_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מילוּאים לתוֹלדוֹתיו של אהרון ליבּרמַן עוֹרך "האמת"

ברל כצנלסון

לתוכן הענינים

 

ליבּרמן האב

אליעזר-דוֹב ליבּרמַן (נוֹלד בּפּילבישוֹק תק"פ ונפטר בּבּיאליסטוֹק תרנ"ה) היה סוֹפר עברי מליץ והוֹגה.  השתתף בּעתוֹנוּת של זמנוֹ, דאג לתקנת החינוּך וקנה לוֹ שם בּספרוּת ההשׂכּלה על ידי ספריו:  "מגילת ספר" (תרי"ז), "צדקה וּמשפּט" (הסבּרת תוֹרתוֹ של שד"ל, תרכ"ז) ו"גיא חזיוֹן" (תרמ"ט).  האב, בּן הדוֹר הראשוֹן להשׂכּלה, היה עמל, מתוֹך הערצה לבנוֹ וּלמפעלוֹ, בּהפצת "האמת" בּערי רוּסיה והיה עוֹמד בּקשרים עם הסוֹפרים הצעירים עוֹבדי "האמת".  הקטעים המענינים, שפּירסם הד"ר מ. בּרקוֹביץ ("הצפירה" 1920, גליוֹן 109), מוֹכיחים כּי עם כּל התקווֹת שתלה האב בּבנוֹ, לא נמנע מחלוֹק עליו.  הוּא חוֹתך את דינוֹ של שיר יהל"ל בּ"האמת" א', כּי "אין לוֹ מקוֹם בּהספר הבּוֹרא חדשוֹת בּספרוּת העברית" וּמערער על הפּתרוֹן אשר ליבּרמן-הבּן מציע ל"שאלת-היהוּדים", ו"יוֹדה ולא יבוֹש כּי אין פּתרוֹן לשאלת היהוּדים"...

 

העברית

אהבתוֹ העמוּקה והמוּפלאה של ליבּרמן-הבּן לעברית היתה בּלתי-מוּבנה לדוֹרוֹ.  סמוֹלנסקין כּתב עליו:  "איש אשר דבר אין לוֹ לא עם האמוּנה ולא עם אהבת הלאוֹם יבחר בּשׂפת עֵבר למליץ לוֹ למען שלוֹח על הכּל את מערכי לבּוֹ החוֹּצה.  הלא הוּא נזוֹר כּבר מאחרי בּית ישׂראל, כּי אין לוֹ בּית וּלמי ידבּר עברית?"  ו. יוֹכלסוֹן, מראשוֹני חבריו בּחוּג הוילנאי, כּוֹתב בּזכרוֹנוֹתיו:  "את הז'רגוֹן חשבנוּ לשׂפה מלאכוּתית ועברית לשׂפה מתה, המענינת רק את החוֹקרים".  את עמדתוֹ של ליבּרמן, השוֹנה משל חבריו, הוא מנסח כּכה:  "בּחוּגנוּ היה הוּא האיש, אשר הרים את השאלה של הכּרה לאוּמית וּסגוּלוֹת תרבּוּתיוֹת של העם היהוּדי ואת הצוֹרך בּהוֹצאת-ספרים סוֹציאַליסטית בּשׂפת היהוּדים.  את השאלה איזוֹ לשוֹן, ז'רגוֹן אוֹ עברית, פּתר ליבּרמן לטוֹבת האחרוֹנה, בּאָמרוֹ כּי קוֹדם כּל יש להכין מחנה של פּרוֹפּגנדיסטים מן הנוֹער התלמוּדי האינטליגנטי, וכי להסבּיר את הסוֹציאַליזם בּאוֹפן מדעי אפשר רק בּלשוֹן שאף-על-פּי שאין מדבּרים בּה יש לה ספרוּת עשירה".  אלה היוּ הנימוּקים הרציוֹנַליסטיים, לסַבּר את האוֹזן, אוּלם היחס האמיתי, השרשי ללשוֹן מנַצנץ מכּל שוּרה שיצאה מתחת עֵטוֹ:  חיוּת-חוּש-הלשוֹן, אהבת ה"צחוּת", הדיוּק, הליטוּש, החידוּשים הלשוֹניים, ההקפּדה המיוּחדת על הכּתיב.  ליבּרמן היה אוּלי הראשוֹן בּספרוּת החדשה – לפני יַעְבֵּץ וּבן יהוּדה – שניסה לשנוֹת מן האוֹרתוֹגרפיה ה"אשכּנזית" הצוֹרמת את עינינוּ כּיוֹם בּמלים לוֹעזיוֹת וּלהחליפה בּאוֹרתוֹגרפיה עברית.   אביו טוֹען כּנגד החידוּשים הללוּ:  "הגם בּדברים טפלים כּאלה יתנגד דוֹבר אמת לדעת ההמוֹן?"  והוּא מוַתר לאביו רק בּדבר אחד.  בּ"חליפת מכתבי הרידקציה" בּ"האמת" חוֹברת ב' הוּא מוֹדיע:  "מלת ערבה, אשר היתה לרבּים כּאבן נגף, הסירוֹנוּ, ונכתוֹב אֵירפּה, אף כּי היה ראוּי לכתוֹב "ערבה".  השם הזה הוּא צידוֹני מלשוֹנוֹת שם, כּי הצידוֹנים קראוּ לחלק ארצנוּ ערב (מערב) כּמוֹ שקראוּ לעסיה בּשם עסי (מזרח)".   כּמוֹ כן הוּא מסבּיר שם בּתשוּבה "אל רבּים מן הקוֹראים" את הצוֹרך "לסמן מוּשׂגים חדשים בּמלים לוֹעזיוֹת, למען יוּכלוּ הקוֹראים לרדת עד סוֹף דעתנוּ";  "על כּן נתנה הרידקציה מקוֹם בּסגנוֹן לשוֹנה לכל המלים הלוֹעזיוֹת, אשר נתן להם משפּט האזרחים בּכל יתר הלשוֹנוֹת".  לא שמירה בּלשנית על שׂפה מתה יש כּאן, כּי אם אהבה וטיפּוּח לשוֹן-חיים.

ש. ל. ציטרוֹן מספּר כּי ליבּרמן, בּימי שבתוֹ בּפּטרבּוּרג, בּהיוֹתוֹ סטוּדנט בּבית-הספר הטכנוֹלוֹגי, חיבּר ספר על כּתיבת ארץ-ישׂראל בּשם "מחקרי ארץ כּנען וסלע ערב".

בּשעת מאסרוֹ של ליבּרמן בּוינה נמצא אתוֹ כּתב-יד להסבּרת הסוֹציאליוּת בּשם "מַשׂאת נפשנוּ".  גוֹרלוֹ של הספר אינוֹ ידוּע.

בּין הסוֹפרים העברים אשר השתתפוּ בּאוֹתן השנים בּספרוּת אוֹ בּתנוּעה הסוֹציאליסטית יש למנוֹת את:  ד"ר יהוּדה-ליבּ קַנטוֹר, ד"ר יצחק קַמינר, יהל"ל, משה קמיוֹנסקי, משה-ליבּ ליליֵנבּלוּם, צבי הכּהן שֶרשֶבסקי (יעבּץ, ישוּע שׂר עסק), מרדכי אַדלמן-מיוּחס, אליעזר צוּקרמן (עֶזרי בּן יוֹספאל), י.ל. דוידוֹביץ (בּן-דויד), אליה ווֹלף רבּינוֹביץ (אוֹ"ר, ארץ), מוֹריס וינטשֶבסקי (בּן-נץ, יָגלי איש-הרוּח;  מקוֹם מוֹשבוֹ ניוּ-יוֹרק) וד"ר אהרן מַזא"ה (ירושלים).

 

"האגוּדה" וה"סקציה"

כּמיסדי "אגוּדת הסוֹציאַליסטים העברים" בּלוֹנדוֹן חתוּמים:  א.ש. ליבּרמן (איש-חמוּדוֹת) – ליטוֹגרף, ליבּ (לוּאיס) וַינר – נַגר, א. גוֹלדשטין, י. רוֹזנטל, נ. ליוקינד, אַיזיק סטאין – חייטים "בּמכוֹנה", הירש (ג'וֹרג') סאפר – עוֹשׂה קוּפסאוֹת, אליעזר (לאצארוּס) גוֹלדבּרג – מסַדר-אוֹתיוֹת, זלמן-עקב (דזשיקוֹבּ) – חייט וּמגַהץ, יעקב (דזשיקוֹבּ) אלכּסנדר – עוֹשׂה כּוֹבעים.

"אגוּדת הסוֹציאליסטים העברים" היא שיסדה גם את האגוּדה המקצוֹעית היהוּדית הראשוֹנה:  בּפּרוֹקלַמַציה מיוּחדת בּאידיש הוּזמנוּ כּל הפּוֹעלים היהוּדים שבּלוֹנדוֹן למיטינג שנוֹעד ל"אוֹר יוֹם ז' בּאלוּל התרל"ו" (26 בּאוֹגוּסט 1876) בּמוֹצאי-שבּת בּ-8 בּערב.  בּין הבּאים היה גם פּטר לַברוֹב.  ליבּרמן הרצה על "מצב היהוּדים בּארצוֹת שוֹנוֹת".  תמצית הדברים היתה, כּי כּל עוֹד ישאר המשטר הקפּיטליסטי – אחת היא, אם המדינה תהא מוֹנַרכיסטית אוֹ דמוֹקרטית – לא יהיוּ היהוּדים אזרחים שוי-זכוּיוֹת.  בּאוֹתוֹ מעמד נרשמוּ חמישים חבר לאגוּדה, אשר ליבּרמן קרא לה בּשם "חברים כּל בּעלי-מלאכה".  היה בּשם זה משוּם ניגוּד ל"כל ישׂראל חברים".

את "הסקציה העברית של האינטרנַציוֹנַל" ניסה ליבּרמן ליסד גם מתוֹך הסטוּדנטים היהוּדים יוֹצאי רוּסיה שבּמערב אירוֹפּה, עוֹד לפני החילֹו בּ"אגוּדה" שבּלוֹנדוֹן.  תשעה חברים מנתה ה"סקציה" בּבּרלין.  בּצאתוֹ מלוֹנדוֹן בּדרך לוינה, נוֹעדוּ בּבּרלין כּשלוֹשים איש (בּיניהם:  אהרון זוּנדלביץ, ולַדימיר יוֹכלסוֹן, גרשוֹן רם, אליעזר צוּקרמן, משה אהרוֹנסוֹן, גרשוֹן הוּרביץ), וּבאוֹתם הימים הוּחלט דבר הוֹצאת "האמת" בּעריכתוֹ של ליבּרמן וּבהשתתפוּתוֹ של צוּקרמן.  סקציה זוֹ היתה למוֹרת-רוּחם של רוֹב חבריו, ידידיו ותלמידיו.  ד"ר מ. אהרוֹנסוֹן, חברוֹ למשפּט, המספּר בּזכרוֹנוֹתיו ("ניוּ-יוֹרק-פוֹלקס-צייטוּנג" 1908, גרמנית) על ליבּרמן בּאהבה וּבהערצה לטוֹהר נפשוֹ וּלכשרוֹנוֹתיו, אינוֹ יכוֹל לסלוֹח לוֹ, כּעבוֹר שלוֹשים שנה, את יציר דמיוֹנוֹ זה:  "הוּא חלם על עתוֹן וחוֹברוֹת בּעברית...  לא היוּ לוֹ לכך לא אמצעים ולא קהל קוֹראים, לא עוֹזרים, לא מקוֹם ולא שאר תנאים הוֹלמים.  הוּא השתדל לברוֹא את החוּג הראשוֹן בּבּרלין.  וּבהיוֹתוֹ בּלוֹנדוֹן קרא לידידיו הבּרלינאים בּשם "הסקציה העברית של האינטרנַציוֹנל"...  אחד היה בּין כּל הבּרלינאים, הוּרביץ (גרשוֹן בּאדאנעס), אשר נהה אחרי חלוֹמוֹתיו של ליבּרמן וּמילא בּרצינוּת את תפקיד המזכּיר של "הסקציה".  היה מריץ לליבּרמן מכתבים ורפּוֹרטים ושוֹאל להסכּמתו וּלאישוּרוֹ.  גם בּלוֹנדוֹן היה אליעזר גוֹלדנבּרג היחידי מכּל המהגרים הפּוֹליטיים היהוּדים, אשר נתן את ידוֹ למפעל ליבּרמן.

 

בּדידוּתוֹ בּמסיבּתוֹ

אהרן זוּנדלביץ, חברוֹ של ליבּרמן מימי החוּג הוילנאי, מעיד:  "דעוֹתיו של ליבּרמן לא מצאוּ כּל הד אצל חברי חוּגנוּ".  וזוּנדלביץ היה אחד היהוּדים המעטים שבּאוֹתוֹ חוּג, ויהדוּתוֹ העממית לא פּגה ממנוּ גם אחר עשׂרוֹת שנים של קַטוֹרגה רוּסית.  לא פּעם הרגיש בּיהדוּתוֹ והדגיש אוֹתה.  בּגילוּי-לב וּבהכּרה בּהירה הוּא מספּר לפני בּית-הדין מימי הצאר בּשבתוֹ על ספסל הנאשמים (בּמשפּט המפוּרסם של "הששה-עשׂר", אוֹקטוֹבּר 1880), כּי הוּא התנגד לכך שמעשׂה ההתנקשוּת בּקיסר ימָסר לידי גריגוֹרי גוֹלדנבּרג, מפּני "שבּמקרה זה היה על נקַלָה נוֹפל האשם בּראש היהוּדים כּוּלם".  כּיהוּדי בּעל תחוּשה לאוּמית תיאר אוֹתוֹ גם סטֶפּניאק בּדמוּתוֹ של "דויד" (בּ"אַנדריי קוֹז'וּחוֹב", הרומן של ה"נַרוֹדנַיה ווֹליה").  כּשחבריו הרוּסים אוֹמרים לוֹ:  "אתה הנך היחידי בּינינוּ הראוּי לשם "אזרח העוֹלם", הוּא משיב:  "זה נאה, אבל לא נעים בּיוֹתר".  הוּא מתיר לעצמוֹ לכפּוֹר בּקוּלטוּס השליט של ה"אִכּר" ושל ה"עם" הרוּסי ואוֹמר בּפשטוּת, מבּלי כּל פּתוֹס, "בּקוֹל ממוּשך וכוֹאב":  "אין אני קשוּר לעמכם, וכיצד הייתי יכוֹל להיוֹת קשוּר אליו?  אנחנוּ, היהוּדים, אוֹהבים את עמנוּ.  זהוּ כּל אשר נשאר לנוּ עלי אדמוֹת.  על כּל פּנים, הרי אני אוֹהב אוֹתוֹ אהבה עמוּקה וחמה.  בּשֶלמה אוֹהַב את אִכּריכם, הצוֹררים את עמי וּמתנהגים אתוֹ בּרבּרית?  מחר ישוֹדוּ אוּלי את בּית אבי – עוֹבד ישר – כּאשר שדדוּ אלפי יהוּדים אחרים העמלים בּזיעת אפּיהם.  יכוֹל אני לרחם על אִכּריכם בּגלל יסוּריהם, כּשם שהייתי מרחם על ערבים, חַבּשים אוֹ מַלָאיים, על כּל יצור נַענה.  אוּלם הם אינם קרוֹבים ללבּי.  אוּלם אין אני יכוֹל לחלוֹם את חלוֹמותיכם ולכרוֹע בּלי טעם לפני "העם".  ואשר למַה שקוֹרין "החברה הגבוֹהה", למעמדוֹת העליוֹנים – מה יש לי להרגיש אליהם, השפנים הפּחדנים, מלבד בּוּז?  לא, בּרוּסיה שלכם אין מה להוֹקיר, אבל מכּיר אני את הרבוֹלוּציוֹנרים ואוֹתם אני אוֹהב עוֹד יוֹתר מאשר את עמי שלי.  בּהם דבקתי ואוֹתם אני אוֹהב כּאחים, וזהוּ הקשר היחידי המחבּר אוֹתי לארצכם".

מעטים היוּ אשר הרגישוּ כּזוּנדלביץ ואשר יכלוּ לדבּר כּ"דויד" של סטפּניאק, מעטים היוּ אשר ידעוּ כּי אביהם הוּא עוֹבד ישר וכי אין להם לכרוֹע בּרך לפני האכּר הרוּסי.  אוּלם גם לאלה היו זרים חלוֹמוֹתיו, שגיוֹנוֹתיו  וּמַדוּחיו של ליבּרמן.

כּמה מדרגוֹת נתגלוּ בּיחסם של הסוֹציאליסטים היהוּדים לעמם, מן ההתכּחשוּת והמעל ועד שיתוּף הגוֹרל והיצירה:  יוֹסף אַפּטקמַן, המשתמד מתוֹך צוֹרך נפשי "להידבק בּעם וּבאלוֹהיו";  סאבֶלי זלַטוֹפּוֹלסקי, המשתתף בּפּרוֹקלַמַציה הקוֹראת לפּוֹגרוֹמים, ו–אליעזר גוֹלדנבּרג, הפּוֹרש מחבריו, אחרי כּמה שנים של עבוֹדה רבוֹלוּציוֹנית, בּשל מכאוֹבים יהוּדיים טמירים;  אהרן זוּנדלביץ, אשר היהדוּת היא בּשבילוֹ:  משפּחה, כּאב, גוֹרל, מבּלי עתיד וּמבּלי אמוּנה, ואהרן שמוּאל ליבּרמן, הנבוֹך, המתחבּט, הלוֹהט בּאש היצירה הרבוֹלוּציוֹנית בּתוֹך עמוֹ וּבשלשלת-הזהב של תרבּוּת עמוֹ.

את בּדידוּתוֹ הקשה של ליבּרמן בּקרב חבריו מתאר בּמקצת ליאוֹ דוֹיטש אחד מבּני הדוֹר ההוּא, המשקיף עכשיו אוֹבּיֶקטיבית על הימים ההם:

"ליבּרמן היה בּטוּח כּי הסגוּלוֹת היהוּדיוֹת הלאוּמיוֹת יש להן ערך קוּלטוּרי רב ויש להתיחס אליהן אחרת מאשר אנוּ התיחסנוּ אליהן בּימים ההם.  הרבוֹלוּציוֹנרים הרוּסים, אנשי ה"ופֶּריוֹד", התיחסוּ לחלוֹמוֹתיו של ליבּרמן בּיתר סימפּטיה מאשר היהוּדים, לַברוֹב וחבריו היוּ מחייכים מטוּב-לב ל"משיח  החדש".  אוּלם חבריו היהוּדים של ליבּרמן היוּ יוֹצקים אש וגפרית על "חלוֹמוֹתיו המוּזרים".  עכשיו לא יוּבן הדבר, כּיצד זה התנגדנוּ אנחנוּ, סוֹציאליסטים יהוּדים, לקריאת אסיפה כּזאת (של פּוֹעלים יהוּדים בּלוֹנדוֹן – בּ.כּ.), אוּלם עוּבדה היא כּי כּל זה, הָחֵל בּרעיוֹן ליסד הסתדרוּת יהוּדית עוֹמדת בּרשוּת עצמה וכַלֵה בּפּרוֹקלַמַציה יהוּדית, הכּתוּבה בּתאריך על פּי לוּח עברי – בּמלה אחת כּל מה שליבּרמן עשׂה והגה – עוֹרר בּנוּ אי-רצוֹן חזק.  ועוֹד יוֹתר מזה – כּעס.  התפּוֹררוּתה של האגוּדה אחרי קיוּם של חצי שנה היתה לשׂמחה ולתרוּעת-נצחוֹן למתנגדיו של ליבּרמן.  כּל הרבוֹלוּציוֹנרים האַקטיביים – מלבד קוֹמץ קטן של חברים נוֹצרים – התנגדוּ בּהחלט לתכניוֹתיו של ליבּרמן.  וכאן סיבּת כּשלוֹן תכניוֹתיו.  החרֵם לא החרימוּ אוֹתוֹ, מן החברה לא נידוּהוּ, אלא ראוּ בּוֹ חבר סימפּטי, אשר סר מן "הדרך הישר" ושקע בּלאוּמיוּת". 

 

בּשעת משפּטוֹ של ליבּרמן נקרא בּבית-הדין מכתב אחד, שנשלח אליו מאת חברוֹ, יהוּדי רוּסי.

בּמכתב כּתוּב לאמוֹר:

"אני עצמי יהוּדי, אוּלם את הפּוֹעלים היהוּדים אני מכּיר אך מעט.  היהוּדים הרוּסים אין לבּם כּי אם אל בּצעם, וּלמען הבּצע ימכּרו גם את כּבוֹדם.  לא כּדאי להשחית למענם כּוֹחוֹת.  בּגרמניה אפשר שהיהוּדים ישתתפוּ בּמלחמת-הבּחירוֹת, אבל בּרוּסיה, אשר התערבוּת בּמדיניוּת פּירוּשה:  להקריב קרבּנוֹת וגם לחרוֹף נפש – שם אין תוֹעלת בּיהוּדים.  לאחת יִסכּנוּ:  להעביר ספרוּת חשאית, להשׂיג פּספּוֹרטים, להמציא מעוֹנוֹת-סתרים, – כּזאת יוּכלוּ לעשׂוֹת, ואף זאת רק אחרי שישלמוּ להם בּמזוּמנים".

כּאלה וכאלה נשמעוּ בּסביבה, בּה כּאב והגה ויקד ונפל חלל הגבּוֹר הראשוֹן של הסוֹציאַליזם העברי.

 

אייר תרפ"ו.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה