רקע
ברל כצנלסון
על מושבי הפועלים

פורסם ב“הפּוֹעל הצעיר”, גליוֹן 13–12, טבת תרע"ג, 9.12.1912; “פּרקי הפּוֹעל הצעיר”, כּרך ח', עמוּד 21.

(הרצאה בּועידת פּוֹעלי יהוּדה בּבן-שמן, כ“ז בּכסליו תרע”ג 1

לפני זמן לא רב היוּ מוֹשבי הפּוֹעלים נזכּרים בּתוֹר אחד האמצעים הרבּים, העלוּלים, לפי דרישת פּוֹעלים ועסקנים, להקל את מצב הפּוֹעל העוֹבד אצל אחרים, להציג אוֹתוֹ בּתנאים שוים בּהתחרוּתוֹ עם הפּוֹעל המקוֹמי, הנתוּן בּתוֹך סביבתוֹ הקיימת, שצרכיו מוּעטים וסיפּוּקם נמצא בּתוֹך משק בּיתוֹ. בּעיוּן, “בּתיאוֹריה”, בּפּרוֹגרַמוֹת שוֹנוֹת עדיין נזכּרים המוֹשבים האלה בּנשימה אחת עם כּל מיני עזרה: “דירוֹת זוֹלוֹת” וכוּ' 2. אבל למעשׂה התחילוּ מוֹשבי הפּוֹעלים להתבּדל מתוֹך יתר סעיפי הפּרוֹגרמוֹת ולתפּוֹס בּמחשבוֹת הפּוֹעל, למרוֹת כּל ההגדרוֹת העיוּניוֹת, מקוֹם אחר לגמרי, מקוֹם מיוּחד וּתשׂוּמת-לב מיוּחדת. בּמקוֹם פּאליאַטיב, הצריך להספּיק ידים זוֹלוֹת למשק הגדוֹל, שאליו נשׂאוּ ונוֹשׂאים עינים מכּל עברים כּאֶל גוֹאל וּמוֹשיע לארץ ולעבוֹדה, בּמקוֹם אמצעי לאַפשר את התהווּתוֹ של פּרוֹליטריוֹן חקלאי וּלשַמר את קיוּמוֹ, התחילוּ הפּוֹעלים עצמם, בּיוֹדעים וּבלא יוֹדעים, לראוֹת בּמוֹשב הפּוֹעלים ענין ישוּבי אחר לגמרי, ענין שיש לוֹ ערך קיים: יצירת עוֹבד העוֹמד בּרשוּת עצמוֹ.

השאיפה של הפּוֹעלים להתנחלוּת ולעמידה על הקרקע נוֹלדה יחד עם העבוֹדה העברית, ולֹא חדלה בּין הפּוֹעלים כּל הזמן, למרוֹת זה שהיא נחשבה ונחשבת גם עכשיו, על פּי המוּשׂגים השליטים, לסימן ירידה, לכפירה בּעיקר. לא פּסקה שאיפה זוֹ גם אחרי שפּגשה מַפריעים מסוּג אחר לגמרי: נסיוֹנוֹת ההתאַכּרוּת השוֹנים עד עתה הכזיבוּ את כּל התקווֹת של נוֹשׂאיהם והביאוּם עד מַשבּר. יטעה מאד מי שיוָאֵל לחשוֹב שבּעיקרה של שאיפה זוֹ היוּ חלוֹמוֹת על בּעלי אחוּזוֹת, רצוֹן לעבוֹר למחנה אחר, למחנה האוֹכלים ואינם עוֹשים. בּקשת “התכלית” אמנם היתה ועשׂתה את פּעוּלתה, נלותה לפעמים לזה גם עייפוּת-הרוּח וּבקשת מקלט בּטוּח. אבל זה לא היה הכּל. רוּבּם ידעוּ לכתחילה שהם צפוּיים ללחם צר, שיצטרכוּ לעבוֹד כּל ימי חייהם בּזיעת אַפּיהם, ולא בּיקשוּ אחרת. היה צוֹרך אנוֹשי פּשוּט להיפּטר מאוֹתם התנאים – תנאי העבוֹדה התלוּיה בּדעת אחרים, וּמצבי הפּוֹעל השוֹנים – הממַאסים וּממררים את העבוֹדה והחיים. היה צוֹרך נפשי לעבוֹד עבוֹדה עצמית, כּוּלה בּרשוּת העוֹבד, להשקיע את כּוֹחוֹת הגוּף והנפש בּמלוֹאָם בּעבוֹדה, והחשק העז להתחבּר יוֹתר אל האדמה, לבוא אִתה בּיחסים אישיים, תמידיים, קבוּעים.

אחר שעברוּ על כּלל הפּוֹעלים בארץ איזוּ שנים, אחר השתלמוּת מספּר פּוֹעלים משוּבּחים בּענפי העבוֹדה, אחרי בּקשה בּלתי פּוֹסקת, נדוּדים ונסיוֹנוֹת – מצאה שאיפה זוֹ את בּיטוּיה דְהָאִידְנָא בּיצירת הקבוּצוֹת לפלחה 3, וּבצוּרה אחרת – בּמוֹשבי הפּוֹעלים בּיהוּדה.

אם יצירת פּלַחוּת עברית על ידי קבוּצוֹת פּוֹעלים אפשרית וּצריכה לבוֹא בּמקוֹמוֹת שבּידינוּ לרכּוֹש שטחי אדמה גדוֹלים, וּלעבּד אוֹתם בּאוֹפן רחב, שטחי, אֶכּסטֶנסיבי בּלע"ז – מה שמַתאים בּיוֹתר למצבנוּ וּתנאי ישוּבנוּ בארץ, וּמה שצריך לתפּוֹס אחד המקוֹמוֹת החשוּבים בּעבוֹדת הקרן הקימת לישׂראל, אם תהיה נאמנה לגאוּלת הארץ,– הנה מוֹשבי הפּוֹעלים צריכים לבוֹא בּאוֹתם המקוֹמוֹת שהישוּב שלנוּ כּבר עבר בּהכרח למשק אחר, למשק נטיעוֹת ועבוֹדה קפּיטליסטית, כּדי להציל עוֹד בּמקצת את האוֹפי הלאוּמי של הישוּב, כּדי לתת לוֹ, לוּ אף בּמקצת, אוֹפי של ישוּב עברי, בּשביל להכניס לתוֹך הישוּב הקיים, הרעוּע בּיסוֹדוֹתיו, אֶלמנט עברי פּרוֹדוּקטיבי.

מוֹשב הפּוֹעלים צריך לתת לעוֹבד את האפשרוּת לחיוֹת על עבוֹדתוֹ, לעבוֹד בּרשוּת עצמוֹ ועל אחריוּת עצמוֹ. הוּא צריך לחנך לנוּ את הגנן העברי, את מעַבּד הירקוֹת וּמגַדל הבּהמוֹת, – בּמלה אחת, את החקלאי הזעיר, העתיד לבוֹא, – ליַחֵד אוֹתוֹ עם האדמה שהוּא חי עליה, לברוֹא הֶרגלים, מסוֹרת ודוֹרוֹת של עבוֹדת אדמה עברית.

זוֹהי תעוּדתוֹ העיקרית. אגב מטרה קיימה זוֹ יש לוֹ למוֹשב הפּוֹעלים עוֹד ערכים נוֹספים, צדדיים וּזמניים: הוּא מספּק את צרכי יוֹשבי העיר ויוֹשבי המוֹשבה העירוֹניים – גם כּאֵלוּ אינם חסרים אצלנוּ – על ידי פּרי העבוֹדה העברית (עבוֹדת ירקוֹת וּמַחלבוֹת מסוּדרת סביב לערים ולמוֹשבוֹת), הוּא עלוּל להכניס קצת עבוֹדה, רעננוּת, פּשטוּת החיים למוֹשבוֹת הקיימוֹת, להשפּיע לטוֹבה על הדוֹר הצעיר הגָדֵל בּמוֹשבוֹת, ואגב גם ירחיב את היקף העבוֹדה העברית, בּיצירתוֹ וסידוּרוֹ יעסיק ויחנך ידים עבריוֹת, ישמש מוֹפת, דוּגמת-עבוֹדה ותקוה לפּוֹעלים החדשים הבּאים לארץ. אמנם המצב הנמוּך של החקלאוּת שלנוּ מכבּיד עד מאד את יצירתוֹ ואפשרוּת קיוּמוֹ של מוֹשב פּוֹעלים כּזה, וּכמוֹ בּכל מקצוֹעוֹת הישוּב חסר גם פּה אֶלמנט ישוּבי, מוּשלם בּעבוֹדה. המקצוֹעוֹת הכי חשוּבים בּשביל המשק הזעיר: ירקוֹת וּמַחלבוֹת, הם בּשבילנוּ ארץ לא כּבוּשה. המעטים שהתחילוּ בּזה עדיין לא הצליחוּ בּיוֹתר מפּני חוֹסר ידיעה ושימוּש. בּתעשׂיה חקלאית, בּעיבּוּד ושימוּר פּירוֹת העבוֹדה, עדיין לא ניסינוּ אפילוּ להתחיל. וּבמצב של עכשיו עדיין אי-אפשר לפּוֹעל המתנחל להסתפּק בּעבוֹדתוֹ בּרשוּת עצמוֹ, שפּירוֹתיה עתידים לבוֹא, ותמיד הנהוּ זקוּק לשׂכר עבוֹדה מן הצד בּשביל פּרנסת בּיתוֹ, מה שמַכבּיד את קיוּמוֹ ועוֹצר בּעד התפּתחוּת המוֹשב. אבל דוקא מוֹשבים אלוּ הם אחד האמצעים הכי בּטוּחים לצאת מן המיצר שלנוּ אל הדרך הרחבה של עבוֹדה חקלאית, לברוֹא לנוּ מחנה עוֹבדים קשוּרים בּחייהם בּשיבּוּח וקידמַת העבוֹדה, ואחת הדרכים המעטוֹת ליצירת אִכּרוּת עברית ראוּיה לשמה, הקיימת וּנזוֹנה בּזכוּת עצמה.

כּל זה הוּא עדיין בּגדר המחשבה. מוֹשב הפּוֹעלים הרצוּי עדיין לא נברא. לא חסרים אצלנוּ גם “מוֹשבי פּוֹעלים” בּשמם המיוּשבים מִלא-פּוֹעלים ועל יסוֹדוֹת של אי-עבוֹדה עצמית. כּזה הוּא גם המוֹשב הנבנה עכשיו בּכפר-סבּא על ידי החברה “עזרא”. חברה זוֹ הציגה לה מכּבר מטרה רצוּיה לסייע למוֹשבי עוֹבדים זעירים. בּרם, ריחוּק מקוֹם גוֹרר, כּנראה, גם ריחוּק ידיעה, וּמחוֹסר שיטה מבוֹררת על המקוֹם היא נכשלת לפעמים קרוֹבוֹת. בּמקוֹם ליַשב פּוֹעלים שיחיוּ על עבוֹדתם, היא נכשלת על-פּי-רוֹב בּמשגיחים וּבעלי נחלאוֹת העוֹשׂים את עבוֹדתם על ידי זרים (רק בּחדרה נפגשה חברה זוֹ בּהתנגדוּת גמוּרה מצד הפּוֹעלים לישוּב מעוֹרב זה, מחוּסר כּל שיטה. הפּוֹעלים עיבּדוּ את תקנוֹתיהם הם, והחברה הסכּימה להן). בּכוָנה לברוֹא מוֹשב פּוֹעלים יסדוּ גם “חוֹבבי-ציוֹן” את בּאר-יעקב, וגם אוֹתם קרה כּמקרה הזה. משגיחים וּבעלי נחלאוֹת, המעבּדים את אדמתם על ידי אחרים ועל-פּי-רוֹב על ידי לא-יהוּדים, אינם חסרים גם פּה. הטיפּוּס של העוֹבד בּעצמוֹ הוּא המיעוּט. מחיר האדמה עלה, וּלהשתתף בּמוֹשב זה אפשר עכשיו רק לבעל רכוּש הגוּן.

מוֹשבים כּאלה אינם נכנסים כּלל בּחשבּוֹננוּ אנוּ. מוֹשב הפּוֹעלים היחידי, שהצליח בּמידה ידוּעה, המשמש דוּגמה בּשעה שמדבּרים על מוֹשבי הפּוֹעלים בּכלל, ושרבּים מאתנוּ מתיחסים אליו בּרגש של חיבּה והכּרה הוּא – עין-גנים.

העיקר הראשוֹן שעליו בּנוּ בּני עין-גנים את מוֹשבם היה – עבוֹדה עברית גמוּרה בּלי כּל ערעוּרים וּפקפּוּקים. בּזה היה כּוֹחם. העבוֹדה העברית היא שנתנה למוֹשב את ערכּוֹ וכוֹחוֹ המוּסרי, וּממנה יוֹנק המוֹשב ויוֹשביו עד עכשיו. היא היתה להם לאמוּנה וחיזקה את ידיהם בּצר להם. והיא שעשׂתה את עין-גנים לכוֹח משפּיע חשוּב בּשביל המוֹשבה העשירה, הסמוּכה, שממנה עין-גנים מתפּרנסת: עין-גנים היתה למבצר העבוֹדה העברית, להתגשמוּת חיה של כּוֹח העבוֹדה העברית, כּוֹח מעוֹרר הרגשוֹת וּמחשבוֹת בּלבּוֹת צעירי המוֹשבה, והיא היתה גם כּן לפינת-נוֹחם לפּוֹעלים הצעירים, החדשים, פּינת-שקט וּמַרגוֹע מרוּגזם וּנדוּדיהם בּמצבי העבוֹדה ויחסי הסביבה.

עיקר ראשי זה אפשר היה לוֹ להתקיים בּחיים בּכל שלימוּתוֹ רק בּעזרת היסוֹד השני: בּחירה עצמית של החברים. יסוֹד זה נתן לראשוֹני המיסדים לבחוֹר להם חברים כּלבּם, והציל אוֹתם מהצרוֹת הרבּוֹת, המזדמנוֹת כּשמצרפים בּאוֹנס אֶלמנטים זרים וּרחוֹקים, שישיבתם בּיחד רעה להם ורעה לעוֹלם.

ונוֹסף להם גם עיקר שלישי: אחריוּת משוּתפת, הדדית בּכל עניני הקרדיט של המוֹשב. על ידי זה הוּבטחוּ התשלוּמים בּעד האדמה והבּנינים, תשלוּמים שהצטיינוּ בּדייקנוּתם, למרוֹת היוֹתם כּל כּך קשים למתישבים צעירים. ודייקנוּת בּתשלוּמים זוֹ עשׂתה בּפּעם הראשוֹנה בּארץ-ישׂראל את המתנחל מחוּסר האמצעים ללוֹוה מהימן, עזרה להוֹציא אוֹתוֹ מעוֹלם של תמיכוֹת והלואוֹת נצחיוֹת, וכל התוֹצאוֹת החמריוֹת והרוּחניוֹת הכּרוּכוֹת בּהן.

שלוֹשת אלה העיקרים הם שבּראוּ את האוֹפי הרוּחני של המוֹשב, ועשׂוּ אוֹתוֹ למלא-ערך בּחיי הפּוֹעלים בּארץ. ואף-על-פּי שעין-גנים הצליחה, יוֹתר מכּל חברוֹתיה, בּיסוֹדה, אי אפשר עדיין לדבּר על הצלחת המוֹשב הזה בּהתפּתחוּתוֹ, למרוֹת זה שיחידים רבּים מבּין חברי המוֹשב ודאי הצליחוּ. ודבר זה דוֹרש קצת בּירוּר: יש בּעין-גנים שהצליחוּ בּמשׂרוֹת ועסקים צדדיים, יש שהצליחוּ בּעבוֹדת המַשתלוֹת, הצלחה משׂמַחת וּמחנכת, אבל איננה מבטיחה הרבּה, מפּני שגם לה אוֹפי ספּקוּלַטיבי, כּמוֹ לרוֹב ההצלחוֹת שבּפתח-תקוה. הנסיוֹנוֹת בּעיבּוּד ירקוֹת – מִצער הם, ולא הצליחוּ בּיוֹתר, מה שמראה על איזוֹ מדרגה נמוּכה עוֹמדת מוּמחיוּתנוּ בּאחד הענפים העיקריים. גם בּענין גידוּל בּהמוֹת נעשׂה מעט מאד.

אבל האם כּדאי לטפל בּמקצוֹעוֹת חדשים, הדוֹרשים הרבּה עבוֹדה קשה וכיווּן וידיעה, ועדיין שׂכרם איננוּ בּטוּח בּצדם כּלל וּכלל, אם למוֹשבה הקרוֹבה יש דרישה למשגיחים יוֹתר מאשר לעבוֹדה עברית? ואם שׂכר ההשגחה הוּא הרבּה יוֹתר בּטוּח מאשר שׂכר העבוֹדה אפילוּ בּרשוּת עצמוֹ? וּפוֹנים, מי בּרצוֹן ומי בּעל כּרחוֹ, להשגחה – פּרנסה מכוֹערה זוֹ, שעדיין, כּמדוּמני, לא עמדוּ על כּל שפלוּתה והשפּעתה המַפסידה, גם לגבּי הפּוֹעל האזרח העוֹבד אִתנוּ וגם כּלפּי פְּנים בהשרישה אצלנוּ יחסים גסים, מידוֹת מגוּנוֹת, וּבחַנכה לנוּ דוֹרוֹת אנשים מקוּלקלים.

יחד עם זה הוֹלכת פּתח-תקוה ויחסיה הציבּוּריים ונכנסת לתוֹך עין-גנים. היוֹקר מַאמיר, פּשטוּת החיים חדלה, הספּקוּלציה מסביב מתגבּרת. מחירי האדמה עוֹלים, וּמי יוֹדע, אפשר שתעלה עד שכּלל לא יהיה כּדאי לעבּד אוֹתה. הדירוֹת מתיקרוֹת, מגרשים לבנין – בּהוֹן רב, עוֹד איזוּ שנים והתשלוּמים לועד האוֹדיסאי 4 נגמרים, וּלמי יהיה צוֹרך להשתמש בּחלקת אדמה זוֹ ולעבוֹדה? הנכנס להתישב עכשיו בּעין-גנים, אם גם על חלקה לא מעוּבּדה, צריך כּבר להכניס סכוּם הגוּן, וחלק הגוּן רוַח למוֹכר, ואין שוֹאלים אוֹתוֹ כּלל אם הוּא מכניס ידים עוֹבדוֹת. ואם הדבר ימָשך הלאה בּרוּח זוֹ, תחדל עין-גנים בּקרוֹב מהיוֹת מוֹשב עוֹבדים, אלא מוֹשב בּעלי נחלאוֹת קטנים העוֹשׂים עסקים טוֹבים בּאדמתם. ואם גם יעַבּדוּה – יעבּדוּה בּידי אחרים. אוֹתם האחרים אמנם יהיוּ יהוּדים, אם עד הזמן ההוּא לא תתגבּר השפּעת הסביבה הממוֹנית, יחסיה וחשבּוֹנוֹתיה. לעוֹבד בּעצמוֹ אין לא שאלת חשבּוֹנוֹת וּרוָחים ולא שאלת יחסים לפּוֹעל. אבל בּעל הנחלה הקטנה, החי על רכוּשוֹ, בּסביבה שכּוּלה ניצוּל וּרוָחים, זקוּק לגבוּרה מיוּחדת, כּדי לעמוֹד בּנסיוֹן העבוֹדה העברית. היקוּם בּוֹ לבּוֹ?

אפשר מאד שגם למוֹשבים כּאלוּ יש בּימינוּ וּבמצבנוּ ערך רב. בּכל אוֹפן הלא הם עוֹלים בּהרבּה על סוּגי הישוּב שקדמוּ להם. אבל לא לזה ישאף כּלל הפּוֹעלים. מוֹשבים כּאלה המהפּכים את הפּוֹעל לבעל נחלה פּרטית והמכניסים לתוֹך המוֹשב את אוֹתם יחסי האדמה שבּמוֹשבוֹת הקיימוֹת, אינם מבטיחים לנוּ את קיוּמוֹ של ישוּב עוֹבד, אינם עלוּלים לברוֹא בּשביל הפּוֹעל אפשרוּת תמידית של עבוֹדה חפשית אינדיבידוּאַלית, אחראית. הספּקוּלַציה אוֹרבת למוֹשב, נכנסת לתוֹכוֹ, כּמוֹ שנכנסה לישוּב הקוֹדם, גוֹזלת ממנוּ את העוֹבדים וּמהפּכת אוֹתם למשגיחים, תגָרים וסרסוּרים, ואת אדמת העבוֹדה – לענין של “סחר-מכר”, עליה וירידה. זוֹ כּוֹחה לשׂטן. ספּקוּלציה בּאדמה וּבעבוֹדת זרים עוֹמדת לבַלע את הישוּב העוֹבד ואת היסוֹדוֹת העוֹבדים הבּוֹדדים שבּתוֹך הישוּב הישן.

                                           --------------

הרעה שבּרחנוּ ממנה רוֹדפת אחרינוּ – והדבּיקתנוּ. הישוּב סילף את דרכיו. בּיסוֹד התנוּעה הישוּבית, זוֹ שקוֹראים לה תנוּעת התחיה, היה הרצוֹן לברוֹא את העוֹבד הטבעי בּארצוֹ, על אדמתוֹ. וּבמקוֹמוֹ עלה וצמח שוּב, בּגלגוּלוֹ החדש, הבּטלן, התגרן. אַתחַלתא להתעוֹררוּת האוּמה היתה בּכּוָנה לצאת מהגיטוֹ, והנה בּאמצעי האוּמה וּבכונוֹתיה הטוֹבוֹת מצטרפים שוּב חיי גיטוֹ. הצריך להמשיך ללכת בּדרך זוֹ? הצריך להמשיך ולברוֹא בּכוֹחוֹת האוּמה וּבאמצעיה ישוּב המתנגד לעניני האוּמה ולעתידה, לתקוַת תקוּמתה? מי שמסכּים לזה, יהיה לוֹ האוֹמץ להוֹדוֹת, שהוּא מסתלק מכּל תקוה לריבּוּי הישוּב העממי, היוֹצר; זאת אוֹמרת, אף מכּל תקוה לחיים אנוֹשיים הגוּנים לקיבּוּץ העברי שבּארץ. יכּיר לפּחוֹת, שזהוּ גזר-דין חמרי ומוּסרי של הישוּב, ועוֹד יוֹתר – לא רק של הישוּב.

בּשבילנוּ, שאיננוּ חוֹשבים את סדרי החברה הקיימים לסמל השלימוּת, שאין להרהר אחריהם, וּלאיתנים בּל יִמוֹטוּ, שאי אפשר לזוּז מהם – עוֹד לא חדלה האפשרוּת לנסוֹת דרכים אחרוֹת בּישוּב, דרכים נוֹחוֹת יוֹתר ליצירתוֹ וּביצוּרוֹ של מעמד עוֹבדים בּארץ. אם אָפני הישוּב הקוֹדמים לא הביאוּ למטרה הרצוּיה ואין בּכוֹחם להביא למטרה זוֹ, אין לעמוֹד בּאמצע הדרך ואין להסתלק מנסיוֹנוֹת חדשים, וּבלבד שיבָּראוּ אוֹתם התנאים שיאַפשרוּ את קיוּם העוֹבד, ירימוּ ויבצרוּ את מצב העבוֹדה העברית בּארץ. והתנאי הראשי לזה – הגבּלה של אפשרוּת כּל ספּקוּלציה בּאדמה, בּתוֹך הישוּבים החדשים. זהוּ גם תנאי הכרחי בּכדי שנוּכל להיוֹת בּטוּחים, שכּל עבוֹדוֹת הישוּב, כּל האדמה שבּידינוּ וּמטרוֹתינוּ לא תהיינה בּיוֹם אחד למשׂחק בּידי נַחשוֹל ספּקוּלציה אחד. דברים אלוּ אמוּרים לא רק בּנוֹגע לקרן הקימת, שהציגה לה מטרה זו בּתחילת יצירתה, אלא גם בּנוֹגע ליתר המוֹסדוֹת הישוּביים, המכוּונים למטרה לאוּמית. ותיקוּן עיקרי זה צריך להתקבּל קוֹדם כּל בּנוֹגע למוֹשבי הפּוֹעלים. תהיינה מוֹשבוֹת הפּוֹעלים הנקוּדוֹת הראשוֹנוֹת של משק אינדיבידוּאַלי על אדמה לאוּמית, והנסיוֹנוֹת הראשוֹנים להגשמת הרעיוֹנוֹת המוּנחים גם בּיסוֹדה של הקרן הקימת; האדמה שייכת לאוּמה, נמצאת בּרשוּת העוֹבד על יסוֹד אריסוּת עוֹלמית, עוֹברת בּירוּשה לבניו, אם הם מעבּדים אוֹתה, אבל איננה ניתנת למכירה ולספּקוּלציה. העוֹזב את נחלתוֹ מקבּל בּחזרה את האמצעים ואת מחיר העבוֹדה (נטיעוֹת, טיוּב הקרקע) שהוּא השקיע בּה.

יחד עם זה תלוּי כּל ערכּוֹ ועתידוֹ של מוֹשב הפּוֹעלים בּזה, אם לא ישָאר בּוֹדד, מקרי, כּמוֹ שהיה עד עכשיו. בּנוֹ הגדוֹל ואחיו הצעיר של המתנחל בּמוֹשב וגם בּן האִכּר הבּוֹחר בּעבוֹדה צריך להיוֹת בּטוּח שגם לוֹ יש אוֹתה האפשרוּת לעמוֹד על הקרקע ואיננוּ צריך לשׂים פּניו למַשגיחוּת, לסרסרוּת אוֹ לארצוֹת זרוֹת.

מוֹשב העוֹבדים צריך להתקבּל בּעבוֹדה הישוּבית לשיטה. יסוֹדוֹתיו העיקריים, שבִּלְתָּם אין לוֹ שוּם זכוּת קיוּם, מפּני שהוּא חדֵל אז להיוֹת מה שהוּא, הם: עבוֹדה עצמית, בּחירת חברים, אחריוּת הדדית ואריסוּת עוֹלמית על קרקע לאוּמית. רשת של נחלוֹת קטנוֹת בּידי יהוּדים עוֹבדים וחיים על עבוֹדתם צריכה להקיף את כּל המוֹשבוֹת הקיימוֹת, המיוּסדוֹת על זכוּת הקנין הפּרטי של הקרקע ועבוֹדה זרה. אוּלי תוֹאיל היא קצת לשנוֹת את היחס הפּרוֹפּוֹרציוֹנַלי השׂוֹרר אצלנוּ בּין היסוֹדוֹת היוֹצרים והבּטלים בּישוּב. לאפשרוּת ישוּב זה צריכים לכוון בּכל מקוֹם שניגשים לבנין יִשוּב עברי חדש; הפּוֹעל העברי צריך להיכּנס שמה יחד עם הרכוּש העברי, ואל יצטרך אחרי כן לבוֹא לנַשל את מישהוּ מעבוֹדתוֹ וּמפּרנסתוֹ, ואל יהיה אחרי כן כּאוֹרח לא-קרוּא ולא-רצוּי, הצריך ליטוֹל רשוּת מבּעלי הנחלאוֹת להתישב על ידם, ואל יבּיטוּ עליו בּני המוֹשבה כּעל מהַפּך בּחררה.

                                    ------------

אלה הם הציוּנים העיקריים, הצריכים, לפי דעתי, להתווֹת את הדרך של יצירת ישוּב עוֹבד. כּאן, בּפרשה זוֹ, דוֹמה לי, אנוּ עוֹמדים עכשיו. נקוה, שאין זאת התחנה האחרוֹנה. מהלך העבוֹדה עוֹד יציג לפנינוּ דרישוֹת חדשוֹת, ציבּוּריוֹת ואישיוֹת, בּלתי צפוּיוֹת, ירחיב ויעמיק את אלוּ. לקבוּצוֹת גוּפא, המסתדרוֹת לעבוֹדה וּלישוּב, יש די עבוֹדה ודי מרחב בּסידוּר חייהם הפּנימיים: צוּרוֹת שוֹנוֹת של המשק, מהכי-אינדיבידוּאַלי עד השיתוּף בּצדדים שוֹנים של העבוֹדה והחיים, מקצוֹעוֹת שוֹנים של עבוֹדה, לפי התנאים, ועל הכּל – בּחירה אישית, חיי חברים. הקבוּצוֹת הקבּלניוֹת לעבוֹדוֹת פלחה, נטיעוֹת וירקוֹת (שועד הפועלים צריך לעסוֹק בסידוּרן) תיתנה לנוּ במשך הזמן חוֹמר פּוֹעלים רגיל וּמוּמחה בּעבוֹדה, בּעלי מסוֹרת בּעבוֹדה ויחס-בּעלים לחיי המשק, מקוֹרבים וּקשוּרים על ידי עבוֹדה משוּתפת וּשאיפוֹת קרוֹבוֹת, וּמסוּגלים לברוֹא את גרעיני המוֹשבים הבּאים. אין להקטין את המעצוֹרים הרבּים העוֹמדים לשׂטן לנוּ, מעצוֹרים נפשיים וטכניים. ועוֹד נשוּב אליהם כּפעם בּפעם, פּנים אל פּנים ניפּגש אתם. עוֹד הרבּה שגיאוֹת תיעשׂינה גם בּדרך ישוּב זוֹ – וּבלבד שיֵעָשׂה דבר. רק מֵחֲזָרַת נסיוֹנוֹת שוֹנים וּבחינה בּלתי פּוֹסקת של טיפּוּסי-ישוּב שוֹנים – ניוָשע ונמצא את דרכּנוּ. כּל מוֹשב חדש הנבנה בּכוֹחוֹת עוֹבדים משלנוּ צריך לקרב אוֹתנוּ אל הטיפּוּס המקוּוה, השלם, העתיד לבוֹא.

“וגם זאת לחכמים יבינוּ מדעתם”, שהמוּשׂג מוֹשב הפּוֹעלים איננוּ חל רק על הפּוֹעלים הצעירים הבּאים מחוּץ-לארץ. בּאוֹתה המידה שהוֹלך ונברא חוֹמר אנוֹשי מסוּגל להתישבוּת, צריך ליַשבוֹ. וגם ראוּי לקרב את הדבר עד כּמה שאפשר. אַל נתן לברוֹא בּחברתנוּ בּאוֹפן מלָאכוּתי אֶלמנטים משוּללי זכוּיוֹת וּמשוּללי אחיזה. בּתי התימנים 5הנבנים עכשיו רצוּיים מאד בּשביל להקל את מצב אחינוּ עוֹלי תימן בּרגעים הקשים כּל כּך, בּמוֹלדת המתנכּרת, אבל אין לראוֹת בּהם אלא בּתי מהגרים בּלבד, אין זוֹ צוּרה מספּיקה של התישבוּת. בּמידה שהפּוֹעלים התימנים מתאַזרחים בּארץ וּבעבוֹדה הם יכוֹלים וּצריכים להשתתף בּקבוּצוֹת וּבמוֹשבי הפּוֹעלים יחד עם האשכּנזים. איני יכוֹל להעלוֹת על הדעת, שבּחברתנוּ אנו יכוֹלים בּנידוֹן זה להיוֹת איזוּ ספיקוֹת.


  1. זוֹ היתה הועידה השלישית.הראשוֹנה נתקיימה בּשבוּעוֹת תרע“א (יוּני 1911) בּעין–גנים; השניה – בּחנוּכּה, כ”ו בּכסליו, תרע"ב (17.12.1911) בּפתח–תקוה.  ↩

  2. אגב בּנוֹגע ל“דירוֹת זוֹלוֹת”, כּדאי היה הדבר שלפּחוֹת בּינינוּ הפּוֹעלים יעמדוּ על זה, שלבנין בּתי הפּוֹעלים(הקרן הקימת לישׂראל הקימה בּתי פּוֹעלים בּפתח–תקוה וּבחדרה בּשביל פּוֹעלי המוֹשבוֹת לצרכי שיכּוּן וּמטבּחים; כּיוֹם משמשים הם כבּתי ההסתדרוּת.) אין בּרוֹב המוֹשבוֹת שוּם חשיבוּת ישוּבית, וגם אינם משנים את תנאי חייו ועבוֹדתוֹ של הפּוֹעל, ושהפּוֹעלים המסכּימים להשתמש בּכספּי הקרן הקימת למטרה זוֹ חוֹטאים בּזה גם לקרן הקימת וגם לכלל הפּוֹעלים. וּמה שנוֹגע לאוֹתם הבּתים הנבנים על פּי התכנית (יוֹתר נכוֹן על פּי חוֹסר כּל תכנית) של הקרן על שם דוד וּפאני ווֹלפסוֹן (זוֹ קרן שנוֹסדה בּשנת 1911 על שם הנשיא הראשוֹן של ההסתדרוּת הציוֹנית אחרי מוֹת הרצל, דוד ווֹלפסוֹן (1914–1856), על ידי חוּג ידידיו. בּכספּי הקרן הוּקמוּ מספּר בּתים לפוֹעלים בּפתח–תקוה וּבחדרה) – אין ליחס להם ערך ציבּוּרי מסוּג אחר, מאשר לבּתים הנבנים על ידי הכּוֹללים בּירוּשלים. גם האַתמוֹספירה הרוּחנית, הנבראת על ידיהם אחת היא: שתדלנוּת, זכיה על פּי פּרוֹטֶקציה וכל הכּרוּך בּזה. למעשׂה אמנם אין לבתים אלוּ שוּם שייכוּת לפּוֹעל החקלאי. גוֹרלם נמצא בּידי ועד המוֹשבה, וזוֹכים בּ“בתי פּוֹעלים” אלוּ אנשים קרוֹבים לאוֹתוֹ הועד, אם משגיחים ואם חנוָנים. על זה שאין הפּוֹעל החקלאי משתמש בּבּתים האלה אין כּלל וּכלל להצטער, אכבל יש ויש להצטער ולקבּוֹל על ששֵם הפּוֹעל עלוּל ונוֹח להיחָלל וּלהתנַבּל על ידי טוֹבים המקבּצים נדבוֹת וּפוֹנדים לשמוֹ, מבּלי לשאוֹל וּמבּלי להתחשב את דעתוֹ וּרצוֹנוֹ.  ↩

  3. אלה היוּ: קבוּצת דגניה, הקוֹאוֹפּרטיב בּמרחביה, קבוּצת בּן–שמן–חוּלדה (שעברה אחר כּך לבאר–טוֹביה) אשר נוֹסדוּ בּשנים ההן.  ↩

  4. שם מקוּצר ל“חברה לתמיכת יהוּדים עוֹבדי אדמה וּבעלי–מלאכה בּסוּריה וארץ–ישׂראל”, אשר אוּשרה על ידי הממשלה הרוּסית בּשנת תר“ן. ועד זה שימש מרכּז הפּעוּלה של חוֹבבי–ציוֹן בּרוּסיה, מלפני היוֹת ההסתדרוּת הציוֹנית, בּמשך תקוּפה ארוּכּה. הנשיא הראשוֹן של הועד היה ד”ר ל. פּינסקר; מ. ל. לילינבּלוּם היה מַזכּירוֹ. מ. אוּסישקין עמד בּראשוֹ שנים רבּוֹת.  ↩

  5. עם כּניסת עליית–התימנים למוֹשבוֹת, משנת תרס"ט ואֵילָך, נבנוּ בּשבילם בּתים בּשכוּנוֹת מיוּחדוֹת: שעריִם ליד רחוֹבוֹת, מחנה–יהוּדה ליד פּתח–תקוה, שיבת–ציוֹן ליד ראשוֹן–לציוֹן, נַחליאֵל ליד חדרה ועוֹד.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!