_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ועידת לוֹנדוֹן[1]

ברל כצנלסון

לתוכן הענינים

 

(כ"א תמוּז תר"פ)

"בּידינוּ החיים והמות, הכּבוֹד והחרפּה, קידוּש השם וחילוּלוֹ.  בּידינוּ לעשׂוֹת שהבּית הלאוּמי לא יהיה בּית עכּביש, כּי אם בּנין עדי-עד".

הדברים יצאוּ מפּי סוֹקוֹלוֹב ולא התווּ את דרך עבוֹדתה של הועידה.

דברים אלה מעטים וּפשוּטים, כּיונוּ להבּיע את התביעה אל הועידה של השעה הגדוֹלה והחמוּרה, את הציפּיה של רבבוֹת, את חרדת הלבבוֹת מכּל קצוי-ארץ.  מה היה המַענה אשר ניתן על תביעה זוֹ מאת הועידה, מאת מַנהיגיה, קוֹראיה וּמסַדריה?

המַענה היה:  רפיוֹן-רוּח, דלוּת-מעשׂה, חוֹסר אחריוּת מצד המנהיגים והעֵדה גם יחד, רישוּל, נַצחָנוּת, הוֹצאת כּוֹח לבטלה וחוֹסר כּל דרך.

בּרצוֹני לספּר לשוֹלחַי מאשר ראיתי, מאשר התבּוֹננתי והתרשמתי.  ויוֹדע אני כּי לא יֵקַל עלי הדבר.  אין חלקי בּין הצירים המאוּשרים הרוֹאים בּכל ועידה, שהם לוֹקחים בּה חלק, סיוּם של תקוּפה וּבקיעת השחר של תקוּפה היסטוֹרית חדשה;  היוֹדעים לִדְלוֹת את הצפוּנוֹת ודברי הנבוּאוֹת, הבּשׂוֹרוֹת והנחמוֹת, אשר נחבּאוּ בּקמטי הדברים של המנהיגים וראשי הדוֹר.  חבלי נפל לי לא בּנעימים, דברי המַנהיגים לא האירוּ לי את אפלת חיינוּ, פּעמי תקוּפה חדשה לא חַשתי בּועידה, חידוּשי-מחשבה מַרחיבי-הדעת לא האזנתי בּרוֹב הדברים וההמוּלה, והעיקר כּלוֹמר, בּסיוּמם של הדברים והמצבים השוֹנים, אשר בּכל לב היינוּ רוֹצים לראוֹת בּסיוּמם, בּחליפתם – לא ראיתי.

וּמאידך גיסא, לא מן החוּץ בּאתי אל הועידה.  בִּפְנים אני עוֹמד מעוֹדי, בּכל רמ"ח אברי.  המַסקנוֹת הקלוֹת והמהירוּת והנוֹחוֹת להתקבּל על דעת כּל מי שבּא למען לעוֹג לְמִשְבַּתֵּנוּ  וּלהתכּבּד בּקלוֹננוּ – אינן גוֹרמוֹת לי נחת-רוּח, אינן מביאוֹת לי בּכנפיהן כּל מרגוֹע וכל פּתרוֹן.  מוּמיה וליקוּייה של התנוּעה הציוֹנית כּיוֹם לא ליקוּיי גוּף זר הם בּשבילי, כּי המכאוֹב מכאוֹבי והקלוֹן קלוֹני, מַכאוֹב העם, רפיוֹן העם, קלוֹן העם.  וּבעצם המסקנוֹת הקלוֹת ה"משחררוֹת" את בּעליהן מן המכאוֹבים על-ידי תנוּפת-יד של בּיטוּל, על-ידי ליקוידציה לפי רוּח הזמן, על ידי פּיסקאוֹת  תוֹרניוֹת פּוֹתרוֹת הכּל – אני רוֹאה לא סימן של גבוּרה, של ראִיית הנוֹלד, של העפּלה, כּי אם סימנים נוֹספים של רפיוֹן וקלוֹן, של הכנעה והשתמטוּת.    

אבל גם כּשאין אני רוֹאה לי כּל הנאה בּגילוּי מִשְבַּתֵּנוּ, רפיוֹננוּ וּקלוֹננוּ, אין אני רוֹאה את עצמי פּטוּר מלספּר את אשר אִתי, כּפי ראִייתי, גם בּאין אתי מַרפּא.  נכּיר את המציאוּת הציוֹנית והיהוּדית, נכּיר את מצבנוּ האמיתי, כּי בּרַע הוּא.

ממי מוּרכּבת ועידה ציוֹנית?  מ"ציוֹנים טוֹבים", כּמוּבן.  מי הם ציוֹנים טוֹבים – ידוּע.  אנשים אשר בּעדתם, בּעיירתם, בּאגוּדתם הנם עוֹמדים בּראש.  ואלה האנשים, הנוֹשׂאים זה כּמה בּעוֹל האוֹרגַניזציה והכּספים ודאגוֹת המקוֹם והפּרוֹבּלימות הציוֹניוֹת ועניני הפּוֹליטיקה הארצית, ונוֹסעים מימים ימימה לועידוֹת וּלקוֹנגרסים, ויוֹדעים לנאוֹם נאוּם וּלהתוַכּח לסדר היוֹם – כּל אלה נוֹעדוּ גם הפּעם, כּדי לדוּן בּכל השאלוֹת של בּנין הבּית הלאוּמי, "שלא יהיה בּנין עכּביש, כּי אם בּנין עדי-עד".

האפשר לערער על זה?  הן זוֹהי זכוּתם של אלה האנשים אשר נשׂאוּ על כּתפיהם את התנוּעה עד "יוֹם הנצחוֹן".  אכן, אינני מערער, אני רק מַרצה על מה שיש.

בּעצם העסקנוּת הציוֹנית בּא בּינתים איזה שינוּי.  עניני התעמוּלה הציוֹנית, מכירת שקלים, הפצת חוֹברוֹת חדלוּ לתפּוֹס את המקוֹם הראשי בּציוֹנוּת.  הפּוֹליטיקה הארצית התחילה תוֹפסת מקוֹם בּראש.  והעסקנים התמַחוּ בּה.  ההסתדרוּיוֹת הציוֹניוֹת נעשׂוּ בּכל ארצוֹת מזרח אירוֹפּה למפלגוֹת פּוֹליטיוֹת, בּעל-בּיתיוֹת, מקוֹמיוֹת, עם כּל הכּרוּך בּעקב הקיוּם של מפלגה מדינית מסוּג זה, עם כּל המנהגים, עם כּל היחסים וההשקפוֹת של מפלגה בּעל-בּיתית יהוּדית בּתחוּם.  ובאוֹתה שעה חדלוּ שאלוֹת ארץ-ישׂראל להיוֹת מסוּג זה שהיוּ בּקוֹנגרסים הקוֹדמים, הן קשוּרוֹת עם עניני חוּגים חיים בּארץ, עם עניני ההמוֹנים המצפּים לעליה, הן דוֹרשוֹת ידיעה, ידיעת הארץ וחייה, ידיעת הכּוֹחוֹת המתרוֹצצים בּקרבּה, הבנה בּעניני חקלאוּת וּפינַנסים, הכּרת התנאים הכּלכּליים והאנוֹשיים, השׂכּלה קוֹלוֹניזַציוֹנית.  וכל אלה השאלוֹת צפוּיוֹת להיפָּתר בּועידה על ידי אלה שקנוּ להם נסיוֹן רב בּעסקנוּת המפלגתית בּארצם.

אמנם גם מוּמחים לעניני ארץ-ישׂראל אינם חסרים בּציוֹנוּת שבּגוֹלה.  מוּמחים אלה ניתנים, כּמדוּמה, להתמַיין לשלוֹשה סוּגים:

א.  המוּמחים החוֹבבים, בּעלי האידיאוֹת-פיכּס השוֹנוֹת, והנם מוּמחים לאידיאוֹת אלוּ.

ב.  מוּמחים-חוֹקרים, כּלוֹמר, אלה שהתחַקוּ בּמשך כּמה שנים ואספוּ ולקטוּ את כּל הקוֹרֶספוֹנדֶנציוֹת בּעתוֹנוּת הרשמית (עד לידי העתוֹנוּת הארץ-ישׂראלית לא הגיעוּ הדברים) וַיִזכּוּ לכתוֹב על פּיהן חיבּוּרים ודיסֶרטַציוֹת בּעניני הקוֹלוֹניזציה.

ג.  מוּמחים-ארציים, כּלוֹמר, אנשים שהיוּ בּשעתם נוֹשׂאי-משׂרוֹת בּארץ-ישׂראל, ואחרי שזכוּ על ידי כּמה סיבּוֹת, טהוֹרוֹת אוֹ בּלתי-טהוֹרוֹת, לעזיבת הארץ, נתפּרסמוּ בּגוֹלה בּתוֹר מוּמחים וּבעלי-נסיוֹן.

וּכשצירי ועידה ציוֹנית נמצאים מזוּינים בּמוּמחיוּת כּזאת ונוֹסף לזה בּאה גם סקירה, קלת-כּנף, מחוּדדת, מכוּונת ונוֹחה לעיכּוּל, בּאחת – סקירה של מנהיג, הרי זה מספּיק ליַשֵב את כּל הפּרכוֹת, ליַשר את כּל ההֲדוּרים וּלהכשיר את האנשים לתפקידם האחראי.  ואנשים מרגישים אזי בּחוּש, כּי הם פּוֹתרים בּאמת את שאלוֹת ארץ-ישׂראל.

וּמאוֹת אנשים אלה, אשר כּל אחד מהם ודאי חשוּב מכּמה וכמה בּחינוֹת, קנה חכמה וּמעשׂים טוֹבים, וכל אחד נֶחלה על שבר העם, והנה כּשהם מתקבּצים יחד לשם המטרה הגדוֹלה, איזוֹ מאֵרה רוֹבצת עליהם:  האנשים החשוּבים והיקרים מוֹציאים לבטלה את זמנם בּאוֹתם דקדוּקי חכמה וחריפוּת הקרוּיים גֶשֶפטס-אוֹרדנוּנג, מגלים את כּל כּוֹחם בּהתנגחוּת זוֹ, לוֹעסים את הקליפּה של הרֶגלַמֶנט, של השוּלחן-ערוּך הפּרלמנטרי, ואל התוֹך, אל עצם העבוֹדה העיקרית, אינם מגיעים כּלל.  ואוֹדה, יש אשר בּשִבתי בּין כּל המסוּבּין, בּעצם הלהבה של השַקלא וטַריא החריפה "לסדר היוֹם", אני מרים את עינַי אל הדוֹבר, מסתכּל בּעצמי וּבמסוּבּין, פּוֹגש פּנים שוֹנוֹת המבּיעוֹת פּקחוּת, חריפוּת, חשיבוּת, חיי מוֹח ועצבים.   ואני כּוֹבש את פּנַי בּקרקע:  נראה לי אז, שחלקי עם מבַלי-עוֹלם.

רחוֹק אני מלתלוֹת את הקוֹלר דוקא בּועידה זוֹ.  הלא מחלה זוֹ אוֹכלת את אסיפוֹתינוּ, את ישיבוֹתינוּ, בּכל אשר אנוּ פּוֹנים.  מה אמוּלה היא פּעוּלתנוּ הציבּוּּרית, הנאחזת בּחזקה בּכל הפּסוֹלת של הפּרלַמנטריוּת החיצוֹנית, וטוֹבעת בּרוֹב להג, מבּלי למצוֹא כּל דרך ישרה ונמרצה וּמכוּונת לפעוּלה מוֹעילה, מאשר דרך זוֹ של דיבּוּר, דיבּוּר ודיבּוּר.

ואלה האנשים, אשר כּל אחד מהם הוּא ודאי "מַנהיג" בּחסד עליוֹן בּעדתוֹ ואגוּדתוֹ, וּבהזדמנם יחד והנה סר צִלָם.  הם עצמם, נשׂוּאי-הפּנים, הוֹגי-הדעוֹת ויוֹצרי דעת הקהל, נעשׂים, בּמחילה, איזה "המוֹן" עם כּל המנהגים והאינסטינקטים של המוֹן, איזה עדר, כּפוּף ונכנע וּמבטל את רצוֹנוֹ בּפני משהוּ וּמַאן דְהוּ, בּפני איזה תוֹהוּ וָבוֹהוּ, חסר-מגמה, חסר-רצוֹן וכוֹח אמיתי.  וּבפקוּדת- מפַקדים הם מתכּנסים וּבפקוּדה זוֹ כּשהיא ניתנת, ממהרים לחבוֹש את החפצים וּלהתפּזר, מבּלי דעת, מבּלי לשאוֹל, מבּלי עשׂוֹת חשבּוֹן-הנפש אם בּאמת עשׂוּ וגמרוּ את העבוֹדה אשר לשמה נתכּנסוּ.

ושוּב הרהוּרים רעים:  למה זה איפוֹא כּל צוּרה זוֹ של דמוֹקרטיה לכל חוּקוֹתיה וּמצווֹתיה, עם תוּפּיה וּפעמוֹניה, כּל השפע הזה הניתך עלינוּ, אם אין בּיכלתוֹ להגבּיר וּלהעלוֹת את כּוֹח הפּעוּלה של הציבּוּר?  האוּמנם בּא כּל זה רק למען סְפוֹת רעש על המוּלה, לגָרוֹת קצת עצבים, להוֹציא רוּח מבּטן, מבּלי כּל כּוֹח לפעוּלה של כּוֹחוֹת מקוּבּצים, להחלטה תקיפה וּמחייבת, לשינוּי-מַצבים, לתיקוּן?

כּל המכוֹנה של הועידה היתה מסוּדרה בּאוֹפן כּזה, אשר בּכל התמוּרוֹת והחליפוֹת של ה"סיטוּאַציה", בּכל צירוּפי הקוֹמבּינַציוֹת והחשבּוֹנוֹת יֵעָשׂה רצוֹן ה"מנהיגים".

המנהיגים!  כּמה מקוּבּל השם הזה בּקרב הציוֹנוּת.  בּאיזה רגשוֹת תוֹם והערצה פּלאית מוּקפת מלה זוֹ בּקצוי עיירוֹת.  וכיצד מבטאים מלה זוֹ הנתינים הנאמנים שבּועידוֹת, אשר לבּם סמוּך, בּטוּח.  האוּמנם יֶשנה הנהגה לתנוּעה הציוֹנית?  ודאי, נשׂיאים, נשׂיאים סתם וּנשׂיאי-כּבוֹד, פּרנסי ציבּוּר, יוֹשבים לכּסא, "גדוֹלים" אכוּלי-אַמבּיציוֹת וּפרֶטֶנדֶנטים – אינם חסרים, אבל מנהיגים, אנשים עם רעיוֹן, עם דרך, עם רצון (מבּלעדי הרצוֹן להיוֹת המנהיג), היוֹדעים את אשר לפניהם, היוֹדעים לאן הם מוֹבילים, הרוֹאים לפניהם דרך – לא, יֵאָמר על מַנהיגי הציוֹנוּת אשר יֶאָמר, יוּתן להם כּל הכּבוֹד המגיע להם על כּשרוֹנוֹתיהם והצלחוֹתיהם הדיפּלוֹמַטיוֹת – כּזאת אין אִתם.

את זאת הוֹכיחה הועידה בּכּל, מפּתיחתה ועד נעילתה, מסידוּרה הטכני הנחמד ועד ההכנה הרוּחנית ועד ההרצאוֹת הפרוֹגרַמַתיוֹת אשר הרצוּ המנהיגים.  בּשנה של התחלת-עליה, של שאלוֹת היסוֹד והבּנין, של מדיניוּת ארץ-ישׂראלית, נתבּרר, כּי הנהגה אין לתנוּעה הציוֹנית, אין רוֹעה, אין רוֹאה דרך, אין מכַוון למטרה.   אָיִן.

----------------

את הנאוּם, שהיה צריך להיוֹת העיקרי, את הדין-וחשבּוֹן של הועד הפּוֹעל, השמיע וייצמן.  אוּלם בּמקוֹם סקירה על שנעשׂה, בּמקוֹם בּירוּר של השיטה המדינית, של עיקרים התישבוּתיים, הגיש המנהיג לפני קהל שוֹמעיו – קטיגוֹריה על ארץ-ישׂראל.  ארץ-ישׂראל זוֹ, אשר כָּבדוּ עווֹנוֹתיה מנשׂוֹא.  היא מתיחסת אל עצמה "בּרצינוּת יתירה", חסרת סבלנוּת, חסרת חוּש-המידה, מתרגשת, מַפריזה, אינה מַבחינה בּין הנשׂגב וּבין המגוּחך, מַרעישה עוֹלם, מחוּלקת למפלגוֹת.

מיזהוֹּ ואיזהוּ אשר משך את וייצמן בּלשוֹנוֹ, הוֹריד אוֹתוֹ מגוֹבה של מנהיג למַדרגה של בּעל-פּוּלמוּס וּבר-פּלוּגתא, למַדרגה של "צד"?

ידיעוֹת רעוֹת הגיעוּ.  ארץ-ישׂראל אינה שקטה, מתקוֹממת.  הועד הזמני נחמץ.  הכּסא מתמוֹטט.  נחוּץ היה למצוֹא איזוֹ תחבּוּלה חריפה, פּוֹעלת.  נחוּץ ליַסר, להכניע, להמית בּהלצה, לבעֵר את הרע.  ונתגַלָה הוַכּחן הוָתיק, הדיסקוּטַנט שבּקוֹלוֹניוֹת התלמידים שבּשוייץ, וּבמקוֹם השקפה פוֹליטית בּא פיליטוֹן אידֶלסוֹני[2], השקפת-עוֹלם ראזסביטית, עם הבּיטוּל לארץ-ישׂראל, עם הלעג לרש.  הנוֹאם נישׂא בּזרם הויכּוּח, ההלצה, החשבּוֹנוֹת והקנאה שנצטבּרוּ בּלב, עד לבלתי התאפּק, עד לבלתי שלוֹט בּיצר.  חדלה האחריוּת בּעד כּבוֹד הבּמה, בּעד הענין, בּעד אוֹתוֹ הקהל אשר אִתוֹ עבד ואִתוֹ יצטרך לעבוֹד מחר.  נתגלה הנוֹאם המיטינגָאי, אשר אין מעצוֹר ללשוֹנוֹ, היוֹדע לקנוֹת את לב הקהל, לגָרוֹת אינסטינקטים, להנחיל קלוֹן למתנגד, בּקיצוּר – "לנַצח".

 ארץ-ישׂראל חדלה בּאוֹתה שעה להיוֹת ארץ-ישׂראל והיתה למתנגד, אשר צריך לנַצחוֹ ויהי מה.  שכח וייצמן ולא הזכּיר את אשר היתה לוֹ ארץ-ישׂראל, שכח את זה המעט אשר תפס הוּא בּימי היוֹתוֹ ארץ-ישׂראלי.  שכח את הגדוּד וחֶבלי יצירתוֹ וסֵבל קיוּמוֹ, שכח את תל-חי, שכח את ירוּשלים והגנתה, שכח את אוֹמץ הבּחירוֹת לאסיפת-הנבחרים, הבּחירוֹת שהוּכרזוּ בּעצם היאוּש והדכּאוֹן (והכריחוּ גם את המנהיגים להיכּנע מפניהן), את קרן-הגאוּלה (הדבר היחידי בּכל אלה המוּחש לכל ציוֹני) – שכח את כּל זה, אשר עשׂתה ארץ-ישׂראל הקטנה, הדלה והמגוּחכת, עשׂתה ותוּכל לעשׂוֹתוֹ אוּלי רק משוּם שהיא מתיחסת "בּרצינוּת יתירה", מפּני שהיא "חסרת סבלנוּת" ו"חסרת חוּש המידה", מפני שהיא "מתרגשת וּמפריזה", אוּלי גם מפּני שיש בּקרבּה ה"מפלגוֹת", אלוּ שעוֹכרוֹת כּל כּך את מצב-הרוּח הטוֹב של כּל ציוֹני טוֹב.

וייצמן הוֹפיע הפּעם, וּכמוֹ כן בּפוֹרקוֹנפֶרֶנציוֹת של הארצוֹת, וַיגלה את עצמוֹ בּתוֹר מחנך.  הוּא קיבּל עליו את התפקיד לחנך וּלפַתּח את היחס הציוֹני לארץ-ישׂראל, ליִשוּבה, לעוֹבדיה.  הוּא ידע, כּי בּשעה רצינית זוֹ נחוּץ לגשוֹר גשרים וּלהגבּיר את ההבנה בּעוֹלם הציוֹני בּשביל ארץ-ישׂראל.  הוּא היוֹדע להדגיש מדי פּעם את הזרוּת ואי-ההבנה של טוֹבי הציוֹנים ואת הצוֹרך "להוֹביל אוֹתם החדרה", "לגַייר", מילא הפּעם את חוֹבתוֹ.  והקהל, קהל הצעירים, חוֹבבי הארץ, שמע, לקק את האצבּעוֹת, מחא בּהתלהבוּת כּף.  הדברים בּאוּ כּשמן בּעצמוֹת הקהל.  קוּרי סימפּטיה נטווּ בּאוּלם בּין הנוֹאם המוּצלח, הקוֹלע בּחִצים, וּבין שוֹמעיו.     

אגב, מי שלא זכה להיוֹת בּמסיבּוֹת ציוֹניוֹת בּגוֹלה, אינוֹ יכוֹל לתאר לעצמוֹ את אוֹתוֹ העוֹנג המיוּחד וההנאה המדוּשנת אשר בּה נפגשת בּחוּגי הציוֹנים החשוּבים כּל הלצה וכל קַלָסה על חשבּוֹן ארץ-ישׂראל.  נדמה, כּי איזה ניגוּד נפשי, המתחיל להתהווֹת בּין הציוֹנוּת וּבין הארץ-ישׂראליוּת, נוֹתן את אוֹתוֹתיו בּזה, בּהלצוֹת אֵלוּ, בּהתנַקמוּת זוֹ.

העוֹלם הציוֹני, הציוֹני הרשמי, הציוֹני הגדוֹל, נכוָה מארץ-ישׂראל.  הישוּב העברי בּארץ-ישׂראל מתחיל לקבּל את אָפיוֹ ואת צביוֹנוֹ המיוּחד לוֹ.  ואָפיוֹ זה של הישוּב אינוֹ כּלל לפי רוּחוֹ של "אדוֹניו", של ההסתדרוּת הציוֹנית.  מי שהסתכּל בּישוּב הארץ-ישׂראלי ולמד בּשׂים-לב להבין לתכוּנוֹתיו, לא רק מתוֹך אמת-מידה פיליטוֹניסטית-וַייצמַנית, יעמוֹד על הדבר, כּי ישוּב צעיר וקטן זה יש לוֹ חוּט-שדרה שלוֹֹ, כּי תכוּנוֹת מיוּחדוֹת, לאוּמיוֹת-אנוֹשיוֹת, מגיעוֹת בּישוּב זה לידי התרכּזוּת והתגָבּשוּת, וּמתרוֹממוֹת להיוֹת בּקרבּוֹ לכּוֹח פּוֹעל, לרצוֹן מניע.  בּישוּב דל זה מתפּתחת הרגשה דקה למדי לכל גילוּיי השפּלה ושעבּוּד, מתגלה אוֹמץ-רוּח, "חוֹסר סבלנוּת", דחיקת-הקץ, בּקיצוּר, תכוּנוֹת-נפש רבוֹלוּציוֹניוֹת.  בּישוּב זה הוֹלך ונברא היחס אל הציוֹנוּת, הַיינוּ, אל הקוֹממיוּת השלמה, כּאל דבר אישי, כּאל צוֹרך אישי.  ויחס זה הוּא שגוֹרם גם לדרישוֹת וּתביעוֹת מאת אחרים, גוֹרם גם להבנה מדינית אחרת, גם להערכה מוּסרית אחרת, ישוּב זה, העוֹרג למעשׂים, היוֹדע כּי בּאפס מעשׂה ציוֹני נדוֹן הוּא לגסיסה ארוּכּה, לוֹמד לחפּשׂ מתחת לכל הקישוּטים וההצלחוֹת את התוֹך, את המַמש, מתרגל ללמוֹד בַּכּל את ה"פְּשָט", וּמבקש הַתאָמה בּין הדיבּוּרים וּבין המעשׂים.  אבל ישוּב זה, החי את חיי הציוֹנוּת, כּוּלוֹ, כּוּלוֹ, כּגוּף אחד, יוֹתר מאשר איזה ציבּוּר יהוּדי שהוּא, אשר פּקוּדוֹת הציוֹנוּת הוּבלעוּ בּדמוֹ והיוּ לציווּי מוּסרי אישי, יוֹדע לא רק לצַפּוֹת לנחמה, להעריץ את הנַערץ, ולצאת חוֹצץ לקראת צו המדַבּר אל לבּוֹ, יוֹדע הוּא גם כּן לבוֹא בּמשפּט.  לבחוֹן את התוֹך ואת הבּר, להתחמץ על עָוֶל, להתמרמר על הכנעה וּלהתקוֹמם.  ציבּוּר זה פּיתח בּקרבּוֹ את חוּש השנינה הדק לכל אוֹתה הריקנוּת הציוֹנית המקשקשת וּמתהדרת, את הבּוּז והבּיטוּל לכל אוֹתוֹ הנֶכֶר הבּא, בּשם הציוֹנוּת, לשלוֹט ולִרְדוֹת בּארץ-ישׂראל, את העמידה על דעת עצמוֹ, מבּלי להישָמע לפקוּדוֹת גבוֹהים, בּשעה שההרגשה הפּנימית מצַוָה עליו זאת.  וּבתכוּנוֹת אלה, המתחילוֹת רק להיוָלד וּלהתגלוֹת בּקרב הישוּב הארץ-ישׂראלי החדש, תכוּנוֹת האָפיָניוֹת בּשביל הישוּב הצעיר, אשר הכּוֹח הדוֹחף והמַפרה בּוֹ הוּא העוֹבד, תכוּנוֹת המַבטיחוֹת לעשׂוֹת את הישוּב הארץ-ישׂראלי לחלוּץ התקוּמה השלמה בּישׂראל, המנַבּאוֹת לאוֹפי אישי מיוּחד וּלקנאוּת עברית חדשה – בּתכוּנוֹת אלה נתקלת הציוֹנוּת כּבר עתה, בּהן נתקל השלטוֹן הציוֹני בּארץ, בּהן נתקל וייצמן.

ועל יסוֹד התכוּנוֹת האלה מתגַלע ועוֹד יִתגלע הריב בנפשי בּין הציוֹנוּת וּבין ארץ-ישׂראל.  היחס התמים והפּשוּט אל ארץ-ישׂראל, יחס ההערצה לכל הנמצא ועוֹבד שם, זוֹ חיבּת-ציוֹן הפּרימיטיבית, הוֹי, כּמה יִקרת-מציאוּת היא כּיוֹם בּקרב הציוֹנוּת.  זוֹ נשארה עכשיו לנחלה רק לתינוֹקוֹת של בּית-הספר אוֹ לאוֹתם אנשים התמימים, החוֹשבים בּאמת וּבתמים לגַשֵם שם בּעצמם את מַשׂא-נפשם.  אבל אנשי-התנוּעה, עוֹשׂי החשבּוֹנוֹת, התכניוֹת וּמַתוֵי האפקים המדיניים, להם נחוּצה ארץ-ישׂראל כּזוֹ, אשר לא תפריע, אשר תחיה על פּי הצו מגבוֹה, אשר תבּיע כּבוֹד ודרך-ארץ, ואוּלי גם קצת הכנעה וחנוּפּה.  אבל ארץ-ישׂראל זוֹ, עם פּוֹעליה וּגדוּדאיה, עם יהירוּתה וּמרירוּתה – הלא בּית-המרי היא.  וּמה הפּלא, אם בּית-המרי הזה, אשר עדיין לא עמד על רגליו עד כּדי להיוֹת רק נשׂגב וּרציני, אשר עדיין הוּא זקוּק לעזרה, לטיפּוּח, ותלוּי בּכוֹח מן החוּץ, תלוּי בּעבוֹדת ההסתדרוּת הציוֹנית, אשר לה הוּא נאמן וּבה הוּא בּוֹעט גם יחד, מה הפּלא, אם הוּא נוֹתן מקוֹם למַהתלוֹת וּלביקוֹרת עִילָאה על "ארץ שאִכּריה אינם אִכּרים וּפוֹעליה אינם פּוֹעלים", ויוֹצר את הצוֹרך  לקרר את הדעת בּחידוּדי-נקמה דקים (אוֹ בּלתי-דקים) על רפיוֹננוּ ודלוּתנוּ.

-----------------

כּשאתה שוֹמע את הסבּרוֹתיו של וייצמן על דבר פעוּלת ועד-הצירים ויחסה של ארץ-ישׂראל אליו, אתה רוֹאה בּחוּש, כּי צדקה עשׂה הקדוֹש-בּרוּך-הוּא עם ועד- הצירים שהזמין לוֹ עֵזר כּנגדוֹ – אַדמיניסטרַציה בּריטית גרוּעה.  כמה נחוּצה היא עכשיו למען כַּפֵּר על חטאי ועד-הצירים.  עכשיו הכּל שַפּיר אָתֵי.  עכשיו מתבּרר, כּי ועד-הצירים היה מוּרכּב בּאוֹפן הכי-טוֹב שאפשר היה להרכּיבוֹ, ואם מַשהוּ בּוֹ לא היה כּל כּך משוּבּח, הרי רק עם ישׂראל אָשם שלא המציא חוֹמר אנוֹשי אחר בּשביל ועד-הצירים.  ועוֹד יוֹתר מתבּלט האוֹפי המגוּחך של ארץ-ישׂראל, אשר לא הבינה כּלל למצב הקשה, לתנאים החיצוֹניים, וּכילד מפוּנק דרשה:  הב-הב, וחיפּשׂה בּקפּדנוּת מוּמים וּמגרעוֹת:  פּלוֹני החבר של ועד-הצירים לא קם ולא זע בּשעת זמרת "התקוה", ואַלמוֹני לא הבין לרוּח הפּוֹעלים, וּפלמוֹני לא ידע עברית.  וכך מסתדר הכּל על הצד היוֹתר טוֹב, בּקלוּת רבּה וּנעימה, הענינים הבּלתי-נעימים מוּצגים כּפרטים תפלים, הבּיקוֹרת הארץ-ישׂראלית מוּצגת כּכלי ריק, מלא בּוּשה וּכלימה, מלא רגשנוּת מִסְתָּאֶנֶת, בּטלנוּת מגוּחכת, "סערה בּצלוֹחית של מים".

כּשרוֹן מיוּחד יש לוֹ לוייצמן, נוֹסף על כּל כּשרוֹנוֹתיו הרבּים, כּשרוֹן של בּלתי-אחריוּת.  יוֹדע הוּא לבלתי היוֹת אַחראי בּעד יציר-כּפּיו.  הוּא יצר את ועד-הצירים, זוֹ המכוֹנה הגָלמית המגוּשמת והמטוּמטמת, כּבדת-התנוּעה ודלת-המעשׂה, יְקָרָה וַעֲקָרָה, והוּא גם ידע ללַמד את הישוּב הארץ-ישׂראלי להבדיל בּין ועד-הצירים וּבין וייצמן, בּין הגוֹלם וּבין הצדיק:  הגוֹלם צריך שיהיה גרוּע, קהה, בּלתי-חביב, בּלתי-מרוּצה לקהל, והקהל מצפּה לבוֹאוֹ של הצדיק, אשר יציל, אשר יתקן.  בּכל התלוּנוֹת, בּכל הבּיטוּל אל ועד-הצירים, וייצמן מה הוּא כּי יַלינוּ עליו?  זה היחס של ארץ-ישׂראל.  וייצמן מדי בּוֹאוֹ ידע לנענע בּראש, להצטער על הקלקוּלים, להשתתף בּביקוֹרת וּלהתענג בּעוֹמק לבּוֹ על האֵמוּן הנעים.  כּי אילוּ היה הוּא כּאן היה הכּל אחרת.  אבל הנה בּאה שעת הבּמה, וּוייצמן בּחוֹסר-אחריוּת מחוּדש מספר בּאוֹבּיֶקטיביוּת נפלאה, כּאדם העוֹמד מחוּץ לכל זה, על מעשׂי ועד-הצירים.

הדברים מקבּלים צוּרה של פּרטים.  וּמה בּכך, בּאמת, אם פּלוֹני שגה ואלמוֹני טעה בּמַשהוּ?  וייצמן עוֹשׂה את עצמוֹ כּאינוֹ יוֹדע, כּי סערת הקהל היתה לא נגד פּלוֹני שלא ידע עברית ואלמוֹני שלא הבין לרוּח הפּוֹעלים.  כּי כּאן קרה מה שקרה לאוֹתוֹ חתן עלוּב אשר שׂנא שלשה דברים:  מחוּתן ושוֹלֶנט וּשטריימל.  כל אלה כּתוּמם בּאוּ עליו.  המחוּתן חבש את השטריימל ואכל את השוֹלנט.  ועד-הצירים, זה המוֹסד אשר הוּקם לנהל את הפּעוּלה הציוֹנית בּארץ, היה אוֹתוֹ המחוּתן אשר לא הבין מה זה הימנוֹן לאוּמי, אשר לא הבין מה זאת עבוֹדה בּארץ ומה הם רוֹצים, הפּוֹעלים הללוּ, אשר לא הבין מה הוּא גדוּד זה, וּמדוּע אינוֹ רוֹצה להיוֹת גדוּד כּכל הגדוּדים הבּריטיים בּעוֹלם, וּמה זאת לשוֹן עברית, וּמה היא רוֹצה ארץ-ישׂראל זוֹ.   

ועל האסוֹן האָיוֹם הזה אשר קם לציוֹנוּת, בּעצם גשתה להיוֹת לכוֹח פּוֹעל בּבנין הארץ;  על אשר הלכה בּדרך של כּל ההסתדרוּיוֹת היהוּדיוֹת הנוֹטַבּליוֹת-אַפּוֹטרוֹפּסיוֹת, מימי האַליאַנס ועד ה"ג'וֹינט", ותביא לידי כּך, כּי התנוּעה הלאוּמית יצרה בּארץ מכשיר אַנטי-לאוּמי, כּי התנוּעה העממית הקימה מוֹסד זר ונכרי, כּי התנוּעה בּעלת המגמה הישוּבית-הסוֹציאלית פּעלה בּאוֹפן אַנטי-סוֹציאַלי ואַנטי-ישוּבי, כּי התנוּעה העברית המדינית לא הגבּירה על ידי בּאי-כּוֹחה כּי אם החלישה את הכּוֹח המדיני של הישוּב בּארץ-ישׂראל, וכי בּתקוּפה הרת תהפוּכוֹת וּמאוֹרעוֹת שלנוּ נוֹצר מוֹסד שליט, חסר-תבוּנה, חסר הרגשת השעה, חסר קשר עם הכּוֹחוֹת החיוּניים וּפוֹעלים בּארץ – על זה לָקתה הפּעוּלה הציוֹנית בּארץ מימי הכּיבּוּש, על זה יצאוּ האמצעים וההתאַמצוּיוֹת של התנוּעה הציוֹנית לבטלה, ועל זה כּאבה ורגזה הארץ.

מיוֹם היוָסד ועד-הצירים לא חדלוּ התאַמצוּיוֹת רפוּיוֹת גם בּארץ וגם בּחוּץ-לארץ בּועידוֹת ציוֹניוֹת וּבישיבוֹת של הועד הפּועל הגדוֹל, להשפּיע קצת על צירוּפוֹ, להרכּיב לתוֹכוֹ גם קצת מבּאי-כּוֹח הישוּב ואגַפּי הציוֹנוּת.  ההכּרה הדמוֹקרטית דרשה לתת איזוֹ בּיאת-כּוֹח גם ל"נייטיבס", לבני המקוֹם.  אוּלם כּל הנסיוֹנוֹת האלה, למרוֹת החלטוֹת הועידה הציוֹנית בּלוֹנדוֹן, אֶשתקד, למרוֹת ההחלטה השנית בּישיבת הועד הפּוֹעל בּאוֹגוּסט, עלוּ בּתוֹהוּ.  הפּרינציפּ של הַרְכָּבת אַלוּפים, של שלטוֹן הנוֹטַבּלים והלַבְלָרים מלוֹדוֹן וּמניוּ-יוֹרק, נשאר בּתקפוֹ, בּלתי נפגם אף כּמלוֹא נימה.  נדרשה, כּמוּבן, הרבּה חריצוּת מדינית וטַקט חברתי בּכדי לעכּב מפעם לפעם את מילוּי ההחלטה, אבל כּל זה נמצא למנהיגים בּמידה הדרוּשה.  עכשיו מגלה וייצמן, כּי הוּּא אשר התנגד לנישׂוּאי-תערוֹבת אלוּ.  אין על זה להתרעם, חס ושלוֹם.  אם הציוֹנוּת הגיעה למַדרגה של רְדִיָה בּיוֹשבי ארץ-ישׂראל, על ידי אנשים הכי-מַתאימים שהיוּ בּישׂראל, כּהפרידנוַלדים ולֶוין-אֶפּשטֵיינים ורוֹבֶּרט סוֹלדים[3], וכל שאר אנשי-המעלה, הגבּוֹרים הסינימַטוֹגרפיים, אשר "סידרוּ" את כּל עניני ארץ-ישׂראל – מוּבן שאין אִתם יחד כּל מקוֹם ל"נייטיבס".  מוּבן אפילוּ גם זאת, כּי אף ל"הנהגה" של וייצמן ואוּּסישקין יוֹתר נוֹח מבּלעדי השתתפוּת החוֹמר "המקוֹמי" (אַל תיחָשב לי זאת לדיבּה – זה הוּכח למדי).  יחס זה לישוּב הארץ-ישׂראלי, שהוּנח בּיסוֹד "השיטה" של הפעוּלה הציוֹנית בּארץ, מוֹכיח למדי כּיצד מבינים מנהיגי הציוֹנוּת את החיים הפנימיים בּישׂראל ואת התפּתחוּת היחסים בּין ארץ-ישׂראל וה"שלטוֹן" הציוֹני, ואת אָפיה העממי של התנוּעה הציוֹנית.  אבל יחס זה מכיל עוֹד דבר-מה.  יחס זה מוּכיח גם כּן, מַהי תפיסתם המדינית של שליטי הציוֹנוּת.      

זכוּת הנצחוֹן הדיפּלוֹמַטי הגדוֹל נתגלגלה על ידי אנשים אשר דָגלוּ בּשם הציוֹנוּת המעשׂית.  אוּלם הנצחוֹן המשַכּר השכּיח מלבּם את כּל תוֹרתם.  עוֹד לא היוּ שנים רעוֹת לעבוֹדה המעשׂית של הישוּב כּשנים אלוּ;  עוֹד לא ישבוּ בּארץ, מטעם מוֹסדוֹת לאוּמיים, ממוּנים כּה זרים לזרם הישוּב, כּאשר בּימי שפוֹט הטוּריסטים שבּוַעד- הצירים.  אבל העבוֹדה הישוּבית המוּזנחת והיחסים לחיי ארץ-ישׂראל ולפעוּלתה האִרגוּנית והמדינית מוֹכיחים, כּיצד מבינים קְבַרניטי הציוֹנוּת את הציוֹנוּת המדינית.

השיבּוּש הישן, עוֹד מימי הקוֹנגרסים, קם לתחיה, ציוֹנוּת מדינית נתחלפה על נְקַלָה בּציוֹנוּת דיפלוֹמַטית.  המדיניוֹת היהוּדית בּימינוּ, חסרת כּל כּוֹח ממשי למשען, – אחת היא, אם היא בּוּרגנית אוֹ שׂמאלית, אם היא מתדפּקת על וֶרסַיל אוֹ על מוֹסקבה – תלוּיה בּהכרח בּ"הצלחה" דיפּלוֹמַטית, בּהשפּעה אישית, בּפיתוּי, בּשעת-רצוֹן, בְּנוֹפת-שׂפתים, בּהוֹכחת תוֹעלתנוּ, בּאַסמַכתוֹת מדברי תוֹרה.  כּך הוּא המצב.  ואין להתקלס בּאוֹתם שליחי הציבּוּר ההוֹלכים בּדרך זוֹ לשם השׂגת המטרה.  אוּלם הציוֹנוּת המדינית של ימינוּ, אשר זכתה להצלחה כּה גדוֹלה בּשׂדה הדיפּלוֹמַטיה, ראתה בּזה את פסגת נצחוֹנה המדיני, שׂמחה בּחלקה, הסתפקה בּוֹ ונשענה עליו וגילתה חוֹסר כּל חוּשים וכל דאגה לאֶפשרוּת של  הכנַת כּוֹח מדיני, של בִּיסוּס עמדה מדינית ליוֹם מחר.  ההנהגה הציוֹנית כּיוֹם הזניחה בּמוֹ ידיה, את כּל האמצעים המדיניים של הציוֹנוּת, את אִרגוּן העם בּגוֹלה, את בּיצוּר הכּוֹח המדיני של הישוּב, את טיפּוּח הכּוֹחוֹת בּארץ והבטחת המוֹסדוֹת העלוּלים להיוֹת לגוֹרמים מדיניים חיוּביים, היכוֹלים להבטיח את מַמשוּת הנצחוֹן הדיפּלוֹמַטי.  הנצחוֹן הדיפּלוֹמַטי פָתח פֶתח וחִייב ליצירת כּוֹחוֹת מדיניים ממש בּתוֹך הארץ.  ארץ-ישׂראל עצמה, אשר לא יד לה בּהנהגה ולא שֵם בּין אנשי מדינה, הרגישה בּדבר וּמאליהן התחילוּ להתהווֹת אוֹתן שלוֹש ההתחלוֹת הצעירוֹת, אשר סוֹפן להיוֹת לגוֹרמים מדיניים (בּהא הידיעה) של הציוֹנוּת:  תנוּעת הפוֹעלים המסוּדרת, הגדוּד, אסיפת-הנבחרים.  בּעצם הצמיחה של תנוּעוֹת אֵלוּ, בּיצירת הגדוּד, בּאִרגוּן הפּוֹעלים, בּתנוּעת התעמוּלה לקריאת אסיפה מיַסדת וּבבּחירוֹת, בּהגנת הגבוּלוֹת בּתל-חי, בּימי ירוּשלים וּבהנהגת אסירי-עכּוֹ, בּכל אלה נרמז למדי מה הם הכּוֹחוֹת המדיניים, הצעירים והרעננים, הצפוּנים בּחיק הישוּב הצעיר.  אבל הציוֹנוּת המדינית שלנוּ היא לא קראה להם, היא לא חפצה בּהם.  בּשבילה היוּ כּל אלה מסוּג הדברים המיוּתרים, המַפריעים לה, המַכבּידים על המצב.

בּמשך כּל קיוּמוֹ של ועד-הצירים בּכל גלגוּליו, עמד הוּא כּצר לארגוּן הישוּב.  הכּוֹחוֹת המאוּרגנים שבּישוּב היתה להם תמיד מלחמה כּפוּלה:  בּמתנגדי האִרגוּן שבּתוֹך הישוּב וּבהנהגה העליוֹנה.  כּשם שדחוּ בּאוֹפן שיטתי את השתתפוּת הישוּב בּועד-הצירים, כּן דחוּ מפּעם לפעם וּמאמתלה לאמתלה את קריאת אסיפת- הנבחרים.  הזרוּת והנכר לחיי הגדוּד, למאוֹרעוֹתיו וּמצוּקוֹתיו, ליווּ אוֹתוֹ כּל הימים, והם שעזרוּ לפזר אוֹתוֹ, להמעיטוֹ, להמעיט את דמוּתוֹ, לא פּחוֹת מאשר מעשׂי אוֹיבינוּ וצוֹררינוּ.  וּתנוּעת הפּוֹעלים?  הלא אליה לא ידעה ההנהגה יחס אחר מאשר חששוֹת, פּעוּלה אחרת מאשר השלטת חלק מן הציבּוּר על משנהוּ, מאשר ניצוּל הפּירוּד והחוּלשה.  בּקוֹצר ראִייתה הלאוּמית לא יכלה ההנהגה לראוֹת, כּי דוקא בּתנוּעה זוֹ, בּצמיחתה וּבחיזוּקה, מוּנחת הערוּבּה של קיוּמנוּ הלאוּמי בּארץ, צפוּן הכּוֹח המדיני העתיד של הישוּב, וכי הנהגה לאוּמית אשר אינה משוּעבּדת למטרוֹת מַעמדיוֹת בּוּרגָניוֹת וּלמוּשׂגים של נוֹטַבּלים, חייבת להגבּיר את הכּוֹח הזה, כּי הוּא המַגבּיר את כּוֹח הלאוֹם.

אבל השיטה המדינית של הציוֹנוּת הדיפּלוֹמַטית מה לה וּלכל זה?  היא העוֹסקת תמיד בּפיקציוֹת וּבדיקוֹרַציוֹת, הרוֹדפת אחרי זאטוּטי ישׂראל וזאטוּטי העוֹלם, מצאה כּי כּל זה רק מַפריע לדיקוֹרציה, לטעם הטוֹב.  לא לשוא אמר וייצמן בּנאוּם הפּתיחה:  "אין אנוּ אוֹמרים לעשׂוֹת את א"י לארץ-ישׂראל בּמשך החדשים הקרוֹבים ואפילוּ בּמשך השנים הקרוֹבוֹת".

זוֹהי התמצית של הציוֹנוּת הדיפּלוֹמַטית.

וּמה עמוֹק הוּא היחס וּמה רבּה ההבנה של הקבַרניטים לחיים המדיניים של ארץ-ישׂראל, לחזיוֹנוֹת העבוֹדה וההגנה, אפשר ללמוֹד מדבר קטן, מדבר שבּמילוּי-חוֹבה והבּעת-כּבוֹד:  בּנאוּמים הרשמיים של סוֹקוֹלוֹב ושל וייצמן לא נמצא אפילוּ מקוֹם להזכּרת תל-חי ואנשיו.

אף זוֹהי מדיניוּת.

---------------

בּתאוַת הפוּלמוּס לא נוּקה גם הגדוּד.  לספּר וּלהסבּיר לצירי הועידה מהוּ גדוּד זה, כּיצד נוֹלד וּמה היוּ חייו וּמַכאוֹביו ונצחוֹנוֹתיו של גדוּד עברי, הרפּתקאוֹתיו של הגדוּד, שאיפוֹתיו וסבלוֹ, קשריו עם תנוּעת העבוֹדה ועם חיי התרבּוּת שבּארץ – אין זה נכנס בּתפקידוֹ החינוּכי של וייצמן.  מי זה צריך לדעת בּאיזוֹ סבלנוּת ואוֹרך-רוּח וּבאיזוּ מצוּקוֹת-נפש עוֹמד לוֹ ציבּוּר זה, עצם מעצמוֹ של הציבּוּר הארץ-ישׂראלי, "חסַר-הסבלנוּת" ו"חסר חוּש המציאוּת" על עֶמדתוֹ, לא בּשלוַת הַשְקֵט של נתינים נאמנים הבּוֹטחים בּרַבּוֹתיהם – שקט כּזה לא ידע הגדוּד העברי מעוֹדוֹ – כּי אם כּצבא-משמר, העזוּב בּמיצר, נתוּן בּין תקוה ויאוּש, עוֹמד על דעת עצמוֹ, בּציפּיה בּלתי-פּוֹסקת לבוֹא המשמר המַחליף.  כּל זה אינוֹ חוֹמר בּשביל ועידה ציוֹנית ואינוֹ ענין למנהיג.  הזכּרת הגדוּד היתה נחוּצה לשם התאוֹננוּת על מפלַגתיוּתוֹ, על אי היוֹתוֹ גדוּד כּכל הגדוּדים, על התערבוּתוֹ בּפּוֹליטיקה וגוֹמר[4].  בּמקוֹם אחר, בּפוֹרקוֹנפֶרֶנציה הרוּסית, עוֹד נוֹספוּ לכך הבּדוּתוֹת הידוּעוֹת אשר נשלחוּ על ידי הסוֹכנוּת הירוּשלמית ויבעיתוּ את לוֹנדוֹן, הבּדוּתוֹת האוֹמרוֹת כּבוֹד למפיציהן – כּל זה היה צריך לברוֹא את האַתמוֹספירה הדרוּשה, להכין יחס, להבאיש ריח וּלקַדֵם את פּני ה"סכּנה", האסוּרה בּעכּוֹ.

 

אבל לכַרַכּטֶריסטיקה מעוּלה מזוֹ זכוּ המתנדבים האמריקאים.  ודוקא בּאוֹפן רשמי, מעל בּמת הועידה.  הענין האיוֹם והמַחפּיר של הברחת אלפי צעירים מן הארץ, אשר רוּבּם הגדוֹל רצה להישָאר, שהתנדב על מנת להישאר, וּפגש רק זרוּת,

דחיה וּביטוּל, וראה רק מעשׂים המַבריחים המשָרשים כּל תקוה, ולא צמא איש בּכל השליטים אשר יבין לוֹ, אשר יבין לחשיבוּתם של אלפי אנשים בּריאים, עוֹבדים, – ענין זה, אשר אין עליו כּל כּפרה, נזכּר על ידי בּן-גוּריוֹן.  ואזי בּאה התשוּבה הרשמית עם הערכת החוֹמר האנוֹשי, עם חזרת כּל היחס של זלזוּל וּביטוּל.  חוֹמר אנוֹשי יוֹתר מַתאים בּשביל ועד-הצירים לא מצאה ההנהגה הציוֹנית, אבל החוֹמר האנוֹשי של מתנדבים ועוֹבדים, הוּא יֶשנוֹ, כּנראה, למַדי.  ויציאת אלפי אנשים בּין הדֶקלַרַציה הבּלפוּרית וּבין סַן-רֶמוֹ מה היא?

כּכה נכתבוּ תוֹלדוֹת הגדוּדים בּועידה הלוֹנדוֹנית.

 

האַדמיניסטרציה הבּריטית הגרוּעה – כּמה טוֹבה היא וּנחוּצה למען כַּפֵּר על כּל החטאים של האַדמיניסטרציה הציוֹנית, המשוּבּחת.  וייצמן אמנם אינוֹ מוֹצא כּלל, שהאַדמיניסטרציה הבּריטית חָטאה נגדנוּ.  אדרבּא, בּניתוּח ארוֹך, דק מן הדק, על דבר טבעוֹ של הבּריטי (השקט, הקר והמתוּן וכוּ' וכוּ') ושל היהוּדי (הפזיז, הנלהב, חסר-הסבלנוּת וכוּ' וכוּ'), הכּל כּנהוּג וכידוּע, וּבּהסבּרה יפה אשר היתה מתקבּלת בּרצוֹן גם על עמוּדי עתוֹן בּריטי רשמי – תיאר לנוּ וייצמן את המצב שבּארץ אחרי הכּיבּוּש.  אם כּל הסצֶנה הזאת של לימוּד זכוּת בּאה מתוֹך שיטה פּוֹליטית, להגן וּלכַשר את מעשׂי האַדמיניסטרציה הבּריטית, אם זה בּא מתוֹך אמנוּת לשמה, מתוֹך נטיה לאנַליזה יפת-רוּח, אוֹ למען הכשיר את דעת-הקהל הציוֹנית להערכה נכוֹנה של הישוּב הארץ-ישׂראלי ושל תביעוֹתיו – מי יאמר.  לב מלכים ושׂרים אין חקר.

--------------------------

צניעוּת.  כּדַבּר אל יוֹרש-עצר, צעיר ויהיר, הקוֹשר קשר וּמזדרז לתפּוֹס את הרסן, דיבּר וייצמן מעל בּמת הועידה על המַפּיל חיתיתוֹ מעכּוֹ[5].   "עוֹד יבוֹא יוֹמך, לאחר מאה ועשׂרים שנה", אמרוּ הדברים הטוֹבים, מלוּוים בּחִצי מוּסר ללב האוֹיב החדש, אשר קם מתוֹך הבּית:  סַבלנוּת, אַל לרדוֹף אחרי שלטוֹן וּפרסוּם, אַל להשתעשע בּפּוֹזה וגֶ'סטים של גבּוֹר, צניעוּת!  וּברגש מיוּחד דיבּר וייצמן על הגבוּרה היהוּדית אשר צנוּעה היא.  לגבוּרה הצנוּעה של יוֹסף טרוּמפֶּלדוֹר ואהרוֹן שֶר לא נמצא אמנם מליץ מעל בּמה זוֹ.  אבל מוֹפת חי של הַצְנֵעַ לֶכֶת נתן המנהיג עצמוֹ.  הלא כּה היוּ דברי הסיוּם של נאוּם הנצחוֹן אשר לוּוָה בּמחיאוֹת כּפּים נלהבוֹת:  אנחנוּ את שלנוּ עשׂינוּ, עם ישׂראל, מה עשׂית אתה? – מי מִפַּרנסי הדוֹרוֹת הגיע למדרגה זוֹ של צניעוּת?

----------------------

ראיתי את וייצמן בּימים ההם.  ראיתיו בּחינוֹ, בּקסמוֹ, לאוֹר זיו הבּשׂוֹרה, לאוֹר ההתנדבוּת העממית.  העם היוֹשב בּציוֹן, זה אשר "הכניס", כּפי שאמר וייצמן, מתוֹך הרהוּרי לבּוֹ לתוֹך הדקלַרציה הבּלפוּרית, הכניס משלוֹ גם לתוֹך וייצמן, שיוַה עליו מחדוַת שכרוֹנוֹ ואמוּנתוֹ.  וּראיתיו עכשיו – בּאָבדנוֹ, בּאין דרך, בּאין מפעל, בּאין הבחָנת המצב, בּאין הכּרת האַחריוּת הכּבדה.  כּל התנהגוּתוֹ, התנהגוּת של אדם אשר נישׂא על כּתפי  התנוּעה העממית הגדוֹלה, עלה וכבש, סער וּפרח בּשכרוֹן הנצחוֹן – ולא ידע מה עליו לעשׂוֹת, הבּיעה אי-כּבוֹד לבּמה, אי-אמוּנה ואי-בּטחוֹן, מלבד הבּטחוֹן היחידי, כּי הוּא עוֹד ימצא בַּמֶה לקחת את לב העם הזה.

וגדוֹל הצער.  העלבּוֹן בּעד אדם וּבעד התנוּעה.  למה לא הבין אדם נבוֹן וּמחוּנן זה לכוון את השעה הנכוֹנה ולאמוֹר:  רב לי.  אני את שלי עשׂיתי.  ואני הוֹלך.  כמה היה זה אוֹמר לכבוֹד האדם, לכבוֹד התנוּעה, כּמה היה זה מסַייע ליצירת מסוֹרת נכוֹנה וישרה בּקרב התנוּעה.  גזה שעת הקסמים ואדם לא הבין.  חבל.

--------------------

הויכּוּחים על מעשׂי הועד הפוֹעל לא נגמרוּ, כּמוּבן.  אחרי שהמַנהיגים הוֹציאוּ את רוּחם, הוּגשה הגיליוֹטינה הפּרלַמנטרית, אשר לכך נוֹצרה.  נעשׂה מוּבן, כּי אין כּל טעם לבלוֹת את הזמן בּויכּוּחים, כּי צריך לגשת אל העיקר.  איפה היה העיקר, מרכּזה של הועידה?  מי שיחשוֹב כּי בּשאלוֹת העליה, ההתישבוּת, המצב המדיני, הגבּרת התנוּעה בּעם, בּהכשרת הדוֹר הציוֹני הצעיר לחיי עבוֹדה בּארץ – טוֹעה הוּא.  מרכּז הועידה היה – מאחוֹרי הקלעים.  בּיחסים שם בּ"ספֵירוֹת", בּהסכּמה אוֹ אי-הסכּמה בּין פּלוֹני ואַלמוֹני.  בּזה היה תלוּי הכּל, גוֹרל הציוֹנוּת.  וּלהשלים, וּלפַשר, וּלהביא לידי הסכּמוֹת – בּזה עסקוּ טוֹבי-הכּוֹחוֹת, "זקני" הועידה.  לבל תלך הועידה בּטל – ניתנה לה עבוֹדה.  היא נתחלקה לועדוֹת.  הועדוֹת רעוּ בּאשר רעוּ, עסקוּ בּאשר עסקוּ.  אבל היה בּרוּר, כּי בּרגע אשר שם יִגָמר הדבר ויוּסכּם, תיגָמר גם עבוֹדת הועדוֹת – והקץ לועידה.

 

הויכּוּח היחידי העיוּני והפּרינציפּיוֹני בּועידה, אשר ממנוּ אי-אפשר היה להשתמט, היה הויכּוּח בּשאלוֹת הקרקע.  הויכּוּח היה בּלתי-מוּכן, כּועידה עצמה.  להמציא לועידה הרצאוֹת יסוֹדיוֹת בּשאלוֹת אֵלוּ לא מצא איש לנחוּץ, שוּם התאמצוּת לא היתה מצד מכיני הועידה להעמיד את שאלוֹת ההתישבוּת על הגוֹבה.  הויכּוּח פּרץ, משוּם שבּועידה היוּ פּוֹעלי ארץ-ישׂראל, אשר גם מבּלי לקווֹת הפּעם לנצחוֹן, לא יכלוּ לבלתי העמיד את השאלה.

הועדה הארץ-ישׂראלית, אשר בּה נפתח הויכּוּח וּבה התגלה תכנוֹ בּיוֹתר, היתה גדוֹלה, גדוֹלה מאד.  כּמעט ועידה שלמה.  אליה צוֹרפוּ כּל המוּמחים מכּל שלוֹשת הסוּגים המנוּיים לעיל, אשר על פּי איזה צו מיוּחד נטוּ אל הועידה.  כּל מי שהיתה לוֹ איזוֹ אידיאה-פיכּס הכניס אוֹתה הנה, מבּלי חוּס, מבּלי רחם.  כּל מי שהיה לפנים בּארץ-ישׂראל, ויצא משם בּשן ועין, לא הניח את ההזדמנוּת לגלוֹת את רוֹב נסיוֹנוֹ וחכמתוֹ, וחתר – בּצנעה וּברמז – תחת אנשי-חרמוֹ אשר שם.  כל זה היה מבּלי כּל קשר עם שאר הדברים, עם איזוֹ תכנית כּללית, עם העבוֹדה המתנהלת כּיוֹם בּארץ-ישׂראל, עם עיקרי ההתישבוּת.  המוּמחים הוֹציאוּ את כּל רוּחם, והועדה נהפּכה למין אוּלם מפוּלש, של יוֹצאים ונכנסים, לישיבה שרַבּוּ בּה הנוֹאמים וּמָעטוּ המַקשיבים.  רק בּיוֹם הראשוֹן והאחרוֹן של הועדה, עלה לועדה להתרכּז בּאמת בּויכּוּחים הכּלליים היסוֹדיים בּשאלת הקרקע.

הויכּוּחים נפתחוּ בּסקירה של מנהל הקרן הקימת על מצבה ועל פּעוּלתה בּעתיד.  חוּט של עצבוּת נמשך בּכל הסקירה הזאת.  טעוּת היא לחשוֹב, כּי הקרן הקימת כּיוֹם מנהלת פוֹליטיקה קרקעית בּארץ.  בּאמצעיה המצוּמצמים וּבמקוֹם שהיא תוֹפסת בּציוֹנוּת אין היא יכוֹלה להשפּיע כּל שהוּא על המשטר הקרקעי בּארץ.  אין היא יכוֹלה להמציא את האדמה הדרוּשה לישוּב העוֹבד, לישוּב העירוֹני החדש.  אילוּ היתה הקרן הקימת עוֹבדת מלכתחילה לא על פּי מקרה כּי אם בּשיטה קרקעית היתה הרֶנטָה שלה כּיוֹם משמשת יסוֹד להלוָאה וּלריבּוּי נכסינוּ הלאוּמיים.  הנוֹאם דוֹרש הבטחת סכוּמים גדוֹלים לקרן הקימת, וּמציג בּראש התֶּזיסים את הסעיף, כּי הקרן הקימת היא המוֹסד העיקרי של הפּוֹליטיקה הקרקעית היהוּדית בארץ-ישׂראל.  אבל אינוֹ מַראה שוּם דרך, כּיצד להבטיח שהסעיף הזה לא יתנוֹסס לתפארה בּלבד, כּי אם יהיה למַמשוּת.                                   

בּויכּוּחים נתגלוּ שלוֹשה זרמים.  פוֹעלי ארץ-ישׂראל והנִלוים אליהם טענוּ, כּי הקרן הקימת אין לה תקוה להיוֹת למוֹסד העיקרי של ההתישבוּת היהוּדית, כּל זמן שהציוֹנוּת תוֹלה את תקוָתה לגאוּלת הארץ בּהוֹן פּרטי.  כּי כּל הציפיה להוֹן הפּרטי, כּי יבוֹא ויגאל את הארץ, היא אילוּזְיַת-שוא.  המעמד הבּינוֹני בּמזרח נתרוֹשש, וכל ההמוֹן היהוּדי המצפּה לעליה זקוּק לאדמה לאוּמית, אשר מבּלעדיה לא יִמְצָא כּל כּר לעבוֹדה וּלמחיה, כּי האפשרוּת של "גאוּלה" מצד מספּר היחידים העשירים בּמצרים אוֹ בּניוּ-יוֹרק שׂכָרָה יוֹצא בּהפסדה.  כּי כּל קניה פּרטית מַעלה את השער וחוֹסמת בּעד קניוֹת חדשוֹת, כּי בּעד הרוָחים של הקוֹנה הפּרטי והסרסוּר משלמים אנחנוּ בּהוֹן-העם.  כּי נחלה פּרטית בּארץ אינה מַרבּה את הישוּב היהוּדי, כּי אם גוֹזלת אפשרוּת של התנַחלוּת מאדם עוֹבד.  כּי אין לנוּ כּל אפשרוּת להגבּיר ולעצוֹר בּעד הספּקוּלָציה המלאכוּתית כּל זמן שיֶשנה האפשרוּת של קניה פּרטית, כּי היַקרוּת שבּארץ בּאה לא מן ההכנסה הטבעית של הקרקעוֹת, כּי אם על חשבּוֹן ניצוּל צרכינוּ הלאוּמיים.  וכי המוֹצא היחידי אשר ידחוֹף את התנוּעה הציוֹנית לעשׂוֹת את הקרן הקימת למרכּז הפּעוּלה הקרקעית וּלהמציא לה את האמצעים הדרוּשים, זהוּ להסתלק מכּל תקוה להיגַאל על ידי קנית אדמה לבעלי הוֹן וּלהחליט כּי הקרן הקימת הנה המוֹסד היחידי, אשר לידוֹ מסוּרה רכישת-קרקעוֹת, ולא לשם פַּרצֶלַציה" וּמכירה, כּי אם למען השאירה בּרשוּת העם.

בּעלי-הוֹן ונוֹשאי-כּליהם וחוֹלמי הגאוּלה ה"בּוֹעזית" אמרוּ:  "האדמה היא בּסכּנה.  אם לא נִבעלה אנחנוּ וּבְעָלוּהָ אחרים.  עָוֶל הוּא לשלוֹל מיהוּדי את התקוה להיוֹת בּעל נכסים בּארץ-ישׂראל.  לקרן הקימת יתן אדם פּרוטה, אבל לאחוּזה, לנחלה לוֹ, יתן את המנה.  אין אנוּ יכוֹלים לצמצם כּיוֹם את אמצעינוּ רק בּכספים לאוּמיים.  אין איש מאִתנוּ מתנגד להלאָמה לעתיד לבוֹא, כּשכּל הקרקע תהיה בּידי ישׂראל, אבל לפי שעה חייבים אנוּ לסייע בּידי ההתישבוּת הרכוּשנית.

הזרם השלישי, של "הציוֹנים הטוֹבים" והרדיקליים, ניענע בּראשוֹ לכל דברי הבּיקוֹרת והעִיוּן שאמרוּ העוֹבדים, אבל – למעשׂה – נלוַה אל מצדדי ההוֹן הפּרטי.  הם לא חדלוּ להבטיח את חיבּתם להלאָמה ולישוּב העוֹבד, אבל לא יכלוּ לסכּן את הציוֹנוּת בּקבּלם נוּסחה קיצוֹנית כּזאת.  "אתם בּקיצוֹניוּתכם מכריחים אוֹתנוּ להצבּיע נגד הצעת ההלאָמה".  הם עיבּדוּ רזוֹלוּציה, אשר הכילה את כּל הדברים הטוֹבים, היכוֹלים לעַנֵג וּלהרחיב כּל לב ציוֹני.  חסר היה בּה רק דבר אחד – החיוּב המוּחלט.  כּל הפּסוּקים הטוֹבים, המכריזים כּי קצה מטרתה של הציוֹנוּת היא הלאָמַת הקרקע, וכי מטרת הקוֹלוֹניזציה היא יצירת ישוּב עוֹבד – כּל זה, אשר היה טוֹב למדי בּשביל כּל אסיפה ציוֹנית רדיקַלית, לא חִייב לשוּם דבר, לא הבטיח שוּם ממש.

האנשים הטוֹבים לא הבינוּ למה אנחנוּ כּל כּך קַפּריזיים, כּל כּך עקשניים, מדוּע איננוּ רוֹצים לקבּל את הפּשרה היפה.  אבל אנחנוּ ידענוּ, כּי מאחוֹרי המלים האלה אין כּל תוֹקף מחייב לשיטת-פּעוּלה, כּי אין בּזה רצינוּת.  כּי אם אנשים מסתלקים מלרַכּז את כּל רכישת הקרקע בּידי הקרן הקימת, וּמהחלטה השוֹללת את מתן הקרֶדיטים הציוֹניים ממשקים הבּנוּיִים על יסוֹד של ניצוּל וקרקע פּרטי – אין ערך לכל הרֶזוֹלוּציוֹת של סימפַּטיה, ואין כּל צוֹרך לכסוֹת בּעלי-תאֵנים על המצב המציאוּתי.  הכרחנוּ אוֹתם, בּאמת, כּי יאמרוּ בּגלוּי וּבפוּמבּי, כּי הם נגד שיטת-הלאָמה ממש וּלאַלתר וכי לשיטת-ההתישבוּת הנוֹכחית של הציוֹנוּת לא יֵאָמר שיטת-התישבוּת לאוּמית, כּי אם שיטת-התישבוּת מעמדית, בּוּרגָנית.

מהועדה עבר הויכּוּח אל הועידה.  למרוֹת זה שהועידה לא שמעה בּשאלוֹת אֵלוּ שוּם הרצאוֹת חשוּבוֹת (הויכּוּחים בּתוֹך הועדה עלוּ הרבּה בּתכנם וּבהסבּרתם על מה שנאמר בּפּלֶנוּם של הועידה), היה מוּרגש לכּל, כּי זהוּ רגע רציני, שעת-מבחן.  כּי בּרגע זה צריכה ההסתדרוּת הציוֹנית לאמוֹר לעם ישׂראל ולפני בּאי-עוֹלם, מה הדרך אשר בּה רוֹצה היא ללכת וּלהוֹביל, כּיצד היא רוֹאה את חזוֹן ההיסטוֹריה העתידה של ישׂראל אם "בּית-עכּביש" אוֹ "בּנין עדי-עד".

והועידה אמרה.  הרוֹב אמר את שלוֹ והמוּעט את שלוֹ.  נתגלוּ יחסי-הכּוֹחוֹת בּקרב הציוֹנוּת, נתגלתה התהוֹם הרוֹבצת בּינינוּ, נתגלה האסוֹן הפּנימי של הציוֹנוּת השלטת, אי-רצוֹנה ואי-יכוֹלתה להיוֹת תנוּעת-שחרוּר עממית.  עד הרגע האחרוֹן עוֹד ריחפה בּאויר האוּלם רווּי-ההתנגשוּת איזוֹ תקוה, כּי הימָצא ימָצא הכּוֹח אשר ינַתק את הציוֹנוּת מאבן-המַעמסה הבּעל-בּיתית הסוֹחבת אוֹתה שאוֹלה, העוֹשׂה אוֹתה לרפוּיה, לפוֹסחת של שתי הסעיפּים, לנגררת, שמַבטיחה וּמכַזבת;  כּי הימָצא הכּוֹח אשר יפנה אל העם ויגוֹלל לפניו את התוֹכן הצרוּף של תנוּעת-השחרוּר הלאוּמית, את אפקיה האנוֹשיים, את אפשרוּיוֹתיה הממשיוֹת של התישבוּת  עממית, של חברת-עבוֹדה ושל קנין לאוּמי – ויפתח שערים חדשים ללב העם;  אבל בּועידה זוֹ, בּהרכּב האישי והציבּוּרי שלה, היתה תקוה זוֹ יכוֹלה להימלא רק בּדרך נס.  הנס לא בּא.  ואף כּי החשבּוֹן היה כּל כּך בּרוּר, וידענוּ שאנוּ המוּעטים, והיינוּ צפוּיים לתוֹצאת ההצבּעה, אף על פּי כן נקרע דבר-מה בּלב.

 

המיעוּט עוֹד טרם נכנע.  הוּא הוֹסיף לדרוֹש כּי ההצבּעה תהיה מפוֹרשת, בּשם.  לא משוּם שהאמינוּ להגיע על ידי כּך לשינוּי ההחלטה, כּי אם מפני הצוֹרך העז שהחלטה אשר כּזאת תיעשׂה בּכל הרצינוּת והאחריוּת, כּי כּל אחד יצטרך לפני רגש-הצדק שלוֹ ולפני כּל שוֹלחיו להגיד מפוֹרש בּעד אוֹ כנגד.  היוֹשב-ראש לא ניאוֹת זמן רב.  וההמוּלה בּאוּלם היתה גדוֹלה.  יוֹדע אני, כּי היוּ גם בּקרבּנוּ – בּקרב המיעוּט – איסטניסים, אשר דעתם לא היתה נוֹחה מאי-טַקטיוּת זוֹ.  אבל אוֹדה, לבּי לא הלך אחרי האיסטניסים.  העקשנוּת והתקיפוּת הנמרצת אשר הראה בּזה אגף העבוֹדה (ויזָכר בּעיקר לטוֹבה על זה בּ. צוּקרמן) היתה כּל כּך אמיתית, כּל כּך נבעה מבּפנים, וגילתה כּוֹח של עמידה ורצוֹן – שאין בּזה להתבּייש כּלל.  היוֹשב-ראש שמצא לנחוּץ לעזוֹב את הבּמה, שב והוֹדיע כּי על פּי מה שנמצא כּתוּב בּספר-החוּקים צָדַק המיעוּט וּדרישתוֹ ניתנת לוֹ, אם דרישה זוֹ נתמכת מחמישים ציר.  חמישים הציר נמצאוּ והתחילה ההצבּעה המפוֹרשת.  שֵם שֵם ואחריו – בּעד אוֹ כּנגד.  וּבאוּלם, כּמוֹ לפני כּס המשפּט– הוּשלך הס.

ההצבּעה המפוֹרשת לא שינתה, כּמוּבן, את המצב, אבל בּיררה אוֹתוֹ, הראתה את היחסים עין בּעין.  רק בּוֹדדים מבּין אנשי השם בּציוֹנוּת היוּ בּעד דרישת העוֹבדים.  כּל ה"מנהיגים" היוּ כּנגד.  אמריקה, זוֹ אמריקה שנתנה לעוֹלם בּקוֹלוֹת וּברקים את הפּרוֹגרמה הפּיטסבּוּרגית[6], זוֹ הפּרוֹגרמה אשר מלוֹא כּל הארץ כּבוֹדה, המלאה על כּל גדוֹתיה רדיקליוּת וסוֹציאליוּת, הראתה למעשׂה כּיצד היא נכוֹנה לגַשם אוֹתה.  בּעוֹנג רב וּבהדגשה רבּה היה כּל אמריקאי (מלבד יחידים) מוֹדיע, כּי עמד על הטעוּת אשר טעה בּפּיטסבּוּרג.  מפּיטסבּוּרג עד לוֹנדוֹן עברוּ הרבּה מים, והאמריקאים המעשׂיים למדוּ בּינתים הרבּה.

האינטֶליגנציה הרדיקלית הצבּיעה כּנגד – בּאנחה, וּ"לצערה", וּבהתמרמרוּת על אלה הקנאים, חסרי חוּש המציאוּת, המַציעים נוּסחאוֹת בּלתי-מוּצלחוֹת.           

וה"מזרחי" עם כּל רבּניו וחכמיו – נתן כּבוֹד לתוֹרה.  כּשם שצירי אמריקה ידעוּ לפרש את תוֹרת פּיטסבּוּרג, ידעוּ ודאי גדוֹלי ה"מזרחי" לפרש את פסוּקי התוֹרה.  אף יד אחת של "מזרחי", של ההסתדרוּת המגינה על היהדוּת המקוֹרית, לא ניתנה בּעד הגשמת הכּתוּב:  "והארץ לא תִמָכר לצמיתוּת".  מכּל הסתדרוּת זוֹ, החוֹשבת את עצמה, זכּאית לדבּר בּשם המוֹני ישׂראל, לא נמצא איש אשר יגן על הדרישוֹת, אשר רק בּהן ישנה התקוה של אדמה להמוֹני-העוֹבדים.

למחרת סח לי רב אחד, בּיגוֹן גדוֹל, כּי אמנם היוּ בּין צירי ה"מזרחי" אנשים אחדים אשר היוּ בּכל לבּם בּעד דרישוֹת העוֹבדים, אלא שהכריחוּ אוֹתם בּכוֹח הרוֹב להצבּיע נגד.  לא הוּרשה להם אפילוּ להימָנע מהצבּעה.  אכן, גדוֹלה משמעת!  עד כּדי לאסוֹר את התוֹרה למרכּבתוֹ של הֶשיל פַרבּשטין.

------------------

נגמרה ההצבּעה בּסעיף הראשוֹן:  קרקע.  אחרי זה היה כּבר הכּל בּרוּר, כּלאחר תגרה מַכריעה.  אבל תגרוֹת עוֹד נמשכוּ.  למחרת הצבּיעוּ בּשאר סעיפי ההתישבוּת.  על הפרק עמד הסעיף:  קרדיט למתנחלים.  האינטליגנציה הרדיקלית, זוֹ שלא יכלה להסכּים לעֶמדתנוּ בּשאלת הקרקע, היתה טוֹענת כּל הזמן:  למה זה לכם, האם לא יספיק, כּי הקרדיט ההתישבוּתי יִנתן רק למי שמקבּל עליו את התנאים של הקרן הקימת, ודבר זה הלא יתקבּל מאליו, הלא בּלוֹנדוֹן, בּישיבת הועד הפּוֹעל בּפבּרוּאר, כּבר הוּחלט הדבר.  ואכן, הקרדיט הקרקעי, בּכּפר ובעיר, הנהוּ נשק כּבּיר בּישוּב, בּידי ההסתדרוּת השוֹלטת בּוֹ, וכל זמן שאין הקרקע נמצא בּידי הציבּוּר, הרי זה גוֹרם חשוּב, ואוּלי גם מכריע בּכל ההתישבוּת.  הלא כּל ההתישבוּת הפּרטית אינה יכוֹלה להתקיים מבּלעדי קרדיט לאוּמי, ולזה, רק לזה נשׂוּאוֹת עיניה, ורק בּכוֹחוֹ תקים היא את עמוּדיה, והקרדיט הציוֹני – ושל שאר המוֹסדוֹת:  יק"א, חוֹבבי-ציוֹן וכוּ' – הלא שימש עד עכשיו רק למטרה אחת:  להקים את הבּוֹעז, להבטיח הכנסה הגוּנה למַשׂכּיר הדירה, לעזוֹר לבעל הפּרדס, הקרדיט הלאוּמי לא שימש לנוּ לסייע להכניס את העבוֹדה העברית, להבטיח את הרֶנטה לקרן הקימת, להבטיח את התנאים החברתיים בּחיי השכוּנה, את עניני הדייר והעוֹבד.  וכך הוֹלך ונמשך הדבר עד היוֹם הזה.  גם אחרי החלטוֹת הועד הפּוֹעל בּלוֹנדוֹן.  והקרדיטים שניתנוּ בּזמן האחרוֹן, הקרדיטים לפתח-תקוה על ידי וייצמן וּלתל-אביב על ידי רוּפין, יוֹכיחוּ מה רבּה בּחוּגי ההנהגה הציוֹנית ההבנה לחוֹבוֹת ולדרישוֹת חברתיוֹת, לדברים אֶלֶמֶנטַריים, שכּל הנהגה עירוֹנית בּאירוֹפה כּבר מסוּגלה להבין אוֹתם.

אוּלם הבּטחוֹן הגדוֹל של האינטליגנציה הרדיקלית לא נתאַמת.  עוֹד בּועידה נפלה הנוּסחה, כּי אמצעי הקרדיט של ההסתדרוּת הציוֹנית ינַתנוּ אך ורק לאלה המתנחלים המקבּלים עליהם את עיקרי הקרן הקימת.  ונתקבּלה הנוּסחה:  בּמקוֹם "אך ורק" – "בּשוּרה ראשוֹנה".  נוּסחה מרוּכּכת וּמבטלת בּעצם את כּל הענין.  מי ישמוֹר על ה"שוּרה הראשוֹנה"?  הבּנק?  אבל כּל סגנוֹן זה של ניסוּח הוּא אָפיָני בּשביל המַציעים.  יש בּוֹ כּל טוּב, יש בּוֹ כּל הבטחה, אלא – "בּשוּרה ראשוֹנה".  הפּתח בּשביל "השוּרה השניה" נשאר פתוּח, וּפתוּח למַדי.  והמַפתח, תוּכלוּ להיוֹת בּטוּחים, ימָסר לידים המַתאימוֹת.

בּועידה נתקבּלה, כּמוּבן, הצעת הרוֹב – "בּשוּרה ראשוֹנה".  התיקוּן של המיעוּט נפל, וּכמוֹ כן מוּבן שהפלה ההצעה הבּרוּרה לגמרי של אגף-העבוֹדה:  "מוֹסדוֹת ההתישבוּת הציוֹניים אינם רשאים לסייע להתישבוּת חקלאית וּלבנין בּתים בּערים על אדמה שאינה שייכת לקרן הקימת, אוֹ שאינה נמסרת לרשוּתה של הקרן הקימת".

הוּכנסוּ אחר כּך הוֹספוֹת קטנוֹת מצד אגף-העבוֹדה לסעיפי ההתישבוּת הכּלליים –  הכּל נפל (מלבד תיקוּן אחד, המחייב עבוֹדה עצמית).  כּל מה שיצא מתוֹך חוּג העוֹבדים היה נוֹפל בּשׂשׂוֹן, בּהמוּלת-חדוה, בּאַקטיביוּת.

אחר-כּך עמדה על הפּרק הצעת העוֹבדים:  סידוּר כּל עניני העוֹבדים בּישוּב נמסר לביאת-הכּוֹח החוּקית של ציבּוּר העוֹבדים, הנבחרת מתוֹך כּל ציבּוּר העוֹבדים על-פי האוֹפן אשר יקָבע בּועידה הכּללית של פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.  בּהצעה זוֹ, הרוֹצה להבטיח את מקוֹם העבוֹדה המאוּרגנת בּחיים הכּלכּליים של הישוּב, את האפשרוּת לקבּל קבּלנוּיוֹת של עבוֹדה ישר, מבּלעדי מתווכים ואַדמיניסטרַטוֹרים, את האפשרוּת של משׂא-וּמתן חוּקי בּין ההנהגה הישוּבית וּבין ציבּוּר הפּוֹעלים המאוּרגן, בּהצעה זוֹ הריחוּ ריח של בּוֹלשביזם, של סוֹביטים, והפּילוּה.

המיעוּט, אף על פּי כן, לא רצה להיכּנע והכניס את הסעיף השני של הצעתוֹ להגנת הקיוּם והאוֹטוֹנוֹמיה של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים.  בּצוּרה קצת מרוּכּכת, אחרי שנעשׂוּ בּה איזוּ שינוּיים, עברה ההצעה בּנוּסח זה:  "ההסתדרוּת הציוֹנית משתתפת בּעבוֹדה עם מוֹסדוֹת הפּוֹעלים לקבּלת עבוֹדה, לקוֹאוֹפּרציה, לעבוֹדה תרבּוּתית, לעזרה מדיצינית ולקרדיט הדדי".  על-ידי רזוֹלוּציה זוֹ הכּירה ההסתדרוּת הציוֹנית בּמוֹסדוֹת הפּוֹעלים הקיימים, הכּירה בּחוֹבתה לעבוֹד אִתם בּמקצוֹעוֹת פּעוּלתם, ולא לחתוֹר תחתם.  בּמלחמה שלנוּ בּעד קיוּם מוֹסדוֹתינוּ, בּעד האוֹטוֹנוֹמיה של מוֹסדוֹת הפּוֹעלים, אין זה עדיין נצחוֹן מכריע, אבל יש בּרזוֹלוּציה זוֹ כּדי אחיזה וסעד.

---------------------

השאלה, אשר רבצה כּאבן-מַעמסה של הועידה והפריעה לה להתעסק בּדבר-מה של ממש, היתה שאלת ההנהגה.  אבל את ההנהגה עצמה הטרידוּ שתי שאלוֹת:  שאלת ההנהגה וּשאלת הכּספים.  ואמנם שאלת הכּספים ניצבת כּיוֹם לפני כּל התנוּעה הציוֹנית בּאוֹפן חמוּר, חמוּר מאד, עד להעמיד בּסכּנה את כּל הנצחוֹן, עד להמשיך קיוּם עלוּב, כּמוּש.  ואין פּוֹתר לשאלה.  כּל הקוֹשי של הגשמת הציוֹנוּת כּאילוּ התרכּז בּרגע זה בּשאלת-הכּסף.  ואוּלם שאלת הכּספים בּציוֹנוּת אינה יכוֹלה להיפּתר בּפני עצמה מבּלי קשר עם שאלוֹת אחרוֹת, עם שאלוֹת בּנין הארץ, עם שאלוֹת סידוּר-העבוֹדה וההשפּעה על עבוֹדת-הבּנין.

בּעלי ההזיה, חוֹלמי ההוֹן הלאוּמי, אוֹמרים:  מַפתח לאוֹצר הכּסף אין לנוּ, אבל מַפתח כּזה טרם נמצא לציוֹנוּת בּכלל.  כּל הכּוֹח והאמצעים שיֶשנם לציוֹנוּת בּאוּ בּשל הרעיוֹן הגדוֹל, המעיז, בּשל התנוּעה הרחבה.  כּל אלה אינם מַספיקים עכשיו.  נכוֹן.  אבל מזה צריך רק ללמוֹד, כּי ההסתדרוּת הציוֹנית צריכה לחַדש את נעוּריה, למצוֹא בּקרבּה את האוֹמץ לתכנית-ישוּב גדוֹלת-מעוּף ורחבת-פעוּלה, וּבהתאם לה תיוָצר השיטה הכּספית.  אם בּמצב הנוֹכחי של הציוֹנוּת, כּשהעם רוֹאה לפניו חוֹסר פּעוּלה מוּחשית, כּשהוּא שוֹמע מן הארץ רק דברי-קינה וּכשהוא רוֹאה את השערים סגוּרים ואף שעל אדמה אינוֹ נוֹסף, ואף על פּי כן הוּא מחזיק בּכל המכוֹנה הגדוֹלה הזאת, הרי מה ישתנה המצב כּשהוּא יראה בּהתחלת עליה רבּת-עם, בּעבוֹדת-ישוּב ממש, בּרכישת אדמה לקרן הקימת, בּיצירת נכסים לאוּמיים וכוּ'.  בּקיצוּר, הטענה הישנה:  קוֹדם הרעיוֹן ואחריו יבוֹאוּ האמצעים.  אבל הדברים האלה אינם מרפּאים את השבר אשר בּחוּגי ההנהגה.  שם שׂוֹרר יאוּש גדוֹל.  המקוֹרוֹת הישָנים היוּ לאַכזב.  התקווֹת הגדוֹלוֹת "בָּגְדוּ כְמוֹ נָחַל".  "העם" נתבּע ואינוֹ נַענה.  אמריקה התעייפה ואגב היא מכרכּרת כּרכּוּרי-רוֹגז.  וחרב חדה מוּנחת על הצואר.

אמוּנה בּדברי בּעלי-החלוֹמוֹת, בּאפשרוּת של חידוּש התנוּעה והגבּרתה, בּשעיה גדוֹלה אל העם, אינה.  המוּשׂגים של הציוֹנוּת ה"קוֹפמַנישה" מימי ווֹלפסוֹן התבּצרוּ דוקא יפה בּהנהגה הנוֹכחית.  אלה שנלחמוּ לפנים בּווֹלפסוֹן סיגלוּ הרבּה מטכסיסיו הויכּוּחיים וּמיחסיו והשׂגוֹתיו.  המוּמחים פסלוּ את דבר ההלוָאה הלאוּמית.  פּסלוּ לגמרי וקברוּ אוֹתה לעידן ועידנים.  וּבפני מוּמחים מי יעמוֹד?  נשארה התקוה היחידה, התקוה הנוֹשנה, לרכּוֹש לציוֹנוּת את לב עשירי-ישׂראל, כּי הם ימציאוּ את צרוֹר הכּסף.  אבל בּעוֹד שלפנים, בּימי נעוּריה של הציוֹנוּת, היוּ לשם כּך נשמעים דברי-תוֹכחה אמיצים כּלפּי אֵילי-הכּסף, המתנַכּרים לצרת ישׂראל, וּתביעוֹת נמרצוֹת לשליטי יק"א וּשאר מוֹסדוֹת הנמצאים בּידי היהוּדים הגדוֹלים – הנה עכשיו נָדַמוּ אוֹתם הקוֹלוֹת.  בּשׂפה רכּה וּמאחוֹרי הקלעים מנהלים משׂא-וּמתן, העתיד לצוּד נפשוֹת עשירוֹת וּלהעשיר אוֹתנוּ עוֹשר רב.  ההצלה נמצאה בּדמוּת ה"איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל" (המוֹעצה הכּלכּלית), אשר יקבּל את כּל הטוֹרח הכּספּי והכּלכּלי של בּנין הארץ.

הצעה זוֹ של ה"איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל" לא הוּבאה לפני הועידה.  והועידה לא יכלה לדוּן עליה.  רק בּישיבוֹת של ה"סֶניוֹרין-קוֹנבֶנט" עם המנהיגים נתבּררוּ בּמקצת פּרטיה.  בּפרטיה עוֹד יכוֹלים לחוּל שינוּיים, אבל תמצית הרעיוֹן של ה"איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל" הוּא זה:  מתיסד מוֹסד, המוּרכּב מאנשי-שם אדירים בּעוֹלם הכּספּי והמדיני.  המוֹסד הזה עוֹמד מחוּץ לתנוּעה הציוֹנית, אינוֹ מתמנה על ידה ואינוֹ אחראי בּפניה, אלא שהוּא משתף בּקרבּוֹ גם חלק של ציוֹנים.  המוֹסד הזה נעשׂה המוֹסד העיקרי, המוֹציא והמביא בּכל הבּנין החָמרי של הישוּב.  הקוֹנגרס הציוֹני יוּכל, כּמוּבן, כּמקוֹדם לדוּן בּכל השאלוֹת, איש לא ימנע בּעדוֹ, אבל הפּתרוֹן לכל השאלוֹת האלה ימָצא בּידי מוֹסד זה.

ההצעה אינה מגלה עדיין מי הם האנשים הנעלמים אשר אוּלי יוֹאילוּ לקבּל עליהם מבּלי כּל קוֹנטרוֹלה לאוּמית את יצירת הטרֶסט הזה לבנין הארץ, מה כַּונוֹתיהם וּמה נאמנוּתם;  ההצעה אינה מגלה אפילוּ מה תהא היכוֹלת החָמרית של הטרסט הזה, אשר אוֹתוֹ צריכה ההסתדרוּת הציוֹנית להשליט על כּל תקווֹתיה.  כּל זה עדיין בּגדר של "אפשרוּיוֹת".                 

לא מבּלי מלחמה נפגשה ההצעה.  וֶטֶרַנים זקנים יצאוּ למערכה.  הקוּשיוֹת היוּ חזקוֹת.  ואף-על-פּי-כן – לא שוּנה המצב.  ההצעה לא הוּבאה אל בּמת הועידה.  החלטה בּענין זה לא נתקבּלה.  הדבר, כּכל שאר הענינים הכי-חיוּניים של התנוּעה,  נמסר לראוּת עיניה של ההנהגה החדשה, אוֹתה ההנהגה אשר הוֹדיעה מקרב לב, כּי בּזה היא רוֹאה את עוֹגן ההצלה היחיד.  ואפשר לבטוֹח כּי אם העיכּוּב לא יבוֹא מצד אלה, אשר אחריהם רוֹדפים כּל-כּך והם עוֹמדים בּסירוּבם, אוֹ שמַגדילים את דרישוֹתיהם ואת תביעת-זכוּיוֹתיהם, יעשׂוּ המנהיגים את שלהם, על הצד היוֹתר טוֹב, להגשים את הענין.

כּכה הגיעה ההסתדרוּת הציוֹנית, אחרי 23 שנה של קיוּם, של מלחמת-קיוּם, אחרי נצחוֹנוֹת מדינייים, אחרי שנעשׂתה לגוֹרם חשוּב וּממשי בּחיי העם, אחרי שהיתה לכּוֹח היחידי בּיהדוּת אשר לוֹ הזכוּיוֹת המשפּטיוֹת של בּנין הארץ, להצעה ההוֹפכת את הגשמת הציוֹנוּת לענין פּרטי של חֶבר בּעלי הוֹן, בּלתי-ציוֹנים, תלוּשים מן העם, פּטוּרים מכּל עין מפַקחת, מכּל חוֹבה ואַחריוּת כּלפּי המוֹסדוֹת הלאוּמיים, רשאים לעשׂוֹת בּדבר כּברשוּתם, רשוּת-יחיד, ועתידים לעשׂוֹתוֹ, כּמוּבן, לפי כּל ההגיוֹן והמוּסר הטבעי של ההוֹן וּבעליו.  כּכה הגיעה תנוּעה עממית, אשר התחילה מבּלי רחמי נדיבים ואֵילי-כּסף ורבּי-השפעה והיתה מה שהיתה בּכוֹחה היא, בּכוֹח הרעיוֹן העממי, ההתלהבוּת, ההתנדבוּת והפּעוּלה העממית, להצעה העוֹשׂה את הציוֹנוּת לדֶקלַרַציה ריקה, לאֵבר מדוּלדל, לכלי-שרת, לכסוּת-עינים של טרסט קפּיטליסטי, להצעה אשר פּירוּשה – איבּוּד עצמה לדעת.

------

וּבעוֹד מוֹסד אחד זיכּתה ההנהגה את ההסתדרוּת.  "בּוֹרד אוֹף טרוֹסטיס" שמוֹ בּטֶרמינוֹלוֹגיה האנגלית השׂוֹררת כּיוֹם בּציוֹנוּת.  כּלוֹמר, לשכּת הנאמנים.  אם תפקידוֹ של "בּוֹרד" זה יהיה כּתפקיד של כּל וַעדת בּיקוֹרת כּספּית אוֹ שכּוֹחוֹ יהיה עדיף – לא פּוֹרש  למדי.  בּשׂמחה רבּה הוֹדיע על נצחוֹן חדש זה וייצמן בּישיבת הנעילה החגיגית, וַיפרסם את שמוֹת הנכבּדים אשר הוֹאילוּ לקבּל על עצמם וּלהיכּנס לתוֹך לשכּה זוֹ ולהיוֹת האפּוֹטרוֹפּסים ורוֹאי-החשבּוֹן של כּל הפּעוּלוֹת הכּספּיוֹת של ההסתדרוּת הציוֹנית.  לכאוֹרה יפָּלא הדבר, הלא ועד כּזה קיים בּכל מוֹסד ציבּוּרי, וַחֲזָקָה על ההסתדרוּת הציוֹנית וּמוֹסדוֹתיה הכּספּיים, כּי גם לה לא חָסרוּ ועדוֹת-בּיקוֹרת.  אבל ההכרזה החגיגית על היוָסד הדבר הֵעידה, כּי כּאן פּוֹנים אל מי שהוּא שצריך לקנוֹת את לבּוֹ.  ושוּב ודאי בּחזוֹן – אוֹתם "בּעלי-היכוֹלת", המפקפּקים בּיכוֹלת הציוֹנוּת לנהל עסקים, לסדר חשבּוֹנוֹת, המתיחסים בּקצת בּיטוּל לכּשרוֹנוֹת המעשׂיים של מי שהוּא ציוֹניסט.  והמנהיגים, בּכדי לזַכּוֹת את ארחם ולרכּוֹש את האֵמוּן, מיהרוּ להציג את התנוּעה, כּדבר שטרם הגיע לידי בּגרוּת ושזקוּק עדייין למינוּי אפּוֹטרוֹפּסים.

לכך הגענוּ.  היה זמן שהיינוּ דלים וּמעטים וידענוּ לדבּר בּאוֹמץ וּבכבוֹד לעצמנוּ, בּהכּרת ערך הענין אשר הוּפקד בּידינוּ וּבאמוּנה בּעתידנוּ.  כּשהגיעה שעת התשלוּמים – והנה כָּלוּ כּל הכּוֹחוֹת, נכרתה אמוּנה מלב.  רפיוֹן, התבּטלוּת.  רדיפה אחרי משענת קנה רצוּץ.

נתקיים בּועידה "גם מזה וגם מזה אַל תנַח ידיך"[7].  בּאוֹתה שעה שכּל ציפיית ההנהגה הוּפנתה אל ה"איקוֹנוֹמיק קוֹנסיל", נמצאה קבוּצה קטנה של אנשים אשר לחמה ועבדה, והגינה בּהתמדה וּבעקשנוּת על יסוּד קרן-היסוֹד – וניצחה.  ואַל לזלזל בּקרן-היסוֹד.  אפשר להצטער הרבּה על שהועידה לא מצאה את השעה ראוּיה, אוֹ לא מצאה אוֹן בּקרבּה להגשים את ההלואה הלאוּמית.  אבל אין משוּם זה להקטין את ערך הרעיוֹן של קרן-היסוֹד ולראוֹת בּה הסגת גבוּל של ההלוָאה הלאוּמית.  סוֹף-סוֹף לָאו בִּשְמָא תַלְיָא מִילְתָא.  ולא העיקר הוּא דוקא הלואה על מנת להחזיר.  יקָרא זאת הלואה, אוֹ תרוּמה אוֹ מַעשׂר, וּבלבד שזוֹ תהיה התחלה רצינית, ממשית של יצירת הוֹן לאוּמי.  והתחלה כּזוֹ צריכה להיוֹת קרן-היסוֹד.  התהיה קרן-היסוֹד לאשר היא צריכה להיוֹת?  מי יאמר?  האנשים האחדים, אשר התמסרוּּ לרעיוֹן הזה בּועידה, עבדוּ בּתוֹם לב וּמילאוּ את שלהם בּאמוּנה.  אפשר גם להאמין, כּי אילוּ היתה קרן-היסוֹד מוּצגת בּמרכּז של הפעוּלה הציוֹנית, היתה היא נַעשׂית למפעל רב-ערך והיתה יוֹצרת את ההתחלה, את ראשית נכסי-צאן-בּרזל הלאוּמיים, אשר ישמשוּ בּסיס להלואה הלאוּמית.  לְמה יכוֹלה להביא תנוּעת התנדבוּת עממית הוֹכיחה ארץ-ישׂראל.  ואילמלי הבינה ההסתדרוּת הציוֹנית להעמיד כּכה את הדבר בּארצוֹת הכּסף והזהב, היתה היא ודאי רוֹאה פּרי בּעמלה, אבל יש לחשוֹש, כּי האויר השׂוֹרר בּקרב החוּגים הרשמיים, אי-האֵמוּן שלהם בּדבר, חוֹסר השיטה הישוּבית (אשר רק בּקשר אִתה יכוֹלה קרן-היסוֹד להיוֹת למפעל לאוּמי חשוּב), חוֹסר פּעוּלה נמרצה בּשביל העליה ויצירת מקוֹרוֹת מִחְיָה ועבוֹדה – לא יסַייעוּ לכך.  הימָצאוּ הכּוֹחוֹת אשר יתגבּרוּ על כּל זה ויוֹציאוּ את קרן-היסוֹד למרחב ויבצרוּ לה את המקוֹם המַתאים בּבנין הארץ?

 

כּבת חוֹרגת היתה הקרן הקימת בּועידה זוֹ.  בּסדר-היוֹם לא הוּקצב לה מקוֹם.  בּקרן-זוית ניסתה ההנהלה לסדר לשמה שוּרה של אסיפוֹת לבירוּר שאלוֹתיה.  ואף זה לא הצליח.  יוֹתר מדי היוּ הצירים עסוּקים בּפרַקציוֹתיהם, בּלַנדסמַנשַפטיהם וּבועידוֹתיהם.  לא ניכּר היה כּי יש בּהנהגה אוֹ בּועידה חֶבר אנשים המסוּר לדבר זה, המתמַכּר לוֹ וּמטַפּח אוֹתוֹ.  יצירת קרן-היסוֹד מציגה את הקרן הקימת שוּב בּמצב בּלתי-נוֹח כּאשר עשׂוּ זאת כּל הזמן הרֶסטוֹרישין-וּפרֶפֶרישין-פוֹנדים בּאמריקה.  חוּג העוֹבדים דאג אמנם והשפּיע כּי מקרן-היסוֹד יקָבעוּ עשׂרים אחוּזים לקרן הקימת.  אבל גם הכנסוֹתיה של קרן-היסוֹד הנן לפי שעה על קרן-הצבי, וּלקרן הקימת אסוּר לסַכּן את עצמה בּקשר עם איזוֹ קרן אחרת.  וּמה הן כּל תקווֹתינוּ הישוּביוֹת, אם בּזמן הכי-קרוֹב לא תמצא לה הקרן הקימת את הסכוּמים הגדוֹלים, אשר יעשׂוּ אוֹתה לא לאידאה מוּפשטת כּי אם לגוֹרם מוּחשי בּישוּב?  אלה הדברים אפילוּ לא זכוּ להעסיק את הועידה.  זוֹ לא עשׂתה כּלוּם להגבּיר, לטפּח את הקוּלט של הקרן הקימת, של אוֹתה העבוֹדה הקוֹלקטיבית הקטנה והמַתמידה, המחנכת ויוֹצרת מסוֹרת לדוֹרוֹת וערָכין לחיי עם, ועלוּלה להקים מגַרגר לגַרגר בּניני-עד.

דוֹמה, שבּיחס זה מצד החוּגים השליטים של הקרן הקימת, המוֹסד הכי-טהוֹר בּציוֹנוּת והכי-מקוּבּל על הלבבוֹת, מתגלה למדי, כּיצד אנחנוּ בּמוֹ ידינוּ, בּקהוּת חוּשינוּ, בּחוֹסר ההבנה ל"קטנוֹת", לפשוּטוֹת, לרגשי-עם, לרעיוֹנוֹת ולחלוֹמוֹת, בּחוֹסר רוֹמַנטיקה לאוּמית, מַזניחים וּמדלדלים את מקוֹרוֹת-המִחיָה של הציוֹנוּת.

----

בּמשך חדשים עסקוּ בּארץ-ישׂראל בּהכנת "תקציב" לועידה הלוֹנדוֹנית.  כּל הלשכוֹת עבדוּ, בּכל קבוּצה, בּכל מוֹסד הזדרזוּ:  נחוּץ להכין בּהקדם את התקציב;  להבטיח בּעוֹד מוֹעד את גוֹרל השנה הבּאה.  הכּל, בּרוּך השם, הוּכן בּזמנוֹ.  התקציבים עברוּ תחת שבט-הבּיקוֹרת של ועד-הצירים, צוֹרפוּ בּכל הכּוּרים, והוּבאוּ בּידיו של ראש ועד הצירים "עצמוֹ" ללוֹנדוֹן.  אבל בּלוֹנדוֹן גמרה הועידה את עבוֹדתה מבּלי לדוּן כּלל בּתקציב של עבוֹדת ארץ-ישׂראל.  יֵרָשם הדבר.  לא בּמקרה קרה הדבר.  עוֹד בּישיבה הכּללית של ועדוֹת ארץ-ישׂראל, אחרי הקראַת התקציב על ידי אוּסישקין, הוֹדיע סימוֹן, כּי אין הועד הפוֹעל אַחראי להרצאה, והוּא טרם קבע את יחסוֹ לתקציב.  ועדה תקציבית לא נבחרה לא בּועידה ולא בּוַעדת ארץ-ישׂראל.  בּאיזה אוֹפן שהוּא סוּדרה אחר-כּך איזו מין ועדה לבירוּר התקציב.  בוַעדה זוֹ היה לבא-כּוֹח ההנהגה תפקיד אחד:  לעכּב בּעד קבּלת כּל תקציב.  ההנהגה הוֹדיעה כּי אין היא יכוֹלה להיוֹת אַחראית בּעד תקציב שתקבּל הועידה, כּי אין היא יוֹדעת מוֹצא לכּסף, כּי אמריקה אינה רוֹצה להתחייב, וכוּלֵיה עד גְמִירא.  בּכל מיני כּרכּוּרים, שקיבּלוּ ממש צוּרה של סַבּוֹטַז', עלה הדבר להביא את הועדה התקציבית, כּביכוֹל, למצב של חוֹסר כּל החלטה.  היוֹשב-ראש, פּרוֹפסוֹר וַרבּוּרג, לא יכוֹל היה למצוֹא דרך בּין ההנהגה ובין הארץ-ישׂראליים אשר תבעוּ בּחזקה את בּירוּר התקציב, וּממילא ניצחה ההנהגה.  אילמלי היתה הועדה עוֹשׂה את עבוֹדתה, היתה הועידה צריכה להחליט, אם היא רוֹצה לוַתר על זכוּתה לטוֹבת ההנהגה, ואם לא.  אבל מכּיון שהועדה נתפּזרה בּלא כּלוּם, נשארה הועידה ממילא בּלי תקציב.  ואפשר שגם לא הרגישה בּזה כּל כּך.  רק סעיף אחד עלה להציל:  את העבוֹדה התרבּוּתית.  מכּיון שהועדה לתרבּוּת לא העסיקה הרבּה את ההנהגה וזוֹ לא שלחה לשם שליחים שיעכּבוּ את עבוֹדתה – עיבּדה האחרוֹנה את תקציבה. בּועידה ניסה שוּב מר סימוֹן להוֹכיח, כּי אסוּר לועידה לקבּל תקציב, אבל הועידה, כּלוֹמר, החקלאים שלה המעוּנינים בּעבוֹדת התרבּוּת בּארץ-ישׂראל – עמדה הפעם על שלה – וניצחה.

ועידת-צירים שמתפּזרת מבּלי להשתמש בּזכוּת וחוֹבה של בּירוּר התקציב וּקביעתוֹ, הנהגה המעכּבת בּעד הדבר בּכל האמצעים, קהל נבחרים הנוֹתן לעשׂוֹת אִתוֹ אוֹפֶּרַציה כּזאת, ואוֹפּוֹזיציה שאין בּה די כּוֹח למנוֹע בּעד הדבר – כּל זה מסמן למדי את אֳפִי עבוֹדת ועידתינוּ.  אבל כּיצד זה מציין את גוֹרל העבוֹדה בּארץ-ישׂראל וּתנאיה וּמה זה מבטיח לשנת העבוֹדה הבּאה?

-------------------

אי אפשר להבין לועידה ולדוּן בּצדק עליה ועל כּשרוֹן עבוֹדתה, מבּלי לזכּוֹר את אסוֹנה, אשר כּמוֹ עוֹד הרבּה חזיוֹנוֹת המדוּבּרים כּאן, אינוֹ דוקא נחלת הציוֹנוּת, כּי אם אסוֹן היהדוּת בּכלל.  ענין זה – בּלבּוּל-השׂפוֹת.  איני יוֹדע אם בּקוֹנגרסים אינטרנַציוֹנַליים שׂוֹרר דוֹר-הפלגה כּזה.  וּמבּלי לדבּר על הצביוֹן הלאוּמי והמוּסרי הניתן לועידה על ידי שלטוֹן השׂפוֹת הזרוֹת, וּמהפּך אוֹתה לאסיפה תלוּשה וזרה, הנה ענין השׂפוֹת נעשׂה ממש לגוֹרם המשפּיע על כּל טיב-עבוֹדתה של הועידה.  כּל ענין לסדר-היוֹם, כּל הצעה וכוּ' מיתַרגמת ארבּע פּעמים.  כּשנוֹאם מדבּר נמצא תדיר חלק הגוּן בּקהל, שאינוֹ מקשיב לוֹ מפּני הלשוֹן.  הצירים מתחלקים לא לפי הזרמים, כּי אם לפי השׂפוֹת המקרבוֹת וּמַרחיקוֹת.  ויש אשר לקבוּצוֹת שלמוֹת של צירים אין לך כּל דרך, כּל פּתחוֹן-פּה, כּל אפשרוּת של יצירת הבנה הדדית – מפּני הלשוֹן. הפרַקציוֹת הסתדרוּ אף הן הפּעם לפי הלשוֹנוֹת:  דוֹברי אנגלית, דוֹברי צרפתית (אלה הם "בּני-הקדם", כּלוֹמר:  מצרים, תוּניס, צרפת, רוֹמַניה וארץ-ישׂראל הספרדית אִתם), דוֹברי גרמנית, דוֹברי רוּסית.  רק בּחוּג העוֹבדים והצעירים אין שליטה לשׂפוֹת זרוֹת.  שם משמשוֹת יחד עברית ואידיש.

וענין הלשוֹנוֹת מתגלה קרוֹבוֹת גם בּכל יפיוֹ המוּסרי.  בּדברים השוֹנים וּבהוֹפעוֹת צדדיוֹת, הכּרוּכוֹת בּוֹ, מתגלה העבדוּת המוּשרשת עמוֹק בּקרבּנוּ.  האנגלית נטלה, כּמוּבן, מקוֹם בּראש.  הנשׂיאוּת והנוֹאמים החשוּבים – כּל זה ממַלל אנגלית.  כשניסה מי שהוּא לערער פּעם על הדבר, נמצא רֶבֶרֶנד אמריקאי אשר ידע להזכּיר כּי זוֹהי שׂפת המַנדט.  ויהוּדי הגר בּאמריקה אוֹ בּאנגליה לא יֵרד חס ושלוֹם עד כּדי יהוּדית פּשוּטה, המוּבנת לפחוֹת לרוּבּא דרוּבּא.  ו"הרוּסים", כּלוֹמר, בּני כּל הארצוֹת השוֹנוֹת אשר היוּ פּעם תחת שרביט הצַאר, נשארוּ נאמנים למסוֹרת שלהם וּמדבּרים רוּסית, אם כּי על ידי זה נשללת האפשרוּת להשתתף לבני פּוֹלין הגליצאית, ואם כּי כּל אלה האנשים עוֹד לא שכחוּ ודאי גירסה דיַנקוּתא וּשׂפת-אִמא.  ויהוּדי כּר' מנחם אוּסישקין מדבּר מעל בּמת הועידה, כּמוּבן, גרמנית צחה.  ועוֹד כּהנה וכהנה.

וּמצב דוֹברי העברית בּועידה אינוֹ מן המשוּבּחים.  ראשי הנשׂיאים אינם זקוּקים ללשוֹן זוֹ, וּכשיש לך ענין לנשׂיאוּת, אתה צריך לעשׂוֹתוֹ על-ידי שליח, אוֹ לפנוֹת לסגן – והענין על-פּי-רוֹב מתחמץ.  והרצוֹן להיוֹת מוּבן לקהל, להשפּיע בּאמת על מהלך הענינים ולא רק לשמש דֶמוֹנסטרַציה ל"דיבּוּר", מכריח אוֹתך לוַתר על זה שנעשׂה בּשבילך טבעי, נוֹח, פּשוּט ונחוּץ.  בּקיצוּר – גלוּת.  מהוּמה של עשירוּת לשוֹנית, הגוֹרמת לעקָרוּת וּכלימה.

----------------

ה"שׂמאל" – יֵאָמר הדבר מבּלי משׂוֹא-פּנים – לא הצטיין.  הוּא תסס, הוּא רתח, הוּא סבל והרגיש בּרוֹע המצב, אבל לא הראה את עצמוֹ כּכוֹח, אשר הגיעה שעתוֹ, הנוֹשׂא בּקרבּוֹ את ההצלה, היוֹדע היטב מה הוּא רוֹצה וּמכוון את פּעוּלתוֹ למטרה.  לא, אוֹפּוֹזיציה בּוֹגרת כּזאת לא היתה לנוּ.  צירוּפה היה כּרגיל:  מיעוּט קטן של אנשי-מעשׂה, רוּבּה הגדוֹל – מנַהלי ההסתדרוּיוֹת, עתוֹנאים, תלמידי-חכמים צעירים, הרצוֹן היה טוֹב, אבל היכוֹלת, הידיעה, השליטה בּדברים, לא היתה מרוּבּה.  השׂמאל היה אגב משוּלל כּל תפארת של הוֹפעה פַּרלַמנטרית.  לא היוּ לוֹ נוֹאמים אשר ירעידוּ את הלבבוֹת, אשר יכבּשוּ את הקהל, לא היוּ כּוֹחוֹת אשר יֵדעוּ לדבּר אל העם מעל לראשי המנהיגים והועידה, אשר יטבּיעוּ את חוֹתמם על מהלך-הענינים הפּוּמבּי.  אפשר שלא בּמקרה הוּא כּכה;  אפשר אוּלי להתנחם בּזה שכּוֹחוֹ האמיתי של השׂמאל הוּא בּמקוֹם אחר ולא כּאן, בּאוּלם הועידה, בּין אנשי-השם, בּין העסקנים ותיקים, נוֹטַבּלים, בּמקוֹם שמדַבּרים בּכל הלשוֹנוֹת.  אני גם נוֹטה לחשוֹב שהציבּוּר גוּפוֹ, אשר ממנוֹ נשלחוּ צירי השׂמאל עוֹלה על  שליחיו.  "החלוּץ", למשל, נתן אוּלי איזוֹ בּיאַת-כּוֹח  לועידה, אבל לא הוּרגש, לא הוּבּעוּ צרכיו וּמשאלוֹתיו, לא בּועידה הרשמית ולא בּחיי הועדה הבּלתי-רשמיים. ואף על פּי כן אין זה עדיין מַקטין את ערכּוֹ של "החלוּץ" בּתוֹר תנוּעה בּשבילנוּ, אם גם הוּא טרם בּגר בּכדי להשמיע את קוֹלוֹ לציוֹנוּת השוֹלטת.  יש גם לציין לזכוּת שליחי העובדים לזכוּת שליחי העוֹבדים שבּועידה, כּי הם נתנוּ לועדוֹת השוֹנוֹת עוֹבדים לא גרוּעים, אשר בּכל מקוֹם שעבדוּ הכניסוּ משלהם, פּעלוּ דבר-מה, השפּיעוּ על מהלך הענינים.  אבל דוקא מעל בּמת הועידה, בּפני הקהל והעתוֹנוּת, לא נתגלה כּוֹחם, לא עלה להם להבּיע את רוּחם ורוּח שוֹלחיהם.

ה"נצחוֹנוֹת" הקטנים השוֹנים אשר נצחוּ בּאי-כּוֹח העוֹבדים בּועידה אלה הם:  נתקבּלוּ הרֶזוֹלוּציוֹת שלהם על-דבר קוֹנגרס יהוּדי כּללי, על-דבר הכּרת אסיפת-הנבחרים ועל-דבר הצוֹרך בּכניסה חפשית לארץ-ישׂראל.  כּל אלה עברוּ לא מבּלי מלחמה.  שתים האחרוֹנוֹת נוּצחוּ בּועדה המדינית, אבל המיעוּט עמד על שלוֹ והכניסן לועידה, והועידה עמדה לפני ויכּוּח יסוֹדי בּשאלוֹת אֵלוּ.  וייצמן ראה את עצמוֹ נאלץ להגן על הצעוֹת המיעוּט, בּשׂפה רפה אמנם עד למאד, והן עברוּ בּשלוֹם.  נתקבּלוּ החלטוֹת על-דבר הכּרת מוֹסדוֹת הפּוֹעלים בּארץ-ישׂראל ועל-דבר השתתפוּת הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים בּמשׂרדי-העליה שבּגוֹלה, ויצירת מחלקוֹת עבוֹדה מיוּחדוֹת בּקרבּן.  לשתי ההחלטוֹת האלוּ יֶשנה חשיבוּת מעשׂית רבּה.  נתקבּלה ההוֹספה של קפלן בּדבר "עבוֹדה עצמית".  נתקבּל התקציב לשיעוּרים לגדוֹלים ולעבוֹדה תרבּוּתית עממית, כּפי שהוּעבר בּועדה לתרבּוּת על-ידי בּא-כּוֹח הפּוֹעלים.  הוּבטחוּ 20 אחוּזים מכּספי קרן-היסוֹד לטוֹבת הקרן הקימת.  בּין הדברים החיוּביים, אשר עברוּ הוֹדוֹת לתמיכתוֹ של השׂמאל, יש לחשוֹב את ההחלטה להעביר לארץ-ישׂראל את כּל המחלקוֹת של ההסתדרוּת בציוֹנית לישוּב וּלאֶמיגרציה (החלטה זוֹ מתחילה סוֹף-סוֹף לשחרר קצת את העבוֹדה הישוּבית בּארץ-ישׂראל מעוֹל האפּוֹטרוֹפּסוּת של לשכוֹת חוּץ-לארץ), את אישוּר התקציב לחינוּך בּארץ וּבגוֹלה, ושוּרה של החלטוֹת אוֹרגַניזַציוֹניוֹת התוֹמכוֹת בּפּרינציפּ הפֶדֶרַטיבי.

צריך גם לציין שזוֹהי הפּעם הראשוֹנה שאגף העבוֹדה הכניס את בּאי-כּוֹחוֹ לתוֹך הועד הפּוֹעל הגדוֹל המחוּדש, אשר בּעצם חדל מזמן להיוֹת ועד פּוֹעל ונַעשׂה עכשיו לכעין פּרלַמנט ציוֹני קבוּע.  אם לחשוֹב זאת לנצחוֹן אוֹ למשגה, יוֹכיח האוֹפי של הועד הפּוֹעל המחוּדש והתנהגוּתם של צירי העוֹבדים בּקרבּוֹ.

אוּלם גם הנצחוֹנוֹת האלה, מבּלי להקטין את ערכּם, אינם ממַצים את כּל אשר השׂמאל היה יכוֹל לאמוֹר ולעשׂוֹת בּועידה זוֹ, ואינם מכפּרים על חוּלשתוֹ.  את זוֹ אין לזקוֹף רק על חשבּוֹן של גוֹרמים חיצוֹניים.  נכוֹן הדבר כּי אילוּ לא סוּדרה הפּעם ועידה זוֹ כּאשר סוּדרה, בּצירוּף כּל מיני מוּזמנים וּבעלי יחס-אבוֹת, כּי אם על-ידי בּאי-כּוֹח נבחרים בּאוֹפן צוֹדק מקרב הציוֹנוּת, היתה ודאי הרכּבתה של הועידה אחרת לגמרי.  האנשים הקרוֹבים לדבר מבקרים קשה את שיטת-השקלים וּמכירתם, את אָפני ה"בּחירוֹת" לועידה, וּמוֹכיחים כּי להסתדרוּיוֹת השׂמאל הגיעה גם בּועידה וגם בּועד הפוֹעל בּיאת-כּוֹח הרבּה יוֹתר גדוֹלה.  אבל המַכאיב בּיוֹתר הוּא זה, שגם בּמצב הציוֹנוּת כּיוֹם והרכּבת הועידה הזאת היוּ חוּגי העוֹבדים והנִלוִים אליהם יכוֹלים להיוֹת לכוֹח, לפעוֹל הרבּה, וּלהעביר כּמה וכמה דברים ממשיים בּעניני העבוֹדה, המוֹסדוֹת הישוּביים, התקציבים, העליה, להשפּיע הרבּה יוֹתר על סידוּר הועד הפּוֹעל החדש והרכּבתוֹ ולתפּוֹס בּוֹ מקוֹם יוֹתר ניכּר.  ואם לא הגענוּ לידי זה, הרי האָשָם בּנוּ.

איני מקבּל עלי למַצוֹת את עוֹמק הענין, מדוּע לא התגבּש עדיין אגף העבוֹדה בּציוֹנוּת ולא קנה לוֹ את הזכוּת ואת הכּוֹח להשפיע בּאוֹפן ניכּר וּמַמריץ על מהלך הענינים.  שאלה זוֹ כּשהיא לעצמה מעוֹררת שאלוֹת חדשוֹת וּמַרחיקה להוֹביל אוֹתנוּ לחקר תוֹלדוֹתיה של התנוּעה הציוֹנית, תנוּעת הפּוֹעלים היהוּדים, פּגישתן ההיסטוֹרית של זוֹ וזוֹ.  אבל שתי סיבּוֹת מוּחשיוֹת, אשר פּעלוּ בּועידה זוֹ וגרמוּ להמעיט את דמוּתוֹ וּלצמצם את פּעוּלתוֹ של אגף העבוֹדה, מתבּקשוֹת להירָשם. דוֹמני, שבּשתיהן מתבּלטים ליקוּיים רציניים של הציוֹנוּת הסוֹציאַלית בּמצבה כּיוֹם.  הדבר הראשוֹן – מיעוּט ההתישבוּת מצד פּוֹעלי-ציוֹן.  עשׂרוֹת אלפי פּוֹעלים ציוֹנים נתחנכוּ בּשנים האחרוֹנוֹת חינוּך כּזה, אשר גרם להם להתחמק וּלהשתמט אט-אט מתוֹך ההסתדרוּת הציוֹנית.  המחלה התמידית של תנוּעת-הפּוֹעלים היהוּדית, קליטת מוּשׂגים והרגשוֹת מתוֹך הסביבה היהוּדית והאידיאוֹלוֹגית הכּללית וּפליטתם, מבּלי לעכּל, לתוֹך הסביבה היהוּדית – מחלה זוֹ דרכּה שהיא הוֹלכת וגוֹברת עם גיאוּת גלי החיים הכּלליים.  ועכשיו, אחרי שהפּוֹעל הרוּסי מצא לנחוּץ להרוֹס את מוֹסדוֹת השלטוֹן הבּוּרגני וּלהחליפם בּמוֹסדוֹת שלטוֹן קוֹמוּניסטי, ראה לוֹ הפּוֹעל היהוּדי חוֹבה ללמוֹד גזירה שוה בּעצמוֹ וּלקיים אף הוּא מצות דיקטטוּרה.  שאלה היא, כּיצד השתמשוּ ההסתדרוּיוֹת הסוֹציאַליסטיוֹת היהוּדיוֹת בּכוֹח הדיקטטוּרה הפּרוֹליטריות בּארץ המוֹעצוֹת, אם הן יצרוּ את קהילת-העוֹבדים היהוּדית, בִּמקוֹם הקהילה העתיקה, אשר "פּשטה את הרגל".  אם הן דאגוּ לברוֹא את המוֹסדוֹת אשר יפתרוּ את שאלוֹת חיי ההמוֹנים היהוּדים בּתקוּפת המַהפּכה.  שאלה היא.  אבל אין כּל שאלה בּדבר, כּיצד הבינוּ הסתדרוּיוֹת הפּוֹעלים ענין זה של דיקטטוּרה, בּמקוֹם שעדיין לא נתגשם שלטוֹן העוֹבדים בּחיים הכּלליים, בּמקוֹם שלא היה כּל מקוֹם למעשׂה של הגשמת הדיקטטוּרה.  שם היה הדבר לאידיאוֹלוֹגיה, לצווּי מוּסרי.  מה פּירוּשה של דיקטטוּרה זוֹ שאין עמה כּל שלטוֹן וכוֹח?  פּירוּשה – בּריחה והסתלקוּת מכּל מוֹסדוֹת הקהילה והציבּוּריוּת היהוּדית, פּירוּשה – להשאיר את כּל המציאוּת היהוּדית ואת חיי ההמוֹן היהוּדי לשלטוֹן הגַבּאים וּפרנסי הקהל.  וּמצוָה זוֹ של בּריחה מיהרה התנוּעה הפּוֹעל-הציוֹנית לקיים בּנוֹגע לציוֹנוּת, בּטרם ראתה לה איזוֹ אפשרוּת שהיא לאַרגן את כּוֹחוֹת העם להגשמת הציוֹנוּת בּתנוּעה אחרת, אשר הפּוֹעל ילך בּראשה.  אין כּאן המקוֹם לטפּל בּעצם שאלה זוֹ, לברר את האסוֹן הצפוּי בּבריחה זאת גם לציוֹנוּת וגם לתנוּעה הפּוֹעל-ציוֹנית.  אבל יֵאמר הדבר, כּי לנוּ, לפוֹעלי ארץ-ישׂראל, העוֹמדים בּקשרי מלחמה ריאַלית (ולא תיאוֹרֶטית) על עניני העבוֹדה בּארץ, על יצירת אפשרוּת של כּניסת עוֹבדים, על הכשרת התנאים ויצירת הכּוֹחוֹת לחברת-עבוֹדה סוֹציאַליסטית בּארץ-ישׂראל, לנוּ היתה התנהגוּת זוֹ של "פּוֹעלי-ציוֹן" – מעשׂה "פַראר"[8], בּריחה מהמערכה, סכֻּין בּעוֹרף.

וּמשׂרד הבּרית, אשר כּלל חבריו הנם קוֹנגרֶסיסטים, כּלוֹמר מחַייבים את ההשתתפוּת האַקטיבית של מעמד העוֹבדים בּתנוּעה הציוֹנית, משׂרד הבּרית החייב לפי תקנוֹתיו וּמָסָרתוֹ להשתתף – נהג הפעם לִפְנִים משוּרת הדין, והחליט על סמך מצב-הרוּח של הרוֹב להיוֹת נייטרלי, להימָנע מלהשתתף בּתוֹר בּרית עוֹלמית וּלהשאיר לכל ארץ וארץ שתעשׂה בּדבר כּרצוֹנה.  וכך בּא הדבר, כּי בּשנת תר"פ, בּראשית פּתיחת השערים והתחלת העבוֹדה הישוּבית המחוּדשת, בּשעה שההשתתפוּת בּהסתדרוּת הציוֹנית נעשׂתה לדבר-מה ממשי, העלוּל להשפּיע למעשׂה על מצב הכּניסה והעבוֹדה בּארץ, בּשעה שלפני תנוּעת פּוֹעלים יהוּדית יש על מה להגן וּבעד מה להילָחם בּציוֹנוּת – נפקד מקוֹמם של רוֹב פּוֹעלי-ציוֹן. תחת לברר לפני כּל ההסתדרוּיוֹת והחברים את ענין ההשתתפוּת, את הצוֹרך החיוּני בּהשתתפוּת זוֹ בּשביל כּל אלה אשר בּנין חברת עבוֹדה בּארץ אינוֹ בּשבילם דבר מן השׂפה ולחוּץ או הֲלָכָה לימי המשיח, תחת להרים תנוּעה גדוֹלה של תעמוּלה ציוֹנית-סוֹציאלית, של הפצת שקל סוֹציאַליסטי, וּלהשתמש בּבּחירוֹת בּשביל הצגת עניני הציוֹנוּת העוֹבדת על סדר היוֹם של הפּוֹעלים היהוּדים ואנשי-ההמוֹן – בּאה העמידה מן הצד.  וּבמקוֹם עשׂרוֹת צירי הפּוֹעלים, אשר היוּ צריכים לנהוֹר מכּל הפּינוֹת אשר שם חי ועוֹבד והוֹגה הפּוֹעל היהוּדי, נשאר חלל ריק, אשר הוֹעיל רק להכבּיד על מצב-רוּחה של הקבוּצה הקטנה (צירי ארץ-ישׂראל, אמריקה, אנגליה ואלכּסנדריה של מצרים), זוֹ שנתלקטה הוֹדוֹת לעבוֹדתה של "אחדוּת-העבוֹדה" בּימים האחרוֹנים, שלפני הועידה.  גם לקבוּצה זוֹ, מתוֹך חוֹסר סידוּר בּזמנוֹ, חסרוּ הכּוֹחוֹת האישיים, מהכי-חשוּבים שישנם לה, ואשר לא יכלוּ אוֹ לא הספּיקוּ לבוֹא לועידה, וחוֹסר זה בּועידה זוֹ וּבמיעוּט הכּוֹחוֹת של אגף-העבוֹדה היה מוּרגש למדי.    

זוֹהי הסיבּה האחת:  "חָסֵר" העדר רוֹב מנינה של תנוּעת הפּוֹעלים שבּציוֹנוּת.  הסיבּה השניה:  "יָתֵר, שפע המפלגוֹת וההסתדרוּיוֹת שבּתוֹך גוּף זה הנקרא "שׂמאל".

גם בּמצב הנוֹכחי של הועידה היתה קבוּצת-צירים, אשר מספּרה מגיע לשלוֹשים ואוּלי יוֹתר, יכוֹלה למלא תפקיד אחר, לכבּוֹש לה עמדה אחרת, לנחוֹל נצחוֹנוֹת אחרים, אילוּ היתה קבוּצה זוֹ גוּף שלם, היוֹדע את אשר הוּא רוֹצה, מאוּחד בּתכנית-פּעוּלה וּבשיטה טכסיסית, מסַדר וּמחלק בּקרבּוֹ את חלקי העבוֹדה, וקוֹלע למטרה.  אבל ה"שׂמאל" שבּועידה זוֹ לא היה גוּף כּזה.  הוּא הוּרכּב מכּמה וכמה גוּפים:  "פוֹעלי-ציוֹן" – "אחדוּת-העבוֹדה", "הפּוֹעל-הצעיר" וּ"צעירי-ציוֹן", שנשארוּ בּהתאַחדוּת הפּרַגָאית, "צעירי-ציוֹן הסוֹציאַליסטים" ("הבּרית המזרחית"), "הפּוֹעל הצעיר" הפּוֹלָני, היה גם מי שהוא מ"החלוּץ", וגם בּלתי-מפלגתיים לא חסרוּ.  כּל אלה – חוּגים חוּגים, עם חינוּך ציבּוּרי שוֹנה, הֶרגלים, מנהגים ויחסי-חברה שוֹנים.  וכל חוּג יש לוֹ מלבד המטרוֹת הכּלליוֹת גם מטרוֹתיו, חשבּוֹנוֹתיו וחששוֹתיו.  כּכה היתה האוֹפּוֹזיציה.  מפוּצצה וּמפוּררה לכמה שברירים, שגם בּקרבּם, מסוּפּקני, אם שׂררה ההַרמוֹניה הגמוּרה.  לא חסרוּ, כּמוּבן, כּל הימים נסיוֹנוֹת והתאַמצוּיוֹת לאיחוּד, להתאָמה, לסידוֹר קוֹאוֹרדינַציה, לשיתוּף פּעוּלה וכל הדברים הידוּעים.  אבל עצם הצוֹרך לדאוֹג וּלטפּל תדיר בּהתאָמה וּבשיתוּף פּעוּלה, לא הגבּיר ולא העשיר את כּוֹחוֹת האוֹפּוֹזיציה.  אדרבּא, המשׂא-וּמתן הזה והישיבוֹת המשוּתפוֹת בּציבּוּרים קטנים אוֹ גדוֹלים וּבירוּר הנוּסחאוֹת המשוּתפוֹת והבּלתי-משוּתפוֹת – גזלוּ זמן כּל-כּך מרוּבּה.  וּבשעה שכּל רגע יקר, שהכּל צריך להיוֹת מוּפנה לפעוּלה נמרצה, למעשׂים, להחלטוֹת מהירוֹת, לפקוּדוֹת, ליציאוֹת פּוּמבּיוֹת, לכיווּן השעה, היינוּ מוּכרחים להתעסק בּדקדוּקים, בּבירוּרים פּנימיים וּבויכּוּחים.  וסוֹף-סוֹף לא הביאוּ התאַמצוּיוֹת אֵלוּ לידי תוֹצאוֹת של ממש.  כּל חוּג וחוּג נשאר קיים בּפני עצמוֹ, חי את חייו, יוֹשב בּישיבוֹתיו, מנהל את ויכּוּחיו בּפנים ודוֹאג לסידוּר עניניו.  כּל חוּג היה חייב לשלוֹח לכל ועדה אנשים מִשֶלוֹ, כּי  לא היה יכוֹל לצאת ידי חוֹבתוֹ בּאנשי החוּג האחר, וּבחוֹסר אנשים מַתאימים היוּ נמצאים אוֹתם חברי הסיעוֹת בּועדוֹת שוֹנוֹת, מה שהכבּיד על פעוּלתם, וגרם להם להזניח כּמה ענינים נחוּצים.  בּעצם המשׂא-והמתן לא חסרוּ גם חיכּוּכים (בּין פּרַג ובין "צעירי ציוֹן המזרחיים" בּשאלת המַנדטים לועד הפּוֹעל הציוֹני), נתגלוּ גם בּכמה שאלוֹת ניגוּדים רציניים:  בּשאלת הגדוּד (עירער "הפּוֹעל הצעיר" מאירוֹפּה), בּשאלת הקוֹנגרס היהוּדי הכּללי (עירער "הפּוֹעל הצעיר" מארץ-ישׂראל), בּשאלת שלילת הקרדיט למשק הפּרטי בּתעשׂיה (כּנ"ל), בּשאלת העברת מרכּז ההנהגה הציוֹנית לארץ-ישׂראל (עירערוּ אנשי פּרג מחוּץ-לארץ).  בּקיצוּר – לא עלה הדבר להביא את קבוּצוֹת צירי האוֹפּוֹזיציה להיוֹת ציבּוּר אחד, לקיר מוּצק.  וזה שלל מהם את התוֹקף, את כּוֹח הטכסיס, את אפשרוּת הפעוּלה הרחבה.  אם בּמקרים ידוּעים בּאה פּעוּלה משוּתפת אוֹ התנהגוּת שוָה, היה זה בּא מאליו, הוֹדוֹת לעצם המצב, לצרה המשוּתפת, לרגע הבּא וּמחַייב ממילא לצעדים שוים.

כּכה נפגשוּ בּלוֹנדוֹן, בּשעה שעמדוּ פּנים-אל-פּנים מוּל השאלוֹת הכי-חמוּרוֹת והמצבים הכי-מסוּכּנים שבּציוֹנוּת, חוּגי העוֹבדים והנִלְוִים אליהם.  האנשים נשארוּ מה שהיוּ וּמה שהנם.  לא שכחוּ את חשבּוֹנוֹתיהם, את שִלטיהם ואת כּבליהם.  לא נמצא להם האוֹמץ, החירוּת הפּנימית, תפיסת-הענין המַקיפה והמשחררת, הציווּי המוּסרי המחַייב.  בּאויר ריחף איזה קוֹל, הקוֹרא להבנה אחרת, ליחס חברים אחר, להערכה הדדית אחרת, לריכּוּז וּלזיקוּק.  אבל הקוֹל לא נשמע, לא נתפּס.  הרוּח אשר תאחז את האנשים בּציצית ראשם, תוֹציא אוֹתם מיוֵן-הקַטנוּת וההֶרגלים, ותציגם פּנים-אל-פּנים מוּל האַחריוּת הגדוֹלה של בּוֹני בּנין עדי-עד, תברר וּתלָבּן בּסערה, ותהפוֹך לאנשים אלה (הרוֹצים בּאמת בּאחת וּמַקדישים את חייהם לאחת) לב אחד להבין ולעבוֹד, לאהוֹב וּלקנא כּאחד – לא בּאה.  הכּל נשאר מפוֹרד, דל, רפוּי, נלעג, עלוב ומכלים.  בּוֹסר.

----

סיפּרתי כּאשר יכוֹלתי.  איני מַסיק מַסקנוֹת והייתי רוֹצה להזהיר גם את חברי מלחשוֹב את הועידה כּחוֹתכת את גזר-הדין של התנוּעה הציוֹנית.  הועידה הראתה בּעליל, בּהבלטה הכי-רבּה, את כּל ליקוּייה של התנוּעה.  וּמה איוֹם וּמחריד צריך להיוֹת גזר-הדין אם גוֹרל העם צפוּן בּאמת בּמענה וּבצירוּף הכּוֹחוֹת אשר נתגלה בּועידה.  אוּלם הועידה לא דָלתה את הכּוֹחוֹת העמוּקים הצפוּנים בּתוֹך העם ואפילוּ בּתוֹך הציוֹנוּת.  רק מקצת מן המקצת וּבצוּרה רפוּיה נתבּטא מזה בּועידה.  ונחָמתנוּ בּעָניֵנוּ, כּי לא בּתוֹך ועידוֹת – ציוֹניוֹת או לא-ציוֹניוֹת – יוּטל גוֹרל עם, כּי עוּבּרי העתיד אינם בּוֹחרים להם מקוֹם-צמיחה בּדרך-המלך, וכי לשׂר-האוּמה עוֹד נצפּנוּ שבילים אחרים, דרך שׂדוֹת והרים.

 

כּפר ציילרן, אלוּל תר"פ.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "האדמה" חוֹברת י'-י"א, עמוּד 453;  "ילקוּט אחדוּת-העבוֹדה" ב', עמוּד 69.

תיאוּר ממהלך הדברים בּועידה הציוֹנית בּלוֹנדוֹן ניתן בּ"קוּנטרס" חוֹברוֹת מ"ה-מ"ח.  ושם (בּ"קוּנטרס" מ"ז) גם תמצית זוֹ מדברי בּרל בּועידה:

"בּפעם הראשוֹנה בּאה ההזדמנוּת לברר כּאן את השאלה של הלאָמת הקרקע.  הפּעם הראשוֹנה ישנה ההזדמנוּת לברר את הרעיוֹן שלוֹ הקדישוּ פּוֹעלי ארץ-ישׂראל את חייהם ושמסרוּ את נפשם עליו.

ההצעה הזאת, העוֹמדת לפניכם, אינה נוֹתנת כּל ערוּבּה מצד הרכוּש הפּרטי.  אין כּל כּוֹח, אשר ימנע אוֹתוֹ ממסירת הקרקע לידי זרים.  אין פּה שאלה של תיאוֹריוֹת בּלבד, כּי אם שאלה לאוּמית, שאלת אפשרוּת ישוּב יהוּדי רב על הקרקע.

באים בּשם המעשׂה ואוֹמרים, שאין לנוּ כּל אמצעים כּספּיים.  אוּלם כּל היוֹדע את ההמוֹנים הרחבים יבין, שכּל החנוָנים, הסרסוּרים וכוּ' אין להם יכוֹלת לקנוֹת קרקע.  יצא, שהאדמה תימכר רק לבעלי-הרכוּש הגדוֹלים, אשר מטרתם תהיה לעשׂוֹת ספּקוּלציה בּקרקעוֹת, ולא יהיה בּידינוּ כּל כּוֹח למנעם ממכוֹר אחר כּך – לשם מסחר וּרוָחים – את הקרקע אפילוּ לזרים.  אוּסישקין הראה לנוּ, שנחוּצים 800,000 פוּנט לשנה לקניית קרקעוֹת.  את הכּסף הזה יכוֹלים להשׂיג ממקוֹרוֹת העם.  כּל המַטיפים הלאוּמיים שלנוּ מדבּרים לעם השכּם וְהֲעֲרֵב על יסוֹדוֹת הנביאים, אשר עליהם תיבּנה ציוֹן.  הם מַטיפים לשינוּיים, אשר יבוֹאוּ בּחברה הארץ-ישׂראלית.  והנה אנוּ בּאים כּאן ודוֹחים את הדבר לעתיד לבוֹא.  השאלה צריכה להיוֹת בּרוּרה:  הרוֹצים אנוּ בּארץ, אשר קרקעה ימָסר לחוּג קטן של בּעלי-רכוּש וסוֹחרים וּספּקוּלנטים, אוֹ רוֹצים אנוּ בּחברה עוֹבדת מיוּשבת על הקרקע הלאוּמי.  אם תניחוּ כּעת את היסוֹד לבנין ישוּב קרקעי בּארץ-ישׂראל, יבוֹאוּ האמצעים הנחוּצים מאת העם, למען בּנוֹת את הישוּב על יסוֹדוּת בּריאים.  המוֹסדוֹת לקניית קרקע וּמכירתה אשר ניצוֹר למען הַגבּל את הספסרוּת רק יעזרוּ לבעלי-הרכוּש.  יש לנוּ קרן קימת, הקיימת שנים רבּוֹת, ולא פּעם הוּכנסוּ כּאן הצעוֹת מצד הנהלת הקרן הקימת להַלְאִים את הקרקע.  עתה בּאה השעה להוֹציא לפּוֹעל את הרעיוֹן.  עד עתה הוּצאוּ כּספּי הקרן הקימת להלוָאוֹת ליחידים, להלוָאוֹת לאִכּרים בּפתח-תקוה, לבנין בּתים בּתל-אביב, ולא לשם קנית קרקע לאוּמית.  אם תקבּלוּ את ההצעוֹת היפוֹת המַבטיחוֹת הלאָמת הקרקע בּעתיד, – לא יִצלח דבר בּידכם.  יש לכם ההזדמנוּת להעמיד את הציוֹנוּת על דרך יסוֹדית.  אנוּ דוֹרשים אמנם מהעם קרבּנוֹת רבּים, אוּלם אנוּ מבטיחים לוֹ קרקע וארץ".

להסבּרת האמוּר בּזה וכן גם לענין המדוּבּר בַּפְּנים על הצעת הרוֹב והמיעוּט ינתן כּאן הקטע הבּא מ"קוּנטרס" מ"ז:

נוּסחת-המיעוּט:  רכישת האדמה בּארץ-ישׂראל מתרכּזת אך ורק בּידי הקרן הקימת, למען היוֹתה אחוּזת עוֹלם לעם ישׂראל.

נוּסחת-הרוֹב:  1)העיקר היסוֹדי של הפּוֹליטיקה הקרקעית הוּא לעשׂוֹת את הקרקע, אשר עליה נבנה הישוּב העברי, לקנינוֹ של העם העברי.

חוֹבת הועד הפּוֹעל לעשׂוֹת את כּל האפשר למען הוֹציא לפּוֹעל בּמלוֹאוֹ את העיקר היסוֹדי הזה.

2) נוֹשׂא הפּוֹליטיקה הקרקעית העברית בּעיר וּבכּפר הוּא הקרן הקימת.

מטרוֹת הקרן הקימת הן:  לרכּוֹש על ידי תרוּמוֹת העם קרקעוֹת בּארץ ולעשׂוֹתן לקנין העם;  למסוֹר אוֹתן בּחכירה העוֹברת בּירוּשה, הן לעיבּוּד והן  לבנין;  לאפשר לעוֹבד בּעצמוֹ מחוּסר-ההוֹן להתנַחל על הקרקע;  להבטיח את העבוֹדה העברית;  להשגיח על הקרקע שלא תעמוֹד בּוּר, וּלהרחיק את הספסרוּת בּקרקעוֹת.

3)  מוֹסדוֹת הקרדיט של ההסתדרוּת הציוֹנית צריכים בּשוּרה הראשוֹנה לשמש בּשביל אל המתנַחלים הנשמעים לעיקרים של הקרן הקימת.

4) למען עשׂוֹת את הקרן הקימת לגוֹרם הראשי בּרכישת קרקעוֹת, מן ההכרח להמציא לרשוּתה אמצעים גדוֹלים בּכל עת.

למען הרחיב את חוּג פּעוּלתה, על הקרן הקימת לקבּל הלוָאוֹת בּאוֹפן שהריבּית והאַמוֹרטיזַציה תסוּלקנה על ידי הכנסוֹת דמי חכירה.  הקרן הקימת תהיה רשאית מעתה, בּניגוּד לתקנוֹתיה מאז הדוֹרשוֹת מאִתה השאָרת כּסף לשימוּרים, להשקיע את כל כּספּיה, בּלי כּל הגבּלוֹת, בּארץ-ישׂראל.

הפּוֹליטיקה הקרקעית של הקרן הקימת צריכה למצוֹא עזר בּמוֹסדוֹת הקרדיט החקלאיים והעירוֹניים.

5) קניית קרקעוֹת על ידי יהוּדים בּארץ צריכה להתרכּז בּמוֹסד רשמי העוֹמד תחת השגחת ההסתדרוּת הציוֹנית.

6) למען רכוֹש מהר שטחי קרקע גדוֹלים בּארץ, צריכה הקרן הקימת למצוֹא דרכים, אשר ההוֹן הפּרטי יוּכל, בּצדה של הקרןה קימת, לשמש לקניית קרקעוֹת, בּאוֹפן שיבטיח את העברת הקרקעוֹת האלה בּעתיד לרשוּתוֹ של העם.

נוּסחת-הרוֹב, המכילה ששה סעיפים, אוֹמרת, כי ההלאָמה היא עיקר יסוֹדי בּשיטה הקרקעית-הציוֹנית (סעיף 1) ודבר רצוּי בּעתיד (סעיף 6), וּלמעשׂה היא פּוֹתחת את הדלתוֹת לרוָחה לרכוּש הקרקע הפּרטי, בּהבטיחה כּי הקניוֹת, שתיעשׂינה בּידי יהוּדים, תעבוֹרנה על ידי מוֹסדוֹת ציבּוּריים, שיִוָצרוּ לשם כּך (סעיף 5).

נוּסחת-המיעוּט, שהוּכנסה מאת אגף-העבוֹדה, דוֹרשת להבטיח את העיקר של הלאָמת הקרקע למעשׂה, ולמסוֹר לקרן הקימת בּלבד את הזכוּת לקנוֹת קרקעוֹת.

מאגף-העבוֹדה דוֹרשים להצבּיע את ששת הסעיפים של הצבּעת הרוֹב – אחד אחד.

בּקריאת הסעיף הראשוֹן קוֹרא כּצנלסוֹן בּהתרגשוּת:  לא!  לא כּך מַציעה הציוֹנוּת.  אתם עוֹשקים את ההמוֹנים העתידים לעלוֹת, וחוֹפרים תהוֹם בּיניכם וּבין פּוֹעלי ארץ-ישׂראל.

הסעיפים מתקבּלים כּוּלם בּרוֹב דעוֹת.

אגף-העבוֹדה דוֹרש, כּי את נוּסחת-המיעוּט יעמידוּ למנין בּקריאת שמוֹ של כּל ציר וציר.  בּ. צוּקרמן נוֹתן טעם לדרישה זוֹ, כּי לצירים האמריקנים והאנגלים לא היתה כּל רשוּת לבגוֹד בּהחלטוֹת שנתקבּלוּ בּפּיטסבּוּרג וּבלוֹנדוֹן.  היוֹשב-ראש רוֹצה להעמיד את דרישת אגף-העבוֹדה למנין.  מתרוֹממת סערה נוֹראה בּאוּלם.  בּאי-כּוֹח אגף-העבוֹדה מוֹדיעים, כּי יש להם רשוּת לדרוֹש כּזאת, ואין מחליטים על דרישה זוֹ בּרוֹב דעוֹת.  נשמעוֹת קריאוֹת נגד זה.  היוֹשב-ראש משתדל בּאמוּנה להשקיט את סערת-הרוּחוֹת, ואין הדבר עוֹלה בּידוֹ.  הוּא סוֹגר את הישיבה ויוֹצא מן האוּלם.  אחרי הפסקה של רגעים אחדים הוּא נכנס שוּב וּמוֹדיע, כּי יש תקנה אשר על פּיה יש הרשוּת לחמישים צירים לדרוֹש מנין בּשמוֹת מפוֹרשים.  מיד מתרוֹממוֹת 52 ידים התוֹמכוֹת בּדרישה, וּמתחילה ההצבּעה המפוֹרשת.

וככה הצבּיעוּ:

האמריקנים כּמעט כּוּלם – נגד, מלבד ר. בּריינין ועוֹד שתי דעוֹת – בּעד.

הגרמנים והאוֹסטרים אף הם רוּבּם – נגד.

רוֹב צירי שאר הארצוֹת, מלבד פּוֹלין – נגד.

רוֹב הצירים הפּוֹלנים, וּביניהם הד"ר י. טהוֹן, – בּעד.

רוֹב הצירים הרוּסים – נגד;  זלטוֹפּוֹלסקי וטיוֹמקין – בּעד.

"האַקטיביסט" מאיר גרוֹסמן – נגד.  דויד ילין וּבצלאל יפה – נגד.

מוֹצקין, ד"ר רוֹבּינזוֹן, ניידיץ, פּוֹדלישֶבסקי, שוֹשנה פּרסיץ ועוֹד אחרים– בּעד.

נוֹרדוֹי נמנע מגילוּי-דעתוֹ.

וייצמן, סוֹקוֹלוֹב, אוּסישקין – נגד.

כל צירי אגף-העבוֹדה ["אחדוּת-העבוֹדה", "פּוֹעלי-ציוֹן" (אמריקה ואנגליה), "צעירי-ציוֹן" ו"הפּוֹעל-הצעיר"] – בּעד.

התוֹצאוֹת:  74 בּעד, 135 נגד.

 

 

[2] אברהם אידלסוֹן.  1921-1865.  סוֹפר ועסקן ציוֹני בּרוּסיה.  עוֹרך "יֶברייסקיה ז'זן" ו"רַזסביט" ואחד מראשי המדבּרים בּפּוּבּליציסטיקה הציוֹנית בּרוּסיה.  דבריו הצטיינוּ בּשנינוּת הבּעה וּפוּלמסנוּת חריפה.

[3] אליהוּ זאב לוין-אֶפּשטיין.  1932-1863.  "חוֹבב ציוֹן" מוַרשה, חבר ל"בני-משה".  ממיסדי רחוֹבוֹת.  עסקן ציוֹני בּאמריקה.  כּתב מאמרים בּשאלוֹת הציוֹנוּת והישוּב וּפירסם "ספר-זכרוֹנוֹת".

הַרי פרידנוַלד ורוֹבּרט סוֹלד – עסקנים ציוֹנים בּאמריקה.

[4] כּידוּע סירב הגדוּד לציית לדרישת השלטוֹנוֹת לצאת מתחוּמי הארץ וּלהשתתף בּדיכּוּי מהוּמוֹת בּמצרים.  הגדוּד ראה בּדרישה זוֹ סתירה גמוּרה לכל נימוּקי ההתנדבוּת (ראה:  "ילקוּט אחדוּת העבוֹדה", כּרך א', "הגדוּד והגנת הישוּב".  לא. גוֹלוֹמבּ, עמוּד 189).   בּא-כּוֹח ועד-הצירים קָצַף קֶצֶף רב על התנהגוּת הגדוּד מלאַת-הסכּנוֹת, תבע "משמעת" והביא את קטרוּגוֹ ללוֹנדוֹן.

[5] הוּא זאב ז'בּוֹטינסקי שהוּשׂם בּמאסר בּעכּוֹ לאחר הגנת ירוּשלים בּניסן תר"פ.

[6] מכוּוָן לועידת ציוֹני אמריקה, שהתקיימה בּפּיטסבּוּרג בּשנת 1918 מתוֹך התעוֹררוּת רבּה של היהוּדים בּאמריקה.  הרוּח החיה בּועידה היה לוּאי בּרנדייס. ועידה זוֹ נתפּרסמה בּתכניתה הציוֹנית המתקדמת על העֲמָדת הקרקע ואוֹצרוֹת הטבע בּארץ-ישׂראל לרשוּת העם ותחת פּיקוּחוֹ;  הגבּרת היסוֹד השיתוּפי בּחקלאוּת, חרוֹשת, מסחר וּמוֹסדוֹת כּספּיים;  חינוּך חפשי בּכל דרגוֹתיו, עברית כּשׁפה הלאוּמית וכשׂפת-ההוֹראה.

[7] [הכּתוּב אוֹמר:  "טוֹב אשר תאחוֹז בּזה וגם מזה אַל תנַח את ידך", קהלת ז', י"ח]

[8] מלה ערבית וּפירוּשה – משתמטים מעבוֹדת הצבא אוֹ מעבוֹדת חוֹבה ממשלתית בּזמן מלחמה.