה וברכה שאינה צריכה...  גזלנו, גילינו סוד-תורה למי שאינם ראויים...וכן הולכת ומתפּרטת כל האלפא-ביתא שבידי אדם, הולכת ומתפרטת לא בספר, כי אם בחיים.

דיברנו בשבת דברי חול.  – הירהרנו אחרי רבותינו.  – ויתרנו על כבוד ה'.  – זיכּינו החייב וחייבנו הזכאי.  – זרקנו הצפורנים...  חיבקנו ונשקנו העריות האסורות לנו.  – טעינו בהלכה.  – ישבנו עם התפילין.  – כפרנו בכל התורה כולה – וזה שקר גמור כלפי שמיא: אנשים הללו מעולם לא כפרו בתורה ובמצוות ובכל אביזרייהו, והכל אתי, רק למַלא דברי וידוי מהאות כ' מהא"ב...  לא ציפינו לישועה.  – מרדנו במלכות בית-דויד.  – נשתמשנו בשמות הקודש.  – סרנו ממנהגים טובים.  – ענינו אמן קטופה וחטופה – וכל העונה אמן כזו עושה את בניו יתומים! – פּגמנו בשמות הקודש ובאותיות התורה.  – ציארנו – ובזה מעט חמימות ועניני האדם גופא – ציערנו נשותינו, ציערנו את בני-ביתנו, ציערנו אפילו בעלי-חיים.  – קיללנו חברינו, קרינו בספרים חיצונים – גם זה השני הוא שקר גמור...  רשענו, שיחתנו, שיחתנו תורתך, שכחנו אלהותך – גם באלה לא נאמין – אבל הנה שיחתנו הזקן, כי נקרעו ממנו שערות בזדון או בשגגה, וזה כבר אפשר.  – תקענו כפינו ולא קיימנו.

ואלה החטאים והעוונות הפשעים והאשמות, הזדונות והשגגות המה אך מעט מהרבה, אשר יחטא אדם בר-ישראל כזה, שמזוין הוא באלפי דינים ומנהגים, האמירות וההתנהגות בכל ימות השנה.                                   

 

ד

עֲבוֹדַת הַשַׂבָּת

מחלל האפס, משממת התוהו ומעמקי החושך התעורר האלהים לברוא עולם, ויקוו המים הזידונים אל מקום אחד ותיראה היבשה.  ויעש אלהים רקיע ממעל, ומאורות תלה בשמים וכוכבי לכת, עשה ימים ונהרות, הוציא מן הארץ דשא עשב מזריע זרע וכל עץ עושה פרי למינהו, עשה את התנינים ואת כל נפש חיה ועוף וכל רמש.  חיים-חיים נראו יום-יום במרחבי אין-סוף של ההויה; נבראו גם הרוחות ממעל ומתחת נברא האדם.  ויהי ערב ויהי בוקר, ויהי ערב ויהי בוקר.  וכאשר כילה יוצר כּל את מלאכתו בשמים ובארץ ביום הששי, ישב לנוח ביום השביעי ממעשה ידיו.  ויקדש אלהים את היום, אשר בו שבת, לדורות עולם, כי ינוח בו כל עובד ועושה ולא יעשה בו כל מלאכה.  יום השביעי הוא שבת לה', בו ינוח גם הבורא גם הנבראים לאות ברית-עולם.  את שבתותי שמורו, כי אות היא ביני וביניכם, לדעת כי אני ה' מקדשכם! ושמרתם בני-אדם גם דני-איש, אתם ובניכם ובנותיכם אתם ועבדיכם ואמותיכם, גם הגר אשר בשעריכם, ושמרתם את יום השבת, לנוח בו מפעליכם.  ינוח בו כל אדם וכל בהמה, כל אשר רוח בו וכל אשר נשמה באַפּיו, להודות לי נוח ינוח ככל חי וכל יצור, כאשר נחתי גם אני מעמל הבריאה.  שבת לאלהים ושבת לבני-עולם אשר יקראוהו!

עד כאן מגילה אחת של השבת בבריאה ובמעשה.  והנה מגילה אחרת את אמריה תאמר: ושמרתם את השבת, כי קודש היא לכם, מחלליה מות יומת! צללי-המות, שאמרנו לנוח גם מהם ביום המנוחה, הנה באים באהלנו, לחלל את היום הקדוש.  כל העושה מלאכה ביום שבתון, ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה.  מות וכרת לאשר יעבוד בשבת.  מות וכרת המה שני שומרי החוק, נעלב האדם וישפל.

ויקבלו בני-ישראל את התורה מהר-ברית ויעברו במדבר, וה' הולך לפניהם, הוא ומלאכו.  ויהי בעת חנות השבטים למחנותם, יצוא יצא איש עברי מחוץ למחנה לקושש עצים, והיום יום שבת, וימצאו אותו מקושש, ויניחו אותו במשמר, כי לא פורש מה יעָשה לו.  – ויאמר ה' אל משה עבדו: מות יומת האיש הזה! ויוציאו אותו כל העדה אל מחוץ למחנה וירגמו אותו באבנים וימת.  וימת איש באבני עדה שלמה, על עשותו מלאכה, והדת ניתנה לסקול כל עושה כזאת לדורות.  אמר אלהים לתת לוחות ברית לעמו ועבדוהו ויהי לעם קדוש; ולא שמנו לבנו לדעת, כי אבנים הללו תבטלנה גם את אבני הברית, ברית חסד ומנוח.  ותחת חטא העגל, רבץ על העם ועל תורתו יחד חטא חדש, חטא המקושש.  – –                          

"אמר הקב"ה: שבת זו נתתי לישראל לאות ברית ביני ובינם, בששת ימי המעשה יצרתי ועשיתי את העולם ובשבת נחתי.  לפיכך נתתי להם ששת ימי מלאכה, ויום השביעי ברכה וקדושה ומנוחה לי ולהם".  "ובא יום השבת ונעשה סניגור לאדם – גם כי יחטא ויחלל את פקודת השבת – ואמר לפניו: ריבון העולמים! בששת ימי בראשית לא נהרג יצור בעולם, ובי אתה מתחיל? – זו קדושתי? וזו היא ברכתי!" כה אנו רואים את חזון המקושש בלשון חכמים ובנוסח דבריהם.

ובא בעל המגילה ב"ואלה שמות" וביאר את תורת השבת לאמור: לא תבערו בו אש בכל מושבותיכם.  בא עוד מבר והחמיר ואמר: שבו איש תחתיו, אַל יצא איש ממקומו ביום השביעי, בא ירמיהו הנביא ועמד בשערי ירושלים והכריז ואמר: כה אמר ה' צבאות, הישמרו בנפשותיכם ואַל תשאו משא ביום השבת, למען לא אצית אש בשערי ירושלים ואכלה ארמנותיה ולא תכבה; ובא נחמיה בן-חכליה ויבא את העם באַלה ובשבועה, ללכת "בתורת האלהים" ושלא לקחת ביום השבת כל שבר, אשר מביאים עמי-הארץ למכור.  ויָרב את חורי יהודה, על כי לא שמרו את פקודי יום שביעי לחללם.  ויהי כי צללו שערי ירושלים לפני השבת, ויפקוד ויסגרו הדלתות, ומנעריו העמיד לשומרים על השערים, כי לא יבוא משא ביום השבת.  ואנו רואים את שומרי השבת, והמקלות בידם, עומדים מזוינים בפקודת בונה-הבית ובונה-העם.

ושוב אנו מנסחים בלשון חכמים: "אמרו ישראל לפני הקדוש-ברוך-הוא, ריבון כל העולמים! מלאכת השמים והארץ כלתה במוצאי ששת ימי בראשית, רחמיך וחסדיך אַל תכלא, שאם תכלא רחמיך וחסדיך, אין אנו יכולים לעמוד".  אין אנו יכולים לעמוד בסקילה ובכרת ובכל עונשי חילול יום המנוחה.  קדשהו, אך קדשהו, וברכהו ופתח לבנו לעבדך באמונה ובתום, וזה לבד הוא אות ברית.

לא באבני-סקילה יוסד ברית-עם ודת-אל, כי אם בקדושת הלב ובתיקון הלב...

 

ה

מַרְשִׁיעֵי בְּרִית              

בימי הרת-עולם, בימי האבות, בימים אשר ניסה אברהם העברי בבואו בימים לקחת את בנו יחידו, את יצחק, להעלותו לעולה על אחד ההרים, קול ברמה נשמע" אַל תשלח ידך אל הנער ואַל תעש לו מאומה! הקול הזה מחה חרפת קורבנות-אדם ויצר יסוד אחר ליראת-אלהים וקרבת האדם למקום.  קול אחר הוא, אשר קרא לאברהם: המול ימול יליד ביתך; ואשר לא ימול – ונכרת הנפש ההיא מעמיה, את בריתי הפר.

ומשה, נותן התורה, "התרשל במילה" (נדרים, ל"א, ב).  לא הוא היה, שמל את אלעזר בנו, כי אם צפורה אשתו בת כוהן מדין, היא לקחה צור ותכרות את ערלת בנה ותקראהו "חתן דמים למולות".

בני ישראל מקבלי התורה בהר חורב "ערלים היו", ו"לא מלו אותם בדרך", רק יהושע עשה לו חרבות צורים למוֹל את בני ישראל.  ופה אין אנו שומעים על-דבר ברית, כבמעשה אברהם, אך – ויאמר ה' אל יהושע: היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם. 

עוד ירמיהו קורא: הנה ימים באים.  נאום ה', ופקדתי על מול בערלה (ירמיהו ט', כ"ה).  נדחקו המפרשים בזה; וכמעט לנו הרושם, שחפץ היה לטהר את המנהג הזה, באמרו: המולו לה' והסירו ערלות לבבכם (שם, ד' ד').  קריאה כזאת קורא גם בעל משנה-תורה לאמור: ומלתם את ערלת לבבכם (דברים י', ט"ז).

אבל הנה היתה המילה לאות-ברית בין ישראל ובין אלהים במשך דורות.  "מפני-מה אני יוצא ליהרג?" "מפני שמלתי את בני והכנסתיו בבריתו של אברהם אבינו".  ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי – מקרא יאָמר בברית-מילה.  יהי דם הנמול בקהל אמונַי כריח הניחוח אשר לה'".  אומר אבי הבן, ובפרשת הזוהר, שפותחים וגוללים בה וקוראים אצל אחינו הספרדים, נאמר: תאנא כל מאן דקריב בריה לקרבנא דא כאילו הקריב כל קרבנין עלמא לקמיה דקודשא-ברוך-הוא וכאיו בני מדבהא שלימתא קמיה...

וזר אַל יקרב.  כל בן-נכר לא יאכל בו בפסח (שמות י"ב, מ"ג).  כה אמר אדוני ה', כל בן-נכר ערל לב וערל בשר לא יבוא אל מקדשי (יחזקאל, מ"ד, ט').  כך גדרו גדר, ונדמו נדמו דברי ישעיהו השני או השלישי: ואל יאמר בן-הנכר הנלוה אל ה' הבדל הבדילני ה' מעל עמו (ישעיהו, נ"ו, ג'). 

שאול שאלו: אם חביבה היא המילה, למה לא ניתנה לאדם הראשון, יצור-אלהים? השיבו ואמרו: כל מה שנברא בעולם דורש עשיה וגם האדם, "אפילו אדם צריך תיקון" (ב"ר, פי"א).  בן-האדם צריך תיקון בגוּפו, אם חפץ הוא במלכית-שדי.

מעשה במונבז ובזוטוס, בניו של תלמי המלך, שהיו יושבין וקוראין בספר בראשית.  כיון שהגיעו להמקרא: ונמלתם את בשר ערלתכם, הפך זה פניו לכותל והתחיל בוכה וזה הופך פניו לכותל ובוכה...  (ב"ר, פמ"ו).  בוכים מבקשי נתיבה לאל עולם.

 מצוַת מילה היא, כאמור מעין קרבן; וכשם שדם הקרבן לכפּרה על המזבח, כך דם המילה מכפּר, על כן מצותה ביום שמיני, כי הקרבן לא יכפר עד יום שמיני.  כנאמר: ומיום השמיני והלאה ירָצה...  דבר זה ידוע מראשונים.

"דע – אומרים המקובלים – כי יש שליחים ממונים על דם-ברית ונוטלים אותו ומניחים אותו בהיכל ידוע משבעה היכלי המלך.  ובשעת כעסו של הקדוש-ברוך-הוא הוא משגיח בדם ההוא, והמקטרג מסתלק משם, והקדוש-ברוך-הוא מרחם על ישראל.

"תינוק, אומר המנהג ההלכתי, תינוק שמת קודם שנימול, בין קודם שמונה ימים בין לאחר שמונה, רק שלא נימול מחמת חולי שהיה בו, מלין אותו על קברו ואין מברכין על המילה.  אבל משימים לו שם לזכר, שירחמוהו מן השמים ויחיה התחית המתים".  – –

וזכרתם, כי בר-נש שמת, אדם גדול אם קטן, הפסיק עם זה את החבל שבינו וביניכם, לא עליו שנאתכם ואהבתכם גם יחד.  ומה חלקכם אשר תתנו לו? שַל נעליך, בן-אדם, כי אתה ניגש למת או לקבר.  עבוד את אלהים בחייך, תן לאלהים עליון כל אשר לך, ואף את נפשך ובשרך, אבל הסר את ידך מן המתים ואל תאמר לדרוש את ה' בקרבן מן המתים.

וכשקרה מעשה בשנים האחרונות בעיר ואם בישראל, כי קמו אנשים מזרע היהודים לכרות ערלה ילד מת בן שנה, לא קמו נגדם בני-העם כאיש אחד יחד.

ואם נשמע קול תגר פה ושם, באו אחרים תוך כדי דיבּור להמליץ על אלה, שחללו גופו של מת, ועמדו ושאלו בתום פנים: "אם קוראים אנו את הברכה על ראש רופא, החותך בגוף, מפני שהוא מתכון להצילו בכליון – למה לא נתיחס באופן כזה גם לחתך קטן בערלת גול המת התמים, המציל את נפשו הישראלית עם זה מכליון" (" הנימוס הדתי והקיבוץ הלאומי" באחד מחלקי "השילוח").  מה נואלנו.

 

ו

בִּקּוּרִים

הנני פותח ספר קטן ככף איש, והוא ספר בִיקוּרִים, אשר עשה ותיקן איזה רב וגאון בישראל.  ביקורים! משם הקונטרס עוד לא נודע הכא במאי עסקינן, לא נדע, כי תחת מסע המחנות, מחנות השכינה, הכא בעניני מות האדם ובלכתו מהעולם הזה ידובר.  חדול יחדל מעגל-החיים וכל צרכי החיים.  יחדל המבוא המפולש לרחוב החיים ולכל הענינים המקשרים אותך עם החיים וממלאים את רוחך ואת גופך, והנך בא בקבר שחצבו לך בעמקי האדמה וסופך יאכלך עש, עש ממש, באים כל הפרעושים והרמשׂים הקטנים, שבהרמת יד אחת הברחת אותם בחייך מעליך, ואוכלים את הבשר ואת העצמות.  מקננים בעינים ובסתרי לשון; ואתה שוכב אילם גמור.  למראשותיך, לרגליך, מימינך ומשמאלך מונחים עוד אילמים, בולי-עץ כמוך, שבחים רמות מללו, עלבון-אדם מי זה יביעו!

בעת שאנו שוכבים על ערש דוינו, ומלאך-המות קורץ בעיניו, והחי שבנו נותן אל לבו: "למי ולמה היה כל העמל?" אַל נא תבואו אז ותנחמונו, אַנא תבואו ותדברו באזנינו דברים, שבלי תפונה אינם ערבים גם לאזניכם.  מה תחפצו בני-אדם עודכם בחיים ומלאים תאוות וחיזוק – החיים מבן-אדם חי וגווע.  סורו-סורו מן הגווע, לכו מן החדר וסגרו את הדלת ואַל תביטו בהיאבק החי עם מר המות... 

הזיעה נוזלת ממצח החולה האנוש, עניו נמקו בחוריהן, וגופו יתפורר, והוא מתעמל ויושב, שׂם אזור במותניו, כדי שלא יהי לבו "רואה את הערוה", מתעטף הוא גם בציצית, ועל ראשו יקשרו התפילין והוא מתוַדה אחד, אחד: אשמתי, בגדתי, גזלתי, דברתי דופי, הכל-הכל ככתוב בספר העוונות והפשעים.  הרב אומר משנת סלחתי.  באים שוב שלושה אנשים ומתירים לו כל הנדרים והשבועות והחומרות: אין כאן נדר, אין כאן שבועה, אין כאן מנהג, אין כאן נידוי, אין כאן חרם, אין כאן אַלה, אין כאן קללה, אבל יש כאן מחילה, סליחה וכפּרה.  יש כאן העלבת האדם על ערשׂ המות!                                  

באה כנסת החבורה וכותבת לנו צרור מצוות של "ביקור חולים", באים "חברים מקשיבים, אשר נועדו עברו יחדיו במסורת הברית", "לעמוד אצל החולים בשעת אמירת הוידוי".  ו"כן שעת יציאת הנשמה"...באים-באים וקורעים הנשמה הדואבת קרעים-קרעים בעודה בסבך החיים...                     

"ביקור חוילם דאורייתא".  – "אשרי משכיל על דל, אין דל אלא חולה".  – והמבקר את החולה בא לקיים "מצוַת ביקורים" צריך להיות "שלם בגופו", "שלם בממונו", ו"שלם בתורתו". 

ישתדל הרב שהחולה יאמר הוידוי בשחרית, אם אפשר, וטרם כל יאמר הרב אל החולה דברי-תנחומין", ולאידך, "יאמר החולה הוידוי בלב שלם ונפש חפצה, כי בשכר זה יסלח ה' לעוונותיו".  – הרב פותח ואומר אל החולה: דע, בני, אין צדיק הארץ אשר יעשה טוב ולא וחטא – אך על כל העבירות יש תקנה על ידי התשובה".  ועוד יאמר לחולה המתכווץ המכאוביו: דע, כי התשובה תלויה בג' דברים: וידוי, חרטה, עזיבת החטא".  ו"יזכיר לו הרב העבירות החמורות".  יזכיר לו אותן עבירות, שאדם דש בעקביו", ואחר כך תבוא החרטה...  ועזיבת החטא...

"החרטה כיצד? – צריך שיתחרט בלבו חרטה גמורה וחלוטה על כל עוון אשר חטא".  ו"עזיבת החטא כיצד? – צריך שהחוטא יקבל עליו, שלא יחזור עוד לסורו".  ובכן אף מרמה, אדם הולך או כבר הוא עומד על מפתן המות שוב לא יחזור לסורו, לחטוא לאלהים בחמורות ובקלות, לא יחלל עוד את השבת ולא ירים עוד יד ברעהו להכותו.  ולמה אתם מכים בפניו בדברים כמו אלה? למה אתם חותכין מן החי אברר-אבר, או תשימו אותו לבוז?

ועוד לא די, אחרי הכרכורים הללו, מזהיר הרב את המבקרים, שיֵצאו כולם לחוץ, והוא ישאיר את המתעתד למות לבדו.  ואז, בהיות חי מדבּר עומד בפני בן אין-אונים.  הוא מתחיל שוב לקרוע נפשו ואת נשמתו; הלא עוד עוונות חילול-השם, חילול שבת, עריות, שבועות שוא ושקר, לשון-הרע ונבול – פה.  ואם התודה האומלל בתחילה בכלל, אנוס הוא להתודות עתה בפרט. 

החולה אנוס, לאחרי שכבר שילם המס הזה לציבור, למחול ולסלוח לכל בר-ישראל או בת-ישראל, ש"הכעיסו אותו והקניטו אותו".  הוא עוד "מפריש צדקה", קודם שמתוַדה; ואחר-כך שוב מתוַדה האדם, כאשר יגיע כוחו אל קיצו וילאה גם ילאה מכל האמירות והמענות החוזרות ונשנות, ואומר מלה במלה את אשר יקדימו הרב בלשונו: ה' אלהים אמת ותורתו אמת ומשה נביאו אמת ודברי חכמתו כולם אמיתיים. 

ואחרי אמירה זו, בלוית פיוטים ועוד אמירות, תבוא הקריאה של "שמע-ישראל!" ואחרי שמע-ישראל צריך החולה שיקבל עליו "ארבע מיתות בית-דין", ויחשוב במחשבתו "כאילו בפועל נסקל ונשרף, נהרג ונחנק כתורה ובהלכה, על-דבר כבוד שמו הגדול והגיבור והנורא והמיוחד".   

צללי –המות הולכים ופרשים על המיטה ועל שוכבה וּממלאים ת כל הדוחק שבחדר.  כבר בּירך המת ברכת "שעשני יהודי" ונאנק דום.  ולפתע נזכר הרב, שמא "עבר החולה על איזה חרם מחרמי הקהילה – אנו זוכרים, כי כבר התירו לו השלושה כל החרמים – ו"המת בחרם ח"ו, אינו נכנס במחיצת הצדיקים ואוי לו ואוי לנפשו". 

והנה ה"מסירת המודעה" של המפרפר ביסורי-המות ב"צירוף הקב"ה ובצירוף ה"עדה הקדושה", ועוד ברכות והודאות משני הצדדים, עד שסוף כל דבר "נפטר הרב וחבריו מן החולה, בדברי ניחומים...  הכל לפי מה שהוא אדם"...  עוד ניחומים בפי אלה שעינו חולה מעונה עד תום כוחו ואונו בו, והמה עושים זה, הכל לפי מה שהוא אדם: לפחות ימעיטו לדבּר ולגדול ירבו.

ולא אענה אותכם עוד, קוראַי ב"סדר גסיסה" ו"הדלקת הרות".  מלאך-המות כבר משחיז את הסכין, והחולה חוזר וּמתוַדה ו"מצדיק עליו את הדין", והנה חוזר ובא הרב וּמלמד את המפרפר וגווע לגמגם בקושי עוד את י"ג העיקרים, ומעיר אף מעיר את הגוף המתפלץ לחשוב בעצמו, "כאילו דחפוהו ממקום גבוה, ושמו אבן גדולה על לבו ורגמוהו כל ישראל".  יאלצוהו לתאר לו, כאילו פתחו את פיו והשליכו פתילה של עופרת בפיו ונחמרו בני-מעיו, כאילו חתכו את ראשו בסיף, וכאילו שמו סודר על צוארו וחנקו אותו". 

אלהים שבשמים! הלא אֵל רחום אתה ורב-סַלח, ואיך לא קראת באזני אותו רב ף רב לך, הרף מיצור כפי!                   

 

 

מִסּוֹלְלֵי דְרָכִים

א

הרמב"ם והגר"א! זה בכה וזה בכה.

"בכלל לא הלך לבו של ר'  יהודה הלוי – אומר עורך "העתיד", ב"העתיד" ח"א, עמוד נ"ד – אחרי הפילוסופיה, ואין היא אצלו אלא עקב לסולתה של התועלת בחיים, לצורך חיזוק הדת – לא כן הרמב"ם, שמדרגת השכלתו עברה את גבול הדיליטנטיזמוס, והוא כבר מתחיל לבקש את השיטה ואת הסדר שבעולם ושבחיים ואת היחס המשותף שביניהם, לשם הכרת האמת בלבד, מבלי כל בקשת איזה תועלת שהיא לא גשמית ולא מוסרית.  הוא, הרמב"ם, מתרומם כבר עד למרום הפסגה, ששם ארץ ושמים נשקו, ששם אן אלהים אחרים על פני חי-עולמים, ואין אמיתות אחרות, מבלעדי האמת האוטונומית". 

"במפתח, שמסר הרמב"ם לביאור הציורים שבכתבי-הקודש – מוסיף אותו סופר לאמור במאמרו "הערכות" ב"העברי החדש", עמודים קל"ה, קל"ו – ב"מורה נבוכים" מסר לנו גם את חוט-ההמשך של הנבואה.  שגם היא נלחמה בציורי ההמון – הגשמת האל על ידי עבודת העגלים והבמות.  – לא בעבודתו החיובית – לסַכּם את התורות החתוכות של המוני האומה בקובץ אחד, ב'יד החזקה' – נעשה הרמב"ם למורה גדול, אלא בעבודתו השלילית, בשלילת תארי השם, בהרחקת הגשמיות, ובכלל – בהתנגדותו למקובל ומפורסם בין ההמונים.  ובשלילה זו היה הרמב"ם המשך הנביאים" – "כן, לא ב'יד החזקה' שלו, לא במה שעשה אזנים לתורה חתיכה ומקובלת, אלא בהמשכתו את מלחמת הנביאים בבעלי 'ההערכה הלאומית', ההמונית, נעשה הרמב"ם למורה היותר גדול בישראל אחרי תקופת הנביאים.  הוא היה תלמידם של הנביאים גם בזה, שכמותם לא ידע גם הוא כל ויתורים ופשרות".

ובעיקר אין תהום רבה יותר מאשר בין הנביאים, המוכיחים את דרכי האדם אל פניו ומניעים את רוחו עָל, ובין הרב המורה, ש"כוָנתו הראשונה לבאר עניני שמות אשר נמצאו בספרי הנבואה מהם שמות משותפים ומהם שמות מושאלים".  אינני יודע הבדל יותר גדול לאלה, הנותנים קולם על תועים בארחותיהם, ובין אלה המבארים לנשארים ברוב מבוכה ובלב נבהל.  לא נשחק במושגים.

ולאידך, הנה הרמב"ם פוסק, למשל, בהקדמתו לספרו "משנה תורה", ש"כל המצוות, שניתנו לו למשה בסיני, בפירושן ניתנו – כל התורה כתבה משה רבינו קודם שימות בכתב ידו – והמצוה, שהיא פירוש התורה, לא כתבה, אלא ציוה בה לזקנים ויהושע ולשאר ישראל".  והקראי ר' אהרון האחרון בהקדמתו לספרו "כתר תורה" אומר: "אם כן לא נאמין, שיש מצוה על פּה מסורה" ועוד ועוד.  לאיזה מקור נאמין? האם לאותו של בעלי התלמוד או לאותו של אחינו הקראים? והם גם כן יהודים הם.  והנה במהות "כלליותיה ויסודי נשמתה" של היהדות גם הרבנים בעצמם המה חלוקים...  משכללי היהדות והרוצים להכניס בה רוח-חיים צריכים להמשיך מעשיהם; ומי יודע, אם לא דוקא על ידי זה, שהיו מכניסים ביהדות הציבורית דברים שאינם בעיקרם אלא מחאה נגדה, אם לא על ידי כך היו ממשיכים אמיתיים שלה, הממשיכים ניגוד יסודי תוריי ודתי, שהולך ומתגלה בכתלי היהדות גופא בכל הזמנים, ולאידך, ספרי החוקים של תורת כוהנים וחומש הפקודים, ואפילו אלה שבמשנה-תורה, שהואיל משה ביאר בעבר הירדן, הלא אינם קישורי טבעת בטבעת ממש בספרי החוזים והנביאים...

הנני פותח את ספר "המורה" והנני קורא בו בפרק חמישי מן חלק א': "כשהחל אריסטו, ראש הפילוסופים, לחקור ולהביא ראיות על הענינים העמוקים מאד, אמר ודרש התנצלות וכו'.  דע כי לא נכון למסתכל בספרי לדון אותי, במה שאני חוקר לכף חובה ועזות וכו'.  וכן נאמר אמחנו, כי אין ראוי לאדם למהר ולשלוח יד לזה הענין הגדול וכו', עד אשר ירגיל נפשו בחכמות ובדעות, לברר  וללבּן מידותיו, כדי שיהיו זכּים, וימית תאוותיו ותשוקותיו המחשביות"...  והנני מסיים בפרק מ"ט מן החלק האחרון, שאומר: "המצוות הנכללות בחלק ארבעה-עשר הם, אשר ספרנו בספר-נשים ובהלכות איסור-ביאה וכלאי-בהמה ומצות-מילה מזה החלק, וכבר הקדמנו לספר כוָנת זה החלק וכו' וכבר ביאר זה אריסטו".  והנני הולך מאחור לפנים עד פרק ל"ו מן החלק הזה, שבו ישים דבריו על מצוות הנכללות בחלק הראשון והן אשר נזכרו בהלכות יסודי תורה, ביאורים והסברים, ענינים שכליים בחיי החוקים, הכל עשוי לתכליות ידועות, חברתיות ואנושיות, ואם תמצא לומר גם אלהיות. 

ו"ממה שאתה צריך לדעת, – אומר הרמב"ם בפרך ל"ד מהחלק האחרון – כי התורה לא תפנה לענין זר ולא תהיה המצוה הולכת אחרי המועט...  אבל כל מה שהיתה הכוָנה להמציאו, אם סברה נכונה או מידה טובה, או מעשה מועיל, ילכו בו אחרי הרוב ולא יפנו אל המעט או להיזק, שיבוא לאחד מבני-אדם מפּני המצוה והנהגה וכו'.  ולפי זה המבחן, אי אפשר להיות המצוות מועילות, לפי שינוי עניני האנשים והזמנים, כמועסק הרפואה וכו', אבל יצטרך להיות מנהג המצוות מוחלט כולל ההמן כולו; ואף על פי שהוא ראוי בחוק קצת אנשים ואינו ראוי בחוק אחרים, כי אילו יהיה כפי האישים, היה נפסד הכל ונתת דבריך לשיעורין"...

ושוב אנו פותחים במקום "המורה" היסודי וההסברים הקשים ההגיוניים והשׂכליים את קובץ ה"תשובות" שלו למעשה יום-יום, והנה כאן אין עוד פילוסוף וחושב, אין כאן גם חוקר  מתון, אין כאן אך רב מורה אצל בני-אדם לתורה ולתעודה ומבאר את השכליות שבתורה ודרך הנבואה, כי אם גם איש מוסר קשה ודיין קשה...

וזהו קיצור "נוסח פתיחת החרם, שלח הרמב"ם ז"ל לנו-אמון, על דברי כוהן שנשא גרושה", כוהן בזמן הזה בלע עבודה במקדש ובלי חיובי המקדש.

" והנפש אשר תעשה ביד רמה מן האזרח ומן הגר את ה' הוא מגדף...  מה שנודע לעדת התלמידים חיל ה' וכו', כי כשהגיע לנו, מה שעשה הרשע אבן אליעזר בן נצאר בן שמארן – והרים יד בה' אלהי ישראל וביזה את דבריו 8וחילל קודש ה', אשר אהב ונשא גרושה והוא כוהן, הוצאנו ספר-תורה המקודש, אשר העיז להמרותו, והחרמנו בשם מפורש ברבים בקהל ועדה...  ובשם הזונה שיִחד לו והיא הסנה בת אבן אלעלה...  וכן החרמנו באותו מעמד בשם כל בר ישראל, שישא ויתן עמהם או שישתה עמהם, או שישב עמהם בתוך ד' אמות...  ואין משתתפים עמהם בחיים ולא במות...  ואם יתמידו במרים ומיאנו לקחת מוסר, תודיענו זה, כדי שיצא הפתיחין עליהן בעיירות הקרובות והרחוקות...  וחלילה לנו, שנסביר פנים לזה...  אבל תחלצו בהשגחה להעביר הדין בהם, על מה שעשו, ויאררם הקהל כולו בקשר אחד.  ארור עושה מלאכת ה' רמיה! וארור מונע חרבּו מדם! ובעל הרחמים וכו' יחזירם למוטב וכו' וכו' יהי רצון".                            

ואמרינן נמי – כותב הרמב"ם בתשובותיו אלה, סימן קמ"ב, לענין שבועה – שבועת עם-הארץ מעומד ושבועות תלמיד חכם מיושב...  ושבועה בספר-תורה וכו'.  וכמו המנהג בתלמיד-חכם, שמשביען אותו חולץ תפילין שלו ואוחזן בידו תחת ספר-תורה...  ומביאין מיטה, שנושאין עליה מתים...  ומניחין אות באמצע; ונודות נפוחין, במבקיעין אותן או שמתירין אותן בשעת השבועה, כדי שתצא הרוח בהן בקול עברה מרתחת...  ונרות דולקין, שמכבין בשעת השבועה...  ואפר מקלה מפוזר ושקין מוטלין באמצע.  – ועומד שליח בית-דין בפני הנשבע וסודר הטענות והכפירה ואומר להנשבע: אתה פלוני בן אלמוני, אם יש עליך לפלוני זה מכל הטענה וכו' בשמתא דישראל ליהו ההוא גברא, בחרם בית-דין  העליון ובחרם בית-דין התחתון וכל דברי האָלה הכתובים בספר התורה הזה כולם יחולו על ראשו וכו'"... 

אם עמוס והושע, זכריה ומיכה היו משביעים את האדם כך אפון.

 

ב

"לא בספריו", יאמר הסופר הסוערי הלז, כי אם הרבה יותר בהשפעת אישיותו הגדולה נערץ ונקדש.  הגר"א, באישיותו המוסרית הרוחנית, שבה, כמו קוי ההקף בתוך מרכזו, כלולות היו נשמות רבּוֹ רבבות ישראל, שבה, כמו בתוך פריזמה, השתקפה היהדות של שׂדרות דורות בכל השתלשלות עבודתה וביטוייה השונים".  "זו היתה אמנם יהדות דוויה וסחופה, יהדות של גלות, אבל זו היתה יהדוּת של נפש ישראל הכללית.  – היהדות ההיסטורית של הרבה-הרבה מאות שנים בכל קיפוליה ושׂרטוטיה היותר נלבבים מצאה את נושאה בהגר"א" ("ההשכלה והחסידות", "העתיד", ח"ב, עמוד ל"ג).  השאלה לא נפסקה והיא אומרת: מה טיבה של יהדוּת דחויה וסחופה, יהדות של גלות, אם גם אמיתית היתה לפי דרכה ולפי רוחה.  להיות נערצת עתה ולהיות לסמל בן-אדם? הבן לא נוכל, במה נתיחדה ונתעצמה אישיותו של הגר"א, עם כל דעתו את דברי התורה ונוסחותיה האמיתיים באופן מפליא וקיַימו את המצוות וחוקי האלהים עד עצם נפשו, על אלה האחרים שכמותו, שגם הם עשו אזנים לתורה, המיתו את עצמם באהלה והתאמצו בדרישת התורה ובמילוי משפטיה.

"האגדה מספרת,  יאמר אותו סופר, שהיה פרק זמן ידוע בחייו של הגר"א, שלא למד ולא קרא בשום ספר שבעולם, זולתי – ב"ספר הספרים" לבדו.  ומשם, מראש הצור הזה, השקיף על פני כל הספרות הגדולה והרחבה, שהתפצלה והתפּתלה לארבע רוחות, כערוצי נחלים מתוך מעיין-סלע.  – ואפשר לשער, מה שצריך היה איש כהגר"א להרגיש באותה שעה, כשראה המ עלתה להם למימיו הזרים של אותו ה"מקור הטהור, וכמה טיט ורפש נטבּע    בהם בדרך נפתוליהם...(שם).

ואגדדדדה זו – בדיה היא! והן זהו הגר"א שלא ראה ולא יכול לראות מעולם את המקור הטהור של ספר הספרים, בלי כל ערוצי הנחלים, הם ואגפיהם ואגפי אגפיהם.  האפשר לאיש כהגר"א בלי שיתא סדרי משנה, תוספתא ומכילתא, ספרי דבי רב? האפשר לאיש גאון זה בלי שני התלמידים, התוספת והפוסקים ואוד? – האפשר לו בלי הקלות ובלי החמורות ובלי הדרכים והאורחות וכל מעשי אדם הכתובים בספרים והנאמרים בספרים? לא פתח המרצה הזה את פרשת בראשית שבספר הספרים ולא קרא את הפּסוק הראשון בו עם ביאורו של הגר"א ב"אדרת אליהו" לאמור: מלת ראשית הונח להורות על ראשית החלטי, אשר לא יצויר דבר נמצא קודם לו.  ברא, הבינו כל מפרשי הדת שמורה על דבר מחודש יש מאין.  אלהים, הוא מורה על כוח המנהיג ככל העולם ומלואו ומביט על כל מעשיהם.  את, מונח להורות על עצם הנפעל ועוד, עד כאן על דרך הפשט.  ועל דרך הרמז: בראשית, ידוע שהאדם עולם-קטן והכל רמוז בו.  – ויאמר אלהים יהי רקיע, היא גוגולת של הראש המקיף את כל הראש סביב-סביב עד הגרון...  והוא מבדיל בין מים העליונים, שהוא המוח, ובין מים התחתונים, שהיא הריאה...כה שאב הגר"א מן המקור הטהור של ספר הספרים!

"הבר"א ידע גם הגיון ודקדוק והנדסה, ובעצמו חיבר ספרים במקצועות אלה.  – והיה בזה למופת לתלמידיו, שאחריו נמשכו, – ובגלל זאת אפשר להגיד בבחינת-מה, שאילמלא הגר"א שקדם לאלה, לא היתה וילנה ל"קריה נאמנה" להשכלה.  – איך שהוא, הן זה היה איש הגיוני גאוני בסקירתו הנטויה, כמובן, כלפי צד אחד, אבל גאוני בסקירתו הדקה וחדה" ("העתיד", שם, עמודים ל"ב, ל"ג).  – ולאידך " הגר"א לכאורה פותח פתח כחודו של מחט לביקורת הישן וכו'; אבל כל זה בתנאי, שיוסיפו אלה מאה ידות לחכמת התורה, שיהיו לרקחות ולטבחות להתורה, להתורה שלו..."(מאמר "הרחבת הגבולין", "העתיד",  חלק שלישי, עמוד קמ"ט). 

    והנה במסכת אבות עם פירש"י ופירוש הגאון אנו קוראים בהקדמה: "אספרה אל חוק דבר  אחר, אשר שמעתי מפיו הקדוש – אספרה כאשר ישבתי לפניו – לפני רבנו החסיד אליהו נ"ע – ונתגלגל לפניו הענין של החכם אריסטו...  ואמר רבינו הגאון, שודאי הוא, שהיה אריסטו כופר מתחילה עד הסוף...  ואילו היה בא לפני, הייתי מראה לו סיבוב החמה והלבנה עם כוכבים מאירים על השולחן הזה,,, כאשר יאירו ברקיע השמים...  ואיך היה מכחיש בדעתו, שהעולם מתנהג על פי הטבע...וכי היה מן הנמנע לשמעון הצדיק, שהיה בדורו, להראות לו נפלאות רבות מגבורות הש"י...  אלא שהיה אריסטו יודע ריבונו ומכוון וכו'.  – ובאמת – יוסיף המַקדים – נרתעתי לאחורי, בשמעי הדברים האלו יצאו מפורשים מפיו הקדוש והטהור.  אף הוא, רבינו, השיב אמריו לי: מה התמהון הזה? – על ידי שם אחד הייתי עושה כל זה.  – והגאונים, שאחר זמן הגמרא, ידעוהו – זה השם – גם כן..."

מכל מה שאנו קוראים ושומעים על-אודות הגר"א – מצרף ואומר סופר אחר – מורחים אנו לציירו כך: עטוף בטלית ותפילין יושב הוא בחדר מלא ספרי הרבנים ושל בעלי הקבלה וקורא והוגה לאור הנר יומם ולילה.  – קוי השמש אינם חודרים לתוך החדר האפל הזה, ואור החיים רחוק ממנו.  – מה להגר"א ולהנעשה בחוץ? את פני האדם אינו רואה ואינו רוצה לראות; את קול האדם אינו שומע ואינו רוצה לשמוע.  – את עוז החיים אינו מרגיש ואינו רוצה להרגיש; וכל מה שהוא רואה בחושיו, שומע באזניו ומרגיש בלבו, בא מעולם אחר, עולם ישן נושן" (ש.  א.  הורודצקי במאמרו "הגר"א והבעש"ט" באחת מחוברות "השילוח").                       

והעולם ישן-נושן לא היה אצלו עולם כלל, כי אם קטעי עולם.  פרשיות של עולם.  פרשיות כתובות מעבר מזה ומעבר מזה.  ורבו האותיות, ורבו הנקודות, ורבו הדינים וצירופי הדינים, ורבו הנימוקים, ורבו הגירסות, ורבו הביאורים, ורבו ההשוָאות, ורבו חילוקי הדינים. 

אנו מבינים לרוחו של איש נזיר, שפרישותו מכל עניני העולם היתה גדולה כל כך, עד אשר לא שאל מעולם לשלום בניו ומעודו לא כתב להם שום מכתב של פרישת-שלום ולא קרא את מכתביהם (הקדמה ל"ספרא דצניעותא" עם ביאור הגר"א).  אבל אין אנו מבינים, איך יכול אשם להוציא משפט, שהגר"א ידע לכבד את האדם שבחברו, גם אם הכיר בו כי פוש הוא וכו' ("העתיד" חלק שני, עמוד ל"ד, הערה א'). 

נאמן עלי אבא שבשמים.  – יאמר בעל-ההקדמה הנזכר – ששמעתי מפיו הקדוש של הגר"א, כי היה בימיו בוילנה איש חולם חלומות נוראים, מבהילים כל שומעיהם, והיה מגיד לכל אדם מה שיחו ומה מעשיו בחדרי חדרים, ותפּול אימתו על הבריות.  והובא האיש הזה לפניו, לפני הגר"א ואמר לו: הרשני לומר דבר אחד לפניכם, כי הן זה שבועים ישבתם במקום הזה וחידשתם חידושי תורה בפרשת האזינו על אלו ואלו הפסוקים...  וישב אצלכם רבי שמעון בן יוחאי מימין והאר"י ז"ל ישב משמאל.  ויתפלא הגר"א על זה, מאין ידע יליד-אשה  מזה הדבר שאירע לו? והן גם גבאו לא היה באותו יום בביתו וישלחהו אז.  ויען ויאמר: אמת הוא דובר, וחידשתי אמנם אז דברים נוראים; ומדי דברו זאת, צהבו פניו מאד...  אחר-כך הציץ הגר"א בפני החולם וירא והבין, שהוא בעל מרה-שחורה, ובעל מרה-שחורה לפרקים חלומותיו צודקים ואמיתיים, וציוה להגבאי לדחפו ולגרשו..."

ואנו מנסים להעתיק לנו מהלך הדברים כפשוטם וכפי הוראתם.

הנה חי לו בוילנה גאון אחד מן הלומדים המצוינים ואחד מן הקדושים.  בידו הוא אוחז את המפתחות לשערי התורות וההשגת, המצוות והמעשים, והוא ממית עצמו על כל סייג, על כל אות, על כל נקודה ועל כל קוץ.  בשנתו מעלים אותו למתיבתא דרקיע ומלמדים אותו שנית; מגידים חוזרים ובאים להיכלו, והוא מסתיר פנים מהם.  זה השער לה', ואפילו מלאכים עומדים כאן בחוץ, בסגנון כזה מסַפר בעל-ההקדמה זה על רבו, והוא לא כאחד מצבא מרום בארץ.  והנה חי באותה קריה נאמנה לה' עוד איש אחד, לא מפורסם ולא רבן, והוא עושה בעמל את דרכו.  והנה נפל התבלול מעיניו, והוא רואה במעשי בני-אדם וצופה מרחוק.  – הוא רואה את גאון ישראל יושב ולומד בפרשת האזינו, ורשב"י יושב מימינו והאר"י משמאלו.  והוא אינו מאמין, כי יקָרא פעם משפל-ביתו לעמוד לפני שׂר-התורה הזה, לפני איש שחברים כאלה לו בחיים.  וכשהוא עומד פנים אל פנים עם משאת-נפשו ומשיח עם רבן של כל ישראל, מכיר הלז, שאך על פי "מרה שחורה" באו לו כוחות נסתרים אלה, ויצו לגבאו, העומד ומשרת בקודש, לדחפו ולגרשו.והנה שתי ידים גסות של הגבאי אוחזות בעורף המקובל האומלל הזה, והוא נדחף בחזקה מבית-התורה וגורש...

 

ג

אנו פותחים ספר אבן שלמה תוספאה, והוא נוסד לפלס דרכי התורה והעבודה במאזני צדק ולפנות מהן כל אבני מכשול לבל יכשלו בהן תועי-רוח.  וגם עוד איזה ענינים נפלאים; וכל אלה מיוסדים על מקראי קודש ומאמרי חז"ל, כפי מה שביארם לאמיתה של תורה הרב דומה למלאך ה' צבאות, הגאון החסיד האמיתי, ריש כל בני הגולה, אי אלהים קדוש המפורסם בכל קצוי ארץ מו"ה אליהו מוילנה זצוק"ל.  והוא לקוט מכל ביאוריו הקדושים בנגלה ובסתר מאותם שכבר באו לדפוס וגם ממה שנמצא תחת ידינו בכתובים ועוד ועוד.

והנה מפתח הפרקים לזה הספר, שבו כבר שׂורר איזה סדר, סדר לא תמצאו בצוָאות החסידים כל עיקר.  ואלה המה: פרק א' יבאר דרכי שבירת המידות הרעות, שהוא שורש כל עבודת ה' יתברך.  פרק ב' יבאר איזו מהמידות הראשיות, שהן כעס תאוה וגאוה.  פרק ג' יבאר ענין בטחון והסתפקות וכו'.  פרק ד' יבאר דרכי העבודה ועניני מלחתץ היצר, בדרך כלל להמון-העם וביחוד ללומדי התורה.  לאלה לחוד ולאלה לחוד.  פרק ה' יבאר ענין יראה ואהבה ושמירת המצוות.  פרק ו' יבאר דרכי החינוך וגידול בנים ודרכי תוכחה.  פרק ז' יבאר ענין דברים-בטלים והפכם, שהוא שקידת התורה, והפרש בין עסק התורה לשאר המצוות...  פרק ח' יבאר דרכי הלימוד ועניני לשמה ושלא לשמה ופנימיות התורה.  פרק ט' יבאר עניני תפילה.  פרק י' יבאר                                        

ענין פטירת הנשמה מן הגוף ושכר ועונש וכו'.  רק י"א יבאר עניני ערב-רב וחבלי-משיח ועניני הגאולה

העתידה.

המידות נערכות לפי טבע הנוף והנפש, והמעשים לפי הרוח, כמו שהרוכב על הסוס יכול להכריחו לילך בדרך הישר על ידי יגיעה, אף אם הוא סוס רע, כן אף מי שנפשו רעה בטבע במידות יה יכול להיטיב תכונתו. 

העיקר תלוי ברוח היוַלדם.  – מצד הגוף והנפש האדם גרוע הוא מכל החי; אבל מצד הרוח והנשמה גדול הוא מכולם (פרק א', ה', ו').  ענין התורה לנפש היא דוגמת המטר לארץ, שמצמיח מה שנזרע בה סם-חיים או סם-מות, כן בתורה מצמיח מה שבלבו של העובד (שם, י"א ).

הכל יש כאן: בירורי המידות, ציוני המעשים וכללי ההליכות לאשם באשר הוא אדם.  כל דבר על אפניו, על מקומו, וכל כלל מבואר על פי טעמו, שיטה מסוימה לא תמצאו גם באלה.  אך חשבון, יותר נכון-חשבונות.  ואפילו הסודות המה אך כלללים וילידי הגיון.  געגועי האדם לאלהים אינם געגועים, אך יראה עילאה והכנעה תחתאה כאן האל הוא שופט, אך שופט, וכל התנהגוּתו בשמי מרומים ובתחתונים הוא אך במשפט, איך נעוות מעשינו והנה נבוא במשפט.  איך לא נעשה הטוב והטוב הן הוא טוב מצד היושר ומצד התועלת.  טוהר, טוהר הרוח גופא לא תמצאו.  פה "גאולה לא תבוא רק על ידי לימוד התורה.  ועיקר הגאולה תלוי בלימוד הקבלה" (פרק א', ג').  אבל אין זו גאולת הנפש ופדות האדם, כי אם גאולה משעבוד, ואם גם משעבודי היצר-הרע.

חייב אדם לקיים כל דברי ארבע חלקי "השולחן הערוך" מאלף ועד תיו, לקיים את התוספות, את הגזירות         

גופא ואת הגזירות לגזירות.  ואפילו מצוות התלויות בארץ מתקיימות בחוץ-לארץ; ואפילו דברים הנעשים בזמן הבית נחזרים ונעשים בזמן שאין עוד בית.  – וראהו תלמידו, שקנה בכור, הינו בהמה כשהיא מבכירה ונתן בעצמו הבכור לכוהן ובירך שהחיינו.  – ושוב ראהו ששחט עגל ונתן זרוע ולחיים עם הלשון והדיבה לכוהן, ובירך גם כן שהחיינו ( "מעשה רבי", ליקוטי דינים, סימן ק"ב, ק"ג). 

מחייב, מייב הגר"א את האדם "ללמוד אחרי התפילה תיכף ג' שעות בלי הפסק.  ללמוד פרק משניות ולחזור היטב.  ללמוד רב אלפס בכל יום ולחזור היטב.  ללמוד ספרי-מוסר כמה פעמים בכל יום.  ללמוד מקרא ואגדות ומדרשים.  ללמוד גמרא שני דפין הכל יום עם פירש"י ולחזור היטב.  – ללמוד שולחן-ערוך אורח-חיים ולחזור היטב, בכל יום.  ללמוד מסכת על-פה.  ללמוד בטלית ובתפילין.  – ללמוד הלכות רגל ברגל".  – עד כאן ללמוד, ושאר "כל עניני פרנסה (ודרכי החיים) ומצוות (אפילו מצוות) ושינה אחר חצות היום שתי שעות".  – עד כאן לימות השבוע מג' ואילך.  "יום ב' בשבוע כולו לה'.  בו תשובת המשקל" ( שם הלכות ק"ש ותפילה, סימן ס' – ס"ב).  תאמרו, יכל אדם לחשוב תמיד בדברי הלימוד וקיום המעשים, ולא רק לקיים הכל.  חלילה וחלילה, דברי השולחן-ערוך המה דברי האורים ואין להרהר אחריהם, אפילו בדברים שהנפש הדתית סולדת.  "מותר להשתין בתפילין, כשהם בראשו של אדם בבהכ"ס עראי, כמבואר בש"ע...  ( שם, הלכות ברכת השחר, סימן כ"ד).  והיד, שמחקה אלפי גירסאות, נזהרה למחוק הערה זו מסעיפי החוקים לבושת האדם... 

 

 

בְּאָהֳלֵי הָהֲלָכָה

א

הנה קובץ אחד מספרי שו"ת של גאונים קדמונים וגם ראשונים, ושמו תשובות הגאונים, אשר העתיק מקובץ כתב-יד והגיה אותן והוסיף בהן הערות מוהר"ר יעקב מסופיה זצ"ל מ"ץ בק"ק איבפאלטרי בדאלמאציה יע"א, יוצאות לאור בפעם הראשונה על ידי חברת מקיצי נרדמים ונדפסו בליק בשנת ה' אלפים תרכ"ד לבריאת העולם. 

נעתקו התשובות מכתב-יד נושן, הנמצא באחת מערי איטליה על ידי הרב חיד"א.  והחיים המתוארים בהם הם מימים ראשונים, ננסה ללקט בעמודים אלה, לדעת איך היו אבותינו אלה ואיך חשבו ואיך היה מהלך חייהם אז.

ששאלתם: מהו בעל המעשים? – בעל המעשים הוא טוב-עין בצדקה ובצרכי-ציבור וּבמידות טובות, אף על פי שאינו מופלג בחכמה, חייב אדם לנהג בו בכבוד.  – תום הם מבקשים, בני-תורה אלה, ויתר הוא להם זה על התורה, תום מרחף גם על הענינים התוריים, שנדונים עליהם, – הם לא יעלו הרים, ולא ירדו עמקים, הכל כמישור לפניהם, וגם האלהים מתהלך במישור, מי יאמר שיש כאן חידת-פלאים וסודות אדם.  עלינו רק לעבוד את השם ולהיות זהירים במנהגי חכמים.  עלינו לקיים את דברי החכמים ולהבין דברי חכמים.  למה נתעמל בדרכנו? ואין קושי בר-נש באלה, למה נאמר אפסה עצה מאתנו להתהלך ממישרים, והן הכל הוא בגבולנו אנו ונתון לנו.

מנהג היה בישיבה, שהתלמידים מקטינין את התפילין שלהם, ולא היו גבוהים יותר מאצבע ומניחין סודר עליהם; אבל הרבנין היו גבוהין תפיליהן כשלוש אצבעות, כדי שלא ישוו תלמידיהם אליהם...  לא ישוו התלמידים עם הרב אפילו במצוות: יבואו אלה לפני אלהים בתפילין מצומצמים, גדלם אך כאצבע, והללו בתפילין גדולים כשלוש אצבעות.  הללו אנשי-צבא של תורה והללו הנפקדים...

מתקשים הם הרבנים בענין גוהא שבתלמוד, ומשיבים כי לא אך חכמי ישראל אמרו כן, אלא הרבה מחכמי יוָנים וזולתם אמרו, שיש מן העננים, שהם מלאכים ושרים, ומהם קול רעמים וקול זוָעות ומהם בורקי ברקים; ואף מקרא כתוב במלאכים: ונוגה לאש ומן האש יוצא ברק.

לרב פלטוי: וששאלתם, מהו שיחת-דקלים.  – אמרו, יום שאין בו נשיבת הרוח וכשאתה פורס סדין אינה מתנענעת, עומדים בין שני דקלים, שהם קרובים זה לזה, ורואין איך ינועו זה לזה, יש לנו בו סימן, שמכירין בהם כמה דברים.  – ואמרו, כי מר אברהם קאבסי ז"ל גאון, שהיה בשנת אק"מ לשטרות, היה מכיר בשיחת-דקלים...  נתן משה רבינו לסנהדרין הלכות כשפים בקבלה ולימדם אותן.  ומי שיודע בהתכות כשפים, יודע גם בשיחת-דקלים בודאי.

לרב עמרם גאון: עמרם בר ששנא ריש מתיבתא דמתא מחסיא וכל רבנן ותלמידיהון ושאר אחינו בית ישראל, הדרים במדינת ברצלונא יקרים ונכבדים ואהובים לפנינו, שלומם ירבה לעד ויגדל!  קבלו שלום ממנו וממר רב צמח דיינא דבבא ומן ריש-כלה ומכל חברים הסמוכים, שהם במקום סנהדרי גדולה...  ומן בני-קיומי, שהם במקום סנהרי קטנה...ומשאר חכמים ותנאים ותלמידי-חכמים שבישיבה כולה...  שתמיד בשלומכם אנו שואלים ומבקשים רחמים עליכם, שירחם עליכם המקום ברחמיו ברבים.  – השאלות, ששאלתם לפנינו, ציוינו וקראו אותן לפנינו, כשיושבים לפנינו אבות-בית-דין ואלופים וחכמים וכל תלמידיהם.  והתבוננו בהם, ועמדנו על מה שכתוב בהם, וכך הראונו מן השמים...

רבי-הגולה ואמרכלי-התורה, הם ודייניהם, הם ותלמידיהם, הם וסנהדרין יושבים בשורה לענות על השאלות, שתבואנה לפניהם מארבע פינות הגולה, הלא עיני כל ישראל לכאן נשואות, – ומה הן השאלות המתגוללות מקצה עולם אחד אל השני? – כוס של קידוש טעון בכרה לאחריו או לא? מן השמים משיבים בכאן, ולכאורה גם בתלמוד ארץ האבות לא היו בקיאים כל כך...  ומה שמצאתם בתלמוד ארץ-ישראל כענין שמועה זו, אין אנו יודעים מהו? – אלא מאי, דגמירנא בפירושה, הגדנו לכם.

לרב האי ף מצוה לתרגם בבית-הכנסת על הקורא בתורה ועל המפטיר בנביא.  והלכה זו ירושה מימות הנביאים...  ועוד לו: אין אנו יודעין, שיש מעלה לתרגם של תורה על תרגום של נביאים, אלא כמו שיש מעלה לתורה גופה על הנביאים... 

ועוד לו, לגאון הזה: לכך נתנה לנו התורה  שיעור בביצים ובפירות, לענין חלה, שדברי סופרים על הר סיני ניתנו וכו', לפי שהביצים והפירות נמצאים בכל מקום, כי גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שישראל עתידין להתפזר בין האומות; ומשקלן ומידתן, שהיו בימי משה, ושהוסיפו עליהם בימי חכמי ארץ-ישראל, אין נשמרין להן, והמידות משונות בדורות ומדינות, שבכל דור ודרו היו חכמים מחדשין מידותיהם, כמפורש בכמה מקומות...  ובעיקר אין כאן חידוש תכונתי כלל, לא בעניני תורה ולא בעניני נביאים, ולא בעניני התרגום, ואף בעניני מידת-הסופרים...  מתגלגלים המה החוקים והתורות והמנהגים וחוזרים ומתגלגלים.  דור דור מראהו כפני הקודם, שירה-שירה דומה לקודמת לה ואבות-בית-דין הם כקודמים להם.  גלתה השכינה מבית-אל לירושלים, משם ליבנה, מיבנה לאושא ומאושא לשפרעם, ומשפרעם לבית-שערים, ומבית שערים לצפורי, מצפורי לטבריה; גלתה מארץ-ישראל לבבל ויעבור עמה מחנה החוקים והדינים, השאלות והתשובות בכל פעם.  מה תתפלאו ותשאלו לגופי דברים? הלא אלהים אחד ותורתו אחת.  תורתו אחת ואף על פי כן יש בה תורה לתרגום, תורה ונביאים, דברי משה ודברי סופרים ועוד דינים של חכמים ותלמידים עד אין סוף...                     

 

ב

אנו פותחים משנה קדומה בשרידי תוספתא, ואנו קוראים בה מעט בהלכות יום השבת, אשר בו נשבות לאלהים היוצר לזכר מעשה בראשית ואנו קוראים: ארבע רשויות שבת, רשות-היחיד, רשות-הרבים, כרמלית ומקום פּטור.  – וּמלבד אלה הרשויות הנה מתחילים דינים מבערב-שבת: לא יצא החייט במחטו, ולא הנגר בקיסמו, ולא הצבע בדוגמא, ואל הסורק במשיח, ולא השולחני בדינר.  – כל זה מן האסורים, אבל פותקין מים לגינה בערב-שבת עם חשכה, והיא שותה והולכת בשבת; נותנין קילור לעין ואיספלנית על גבי מכה ערב-שבת, והן מתרפאין והולכין בשבת; נותנים גפרית תחת הכלים ערב-שבת ומתגפרין והולכין בשבת.  התורה אמרה: לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ופה מתחילים הדינים: במה מדליקין? ובמה אין מדליקין? הלז אומר: אין מדליקין בצרי, והלז אומר: אין מדליקין אלא בשמן-זית בלבד.  עמד השלישי על רגליו ואמר: מה יעשו אנשי בבל, שאין להם אלא שמן-שומשמין? מה יעשו אנשי מדי, שאין להם אלא שמן-אגוזין? מה יעשו אנשי אלכסנדריא, שאין להם אלא שמן-צנונות בלבד? מה יעשו אנשי קפוטקיא, שאין להם לא כל ולא כך...  ובבבל ובמדי, באלכסנדריא ובקפוטוקיא עומדים אחינו משבטי יה ומחכים לפסקים, במה ידליקו ובמה לא ידליקו. 

והנה דיני כירה,שהסיקוה בגפת ובעצים, או משנת שתי כירים המתאימות, אחת גרופה וקטומה ואחת שאינה גרופה וקטומה.  – שאלת מה מטלטלין ומה אין מטלטלין.  – התורה אמרה: ואף בהמתך תנוח, ולנו כבר פסקים גמורים: לא יצא חמור באוכף שלו, ואף על פי שקשור בו; לא יצא גמל במטולטלת התלוייה בחטורתו; לא יצא הסוס בזנב-השועל ולא תצא פרה בחוסם שלה.  – והנה אבות מלאכות שבתורה, הנפרדות ומפורשות לארבעים חסר אחת: הזורע והחורש והקוצר והמעמר, הדש והזורה, הבורר והטוחן והמרקד והלש והאופה, כל זה במלאכת פרי האדמה; ואם במלאכתו אנו  – הנה הגוזז את הצמר, המלבּנוֹ והמנפּצוֹ והצובעו והטווה והמיסך והעושה שני בתי נירין והאורג שני חוטין, הקושר והמתיר ותופר שתי תפירות, או קורע על מנת תפור שתי תפירות ועוד ועוד.  וכל אבות-מלאכות אלה, עשען כולן האדם בהעלם אחד, חייב על כל אחת ואחת: צד אדם חלזון ופצעו, הרי זה חייב שתי חטאות.  תחת אשר חופר, חורש וחורץ מלאכה אחת הן, מכבס וסוחט מלאכה היא.

רוחנו סר מרוב פרטי הדינים ופרטי הפרטים של מנוחת-הנפש ביום השבתון לה', ביום שכולו לגבוה.  זרקת מרשות-הרבים לרשות הרבים ורשות-היחיד באמצע...  זרקת מן האסטרטא לדיר או לסחר...  הנה שתי בקעות זו על גבי זו, וקמת וזרקת מן התחתונה עליונה או מן העליונה לתחתונה, או הנה מבוי ששוה לרשות-היחיד ועשהו מדרון לרשות-הרבים...  הנה תל ברשות-הרבים...  עמוד ברשות הרבים...  גג ברשות הרבים...  מנורה ברשות-הרבים...

עזוב עזבת את רשות-הרבים ורשות כל הדינים הללו, והנך נוסע על ספינה בים – אבל הנה סלע בים גבוה עשרה טפחים, והנה גם אפשר לזרוק מים ליבשה.  – והרי בתים שבספינה, לוחות שבספינה וכלי עעץ, וכל קרש, והרי הכל נותן מקום לדינים ולפסקים ולפסקי-הפסקים.

 וזכרנו בקושי הדינים הללו, שבאמת רחבים מיני ים, ואם אלף שנים יחיה אדם, לא יספיק למנותם כי רבו, במשנת בעל המכילתא במסכת דשבתא: אני ה' מקדשכם לעולם הבא כגון קדושת השבת; נמצינו למדין, שהיא מעין קדושת העולם הבא.  וזכרנו במאמר רבי שמעון בן מנסיא: הרי הוא אומר, ושמרתם את השבת, כי קדוש הוא לכם, לכם שבת מסורה, ואי אתם מסורין לשבת.  – אבל קדושת עולם-הבא והמנוחה העתידה, מנוחה לגוף ונפש – ג מתורות ופקודים והלכות – עוד לא באה לנו, ואנו מסורים ליום השבת והוא עובד בנו

בפרך, מי יגלה עפר מעיני החכם הזה, יקום וידון.      

מניחים אנו את אבותינו הרבנים ואנו פותחים את ספרי המצוות של אחינו הקראים.  והנה ספר מצוות גדול, הנקרא גן-עדן, והנה איזה סימנים מ"הדיבור במצות השבת".

"יען היות מצות השבת מצוה תוריית, והתורה בנוי לפי חכמת המבטא, צריכים אנו לעיין בענין המצות הנאמרות לענין השבת;  – כה אמר בנו סה"ל צ"ל.  שמלת מלאכה כוללת כל המעשים.  – והנה נודה, שטעם מעשה ועבודה אחד, ויפול על המותחל ועל הנולד; ואולם בשם מלאכה בא השיבוש עליו, כי יש מי שהכילו על הנולד". 

"אמנם שני החלקים הראשונים, שהם המותחל והנולד, שהוא על ידי חיבור כולל אותם שם מלאכה, והעושה מלאכה בשבת בעדים בסקילה, והעושה בסתר חייב כרת".  – "ובעלי הקבלה אמרו: ארבעים אבות מלאכות פחות אחד...  ויש לאבות תולדות...  ואנחנו בארנו, שכל מעשה רצוי הוא מלאכה"... 

והנה ספר המצוות, הנקרא אדרת אליהו, והוא הפוסק האחרון; והוא גם הוא עומד על המלות שנשתמשה התורה בהם במצוות השבת והן: מלאכה, מעשה, עבודה, זכירה, שמירה, יום, ברכה, קדושה, הכנה, ישיבה; והוא מחפש אחרי ה"דברים הנכנסים תחת סייג מעשה", אחרי "דברים הנכנסים תחת סייג מלאכה", אחרי "מעשים הנולדים בחיבור המוליד בנגיעה אחת בלבד, ואחר-כך נפרד ממנו", ואחרי "מעשים הנולדים בשבת בלי חיבור המוליד, והם דברים תלויים בפעולתנו".  – ואצלו גם אצלו דברים, שיתחייבו ביום השבת ממאמר זכור את יום השבת לקדשו, דברים שיתחייבו ממאמר ויברך אלהים את יום השביעי, דברים שיתחייבו ממאמר ויקדש אותו.  כל מאמר ומאמר בתורה בעניני שבת, בין ישר ובין אי-ישר, בין בנסמך ובין בפועל, הוא כבר מחייב עשיות ובלתי-עשיות.  ואין אלה חיובים סתם, כי אם חיובים העונשים ובענויים, בעונשי הגוף והרוח גם יחד.  "הנה על העובר בנסתר, מיעד לו הכתוב כרת"...  "אמנם העושה מלאכה בגלוי, על ידי עדים והתראה, חייב סקילה, על פי בית-דין...  ואם עשה מלאכה בשגגה בין בסתר ובין בגלוי, חייב חטאת...והעובר על דברי חכמים במצות שבת, אשר הוציאו מכוח דברי-תורה, חייב מכת מרדות"...והנה גם אלה לוקים, לוקים ממש.

אנו חוזרים אל הדורות מראש, ואנו פותחים את הליקוטים מספר המצוות לענן הנשיא, לענן בן אדוננו דויד, בן אדוננו חסדאי, בן בוסתנאי, בן חנינאי, בן פפנאי, מבני משולם בן זרובבל, בן פדיה בן שאלתיאל, בן יהויכין המלך, ואנו קוראים בדיני שבת ומועדים, כי "מותר לשאת בשבת משא דבר הקל, אין משא, כי אם בכתף".  " ואמר ענן, ירצהו האל, ואם תאמר כי להדליק בשבת הוא שאסור, אבל אם הדליקה מחול, טוב הוא להניחה בשבת, כתב הרחמן לא תבערו אש.  – לכן אסור הוא להניח בין נר ובין כל אש בוערת בשבת בכל דירת-ישראל".  "ואמר ענן, ירחמהו האל, ויכינו את אשר יביאו, ללמדך, שצריך להכין כל מאכלי שבת ביום הששי".  – "ואמר, כי השבת והמועדים קדושת שניהם שוה זו לזו".  – ושוב אנו עומדים בשולחן-ערוך עתיק-יומין ליום הקדוש, נקרא שבת שבתון ונקרא יום מנוחה.

אנו פותחים שוב את הסידור למערכת שבת.  מי שאומר שיר השירים לפני קבלת שבת, עליו לומר אחר זה: ריבון כל העולמים! יהי רצון לפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו,שבזכות שיר השירים אשר קראתי ולמדתי שהוא קודש קדשים, ובזכות פסוקיו ובזכות תיבותיו ובזכות נקודותיו ובזכות שמותיו וסודותיו הקדושים והטהורים, שתהא השעה הזו שעת רחמים...  "ומי שנאנס ולא קרא שיר השירים" יאמר פסוקים אלה: ידיו גלילי זהב ממולאים בתרשיש – הנך יפה דודי אף נעים – וחכך כיין הטוב.  – הביאני המלך אל בית היין.

קודם קבלת-שבת ממש יכּנס האדם בכי טוב ויאמר נוסח תפילה זו: "ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה וכו'.  הנני בא לומר מזמורי קבלת שבת מלכתא, להאדיר ולהעלות עולמות עליונים למעלה, ויהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלוהי אבותינו, שתפן ברחמים אל קריאת מזמורי תהילים וכו'.  – ויכוון כי בכל מזמור וכו'.  הוא כורת וּמסלק הקליפות ששלטו וגברו וכו'".  ואחרי אמירת מזמורים הנה פיוט נאה ומשובח ברוב התשבחות: לכל דודי לקראת כלה! הקהל אומר מזמור שיר ליום השבת והיחיד מיַחד שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה בדחיו ורחימו. 

אתה קדוש ושמך קדוש וקדושים כל יום יהללוך סלה.  אתה קידשת את יום השביעי לשמך ובירכתו מכל הימים וקידשתו מכל הזמנים.  ישמחו במלכותך שומרי השבת, עם מקדשי שביעי.  ועל יד נוסח קדושה רוממה זו, על ידי הקריאה לאלהים: "ברוּך שם כבוד מלכוּתו לעולם ועד!" מתחיל סדר הדינים המנוקדים; בתור המשך לתפילה ישיח האדם המשנות "במה מדליקין ובמה אין מדליקין?"                                                                                   

אין מדליקין בלכש ולא בחוסן ולא בכלך, ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר, ולא בירוקה שעל פני המים, ולא בזפת ולא השעוה ולא בשמן קיק, ולא בשמן שריפה ולא באליה ולא בחלב.  נחום המדי אומר: מדליקין בשמן מבושל! ואנו מחכים לנחום המדי אחר, שיבוא ויאמר: אין מקדשין את יום השביעי לשמו יתברך לא בדיני חוסן ולא בדיני חלך, ואף לא בידיעת טיב פתילת האידן ופתילת המדבר...  שים חלקנו יושב-מעל בתורך שבלב, שַׂבענו מטובך וטהר לבנו לעבדך באמת, ולא לעבוד את יום השבת בהלכות ובדינים... 

 

ג

בדפוס לא רע ונוח לקרוא נדפס הספר הקטן חותם קודש,כולל כל הלכות מילה, ומבאר כל פרטי המנהגים, אשר יסודם בהררי קודש בכל עניני הבקיאות, אשר הורה לנו הניסיון היומי, ועוד כמה ענינים הנלוים לזה, ללמד לבני יהודה וישראל תורת המצוה הזאת, וכל הידיעות הנחוצות ודרושות אל תכלית שלמותה, עם מבוא באר היטב וערוך מאת יעקב לוין, שו"ב קרקוי, שנת עדות ה' נאמנה.

ואנו מלקטים כעמיר גורנה בסעיפי הספר; והרי זה שולחן-ערוך חדש, שולחן ערוך מנהגים מלוקטים ליקוטי בתר ליקוטי, ואף לנכון הם מלוקטים ומסודרים.

סימן א' מדבר במצות המילה וקדושתה, ובו כ"ז סעיפים.  וטעם מצוה זו, לפי שרצה הקדוש-ברוך-הוא לקבוע בעם, אשר בחר מכל העמים להיות עם סגולתו, שיהיה להם אות קבוע בגופם, להבדילם משאר העמים בצורת גופם, כמו שהם נבדלים בצורת נפשותם, אשר מוצאם ומבואם אינו שוה, וגם יהיו כולם חתומים בחותם מלכו של עולם; וכל רואיהם יכירום, כי הם זרע בירך ה'.

זה לפי הפשט ולפי השכל, אמנם עניו סוד המילה והפריעה הוא זה, "שהדין נותן, שהאור יתפּשט בכל העולמות, ואור הצפון יתגלה ויאיר.  אבל הקדוש-ברוך-הוא העמים אור שכינתו והצפין טובה מפני חטא אדם הראשון והרשעים הנמשכים ממנו, בענין ששורת-הדין מתגבר ונעשה מסך מבדיל מעלים הקדושה, והמוני החיצונים, שנתן לשמור את דרך עץ החיים – והנה אלה הם שתי ערלות, אחת להט החרב, שהיא ערלה הנכרתת, והב' הכרובים הוא כנפי ערלה שנית, הנקלפת מכאן ומכאן"...

מצות מילה היא כעין קרבן, וכשם שדם הקרבן לכפרה על המזבח, כך דם המילה מכפּר, ועל כן מצותה ביום השמיני...כי הקרבן לא יכפר עד היום השמיני והלאה ירָצה...  ואותו דבר כבר ידוע מהראשונים ומבעי הזוהר. 

אין מלין בניו של אדם שלא מדעתו, אלא אם כן עבר האב ונמנע למולו.  שאז הבית-דין מחייבים לכוף את האב להכניס את בנו לבריתו של אברהם אבינו ואפילו להכותו...  ועל ידי גויים...  (סימן ב', אות ג'). 

תינוק שמת קודם שנימול, בין קודם שמונה ימים בין לאחר שמונה, רק שלא נימול מחמת חולי שהיה בו, מלין אותו על קברו, ואין מברכין על המילה.  אבל משימים לו שם לזכר, שירחמוהו משמים, ויחיה בתחית המתים (סימן ה', י"ט).  – נֵפל ששכחו למולו, אם הוא סמוך לזמן קבורתו, בודאי לא נתנוול, פותחין את קברו ומלין אותו...  אבל אם שהה איזה זמן, דיש לחוש שמא נתנוול, אין פותחין (שם, כ"ד).

קבלה בתוך בני עמנו בכל תפוצות ישראל – מוסיף בעל הספר "חותם קודש" – דאם מתה אשה מעוברת, עושים כל תחבולות, שתמליט הולד מת, ולא תיקבר כך הילד, כי יש סכנה בדבר לקברה כך עם ולדה; וגם ונוול את המת לקרוע את בטנה ולהוציא את ולדה אסור מצד הדין.  – ומצאתי כתוב, דלפעמים לא ניחה לנפטרת, כי תמליט הולד מת.  דאם יצא לאויר העולם ולא יקרא לו שם, אזי יזיק לו; וכל זמן שלא יצא, עובר ירך אמו הוא, אשר על כן צריך להעמיד שתי נשים, וגם ילכו שלושה אנשים כשרים אצלה בתורת בית-דין...  ויאמרו לה דברים רכים: את פלונית בת פלונית, כבר הוזהרת על פי חרם בתקיעת שופר, שתמליטי הולד, ולא שמעת...  ואולי מפני שאת חוששת, שלא יקָרא שם להולד, על כן אנחנו הבית-דין מבטיחים אותך, שיקַרא לו שם בישראל, הן אם יהיה זכר, והן אם תהיה נקבה; ואם יהיה זכר, אז יהיה נימול ואחר כך נקרא לו שם, על כן אל תעשי באופן אחר, רק תמיטי את הולד; ועל ידי קריאת השם יזכה לעמוד בתחית-המתים עמך...  כן יאמרו לה שלוש פעמים בלשון-הקודש...  ושלוש פעמים בלשון אשכנז...  ככה מדברים בני-אברהם אל המתים ועומדים וטוענים עם המתים.  והודות לאל הרחמן, שלא יחמיר עוד הפוסק ומסיים ואומר: באם שיראו שגם זה לא יועיל, אחר עבור זמן-מה, אז יפטרוה מן הרחם ויבקשו ממנה מחילה, ויאמרו לה, שנעשה הכל לפי מנהג ישראל...  ויקברוה כך ולא ידאגו כלל, ואין שטן ואין פגע רע חס-ושלום.  – כל זה כתוב שם סימן כ"ד וסימן כ"ה.  סימן על יד סימן.  אין שטן ואין פגע! והחרמת המת, הדיבור עם המת צורם באזנינו ומעליב את נפשותינו.  והן לא בסימנים גרידא הכא עסקינן, הרי הם דברים לקוחים מן החיים.  ותיארתי אותם גם אני הכותב מן החיים...

מל ולא פרע כאילו לא מל.  – נותנים הערלה הנחתכת לתוך חול או עפר.  – ויש אומרים, כיון דבני-מזרח והלים על המים, ובני-מערב על העפר, לכן יש לתת הערלה החול ולא בעפר, לקיים דברי שניהם...(סימן ה', י"א).

מעוני הדרך לא מלו בני ישראל, אומר רבי ישמעאל: וכי ערלים שמעו קולו של הקדוש-ברוך-הוא על הר סיני ונתן להם התורה? אלא חס ושלום, נמולין היו, אלא שלא היתה להם פריעה, וכל מי שמל ולא פרע את המילה, כאילו לא מל.  וכשבאו ישראל לארץ-ישראל, אמר הקדוש-ברוך-הוא ליהושע: אי אתה יודע, שאין ישראל נימולין כתיקון, חוזר וּמול אותם שנית.  ויעש יהושע כן וקיבץ כל הערלות עד שעשה אותן כגבעה; והיו ישראל לוקחין את הערלה ואת הדם ומכסין אותן בעפר המדבר.  וכשבא בלעם הקוסם, ראה את כל המדבר מלא מערלתן של ישראל לעתידד, אמר: מי מנה עפר יעקב? ומי יכול לעמוד בזכות דם המילה, שהוא מכוסה בעפר (ציון לפרקי דרבי אליעזר, פ' כ"ט).

ובא המשורר ביאליק וקורא בקול גדול במאמרו "הלכה ואגדה": בואו והעמידו עלינו מצוות!

 

ד

בשנת תרמ"ג לפ"ק יצא לאור בורשה בדפוס ר' מאיר יחיאל האלטר עם שותפו מהדורה חדשה של הספר חופת חתנים, כולל קדושת הזיווג והנישואין, מים אשר נעשה שידוכין עד יום החופה, וכל דיני נידה, וסתות, כתמים וכל הלכותיהן, נקרא בשם קונטרסט הצנע לכת...  גם הלכות מקואות בכל פרטותיהן עם ביאור שיעור מידתה, על פי חשבון המדידה, נקרא בשם מקוה טהרה...  ועל כולם קונטרס נפלא יקר מכתם ופז בענינן קדושת-הזיווג מרבינו הקדוש המקובל האלהי מאורן של ישראל מורנו הרמב"ן זלל"ה, אשר היה בכתב-יד ישן נושן ב"ביבליטעק"...  כל אלה חוברו על ידי הרב הצדיק הגאון הריף כחד מקמאיהר' רפאל מילדולה מחכמי מגנציא ז"ל.  ועתה הוספנו דיני וסדר נוסח כתובה דאירכסא מאת הרב רבי חיים ישעי' הכוהן נ"י מ"ץ דק"ק ראחוב. 

    הדפוס הוא התכלית הרע והאותיות מעוורות עינים, ואנו עמלים לעין מעט בקונטרס הלז.  הלא בני-בשר אנו, ואלהים קידש אותנו, אין עוד חיבור המינים, כי אם קדושת הברית ודיבוק נפש ברוח.  כך ציוו במרומים וכך העלו את האדם במרומים.

אנו פוסחים על ההקדמה ועל הפתיחה, ואנו באים לתפילה, לנוסח התפילה, שיאמרה בר-נש, כי תבעי נפשו לזיווג הגון.  יעמוד לפני קונו וידבר: יהי רצון מלפניך ה' אלוהינו ואלהי אבותינו, שתמציא לי ברחמיך הרבים ובחסדיך הגדולים את זיווגי הראוי לי בזמני וכל צרכי ותקנתי, זיווג הגון הראוי להוליד וכו', כמו שהמצאת זיווג לאדם ראשון, ליצחק ליעקב ולמשה ולכל אחד זיווגו בעתו ובזמנו.  ואותה אשה, שתמציאה לי לזיווגי, תהא אשה טובה, אשה טובה במעשיה ונאה במראיה, בעלת מעשים-טובים, בעלת-חן, אשה משכלת ויראת-אלהים, רודפת-צדק וגומלת-חסד, כל זה בחיוב.  הצד השלילי של הזיווג הוא אף שלא יהיה בה שמץ פסול ומום ופגע, ולא תהי כעסנית ורגזנית, רק תהיה בעלת ענוה ונמיכות-רוח, בריאה וּבעלת-כוח, ולא תועיל אכזריות הבריות ושונאים ומחשבותיהם ותחבולותיהם וּמועצותיהם לעכּב את בת – זיווגי ההוגנת לי; ויקוים בי מקרא שכתוב: מצא אשב מצא טוב.  – יהיו לרצון אמרי פי! איסתייעא מילתא ואירע להמבקש שידוך וּבא בברי עם איזו נערה, או אפילו החזיר גרושתו, הנה מתחילים הסימנים והדינים.  סימן א' דן בדבר השוה לכל נפש בשידוכין ובהמשך זמנם.  סימן ב' נושא ונותן בענין ספירת שבעה נקיים.  סימן ג' מדבר בדיני חפיפה, בהגיע תור נערה ללכת אל בית-הטבילה, דברים הצריכים לגופה, אם לבדוק בית-הסתרים ששבה, והם כל דיני חפיפתה בין בחול ובין בשבת.  סימן ד' נוגע בעניי דברים השייכים אחר בדיקה וכל מיני חציצה.  בסימן ה' דיני נוסח הכתובה.  בסימן ו' דיני התענית ביום החופה. 

יום-הנישואין הוא יום מחילה וכפרה.  – ועוד טעם אחר אמרו לענין התענית, והוא כדי שלא יאכלו וישתו וישתכרו החתן עם הכלה, ויאמרו קידושי טעות הון...                                      

אבל אין הטע השני עיקר, והרי מסודר לפני החתן "תפילת ענני" להתפלל ביום שמחת לבו...  וזה הנוסח...

ענני, אבי, ענני, ככי בצרה גדולה אני...  אנא, ה', כפּר נא מעווני ומחטאתי טהרני, לב טהר ברא לי אלהים ורוח נכון חַדש בקרבי.  והחזק בדק ביתי הרעוע ותקן את כל אשר עיוותי, והאר כל השמות שפגמתי בהם ויהיו למאורות.  – אנא ה', מלטה נפשי...  ואַל תסתר פניך ממני... 

והנה תפילה גם בעד האשה לאמור: אתה ה' אלהים, האל הגדול הגיבור והנורא, אתה עשית את השמים ואת הארץ.  אתה הוא יוצר האדם, וצפחת בו רוח והשמה ובראת איש ואשה רשמת בהם שמך הקדוש יו"ד באיש וה' באשה.  למען דעת וללמד אותם לאמור: זכו – שכינה ביניהם, לכן אני האשה, הניצבת לפניך היוםיי' האלהים אלהים קדושים המוכנת ומזומנת בקדושה ובטהרה כדת משה וישראל עבדיך ליכנס לחופה עם החתן בעלי, הנני מַפּלת תפילה ותחנונים לפני כסא כבודך בעת ובעונה הזאת, שאתה מוחל לי ולבעלי...

לא דיים הדברים הישרים המעטים ההמה, והנה עוד נוסח "יהי רצון" כתוב בעד הכלה: יהי רצון, שתשרה שכינתך ביני ובין בעלי ותיחד עלינו שמך הקדוש ותכניס בלבנו רוח טהרה וקדושה ותרחיק ממנו כל מחשבות והרהורים רעים וכו' וכו' וכו'.  – ואחר זה בא תיכף יהי רצון שני: יהי רצון לפניך, ה' אלהים, שיהיה זיווגנו עולה יפה.  זיווג הגון של אהבה ואחוה, שלום וריעות, זיווג כשר כדת משה ויהודים, זיווג הגון של יראת-שמים ויראת-חטא, זיווג של בנים הגונים, זיווג של זרע של קיימא, זיווג של ברכה וכו' וכו' וכו'.  והרי גם יהי רצון שלישי בעד זאת בעייפה מרוב דיבור ואמירות: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו ואלהי אבותינו, אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב, שתשמור ותנצור תמיד את בעלי מכל נזק ומכל רע ומכל חולי וגומר וגומר.

אין כאן עוד טהרת האהבה והתדבקות נפשות; כמעט עומדים לפנינו אנשים המוכנים למות באחת מד' מיתות בית-דין, ועליהם להתוַדות על כל חטאיהם ופשעיהם, והנה עומד התליין, עומדים המסקלים, עומדים העדים והשופטים.

אדם נושא אשה וידבק בה ויבנה לו בית, ואיך לא תיפרקנה עצמותיו? איך לא תישפך מררתו? איך לא יתוַדה בתמצית נפשו ובדמי-לבבו? החתן עומד במקוה-המים ו"נותן את קולו בבכי".  תכלה הרשעה כולה כעשן! יזדווגו דודים יחד בקדושה וטהרה, ועל ידי הקדושה והטהרה הנה תפילת "אשמתי, בגדתי, העויתי!"

וכתב הרמב"ם ז"ל, שחתן נושא אשה, לוקח אפר ומקלה ונותן בראשו במקום הנחת התפילין, כדי לזכור ירושלים.  לא די עוונות היחיד ופשעי היחיד ביום ההוא, והנה מעמיסים עליו זכרון חורבן-הבית וחורבן העיר.  אין קץ ליסורי החתן והכלה בום כלולותיהם.

 פונים אנו לעניני צניעות.  בכלל זה להיות בנות ישראל צנועות בלבושיהן, ולא תלבשנה בגדים טובים משובחים יותר מדי, אלא בינונים.  הסתפקות! הרודף אחרי תאותו במלבושים יקרים וחמודים יפּוֹת את עצמו היא חמדה ראשונה רוש ולענה, שיתענו בה יצרנו.  – והנה עניני קידושין, ודיני ברכת אירוסין ודיני סעודת נישואין.  דיני סעודה, דיני ברכת-המזון ועניני אנינות מחופה.

 והנה דיני חופת נידה, דיני לבישת הליבון ודברים האסורים בנדותה, דיני טבילה ועניני שבעת ימי המשתה; ועוד הפעם דיני פרישת עונה ודיני קביעות הוסת ודיני כתמים, דיני רואה דם בשעת תשמיש, וזאת תורת היולדות לזכר ולנקבה, ובין כל מערכת הדינים האלה אזהרות בעניני בעילת מצוה. 

יש אומרים, שאחר שמצא החתן בתולים מברלך: ברך אשר צג אגוז בגן עדן שושנת העמקים, אל ימשול זר במעיין חתום זרע קודש, שמרה בטהרה וחוק לא הפרה, ברוך הבוחר באברהם ובזרעו אחריו.  והחכם מהרש"ל כתב, דאין מברכים ברכה זו, הואיל ולא הוזכרה בש"ס.  והבית-חדש ככותב, שיש לברך, אך לא בשם ומלכות.  והן גם גאונים אמרוה.                                               

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה