_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תולדות מסעי הצלב

שמעון ברנפלד

לתוכן הענינים

 

משנת ד"א תתנ"ו עד שנת תתק"ץ

(1230–1096)

 

ספר ראשון

א: סבת ההתעוררות וראשיתה

התפשטות דת האסלם בעולם.  המלחמה בין הקולטורה האירופית והקולטורה הערבית.  נצחונות קרלוס מרטיל.  פלשתינה בידי בעלי דת מחמד.  עמר בן חטאב והיהודים.  הכליפים ביחוסם אל הנוצרים עולי הרגל.  הסלדשוקים.  תשוקת העמים הנוצרים אל פלשתינה.  מושלי ביצנץ.  מצב הענינים באירופה.  האפיפיור גריגור השביעי.  המהומות בגרמניה.  מצב הקולטורה במערב אירופה.  תוקף הרגש הדתי.  הנזירות והפרישות.  עולי הרגל לפלשתינה.  הקיסר אלקסיוס מביצנץ.  הוא שולח מלאכים אל האפיפיור (אורבן השני) לבקש עזרה.  האסיפה בעיר פיַצינצה.  האספה הגדולה בעיר קלירמונט.  ההתלהבות הגדולה מצד הנאספים.  הסבות החיצוניות והפנימיות לזה.  פטר איש אמיֵנס.  ספורי אגדה אדותיו.  נוסעי הצלב הראשונים.  מצבם החמרי והרוחני.  אנשי חמס עומדים בראשם.  הם פושטים ידיהם בגדוד.

באמצע שנות המאה השביעית למספר הרגיל התחילה דת האִסלם להתפשט בעולם ולהיות שלטת בארצות רבות ומדינות רחוקות.  החזון הזה, היינו התפשטות דת מחמד במהירות נפלאה כזו, הוא אחד מנפלאות ההיסטוריה, אשר יעורר את לבנו להסתכלות בחקר רוח האנושי.  אנו יודעים ומכירים את ראשית הדת הזאת ומקור מולדתה: אביה מחוללה היה אדם הוזה וחסר דעה, אשר הגביר את דמיונו על פעולת שכלו והלך אחרי מראה עיניו בחזון לילה;  את רובי תורתו שאב מספורי עוברי דרך, ולרוב לא הבינם על אמתתם, או כי לא נמסרו לו כהלכתם.  ראשית צמיחת האסלם היתה באחת ה"מדינות" בערב, בין אנשים מחוסרי הקולטורה, בין עובדי אדמה ורועי צאן, שיחוסם אל מרכזי ההשכלה העתיקה, אשר שרידים ממנה נשארו עוד, היה רופף מאד.  כאשר יצאה דת מחמד לעולם לא עלה עוד על לב הנביא, כי הנה ימים באים ודתו תהיה גברת ארצות רבות ואיים רחוקים, עמים שונים יתכו לרגליה והיא תשלוט בהם שלטת.

עם כל זה אין להכחיש, כי היה האִסלם בזמנו ובמקומו "דבר בעתו", וזה הוא סוד החזון, כי קבל בימים הראשונים כח צמיחה וגדול במדה מרובה והתפשט במדינות רבות.  כבר בחיי הנביא ראו אנשים נבונים, וביחוד הגבור הנערץ עמר בן חטאב ואבו-בכר, את אשר יקרה את הדת החדשה באחרית הימים.  גם מחמד שם כבר את לבו, טרם קרבו ימיו למות, לכבוש ממלכות גדולות ועצומות, אחרי אשר אִחד את כל שבטי הערביאים לגוי אחד בשם הדת.  אז אמר להבקיע אל ארצות פרס וחבש ולהכניע אותן תחתיו.  ואם כי קדמו המות טרם הפיק את זממו, הנה קם אחרי מותו עמר בן חטאב, הכליף השני, וברוחו הכביר ובגבורתו הנפלאה עשה את האִסלם לדת שלטת ברוב ארצות מערב אַסיה ואַפריקה.  התפשטות הדת הזאת היתה במהירות יוצאת מגדר הרגיל, וכבר בדור שלישי למחמד שלחה את נטישותיה לאירופה: לאספמיה, לאיטליה, ומשם לכמה מדינות בקרן מזרחית-דרומית של אירופה.  סכנה עצומה נשקפה אז להקולטורה האירופית, כי תכנע תחת זו של האִסלם.  הגבור מוסי חשב אז מחשבות, לאַחד את כל מחזיקי דת האִסלם למפעל כביר אחד: להשתער על ארצות המערב בחיל כבד ורב ולהכניע את הדת הנוצרית בבת אחת.  ואולם עצתו לא קמה מסבת קנאתו במשנהו טריק, ובסבת שנאת הכליף סלימן אל מוסי.  אחרית הפרוד בין המשלמים היתה, כי קם הגבור קרלוס מרטיל וינצח את צבאותיהם, במלחמה על יד פיקטַויוס (Poitiers) בשנת ד' אלפים תצ"ג (י"ח אוקטובּר שנת 732) ובזו שעל יד נרבונה (בש' ד' אלפים תצ"ז) הציל את ההשכלה האירופית מכליון חרוץ.  עם כל זה נשארו רוב מדינות אספמיה בידי הכליפים, והקולטורה הערביאית הבשילה שם אשכלותיה ועשתה פרי לגאון ולתפארת.  פעלה והדרה נראו אז על התפתחות המין האנושי ורשומי הקולטורה הזאת נכרים בהליכות ההיסטוריה לדורות עולמים.

במספר המדינות, אשר נשארו תחת ממשלת המשלמים, נחשבה גם אדמת הקדש – פלשתינה.  הארץ הקדושה נכבשה בידי מאמיני האִסלם כבר בראשית התפשטות הנמוס הדתי הזה.  הגבור עמר כבש (בשנת ד' אלפים שצ"ז או שצ"ח) את הארץ מידי הביצנטינים, שנים מעטות אחרי מות מחמד.  רק שנות מספר משלו הביצנטינים על פלשתינה, טרם לקחוה הערביאים מידם[1]).  נודע הדבר, כי היהודים והכותיים גרי הארץ עזרו להערביאים במלחמתם נגד חיל הקיסר מביצנץ, כי מרה נפשם על מושלי הממלכה החוטאת הזאת, אשר הכבידו מאד את עֻלם בעריצות גדולה.  יהודי אחד הוביל את צבאות עמר אל קיסרין (בירת המדינה אז), עיר מבצר.  ימים מעטים אחר כן באה גם ירושלים במצור ונלכדה גם כן על ידי חיל עמר, אשר בנה בית מסגד לדת מחמד על המקום, אשר עמד שם מקדש ה' בתחלה.  עמר היה מטבעו שונא לדת ישראל מקנאתו העצומה לדתו, אם כי קרב את היהודים בשעת הנאתו, כאשר נראה מיחוסו אל היהודים במדינת בבל.  אחרי לכדו את פלשתינא בעזרת היהודים אסר להם דריסת רגל בירושלים מחמד עינם, כי קדשוה גם בעלי דת האִסלם (ושמה עד היום "אלקדש", לאמר: "העיר הקדושה").  ויש אומרים, כי גרש את היהודים גם מטבריה, אשר שם נמצאו אז ישיבות ללמוד תורה שבכתב ושבע"פ (בפרט עשו בעיר ההיא חיל בידיעת התורה שבכתב).

מני אז נשארה ארץ פלשתינה בידי מאמיני האסלם.  הדבר הזה היה למורת רוח הנוצרים, אשר רע היה עליהם המעשה לראות את העיר הקדושה בידי המשלמים, זו העיר, אשר כמה זכרונות דתיים של הנוצרים קשורים בה.  מעת שפרשו המשלמים את ממשלתם על הארץ היה על פי הרוב קשה מאד לשלומי אמוני הנוצרים, לעלות ולהראות במקומות הקדושים ולהשתחוות שם.  בימים הראשונים לא היתה עין מושלי פלשתינה צרה באורחים האלה, כי לרגלם באה שפעת מסחר להארץ ויושביה ראו ברכה במשלח-ידם, וגם אוצר המלכות נמלא על ידי זה;  ואולם לב המאמינים הקנאים גבה אחרי כן עד להשחית, באופן כי כל נוצרי אשר בא לסייר את הארץ הקדושה ולהשתחוות לפני ה' בירושלים או להשתטח על הקברים הקדושים להם, היה מסתכן בנפשו.

למן העת ההיא נשאו טובי הנוצרים במערב ובמזרח את נפשם אל הרעיון הזה, לשוב ולקחת את הארץ הקדושה מידי בעלי דת מחמד.  אין ספק בדבר, כי היה חפצם מצליח בידם, אם היו כלם בעצה אחת, להלחם מלחמת מצוה זו.  ואולם מסבת הפרוד אשר קם אז בין הכנסיה הרומית ובין הכנסיה הביצנטינית, ולרגלי המריבות וחלוקי הדעות, אשר הפרידו בימים ההם בין עמי אירופה, לא עשו ידיהם חיל.  הארץ הקדושה נשארה בידי המשלמים, ועיני חסידי הנוצרים רואות וכלות.  בימים הראשונים לא הרגישו עולי הרגל כל כך את עול הגלות, כי המושלים לא הכבידו כל כך את ידם על הנוצרים הבאים לסייר את פלשתינה ולחונן את עפר ציון.  ואולם בחצי השני של שנות המאה העשירית למספר הרגיל קמה הארץ בידי מושלים מכת השעיים, אשר התיחסו אחרי פטמה בת מחמד (אשת עלי), ולכן נקראו בשם "פטימידִים".  השעיים הצטיינו תמיד בקנאתם הדתית הנפרזה ובשנאתם העזה לכל בעלי דתות אחרות.  לכן מעת שמשלו הכליפים מבית פטמה בפלשתינה היו שם הדרכים בחזקת סכנה להנוצרים העולים שמה.  וביחוד רבתה השערורה בארץ מעת שהתפרצו הסלדשוקים הפראים והאכזרים, אשר גם הם נכנסו תחת כנפי דת האִסלם.  הם התאכזרו על הנוצרים באכזריות חמה, ותהי צעקת אלו גדולה אל אחיהם במערב, כי יקומו לעזרתם, וגאולה תהיה לארץ הקדושה מיד אויביהם. אלו אשר התמלטו ושבו לאירופה הרעישו שם את הלבבות בספוריהם המבהילים אדות מעשי הסלדשוקים ועריצותם;  גם הודיעו לאחיהם, כי כל המקומות הקדושים היו למשסה ולבז, כי באו אליהם המשלמים הקנאים ויחללו אותם.  השמועות האלה, אשר לפעמים הגזימו עליהן, פעלו פעולה עזה על לב הנוצרים.  מני אז התחזקה התשוקה בלבם, לעלות על הארץ הקדושה וללכדה מידי בעלי האסלם.

בחצי השני לשנות המאה הי"א למספר הרגיל התעצם הרעיון הזה בלבות הנוצרים, וביחוד גבר חפצם להחלץ נגד הסלדשוקים, אשר הסתערו על מלכות ביצנץ להכותה חרם.  מושלי ביצנץ קוו לתשועה על ידי אחיהם הנוצרים שבמערב אירופה, יען ראו, כי אזלת ידם ובלי עזרה מרחוק אי אפשר להם לעמוד בפני הגבורים האלה.  מלכות ביצנץ נטתה אז לנפול מחטאות שריה ועונות ראשיה וגדוליה, אשר לא שמו עינם ולבם לחזק בדקי הממלכה הנהרסה, כי אם לבצעם ולתאות נפשם.  הקיסר רומנוס דיוגניס התחזק עוד אמנם בפני הסלדשוקים, אשר פשטו על ארצו כארבה, אבל ידיו לא עשו תושיה, יען כי קמה עליו הרעה בביתו.  אחרי מותו מלך אחריו הקיסר מיכאל השביעי (שנת 1075–1071) איש חוקר ומלומד, אבל חדל אונים למשול על עם גדול ורב ולהתבצר במלכותו בעת צרה כזאת.

העזרה והתשועה, אשר קוו מושלי ביצנץ, כי תבוא אליהם מצד אחיהם הנוצרים שבמערב, היתה אז רחוקה מהם.  גם במערב אירופה לא היו העמים בעצה אחת.  עם צרפת היה אז חדל-כח ואין אונים, כי חסר לו מושל אדיר וכביר כח, אשר יעצור בו בעוז.  אחרי מות הקיסר קרלוס הגדול לא קם עוד באירופה מושל כזה, אשר יאחד את כל הכנסיה הנוצרית למפעל כביר, להביא עזרה לאחיהם למרחוק.  בצרפת קמה אנרכיה נוראה, כי התפרצו השרים והגדולים מפני המלכים אשר משלו עליה, גם בגרמניה לא היתה השעה מוכשרת למפעל לאֻמי כזה, כי אז משל הקיסר הינריך הרביעי והוא עודנו נער, וכאשר גדל ובא באנשים התלקחה מלחמה נוראה בינו ובין האפיפיור גריגור השביעי, והיא אכלה מיטב הכחות הלאֻמיים בגרמניה ובאיטליה.  מזה היתה הנסבה, כי לא התעוררו הנוצרים במערב לבוא לעזרת הביצנטינים נגד אויביהם וגם לא עלתה על דעתם לגאול את הארץ הקדושה מידי הסלדשוקים.  רק האפיפיור גריגור שמר את הרעיון הזה בלבו.  כאשר באה אליו צעקת הקיסר מיכאל מביצנץ ובקשתו, כי יאחד את כל העמים החוסים תחת הדת הנוצרית למלחמת מצוה זו נגד העריצים בני דת האסלם, התרגש האפיפיור מאד למפעל הזה.  בשנת 1074 הלהיב את לבות הנוצרים, כי יחלצו לעלות למלחמה על הסלדשוקים, לבוא לעזרת הביצנטינים ולגאול את הארץ הקדושה מידי אויבי הדת הנוצרית.  בימים מספר הצליח לאסוף חיל גדול – לפי המצב בימים ההם – חמשים אלף איש יוצאי צבא, לעלות אל אַסיה הקטנה ולהלחם בהמשלמים.  האפיפיור בעצמו אמר לצאת בראש הצבא הזה למלחמה, למען הלהיב את כל הנלחמים במלחמת מצוה זו.  ואולם בינתים קם הריב הנודע בינו ובין הקיסר הינריך הרביעי מגרמניה.  הריב הזה, אשר הרעיש אז את עולם הכנסיה הקתולית, מנע את אבי הכנסיה הזאת מלהפיק זממו אדות ירושלים וארץ הקדושה.  תחת לבוא לעזרת הנוצרים בארצות רחוקות שם האפיפיור אל לבו, לבצר את חומת הכנסיה הקתולית נגד השאיפות של הממשלה הראשית בגרמניה, לחזק את מלכותא דשמיא נגד מלכותא דארעא, לעשות את שלטן הדת עליון על שלטן הקיסר.

כה היה מצב הענינים בסוף שנות המאה הי"א למספר הרגיל.  המלחמה מצד עמי המערב נגד המשלמים המושלים בפלשתינה היתה משאת נפש שלומי אמוני הנוצרים מכל פנות העם;  אבל בסבת כמה מאורעות מדיניות ודתיות לא יצאה לפעולת אדם.  רבים מהנוצרים השתוקקו להחלץ ולצאת לקרב נגד הסלדשוקים, או לנדב לכל הפחות למלחמת מצוה זו בממונם;  אבל ידיהם לא עשו תושיה, יען כי חסר כח מעיר ומניע, איש בעל רוח כביר ואמיץ לב בגבורים, אשר יאחד את כל הכחות המפוזרים אל מפעל אחד.  "מסעי-הצלב" היו בסוף שנות המאה הי"א כעין הכרח היסטורי, ולכן מצא הרעיון הזה סוף סוף את האנשים, אשר יעמדו בראש התנועה הדתית הזאת;  אבל ימים רבים עברו טרם קבלה צורה ממשית והיתה לכח דוחף ומניע בהתפתחות המין האנושי.

את הדבר הזה נבין לאשורו על פי פרטי הקולטורה במערב אירופה בימים ההם.  הרעיון הדתי משל אז בעולם והוא השפיע על כל ארחות החיים המדיניים והרוחניים.  רגש דתי עז ונמרץ אחז את כל קצות העם בגרמניה, פֿרנציה, איטליה ואספמיה.  רוב המשכילים והמלומדים השתוקקו לחיים רוחניים, להתבודדות, להסתכלות דתית, להגביר את הרוח על הבשר, להרגיז את יצר הטוב על היצר הרע, להכניע את כל תאוות החיים תחת פקודי האמונה.  ההשכלה של הימים ההם היתה נזקקה מאד אל הדת וממנה קבלה השפעה במדה מרובה.  הפלוסופיה נכנעה מפני התיאולוגיה;  הראשונה נחשבה בתור שפחה והאחרונה - בתור גברת.  בכל מקום, אשר נמצאה סתירה בין השכל והאמונה, גבר רגש הדת;  הלמודים הדתיים היו עיקר בחיים הרוחניים ולמודי החול רק טפל;  על פי הרוב טפלו בהם, רק למען הבין איזו פרטים בלמודים הדתיים.  המלומדים שקדו על דקדוק השפה הרומית או היונית לא לשמן, למען הבין את הפלוסופיה והדעת הנמצאת בספריות האלה, או למען התענג על הנועם הפיוטי שבהן, כי אם למען דעת את הספרות הדתית, את כתבי הקדש וספרי אבות הכנסיה הנוצרית, על בוריה.  כל מי שהשקיע עצמו בחיי נזירות והתבודדות היה חביב ומכובד בעיני הבריות.  הרגש הדתי הזה האציל מרוחו על כל העם מקצהו.  אם בא אחד הנזירים הקדושים לרחובה של עיר קדמו כל בני העיר את פניו בחבה וביראת הכבוד.  על פי הרוב לא יצא החסיד והצדיק, אשר באמונתו חי, מקירות ביתו החוצה;  אבל ביתו היה בית ועד לכל שלומי אמוני העם;  הם הקדימו לפתחו, לבקש תורה מפיו, לשמוע באמרי מוסרו, לראות את פניו, לנשק את כפות ידיו או את כנפי בגדיו ולקחת ממנו ברכה.  עוד בשחר ילדותם ראו את המורא והכבוד, אשר בהם קדמו את פני הקדושים האלה.  האבות הרגילו לקחת את נשיהם וטפם עמהם, בעת אשר עלו לרגל.  רגשות מאליפות התעוררו בלב הילדים הרכים והענוגים למראה החיים האלה של נזירות ופרישות.  לפעמים עשה הראיון הזה רושם חזק בלב הנער המתרגש.  אמרו על הנזיר הוּגו, כי בעודנו נער מאס בכל תענוגי החיים והתמכר רק לעבודת האלהים בחיים של התבודדות ופרישות, בהיותו בן שמונה עשרה שנה כבר לא היה לו עוד חלק בעולם הזה.  בבית מקלטו הגה בתורת הדת יומם ולילה, מעולם לא עבר שחוק על שפתיו ולא שח שיחה בטלה.  בכלל לא דבר עם אדם, כי התנכר למתי חלד.  הוא התהלך לפני אלהים "ודבורו היה רק עם אלהיו או על דבר עסקי האלהות", אמרו עליו בני דורו, כי כל עסקו עם האנשים היה רק לבקר את החולים ולפרנס את העניים ולהתפלל בעדם ובעד נשמתם החוטאת אל ה'.

מטעם זה נבין, איך נשתרש המנהג בין הנוצרים שבמערב לעלות לרגל אל הארץ הקדושה וביחוד לירושלים משאת נפשם.  כל הענויים אשר סבלו בדרך חשבו להם לצדקה לפני אלהים, ובאהבה קבלו את היסורים הבאים עליהם מרוב חבתם לאדמת הקדש.  בבכי ובתחנונים היו רגילים לבוא למקומות המקודשים לשפוך שיחם לפני ה' ולבכות על חרבן הארץ.  מספר העולים לרגל היה רב מאד.  בשנות המאה הי"א הלך ורב, כי הרגש הדתי חזק את לבות הנוצרים באלהים, לבלי יפחדו מפני הסלדשוקים האורבים להם בדרך.  שליחי מצוה אינם נזוקים, ואם גם יפלו בידי האויבים האכזרים – חביבים יסורים כאלה.  לפעמים ארחו רבים לחברה וילכו צמדים לחונן עפר ציון.  המונים המונים, גדולים וקטנים, עשירים ועניים, כהני הדת ואנשי חולין, כלם נהרו אל בית ה' ואל אדמת הקדש.  הם השתטחו על קבר המשיח, או כי רחצו בירדן, או כי התהלכו על קברות הקדושים, ובשובם מהארץ הקדושה הביאו בידם מזמרת הארץ, כפות תמרים מיריחו, מ"גַנו של אברהם"[2]).  מני אז נחשבו בעיני עצמם למקורבים של האלהים וכן נחשבו בעיני בני דורם.  רובירטוס, דוכס מדינת נורמנדיה, סייר בשנת 1035 את ירושלים, בהיותו בדרך נפלו עליו פראים משבטי הסלדשוקים והכוהו מכות נאמנות.  ואולם הוא היה מאז שמח בחלקו, כי חטא הרבים נשא, ובעמדו על אדמת הקדש סלח לו אלהים את עונותיו.  העולים לרגל היו רגילים, בשובם אל ארצם ולמולדתם, להלהיב את בני דורם לחבת ירושלים, גם הרעישו את הלבבות בספוריהם המבהילים מחרבן הארץ ומעריצות המשלמים, המתאכזרים על אחיהם הנוצרים בנפלם בידם.  לפעמים ספרו להם "אותות ומופתים", אשר ראו שם, כי נפתחו השמים ויראו "מראות האלהים".  הדמיון פעל בכל תוקף ועוז על לב השומעים, עד כי גברה התשוקה בלבם, לעלות גם הם לפלשתינה ולנשק את האבנים הקדושות ולהשתטח על הקברים החביבים, ויעבור עליהם מה.

בשנת 1081 מלך הקיסר אליקסיוס בביצנץ, איש גבור חיל ורב תושיה, אשר צבאותיו המליכוהו בממלכה הזאת, שכבר נטתה אז לנפול.  אליקסיוס נלחם תחלה נגד אויביו בפנים, אשר מאסו בו, כי ימלוך עליהם, ומטעם זה כרת ברית עם הטורקומנים המשלמים ונכנע מפניהם.  ואולם בשנת 1095 גמר בדעתו להתגרות מלחמה בשבטי הסלדשוקים, למען פדות את הארץ הקדושה מידם.  כפי שנראה להם היתה אז שעת הכֹשר בימים ההם, כי מעת אשר מת מַלִך-שאה, השלטן הגבור של הסלדשוקים (בשנת 1092) עברו דברי ריבות בין אחיו ובניו על דבר הירושה, כי כל אחד ואחד מהם התנשא למלוך.  רבים מפחות המדינה התפרצו מפני אדוניהם לעשות מלוכה בפני עצמם, באופן כי בסוף שנות המאה הי"א נקרעה הממלכה לקרעים.  בעת ההיא אמר הקיסר אליקסיוס להרחיב גבולות ארצו ולהשיב לממלכת ביצנץ את הנפות והמחוזות, אשר לקחו ממנה הסלדשוקים לפנים.  ביחוד נשא את נפשו לגרש את הסלדשוקים מאסיה הקטנה, כי כל עת, אשר חנו במבצרי המדינות לא עמדו הביצנטינים מפניהם, ויפחד פן תפול גם קונסטנטינה, בירת הארץ, בידם.  ואולם בדעתו, כי אזלת ידו להפיק זממו בלי עזרה מרחוק, לכן קרא אל האפיפיור אורבן השני, כי ימהר לבוא לעזרתו בחיל כבד של כל עמי הנוצרים שבמערב;  ויחדו יעלו על הסלדשוקים אויבי דתם.  המאורע הזה קרה בשנת 1095, ואותו נוכל לסמן בתור ראשית מסעי הצלב.

האפיפיור אורבן השני, אשר משל על הכנסיה הקתולית אחרי האפיפיור גריגור השביעי (נבחר ביום י"ב מרט שנת 1088) לא היה אדם קשה ומטיל אימה על סביביו, כראש הכנסיה הקתולית שהיה לפניו, כי אם אדם נוח לבריות ורודה במקל נועם.  לכן עלתה בידו לשפוך את ממשלתו על כל מלכי אירופה המערבית מבלי הרגיז ממלכות, כאשר עשה האפיפיור גריגור השביעי, שהיה קשה כארז.  גרמניה ופרנציה, אנגליה ואספמיה תכו לרגליו והקשיבו לדברו כלדבר מלך שלטון ואחרי מצותו לא שנו.  ואולם גם הוא היה בעל רוח כביר, וכהאפיפיור המושל לפניו אמר לעשות גדולות ונצורות.  לכן עשתה עליו בקשת הקיסר אלקסיוס מביצנץ רושם וגמר בדעתו, להחל במפעל הכביר אשר אליו היו נשואות עיני כל הנוצרים המאמינים, כי תהיה על ידם גאולה לארץ הקדושה מידי המשלמים.

בראשית ירח מרט שנת 1095 אסף האפיפיור אספה גדולה של שלומי אמוני הנוצרים בעיר פְּיַצֶנְצָה אשר באיטליה.  כארבעת אלפים כהנים וכשלשים אלפים איש מכל קצות העם נהרו אל המקום הזה, להועץ על הענינים שעמדו אז על הפרק.  באותה אספה היו גם מלאכי הקיסר אלקסיוס, אשר באו לבקש ולהתחנן לפניו, כי ילהיב את לב הנוצרים, למען יבואו לעזרת אחיהם אשר בממלכת ביצנץ נגד הסלדשוקים אויבי הדת הנוצרית.  האפיפיור דבר על לב השומעים, כי יתנדבו למלחמת מצוה זו, ודבריו לא שבו ריקם.  ואולם משם נסע אורבן לממלכת פרנציה, אשר מדי עברו בעריה קבלוהו בכבוד גדול מאד.  ביום י"ח נוומבר של השנה הזאת (י"ח כסלו שנת תתנ"ו) נועדו בעיר קלירמינט[3] קהל גדול מאד, ארבעה עשר ארכי-הגמונים, מאתים ועשרים וחמשה הגמונים וכארבע מאות אבות כהנים (Äbte), ולהמון הכהנים והעם שנאספו שם לא היה מספר.

ביום כ"ו כסלו תתנ"ו (כ"ו נוומבּר שנת 1095) נועדו להועץ בדבר בקשת הקיסר אלקסיוס, לבוא לעזרת הנוצרים בארץ הקדם.  בהיות כי לא מצאו להם מקום באחד בתי התפלה או בארמון, לכן נאספו בראש חצות תחת השמים;  שם הטיף האפיפיור את מלתו על דבר חרבן ארץ הקדושה ועל הקברים הקדושים, אשר היו למשסה בידי זרים עריצים, על בתי המקדש, אשר חללו המשלמים, ועל אחיהם הנוצרים הנתונים בצרה בידי הסלדשוקים.  האפיפיור צייר להם את הסכנה העצומה, אשר נשקפה לכל הדת הנוצרית, אם תפול ביצנץ בידי הסלדשוקים, והלהיב את לבות בני פרנציה, כי יחלצו לצבא לעלות על "בני הגר השפחה", כאשר אזרו כבר חיל בימי הגבור קרלוס מַרטֶל להשיב אחור ימין הצוררים האלה.  מי אשר ידבנו לבו לצאת למלחמת מצוה זו, לשם קדושת הדת, יהיה ה' אלהיו עמו ויצליחהו בכל אשר ילך ועל במות אויבי הדת הנוצרית ידריכהו.  כל איש, אשר לו הכח והיכלת להזדיין, יחגור חרבו על ירכו ויצא בצבא.  כי על ידי זה יפדו את קבר המשיח מידי הכופרים וכל נוצרי תמים עם דתו יוכל להשתטח על קברות הקדושים ולשפוך שם שיחו לפני אלהיו.  תפלה כזו אינה חוזרת ריקם ולצדקה תחשב לפני האלהים.

הדברים האלה הלהיבו את לבות השומעים, אשר הקשיבו רב קשב לדרשת האפיפיור.  בשמעם את הספורים המבהילים על דבר אחיהם בני דתם, הנתונים בצרה בארץ הקדושה, זלגו עיניהם דמעות.  וכאשר סיים את דבריו קראו כל השומעים בהתלהבות עצומה פה אחד: "לארץ הקדושה נעלה!  מה' יצא הדבר!"  המונים המונים תפרו על בגדיהם צלב אדום לאות, כי נדב לבם אותם לצאת למלחמת מצוה נגד הסלדשוקים.  בו ביום הכריזו מטעם האפיפיור, כי קרא שנת שלום וברית מנוחה בין העמים הנוצרים, איש את אחיו יעזורו, למען יצאו לצבא באין מחריד.  את חלוצי הצבא בעצמם העמיד תחת מרות הכנסיה הקתולית, וכל הנוגע בהם לרעה כפוגע בכבוד הדת.  כן צוה האפיפיור על כל הכהנים, כי יטיפו בכל עיר ועיר ובכל כפר וכפר למלחמת נקם ושלם נגד צוררי אמונתם, וכלם יהיו בעצה אחת בדבר הזה.  בראש המתנדבים הראשונים עמד ההגמון אדהימר מן פי, אשר האפיפיור חפץ ביקרו על רוב צדקתו ורוחו הכביר.  אותו הפקיד אורבן לראש ולנגיד על כל נוסעי הצלב הראשונים, כי כחו יהיה  ככח האפיפיור בכל דבר ובקולו ישמעו.

על פי הדברים האלה הלא נבין את סדר התפתחות הענינים, אשר היתה בדרך הטבע.  גם לא יפלא בעינינו, כי התנדבו רבים להחלץ למלחמה זו ולצאת לקרב נגד המשלמים, כי מלבד אשר פעלה עליהם ההתלהבות הדתית, שבעת ההיא היתה בכל תקפה, הנה נמצאו אז כמה אנשים בעלי רוח כביר, אשר בסדרי החיים המדיניים של העת ההיא לא מצאו את תפקידם ונפשם הלכה בגדולות ובנפלאות מהם.  עלינו לדעת, כי לא כימינו אלה הימים ההם.  כעת סדרי החיים נוהגים בכל תקפם, וכל איש ואיש מבקש את מקומו על פי הסדרים הקבועים בעולם המדיני, ומי שיעזוב את הדרך הסלולה וישאף לפרוץ לו דרך לעצמו, יוכל לעשות כזאת רק בעולם המדעים והמחקר.  לא כן בימים ההם;  אז היתה תשוקת האנשים, אשר שאָר רוח להם, למעשים נמרצים ולמפעלים בלתי מצויים.  כל איש אשר חש חפץ עז ונמרץ בלבו לחיים בלתי תדירים, להצטיין באיזה מקצוע, רק שני דרכים היו פתוחים לפניו: או כי יקדיש את חייו לעבודת הצבא ובה יעשה חיל, או כי יתבודד באחד בתי המקלט לנזירים ויצטיין בחסידותו ובעבודת האלהים.  כאשר הכריזו אז מטעם האפיפיור, כי היוצא למלחמה נגד הסלדשוקים הוא עושה נחת רוח לבוראו ושכרו הרבה מאד, היה הכרוז הזה דבר בעתו.  כל איש, אשר לא מצא די ספוקו בחיים הרגילים ובקש תפקידו במאורעות יוצאים מגדר הרגיל, במפעלים בלתי שכיחים ובמעשים נפלאים, התחבר אל נוסעי הצלב, מלבד כי גם הרגש הדתי עשה כמה נפשות לחיל הצבא, אשר התנדב לעלות אל ארץ הקדושה ולפדותה מידי הסלדשוקים.  כרוזו של האפיפיור אורבן מצא מסלות בלב רבים מן העם, למקטניו ועד גדוליו, יען כי מלא אחרי תשוקת בני הדור ההוא ואחרי תכונת רוחם, רוח גבורה ושאיפה למלחמה התערבה בשאיפה דתית, ושתיהן מצאו במסע הצלב את אשר בקשו.

ואולם בימים מקדם ציירו את ראשית התנועה הזאת בדרך נס ופלא יוצא מגדר ההתפתחות הטבעית.  איש חסיד היה אז, תספר האַגדה, ושמו פטר איש אמיֶנס.  האיש הזה היה אחד הכהנים הנזירים, אשר בלה כל ימיו בהתבודדות ובחיי נזירות, לשפוך לפני ה' שיחו.  ויהי בשנת 1094 גמר בדעתו לעלות לרגל אל הארץ הקדושה, לסייר את כל המקומות, אשר זכרונות דתיים קשורים בהם.  בבואו שמה מצא רק שמה ושאיה, אשר העציבה את נפשו עד מאד;  ביחוד כאב לבו על חרבן עיר האלהים ועל קבר המשיח, אשר היה נתון למשסה בידי הסלדשוקים העריצים.  בחמת רוחו הלך שחוח ולבו עליו דוי.  במצב כזה השתטח פעם אחת על קבר המשיח, ומרוב עצבונו ועמל נפשו נפלה עליו תרדמה ויישן.  והנה חזיון נורא עבר לנגד עיניו;  המשיח נראה לו בחלום חזיונו ויקרא אליו בקול אדיר וחזק: פֶּטֶר, בני חביבי!  קום לך, לכה אל הפטריאַרך (אבי הכנסיה הנוצרית בירושלים) והוא יתן אגרת בידך;  אחרי כן שוב תשוב אל עירך ואל מולדתך, ובכל הדרך תספר לאחיך המאמינים את אשר ראו עיניך, את החרבן הנורא הרובץ על המקומות הקדושים, ואת עני שלומי אמוני הנוצרים, הנתונים פה בשביה ובצרה.  בדבריך תעיר את הלבבות, כי יקומו כל הנוצרים כאיש אחד חברים, לטהר את הארץ הקדושה מן העריצים המושלים עליה.  כל מי אשר ידבנו לבו לצאת למלחמת מצוה זו, שערי גן עדן פתוחים לפניו!"  ויקם פטר ויעש ככל אשר צוהו המשיח בחלום.  הפטריאַרך נתן בידו ברוב שמחה אגרת אל כל קהל המאמינים בארצות המערב, ופטר נשא רגליו ללכת לאירופה.  בעברו באניה על הים היה שרוי בסכנה גדולה, כי חשבה האניה להשבר.  ואולם בחסד האלהים נצול פטר, עד כי דרכה רגלו ביבשה בחוף בַרי.  משם הלך לרומה ויספר להאפיפיור את כל אשר קרהו.  ויאמן האפיפיור אורבן בדבריו וילך עם הנזיר לעיר קלירמונט להטיף למלחמת הצלב ולהעיר את לב בני דתו, כי יעברו חלוצים לארץ הקדם, לגאול את קבר המשיח מידי העריצים.

בספור הזה יש רק קורטוב של אמת.  כי אמנם נדע, כי דברי פטר עשו רושם גדול, להלהיב את הלבבות למסע הצלב, אבל בשנת 1095 לא היה עוד בירושלים[4], וגם לא הוא היה המתחיל במצוה זו, אלא, כאשר ספרנו למעלה, האפיפיור, אשר נעתר לבקשת הקיסר אלקסיוס ביד מלאכיו ששלח לרומה.  ואולם מצד השני אין לכחש, כי בתנועה הדתית הזאת לקח פטר איש אמיֶנס חלק בראש.

ההתעוררות הראשונה יצאה אמנם, כאשר ספרנו למעלה, מאת האפיפיור אורבן.  ואולם חיש קל הקיפה התנועה הזאת ארצות רבות ובמרוצתה שטפה ועברה את עמי פֿרנציה וגרמניה באופן נפלא מאד.  הדבר יצא מפי אבי הכנסיה הקתולית, והנה חיש מהר התלהבו כל פנות העם לקול הקריאה הזאת.  מטיפים ודרשנים שטו בעם ועברו מעיר לעיר להטיף למלחמת נקם ושלם נגד הצוררים.  הם דברו על לב השומעים, כי יעזבו את אֵתם ואת מחרשתם ותאחז בחרב ידם, להלחם לכבוד המשיח ולכבוד הדת.  הדברים הנלהבים האלה מצאו עד מהרה מסלות בלב רבים מן העם, יען כי היתה השעה ראויה לכך.  ביחוד נהרו לקול הכרוזים האלה רבים מבני ההמון ומבני העניים, "כל מצוק וכל איש אשר לו נשה וכל איש מר נפש", אלו אשר היתה בהם יד הזמן לרעה;  הם התנדבו לצאת עם נוסעי הצלב.  בראש החלוצים האלה עמדו כמה "פרשים", אצילי היחס, אשר בלעדי יחוסם לא היה להם רק שמלתם לעורם וחרבם על ירכם.  כל אלה, אשר לא היה להם כלום בעולם הזה, השתוקקו מאד לרשת עולם הבא, ובסתר לבבם קוו, כי בעלותם למלחמה על הכופרים הצוררים לא יקופח שכרם גם בעולם הזה.  כל אלה האנשים התפעלו לדברי המטיפים וילכו אחריהם.  ביחוד הרעיש אז הנזיר פטר את הלבבות בדרושיו.  הוא היה איש בעל דמיון חזק, אשר ידע להלהיב את לב שומעיו בדבריו כגחלי אש. בכל תנועותיו ובתאר פניו היה עשוי להלהיב את לב שומעיו לתנועה דתית. שתי עיניו היו נוצצות ככדורי אש, קולו היה מחריד ומרעיד, פניו היו דלים ורזים כפני איש אשר ענה את נפשו ימים רבים והזיר עצמו מכל מנעמי החיים.  בעמדו לדרוש בפני קהל ועדה, כי יקנאו קנאת אלהים ויצאו בצבאותיו, הפיח בדבריו אש פלדות בלבות השומעים.  בימים מעטים אסף במדינות פֿרנציה הצפונית המון אנשים ונשים וטף אשר חרדו לקול דבריו והתלקטו אליו.  ברבם היו עניים ואביונים, בלי כלי מלחמה ובלי מטרה ברורה לנגד עינם.  לבם התלהב למלחמת מצוה, אבל בשכלם לא ידעו להבחין בין האפשר ובין האי-אפשר.  הם הלכו אחרי דמיונם החזק ואחרי חזיון לבם בלי הבחנה ובלי חשבון.  בסוף החרף שנת תתנ"ו כבר היה המחנה אשר עם פטר כבד מאד.  אליו התלקטו עוד כחמשה עשר אלף איש, אשר אסף הפרש וולטר מן פסי, גם כן מילידי פֿרנציה, המון גדול בלי סדר ומשטר ובלי כלי זיין, אשר מעולם לא למדו ידיהם לקרב ולא נסו לצאת בצבא.  בו בזמן נספח עליהם הנגיד וילהלם ממולין עם סייעתו.  וילהלם ממולין היה ממשפחה מיוחסת, איש בעל רוח כביר ואמיץ לב בגבורים, אבל אכזר ונמהר, איש קשה ורע מעללים, אשר תמיד היו כלי חמס מכרותיו, איש אשר הנקל היה לו לפשט ידו בגדוד, לשלול שלל ולבוז בז.  הוא היה הראשון, אשר פתח בשוד וחמס תחלה.  כי למען נהל את גדודיו בלחם התנפל על גרי המקומות האלה ושלח בבזה את ידו.  בפרנציה הצפונית על יד גבול גרמניה נאספו אז המונים המונים נוסעי הצלב, מלותר ומבלגיה, וגם מאנגליה באו רבים באניות ונספחו על החיל הזה.

מצב הדבר הזה היה, בי בהכרח התחילו הגדודים האלה בראשית הקיץ תתנ"ו לשלוח יד ביושבי המדינות האלה, כי אכף עליהם המחסור מאד.  רוב החלוצים היו עניים ואביונים, אשר לא הצטידו בדרך, מלבד כי לא היה שום סדר נכון בהנהגת המחנה הכבד הזה.  בנוהג שבעולם אם יאספו למקום אחד גדודי צבא במספר רב, הנה טרם כל דבר יטכסו עצה, איך לנהל בלחם עם רב כזה.  ואם בימינו אלה הדבר כן, עאכ"ו בימים ההם, בעת אשר ענינים כאלה התנהגו בכבדות וקשה היה להביא ממרחק לחם ומזון די ספוקו של מחנה גדול ועצום.  בפֿרנציה הצפונית ובנפת נהר רינוס נאספו אז המונים המונים, אנשים מרי נפש ורעבים ללחם, אשר רק לשלול שלל ולבוז בז היה כל חפצם.  ברובם היו אנשים שלא מן הישוב, אשר הקיאה אותם החברה האנושית, והם בדלותם ובשפלותם ובמאסם כל מלאכה ועבודה נספחו על חיל המתנדבים, בתקותם להבנות ממלחמת מצוה זו.  המחסור הנורא, אשר הקיפם תיכף משעה ראשונה אשר נאספו לצאת לקרב, המית בלבם כל רגש חמלה וחנינה;  ההכרח העצום הביאם לידי כך, להתהפך להיות טורפות שואפות לדמים.  מלבד אשר מטבעם ועל פי חנוכם היו מסוגלים לידי כך, כי אהבו להרבות שוד וחמס בלי מעצור.  על פי הסבות האלה נבין, כי המהומות אשר קמו אחר כך בנגב-גרמניה, ולרגלן נחרבו כמה קהלות ובני ישראל נהרגו לאלפים, היו כעין הכרח טבעי, אשר אי אפשר היה להמלט ממנו.

 

ב: גזירות תתנ"ו

ההשמדות בקהלות ישראל בגרמניה.  סבת הדבר.  טבע הענינים.  המהומות הראשונות במדינת לותר ובנגב פֿרנציה.  היהודים באלו המדינות מודיעים צערם לאחיהם בגרמניה.  אלו בוטחים כי לא תאונה להם רעה.  הדוכס גוטפֿריד מאַיים על היהודים בגרמניה.  עדת מגנצה מבקשת חסות בצל הקיסר.  הוא נענה לבקשת היהודים ומזהיר את גוטפֿריד מנגוע בהיהודים.  גוטפריד נכנע מפניו.  עדת מגנצה מקרבת לו אשכר.  המהומות במיץ.  עשרים ושנים הקדושים שמסרו נפשם על קדושת הדת.  יתר היהודים מתנצרים למראית עין.  הם שבים אחרי כן לדת ישראל.  מסעי הצלב בטריאר.  פטר מאמיֶנס בא שמה ומכתב מקהלות פֿרנציה בידו.  עדת טריאר מנהלת את פטר ואנשיו בלחם.  המהומות בקולוניה.  המהומות בשפיאר. ההגמון מציל את היהודים מידי האויבים.  המהומות בוירמשה.  אנשיה מרמים את היהודים הבוטחים בהם.  ההרג הרב בוירמשה.  היהודים הורגים את עצמם.  הרוגי וירמשה.  המהומות במגנצה.  ההגמון רותרד.  אמיכו ואנשיו באים העירה.  ההרג הרב במגנצה.  יתר הפליטה ברידסהים.  ההרג הרב בהם.  ההרג בקולוניה.  רוב היהודים בקולוניה נמלטים.  ההרג הרב בטריאר.  האנוסים בעיר הזאת.  הרב מיכה.  האנוסים שבים אל דת אבותיהם.  ההרג בערים רבות סביבות קולוניה.  הרוגי קולוניה.

תולדות מסעי הצלב היא פרק איום ונורא בתולדת עם ישראל.  כי עד אשר נסו נוסעי הצלב הראשונים להראות את גבורתם בארץ הקדם במלחמתם עם הסלדשוקים הראו את נחת זרועם להיהודים האֻמללים אשר יושבו לבטח עמם והרגו בהם לאלפים, גם החריבו כמה קהלות שלמות בישראל.  כבר ראינו בפרק הקודם, כי מחמת ענים החלו נוסעי הצלב הראשונים לקצות ביהודים ולשלוח בבזה את ידם.  ואולם אם היה הדבר בראשיתו קצת מפני ההכרח, הנה בסופו היה ברצון, בתשוקתם לשפוך דם ישראל.  בראשונה אמרו לקחת רק את רכושם וקנינם, כי הכביד המחסור על הנוסעים, ולבסוף גמרו בדעתם לקחת גם את נפשם.

הדבר הזה,  היינו הסבה הפנימית לההשמדות הנוראות בשנת תתנ"ו, ראוי הוא לשים אליו לב.  הן בימינו אלה קמו כמה היסטוריים בגרמניה, אשר מקנאתם לעמם נסו לחפות על מעשי הנמהרים ועזי הנפש, או ללמד עליהם סנוגריא, לתלות את הסרחון בראש היהודים, כי הם בעצמם אשמו ברעתם, ובמעשיהם המגונים העלו עליהם חמת העם עד להשחית.  ואולם באמת נודע לנו על פי עדים נאמנים ורשימות היסטוריות, אשר אין להטיל ספק באמתתן, כי המהומות הנוראות האלה היו מונחות בטבע הענין[5].  ההתעוררות הראשונה, להחלץ ולצאת בצבא על הסלדשוקים הפראים, אדוני ארץ הקדושה, היתה בלי ספק טובה ורצויה, כי מוצאה מרגש דתי עמוק.  ואולם טרם עלה החיל הגדול על ירושלים, קדמו לו גדודי נוסעי הצלב, אשר לא נמצא בהם שום השפעה מצד האפיפיור או כהני הדת;  אנשים ריקים ופוחזים, אשר אין רגש יושר וחמלה בכל מזמותם.  המעולה שבין העומדים בראש אלו המחנות היה בלי ספק הנזיר פטר מאמיֶנס, אשר לשם שמים נתכון.  ואולם הוא עזב את מדינת פֿרנציה והלך בראש מחנהו לביצנץ דרך ארץ אוּנגריה.  בעברם בדרך הכריח אותם המחסור לגזול כל צרכי נפש ולקחת מיושבי המדינות בחזקה.  אבל לא שמו פדות בין יהודים לנוצרים, גם לא מהרו לשפוך דם, כי אם, אנוסים על פי ההכרח הגדול, לקחו מכל הבא לידם.  ואולם אלו הגדודים, אשר נשארו בנפת רינוס, עשו אחר כן את החמס והשוד עיקר, כי רק אל זה נשאו נפשם.  במעשיהם אלו נראה כעין סדר מוסכם, כעין קשר, אשר קשרו החמסנים האלה להתנפל על היהודים ולעשות בהם כלה[6] ולשלול את כל רכושם.  את זאת נסו לעשות כבר עוד בעמדם על אדמת פֿרנציה ובמדינת לותר.  באמצע החורף שנת תתנ"ו (בסוף שנת 1095 למספר הרגיל) פחדו היהודים במדינות האלה מאד, ומכתבים שלחו לאחיהם בקהלות גרמניה (בערים היושבות על נהר רינוס), כי יקראו לבכי ומספד ויתפללו בעדם אל ה', למען ירחם על פליטת יעקב.  לעדת מגנצה בא גם כן מכתב כזה, וראשי הקהלה ענו לאחיהם בצרפת, כי גזרו תענית לעורר רחמים על אחיהם הנתונים בצרה במדינת פֿרנציה, כי לפי השמועה גדולה שם הסכנה.  ואולם להם, לבני מגנצא, לא ישימו לב ולא ידאגו להם, כי אין שום סכנה נשקפת להקהלות בגרמניה[7].  אמנם נשמע הדבר, כי התפאר הדוכס גוטפֿריד מבוליון (אשר ממנו נדבר עוד), שהוא יקום דם המשיח ולא ישאיר לישראל שריד ופליט.  ואולם עדת מגנצה, ובראשה הפרנס ר' קלונימוס, חלתה את פני הקיסר הֵינריך הרביעי, אשר לבו היה טוב להיהודים, כי יהיה עליהם לסתרה.  הקיסר נענה לבקשת העדה וצוה לכתוב אל כל השרים וההגמונים וגם אל הדוכס גוטפֿריד, כי יגינו על היהודים החוסים בשבטו.  ועל זה קפץ גוטפֿריד ונשבע, כי מעולם לא עלה על לבו לעשות להם רעה[8].  עדת מגנצה הקריבה לגוטפריד אשכר חמש מאות דינרי כסף, וכסכום הזה נתנה לו גם עדת קולוניה.

ההשמדה הראשונה היתה בעדת מיץ.  שם התנפלו נוסעי הצלב על עדת היהודים ויהרגו בהם עשרים ושתים נפש אדם[9], ויתרם לא עצרו בנסיון ויקבלו עליהם למראית עין את הדת החדשה.  ואולם כאשר עברה הסכנה שבו לדת אבותיהם.  יותר לא שמענו על דבר פרעות, אשר פרעו נוסעי הצלב ביהודים אשר במדינת לותר;  כי סוף סוף היו המדינות האלה מתנהגות בסדר מדיני, והמושלים וההגמונים הגינו על היהודים בכל תוקף ועוז ולא נתנו להצוררים לעשות עמם רעה, גם לא אזלת ידם להגן על המדינה מפני פרעות האַנַרכיה, ורק כאשר עברו גדודי נוסעי הצלב את גבול גרמניה החל הנגף, כי ידי הקיסר (אשר היה אז באיטליה) לא עשו חיל, להציל את היהודים מרעתם, מלבד כי יושבי הארץ היו מטבעם שונאים להם ולא עמדו להם בשעת דחקם.

כאשר עברו נוסעי הצלב את גבול גרמניה ראו היהודים את נפשם ברעה והחלו לדאוג לאחריתם.  פטר מאמיֶנס הביא בידו מכתב מהקהלות שבמדינת פֿרנציה אל אחיהם בגרמניה, וכתוב באגרת הזאת, כי יספיקו לחם ומזון לפטר ולהעם ההולך לרגליו, ואז שלום יהיה להם ולא יאונה להם כל רע.  הקהלות שבגרמניה שמעו לעצת אחיהם.  כאשר בא פטר לעיר טריאר (או טריברש היא Trier) קדמו היהודים פניו בלחם.  את פני  יושבי העיר, אשר עד העת ההיא לא נטרו להיהודים איבה, ראו והנה אינם כתמול שלשום.  ויפחדו היהודים מאד לנפשם ויאמרו לכפר פניהם במנחה (בראשית הקיץ תתנ"ו), בירח אפריל באו נוסעי הצלב לעיר קולוניה (KÖLN).  היהודים הניסו את ספרי התורה אל בית אחד, אשר בצרו את חומותיו.  ביום י"ז לחדש אפריל (כ"ב ניסן) התפרצו נוסעי הצלב אל הבית ההוא דרך הגג ויגזלו את "כלי-הקדש" של ספרי התורה ואת הספרים הקדושים רמסו ברגליהם.  היהודים נסו לארמון ההגמון מקולוניה לעזרה, ואולם לא מצאוהו בבית.  אחדים מאנשי ההגמון ועבדיו הלכו עם היהודים ויצילו את ספרי הקדש מידי החמסנים ויקחו אותם עמהם אל הארמון.  עדת ישראל גזרה תענית על המאורעות האלה ויצומו בכל יום מבקר עד הערב, עד ערב חג  השבועות, וגם נתנו צדקה לעניים.  לנוסעי הצלב נתנו כופר נפשם את כל אשר להם, למען יעלו מאתם.  זולת זה אמרו לתת לההגמון את כל רכושם אם יגן עליהם מחמת האויב[10].

ביום השמיני לירח אייר (ג' מאַי) באו נוסעי הצלב על קהלת שפיאר.  בתחלה אמרו להתנפל על היהודים בהיותם בבית הכנסת (כי היה אז יום השבת) ולהמיתם כלם ביום אחד.  ואולם להיהודים נודע הדבר וינוסו איש לנפשו.  אז החלו להרוג בהם אחד אחד, ויפלו עשתי עשר נפש מהם, עשרה אנשים ואשה אחת, אשר המיתה את עצמה, לבל תפול בידי המרצחים ויתעללו בה[11].  יתר היהודים נמלטו בינתים לארמון ההגמון   יוחנן, אשר לבקשת הפרנס והשתדלן ר' משה בר' יקותיאל מהר לבוא בראש חילו להגן על רחוב היהודים.  גם תפש אחדים מהאספסוף ויצו לכרות את ידיהם.  למען הציל את היהודים מידי נוסעי הצלב עמד ההגמון ויושיבם בערי המבצר סביבות שפיאר להחבא שם, עד כי יעברו ימי הזעם.  אמנם נסה אמיכו ואנשיו להסתער על היהודים גם בשבתם בערי המבצר, אבל לא יכלו להרע להם.  בחמתם הוציאו קול על ההגמון, כי לקח שוחד מהיהודים להציל אותם מידיהם.

והשמועה באה לעיר וירמשה (Worms), את אשר עשו נוסעי הצלב להיהודים בשפיאר ומה הגיע אליהם.  ויאָספו היהודים שם ויבואו אל ההגמון אדלברט (או אליברנד) לבקש מלפניו, כי יהיה עליהם למחסה מפחד האויב.  נכבדי הקהלה חסו בארמון ההגמון ויתר היהודים נשארו בבתיהם, כי הבטיחו להם יושבי העיר להגן עליהם.  והם עשו בערמה, כי אמרו היהודים לברוח מן העיר ולקחת את כל רכושם עמהם, ואולם בבטחם בחסד האזרחים הניחו את כל אשר להם בידיהם למשמרת.  ביום י"ח מאַי  (כ"ג אייר) באו נוסעי הצלב ויתנפלו על היהודים, אשר נשארו בבתיהם, כי פתחו אזרחי העיר את שעריה להם.  כמעט כל בני העדה הומתו ורק מתי מספר נמלטו, אשר העבירו אותם המרצחים על דתם בחזקת היד;  מן ההרוגים פשטו גם את שמלותם לעורם וישליכו את גויותיהם החוצה.  כשמוע זאת היהודים, אשר נשארו בארמון ההגמון, וישלחו בגדים להלביש את גויות ההרוגים ולתתן לקבורה.  נוסעי הצלב תפשו ילדים אחדים מבני הנהרגים ויכניסו אותם במסורת הדת החדשה, ואולם גם אלה שבו ליהדותם אחר כן.  ביום הראשון לירח סיון (כ"ה מאַי) באו העירה רבים מבני הכפרים סביבות וירמשה, ויתחברו גם הם אל נוסעי הצלב להסתער אל ארמון ההגמון, ויושבי העיר עזרו להם.  אומרים, כי יצא ההגמון אל היהודים, ואמר להם, כי אי אפשר לו לעמוד בפני האויבים הרבים, ולכן אין טוב לפניהם כי אם להתנצר, ואז שלום יהיה להם.  היהודים בקשו ארוכה ממנו למען התישב בדבר, ואולם כאשר הגיעה השעה וההגמון פתח את השער לפני נוסעי הצלב, מצאו לחרדת לבם את היהודים שחוטים, כי הרגו בינתים איש את אחיו.  על זה חרה אף האויבים ויתנפלו על גויות הנהרגים ויתעללו בהם כחיות טורפות.  מספר הנהרגים בוירמשה בשני הימים האלה לא נודע בדיוק, אך משערים, כי היה קרוב לשמונה מאות נפש אדם[12].  עלם אחד, ושמו שמחה הכהן, אמר לנקום נקמת דם אֶחיו בוירמשה, ויאמר לההגמון, כי מוכן הוא להמיר דתו.  ויהי כאשר עמד בבית תפלתם שלף מאכלת חדה מתחת למדיו ויתקעה בלב אחד מקרובי ההגמון וימיתהו.  מובן מאליו, כי כפר אחר כך בדמו את עונו זה.  בין הרוגי וירמשה היתה גם אשה אחת ושמה מינא, אחת הנשים הכבודות והחשובות בעיר, אשר חשובי העירונים ושרים רבים ונכבדים היו רגילים לבוא אל ביתה.  היא נחבאה בשעת המגפה במערה, ואחרי אשר נהרגו כל בני הקהלה מצאוה האויבים במחבואה וידברו על לבה, כי תמיר את דתה ותשאר בחיים, ואולם היא עמדה בנסיון ותמת על קדוש השם.  הרוגי וירמשה נתנו אחר כן לקבורה, אבל רובם נקברו ערומים.

המאורע הנורא הזה, כי נכחדה קהלה שלמה, החריד את לב היהודים אשר שמעו את שמע המקרה המבהיל, וביחוד חרדו בני קהלת מגנצה הקרובה אל החללים.  ויאספו חשובי העדה ויעמדו לפני רותרד ארכיהגמון במגנצה, לבקש ולחנן לפניו על נפשם.  רותרד יעץ להם, כי יניסו את כספם ורכושם אל אוצר הכנסיה, והם יתחבאו בארמונו.  היהודים עשו כעצתו ואז אסף רותרד את אנשיו וחילו להגן עליהם.

ביום כ"ג אייר באו גדודים של נוסעי הצלב העירה, ואליהם נספחו כמה מהעירונים להתנפל על היהודים;  ואולם ההגמון רותרד ורוב האזרחים עמדו נגדם מזוינים ולא נתנו אותם להרע לבני-ישראל.  בר"ח סיון בא אמיכו בראש חיל גדול של נוסעי הצלב (כשנים עשר אלף איש), ועמם רבים מבני הכפרים סביבות מגנצה, וגם פליטי העיר נלוו אליהם, ויחנו לפני שער העיר, כי לא אבו לתתם לבוא העירה.  שני ימים נשאר אמיכו ואנשיו מחוץ לעיר, כי אמר רותרד לעמוד לימין היהודים ולהגן עליהם בכל כחו, אחר אשר לקח מידם שוחד שלש מאות דינרי כסף.  גם שר העיר לקח מנחה מידם והבטיח להם להחביאם בארמונו.  בינתים נסו היהודים לכפר את פני אמיכו במנחה, כי נתנו לו שבעה ליטראות זהב, גם אמרו לתת בידו אגרת אל יתר הקהלות כי יספיקו לו כל צרכיו בדרך אם יעלה מעליהם.  ואולם כל זה לא הועיל להם ביום עברה.  אמיכו היה איש קשה ורע מעללים ושואף לדמים.  למראית עין אמר לשאת את פני היהודים, אחרי אשר נתנו לו כופר נפשם, ואולם לא מחה בידי אנשיו להתגרות בהם.  ביום ג' סיון הגיחו מול שער אחד, אשר נפתח לפניהם.  רבים מהיהודים, ובראשם הפרנס ר' קלונימוס בר משלם, הזדיינו ויאמרו לעמוד על נפשם;  ואולם בראותם, כי החיל אשר העמיד להם רותרד להיות להם לעזרה הפך ידו ביום קרב, וגם ההגמון ברח מן העיר, נואשו מתשועה, ויעמדו ויהרגו איש באחיו, ואלו אשר לא הספיקה להם השעה לשלוח יד בנפשם נהרגו בידי האויב.  רק בבית אחד התבצרו היהודים ונלחמו שם על נפשם עד עת ערב;  ואולם לבסוף ראו, כי אין מנוס להם וימיתו את עצמם.  גם היהודים אשר נחבאו בארמון שר העיר נפלו בידי נוסעי הצלב וימיתום.  בית הכנסת היה למאכולת אש, כי אחד מפרנסי הקהלה, ר' יצחק בר דוד, שלח אש בחומותיו ונשרף עמו.  העירונים קברו אחרי כן את החללים בתשע שוחות עמוקות אשר חפרו בשדה הקברות להיהודים.  את המתים הוציאו בעגלות אל מקום הקבורה (שהיה מחוץ לעיר), וברכוש הרב, אשר הפקידו היהודים בידם, לא שלמו אפילו דמי הקבורה, אלא הפשיטו במחיר זה את המתים את בגדיהם.  רק מתי מספר נמלטו מידי המרצחים, כי התנצרו למראית עין.

הפרנס ר' קלונימוס וחמשים ושלש נפשות עמו נמלטו ויחבאו בבית התפלה אשר לנוצרים, ולא נודע מקום מחבואם לאויביהם.  וישלח רותרד ממחרת יום ההרגה להביא אותם בספינה אל העיר הקרובה רידסהים, ושם אמר להגן עליהם, הוא ושלש מאות אנשי צבא אשר עמו.  ואולם כאשר באו היהודים השרידים לרידסהים אמר להם רותרד, כי לא יהיה עליהם לסתרה, אם לא ימירו את דתם.  וימאנו האנשים לשמוע בקולו, והפרנס ר' קלונימוס בקש לשלוח יד ברותרד, אשר בנכליו ובמזמותיו המיט עליהם את הרעה.  ואולם בינתים נאספו בני הכפרים ורבים מנוסעי הצלב ויהרגו את כל היהודים, לא נותר עד אחד.  גם אלו אשר נמלטו אל היער נהרגו בידי האכרים אשר רדפו אחריהם.

זאת היתה אחרית הקהלה המפוארה הנודעה בישראל לשם ולתפארת.  מספר ההרוגים היה יותר מאלף נפשות.  מהם היו ר' יהודה בן רבנא ר' יצחק ומרת יהודית אשתו ובנו יצחק;  רבנו ר' יצחק ואשתו מרת מרים ובניהם ואחיו ר' דוד ואשתו מרת צפורה ובנו ר' לוי ואשת בנו מרת יוסיפיה (יוסיפה, Iosepha)  ובניהם;  רבנו מנחם בר דוד הלוי ובנו וכלתו ואֶחיו (ר' שמואל ור' אברהם) ובניהם;  מר אורי ומר יצחק ואשת מר יצחק ובניהם ואחות מר יצחק נשחטו ונשרפו בבית-הכנסת[13];  ר' קלונימוס הפרנס[14] ואשתו ובנו מר יוסף (שנשחט) ושני חתניו ואשת מר יוסף;  מר יוסף ואשתו ושלשה בניו;  מרת בילה ובניה;  מרת יהודית ובניה;  מר יוסף בר עובדיה ואשתו ובנו ובתו ונכדיו;  מרת פרמושא (Fermosa ) ובתה;  מרת חנה ובתה;  מר דוד הגבאי ואשתו ובנו ואשת בנו ובתו וחתנו ונכדיו;  מר חנוך וביתו: מרת דולצא ומרים ובילט וגננא וגוטא ושמואל ונחמיה ויצחק – כלם נשחטו ביום אחד;  מרת רחל וארבעה בניה שנשחטו;  מרת רחל ובניה, ועוד רבים כאלה.  בין ההרוגים אשר נרשמו בזכרון הפנקס נמצאו כמה נשים ובתולות, אשר עמדו בנסיון וקדשו את השם.  רבים נשחטו, היינו, כי שחטו איש את אחיו ואב את בניו.  משפחות שלמות נכחדו מן הארץ ביום אחד, נשים רכות וענוגות ובתולות המיתו את עצמן, לבל יתעללו האויבים בהן.

את תכונת ההגמון רותרד ראינו במעשיו עם הנמלטים לרידסהים.  ואולם אין ספק, כי גם במגנצה עשה בערמה להמיט שואה על הקהלה ולמסור את בני ישראל להרגה, כי לולא זאת אפשר, כי היו עומדים האֻמללים על נפשם.  אמת הדבר, כי היה חיל אמיכו רב ועצום בערך, אבל רבים מן העירונים היו עם היהודים ולא אבו לפתוח את שערי העיר לפני נוסעי הצלב.  ורק אחרי אשר בא רותרד בעצה עם הצוררים היתה רוח אחרת גם עם אזרחי העיר.  בכל אופן ידוע, כי לקח רותרד שוחד מידי היהודים והבטיחם על שקר להגן עליהם, וביום עברה הפך את פניו וינס, מבלי לנסות דבר אל נוסעי הצלב או לכל הפחות אל חיל העיר, אשר הפקיד על היהודים לשמרם.  כל זה מאַמת את ההשערה, כי דבר לאט היה בינו ובין אמיכו, אם כי לא התברר כל עיקר דבר השמועה, כי היו קרובים מבני משפחה אחת.  הרכוש הרב, אשר נשאר בידי ההגמון ובידי העירונים למשמרת, חלקו אלו ביניהם, וגם אמיכו ואנשיו לקחו חלקם בשלל.  ואולם באמת לא רק אל השלל נשא אמיכו את עיניו, כי בלי ספק היו היהודים נותנים לו את כל אשר להם, למען הציל את נפשם;  אלא מטבעו היה איש קשה ואביר לב, גם שנא את היהודים וארב לדמם.  על הדבר הזה יעידו כל הרשימות של הימים ההם.

ביום ערב שבועות (כ"ט מאַי) באה השמועה מהמהומות הנוראות האלה לעיר קולוניה, וינוסו היהודים אל בתי הנוצרים אזרחי העיר לעזרה, וגם חלו את פני ההגמון (הרמן השלישי), כי יסך עליהם.  אזרחי עיר קולוניה וההגמון הישר באדם בראשם חמלו על האֻמללים הצפויים אלי חרב ויחביאו אותם בבתיהם.  למחרת היום (א' שבועות) באו האויבים העירה ויכלו את חמתם בעץ ובאבן, כי הרסו את בתי היהודים וגם את בית-הכנסת;  כן הוציאו בחרון אפם את ספרי התורה וירמסו אותם ברגלם.  ביום ההוא המיתו רק את ר' יצחק, אשר מצאו אותו המשחיתים בביתו עטוף בטליתו ויאמרו להעבירו על דתו, ואולם עמד בנסיון ונהרג.  גם אשה אחת הומתה בידיהם[15].  יתר היהודים נשארו בבתי מכריהם הנוצרים, אשר חמלו עליהם.  כפי הנראה היה מספר נושאי הצלב אשר התנפלו על קולוניה מעט, ולכן לא ערבו את לבם להתגרות מלחמה ביושבי העיר.  ביום העשירי לירח סיון צוה ההגמון להוביל אותם למקומות שונים, להחביאם שם.  על פי עצת ההגמון הושיבו אותם בשבע ערים בצורות.  שם עמדו עד חדש תמוז, "מצפים יום יום למות".  אחרית הנמלטים  האלה לא נודעה בבירור, אבל יש לשער כי נצולו[16].

בו בזמן באו נוסעי הצלב בפעם השניה לעיר טריאר[17].  כאשר באה השמועה אל עדת טריאר, כי הצוררים באים עליהם, נפלה עליהם חרדת אלהים, בדעתם מה הגיע לשאר הקהלות, אשר התנפלו נוסעי הצלב עליהן.  אחדים מהיהודים הרגו את עצמם, או כי שחטו את ילדיהם ואחרי כן שלחו יד בנפשם.  רוב בני הקהלה נסו לעזרה אל ההגמון אגילברט, אשר החביאם בארמונו.  בינתים הגיע יום חגם[18], ונוסעי הצלב באו העירה, ועמהם רבים מעם הארץ, ויאספו בבית תפלתם.  ההגמון נסה לדבר על לב הנוצרים, כי ימנעו מבוא בדמים, ואולם הנאספים עזי הנפש קצפו עליו מאד ויאמרו להכותו נפש.  אגילברט הוכרח להחבא מפני זעמם באחד החדרים של בית-התפלה.  שם נשאר שבעת ימים מבלי להראות החוצה.  הצוררים חנו אחרי כן על ארמון ההגמון להבקיע אותו אליהם ולא יכלו.  אז נגשו אל בית התפלה לבקש את ההגמון ולהמיתו.  אגילברט נבעת מפניהם וישב אל ארמונו לדבר על לב היהודים, כי יתנצרו כלם ואז יעלו נוסעי הצלב מעליהם.  ויהי כאשר מאנו היהודים לשמוע בקולו הוציא אחדים מהם אל הצוררים, למען ימיתו אותם, והנשארים בארמון ההגמון יראו ויפחדו לנפשם ויעשו את אשר נטל עליהם.  ואולם גם בדבר הזה לא בגדו האֻמללים באמונתם.  ההגמון ראה, כי הנשים מחזקות את לבות האנשים באלהים למען יעמדו בנסיון, לכן צוה ויוציאו את הנשים בעל כרחן ויסחבון אל בית התפלה ושם הכניסו אותן לדת החדשה באונס.  אז קם אחד מרבני העדה ושמו מיכה ויאמר לאחיו: "באמת טוב לנו להמיר את דתנו מאשר נמות פה כלנו", אז שמעו בני העדה לקול הרב ויאותו לקבל עליהם את הדת החדשה למראית עין.  אגילברט מהר להורות להם בקצרה את עיקרי הדת הנצרת, ונטבלו כלם.  הרב מיכה כנה את עצמו מאז בשם "אגילברט", על שם ההגמון, אשר הכניסו בברית.  ואמנם רק הוא לבדו נשאר אחרי כן בדתו החדשה.  כי בשוב אחרי כן הקיסר הינריך מאיטליה ובשמעו את אשר נעשה בארצו, ויחר אפו מאד על הדבר הזה.  גם הרשה להיהודים האנוסים לשוב לדת אבותם.  כל האנוסים מלבד הרב מיכה השתמשו ברשיון הזה וישובו ויהיו יהודים נאמנים לדתם כבראשונה, ומצד הקהלות הוטל חרם ועונש על כל מי שיזכיר להאנוסים השבים את מעשיהם הראשונים[19].

הרוגי טריאר, אשר נפלו ביום זעם ועברה היו: מר אשר הגבאי, ר' מאיר בר שמואל הנער (ר' מאיר בר... ושמואל הנער?);  מר אברהם בר יו"ט ונערה קטנה;  מרת אסתר בת חזקיה הגבאי ושתי בחורות מקולוניה הלכו על הגשר והטילו עצמן במים וטבעו (כלומר: בעת שסחפו אותן הצוררים לאנסן על דתן נשמטו מהם והפילו עצמן אל המים);  ר' אליעזר ומרת אביגיל בת ר' שלמה.

בחודש תמוז תתנ"ו פשטו נוסעי הצלב על כמה ערים סביבות קולוניה ויאבדו מהיהודים נפש רב.  בוולפלינגהופן שחטו היהודים איש את אחיו, למען לא יפלו ביד האויב (ד' תמוז, כ"ו יוני).  בכפר אלטנר[20] נמצאו כשלש מאות יהודים והם שחטו זה את זה, ולא נשארו אלא שני בחורים ושני ילדים, אשר לא נשחטו ברוב סימנים וחיו אחרי כן מן המכה.  אחדים לא עמדו בנסיון והמירו את דתם, וכאשר עזבו נוסעי הצלב את העיר באו האנוסים לקבור את אחיהם המומתים.  בו ביום התנפלו גם על היהודים בקרפן, רבים מהם התנצרו להציל את נפשם.  בו ביום התפשטו גדודים אחרים על העיר צנטא (Xanten), ויתנפלו על היהודים יושבי המקום ההוא[21].  השמדות כאלה אירעו עוד במקומות במקומות שונים על גדות הרינוס.  נפשות רבות מישראל מתו על קדוש השם, ומתי מספר מהיהודים המירו את דתם באונס.  במירה (MÖRS) פתה שר העיר את היהודים, כי יעזבו את דת משה ויחיו.  וכאשר בקשו ממנו ארוכה להועץ בדבר צוה השר לאסור את ידיהם, למען לא ימיתו עצמם, כאשר עשו אחיהם בערים שונות.  רוב בני העיר הזאת נאנסו על דתם.  כדבר הזה קרה גם ברגנסבורג, כי לא אבו הצוררים להרוג את היהודים, אלא הביאו אותם בעל כרחם במסורת הדת החדשה.  רוב האנוסים האלה שבו אחרי כן לדת אבותיהם.

הרוגי המקומות האלה נזכרו ברשימה אחת בשם "הרוגי קולוניה".  בין הקדושים האלה נזכרים שמות הנפשות היקרות: מרת רחל הזקנה נטבעה;  מרת אורגיה נטבעה;  ר' שמואל הבחור החתן נשחט ונטבע;  ר' יעקב בר יצחק נטבע;  מר יחיאל בר שמואל נשחט ונטבע;  ר' שמואל הזקן נשחט;  מר אלעזר בר לוי וזוגתו מתו ברעב (בלי ספק החביאו עצמם ומתו ברעב);  מר יהודה בר אברהם וחתנו ר' יוסף נשחטו;  ר' יהודה בר רבנו שמואל הלוי נשחט;  ר' פטר בר יועץ הפיל עצמו מן המגדל;  מר יהודה וזוגתו הגיורית ושתי בנותיה: מרת אסתר ומרת שרה;  פסח הולד הקטן נשחט;  עוד הרגו את גר צדק אחד "לא נתפרש שמו";  הנערה אביגיל בת מר שלמה עם שתי בחורות הפילו עצמן אל המים ונטבעו.

בין הרוגי אלטינאר נזכר: מר שמריה החסיד שנקבר חי וזוגתו ואחותו (והם) שחטו את בניהם ובנותיהם;  מר אליקים שחט את בניו ובנותיו וגם הוא מת על קדוש השם;  מר שמואל בר חייא נהרג עם בניו ובנותיו וחתניו וכלותיו.  בעיר ההיא עמדו חמשה חסידים (ר' גרשם, מר יהודה בר אברהם, ר' יוסף, ר' יהודה הלוי בר רבנו שמואל ור' פטר) ושחטו את כל בני העדה, כשלש מאות נפש;  ואחרי כן קם ר' פטר ושחט לארבעה חבריו, ולבסוף עלה הוא אל המגדל והפיל עצמו משם וימת... מה נורא הציור המבהיל הזה!

בכלל הראו היהודים אמץ ורוח גבורה רק במותם על קדוש השם;  ואולם להקהל ולעמוד על נפשם לא נסו, יען ידעו מראש, כי לא יעמדו בפני החיל הגדול החונה עליהם, ולעמת זה קוו לרחמים אפילו בשעה שהיתה החרב מונחת על צוארם.  ורק בעיר אחת, אשר לא פרש שמה, עמדו על נפשם בחברת העירונים, אשר אמרו להגן עליהם, וגם גברו במלחמה.

 

ג: המחנה הגדולה

ההתעוררות הגדולה באירופה.  הגדודים הראשונים.  הם שולחים בבזה את ידם.  וולקמר ומחנהו במדינת ביהם.  הרדיפות נגד היהודים בפראג.  האנוסים בעיר הזאת.  שובם לדת אבותיהם.  הדוכס ברטיסלוו מנצל אותם ומגרשם ערומים.  אחרית חיל וולקמר באונגריה.  גוטשלק וחילו.  אחריתם להכרית על גבול אונגריה.  אמיכו וחילו.  מלחמתו נגד בני אונגריה.  מפלת החיל הזה.  וולטר וחילו.  פטר מאמינס וחילו.  הם באים לקונסטנטינופול.  הפרעות בחוצות העיר.  הקיסר אליקסיום מעביר את הגדודים מעבר לים בוספורוס.  נוסעי הצלב מתגרים בחיל הטורקומונים.  נצחונם הראשון.  אחריתם המרה.  החיל הגדול.  ההתעוררות בין הפרשים והאצילים.  גוטפריד מן בוליון.  הקונדי רימונד במדינת פרובינצה.  בוהימונד באפוליה.  טנקרד.  תכונת רוחו ומפעליו.  החיל הגדול הולך ומתאחד.  ההכנות לעלות לביצנץ.  בשורת האפיפיור להקיסר אלקסיוס.  חסרון ראש ונגיד על כל צבאות המלחמה.  יתרון החיל השני על הראשון.

 

אחרי אשר עברו נוסעי הצלב מפֿרנציה וממדינת לותר את גבול גרמניה נספחו עליהם רבים מיושבי הארץ הזאת והמחנה הלך ורב מיום ליום.  הן במדינת גרמניה מצאה התנועה הזאת כר נרחב, כי כל תנאי המקום והזמן היו מתאימים לה.  שם הותר קשר החברה לרגלי המהומות הרבות ומלחמת התושבים, אשר ארכה שם ימים רבים.  בני דלת העם, אשר נתרוששו מאד, וגם רבים מן האכרים ובעלי מלאכות עזבו את עבודתם בבית או בשדה ללכת בגדולות ובנפלאות.  וביחוד נעמו להם החיים במחנה המתנדבים לצאת למלחמה, כי שם אין מלך ואין שר, איש כל הישר בעיניו יעשה.  חית ידם מצאו בפשטם ידם בגדוד, ויבוזו את כל אשר להיהודים.  כבר ראינו מה עשו לקהלות ישראל בנפת הרינוס.  ואולם בשכחם את מטרתם העיקרית נתפרדה עד מהרה החבילה, ונוסעי הצלב נפרדו כבר בראשית הקיץ תתנ"ו לגדודים שונים, אשר כל אחד ואחד חנה על דגלו ועשה כרצונו.  כי מלבד שלא עמד בראש נוסעי הצלב איש גדול ונכבד, מפקד צבאות המלחמה בעז ותעצומות, הנה חסר להם בדרך מהלכם לארץ הקדם לחם ובר, ובהכרח שלחו בבזה את ידם.  במקומות אשר לא מצאו יהודים להתנפל עליהם גזלו מן יתר התושבים בערי הפרזות, ומטעם זה נפלו רובם בחרב טרם הגיעו למחוז חפצם.  גם אלה, אשר באמת ולב תמים נדבו לצאת למלחמת מצוה, הוכרחו להתחבר אל השודדים והמרצחים.  נוסף על זה היה קשה מטעם ההוא לאחד את כל ההולכים למחנה אחד, כי היה בגדר הנמנע, להספיק לכלם מזון במקום אחד, אפילו בחזקת היד ועל ידי גזילה.  מדינה אחת לא יכלה נשוא חיל רב ועצום כזה, אחרי אשר חסרו כל ההכנות הנצרכות בענין כזה על פי סדר קבוע ונכון.

פטר מאמינס נשאר זמן מה בקולוניה וסביבותיה, כי נהרו רבים לשמוע את דרשותיו, אשר עשו רושם גדול על לבות השומעים, ולכן חשב, כי יותר טוב וכשר לפניו, לחכות עוד שבועות מספר בגלילות האלה ולאסוף מחנה גדול.  בינתים עבר הכומר וולקמר בראש גדודו דרך סכסוניה למדינת ביהם.  שם התנפלו על היהודים ויבוזו את רכושם.  ביחוד עשו פרעות בעיר פראג בירת המדינה, אשר שם הכריחו יהודים רבים  לעבור על דתם ומהם גם מתו רבים על קדוש השם.  הדוכס ברטיסלוו[22] נלחם בימים ההם עם חילו נגד הפולנים, ולכן לא היה בעיר פראג, ובמדינת ביהם בכלל, איש אשר יעמוד בפני נוסעי הצלב.  אמנם התנגד ההגמון קוסמס מפראג למעללי נוסעי הצלב, שהרי אין מן הראוי להעביר אדם באונס על דעת אמונתו;  אבל דבריו לא עשו פרי, ונוסעי הצלב עשו בהיהודים כרצונם[23].  משם נסעו למדינת אונגריה, וגם במדינה הזאת תפשו אומנות הגזל בידם.  ואולם שם היתה תבוסתם שלמה, כי על יד העיר ניטרה (Neutra) נאספו עליהם האכרים מרי הנפש, על כי גזלו את כל אשר להם, ויתנפלו על נוסעי הצלב ויהרגו בהם רב, והנשארים נסו על נפשם, כי נפלה חרדת מות עליהם, ולא נשארו שנים יחדו.  רבים נכבשו מבני אונגריה לעבדים, וגמולם הושב בראשם.

כגורל המחנה אשר עבר לרגלי הכומר וולקמַר היה גם גורל הגדוד אשר הלך עם הכומר גוטשלק.  הוא אסף במדינת פרנקוניה, שוובן ולותר חיל גדול, כחמשה עשר אלף איש במספר.  עם מחנהו זה אמר לעבור דרך מדינת פרנקוניה המזרחית (דרך בווריה) ומשם על גדות נהר דוֹנה לארץ הקדם (דרך אונגריה ובולגריה).  בעברם דרך המדינות האלה וגם בבואם למדינת אוסטריה עשו כבני חברתם בביהם, כי גזלו וחמסו כאות נפשם.  בבואם למדינת אונגריה באה אליהם השמועה מאחרית וולקמר וחילו, ולכן נתעכבו ימים מספר על הגבול ונתבצרו בעיר מוזון (מיסבורג).  ואולם לא יכלו למשול ברוחם ולמנוע ידם מן הגזל, ולכן פשטו כפעם בפעם על הערים והכפרים סביבות המחנה לשלול שלל.  ויהי כאשר מלאה סאתם התנפלו עליהם יושבי הארץ במר נפשם ולכדו את מבצרם.  אחרית המחנה הזה היה כאחרית חיל וולקמר, רובם הומתו או נכבשו לעבדים ורק מעטים מהם נמלטו על נפשם[24].

והשמועה אדות המאורעות האלה באו אל אמיכו, אשר עמד בראש חיל כבד מאד, כמאתים אלף איש במספר.  האיש הזה היה "פרא-אדם", כאשר יצייר אותו אחד מרושמי הקורות האלה;  וכבר ראינו את תעלולות אנשיו בעיר מגנצה.  עליו נלוה וילהלם ממולן ואנשיו, אשר גם כפיהם נגואלו בדמי היהודים בקולוניה ובנותיה.  המחנה הזה עלה בעריצות ובתועבות על שני המחנות שקדמוהו, כי רק לשפוך דם ולשלול שלל היה כל מאוים.  בקרבם אל גבול אונגריה ידעו כבר, כי יושבי הארץ הזאת לא יחכו לקראתם בחבוק ידים, כי אם יעמדו על נפשם נגד עדת השודדים והמרצחים.  אמיכו התפאר בגאוה ובגודל לבב, כי תכבד ידו על עם אונגריה, אשר לא אבה כי יעברו עולי-הרגל דרך ארצו, ולכן ייסר אותו קשה.  ואולם האונגרים לא נבהלו מפניו.  המלך קלמן אסף את חילו על יד מוזון להגן על ארצו.  ותהי המלחמה קשה בין צבאות נוסעי הצלב וחיל האונגרים.  נוסעי הצלב הראו אמנם גבורת ידם במלחמה הזאת אשר נמשכה ששת ימים, ואולם לא עמדו בפני חיל מלך אונגריה, יען כי מנהיגיהם עזבו אותם לנפשם.  כי עוד בטרם גברו במלחמה רבו ביניהם כבר על דבר ה"ירושה", מי ישב על כסא המלך קלמן, אשר בודאי ינתן בידם.  ואולם עוד הם מריבים על דבר ה"ירושה", והנה היתה מגפה במחנה נוסעי הצלב וינוסו ממערכות המלחמה, ואת כל הכבודה אשר ברגליהם עזבו להאונגרים, אשר באו וישוסו את מחניהם ויבוזו שלל רב.  מכל המחנה הזה לא נשמע אחרי כן כלום, כי נפוצו כלם איש לעברו.  מה היתה אחרית אמיכו לא נודע;  רוב הנמלטים נהרגו בדרך בידי האכרים אשר ארבו להם.

גם המחנה אשר הלך עם פטר מאמינס נחלק לשנים.  פטר ואנשיו נשארו זמן מה בקולוניה ובסביבותיה, ואולם רעו וולטר נפרד ממנו והלך דרך אונגריה ובולגריה לביצנץ.  באונגריה לא קרה לוולטר ולהאנשים שהלכו אחריו כל אסון, כי בשלום ובמישור הלכו עם יושבי הארץ ולא נגעו בהם לרעה.  ואולם בבואם לבולגריה התנפלו הבולגרים עליהם, לא במלחמה בשדה, כי אם ארבו עליהם ויזנבו את הנחשלים אחריהם.  כה הלכו נוסעי הצלב עיפים וחסרי כח עד בואם אל קצה גבול ביצנץ.  שם קדמו הביצנטינים אותם בשלום.  וולטר מת כבר בדרך, ובראש הגדוד אשר הגיע עד קונסטנטינופול עמד אחד מבני משפחתו הנקרא גם כן בשם וולטר (הביניכטס).  שם בבירת ביצנץ חכו נוסעי הצלב לקראת בוא פטר ואנשיו, כי היה מספר הבאים שם מעט מאד, אחרי כי נפלו רוב העולים בדרך בחרב או ברעב.

בינתים אסף פטר בגרמניה הדרומית חיל רב (יותר מארבעים אלף איש), ובראש הגדוד הזה עבר דרך אונגריה ובולגריה לממלכת ביצנץ.  על דבר המאורעות, אשר קרו את המחנה הזה בדרך, לא נודע דבר ברור.  אומרים, כי גם את פטר ואנשיו קרו מאורעות כאלה, אשר שמענו מהגדודים הראשונים, כי לא נתנו אותם האונגרים והבולגרים לעבור בשלום דרך ארצם.  יהיה איך שיהיה, פטר הצליח יותר מההולכים לפניו, כי ביום השלשים לירח יולי שנת 1096 (ח' מנ"א שנת תתנ"ו) עמדו רגליו לפני שערי עיר הבירה.  אליקסיוס קבל את פניו בכבוד, ואולם בינתים שמע כבר את שמע נוסעי הצלב וידע מה טיבם, לכן יעץ לפטר, כי ישאר שם עד כי יבואו יתר החילות של נוסעי הצלב אחריו.  כי הוא עם חילו לא יעמוד בפני חיל הטורקומנים מלומדי  מלחמה מנעוריהם.  פטר נאות לדברי הקיסר, יען כי נוכח, כי טובה עצתו, רק בקש, כי יתנו לאנשיו מקום באחד מגרשי העיר וינהלום בלחם כל ימי שבתם שם.  הקיסר מלא בקשתו, ואולם אחרי ימים מספר ראו שרי העיר ונוכחו, כי אי-אפשר לעצור בגדודים כאלה, אשר רק לפרוע פרעות כל ישעם וחפצם, וקשה להם לשמוע בקול נגיד ומצוה.  גם פטר לא יכול למשול עליהם ולעצור בעד תאוותיהם ושאיפות רוחם.  כאנשים בלי תרבות שטו בעיר וגזלו את אשר עבר עליהם בדרך.  בידים ריקניות אמרו "לקנות" מאנשי העיר, כי הלכו כה וכה, וכל אשר ראו עיניהם אבו לקחת בחזקה.  כי הלא לשם מלחמת מצוה התנדבו לצאת בצבא, לפדות את הארץ הקדושה מידי עריצים, ומי זה ימנע מהם את אשר שאלה עינם?  מיום בואם לקונסטנטינופול חדל השלום בעיר, בכל יום ויום נשמעה צעקת העם על דבר גזלות, גנבות, הרג ושפיכות דמים, גם שלחו כמה בתים וארמנות מפוארים באש, או כי נועזו לשלוח יד בבתי התפלות ולגזול את כל הבא לידם.  נקל לשער את מחשבות לב הקיסר אדות האנשים האלה.  בינתים התחילו הטובים שבהם לקצוף על פטר, באמרם, כי לא יתכן הדבר, כי יושבים הם תחתם, אוכלים ושותים ומתענגים, והעיר הקדושה היא בידי האויבים האכזרים.  הם חפצו לעזוב את קונסטנטינופול ולעבור את גבול אסיה.  הקיסר אליקסיוס, אשר כבר שבעה נפשו למדי, לראות את נוסעי הצלב בעירו, מהר והחליט מפיהם לשלחם מעירו ולהפטר מהאורחים האלה.  בשמחת לב העביר את פטר ואנשיו את הבוספורוס.  מעבר ים בוספורוס, על יד היליניפוליס, תקעו נוסעי הצלב את מחניהם, על קצה הגבול של ממלכת ביצנץ.

כאשר דרכו רגלי נוסעי הצלב על אדמת אסיה לא ידעו לשים מעצור לרוחם ולתאוות נפשם.  פה מעבר לגבול ממלכת ביצנץ לא שמעו עוד בקול נוגש ומצוה, כי הלא בארץ אויבי הדת הנוצרית עומדות רגליהם.  חיל הטורקומנים לא נראה עוד שם, ובאופן זה פשטו אל הערים האלה וילחכו את כל סביבותיהם כלחוך השור את עשב השדה.  כחדש ימים נתעכבו שם, והזמן הזה הספיק להם להשמיד את יושבי המקומות האלה ולעשות כל תועבה, באין מפריע בידם.  ויהי כאשר כלו להחריב את המקומות סביבות הליניפוליס ולא נשאר להם עוד מחיה, הוכרחו לשים פניהם אל המקומות היותר רחוקים. ואולם בזה מלאה סאתם, אמת בצעם.

מן נוסעי הצלב, אשר חנו במחנה לפני עיר קונסטנטינופול קמו בתחלה הנורמנים והצרפתים, איזה אלפים איש, להסתער על ממלכת הטורקומנים.  ויעלו ויבואו עד קרוב לניקייה (Nicäa) היא עיר המבצר באסיה הקטנה.  שם נפגשו בלגיון של הטורקומנים, ויפלו עליהם ויכום ויבוזו שלל רב.  בשובם מנצחונם זה לא היה עוד לגאותם קץ וגבול.  אמנם העיד בהם פטר, כי אחרית גאון שבר, ואולם ה"גבורים" האלה לא שמעו בקולו, כי גבה לבם מאד ויתפארו בכח ידם ובגבורת ימינם.  הגרמנים והאיטלקים, אשר נשארו במחנה, קנאו בהם קנאה גדולה, ויתנו גם הם ראש (את רינלד) ויאמרו לפשוט בארץ הטורקומנים לשלול שלל ולבוז בז.  פטר דבר על לבם, כי יחדלו מזה, כי סוף סוף יאספו הטורקומנים כעת את מחניהם ומרה תהיה אחרית נוסעי הצלב.  ואולם הם לא שמעו בקולו ויעזבו את מחניהם.  פטר ראה אחרית דבר ויתעצב מאד אל לבו, לכן עזב גם הוא את המחנה וישב לקונסטנטינופול.  בינתים הלכו נוסעי הצלב ויבואו עד העיר קסיריגורדון, עיר מבצר, אשר היתה נעזבה אז.  שם התבצרו נוסעי הצלב ויחכו, כי יבואו אחיהם, שנשארו במחנה, אחריהם.  ואולם חיל הטורקומנים החונה בניקיה הגיח ממקומו ויבואו על נוסעי הצלב הנמצאים בקסיריגורדון ויכו את הנוצרים, אשר ארבו להם בדרך, ואחרי כן חנו על העיר וישימו עליה מצור.  הנשארים בעיר נלחמו שלשת ימים ברוח גבורה, ואולם לשונם בצמא נשתה, כי סתמו הצרים את מבואות המים.  רבים מנוסעי הצלב נפלו בשעת דחקם אל האויבים, אשר כבשו את העיר ויכו את כל הנופלים בידיהם לפי חרב.

והאַמיר אל-חאן עשה בערמה והעביר קול במחנה נוסעי הצלב על יד היליניפֿוליס: "נצחו הנוצרים את חיל הטורקומנים בניקיה, וכבר לכדו את העיר ושלל רב נפל בידם".  ויקומו כל הנמצאים במחנה לעלות גם הם, לחלק שלל.  אמנם העידו בהם אחדים מראשי החילות, כי לא יאמינו בקול השמועה הזאת, כי ערום יערימו האויבים, להסיעם מן המחנה.  אבל בתאותם לבוז את מחנה הטורקומנים הכו בסנורים וילכו דרך יערים והרים עד בואם אל מחנה הטורקומנים, אשר עמדו במישור ויחכו לקראת בואם ערוכים למלחמה.  כראות המון נוסעי הצלב את האויבים קרובים אליהם נמוג לבם, ואולם עוד התחזקו להלחם על נפשם;  וחיל האויב עשה בערמה וינס מעט מאמצע המחנה, בעוד כי שתי קצות המחנה (האגף הימני והאגף השמאלי של המערכה) לקחו עמדתן במקומן ולא משו משם.  גם את הערמה הפשוטה הזאת לא הבינו נוסעי הצלב וירדפו אחרי המשלמים "הנסים", עד כי היו להם מפנים ומאחור;  כי הטורקומנים הנשארים במחנה הקיפו את הנוצרים ולא נתנו להם ידים לנוס.  והבורחים הפכו פניהם אליהם, באופן כי עמדו בתוך בין מחנות האוב.  הדרך מהיליניפוליס עד ניקיה הוא מלא הרים ובקעות, והנוצרים אשר לא היו בקיאים בפרטי המעבר לא ידעו אנה לנוס.  במצבם זה נלחמו כנואשים ברוח אמץ וגבורה, אבל לא יכלו לעמוד בפני הטורקומנים, אשר נלחמו בעצה וגבורה ועל פי תכסיסי מלחמה.  כה נפלו כל גדודי נוסעי הצלב ולא נשאר מהם שריד.  המעטים, אשר היתה להם נפשם לשלל, נמלטו באניות, אשר עמדו על יד היליניפוליס, ויבואו לקונסטנטינופול.  שם מכרו את כלי מלחמתם ונפזרו לכל רוח.  זאת היתה אחרית חלוצי הצבא, אשר באו מאירופה לעזור להקיסר אליקסיוס ולקחת את פלשתינה מידי המשלמים (בראשית ירח אוקטובּר שנת 1096).  ההסטוריים דרשו ומצאו, כי קרוב למאתים אלף איש מנוסעי הצלב ספו תמו בדרך או נפלו בידי הטורקומנים באסיה. אמנם לא הפסידו עמי אירופה הרבה, כאשר נפלו האנשים ההם במלחמת מסעי הצלב, כי רובם היו פליטי ארצות המערב, באופן כי עוד רָוַח להם בהפטרם מחלאת מין האנושי, אשר יצאה מהם.  ואולם אי אפשר לכחש, כי בין הגדודים האלה היו גם אכרים ואנשי מעשה, אשר נלוו עמהם, ואלו עמד בראשם גבור חיל, בעל רוח כביר, כי אז היו מצליחים במעשיהם והיו מגיעים למחוז חפצם.

 

נוסעי הצלב הראשונים, אשר ספו תמו מן בלהות בראשית שנת תתנ"ז, היו ברובם, כאשר ראינו כבר למעלה, פליטי עמי אירופה, אשר באו לארץ הקדם לשלול שלל ולבוז בז, ואחריתם היתה להכרית.  ואולם הרעיון הדתי, לשוב ולקחת את ארץ פלשתינה מידי הסלדשוקים, משל עוד בכל תקפו וגבורתו בארצות המערב והקיף את כל פנות העם לשבטיו.  בכל ימי הקיץ תתנ"ו הלכה התנועה הדתית הזאת וגברה מיום ליום, ובפעם הזאת אחזה גם בגדולי העם ושריו.  המונים המונים באו האצילים מכל ארצות המערב עם אנשיהם ועבדיהם ויעברו עד חוף מדינת אפוליה באיטליה, ומשם ירדו באניה לבוא לממלכת ביצנץ.  ההתעוררות היתה גדולה מאד בגרמניה, בפרנציה ובאנגליה.  מכל עבר ופנה נהרו בקול המון חוגג להאסף לגדוד אחד למלחמת מצוה זו.  בכל עיר ועיר נפגשו בנוסעי הצלב, והדרכים היו מלאים המון רב.  רוב נוסעי הצלב היו הפעם אנשי חיל, אשר בלב שלם התנדבו לצאת למלחמה.  בידיהם הביאו כסף וזהב, כי מכרו בעירם את בתיהם ושדה אחוזתם וכל אשר להם ויתנו בכסף, יען גמרו בדעתם לבלי לשוב לעולם אל ארץ מולדתם, כי אם להשתקע בארץ הקדושה.

בירח אוגוסט שנת תתנ"ו נסע הדוכס גוטפריד מלותר (גוטפריד מבוליון) בראש חיל גדול, אשר אסף במדינת לותר, ויבוא לארץ הקדושה.  הדוכס גוטפריד היה נצר ממשפחה רמה ונשאה, אחד מצאצאיו של הקיסר קרלוס הגדול, איש גבור חיל, תם וישר וירא אלהים[25].  למסעו זה התנדב בלב ונפש, יען כי נגעה יראת אלהים בלבו;  הוא השתתף במלחמת מצוה זו בגופו ובממונו.  את ארמונו ומקצת אחוזותיו נתן בערבון לההגמון מליטיך על סכום הגון, אשר לקח ממנו.  ותנאי התנה עם ההגמון, כי גאולה תהיה להם, לו ולנינו ולנכדו.  מזה נראה, כי לא היה בדעת הדוכס גוטפריד להשתקע בפלשתינה, כי אם לשוב אל ארץ אבותיו, אחרי אשר יקים מזמות לבו, לפדות את העיר הקדושה מידי הכופרים.  עם גוטפריד הלכו שני אחיו איסטכיוס ובלדוין.  בלדוין היה איש מורם מעם, רב פעלים ואמיץ לב בגבורים, ובהרבה פרטים גבר על אחיו גוטפריד.  שלשת האחים האלה עמדו בראש המחנה הגדולה, אשר בה נמצאו כמה שרים גדולים ונכבדים, וכלם התנדבו לצאת למלחמה, לא לחלק שלל, כי אם לעשות גדולות ונצורות.  אמנם אין ספק, כי בין המון המתנדבים נמצאו גם רבים, אשר שמו עיניהם אל הבצע, או כי אהבת הכבוד והחפץ ללכת בגדולות ובנפלאות לקחו את לבם;  אבל בכלל היו המנהיגים אנשים של צורה, שרים חשובים ונכבדים, והאנשים, אשר הלכו לרגליהם, שמעו בקולם לכל אשר צוו אותם, יען כי הסכן הסכינו עמהם עוד בארץ מולדתם.

אחד האנשים המצוינים בין נוסעי הצלב, אשר עמדו בראש התנועה הזאת, היה גם רובירטו דוכס נורמנדיה, אחי המלך וילהלם מאנגליה.  האיש הזה לא התנדב לצאת למלחמה מקנאתו לאלהיו, כי אם יען צר היה לו המקום בארץ מולדתו.  מטבעו היה רובירטו מנורמנדיה בעל מזג טוב, אבל לא ידע למשול ברוחו ולכבוש את יצרו, גם היה איש קל הדעת, אשר אין ברוחו נכונה.  אֶחיו (המלך וילהלם מאנגליה והינריך) הצרו לו במאד, וגם האצילים בארצו, הנורמנים עזי פנים וקשי ערף, המרו ועצבו את רוחו.  מטעם זה נמאסה עליו שבתו בארצו, ויהי כאשר הגיעה אליו השמועה ממסעי הצלב מהר גם הוא להלוות לחיל המתנדבים.  את ארץ אחוזתו נתן לאחיו וילהלם בערבון על הסכום עשרת אלפים מרק כסף (בערך שש מאות אלפים מרק במעות גרמניה כיום), אשר לקח ממנו בהלואה.  ויאסוף רובירטו בכסף הזה חיל גדול ועצום ויהי עליו לראש, וגם רבים מאצילי הארץ, אשר נדב לבם אותם לצאת למלחמה על צוררי הדת הנוצרית, נלוו עליו ויחנו על דגלו.  מלבד רובירטו מנורמנדיה אספו עוד שרים רבים ונכבדים גדודים גדודים.  ביניהם הצטיין ביותר הקונדי הוגו, אחי המלך פיליפוס מפרנציה.  האיש הזה הלך בגדולות ובנפלאות, כי קוה לעשות מלוכה בארץ הקדם.  ובאמת אהבוהו בני חברתו על מדותיו הישרות ומזגו הטוב, אבל חסרו לו כל אלו הכשרונות, אשר על ידיהם יצלח למלוכה.

במדינת פרובינצה קם הקונדי רימונד מטולושה, ויאסוף גם הוא חיל כבד בין גדולי המדינה ואציליה.  מכל הערים נהרו אליו המתנדבים בעם ויחנו לרגלו.  הקונדי רימונד היה איש חיל ובעל רוח כביר, אשר באמת ולב תמים קנא לדתו ויאמר לחרף את נפשו למות עליה.  הוא היה נאמן לדת הנצרת בכל לבו ועליה מסר את נפשו, ולא לכבודו או לכבוד משפחתו עמד בראש החיל ההולך לפלשתינה.  בעת ההיא מלאו לו כבר חמשים וחמש שנה, ולפני צאתו לפלשתינה נשא אשה חדשה, אשר ילדה לו בן.  ויקח רימונד את אשתו ואת בנו הצעיר עמו.  טרם עזב את מולדתו נדב סכומים הגונים לבתי הנזירים, למען יתפללו אלה בעדו, כי יצליח ה' את דרכו, אשר הוא הולך עליה.  הקונדי היה איש עשיר, ולא מעוני ומרוב דחקות עזב את ארצו כרבים מהשרים בני גילו.  אומרים, כי כבר בשנת תתנ"ו גמר בדעתו לבלי שוב אליה עוד, אלא להשתקע בארץ קברות קדושי דתו כל ימי חייו.  בראשית שנת תתנ"ז (בירח אוקטובר שנת 1096) שם פעמיו לארץ הקדם;  עמו הלכה מחנה גדולה וכבדה מאד, אשר נאספה לדגלו.  רבים מהאצילים ומרום עם-הארץ מכרו את אחוזותיהם ונלוו אליו.  בכלל היתה מחנהו היותר חשובה וגדולה בין מחנות נוסעי הצלב.  הגמונים רבים, וביניהם גם הליגַט (מלאכו של האפיפיור), הוא ההגמון אדהימר, הלכו עם החיל הזה ללוותו בדרך, והמון כמרים נספחו עליהם.

גם במדינת איטליה קמה התעוררות חזקה ועצומה.  בראש נוסעי הצלב ממדינות האלו עמד בוהימונד (בּימונד) בנו של הדוכס רובירטו גיסקרד ממדינת אפוליה.  מוצא המשפחה הזאת היה מהאצילים הנורמנים, אשר באו שמה בחצי הראשון של שנות המאה הי"א למספר הרגיל, בימי ממשלת הקיסר הינריך השני מגרמניה.  רוברטו גיסקרד לקח בראשונה את אלבירדה, אחת מבנות משפחתו, לו לאשה, ותלד לו את בנו בכורו בוהימונד.  ואחרי מותה נשא את סיגלגיטה, ממשפחה מיוחסת ומפוארה, ותלד לו גם היא את רוגר.  בחיי אביו הצטיין בוהימונד ברוח גבורה ובכשרון נעלה, ואף כי קנאה בו סיגלגיטה בחפצה להסב את הירושה לבנה רוגר, הנה גדל שֵם בוהימונד וכבודו.  במלחמת הנורמנים על הקיסר אליקסיוס מביצנץ לקח בוהימונד חלק בראש, גם שמהו אביו רובירטו גיסקרד לנציב בארצות אשר לכד (1081-85).  ואולם אחרי מות אביו ירש אחיו הצעיר רוגר את הכסא, ולו נתנה רק מדינת אוטרנטו למורשת אחוזה.  מובן מאליו, כי איש רב פעלים כמהו לא מצא די ספוקו בממשלתו על מדינה קטנה כזו.  בוהימונד נחן מטבעו ברב כשרון, מבנה גוו היה עצום, ובגוף בריא הזה שכנה גם נפש בריאה.  רוח גבורה ואומץ התנוססה בו והיא הניעתהו לבקש לו מעשים כבירים כפי תכונת נפשו.  הן בימי עלומיו היה כבר בארצות הקדם ותכן את רוח העמים היושבים בהן.  כאשר הגיעה אליו השמועה ע"ד ההתעוררות הדתית למסעי הצלב היתה לו זו כדבר בעתו.  בתנועה הזאת קוה למצוא את משאלות לבו: מפעל חשוב ראוי לו לענות בו.  אמנם עמדה לו מניעה גדולה לשטנה בדרכו זה, כי אוצרו היה ריק, ולא יכול לאסוף חיל גדול, אשר יעמוד בראשו, כיתר האצילים בני גילו.  מורשת אחוזה גדולה, אשר יתן אותה בערבון, לא היתה לו גם כן.  אבל ברוחו השואפת לגדולות לא נסוג אחור למרות כל המניעות.  הן ראינו כבר, כי רבים מגדודי נוסעי הצלב עברו למדינת אפוליה, ומשם ירדו באניה לבוא לממלכת ביצנץ.  בוהימונד ידע לפתות את מפקדי הגדודים האלה, כי יבחרו בו לראש ולנגיד.  בימים מעטים אסף חיל גדול, אשר סר למשמעתו, באופן כי יכול להתחרות בדבר הזה עם גוטפֿריד ממדינת לותר ועם רימונד.

בין שרי חילותיו, אשר הלכו עם בוהימונד, נפגוש באיש מצויין ונפלא, הוא טַנקרֶד, בן אחות רובירטו גיסקרד אבי בוהימונד.  טנקרד זה זכה לשם טוב[26] בתולדת מסעי הצלב בתור אדם המעלה, אשר הקדיש את כל כחו לדעה נשגבה.  ואולם האמת תורה דרכה, כי מטבעו היה איש גבור חיל ככל בני גילו, אשר הלכו עמו במלחמה, אבל דבקו בו כמה מדות רעות.  בלבו שכנה ערמה במדה מרובה, כאשר נמצא אותה בכל בני עמו, וזולת זה היה רודף אחרי הבצע, ובתאותו זאת לא ידע גבול וקצב.  הרגש העיקרי שבו היתה רדיפתו אחרי הכבוד, אם כי התראה למראית עין בענוה וצניעות[27].  טנקרד היה נפלא בתכונת רוחו.  הוא אהב את הכבוד, אבל לא באותה המדה שמבקשים אחרים כבוד ויקר;  הוא בקש תמיד דרך בפני עצמו, להצטיין באופן אחר מאשר יצטיינו אנשים אחרים בכח ידם או ברוחם הכביר.  חפצו היה תמיד, כי יהיה לשיחה בפי הבריות, ולכן שאף למפעלים זרים ומשונים.  אמנם לא התפאר הוא בעצמו במעשיו, אבל השתוקק, כי יפארוהו וישבחוהו חבריו.  לו לא היה די בכבוד גבורים, כי אם בקש כבוד וגדולה באורח נפלא.  בעת המלחמה הלך תמיד לפני המחנה, גם שקד מאד לבקש את האויב בדרך לא סלולה, בנקרות הצור, בתהו ליל ישימון.  כל מה שגדלה הסכנה גדלה גם שמחת לבו, ובכלל אהב מאד להסתכן בנפשו.  בשובו ממלחמה, אשר בה הערה למות נפשו, פרק את כלי זינו מעליו ואהב להתנהג עם חבריו בענוה ובחבה יתרה;  אבל תמיד היה תפוש ברוב מחשבותיו העמוקות או כי הרבה שיחה בענינים חשובים.  את כל דבריו דבר בכובד ראש ובהגיון עמוק.  אם פגע בו איש לרעה, או כי השפיל במעט את כבודו, אז לא יכול עוד למשול ברוחו, חמתו היתה כלהב אש אוכלה, ומפני זעמו לא עמד איש.  במצב כזה היה קשה לאדם להרגיע את רוחו ולכפר את פניו.  טרם נספח על חיל נוסעי הצלב הרבה לשקוד על כתבי הקדש, ובפרט העמיק חקר בשאלות דתיות.  ימים רבים ענה את נפשו והוגיע את מחו בחקר השאלה: אם מותר לאדם לשאת חרב וחנית.  ואולם כאשר נלוה אל נוסעי הצלב מצא בזה את תאות נפשו, כי הלא מלחמת ה' הוא נלחם.  טנקרד היה אדם נפלא בכל הליכותיו;  מעלותיו הטובות ומומיו היו שלא במדה הרגילה.  הוא היה בעל רוח כביר והוגה דעות עמוקות.  לפעמים התנוססה בו גם רוח נדיבה, ואולם בחום לבו לא יכול לכבוש את יצרו ולהתגבר על מדותיו.

בוהימונד כבד מאד את טנקרד, בהיותו אחד מבני משפחתו.  הוא ידע כי ברכה בו וכי יהיה לו לעזר רב, אם יספח על מחנהו.  בכשרונו העצום יהיה לבוהימונד לעינים בדרך הזה, הן לעזור לו בטכסיסי מלחמה והן לנחותו בעצתו הטובה בכל עת מצא.  בוהימונד דבר בגלל זה על לב טנקרד, כי יסור למשמעתו, וזה נאות לו וישבע שבועת אמונים, כי ילך עמו וישמע בקולו לכל אשר יצונו.  ובאמת שמר טנקרד לבוהימונד את הברית ואת השבועה ועד שנת 1100 שמע בקולו ויהי סר למשמעתו.  בכל העת ההיא לא הצטין טנקרד כל כך, כי לא עשה הרבה מדעתו.  ואולם כאשר נשבה בוהימונד אחרי כן, וחיל הטורקומנים צר על אנטיוכיה, אז הראה טנקרד את רוחו הכביר ואת אומץ גבורתו עד להפליא.  בעת ההיא מצא רוחו הסוער די ספוקו במפעל כביר ונמרץ.

כה היה מצב הענינים בראשית שנת תתנ"ז (בירח ספטמבר שנת 1096).  האפיפיור אורבן שלח להגיד להקיסר  אליקסיוס, כי חיל גדול במספר שלש מאות אלף איש עומד הכן לבוא לעזרתו, לפדות את המקום הקדוש, אשר עליו עמדו רגלי המשיח, מידי הסלדשוקים.  נוסעי הצלב האלה לא היו כאנשי המחנה, אשר הלכה בראשונה לביצנץ עם פטר מאמינס ורעיו.  לא אכרים ובני דלת העם, או פליטי עמי אירופה, מחוסרי לחם ובלתי מזוינים, בלא מפקד צבא יודע בתכסיסי מלחמה, לא אנשים כאלה עלו כעת לכבוש את הארץ הקדושה, כי אם אנשי מעלה, שרים נכבדים ומלומדי מלחמה מנעוריהם, עם אנשים החונים לרגלם וסרים אל משמעתם.

נוסעי הצלב היו בפעם הזאת מזוינים ובידיהם די כסף לקנות כל צרכיהם בדרך, שלא לקחת בחזקה, גם נגידי חיל עמדו בראשם, אשר ידעו לטכס עצה ולעשות את מעשיהם בסדר וחשבון.  רק חסרון גדול נמצא בחיל הגדול הזה, היינו: כי נפלג למחנות, מבלי לשמוע בקול נגיד ומצוה אחד, הראש לכל הצבא היוצא למלחמה.  הן ראינו כבר כמה שרי צבאות הלכו איש איש בראש חילו;  ואולם למען הגיע אל התכלית המבוקשת היה מן הראוי, כי יתאחדו כלם תחת פקודת מצביא אחד למסע כל המחנות.  אדהימר, שליחו של האפיפיור, היה למראית עין המאסף לכל המחנות, כי בשם ראש הכנסיה הקתולית הלך לפקד את צבאותם;  אבל באמת לא שמעו הנסיכים בקולו, כי אם כל אחד ואחד הלך בראש גדודו ועשה כטוב בעיניו.  עם כל זה נראה ברור, כי יתרון החיל הזה על החיל שהלך עם פטר ומרעיו, היה כיתרון האור מן החשך.  בחיל הראשון נראה רק אספסוף של אנשים הולכים לשלול שלל ולבקש טרף לנפשם;  ואולם בחיל השני נראה פרשים ואצילים, גבורים ואנשי חיל מלומדי מלחמה, אשר רוח גבורה התנוססה בהם, גם לא היו נגידיהם ומנהיגיהם חסרי עצה וגבורה למלחמה.

 

ד: נוסעי הצלב בביצנץ.  הנצחונות על יד אנטיוכיה.

נוסעי הצלב הולכים וקרבים לביצנץ.  תחבולות הקיסר אליקסיוס.  הקונדי הוגו.  הדוכס גוטפֿריד.  הסכסוכים בינו ובין הקיסר.  מלחמת צבאות הקיסר בחיל נוסעי הצלב.  גוטפֿריד נכנע מפני אליקסיוס.  הדוכס בּוהימונד עם חיל הנורמנים.  הקונדי רימונד ויחוסו להקיסר.  נוסעי הצלב הולכים לכבוש את מבצר נקיה.  העיר נקיה במצור.  הקיסר אליקסיוס עושה בערמה להאחז שם.  חמת נוסעי הצלב עליו.  שרי החילות משלימים עמו למראית עין.  נוסעי הצלב עושים דרכם מנקיה.  בלדוין במדינת אידיסה.  הנסיך תורוס מנה אותו ליורש עצר.  אנשי העיר דחו את תורוס מנשיאותו וימיתוהו.  בלדוין נתמנה לנסיך באידיסה.  נוסעי הצלב באים עד לפני שערי אנטיוכיה.  העיר אנטיוכיה במצור.  הרעב במחנה הנוצרים.  מגפה בחילם.  שודדי הים באים לעזור לנוסעי הצלב.  מושלי המדינות הקרובות באים לעזור לאנטיוכיה.  קרבוגא אמיר מוסול מאסף חיל גדול נגד הנוצרים.  בוהימונד לכד את העיר בעזרת בוגד אחד בחיל המשלמים.  קרבוגא בא על העיר ויצר עליה.  הנוצרים בצרה גדולה.  בהלה גדולה במחנה.  בוהימונד הפקד למצביא על כל החיל.   הוא שם קץ להמהומות בחיל נוסעי הצלב.  מגפת חיל הסלדשוקים. תשועה גדולה לנוסעי הצלב.

 

כאשר הגיעה השמועה לביצנץ, כי נוסעי הצלב הולכים וקרבים לבוא לעזרת הנוצרים נגד הסלדשוקים, שמח אמנם הקיסר אליקסיוס לבשורה הטובה הזאת, אבל גם דאגה באה בלבו ויפחד מאד, פן יהיו נוסעי הצלב לו למוקש.  הן חיל עצום ורב כזה יוכל לכבוש גם את כל ממלכת ביצנץ, ומי יערוב לו בדבר, כי לא יקומו לו לאויבים?  כאשר פנה הקיסר בבקשתו אל האפיפיור, כי יבואו הנוצרים מארצות המערב לעזרתו, לא עלה על דעתו, כי יאסוף אורבן כשלש מאות אלף גבורי חיל לעלות על הסלדשוקים.  אליקסיוס היה חכם הרואה את הנולד.  הוא חשב בלבו, כי אף אם יעברו צבאות נוסעי הצלב בשלום דרך ארצו, הנה בלכדם את מדינות אסיה הקטנה מידי הסלדשוקים, ובפרט אם יעלה בידם לכבוש את עיר המבצר נקיה, מי לידו יתקע, כי באחרית הימים לא יעמוד לו שם אויב יותר קשה מאשר היו לו הסלדשוקים השכנים הרעים?  מחשבות דאגה כאלה עלו כבר על לב הקיסר אליקסיוס בימים ההם.

אליקסיוס היה איש חכם ונבון, אשר ידע לכוון את השעה בכל דבר ודבר.  גם במאורע הזה חשב את דרכו מראש והבין, כי כל עוד אשר לא פתח את שערי ארצו בפני הנוצרים נוסעי הצלב, הלא תלויים הם בדעתו.  הוא חשב ומצא, כי אין טוב לפניו מלבוא במשא ומתן עם ראשי הגדודים, למען התנות עמהם מראש, על איזה תנאי הם הולכים לכבוש את ארצות אסיה.  אליקסיוס זכר ראשונות, כי המדינות האלה נחשבו מלפנים על ממלכת ביצנץ ונלקחו ממנה בחזקת היד על ידי המשלמים.  מטעם זה – אמר הוא – שורת הדין נותנת, כי לא יחזיקו נוסעי הצלב בהן, אלא ישיבו את האבדה לבעליה.  אליקסיוס הציע לפני שרי הגדודים, כי יתחייבו לכבוש את הארצות בשמו.  הן אמנם ישאיר אותן בידיהם, אבל הם יסורו למשמעתו והוא ימלוך עליהם;  ועליהם להשבע לו שבועת אמונים, כי לא יתפרצו מפניו ולא יסירו עלו מעל צואריהם.  כאשר גמר הקיסר כזאת בדעתו, מצא לנחוץ לפקוד בכל האופנים את צבאותיו ולבצר את חומות מבצרי ארצו, גם לחזק את אניות המלחמה.  כי סוף סוף הלא הולך וקרב מחנה גדול מאד, ומי יודע, אם יתרצו האנשים לקבל עליהם את התנאים, אשר ישים אליקסיוס לפניהם.  הן אמנם חשב לפתוח עמהם בשלוה תחלה, אבל בכל האופנים מצא לנכון לפניו להכין עצמו גם למלחמה, לעמוד נגד נוסעי הצלב בחיל וכח.

דרך הקיסר היתה צלחה בתחלה.  הן ראינו, כי בין נוסעי הצבא היה גם הקונדי הוגו, אחי המלך פיליפוס מפֿרנציה.  האיש הזה לא הצטין מעולם ברוח אומץ וגבורה, כי אם רדף תמיד אחר הכבוד המדומה.  הוא חפץ להיות אחד מהעולים הראשונים ולכן לא חכה עד אשר נאסף כל המחנה ההולך לרגלו, כי אם נחפז לבוא לאיטליה.  שם כבדהו האפיפיור במתנה הגונה, כי נתן בידו דגל הנקרא על שם פטרוס תלמיד המשיח.  מאיטליה כתב הוגו אגרת של מליצות לקונסטנטינופול לבשר שם את דבר בואו לביצנץ.  בראשית החורף שנת תתנ"ז ירד על חוף בארי באניה לבוא למבצר דירַכיוס בממלכת ביצנץ.  שם קבל אותו פקיד המבצר בכבוד גדול, וגם הפקיד שומרים לראשו, כדי לכבדהו, אבל באמת נתכוונה ממשלת הארץ לשמור עקביו, מבלי אשר הרגיש בזה הקונדי הוגו.  מעיר דירכיוס הלך בלוית שומריו עד קונסטנטינופול, וגם שם קבל הקיסר את פניו בחבה גדולה.  כל זה עשה רושם גדול על לב האיש הזה, אשר בנקל גנבו את לבו.  וכאשר דרש ממנו הקיסר שבועת אמונים, כי יהיה סר למשמעתו, לא אֵחר מלמלא אחרי דבריו.

בינתים שם הדוכס גוטפריד את פעמיו לקונסטנטינופול דרך ארץ גרמניה.  בבואו עם חילו עד גבול אונגריה שלח להגיד למלך קלמן, כי לא כנוסעי הצלב הראשונים כן המחנה ההולך לרגליו.  חלילה לו לגזול או לקחת דבר מה בחזקת היד מאת אֶחיו הנוצרים, כי לא לעשות רעה לבני דתו מטרת מסעו, כי אם לפדות את ארץ הקדושה מידי הצוררים;  אוכל בכסף יקנו בני חילו ולא יפגעו באיש לרעה.  וישמע המלך בקול הדוכס גוטפריד ויתנהו עבור בגבולו בשלום.  גם במדינת בולגריה לא קרה להם אסון בדרך.  כה הלכו במסלה דרך ניסה (היא ניש) וסופיאה לבוא לממלכת ביצנץ.  ויהי כבואם לעיר פיליפופול ויודע לגוטפֿריד את אשר עשה הוגו בקלות דעתו וירע מאד בעיניו וגם כל ההולכים עמו קצפו על זה קצף גדול.  בחמתם שלחו יד ביושבי מדינת טרקיה (אשר על ממלכת ביצנץ נחשבה) ויחלו לשלול מהם שלל.  באופן זה עברו עד בואם ביום כ"ג דצמבר שנת 1096 לפני שערי העיר קונסטנטינופול.

הקיסר אליקסיוס ידע את אשר בלב גוטפריד ואנשיו עליו, אבל עם כל זה התאפק ופתח עמהם בשלום.  ואולם כאשר דרש גם מגוטפֿריד, כי ישבע לו שבועת אמונים, סרב זה לעשות כן.  המחנה אשר לגוטפֿריד עבר לפירא, אחד המגרשים של קונסטנטינופול, ויחן שם.  במגרש הזה נתעכבו כירח ימים, מבלי נגוע באיש לרעה, כי מצות גוטפריד חזקה עליהם, כי יתנהגו בשלום ובמישור עם יושבי הארץ.  גם גוטפֿריד משל ברוחו ולא הראה אותות איבה ומשטמה להקיסר.  ואולם כאשר שלח אליקסיוס לקרוא לו, כי יבוא אל בירת ממלכתו פנימה, לא אבה גוטפריד לבוא לקול הקריאה הזאת, באמרו, כי איננו יודע את אשר בלב הקיסר עליו, למען יתמסר בידו.

כה עבר כל החורף שנת תתנ"ז, והקיסר נוכח, כי בדברים לא יעביר את הדוכס גוטפריד על דעתו.  מטעם זה אמר לנסות דבר אליו בחזקת היד.  ביום השני לירח אפריל, שני ימים לפני  התקדש חג פסחם, התנפלו צבאות הקיסר על נוסעי הצלב, אשר חנו בפירא.  ואולם חיל גוטפריד עמד בקשרי מלחמה ויכה את צבאות הקיסר אחור.  אליקסיוס נסה עוד הפעם להשלים עם גוטפריד וישלח את הקונדי הוגו לפתות אותו, כי יאות להשבע את השבועה, אשר ידרוש הקיסר ממנו.  ואולם גוטפריד גער בהוגו לאמר: "אתה, בנם של מלכים, נמכרת לעבד, וכעת באת לפתותני גם אָני, כי אהיה לעבד.  לך אמור לשולחך, כי לא אשבע כחפצו, וגם לא אעבור את ים בוספורוס, עד אשר יבואו יתר הגדודים הנה".  בשמוע אליקסיוס את הדברים האלה צוה לחילותיו להתגרות עוד הפעם מלחמה בחיל גוטפריד.  ביום ג' אפריל התנפלו צבאות הקיסר על נוסעי הצלב, והפעם גברה ידם עליהם.  אחרי המגפה, אשר היתה בחילו, נכנע גוטפריד מלפני הקיסר והתרצה לפניו, בהשבעו לו כחפצו.  ימים אחדים אחרי כן עברו אנשיו את הבוספורוס.  ואולם אליקסיוס נזהר ברוחו מהכעיס את גוטפריד ומהרעימו, לכן קבלהו אחרי כן בכבוד גדול וגם נתן לו תשורות חשובות ויקרות כיד המלך.  ובאמת לא נשאר שום טינא בלב גוטפריד על הקיסר, ויפרד ממנו בשלום.

בינתים התחילו גם יתר החילות של נוסעי הצלב להתקרב לבירת הארץ.  הראשון, אשר הגיע לקונסטנטינופול אחרי אשר הלך גוטפריד משם, היה בוהימונד עם חיל הנורמנים.  בּוהימונד עזב עם חילו את מדינת אפוליה בראשית החורף שנת תתנ"ז לבוא לבירת ביצנץ דרך מדינת תרקיה ומוקדון.  בעברם בדרך התנפלו גדודיו כפעם בפעם על יושבי הארץ, אשר הקשו את לבם ולא אבו להספיק לחם ומזון לחיל נוסעי הצלב.  ואולם בּוהימונד השתדל בכל עז למנוע את גדודיו מבוא בדמים, למען לא יעלו עליהם את חמת הקיסר.  אליקסיוס שלח את צבאותיו להיות למשמר על הארץ, לבלי ירבו בה נוסעי הצלב חמס ושוד, וכמעט אשר בא לידי מלחמה בין צבאות הקיסר ובין נוסעי הצלב.  ואולם בוהימונד השגיח על זה, כי לא יתגרו אנשיו מלחמה בחיל הקיסר.  ביום הראשון לירח אַפּריל, והוא התקרב כבר עם מחנהו לקונסטנטינופול, עבר בּוהימונד לפני צבאותיו וימהר להתראות עם הקיסר, אשר קבל את הנסיך הנורמני בכבוד גדול, גם נשא משאות מאת פניו.  מבלי חשוב הרבה בדבר נאות בוהימונד להשבע לו שבועת אמונים כחפצו.  ואולם כאשר דרש בוהימונד ממנו, כי יפקידהו לשר ומושל על המדינות אשר יקח בחרבו, וביחוד על מדינת אנטיוכיה, אשר אמר בּוהימונד להסתער עליה, התחיל הקיסר להטיל בו חשד, ומאז שמר את צעדיו והשגיח עליו בשבע עינים, לדעת את כל אשר בלבו לעשות.  אליקסיוס גמר בדעתו בשכבר הימים, כי כל ארצות הקדם לו הן, וכל מה שיקנו נוסעי הצלב קנה הוא.  ולמטרתו זאת אמר להגיע, אם בשלום ובמישור ואם בתחבולות ערמה.

גם יתר הנגידים אשר על חילות נוסעי הצלב באו בימים ההם לקונסטנטינופול, וכלם מלאו אחרי דברי הקיסר להשבע לו את השבועה אשר דרש מהם.  רק הקונדי רימונד ממדינת פרובינצה עמד על דעתו וימאן להשבע להקיסר על הדבר הזה.  אחרי כמה סכסוכים ואחרי אשר התערב גם בּוהימונד בדבר, השלים הקיסר עם רימונד, ואולם מהיום ההוא נשארה שנאה כבושה בין רימונד ובוהימונד, והקיסר משנאתו לבוהימונד נטה אחרי רימונד, אשר לא היה איש גאה וגאון כבוהימונד הנורמני.  בסוף ירח אַפּריל שנת 1097 נתאחדו צבאות נוסעי הצלב ממדינות פרנציה, לותר, פרובינצה ואיטליה לעלות על הסלדשוקים למלחמה, ואולם נגידי החילות קנאו זה בזה ונטרו איבה איש לאחיו.  גם עין הקיסר היתה צרה בהם, וזה הצר צעדי אונם מראשית מפעלם.  ההתעוררות הראשונה היתה לכבוד הדת, ואולם בינתים היה כל הדבר הזה לענין מדיני ולסלע המחלוקת בין ראשי החיל ובין הקיסר אליקסיוס, ועל פי הרוב גם בין נוסעי הצלב בעצמם.  כי כל אחד ואחד ממפקדי צבא המלחמה התנשא לאמר: "אני אמלוך או אני אהיה לשר ונגיד בארצות הנכבשות".  כל זה אירע עוד טרם נכבשו המדינות בארץ הקדם.

הצעד הראשון של חיל נוסעי הצלב היה להבקיע אליהם את עיר המבצר נקיה.  העיר הזאת היתה אז בירת ממלכת הסלדשוקים ושם חנה השלטן עַרסלאן, אשר משל עוד על רוב מדינות אסיה הקטנה.  השלטן התברך אז בלבו, כי אחרי המגפה, אשר היתה בחיל נוסעי הצלב, לא יהינו עוד לעלות על העיר פעם שנית.  לכן לא הכין את צבאותיו לקרב, באופן כי בנקל הניחו גדודי גוטפריד, אשר עברו את ים בּוספורוס בראשית ירח אַפּריל, עד קרוב לעיר וישימו עליה מצור.  השלטן בעצמו לא היה אז בבירת ממלכתו, ונגיד הצבא, אשר הפקיד תחתיו, חשב כבר למסור את העיר בידי נוסעי הצלב, מיראתו, כי לא יוכל לעמוד בפניהם.  ואולם כבוא אליו השמועה, כי השלטן הולך וקרב אל נקיה וחיל גדול עמו חזקו ידיו.  באופן זה החלה המלחמה בין הסלדשוקים והנוצרים.  ביום י"ד מאַי החלו הנוצרים לשפוך סוללה על העיר ולהסתער עליה בגבורה ולפרוץ בחומותיה.  ימים אחדים נלחמו צבאות נוסעי הצלב על החיל אשר עמד בעיר למשמרת והגין על חומותיה.  בינתים בא השלטן עם חיל רב ויחן לא רחוק מצבאות הנוצרים.  עצתו היתה להתנפל עליהם מאחוריהם, ובו בזמן יגיח חיל הסלדשוקים מהעיר, באופן כי תהיה המלחמה לנוסעי הצלב מפנים ומאחור.  ואולם צבאות הנוצרים קדמו אותו.  כאשר הסתער חיל השלטן ביום י"ז מאַי על הצרים קדם אותו הדוכס רימונד עם צבאותיו בתוקף ועוז.  וינוסו הסלדשוקים מן המערכה ויפול מהם עם רב (אומרים כי נפלו מהם כשלושים אלף איש).  באופן זה אפסה כל תקוה לעיר נקיה לעמוד עוד בפני חיל הנוצרים הצרים עליה.  ערסלאן שב לאסוף חיל גדול עוד הפעם להלחם על הנוצרים.  אבל בעיר הבירה לא יכלו להתחזק ימים רבים.  חיל פרובינצה חתר באחד המקומות חתירה עמוקה מתחת אחד המגדלים של חומת העיר, ותפול שם תחתיה.  ממערב העיר הגיחו הביצנטינים באניות עד החומה, אשר במקום הזה לא היתה בצורה כל כך.  ויהי כראות שר העיר, כי מצבו ברע וכי אי אפשר לו לעמוד בפני האויבים הרבים והעצומים, ויאמר להשלים עמהם ולמסור את העיר בידם.  אז הערים אליקסיוס וישלח להגיד להסלדשוקים, כי ישלים עמם בתנאים מרוצים יותר, אם יתנו רק את חיל הביצנטינים (אותם אשר התקרבו באניות לצד המערב עד החומה) לבוא העירה.  מלאכי הקיסר, אשר היו בקיאים בתחבולות כאלה, הצליחו להתפשר עד מהרה עם המשלמים, והאחרונים פתחו את השער לפני הביצנטינים ביום העשרים לירח מאַי, וכאשר נכנסו אלו העירה מהרו לסגור את השער,  באופן כי נשארו חילות נוסעי הצלב מחוץ לחומה, והקיסר היה לאדוני העיר[28].

אליקסיוס ידע בנפשו, כי העלה בדבר הזה על נפשו חמת כל נוסעי הצלב, יען אשר רמה אותם וגם קפח את שכרם.  כי סוף סוף לכדו צבאותיהם את מבצר נקיה, בעוד אשר קצר הוא ברנה ובלי עמל רב את אשר זרעו הם בחרף נפש.  למען שכך את הכעס והחמה של שרי הצבא אמר לחילות נוסעי הצלב, כי כל השלל הנמצא בעיר יהיה להם והוא לא יקח ממנו מחוט ועד שרוך נעל.  נגידי החיל ראו, כי אי אפשר להם לדין עמו, אחרי אשר התבצרו צבאותיו בעיר, לכן התפַּיסו לקחת את השלל הרב אשר מצאו שם.  ואולם אם גם למראית עין השלימו עם הקיסר, בלבם שמרו את הדבר הזה ונטרו לו איבת עולם.

אחרי כל הדברים האלה אסף הקיסר את ראשי החילות להועץ עמהם על דבר המלחמה העתידה.  ואחרי אשר נשבעו לו מחדש, כי יעבדו אותו והוא יהיה מושל בכל המדינות אשר יכבשו, הבטיח להם אליקסיוס מצדו לשלוח עמהם חיל גדול להיות להם לעינים במלחמתם באַסיה.  ראשי המחנות של נוסעי הצלב לא אבו להתעכב הרבה בדרך, כי עיניהם היו נשואות אל הארץ הקדושה, לפדותה מידי הסלדשוקים.

ביום כ"ז יוני עזבו צבאותיהם את עיר נקיה, וילכו הלאה דרך הרים ובקעות באורח בלתי סלול באַסיה  הקטנה, ופניהם מועדים לקרן דרומית-מזרחית של המדינות האלה.  ביום הראשון לירח יולי באו לבקעת דוריליום (היא אסקי-שיר כעת) ושם נפגשו בחיל השלטן, אשר אסף בינתים מחנה גדול, כמאה וחמשים אלף רוכבים בסוסים, להתיצב לפני נוסעי הצלב.  ערסלאן כִּון את השעה להתגרות מלחמה בחילות הנוצרים, אשר לפי שעה התפרדה חבילתם.  בוהימונד, טנקרד ורובירטו הקריבו עם גדודיהם ויעמדו בבקעת דוריליום, בעוד אשר יתר המחנה התעכב עוד בדרך מהלך כמה שעות מחיל החלוץ העובר לפניו.  הסלדשוקים הסתערו בחמה שפוכה על החלוץ ממחנה הנוצרים, כי אמרו לכלותם טרם יסיעו יתר השרים את גדודיהם למערכת המלחמה.  ואולם בוהימונד עמד בקשרי המלחמה ברוח גבורה ובחרף נפש, עד כי באו כל החילות לעזרתו ויכו את הסלדשוקים מכה רבה, ויפלו חללים רבים בחיל השלטן, והנשארים נסו לצד מזרח אַסיה.

על ידי הנצחון הגדול הזה נפלה כמעט כל אסיה הקטנה בידי הנוצרים.  נוסעי הצלב רדפו אחרי הסלדשוקים עד העיר הירקליאה-הקטנה (היא אריגלי כעת), אם כי היתה הדרך לא סלולה וגם חסר להם לחם ומזון, כי החריבו הסלדשוקים את הארץ טרם עזבו אותה.  בעיר הירקליאה נפרדו גדודי הנוצרים.  חיל קטן (ובראשו עמדו בלדוין אחי גוטפֿריד וטנקרד) הלך דרך קיליקיה לסוריה, ואולם החיל הראשי הלך דרך קסרין של קפודקיה[29] וקומנה[30] מצפון להרי ארמיניה (טורוס) ויבואו עד מרַש.  בדרך עברו נוסעי הצלב במקומות, אשר חנו שם הארמינים, ואלו התחילו גם מצדם להתגרות מלחמה בהסלדשוקים אדוני הארץ.  הדבר הזה היה לישועה גדולה לחיל הנוצרים.  לעיר מרש בא גם חיל בלדוין ונתעכב שם זמן מצער.  אחר כן נפרדו שני המחנות מחדש, בלדוין ואנשיו הלכו עד קרוב לנהר פרת ויכו שם בחברת האַרמינים את הסלדשוקים אשר שם (בחורף שנת תתנ"ח).  וישמע תורוס, שר אידיסה, את אשר עשה בלדוין להסלדשוקים (אשר משלו במדינה זו אחרי קחתם אותה בשנת ת"ת לאלף החמשי) וישלח לקרוא את הגבור מלותר לבוא אליו.  תורוס קבל את בלדוין בבואו אליו בכבוד גדול ויבחר בו, כי יירש את ממשלתו אחריו.  ואולם אחרי אשר עברו לבלדוין שבועות מספר באידיסה לא נעמה לו עוד הישיבה במקום הזה בלי כל מעשה ועבודה, ויאמר להפרד מתורוס וללכת משם.  ויקומו יושבי העיר לעכב את בלדוין אצלם, וידיחו את תורוס מנשיאותו וימיתוהו, ואת בלדוין הושיבו תחתיו על כסאו (בסוף החורף שנת תתנ"ח), ולפי הנראה היתה יד בלדוין בדבר.  ויתחזק הגבור הזה בממשלתו ברוח גבורה ועצה, והמאורע הזה הביא ברכה רבה לחיל נוסעי הצלב בכלל, כי היה להם בלדוין ממדינת אידיסה לעזר גדול.

בינתים הלך החיל הגדול של נוסעי הצלב ויעברו דרך רחוקה לצד נגב ויבואו עד נהר-אל-עזי (הוא הנהר אורונטס בסוריה);  משם הלכו על יד הנהר הזה עד בואם אל העיר הבצורה אנטיוכיה (ביום כ"א אוקטובר שנת 1097) ויאמרו לצור עליה.  העיר הזאת היתה בימים ההם אחת הערים היותר חשובות וגדולות על שפת הים הגדול (היא יושבת מהלך יום אחד מחוף הים), והמשלמים, אשר משלו בה אז, בצרוה מאד ויחזקו אותה בפני כל צר ואויב.  לצד נגב (אשר שם עברו מי נהר אורונטס) ולצד מערב היה מן הנמנע להתקרב אליה, ואולם גם לצד מזרח וצפון היה מעמדה איתן מאד.  חומה בצורה הגינה על העיר, וארבע מאות וחמשים מגדלים היו לחומה זו, אשר שם עמד חיל המשמר לירות בכל הקרב אליה.  בעיר אנטיוכיה משל אז האַמיר בגי ציאן, איש קשה ואכזר, אשר לעריצותו ואכזריותו לא היה קצב וגבול, ואולם רוח גבורה נוססה בו, לעמוד בפני חיל נוסעי הצלב, גם בטח באֶחיו המשלמים, כי ישלחו לו חיל לעזרה נגד הנוצרים.  ובאמת בא אחרי כן חיל עצום להושיע לו מיד נוסעי הצלב, אבל אֵחר זמן בואו.

נוסעי הצלב החלו לצור על העיר, אבל נהגו בזה בשתי ולא בגבורה.  כי היה העם עיף ויגע מעמל הדרך הרב, עד כי באו לפני שערי אנטיוכיה, ויאמרו להנפש שם ולהתענג על הדר הטבע במקום ההוא, אשר היה אז כגן רטוב מלא ברכת ה'.  בקלות דעתם לא שמו לב לאסוף מזון לימים הבאים, למען לא יבואם אחרי כן מחסור, אלא אכלו ושבעו ולא הותירו, באופן כי אחרי שבועות אחדים קדמו אותם ימי עוני ורעב.  חיל המצור לא השגיח על מוצאי העיר, להזהר מפני חיל בגי ציאן העומד בתוך אנטיוכיה, ובכלל התרשלו נוסעי הצלב מאד ולא דאגו לאחריתם.  בגי ציאן הכיר תיכף את המעֻות הזה וימהר להשתמש בו לרעת הנוצרים החונים על אנטיוכיה.  צבאותיו יצאו מן העיר באלו המקומות, אשר לא הפקידו נוסעי הצלב שומרים להם, ויסבו את מחנה הנוצרים ויתנפלו עליהם מאחריהם, גם מנעו את העגלות הטעונות בר לבוא אל מחנה הצרים.  בינתים באו ימי החורף והמטר נתך ארצה בשטף גדול, ויתקלקלו הדרכים באופן מבהיל מאד.  אז ראו הנוצרים את נפשם ברעה גדולה, כי לרגלי המחסור והקור פרצו גם מחלות בחיל הצבא ויפל מהם רב.  אומרים, כי מתו בעת ההיא קרוב לחמשה עשר למאה (החלק השביעי של כל הנוצרים החונים על אנטיוכיה).  לרגל התקלה הזאת נמס כל לב ורפו כל ידים, גם החלו רבים להתלונן על המנהיגים, על אשר הביאו אותם לידי מצב כזה.  בימים ההם חדל כל סדר וכל הנהגה בחיל הצרים, איש הישר בעיניו יעשה, כי שלח כל אחד את ידו בבזה לשבור את רעבונו, ולקול נגיד ומצוה לא שמע.

ראשי החיל נתנו אל לבם, לתקן את המעוות ככל יכלתם.  למען לא יוסיפו הסלדשוקים להציק להם.  בנו סוללות סביב למחניהם והתבצרו שם.  הארמינים קבלו על עצמם להוביל לחם ומזון בדרכים עקלקלות לחיל נוסעי הצלב, ובהיותם גרי הארץ ובקיאים בדרכים האלה הצליח בידם על הרוב להניס את משאם מפני חיל הסלדשוקים, אשר פשטו במקומות האלה לבוז בז.  ובעת אשר התבצרו נוסעי הצלב במחניהם באו באניות על נהר אורונטס מושיעים חדשים, נוצרים, אשר התלקטו שמה מארבע פנות העולם, וביחוד מערי החוף ביון, באיטליה ובמדינות פרנציה.  האנשים האלה, עזי נפש ומלומדי מלחמת-הים מנעוריהם, שטו מאז על אניותיהם בימים שונים, להתנפל על עוברי הימים.  כאשר שמעו את שמע מסעי הצלב באה עצה בלבם, להספח אל חיל המתנדבים, לעזור להם במלחמתם על אויבי הדת הנצרת.  מעת התחילה המלחמה בין הנוצרים והסלדשוקים נהרו אל המדינות האלה מכל עבר ופנה, וכמה פעמים היתה הרוחה לנוסעי הצלב על ידיהם.  פקידי חיל הצרים על אנטיוכיה שלחו לקרא להפירטים האלה, למען יבואו ויציקו לחיל העיר מצד הנגב על נהר אורונטס.  אמנם נסוּ הסלדשוקים להניס אותם, כאשר קרבו אל אנטיוכיה, אבל גוטפריד ואנשיו באו לעזרת הפירטים, ויכו מכה רבה בצבאות בגי ציאן וימיתו בהם עם רב.  מעת ההיא לא ערבו עוד הסלדשוקים לצאת מן המבצר, כי אם נשארו לפנים מן החומה ויחכו, כי יבואו מושלי המדינות הקרובות לעזרתם.

בחדש דצמבר שנת 1097 בא המושל מדמשק לעזור לאחיו באנטיוכיה.  בדרכו פגש בגדוד אחד של נוסעי הצלב, שלשים אלף איש במספר, אשר הלכו להביא לחם ומזון לחיל הגדול.  בראש המחנה הזה עמדו  בופימונד וריבירטו נסיך פֿלנדרן.  ביום האחרון לשנת 1097 פרצה המלחמה בין הנוצרים והמשלמים, ותעז יד נוסעי הצלב על חיל דמשק, ואם כי לא נצחו הראשונים נצחון גמור, הנה על כל פנים שב חיל דמשק למקומו, כי נוכח שלא יעמוד בפני נוסעי הצלב הרבים והעצומים.  עברו שבועות מספר והנה נסה האַמיר רצוַאן מארם-צובא לעזור לעם אנטיוכיה.  ביום התשיעי לירח פיברואר שנת 1095 נפגשו המשלמים בחיל הנוצרים.  ואולם בוהימונד קדם את פניהם בעוז וגבורה והבריח אותם מן המחנה.  אז ראו המשלמים, כי לא תהיה להם תקומה מפני הנוצרים, אם לא יאספו חיל גדול ועצום להלחם בהם.  ובאמת אסף האַמיר קרבוגא ממוסול חיל גדול ממדינות הקרובות והרחוקות כחול אשר על שפת הים, ובסוך החורף שנת תתנ"ח הגיח על מחנה נוסעי הצלב החונים סביב לאנטיוכיה.  ולשרי החילות הוגד דבר בוא קרבוגא וחילו ויפחדו האנשים מאד, כי אלו היה בא החיל הזה טרם נכבשה אנטיוכיה בידי הנוצרים, כי אז היתה אחרית אלו להכרית, בהיות להם המלחמה מפנים ומאחור בלי למצוא מקום להתבצר שם.  ואולם בוהימונד התאזר עוד לעלות על אנטיוכיה בסערות מלחמה, טרם יבוא קרבוגא.

בוהימונד לטש מכבר את עיניו על אנטיוכיה, כי תקום לו למורשת אחוזה.  בפעם הזאת השתמש בשעת הכושר להשיג את תאות נפשו.  טרם כל הבריח את שר הצבא טטיקיוס, אשר שלח הקיסר אליקסיוס לפקח על כל מעשי נוסעי הצלב, כי אמר לו בוהימונד, כי מתנכלים עליו שרי החילות להמיתו, יען היטב חרה להם על הקיסר.  אחרי אשר ברח טטיקיוס מן המחנה דבר בוהימונד על לב נגידי החיל, כי יקיימו את אנטיוכיה בידו, גם אִיֵם עליהם, כי יפרד מן המחנה, אם לא תעשה בקשתו.  שרי הצבא נעתרו לו בדבר הזה, ואז שת בוהימונד עצות בנפשו, למהר להבקיע אל העיר.

ובמבצר אנטיוכיה נמצא איש ארמיני אחד ושמו פירוץ, אשר קבל עליו את דת האסלאם, ובגי ציאן הפקיד אותו אז למצביא על גדוד אחד השומר את אחד המגדלים.  עם האיש הזה בא בוהימונד בסתר במשא ומתן, כי חרה לפירוץ מאד על האמיר ויאמר לנקום בו את נקמתו במסרו את העיר בידי הנוצרים.  טרם נגמר הדבר בין בוהימונד ובין פירוץ אסף הראשון עוד הפעם את רעיו, שרי החיל, ויבקש מהם, כי ישבעו לו על הדבר הזה, לקים בידו את אנטיוכיה למורשת אחוזה;  רבים התנגדו לחפצו, ואולם בוהימונד ענה להם בקרת רוח: טוב הדבר, נחכה עד אשר יבוא חיל קרבוגא ההולך וקרב אלינו.  ובאמת באה השמועה, כי האמיר קרבוגא הולך וקרב אל המחנה, ויחרדו נוסעי הצלב וימס לבם.  בצר להם חלו את פני בוהימונד, כי לא ירף את ידו מאחיו ויקום לעזרתם, ואולם הוא לא קם ולא זע, עד אשר נכנע לב השרים לעשות את בקשתו.

אחרי אשר נשבעו לו פקידי הצבא על הדבר הזה הוליך בוהימונד גדודים רבים מצבא נוסעי הצלב דרך הרים ובקעות אל המקום, אשר שם עמד המגדל, שבו הפקד פירוץ לשומר.  בבקר השכם, טרם עלה השחר, הגיחו הנוצרים על העיר, ואיש לא עמד בפניהם.  במהירות גדולה פתחו אחר כן את שער העיר לאחיהם הבאים אחריהם.  טרם נודע להסלדשוקים את אשר עשה בוהימונד, והנה נתמלאה כבר העיר גדודים גדודים של נוסעי הצלב.  ואלה פשטו ברחובות ובחצות העיר ויכו לפי חרב את כל הנופל בידם.  גם האַמיר בגי ציאן נפל במלחמה.  רק בנו ואיזה אלפים מחיל הסלדשוקים נמלטו ויתבצרו במגדל אחד בגבורה נפלאה.  נוסעי הצלב לא שמו לב לזאת, גם לא זכרו, כי עוד מעט ויבוא קרבוגא עם חיל גדול לאנטיוכיה.  לפי שעה שמחו בנצחונם ויהרגו את כל המשלמים יושבי העיר, ואת רכושם בזזו להם.  בלי סדר וחשבון לקחו להם את כל הנמצא, גם לא דאגו לאחריתם, להכין לחם ובר לימים יבואו.  כי השרים לא עצרו כח למנוע את האנשים מבוא בדמים, ולדבר על לבם כי יחדלו מהשחית.  בימים אחדים בקקו את אנטיוכיה ועשוה כמצולה שאין בה דגים.

שלשת ימים אחרי כבוש אנטיוכיה בא קרבוגא עם חיל עצום ורב מאד[31].  החיל הזה אֵחר מעט את המועד לבוא, כי תחת לעלות בדרך קצרה אל אנטיוכיה הלך דרך אידיסה, אשר שם משל אז הנסיך בלדוין ויצר על העיר הזאת ללכדה.  ואולם בלדוין עמד בפני החיל העצום הזה בעוז וגבורה, ואם כי קצרה ידו לנצח על המשלמים, הנה עכבם לכל הפחות שבועות אחדים בדרך, ועל ידי זה הציל את חיל נוסעי הצלב מכליון חרוץ.  כאשר בא קרבוגא עם מחנהו עד לפני אנטיוכיה נאכפו כל הנוצרים בעיר המבצר להתבצר שם.  באופן זה נהפך הסדר.  הפעם באו הנוצרים במצור בפנים החומה, וחיל המשלמים חנה עליה והציק לה בכל שעריה.

כבר ראינו, איך נואלו נוסעי הצלב לבלי דאוג לאחריתם.  כי תחת להכין במהירות גדולה צרכי אוכל לעת צרה, אם יבוא חיל קרבוגא עליהם, בלו את הימים במאכל ומשתה והלולים והשחיתו את כל אשר מצאו בעיר.  כאשר שם קרבוגא מצור על אנטיוכיה היה תיכף הרעב בחיל נוסעי הצלב, כי סגר עליהם חיל המשלמים את הדרך, לבלי תת להם להספיק מזון להנמצאים בעיר.  ביום התשיעי לירח יוני החלו המשלמים לעלות בחומה בסערות מלחמה;  ובן בגי-ציאן אשר נשאר במגדל עם אנשיו עזר להם מצדו.  ואולם בשעת הסכנה התעודדו נוסעי הצלב בגבורה נפלאה להגן על העיר מפני האויב.  בחרף נפשם נלחמו ויכו את האויב אחור.

קרבוגה ראה ונוכח, כי לא ינצח על הנוצרים במלחמה, לכן משך את ידו מלהלחם עמהם, אלא חנה כדור על העיר וסגר על הנוצרים את הדרך, מהספיק להם צרכי אוכל נפש.  ורק בן האמיר בגי-ציאן ואנשיו נלחמו מראש המגדל עם נוסעי הצלב.  כעבור ימים אחדים תם הלחם בעיר והרעב הציק לנוסעי הצלב מאד.  נוסף לזה היה להם לעמוד על המשמר בפני חיל המשלמים הנלחמים בהם מראש המגדל. עיפים וחסרי כח עמדו כל היום וכל הלילה על רגליהם להלחם, באין לחם לשבור רעבונם.  רבים מהם מתו ברעב, ורבים נפלו אל האויב, או כי נמלטו בהחבא מן העיר.  ולא רק אנשי הצבא ברחו מאנטיוכיה, כי אם גם רבים מן המפקדים ושרי החיל, וביניהם גם הקונדי שטיפן מבלואה.  הוא נס מהעיר וירד באניה לשוב לאסיה הקטנה.  הדבר הזה הביא מורך בלב אלו שנשארו, כי פתאום עברה הרנה במחנה: שרי החילות עוזבים את המבצר להמלט לנפשם!  הבהלה הקיפה את כל העיר, והמונים המונים נהרו אל שעריה.  ומי יודע, מה היתה אחרית דבר, אלמלא עמדו בוהימונד ואדהימר (שליחו של האפיפיור) בפרץ, להרגיע את העם.

ביתים חזק הרעב בעיר מיום ליום.  בעת הזאת נועדו כל שרי הצבא ויפקידו את בוהימונד לראש ולנגיד על כל החיל, כי ראו ונוכחו, כי זולתו לא יוכל איש לעמוד בפרץ ולעצור בעם בשעת חירום כזאת.  בוהימונד התאזר עוז להפיח רוח אומץ וגבורה בלבות בני חילו.  הוא יסר קשה את כל המתפרצים והסרבנים, אשר לא שמעו לקול נגידיהם ופקידיהם.  אחר כך גמר בדעתו להגיח אל חיל הצרים ולנסות אליהם דבר;  טרם נגש למלחמה שלחו דברו אל האמיר קרבוגא, כי יעלה מעליהם בשלום;  ואולם האמיר ענה בגאוה וגודל לבב, כי שתים הוא נוטל על הנוצרים, ועליהם לבחור כטוב בעיניהם: אם לצאת אליו ולקבל עליהם את דת מחמד, או למות.  אז ראה בוהימונד, כי אין מפלט ומנוס לו, בלתי אם להלחם באויביו.

חיל נוסעי הצלב עלה אז למספר מאה וחמשים אלף, אנשים מרי נפש, אשר קוו רק למות מות גבורים.  בוהימונד צוה לחילו, כי בשעת הדחק יצומו הם, או ישברו את רעבונם בעשב השדה ובקליפות הדקלים, ואולם לבהמתם יתנו די שבען.  את מצות בוהימונד שמרו מיום הפקד לשר מצביא על כל החיל, ואין פרץ ואין צוחה, כי ידעו את ידו החזקה ואת רוחו הקשה.  ואולם בחיל קרבוגא, אשר מספרו היה לכל הפחות פי שנים ממספר הנוצרים, גבר הפרוד מיום ליום.  קרבוגא לא שם לבו לזאת, כי חשב את הנוצרים בתור פגרים מתים, אשר לא יהינו להתגרות בו מלחמה.  וככה חבק את ידיו בעצלתים.

ביום כ"ח יוני בבקר השכם הגיחו צבאות נוסעי הצלב מן העיר.  קרבוגא שחק להם ולא הפריעם מעבודתם כאשר בנו גשר לעבור על נהר אורונטס.  רק אחרי אשר תם כמעט כל החיל לעבור על הגשר הבנוי שלח את גדודיו להלחם בנוסעי הצלב.  בוהימונד קדם את פני הסלדשוקים באומץ ובעוז ויכם אחור, אחרי כי נפלו מהם רבים.  בראות הנוצרים, כי היתה מגפה בחיל המשלמים, ותחי רוחם;  ויקומו כלם ברוח גבורה וילחמו בחיל הסלדשוקים.  ואלה, אשר גבר הפרוד ביניהם, לא עמדו בפני הנוצרים, אשר הסתערו עליהם בחמה שפוכה.  עברו שעות אחדות – וחיל קרבוגא הרב נפזר לכל רוח!  ויבואו נוסעי הצלב אל מחנה האויב ויבוזו שם שלל רב מאד.  ותהי ביום ההיא תשועה גדולה לחיל הנוצרים.

 

ה: כבוש פלשתינה

מצב נוסעי הצלב אחרי הנצחון באנטיוכיה.  הסכסוכים בין אליקסיוס ובין נוסעי הצלב.  רימונד ובוהימונד.  אליקסיוס נבאש בעיני נוסעי הצלב.  הם מקיימים את אנטיוכיה בידי בוהימונד.  אליקסיוס חפץ לעכב את נוסעי הצלב בדרך.  הם משתוקקים לעלות על ירושלים.  חיל מצרים כובש בינתים את ירושלים.  הנוצרים באים על העיר לצור עליה.  המחסור בחילם.  תשועתם על ידי אניות באות מאיטליה.  נוסעי הצלב בונים סוללה על העיר.  נוסעי הצלב לוכדים את ירושלים.  ההרג הרב בישמעאלים והיהודים.  טנקרד שולח בביזה את ידיו.  היהודים (רבנים וקראים) נסחבו לבית-הכנסת ונשרפו שם.  הסכסוכים בדבר הממשלה בירושלים.  גוטפריד נבחר למושל.  רימונד עוזב את העיר בחרי אף.  הויזיר ממצרים בא בחיל כבד לפלשתינה.  המחנה על יד אשקלון.  המלחמה בין הנוצרים והמשלמים.  נצחון הנוצרים.  המגפה הגדולה בחיל מצרים.  המצור על אשקלון.  מסבת פרוד הדעות בין הנוצרים נשארה אשקלון בידי הסלדשוקים.  בוהימונד שב לאנטיוכיה.  הוא הולך למלחמה על הטורקומנים.  הוא נשבה במלחמה.  מות גוטפריד.  הסכסוכים על דבר הממשלה בירושלים.  בלדוין נבחר למלך.  טנקרד מושל באנטיוכיה.

אחרי אשר נפדו חילות הנוצרים מידי אויביהם הקשים נחה שקטה המלחמה זמן מה.  שרי הצבא אמרו לתת מנוח מעט לאנשיהם, אשר כל ימי החורף עד אמצע הקיץ שנת תתנ"ח לא נתן להם מרגוע.  החיל הראשי נשאר בעיר אנטיוכיה, אשר אמנם לרגלי המלחמות אשר היו בתוכה ולפני שעריה יצא ממנה הודה והדרה.  העיר וסביבותיה היו כגן עדן טרם באו צבאות הנוצרים עליה.  בחלק גדול מן העיר, הוא המקום לקרן דרומית-מערבית, נמצאו גנים ופרדסים למכביר;  גם מגרשי העיר היו מלאים גני חמד ועצי פרי;  על כן היה גם אקלימה טוב ומגרשיה יפים מאד.  ואולם בשעת המלחמות נחרבו הגנים והפרדסים, ומרוב החללים והפגרים נתעפש האויר ורבו המחלות באנטיוכיה.  רבים מנוסעי הצלב מתו בקיץ שנת תתנ"ח.  וביחוד התאבלו על מות הליגט (שליחו) של האפיפיור, הוא ההגמון אדהימר (מת ביום א' אוגוסט שנת 1098), אשר כל ימי היותו במערכה הלהיב את לבות הנוצרים לאהבה ואחוה.  ובאמת פרצו תיכף אחרי מותו סכסוכים בין ראשי הצבא;  בוהימונד דרש, כי יקיימו חבריו את העיר בידיו למורשת אחוזה, כי כן התנה עמהם, לפני לכדו את אנטיוכיה, טרם בא חיל קרבונה.  רימונד, אשר שנא את בוהימונד וידו היתה עם הקיסר, התנגד לזה, באמרו, כי תנאי התנה אליקסיוס עמהם, טרם צאתו למלחמה, כי כל המדינות אשר ילכדו נוסעי הצלב – לו הן.  עוד אלו מדיינים זה עם זה, והנה נודע בינתים לנגידי החיל דבר נפל באסיה, אשר הכריע את הכף לטובת בוהימונד.

בעת אשר עזבו צבאות נוסעי הצלב את נקיה ללכת עד אנטיוכיה שלח הקיסר אליקסיוס חיל גדול של הביצנטינים למערב אסיה-הקטנה וילכדו את סמירנה, את אֶפיזוס ואת סרדם ועוד איזו מדינות מיד הסלדשוקים.  גם את מדינת פריגיה (פרגותה) לכד הקיסר ויבוא עד עיר פלומיליום.  שם באה אליו השמועה ממצור אנטיוכיה, כי נמצאו שם נוסעי הצלב בצרה גדולה וחיל קרבונה חונה על העיר.  אלו הנמלטים, אשר ברחו מאנטיוכיה בימי המצור, הודיעו לו, כי אי אפשר לחיל נוסעי הצלב לעמוד ימים רבים בפני האויב העצום ממנו, אם לא תבוא להם עזרה מרחוק.  ואולם אליקסיוס לא קם ולא זע לשמועה הרעה הזאת.  ונהפוך הוא;  הקיסר חשב אז מחשבות, לשים קץ לכל המלחמה הזאת, כי די לו להציל את ארצו משטף חילות הסלדשוקים ולרכוש לו מדינות אחרות, אשר כבש אז.  ומה לו ולנוסעי הצלב?

שרי הצבא שמעו את הדבר הזה, ויחר להם מאד על הקיסר, ולכן הסכימו לבוהימונד, כי תקום בידו אנטיוכיה לאחוזה.  רק רימונד הוסיף עוד לחרחר ריב, עד כי נחלט בהסכמת כל הנסיכים לשלוח את הקונדי הוגו ואנשים אחדים עמו אל הקיסר לביצנץ להתפשר עמו בדבר הזה.  ואולם השתדלות הקונדי הוגו לא עלתה יפה, כי דבריו לא מצאו מסלות בלב הקיסר.  להוגו היו כבר כל הסכסוכים האלה למשא כבד, ולכן לא שב עוד לסוריה, כי אם חזר מביצנץ לארצו ולמולדתו.  הריב בין בוהימונד ובין רימונד, בין הנורמנים ובין בני פרובינצה, הלך וגדל מיום ליום.  מסבה זו עברו כל ימות הקיץ שנת תתנ"ח וגם ראשית ימי הסתיו שנת תתנ"ט ונוסעי הצלב עמדו עוד באנטיוכיה בחבוק ידים.

בוהימונד והנורמנים אשר אתו לא אבו לעזוב את אנטיוכיה, עד אשר תקום לו לאחוזה.  גם רימונד אמר להשאר שם, ואולם בני חילו התחילו להתרעם עליו.  כי עם כל שנאתם להנורמנים רע היה עליהם המעשה לחבק את ידיהם בעצלתים תחת לחתור אל מטרתם, לעלות על הארץ הקדושה וללכדה.  ותהי צעקת נוסעי הצלב גדולה על ראשי החילות, אשר עשו את עניניהם הפרטיים עיקר ואת הענין הקדוש, אשר אליו נשאו את נפשם בעזבם את מולדתם ואת אירופה, טפל.  "הן אם לא יאבו ללכת עמנו" אמר העם בתלונתו "נתנה ראשים אחרים עלינו, והם יעלו אותנו אל המקום אשר אליו כלתה נפשנו, להשתטח על קבר המשיח ולהתפלל שם.  הלא רק לתכלית זו עזבנו את מולדתנו ובתינו.  ואם יוסיפו השרים להלחם זה בזה על דבר אנטיוכיה, כי אז אין טוב לנו אלא להחריב את העיר ולהרסה כלה".  ויהי כשמוע רימונד את הדברים האלה, ובדעתו, כי לרוב גדלה תלונת העם עליו, ויקם בראש חילו ויעזוב את אנטיוכיה (בראשית החורף תתנ"ט) ויבוא בסוריה עד מערה, עיר בצורה בימים ההם, ויצר עליה.  ואולם עודנו חונה שם עם אנשיו, ויבואו גם בוהימונד ואנשיו מאחריהם, למען לא תפול העיר בידי רימונד.  חיל נוסעי הצלב לכד את העיר, ואז פרץ עוד הפעם ריב בין בוהימונד ובין רימונד על דבר האחוזה הזאת, וכה עברו שנית ימים רבים ללא מפעל ומעשה מצד הנוצרים.  כראות בני פרובינצה את הדבר הרע הזה, ויחר להם מאד, ויקומו ויחריבו את העיר בחמתם.

אז הלך רימונד עם חילו לצד דרום במדינת סוריה, ובוהימונד נשאר באנטיוכיה ויתחזק שם כשר ומושל ואין מוחה בידיו.  הדבר הזה חרה לרימונד, ובקנאתו בבוהימונד גמר בדעתו לבלי עלות בראשונה על ירושלים, כי אם לבוא על מדינת טריפוליס[32] לרשת אותה לאחוזה.  ביום י"ד פברואר שנת 1099 בא חיל רימונד לחקרה אשר בטריפוליס ויצר על העיר.  גם יתר שרי החיל אשר לנוסעי הצלב באו אחרי כן לעזור לו, ורק בוהימונד נשאר באנטיוכיה, ובלדוין נשאר באידיסה.  ימי המצור נמשכו, ורבים מנוסעי הצלב התאוננו על זאת, כי אמרו להחיש פעמיהם לירושלים.  בינתים בא שליח מאת הקיסר אליקסיוס אל נוסעי הצלב בבקשה, כי יחכו עוד עד אמצע הקיץ תתנ"ט, ואז יבוא הוא עם חיל גדול לעלות עמהם על ירושלים.  הדבר הזה נעשה בלי ספק על פי עצת רימונד, אשר כבר ראינו למעלה, כי בסתר היתה ידו עם הקיסר נגד בוהימונד.  רימונד קוה, כי עד הזמן המוגבל ילכד את טריפוליס, ואז תקום לו המדינה הזאת לנחלה.  ואולם נוסעי הצלב לא אבו שמוע בקולו, באמרם: "יודעים אנו באליקסיוס, כי שונא הוא לבוהימונד, ואם יבוא עם חילו לסוריה, אז בודאי יתגרה מלחמה בו, ועל ידי זה יהיה עכוב חדש בדבר;  ואולם אנו רק אל ירושלים עינינו נשואות.  לכו ונלכה שמה!"  בחפצם הנמרץ לעלות על ירושלים קמו באמצע ירח מאי ויציתו אש באהליהם ויקראו: "אין לנו חלק במלחמת טריפוליס, אל ירושלים נרימה פעמנו!"  אמנם חרה לרימונד עד מות על הדבר הזה ויבך מרה;  אבל בראותו, כי אין עצה ואין תחבולה לעצור בעד חפץ העם, קם גם הוא וילך עמהם.

בסוף ירח מאַי שנת 1099 עזבו צבאות נוסעי הצלב את טריפוליס לעלות על ירושלים וללכדה.  ואולם בינתים קמה להם מניעה יותר גדולה בדרכם זה.  כבר ספרנו, כי ארץ סוריה היתה בשכבר הימים למורשת אחוזה בידי הכליפים לבית עלי (פאטמה) ממצרים, ורק באמצע שנות המאה הי"א למספר הרגיל תפשוה הסלדשוקים.  ויהי כאשר צרו נוסעי הצלב על נקיה וישלחו מלאכים אל מושל מצרים לאמר: "לכה ונכרתה ברית שלום ונלחמה יחד עם הסלדשוקים".  ממשלת מצרים נאותה לקול הקריאה הזאת ותשלח ציריה אל חיל הנוצרים לראות את הנעשה שם.  נוסעי הצלב חנו אז, כאשר באו צירי הכליף ממצרים לאסיה, על אנטיוכיה.  וישובו ויגידו לשולחם, כי יותר טוב לממשלת מצרים, כי תעמוד מנגד בכל הריב הזה ותחכה עד אשר יחלשו הסלדשוקים והנוצרים במלחמה, ואז הנקל יהיה להכליף ללכוד את ירושלים מחדש.  ובאמת שלח הוִיזיר אלפצאל ממצרים בראשית שנת תתנ"ח חיל צבאו, וילכדו את ירושלים ובנותיה.  ולהנוצרים שלח לאמר, כי לא יתן להם לבוא בהמון גדול לעיר הקדושה, בלתי אם בתור עולי רגל פשוטים, ובמספר מעט יוכלו לסייר את הארץ ולהשתחות על הקברים הקדושים להם.

ואולם נוסעי הצלב לא שמו לב אל זאת.  מספרם אמנם התמעט כבר בדרך, מסבת המלחמות והמגפות שהיו במחניהם.  גם רבים מהם נשארו באידיסה ובאנטיוכיה, באופן כי החיל הראשון שעלה על ירושלים היה רק במספר עשרים אלף איש.  ואולם תשוקתם העזה לראות את העיר הקדושה ולפדותה מידי הכופרים חזקה את לבם, לבלי ינוחו ולבלי ישקטו עד כי יקימו את מזמת לבם ורגליהם תהיינה עומדות בשערי ירושלים.  מטריפוליס הלכו דרך חוף הים הגדול ויעברו על בארות, צידון, צור ועכו.  חיל המשלמים בערים האלה לא עמדו בפני הנוצרים, כי נפל פחד נוסעי הצלב עליהם, גם נעזרו לפעמים על ידי זה, כי חרה להסלדשוקים החונים שם על הכליף ממצרים אשר בא לארצם.  מעכו פנו נוסעי הצלב לרמלה, ומשם הלכו בלי סדרים ובלי משטרי-מלחמה איש איש לעברו, לבוא עד ירושלים, כי לא יכלו להבליג ברוחם עד בואם אל אדמת הקדש.  כאשר נראו להם ראשי המגדלים של ירושלים (ביום ז' יוני שנת 1099) נפלו כלם על פניהם ופיהם מלא תודה ורנן לאלהי מושיעם, אשר החיה אותם וקימם ליום הזה, לראות את העיר הקדושה בעיניהם.

תיכף בבואם לפני ירושלים שמו עליה מצור.  רובירטו ממדינת פלנדרן ורובירטו ממדינת נורמנדיה חנו על העיר לצד צפון.  מים לעיר העמידו גוטפריד וטנקרד את מחניהם, מנגב חנה רימונד עם בני פרובינצה ההולכים עמו.  ורק בצד מזרח, מול הר הזיתים, לא העמידו חיל המצור.  מבלי לעשות את ההכנות הנצרכות אמרו נוסעי הצלב להסתער בלי עכוב על המבצר וללכדו, כי לתשוקתם העזה לבוא לעיר הקדושה לא היה קצב וגבול.  ואולם חיל הכליף החונה בעיר עמד בפניהם ולא נתנם לבוא העירה, באופן כי הוכרחו הנוצרים לבנות עליה מצור.  ואמנם לא בנקל שפכו סוללה על העיר, כי כידוע עניה ארץ הנגב בפלשתינה בעצי יער וגם במעינות מים, באופן כי חסרו לנוסעי הצלב העצים הדרושים לבנות סוללות, וגם הלחם אזל מכליהם, ועוד יותר מזה הציק להם הצמא.  נחל קדרון, המספיק לפעמים מים לתושבי ירושלים וסביבותיה, יבש כדרכו בכל שנה ושנה בימות החמה.  לא נשאר לכל בני החיל הרב אלא מעין השלח, אשר רק אחת לשלשה ימים הספיק מים בצמצום גדול, וגם היו מימיו דלוחם ונרפשים.  סביבות ירושלים פשטו גדודי הערביאים, אשר נפלו על העגלות הטעונות לחם ומזון, שהובילו להם נוסעי הצלב, ולא השאירו להם מחיה.  מלבד זאת נוכחו צבאות הצרים על העיר, כי ידיהם לא תעשינה תושיה, טרם יבנו סוללות ויעשו מכונות ומחי-קבל להסתער על חומת ירושלים.  באופן כזה נואשו כבר נוסעי הצלב ויאמרו לעלות מן העיר.

כמעט בהסח הדעת באה להם ישועה ביום י"ז יוני.  כי אלו הספנים, אשר עזרו להם כבר במלחמתם על אנטיוכיה, באו בתשע אניות ליפו, וישלחו להגיד לחיל נוסעי הצלב, כי הביאו להם כל הדרוש להספיק להם מזון וגם לבנות מצור על ירושלים.  ועתה אל יתמהמהו ויבואו להגן עליהם בדרך מיפו לירושלים.  נוסעי הצלב שמחו מאד על התשועה הגדולה הזאת, וישלחו גדוד אחד לשמור על הספנים בדרך.  בעברם מירושלים ליפו פגשו במחנה ערביאים, אשר התנפלו עליהם ויאמרו לגזול מהם את העגלות אשר הובילו אתם.  ואולם הנוצרים עמדו בפניהם ברוח עוז ויבריחו אותם, ואת כל הנמצא אתם בזזו להם.  את השלל הביאו עמם ליפו, ויאכלו וישתו שם ויחוגו בשמחה גדולה.  ואולם בבואם לחוף העיר ויאמרו לגשת אל אניות הנוצרים והנה נבהלו לראות, כי צי אדיר של המצריים סגר עליהם את הדרך ואי אפשר להם לעבור הלאה ביבשה.  אז מהרו נוסעי הצלב ויטענו על עגלותיהם את כל משא האניות, גם הורידו מהן את התורן, חבלי הספינות, היתדות, מסמרות הברזל וכל אשר פרקו מעל האניות וישאו במשא להביא לירושלים, והשאר עזבו בלב ים.  בשובם לירושלים היתה דרכם צלחה ויבואו אל המחנה, אשר שמחו מאד לקראתם, כי הביאו להם לחם ויין, כלי מלחמה וגם אנשים יודעים במלאכה.

באופן זה החלו לבנות מצור על ירושלים, כי גם עצים הביאו להם ממרחק רב.  טנקרד מצא עצי בנין, אשר כבר השתמשו בהם המצריים בעת שצרו על העיר, ואת העצים האלה טמנו אחר כן במקום סתר.  מהלך ארבע פרסאות הוביל טנקרד את העצים האלה טעונים על גמלים.  מחציתם לקח רימונד, ואחד האנשים אשר באו באניה דרך יפו, אמן ובקי בענינים כאלה, בנה מכונות להסתער על החומה, ומחציתם לקח טנקרד ויבן מגדל גבוה להצר משם לירושלים ולירות על חיל העיר.

ביום השביעי לירח יולי כלו הבונים את מלאכתם, וחיל נוסעי הצלב החל לנסות דבר אל החומה.  בחמה שפוכה נלחמו הנוצרים ובחרף נפש עמלו לפרוץ פרץ רחב בחומה, או לעלות עליה בסערות מלחמה;  חיל הנוצרים היה במספר עשרים ואחד אלף איש, ואולם חיל המצריים העומדים בעיר היה קרוב לששים אלף.  משני הצדדים נלחמו בגבורה ובעוז.  רימונד ראה, כי מעבר השני לחומת ירושלים נמצאה תעלה עמוקה, אשר אי אפשר לעבור עליה, ויצו רימונד לאנשיו, כי יביאו אבנים וישליכום מעל המגדל, וימלאו את התעלה אבנים.  שלשה ימים רצופים עמלו הנוצרים בדבר הזה.  ביום י"ד יולי היה הכל מוכן לעלות בחומה.  ראשי החילות צוו, כי יכינו להם צבאותיהם סולמים לעלות בהם בחומת העיר לצד מזרח.  בינתים עמלו הצרים בכל כחם, לפרוץ פרץ בחומת העיר לצד מערב או לצד דרום.  ביו י"ד יולי נלחמו כל היום בלי הרף.  המצריים נלחמו בגבורה נפלאה להגן על ירושלים, בעוד אשר הנוצרים השליכו נפשם מנגד ללכוד את העיר.  הנוצרים, אשר נסו לעלות בסלמים על החומה, נדחפו ע"י חיל המשלמים העומדים עליה למשמר אחורנית, ואולם חדשים באו תחתיהם לנסות גם הם את כחם.  כאשר עבר היום שקטה אמנם המלחמה כל הלילה, ואולם משני הצדדים חכו בכליון עינים לקראת בקר.  המצריים חשבו, כי יפרצו הנוצרים בחומת העיר בשעת חשכה, או כי יעלו עליה בסולמים;  לעומת זה פחדו הנוצרים, כי יגיחו המשלמים מן העיר לשרוף את מכונות המצור באש.  בבקר השכם החלה שנית המלחמה, אשר ארכה עד הצהרים.  כאשר נטו כבר צללי ערב הגישו גוטפריד ואיסטכיוס את מגדל המצור עד לפני החומה, וימהרו לבנות גשר המוביל מן המגדל אל החומה ולעבור עליו.  הם בעצמם היו הראשונים, אשר עמדו על חומת ירושלים, וחיל נוסעי הצלב באו אחריהם.  בינתים פרצו טנקרד ורובירט מנורמנדיה פרץ בחומת העיר קרוב לשער-שטיפֿן, ויתפרצו רבים דרך הפרץ הזה אל העיר.  על הרי הזיתים נראה פתאום אחד הפרשים מחיל הנוצרים, וימהרו נוסעי הצלב ויבואו אחריו.

במגדל ציון חנה גדוד סלדשוקים למשמר, ואולם אלו השלימו עם הנוצרים וימסרו את המגדל בידם, בתנאי כי יתנו אותם לבוא לאשקלון ולא יפול משערות ראשם ארצה.  בערב (יום כ"ג תמוז תתנ"ט) היתה העיר ירושלים בידי הנוצרים.

כאשר באו נוסעי הצלב לירושלים הכו את כל הישמעאלים הנמצאים שם לפי חרב;  לא חמלו על איש ואשה זקן ונער, עולל ויונק.  רימונד בעצמו מספר כי עברו דם המשלמים עד ארכבותיהם, וסוסיהם רמסו על חללי אויביהם ויחצו בדם עד צוארם.  האגדה מספרת אמנם, כי הדוכס גוטפריד בבואו אל אדמת הקדש שלף נעליו מעל רגליו וילך עד קבר המשיח להשתטח שם ולרוות בדמעותיו את עפר הקדש.  ואולם באמת היה ישעו וחפצו רק לנקום נקמת אחיו הנוצרים בדם הישמעאלים, ורק בזה נאות אל האגדה המדברת בשבחו, כי לא עטה אל השלל כיתר חבריו.  ואולם טנקרד לא הסתפק רק בהרג אויביו, כי מהר אל הר המוריה, אשר שם עמד כבר המסגד אשר בנו הישמעאלים[33], כי הוגד לו, כי טמונים שם אוצרות כסף וזהב ואבנים יקרות.  שם במקום המסגד נאספו עוד כמה ישמעאלים לעמוד על נפשם, ואולם טנקרד לא אבה להתעכב הרבה במלחמתו עם המשלמים, לכן הבטיח להם, כי תהיה להם נפשם לשלל, אם רק ישארו שם ולא יצאו מפתח המסגד החוצה.  אז אסף את כל אשר מצא שם וילך.  משם הלך וישוטט בחצות ירושלים ויאסוף עושר גדול, כסף וזהב ושמלות וסוסים וחמורים.  בינתים באו יתר נוסעי הצלב למסגד עמר, ויבוזו את אשר השאיר טנקרד להם.  ואולם ביום י"ו יולי בבקר השכם באו הפרנקים אל המסגד, ויכו את הישמעאלים הנמצאים שמה לפי חרב.  אומרים, כי היתה זאת שומה על פי טנקרד בעצמו, אשר נחם, על כי חמל עליהם ולא הרג אותם ביום אתמול מרוב תאותו לכסף וזהב[34].  גם על היהודים עברה הכוס ביום כ"ג תמוז שנת תתנ"ט, כי בחמתם סחבו נוסעי הצלב את כל בני ישראל (כרבנים כקראים) אל בית הכנסת וישרפו את הבית עליהם באש.  גם זכר לא נשאר לקהלת ישראל בירושלים, אשר נחרבה כליל בנפול העיר בידי נוסעי הצלב.

ואולם לא כשרי החילות התנהגו כל נוסעי הצלב.  רבים מהם הלכו להשתטח על קברות הקדושים ולשפוך שם שיח לפני אלהים.  בכלל התרגשו האנשים הפשוטים לאהבת הדת יותר מנגידי החיל, אשר ברובם היתה עינם רק לבצעם, כאשר נראה להלן.

אחרי אשר עברו הימים הראשונים הרגישו נוסעי הצלב את הצורך לפקח על עסקי העיר ולהביא סדרים נכונים בהנהגתה.  החוצות היו מלאות חללי אדם, אשר הוכרחו הנוצרים להונות אותם מן הדרך ולפנותם לצדדים, למען יוכלו לעבור.  ביום כ"ג החלו להרחיק את החללים מן העיר או לתתם לקבורה.  אחר כן נגשו לבחור בפרנס דתי, אשר יעמוד בראש הכנסיה הדתית בעיר הקדושה.  אחרי אשר נבחר אחד הכהנים לאב ולפטרון על כל עניני הדת התחילו להועץ על דבר בחירת שר ומושל.  רבים שמו עיניהם ברימונד הקונדי מטולושה, אחרי אשר עמד אז בוהימונד מנגד בעת שכבשו הנוצרים את ירושלים.  ואולם רימונד מאן לתת כתר מלוכה על ראשו באמרו, כי איננו כדאי והגון לשאת כתר מלוכה באותו מקום, אשר לפני אלף שנה ויותר שמו כתר של קוצים מכאיבים בראש המשיח.  אם אמת בפי הספור הזה, אי אפשר לדעת כעת אל נכון, רימונד לקח בלי ספק חלק גדול בראש בכבישת ירושלים, ותהי זאת לנו לעדה, כי רוב הרושמים ההסטוריים של הערביאים מזכירים רק את שמו בתור גבור ואיש מלחמה, אשר לכד את ירושלים בכחו הכביר[35].  ואולם ראוי לדעת, כי היה רימונד איש חכם, רואה את הנולד.  אמנם שאף בכל נפשו לעשות מלוכה, כאשר ראינו כבר, אבל ידע בנפשו כי רבים אויביו, ואפילו בני עמו אינם נוהגים בו חבה יתרה.  מטעם זה מאן לקבל עליו כתר הנשיאות בארץ הקדושה.  ואפשר כי רק מדעתם, כי לא יאבה רימונד למשול על ירושלים, בחרו שרי החילות בו מפני הכבוד, כי באמת לא היה חביב גם להם.

אחרי אשר השיב רימונד את פני השרים ריקם שמו כלם עיניהם בהדוכס גוטפריד, אשר היה באמת חביב ונחמד לכל נוסעי הצלב וחשוב בעיניהם על מזגו הטוב ומדותיו הישרות.  את גוטפריד מנו למושל על הארץ הקדושה, אבל לא נתנו לו תואר "מלך" גם לא הכתירוהו בכתר מלוכה.  הוא קבל את הנשיאות בתור "מגן הקבר הקדוש".  ואולם ראוי לדעת, כי רק בגלל זה נתנו כל השרים את עינם בגוטפריד, יען הכירו בו, כי הנהו איש נוח לבריות ולא ינהג נשיאות ברמה.  הם לא אבו למסור את הממשלה ביד איש כביר רוח, אשר יעצור בעם בתוקף ועוז וימשול בהם בחזקה.

ובאמת היתה השעה צריכה למושל בעוז, אשר ינהיג סדרים נכונים בירושלים ובערים סביב לה.  רימונד לא אבה להכנע מפני הדוכס גוטפריד.  הוא ואנשיו התבצרו במגדל דוד, אשר לכדו בני פרובינצה ביום כבוש ירושלים, וכאשר דרש גוטפריד ממנו, כי ימסור את המגדל בידי הרשות, מאן רימונד לשמוע בקולו, ובסבה זו קמו סכסוכים חדשים ביניהם.  שרי החילות הצדיקו אמנם את גוטפריד בריבו, אבל לא ערבו את לבם להתקומם נגד רימונד בחזקה.  למען פשר בין שני בעלי הריב חרצו משפטם, למסור את המגדל בידי הגמון אחד, עד אשר יראו אחר כן, איך יפול דבר, ביד מי יקום המגדל למורשת אחוזה.  המשפט הזה העלה חמת רימונד, ויעזוב את ירושלים בחרי אף.

אחרי אשר שקטה ירושלים ממלחמת אחים והממשלה קמה בידי גוטפריד, נתנו שרי החילות של נוסעי הצלב אל לבם, להכין הכל למלחמה נגד ממשלת מצרים.  כי הוגד להנוצרים לאמר: אלפצֿאל, הויזיר במצרים, מאסף מחנה גדולה לבוא על אנטיוכיה ועל ירושלים, להשיב את המדינות האלה לידי הכליפים הפאטמידים.  גם נתפאר אלפצֿאל, כי יחריב את כל הערים בארץ הקדושה, לא ישאיר בהן שריד ופליט ואבן על אבן, לבלי יהיה עוד זכרון לדת הנוצרית בפלשתינה.  את הנוצרים באנטיוכיה ובירושלים ישמיד מעל פני הארץ, לא יחיה מהם איש.  בעת ההיא יצאו טנקרד ואיסטכיוס, אחיו של גוטפריד, עם צבאותיהם ללכוד את שכם ובנותיה, וישלח גוטפריד מלאכים אל שרי החיל האלה, כי ישובו ויעלו בנגב (לצד ארץ יהודה הקרובה למצרים), לראות בצבאות המצרים ההולכים וקרבים אליהם.  ויבואו החילות האלה דרך קסרין של אדום (Cäsarea) לרמלה, ושם נפגשו בגדוד אחד של המצריים.  ויתנפלו הנוצרים על המשלמים ויכו אותם וישבו מהם אנשים.  מפי הנשבים שמעו, כי חיל גדול של המצריים עומד על יד אשקלון.  ויזעק גוטפריד את כל נוסעי הצלב להחלץ נגד האויבים הבאים עליהם.  ואולם רובירטו מנורמנדיה ורימונד מטולושה מאנו לבוא עם חילם, באמרם, כי אינם מאמינים בשמועה זו, כי סכנה קרובה.  אם באמת יעלו צבאות מצרים עליהם, אז יחישו לבוא לעזרת אחיהם.  יתר הצבא הגיח מירושלים לעלות על אשקלון נגד האויב.  ביום י"ב אוגוסט נודע להם אל נכון, כי חיל גדול של המשלמים עומד באשקלון, וביום המחרת לעת ערב נפגשו במחנה האויב.  מספר נוסעי הצלב, אשר עלו למלחמה נגד חיל מצרים, היה לכל היותר קרוב לעשרים אלף איש, ולעומת זה עלה מספר חיל המשלמים לכל הפחות למאתים אלף[36].  בראש החיל של מצרים עמד אלפצֿאל בעצמו ועמו כעשרים אלף פרשים, אשר הביא עמו מכוש.  יתר החיל אשר הלך עמו היה מבני הערביאים, אשר אסף מכל המדינות, ולהם גמלים וחמורים וסוסים וכבודה רבה.  גם לחם ומזון הביאו עמם די ספוקם והותר.

לנוסעי הצלב חסרו כל אלה, אבל הם התאזרו באומץ וגבורה להלחם בחיל הגדול הזה.  ביום י"ד אוגוסט בבקר השכם הגיחו צבאותיהם למלחמה על יד אשקלון קרוב לחוף הים הגדול.  כאשר ראו את המחנה הגדולה והעצומה של המשלמים הולכת לקראתם, עמדו הנוצרים רגע אחד לכון את לבם בתפלה לאל מושיעם.  המצריים חשבו, כי אמנם יראים הם מפניהם.  ואולם נוסעי הצלב הסתערו עליהם תיכף ברוח גבורה ובחרף נפש.  רובירטו מנורמנדיה, אשר חש עם רימונד לעזרת אחיו, ראה מרחוק את אהלו של הויזיר, ויפרוץ הוא עם אנשיו דרך גדודי האויב עד אהל אלפצאל, ויכהו בחרבו ויפצעהו פצעים אנושים עד מאד.  כראות חיל הכושיים את הויזיר בסכנה גדולה מהרו הם לישועתו, ויצילו את אלפצאל מיד נוסעי הצלב כל עוד נשמה בו.  בינתים בא גוטפריד בראש גדודיו ויך בחיל הכושיים מכה רבה, גם איסטכיוס התנפל על האויב בגבורה;  וינוסו המשלמים מפני הנוצרים ויפלו חלליהם בדרך המוביל משער-יפו לחוף הים, אשר שם חשבו להמלט.  ואולם רימונד ובני פרובינצה קדמו את הנמלטים שם ויכו בהם עם רב;  מספר הנופלים במלחמה זו היה לכל הפחות שלשים אלף איש.  מהם נרמסו כאלפּים בברחם מפני הנוצרים להמלט העירה.  אלפצאל ואנשיו נמלטו בעור שניהם אל האניות, אשר חכו להם על חוף הים, וימהרו לשוב אל ארצם, בראותם כי אין מפלט להם באשקלון.  את כל הכבודה הגדולה, אשר הובילו עמהם, עזבו בידי הנוצרים, אשר באו אחר כך וישסו את מחניהם.

אחר כך צרו נוסעי הצלב על מבצר אשקלון;  שם חנו הסלדשוקים, אשר נמלטו מירושלים, כי נתן להם רימונד ידים לנוס.  וישלחו הסלדשוקים מלאכים אל רימונד לאמר לו, כי מוכנים הם לתת את העיר בידו, אם יתן להם את נפשם לשלל, כאשר עשה להם בירושלים.  רימונד חשב להשתמש בשעת הכשר

ולכן טרם לכד את העיר היו דבריו עם יתר שרי החיל, כי יקימו בידו את אשקלון וסביבותיה למורשת אחוזה.  ואולם גוטפריד לא אבה שמוע בקולו, אף כי העתירו השרים עליו את דבריהם.  ויהי כי ארכו הימים בדברי ריבות, אשר עברו בין השרים, ויבינו הסלדשוקים, כי חלק לבם וכי לא תהיה לאל ידם להתגבר עליהם, ויחדלו גם הם לדבר עוד לשלום.  ובאמת עלה בידם להתבצר באשקלון ימים רבים, עד כי עלה חיל נוסעי הצלב מעליהם.  אשקלון נשארה בידי הסלדשוקים עד שנת 1157, ואז לכדוה נוסעי הצלב, אשר עלו בימים ההם על פלשתינה.

אחרי אשר עלה חיל הנוצרים מאשקלון נפרדו עוד הפעם שרי החילות, וילכו איש לעברו.  גוטפריד נתן אל לבו ללכוד את נגב-יהודה ואת ערי החוף אשר על ים הגדול, וטנקרד פשט על הגליל וילכוד את העיר הבצורה טבריה.  בינתים בא בוהימונד מאנטיוכיה להשתחוות לפני ה' בירושלים ולשתטח על קבר המשיח.  בהיותו בירושלים קנה תחבולות להסב לו את המלוכה תחת גוטפריד, לכל הפחות אמר להחליש את ממשלתו, ואפשר כי היה מצליח בדבר הזה;  אולם בינתים קרה לבוהימונד אסון גדול, כי אחרי אשׁר שב מירושלים עלה על מדינת ארם צובא להלחם בהאַמיר רצֿואן ויך בחילו מכה גדולה.  וילך בוהימונד אחרי כן לצור על העיר ארם-צובא, אשר שם נמלט רצֿואן עם חילו.  ויהי בעת אשר צר על ארם צובא באו אליו מלאכים מאת הנסיך גבריאל, אשר מלך בסיבסטי אשר בארמיניה, לאמר לו, כי ימהר לבוא לעזרת הנסיך הזה נגד הטורקומנים ואז יתן לו את כל ארצו לנחלה.  וימהר בוהימונד לעשות כדבר הזה, ואולם במלחמתו נגד הטורקומנים בארמיניה היתה תבוסתו שלמה, וגם הוא נפל בשבי האויב.  ארבע שנים נשאר בשביה, ובינתים מת גוטפריד, וממשלתו נסבה לאחיו בלדוין, אשר מלך באידיסה.

גוטפריד מת ביום י"ח יולי שנת 1100 (תת"ס), ואחרי מותו קם ריב בין השרים על דבר המלוכה, מי ימשול תחתיו.  רוב השרים נתנו את עיניהם בבוהימונד, גם שלחו לקרוא לו מאנטיוכיה, ואולם טרם בא המכתב לידו נשבה כבר בידי הטורקומנים.  אז התנשאו טנקרד ודגוברט וכל אחד אמר: "אני אמלוך".  טנקרד הלך אז ויכבש את ערי הגליל, ובגאותו אמר למלוך על ירושלים.  ואולם בינתים בא בלדוין, אחי גוטפריד לירושלים (כי את ממשלתו באידיסה מסר בידי בן אחיו), ושרי החילות המליכוהו עליהם.  דגוברט נכנע מלפניו ובעצמו שם (בעיר בית-לחם) את כתר המלוכה על ראשו (בחורף שנת תתס"א, כ"ה דצמבּר שנת 1100).  טנקרד עמד אמנם עוד זמן מה על דעתו, לבלי קבל עליו את מרות בלדוין, ואולם באחרונה נכנע גם הוא מפניו, ולא רק כי קיים את נגב-פלשתינה בידו, כי אם מסר לו עוד את ארץ הגליל (בסוף החורף תתס"א).  טנקרד שם עיניו על מדינת אנטיוכיה, אשר מעת שנשבה בוהימונד בידי הטורקומנים נשארה כאניה מטורפת בלב ים סוער, וכבר הרימו המשלמים בסוריה את ראשם ויאמר להשיב את המדינה הזאת להם.  ואולם טנקרד הכניע אותם בידו הקשה וימשול תחת בוהימונד באנטיוכיה.

 

ו: ממשלת הנוצרים בסוריה

נוסעי הצלב חדשים באים מאירופה.  חיל האיטלקים על אדמת ביצנץ.  דברי ריבות ביניהם ובין הקיסר אלקסיוס.  האיטלקים באסיה.  חפצם לעלות על ממלכת הכליף מבגדד.  המלחמה על יד מרשיוואן.  המגפה הגדולה בחיל הנוצרים.  נוסעי הצלב מגרמניה ומפרובינצה.  הם באים עד הירקליה.  המלחמה שם.  שרידי החיל נמלטו לאנטיוכיה.  הסכסוכים בין טנקרד ורימונד.  רימונד נשבע שבועת אמונים לטנקרד.  הוא מפיר בריתו.  טנקרד נלחם בהקיסר אלקסיוס.  כבוש לודקיה.  הנסיך גוג ווסיל מאַרמיניה פודה את בוהימונד מיד האמיר מסיוס.  בוהימונד נלחם ברצואן המושל בארם-צובה.  המלחמה על יד עיר חרן.  נצחון הסלדשוקים.  מצב הנוצרים בסוריה הוא רע מאד.  בוהימונד הולך לאירופה לאסוף חיל גדול.  מאיטליה ומפרנציה מתנדבים רבים לעלות אתו למלחמה.  הוא גמר בדעתו להלחם בהקיסר אליקסיוס.  צבאות רימונד על אדמת ביצנץ.  הם צרים על דירחיום.  גבורת רימונד נשתה הפעם.  הוא נכנע מפני הקיסר.  תנאי השלום.  מות בוהימונד.  טנקרד איננו מקיים דברי השלום.  מות הקיסר.  מות טנקרד.  רוגר מושל תחתיו.  נצחון הסלדשוקים על הנוצרים בסוריה.  רוגר נופל במלחמה.

בעת אשר נלחמו צבאות נוסעי הצלב באסיה הקטנה ובארץ הקדושה היו עיני הנוצרים במערב אירופה נשואות אל אחרית המלחמות האלה, אשר מרחוק נראו להם עוד יותר מפליאות מאשר היו באמת.  השמועות, אשר באו מאסיה, היו לשיחה בפי העם;  בכל ערב וערב נאספו אל בתי תפלותיהם להתפלל בעד שלום נוסעי הצלב ובעד נצחון חילם.  האפיפיור אורבן השני השתדל כל ימי חייו, להלהיב את לבות הנוצרים למלחמת מצוה זו, וגם אחרי מותו (כ"ט יולי שנת 1099) קם האפיפיור פסחליס השני והטיף גם הוא לבני דתו, כי יחלצו לעלות בצבא על המשלמים בארץ הקדושה וסביבותיה.  דבריו מצאו מסלות בלב רבים מן הנוצרים, ובפרט מעת נודע להם, כי מצוה זו מתן שכרה בצדה גם בעולם הזה, כי רבים מצאו שם הון ונתעשרו במלחמה;  אחדים משרי החילות זכו לגדולה ובחרבם ירשו להם ארצות ומדינות למשול עליהן.  ממערכות המלחמה שבו אחדים לאירופה ויספרו לאחיהם את תשועת ה', כי גברה יד הנוצרים על אויביהם, ומלבד השכר הטוב הצפון ללוחמי מלחמת ה', הנה מצאו שלל רב בהכותם את אויביו.  אלו השמועות עברו מאיש לאיש, ועוד הוסיפו עליהן כמה גוזמאות והפלגות.  ומה גם מעת אשר הגיעו לאירופה אגרות מאת שרי החיל באסיה, אשר בהן הודיעו לאחיהם את רוב גבורתם, וכי הציבו להם יד בארץ הקדם, גם דברו על לב הנוצרים, כי יוסיפו לעלות אל ארץ הקדושה, למען הכניע עוד יותר את המשלמים.  האגרות האלה עשו פרי, כי מאז גברה התשוקה בלב רבים מהנוצרים, להתנדב גם הם למלחמה.  בסוף שנות המאה הי"א למספר הרגיל נאספו גדודים גדודים לעלות לפלשתינה.

נוסעי הצלב האלה נאספו מאיטליה, מגרמניה, מפרנציה ומאספמיה.  ההתלהבות הלכה וגדלה בין עמי המערב, עד כי ראה האפיפיור הכרח גדול בדבר, להמעיט מעט את תשוקת בני אספמיה להספח על מחנה נוסעי הצלב.  האפיפיור הרצה לפניהם טענותיו, כי יותר טוב להם להשאר באספמיה ולהלחם בהערביאים אשר בארצם, מללכת אל ארצות רחוקות, להגן שם על הדת הנצרת.  ואולם את לבות יתר העמים הלהיב נשיא הדת הקתולית בדבריו, כי יקומו ויעלו לעזרת אחיהם אשר בארץ הקדם.

המחנה הראשון, אשר נועד לעלות לפלשתינה, נאסף בערי איטליה.  כחמשים אלף איש נאספו לדגלו של הגמון אנשילם מלומברדיה.  בין האנשים האלה היו רבים מגדולי היחש, שרים ונכבדים.  בימים ההם אסף הדוכס וִילהלם מאקוויטניה חיל גדול במדינת פרובינצה.  כן אסף הדוכס שטיפֿן מבורגונד חיל במדינת פרנציה.  בגרמניה הדרומית נקבצו רבים אל דגל הדוכס ווילף מבַוַריה, אל הגדודים האלה נספחו כמה אצילים ופרשים, גם הגמונים רבים הלכו עמהם.  בכלל היה המחנה רב ועצום מאד, ואולם אם גם  לא היו אלו הצבאות פליטי המין האנושי כנוסעי הצלב הראשונים, אשר תמו בדרך, טרם הגיעו לפלשתינה, הנה השחיתו גם הם את דרכם והתעיבו עלילה מדי הלכם לארץ הקדם.  כי לא מתשוקתם להושיע את הארץ הקדושה מידי אויבי דתם הלכו שמה, כי אם לעשות חיל ולהתעשר.  כאשר באו לממלכת ביצנץ קדמם אמנם הקיסר אלקסיוס בסבר פנים יפות, גם השגיח על זה, כי ימציאו להם צרכי אוכל במחיר מצער, ואולם עם כל זה עברו דברי ריבות בינם ובין הביצנטינים, וכפעם בפעם התנפלו על יושבי הארץ וישלחו בהם יד.  כאשר הגיעו לסטמבול נתן להם אלקסיוס מקום במגרש פירה לשבת, ואולם תיכף התחילו להצר לאנשי המקום, עד כי הוכרח הקיסר לשלחם מעיר הבירה.  מובן מאליו, כי לא מאליהם עברו את הבוספורוס, כי אלקסיוס גרש אותם משם.  בראשית הקיץ תתס"א עזבו את אדמת אירופה ללכת לאסיה.

כאשר דרכו רגלי נוסעי הצלב על אדמת אסיה עזבו את מחשבתם, אשר חשבו בתחלה, לעלות על אנטיוכיה וירושלים, לחזק את ידי אחיהם, אשר כבשו את המדינות האלה ורק בקושי התבצרו שם מפני גדודי המשלמים, כי אם גמרו בדעתם לעלות על בגדד ולכבוש אותה.  העצה הזאת באה בתחלה בלב בני איטליה, אשר אמרו: הן עשו כבר נוסעי הצלב, אשר הלכו לפנינו, גדולות ונצורות, בלכדם את סוריה ופלשתינה;  נעשה לנו גם אנו שֵׁם בעלותנו על ממלכת הכליף מבגדד ונלכדה, ואז נקרא דרור גם לבוהימונד, אשר החזיקו האַמיר אבן-בנשמנד בשביה בעיר סיווס.  אחיהם מהרו להחליט כמהם, כי בכלל לא אבו ללכת בעקבות נוסעי הצלב הראשונים, בדעתם, כי בדרכם זה לא תמצא ידם לשלול שלל ולעשות חיל.  הקיסר אלקסיוס והקונדי רימונד דברו אמנם על לב נוסעי הצלב כי יחדלו מדרכם, יען מרה תהיה אחריתם.  ואולם הם אטמו את אזניהם משמוע.  בראות הקיסר, כי ישחית את דבריו על אוזן לא שומעת, ויחדל לדבר על לבם, גם שלח אתם אחד מראש גדודיו לנחותם הדרך.  רימונד נלוה עמהם, בחשבו, כי יהיה להם לעזר במלחמתם על צבאות אבן-בנשמנד והאמיר רצואן מארם צובה.

בראשית ירח יולי עזבו את חוף הים באסיה הקטנה ויעלו לצד מזרח אל אסיה פנימה.  בדרך מצאו די צרכיהם בלי עמל רב, יען אשר לא הלכו בעקבות נוסעי הצלב הראשונים, אשר כבר לחכו את המדינות מדי עברם.  שבועות מספר הלכו בדרכם זה ואיש לא עמד בפניהם ויבואו עד אנקירה (היא העיר אנגירא באסיה הקטנה) וילכדו אותה.  משם פנו דרך הנהר הַליס באסיה הקטנה משמאלו ויבואו עד אתמן.  שם עברו את הנהר וילכו הלאה על חוף הנהר לימינו עד מרשיוַאן.  הסלדשוקים נסוגו אחור מפני הנוצרים, אבל החריבו את הערים והמדינות טרם עזבו אותן, מבלי להשאיר מחיה לנוסעי הצלב.  רק בסוף ירח יולי, כאשר נחלשו כבר צבאות נוסעי הצלב מרעב ומכפן, החלו המשלמים להתגרות בהם מלחמה.  הנוצרים נלחמו בתחלה ברוח גבורה נגד צבאות הסלדשוקים.  גדוד אחד של נוסעי הצלב התפרץ אל אחת ערי המבצר ויבוז שם לחם ובר למכביר, ואולם בשובם משם, להוביל את שללם לאחיהם הנלחמים עם הסלדשוקים, נפלו בידי האויב, אשר שם להם אורבים בדרך ויך בהם מכה רבה.  גם החיל הראשי לא עצר כח לעמוד בפני הסלדשוקים, כי תש כח הנוצרים ברעב ובצמא, ורבים מהם הפכו לנוס.  כמעט היתה המגפה הראשונה בהם וימס לבב כלם, ויחרדו מאד.  כאשר התגרו בהם הסלדשוקים מלחמה הפכו כלם ביום קרב לנוס, והסלדשוקים מהרו אחריהם וירדפום.  רק השרים והפרשים נמלטו על סוסיהם ויאספו אל ערי המבצר, ואולם החיל הגדול נפל לפי חרב, ורק שרידי חרב מתי מספר נמלטו.

אחרי המגפה, אשר היתה בחיל האיטלקים, באו נוסעי הצלב מגרמניה ומצפון פרנציה, אשר נאספו לדגל מחנה וילהלם דוכס מאקוִיטניה והדוכס וילף מבַוַריה.  גם הנסיכה אידה מאוסטריה הלכה עמהם.  מספר החיל הזה היה לערך מאה אלף איש.  כאשר באו למלכת ביצנץ קבלם הקיסר אלקסיוס בחבה, ואולם אמר להשביע אותם, כי יכנעו מפניו ויסורו למשמעתו בכל המדינות אשר יכבשו באסיה.  ויחר אף נוסעי הצלב באלקסיוס על הדבר הזה ויאמרו: "הקיסר רק לבצעו ילטוש עיניו" גם עברה הרנה במחנה, כי מכר אותם אלקסיוס בידי הסלדשוקים.  לקול השמועה הזאת מהרו רבים לשוב לאירופה או לרדת באניות ולעבור דרך הים לפלשתינה.  יתר החיל הלך בעקבות נוסעי-הצלב האיטלקים ויבואו עד אנקירה.  שם נודעה להנוצרים אחרית בני איטליה, ולכן עזבו את המסלה הזאת וילכו בדרך נוסעי הצלב הראשונים עד הירקליה.  גם בדרכם זה התנפלו עליהם הסלדשוקים, כי ארבו להם בדרך, ויזנבו את כל הנחשלים אחריהם, מבלי להתגרות בהם מלחמה גלויה.  על יד הירקליה נפגשו נוסעי הצלב בחיל גדול של הסלדשוקים.  ויהי בראותם את האויבים, אשר סגרו עליהם את הדרך, לא קמה בהם עוד רוח להלחם בהם, ויפנו עורף לנוס.  רוב נוסעי הצלב נפלו בידי האויבים או מתו במלחמה, גם ההגמון טימו והנסיכה אידה נפלו לפי חרב.  הקונדי הוגו מנורמנדיה נמלט משדה המלחמה, ואולם מת בדרך לקיליקיה.  רק הדוכס וילהלם מאקויטניה, וילהלם מניורס והדוכס וילף מבַוַריה נמלטו עם מתי מספר חיים לקיליקיה משם הלכו עד אנטיוכיה קרועי בגדים ובחסר כל, עיפים וחסרי אונים.  באנטיוכיה קבל אותם טנקרד באהבה וחמלה רבה וידאג לכל מחסורם.     

העיר אנטיוכיה, אשר בה משל אז טנקרד בעז ותעצומות, היתה אז בכלל תל שכל שרי נוסעי הצלב ושרידי חרב ממלחמות אסיה פנו אליו לעזרה.  בשנת תתס"ב באו שמה עוד שרים רבים ונכבדים לחסות בצל טנקרד וביניהם הקונדי רימונד מטולושה.  כבר ראינו, כי שררה מאז איבה בין הנורמנים והפרובינצים.  ויהי כאשר בא רימונד לאנטיוכיה ויתפוש אותו טנקרד וישימהו בבית הסהר.  להפצרת השרים שלחו טנקרד אמנם לנפשו, אבל השבע השביע אותם מקודם, כי לא יוסיף עוד לשאת עיניו אל אחת הערים על חוף הים הגדול בין אנטיוכיה ובין עכו, כי מורשת אחוזה הן לטנקרד ולזרעו אחריו.  ואולם לא עברו ימים מעטים, ויקומו רבים מהשרים ויעלו על העיר טורטושה אשר על חוף הים הגדול במדינת סוריה, וכאשר לכדו את העיר הפר רימונד את שבועתו ויתחזק בעיר וימשול עליה.  ידי טנקרד היו אז מלאות עבודה במלחמתו אשר נלחם בלודקיה (Laodicea) בפריגיה המדינה, לכן נמנע מלשלם לרימונד כפועל ידיו.  העיר לודקיה (היא עיר המבצר אשר על חוף הים הגדול) נחשבה אז על ממלכת ביצנץ, ואולם בסבת המלחמה, אשר קמה אז בין הקיסר אלקסיוס ובין הנורמנים צר טנקרד על לודקיה ויאמר ללכדה.  שנה וחצי ארך המצור על העיר הזאת, ורימונד משנאתו לטנקרד חשב להחיש עזר לצבאות הקיסר החונים בה.  ואולם טנקרד גבר עליו ויבריחהו משם וימים מספר אחרי כן (בשנת 1103) לכד את העיר.  טנקרד חשב אז לעלות נגד רימונד למלחמה ולהשיב לו גמולו בראשו על מעלו אשר מעל בו, ואולם בינתים נודע לו, כי מאסף הקיסר אלקסיוס חיל גדול ועצום למלחמה על הנורמנים.  מסיבה זו הוכרח לעזוב את רימונד לנפשו, וזה האחרון התחזק בימים ההם בסוריה ובערי החוף של ים הגדול למרות רוח טנקרד.

המלחמה בין הנוצרים היתה מפח נפש נוסעי הצלב, וביחוד חרה מאד להנורמנים על הדבר הזה, כי הסלדשוקים, בראותם, כי חלק לב הנוצרים והשלום סר מהם, הרימו ראש.  שלומי אמוני הנוצרים נשאו עיניהם אל הדוכס בוהימונד והוא עודנו עצור בשביה בעיר סיווס.  וישלחו מלאכים אל האמיר מסיווס לפצור בו, כי ישלח את בוהימונד חפשי.  אחר כמה פתויים והפצרות נאות להם לקרוא לו דרור במחיר מאה אלף דינרי זהב כופר נפשו.  אמנם לא החיש טנקרד את הדבר הזה, בדעתו, כי בשוב בוהימונד לאנטיוכיה תשוב גם הממשלה לידו, ואולם הנסיך גוג וסיל מארמיניה פדה את בוהימונד ממאסרו, ובקיץ 1103 שב זה לאנטיוכיה, אחרי אשר נתעכב ארבע שנים בשביה.

עם בואו לאנטיוכיה באו גם פנים חדשים בהנהגת המדינה הזאת.  בוהימונד לא הוסיף להתגרות מלחמה בצבאות הקיסר ובבני פרובינצה, בעלי ברית רימונד, כי אם שם את פניו להלחם ברצֿואן, האמיר מארם-צובה, אשר כבר צר עליו טרם נשבה בידי האמיר מסיווס.  גם מאידיסה באו לעזור לו במלחמתו זאת.  צבאות הנוצרים נועדו הפעם על העיר העתיקה חרן, אחד המרכזים היותר חשובים באסיה.  כי העיר הזאת יושבת באם הדרך המוביל מן המבצר סיליקיה אשר על חוף הים (הוא הדרך העולה מסיליקיה דרך חרן ונציבין אל נינוה ומדינת אשור), ומשם – מעיר חרן – יפרד הדרך העולה לממלכת בבל.  מטעם זה היתה חרן מימים קדמונים סחר הגוים ואליה ינהרו העמים מסוריה, פלשתינה, אשור ובבל.  גם בימים ההם היתה מרכז חשוב על הדרך העולה מסוריה לארם.  באמצע החורף שנת תתס"ד (בראשית שנת 1104) נקבצו צבאות הנותרים לצור על חרן.  בוהימונד וטנקרד באו מאנטיוכיה עם עשרת אלפים אנשי חיל ויחנו על העיר.  גם בלדוין מאידיסה והארמינים אשר אתו באו לעזרת נוסעי הצלב להצר לרצואן, אשר נסגר בחרן.

כאשר שמעו המשלמים בכל מדינות סוריה וארם ובכל ממלכת בגדד, כי נועדו הנוצרים להלחם על חרן, ויועדו גם הם להחיש עזרה לאחיהם הסגורים בחרן.  כעשרת אלפים רוכבים בסוסים באו לארם-צובה להתגרות מלחמה בנוסעי הצלב.  הנוצרים לא חכו עד אשר יבואו האויבים עד לפני חרן, ויצאו לקראתם מנגב להעיר עד נהר בליק.  שם נפגשו בחיל הרוכבים ההולכים וקרבים אליהם, ויהי כראות הנוצרים את חילות הסלדשוקים ויתנפלו עליהם בסערות מלחמה ובחמה שפוכה.  וינוסו הסלדשוקים מפני חיל נוסעי הצלב, אשר רדף אחריהם מרחק רב.  אולם בלדוין ואנשיו הסכילו לעשות, ברדפם אחרי האויב בחפזון גדול, כי נפרדו מהמחנה הראשי.  כראות הסלדשוקים את זאת ויהפכו פניהם אל הרודפים ויחלו להכות בהם.  אנשי בלדוין נוכחו כי מעט מספרם לעומת חיל האויב הרב והעצום, וינוסו מפניו.  ותהי מגפה בחיל הנוצרים, וגם בלדוין נשבה ביד האויב.  בינתים חשו בוהימונד וטנקרד לישועתם.  ואמנם הבריחו כרגע את הסלדשוקים משדה המערכה, אבל אלה שבו אחרי כן והתגרו בהם שנית מלחמה.  נוסעי הצלב היו כבר עיפים מאד ולא יכלו לעמוד בפני הנלחמים בהם, וינוסו בבהלה גדולה, כי נפל פחד אלהים עליהם.  ויהי כראות חיל רצואן החונה בעיר, כי הפכו הנוצרים את פניהם לנוס, ויגיח גם הוא מחרן ויתנפל על הנסים, באופן כי היתה להם המלחמה מפנים ואחור.  ויכו הסלדשוקים ביום ההוא מכה גדולה בחיל הנוצרים, ויהי מספר הנופלים מהם כחמשה עשר אלף איש ויתרם נמלטו בעור שניהם ויפזרו לכל רוח.  ותשובנה כמה ערים במדינת אנטיוכיה אל הסלדשוקים.

מצב נוסעי הצלב היה אז נורא מאד.  הסלדשוקים אמרו לעלות על אידיסה ללכוד אותה, גם הקיסר אלקסיוס שמח לאיד הנורמנים ויאמר להשיב לו את מבצר לודקיה, אשר לקח טנקרד ממנו מלפנים.  אמנם התחזק בוהימונד ברוח אמץ וגבורה והתבצר בלודקיה וגם על אידיסה הגן מפני האויב, ואולם נוכח, כי אי אפשר לו לעמוד בפני צריו הרבים, אם לא יבוא צבא וחיל מאירופה לעזור לו.  לכן לא חשב מחשבות רבות, כי אם מסר את ממשלת אנטיוכיה ביד טנקרד והוא מהר לרדת באניה לבוא לאיטליה, שם קוה לאסוף חיל גדול ולשוב לסוריה.

בבואו לאירופה הגיעה שמה כבר השמועה מגבורותיו וממאורעותיו הנפלאים;  ויאספו רבים ממדינות איטליה, פרנציה וגרמניה אל דגלו.  גם האפיפיור פסחליס השני תמך בידו בכל יכלתו.  בהיותו בפרנציה לקח לו לאשה את קוסטנצה בת המלך פיליפוס, ואת בתו השניה יעד לאשה לבן אחיו טנקרד.  מובן מאליו, כי היה לו המלך לעזר גדול ויַשְׁמַע את עמו, כי מי אשר ידבנו לבו לעלות עם בוהימונד לפלשתינה, ימצא חן בעיני המלך.  ובאמת נהרו אליו אנשים מכל עברים ויאמרו להספח אל מחנהו.  בוהימונד שב לאיטליה, אל מדינת אפוליה, ושם חכה עד ראשית שנת תתס"ח, אשר אז נאספו אליו כשלשים וארבעה אלף איש.  גם אניות מלחמה נועדו לעבור בים ולעזור לו במלחמתו עם הסלדשוקים.

כאשר ראה בוהימונד כי רב ועצום חילו, באה פתאם מחשבה אחרת בלבו.  לא להציל את מדינת אנטיוכיה מידי המשלמים, אשר ילטשו את עיניהם עליה,היתה כעת מגמתו, כי אם להלחם על ממלכת ביצנץ, אשר נטר לה איבה זה ימים רבים.  עתה באה לפי דעתו העת לשלם להקיסר אליקסיוס את גמולו, על כי הניח צורי מכשול להנוצרים בדרכם והציק להם פעמים אין מספר.  השנאה למלכות ביצנץ קלקלה אצל בוהימונד את השורה.  כי בעוד אשר עשה עד העת ההיא את כל מעשיו ברוב עצה וחכמה ובמתינות גדולה, אמר הפעם להתגרות ברעה, ובגלל זה היתה אחריתו להכרית.

בראשית החורף שנת תתס"ח (בירח אוקטובר שנת 1107) עזב בוהימונד את אפוליה וירד באניה לבוא אל ארץ הקדם.  להקיסר נודע כבר דבר מחשבתו, אשר חשב בוהימונד עליו.  ולא אחר אליקסיוס להכין גם מצדו כל הדרוש למלחמה נגד הנורמנים.  השעה שחקה אז להקיסר, כי עלה בידו לאסוף בינתים חיל גדול מלומד בתכסיסי מלחמה.  גם אניות מלחמה עמדו הכן להגן על ערי החוף מפחד האויב.  אמנם עברו בוהימונד ואנשיו בשלום את הים ויבואו עד אלונה, אשר באלבניה.  שם עמדו על יד המבצר החזק דירכיום, אשר שם התבצרו צבאות הקיסר ויגינו על העיר בגבורה.  גם הכינו להם, טרם באו האויבים, צידה וכלי מלחמה למדי, באופן כי היה הספק בידם לעמוד בפני הצרים על העיר ימים רבים.  ויהי בעת צרו הנורמנים על דירכיום, והנה קרבו צבאות הקיסר ממקדוניה לבוא למדינת אלבניה.  ולבוהימונד הוגד לאמר, כי צבאות אלקסיוס הולכים וקרבים אליו וכבר התחילן להקיף את חיל הנורמנים ולסגור עליהם את הדרך מכל עבר.  אז נוכח בוהימונד, כי אין מפלט לו, אלא למהר ללכוד את דירכיום ולהתבצר שם.  ויצו ויהרסו את אניות המלחמה אשר עמדו שם, להכין בחומר זה מכונות-המצור ולשפוך סוללה על העיר.  ואמנם נלחמו הנורמנים בחרף נפש ובגבורה נפלאה, אבל גם הביצנטינים לא רפו ידיהם ויגינו על המבצר ברב חיל וכח.  מצב הצרים על העיר היה רע מאד, כי חסר להם מזון, אחרי אשר סגרו הביצנטינים עליהם את הדרך.  גם בדרך הים לא היו להם עוד ידים, כי יען הרסו הנורמנים בעצמם את אניותיהם בא צי אדיר של הקיסר ויסגור את החוף בפניהם.  בין שרי החילות של הנורמנים פרץ ריב, כי הקיסר עשה בערמה וישלח אנשים חרש אל המחנה, להסית את ראשי הצבא באדוניהם בבוהימונד.  כה עברו עליו ירחים מספר עד אשר נוכח גם הוא, כי אבד לו כל מנוס ואין טוב לפניו מלהתרפס לפני הקיסר ולהשלים עמו.  בסוף שנת תתס"ח (בירח ספטמבר 1108) הלך לדבול, אשר שם חנה אלקסיוס אז, לדבר עמו על עסקי השלום.  הקיסר אמנם נאות לו, אבל בתנאי, כי ישיב לו את לודקיה ואת מדינת קיליקיה, ורק מדינת אנטיוכיה תשאר לו לנחלה לכל ימי חייו, ואחר מותו תשוב גם המדינה הזאת אל ממלכת ביצנץ.  עוד קבל בוהימונד על עצמו לגרש את טנקרד מלודקיה, אם לא יאבה למסור את העיר בשלום.  אחרי הדברים האלה שב בוהימונד לאיטליה סר וזעף על אשר קרהו, וימת שם בשנת 1111.

אחרי אשר מת בוהימונד נסה אלקסיוס דבר אל טנקרד, כי ימסור את מדינת אנטיוכיה בידו, כאשר הותנה בינו ובין בוהימונד.  ואולם טנקרד לא אבה לשמוע בקול הקיסר, וישאר באנטיוכיה וימשל שם בשם בן בוהימונד הקטן.  אמנם אמר אלקסיוס לכבוש את אנטיוכיה בחזקה, אולם בינתים פשטו הסלדשוקים על ממלכת ביצנץ והציקו לו מאד.  עד יום מותו (ט"ו אוגוסט 1118) היו ידיו מלאות עבודה להגן על גבול ארצו מפני הסלדשוקים, ולכן לא עלה בידו לגרש את טנקרד מסוריה.  טנקרד מת בירח דצמבר שנת 1112 וממשלת אנטיוכיה נסבה ליד רוגר קרובו וגואלו, כי מסרה טנקרד בידו בחייו, בתנאי כי ימשול בשם בן בוהימונד.  בימיו נועדו המשלמים על מדינת אנטיוכיה להשיבה אליהם.  ביום כ"ז יוני שנת 1119 היתה מלחמה קשה בין אנשי רוגר ובין הסלדשוקים אשר הגיחו כבר עד העיר אנטיוכיה.  במלחמה הזאת נפל רוגר וכל חילו נפוץ.  כל ערי המדינה נפלו בידי המשלמים ורק בעיר הבירה עמדו עוד על נפשם, כי להצלחתם רפו ידי הסלדשוקים אחרי נצחונם הגדול, ויחדלו מרדוף אחרי חיל אנטיוכיה.  עיני הנוצרים אשר בסוריה היו תלויות רק אל עזרת אחיהם אשר בממלכת ירושלים, כי יבואו לעזרתם.

 

ז: פלשתינה בידי נוסעי הצלב

המלך בלדוין הראשון.  מעשה תקפו וגבורתו.  כבוש ארסוף וקסרין.  מלחמת המצריים בנוסעי הצלב.  נצחון הנוצרים על יד אשקלון.  המצריים נלחמים עוד הפעם על פלשתינה.  בלדוין גבר עליהם.  הוא נלחם על עכו וילכדה.  כבוש טרבלוס.  הסלדשוקים מציקים לאנטיוכיה.  בלדוין בא לעזרתה.  מלחמתו במצרים.  מותו שם.  המלך בלדוין השני.  נצחונו על הסלדשוקים.  האמיר בלק נלחם על אנטיוכיה.  בלדוין בא לעזרתה.  הוא נשבה בידי הסלדשוקים.  מות בלק במלחמה.  איסטכיוס גריניר מושל בינתים בירושלים.  נצחונו על חיל המצריים.  אניות מלחמה מויניציה.  מגפת המצריים לפני יפו.  הנוצרים לכדו את צור.  בלדוין נפדה ממאסרו.  מלחמתו בארם-צובה.  פירוד בין שרי הנוצרים.  מצב המדינה באחרית ימי בלדוין.  מותו.  המלך פולקו.  המלחמה בין הנוצרים בסוריה ובין  הקיסר  מביצנץ.   מות  פולקו.   בנו  הצעיר   בלדוין  השלישי   מולך  אחריו.  אמו מושלת  בשמו.   מצב  המדינה  בימים ההם.

 

אחרי אשר גברו הסלדשוקים על הנוצרים באנטיוכיה עמדה עוד רק ממלכת ירושלים, אשר כוננו נוסעי הצלב, על תלה.  ואולם ממשלת הנוצרים באנטיוכיה ובאידיסה הלכה בימים ההם הלוך וחסור.  הן ראינו כבר, כי אחרי מות הדוכס גוטפריד, המושל הראשון בירושלים, המליכו השרים את אחיו בלדוין מאידיסה תחתיו.  בלדוין היה גבור חיל ונבון דבר;  הוא ידע לעצור בנוסעי הצלב ולמשול בגבורה ובמועצה;  כל ימי מלכו על ירושלים התאזר עז לבצר את ממשלתו מבית ומחוץ.  הוא נלחם עם כל אויבי ארצו מסביב, וביחוד עם הסלדשוקים והמצריים, אשר אמרו אז להרים ראש.  גם השתדל בכל כחו להנהיג סדרים נכונים בממלכתו ולכפות את כל השרים והגדולים כי יסורו למשמעתו. ביחוד היתה עינו צופיה על הכהנים אשר בעיר ירושלים, לבל תתגבר השפעתם על עסקי הממלכה יותר מדי.  כי מראשית כִּבוש ירושלים היה את לבב הכהנים הרבים, אשר עלו עם צבאות נוסעי הצלב, לעשות את העיר הקדושה למטרפולין של ממלכת כהנים ולמשול על פלשתינה בשם הדת הקתולית.  הדבר הזה היה למורת רוח רוב השרים והגדולים, ולכן המליכו את בלדוין עליהם, למען ישגיח על זאת, כי לא תגע "מלכותא דרקיע" ב"מלכותא דארעא" אף כמלא נימא.  אמנם נסה שליחו של האפיפיור בירושלים כפעם בפעם למשוך את הממשלה אליו.  ואולם בלדוין עמד בפרץ, ולא נח ולא שקט עד אשר הכניע את הכהנים תחת מרוּתו.

בעת אשר המליכו השרים את בלדוין על ירושלים היתה ה"ממלכה" הזאת קטנה מאד.  רק ערים אחדות סביבות העיר הקדושה, ריקות מאדם, נספחו אל המדינה הזאת.  חיל המלך היה קטן ומתי מספר, וקצרה ידו להרחיב את גבולות הארץ ולהגן עליה מפני צר ואויב.  ותהי ראשית מפעלי בלדוין להגדיל את חילו ולהכינו ערוך למלחמה.  ויהי כאשר הפיק את זממו זה, וישם המלך אל לבו להרחיב את גבולות ארצו, וביחוד נשא עיניו אל ערי המבצר אשר לחוף הים הגדול, הלא הן ארסוף וקסרין (של אדום), ללכדן;  כי הערים האלה יושבות באמצע הדרך בין חיפה ויפו, אשר לכדו נוסעי הצלב בשכבר הימים, וכל עוד אשר נשארו ארסוף וקסרין בידי הסלדשוקים לא היה להנוצרים מבטח על חוף הים הגדול.  בראשית הקיץ שנת 1101 עלה בלדוין למלחמה על הערים האלה וילכדן.  ארסוף מסרה עצמה בידי הנוצרים בלי מלחמה, ואולם את קסרין לכדו בסערות מלחמה, ושלל רב נפל אז לידם.

על הנצחון הזה שמחו הנוצרים מאד, כי שני המבצרים האלה היו חשובים בימים ההם.  ואולם אחרי ימים מספר ערבה שמחתם, באשר הוגד להם כי חיל גדול ממצרים בא עליהם.  וימָּלך בלדוין לבלי חכות עד אשר יפשטו המצריים על הארץ, כי אם לקדם את פניהם בדרכם על גבול פלשתינה.  וילך בלדוין ואנשיו לקראת המצריים.  ואולם כראותם את חיל הנוצרים באים לקראתם, וימהרו לשוב בדרך אשר באו, כי לא אבו להתגרות בהם מלחמה.  הנוצרים מצדם לא אבו גם הם לרדוף אחרי המצריים, וישובו למקומם.  בסוף הקיץ באו צבאות המצריים עוד הפעם להלחם בנוסעי הצלב.  מספר החיל הזה היה רב בערך, יותר משלשים אלף איש.  במבצר אשקלון, אשר נשאר עוד ברשות הסלדשוקים, אויבי הנוצרים, ערכו את מחניהם, ויגיחו משם לקראת הנוצרים, אשר מספרם היה קטן ודל לעמת מחנה מצרים.  כאלף ומאת איש הלכו עם בלדוין למלחמה.  ואולם נוסעי הצלב נלחמו בחרף נפש, ויצאו לקראת האויב ברוח עוז וגבורה.  ותטוש המלחמה על יד אשקלון (ביום השביעי לירח ספטמבר) בין הנוצרים והמשלמים.  אלו, אשר היו המרובים, התנפלו על חיל החלוץ של הנוצרים והקיפו אותו מסביב;  ואולם בלדוין ראה את אחיו בסכנה, וימהר הוא עם שארית חילו ויפרצו במחנה המצריים ויכו בהם מכה רבה.  לעת ערב נסו המצריים לאשקלון, ומשם שבו לארצם.  גם חיל מצריים, אשר צר בינתים על יפו וכבר חשב להבקיע אל העיר, מהר לשוב באניות לארצם, אחרי כי נשתה גבורתם ביום ההוא.

ויהי לתקופת השנה, בראשית הקיץ שנת 1102, באו עוד הפעם צבאות מצרים להלחם בפלשתינה.  הם נאספו באשקלון, ומשם נפלו פתאם על העיר רמלה, אשר היתה כבר בידי הנוצרים, ללכדה.  וברמלה עמד חיל קטן, אשר הניח בלדוין למשמר בעיר, אבל אזלת ידו לעמוד בפני האויבים הרבים והעצומים, וכמעט שנמסרה רמלה בידיהם.  ויוגד לבלדוין לאמר: "הנה פשטו המצריים על רמלה וחושבים לכבשה".  וימהר המלך בראש חיל קטן, אשר אסף בחפזון גדול, להושיע להעיר הזאת.  ואולם חיל המצריים היה רב ועצום מאד;  ויהי כראותו את הגדוד הקטן של הנוצרים הולך וקרב אליו, ויתנפל עליו ויך אותו לפי חרב, ורק שרידים מעטים נמלטו.  המלך, אשר עמד כבר ברמלה, נס בלילה עם מתי מספר אשר אתו, ויאסוף חיל קטן מהאנשים אשר בארסוף וביפו;  גם אניות מלחמה מאיטליה, אשר עמדו אז על החוף, באו לעזרתו.  בראש החיל הקטן הזה התגרה בלדוין עוד הפעם מלחמה במחנה מצרים.  ותעז ידו על האויבים הרבים ויך בהם מכה רבה, עד כי נסו מרמלה ומארץ יהודה.

עד שנת 1105 לא יספו המצריים עוד לבוא בגבולות פלשתינה, כי חרדו מפני תנופת ידי בלדוין.  בקיץ של שנת 1105 באו המצריים עוד הפעם על פלשתינה.  ויאסוף בלדוין כאלפים איש רגלי וכחמש מאות פרשים, וילך לקראת האויב.  ותגבר יד בלדוין על חיל המצריים, ויפליא את מכותם ברדפו אחריהם.  מני אז לא באו עוד המצרים להלחם עם נוסעי הצלב במלחמה גלויה, כי אם כפעם בפעם פשטו גדודי מצרים על הארץ, וכראותם את הנוצרים הולכים לקראתם מהרו לברוח.  המבצר אשקלון, אשר היה בידי הסלדשוקים, היה להמצריים למפלט ולהנוצרים למוקש.  גם עולי הרגל, אשר באו לארץ הקדושה, סבלו הרבה מתגרת ידי המשלמים היושבים באשקלון.  לכן שם בלדוין אל לבו, לגרש את הסלדשוקים מכל ערי החוף.

עוד בשנת 1103 נתן בלדוין אל לבו, ללכוד את העיר עכו, אשר עמדה עוד תחת רשות הסלדשוקים.  הנוצרים שמו על העיר מצור וילחמו עליה ברוח גבורה להבקיע אליה, ולא יכלו לה, יען כי חסרו להם אניות מלחמה, להצר על העיר מצד הים.  ואולם בראשית הקיץ שנת 1104 באו אניות מלחמה מגינואה לעזור להנוצרים.  אז שמו על העיר מצור מכל עבריה, עד אשר הוכרחו הסלדשוקים למסור אותה בידי הנוצרים (כ"ז מאַי).  כבוש העיר עכו היה לנוסעי הצלב לישועה גדולה, כי על ידי זה היתה להם מני אז דרך סלולה מירושלים אל חוף הים, גם מקום איתן להתבצר בו לעת הצורך.  בשנת 1109 לכדו גם את העיר טריפוליס (טרבלוס), ובשנה שלאחריה (ביום י"ז מאַי 1110) כבשו את העיר הבצורה בירותי, אשר על חוף הים.  גם אל המבצר החזק צור נסו אז להבקיע, אבל לא יכלו אליה.  ככה נשארו עוד אשקלון וצור, שני מבצרים חזקים, בידי הסלדשוקים.

ואולם בעת אשר עשו נוסעי הצלב חיל במדה מרובה בנגב יהודה ועל חוף הים, כבדה מאד יד הסלדשוקים על הנוצרים באנטיוכיה ובאידיסה.  הן ראינו כבר, כי אחרי המגפה הנוראה, אשר היתה במחנה הנוצרים על יד חרן, נשתה גבורתם ולא יספו להרים עוד ראש, לפשוט בארם ובצפון סוריה;  ונהפוך הוא, מאז התחזקו בקושי גדול בעריהם אנטיוכיה ואידיסה, בעת אשר האויבים שתו להן מסביב וילכדו את כל ערי המדינות.  ביחוד באה אידיסה כפעם בפעם במצור מפני הסלדשוקים הארמיים, אשר הציקו לה מאד.  האַמיר מַודַד ממוסל כרת ברית עם שכניו, מושלי המדינות הקרובות, ויבוא אתם  בעצה אחת לעלות יחד על אידיסה ולצור עליה.  בצר להם קראו הנוצרים באידיסה לאחיהם בירושלים, כי יבואו לעזרתם ויושיעום מכף הסלדשוקים הקמים עליהם.  והנה אמנם בא בלדוין כפעם בפעם לעזור להנוצרים אשר בצפון ואולם מסבת המלחמות, אשר נלחם תמיד בהמצריים שכניו, לא יכול לעזור לבני אידיסה, גם פחד תמיד מפני הסלדשוקים אשר באשקלון ובצור, פן יפשטו על ארצו, בעת אשר ילחם הוא בסוריה.

בשנת 1118 (בסוף החורף) נמלך בלדוין להתגרות מלחמה בעם מצרים ולפרוץ אל ארצו.  בראש צבאותיו הגיח אל מצרים, ויעבור לאורך הנהר נילוס פנימה.  ואולם שם נֶחלה פתאם, ויצו לבני חילו לשוב לפלשתינה.  בלדוין מת בדרך (בירח מרט), ולפני מותו צוה להושיב לכסא תחתיו את בן אחיו בלדוין, אשר משל אז באידיסה, או את אחיו איסטכיוס.  אנשי הצבא הובילו את המלך המת לירושלים, ויחצבו לו קבר על יד קבר אחיו גוטפריד בחצר בית-התפלה, אשר הקימו לפני קבר המשיח.

כאשר מת בלדוין היה בן אחיו, בלדוין השני, בירושלים.  רוב שרי החיל וגדולי העם הסכימו להמליך אותו במקום דודו על ירושלים.  ביום השני לירח אַפּריל נועדו השרים בבית-התפלה וישימו כתר מלוכה בראשו.  באידיסה משל תחתיו יוסצילינוס, אשר מקודם נחשב על מתנגדי בלדוין, ואולם מאז היה לו אוהב נאמן ויעזר לו במלחמותיו.

בשנה שלאחריה באה השמועה לירושלים על דבר המגפה אשר היתה בחיל הנוצרים אשר באנטיוכיה, וכי נפל גם רוגר במלחמה (עיין למעלה פרק ו').  ויקם המלך בלדוין וילך עם חיל הנורמנים אשר אתו לאנטיוכיה להושיע את הנוצרים מידי הסלדשוקים.  בראש אויבי הנוצרים עמד אז האַמיר אל-עזי ממדינת מרדין, גבור מלחמה, אשר אסף לדגלו מושלים אחדים של המדינות הקרובות והרחוקות.  בירח אוגוסט נפגשו הנוצרים בחיל הסלדשוקים, אשר בינתים כבר כבשו את המבצרים עתדיה וסרדנה מאת הנוצרים, וגם עלו על עיר הבירה אנטיוכיה ללכדה.  ותטוש המלחמה בין צבאות בלדוין ובין הסלדשוקים לפני שערי אנטיוכיה.  ותעז ידי הנוצרים להבריח את אל-עזי מאנטיוכיה.  אחרי כן פשטו במדינת ארם-צובה, ויבוזו את כל הערים האלה ויחריבו את הארץ, ולהנוצרים באנטיוכיה היתה הרוחה.

ואולם שמחת נוסעי הצלב לא ארכה ימים רבים.  הגבור אל-עזי מת בשנת 1122, ויקם תחתיו האמיר בלק בן בירס להלחם בנוסעי הצלב.  ויצא יוסצילינוס מאידיסה להושיע לבני אנטיוכיה, ואולם חיל בלק היה רב ועצום מאד, ויגבר על החיל הקטן אשר עם מושל אידיסה, וגם יוסצילינוס בעצמו נשבה בידי האויבים.  כשמוע המלך בלדוין את כל זאת, וילך הוא בראשית הקיץ 1123 לפדות את אוהבו מידי אויביו ולהבריחם מאדמת אנטיוכיה.  ואולם בהיותו בדרך נפלו עליו הסלדשוקים, אשר שם בלק אורבים לו, וישבו אותו ואת האנשים אשר הלכו אתו.  בלדוין ויוסצילינוס הובאו אל מבצר חרת-בירת.

אחרי המאורע המבהיל הזה לא רפו ידי הנוצרים, ויקהלו לעמוד על נפשם.  לא ארכו הימים ויוסצילינוס נמלט ממאסרו ויבוא לירושלים, ויאסוף שם חיל גדול להלחם בבלק ובני בריתו.  להצלחת הנוצרים נהיה אז פירוד גדול בין הסלדשוקים.  בלק כבש את הערים ארם-צובה וחרן מידי הסלדשוקים בעלי ברית רֹצואן ואת המבצר אלברה מידי הנוצרים.  ויבוא יוסצילינוס מירושלים, ובעזרת הסלדשוקים אויבי בלק גבר על זה ויבריחהו מאנטיוכיה, גם החריב את ארם-צובה (בסוף הקיץ 1123).  בראשית הקיץ 1124 עלה בלק על העיר מנבג, אשר שם חנו הסלדשוקים הצוררים לו, וישלחו אלו לקרוא את הנוצרים, כי יבואו לעזרתם.  וימהר יוסצילינוס בראש גדודיו לבוא למנבג, ותהי המלחמה קשה בין בלק ובין יוסצילינוס והסלדשוקים אשר אתו.  ואמנם נצחו אנשי בלק במלחמה, אבל בלק בעצמו נפל על שדה קטל.  וכראות צבאותיו כי מת גבורם, וינוסו גם הם.  ותהי ביום ההוא תשועה גדולה לנוסעי הצלב, ובפלשתינה ובסוריה הושר שיר הלל וזמרה על המאורע הזה, " כי רצץ אלהים ראש תנין, אשר אמר לבלוע את כל הנוצרים בארץ הקדם".

בה בעת נלחמו הנוצרים גם בערי החוף אשר בסוריה.  עוד טרם נשבה בלדוין שלח לקרוא לבני ויניציה, כי יתנדבו לעלות לעזרת נוסעי הצלב, הנלחמים עם אויבי הדת הנוצרית על אדמת הקדש.  בשנת 1122 קם נשיא מדינת ויניציה, דומיניק מיקיל, ויעבור בים עם מאתים אניות מלחמה לבוא לחוף פלשתים.  ואולם הם לא הלכו דרך ישרה לבוא לסוריה, כי אם התגרו תחלה מלחמה בממלכת ביצנץ, זעומת נפש כל נוסעי הצלב, מעת אשר נודע, את אשר עשה הקיסר אליקסיוס לחיל המנדבים.  ויצורו אנשי ויניציה על קורפו, ובינתים נשבו יוסצילינוס ובלדוין.  כאשר באה השמועה המבהילה הזאת לירושלים, וישלחו מלאכים להגיד לבני ויניציה, כי לא יתמהמהו עוד בדרך, רק יחישו לעזרתם.  ואולם בני ירושלים לא חבקו בינתים את ידיהם בעצלתים, כי אם התאזרו עז לעמוד בפני אויביהם.  איסטכיוס גריניר, איש גבור חיל ומפקד צבא מלחמה, אשר הפקד על צבאות הנוצרים בקיסרין ובצדון, נבחר מטעם גדולי העם למושל ולממלא מקום המלך, כל ימי היותו בשבי.  ויאסוף איסטכיוס חיל גדול, כשמונת אלפים איש במספר, וימהר לעזור לעיר יפו, אשר חנו המצרים עליה.  כי אלו, אשר שמעו את כל התלאה אשר מצאה את נוסעי הצלב,  אמרו להשתמש בשעת הכשר הזאת להצר להנוצרים.  איסטכיוס הכה בחיל המצריים מכה רבה, וינוסו מיפו.  משם הלך לקדם פני חיל אחר, אשר בא ממצרים לפשט בארץ הנגב, ויפגשהו על יד עיר איבילין, ושם היתה תבוסת המצריים שלמה (בירח יוּני שנת 1123).

המצריים אשר נסו מיפו ירדו באניות, אשר חכו להם על החוף, לשוב לארצם.  ואולם זה החלם לעשות, לשים בים דרכם, והנה אניות אנשי ויניציה לקראתם.  בחמה שפוכה התנפלו אלו על אניות מצרים וישברו אותן בלב ים, ויהרגו בחיל המשלמים עם רב, עד כי אדמו המים מדמם.  הנצחון הזה היה שלם לכל פרטיו, כי אבדו האניות למצרים, וגם עם רב נפל במלחמה.

את בני ויניציה קדמו נוסעי הצלב בתרועה גדולה, ותהי עצתם הפעם, לעלות על יתר ערי המבצר, אשר נשארו עוד בידי הסלדשוקים, על אשקלון ועל צור.  ואולם העם נחלק למפלגותיו בדבר הזה, אם לעלות תחלה על אשקלון או על צור.  אנשי ירושלים נכספו להלחם תחלה באשקלון הקרובה אליהם, יען כי היתה להם העיר הזאת למוקש מיום האחזם בעיר הקדושה.  ואולם יושבי הערים הקרובות לצור אבו לכבוש בתחלה את העיר הזאת.  ואחרי אשר לא באו לידי הסכם בדבר הזה, גמרו ביניהם להפיל גורל.  ויצא הגורל על צור.  אז נועדו כל הנוצרים עליה להלחם בה עד רדתה.  העיר צור נודעה מאז כעיר בצורה וחזקה, ומושבה איתן מאד;  נבוכדנצר מלך בבל העביד שם את חילו עבודה רבה שלש עשרה שנה, ולא יכול להלחם עליה.  גם אלכסנדר מוקדון צר עליה ימים רבים טרם לכדה.  ויהי כאשר צרו עליה נוסעי הצלב, ויתבצרו הסלדשוקים בפנים החומה וילחמו עליה בחרף נפש וברוח גבורה.  ביום ט"ו פברואַר (שנת 1124) באה העיר במצור.  על היבשה חנו עליה צבאות בלדוין, ומצד הים הקיפוה אניות ויניציה.  חמשה ירחים נלחמו עליה ולא יכלו לה.  לבסוף מסרו הסלדשוקים את העיר בידי הנוצרים בתנאי, כי ישלחו אותם לנפשם עם כל רכושם וקנינם (ביום 7 יוּלי).  הנוצרים הסכימו לתנאים האלה, בראותם כי איתן מושב העיר וקשה מאד להפיל את חומותיה, גם פחדו פן יבואו המשלמים מסוריה לעזור לאנשי צור.  ובאמת כבר בא חיל מדמשק להושיע לחיל המצור.  ואם גם עלה בידי הנוצרים להבריח את המחנה הזה, הנה חששו פן יבוא אחרי כן מחנה יותר גדול עליהם.

אחרי הנצחון הגדול הזה שחקה השעה גם לבלדוין, כי נפדה ממאסרו.  אחרי אשר מת בלק במלחמה קמה מריבה בין הפחות והסגנים בחילו על דבר המשרה.  תימור בן אחי בלק, אשר התנשא למלוך, קרא דרור לבלדוין והרשה לו לשוב לארצו.  ואולם השבע השביע אותו, טרם שלחו לנפשו, כי ישלח לו מירושלים סכום עצום כופר נפשו, גם ימסור בידו ארבעה מבצרים של מדינת אנטיוכיה, גם לא יבוא בקושרים עם האַמיר דֻבַּיִש, אשר נלחם אז בתימור.  בלדוין נשבע לתימור על הדבר הזה, ואולם אחרי אשר נמלט ממאסרו הלך אל הפטריארך ברנהרד מאנטיוכיה לשאול על נדרו.  הפטריארך מצא לו פתח חרטה להפר את השבועה, אשר נשבע לתימור, ואז התחבר עם יוסצילינוס ועם האמיר דֻבַּיִש להלחם על תימור.  ויעלו בסוף הקיץ שנת 1124 להלחם על מדינת ארם-צובה;  ואולם עצתם הופרה, כי בא האמיר אלזנכר ממוסל בראש חיל גדול לעזור לארם-צובה, והוכרחו לעלות מעליה.  אמנם הומת אלזנכר בידי מרצחי חרש (בשנת 1126), וגם בנו מסעוד, אשר משל תחתיו, מת בידי מרצחים, ואולם גם בין הנוצרים קם אז פרוד גדול, ולכן לא עשו ידיהם חיל, להתגבר על הסלדשוקים, אשר משלה אז ביניהם תחרות ואיבה.

עוד בטרם מת אלזנכר בא בוהימונד הצעיר, בנו של הגבור המהולל בוהימונד המת, ועמו שרים וחיל גדול, לרשת את כסא אביו.  בוהימונד השני היה איש צעיר לימים, גבור חיל ומלא רוח גבורה ואֹמץ, אבל בהיותו אז בימי עלומיו חסרה לו המתינות הראויה ולא ידע לכלכל דבריו במשפט וללכת בשלום ובמישור עם יתר השרים.  תֵּכף בבואו לאנטיוכיה גבר הריב בינו ובין יוסצילינוס, גם את בלדוין הכעיס במנהגיו הרעים.  ויהי כאשר נלחמו הנוצרים על דמשק, אחרי אשר מתו אלזנכר ומסעוד, לא אבה בוהימונד לבוא עם צבאותיו לעזרת הנוצרים.  מסבת הפרוד הזה עלה עמל בלדוין בתהו.

עם כל זה עלינו להודות, כי בכלל היתה דרך בלדוין צלחה בימי ממשלתו.  ואם כי נשבה בידי אויביו וכמה פגעים רעים באו עליו, הנה בסוף ימיו ראה נחת בעולמו.  כי הצליח להרחיב את גבולות ארצו ולכבוש כמה ערים מידי הסלדשוקים.  בימיו נושעו הנוצרים בסוריה ובפלשתינה תשועה גדולה.  "ממשלת נוסעי הצלב" – מספר אחד הרושמים הערביאים מימים ההם – "התפשטה בימי המלך בלדוין השני ועשתה חיל במדה מרובה.  מעיר מרדין אשר בצפון עד גבול מצרים אשר בנגב גברה ידם.  כמעט כל המדינות בסוריה סרו למשמעתם, גם ארם-צובה היתה להם למס;  אנשי דמשק הוכרחו לשלוח את עבדיהם הנוצרים חפשי;  בארם פשטה מלכותם עד אמידה ונציבין, ונטישותיה עברו על רקה וחרן"[37].  זה היה המצב המדיני של נוסעי הצלב בסוף ימיו של בלדוין השני.

גם במצבם החמרי הוטב גורל נוסעי הצלב בימי ממשלת בלדוין השני.  מספר הנוצרים אשר התישבו בפלשתינה הלך ורב בימיו.  הם נאחזו בהערים והכפרים סביבות ירושלים ובגליל, ערים נשמות וחרבות בנו מחדש ואת הנהרסות הקימו על תלן.  בין האורחים, אשר באו לאדמת פלשתינה, נמצאו גם אכרים ויוגבים, אשר עבדו עתה את האדמה, להוציא פריה ויבולה.  מעט מעט הרגילו עצמם בסדרי מדינה ובכנסיה לאומית, ותהי עבודת הנוצרים בארץ הקדם עבודת שלום ומנוחה.

ואולם באחזם במחרשה ואֵת לא שכחו את כלי זינם, כי עוד היה עליהם להגן על הארץ מבית ומחוץ.  בפלשתינה נמצאו בימים ההם כמה שודדים, בין מהמשלמים ובין מהנוצרים, אנשים, אשר אי אפשר היה להם להתאים את מנהגי חייהם עם סדרי המדינה הקבועים. לטהר את הארץ מהנגע הזה היה דבר הכרחי.  כן לא חדלו עוד האויבים מבוא בגבול פלשתינה ולפשוט עליה כפעם בפעם.  בעת ההיא יסדו להם האצילים חברות שונות, אשר מטרתן היתה להגן על הארץ הקדושה מכל האויבים הבאים עליה ומפני השודדים.  על פי השקפת הימים ההם היו אלו החברות מחציתן כנופיות דתיות ומחציתן כנופיות של מלחמה.  חבריה התאחדו להגן על הדת ולחיות על פי מנהגי הנזירות והפרישות ככל הנזירים הרבים, אשר נמצאו אז בין הקתולים, ואולם את חרבם וכלי זינם לא הניחו מידם.  "רוממות  אל בגרונם וחרב פיפיות בידם", לעשות נקמה באויביהם.  הם היו כבוני המקדש בימי נחמיה: "איש חרבו אסורים על מתניו ובונים".  הם התבודדו ליראת שמים, אבל בעת הצורך קמו כגבורים להגן על הארץ ועל קברות הקדושים שוכני עפר.  הם היו חבר כהנים וגבורי מלחמה כאחד.  בשנת 1118 נוסד בראשונה חבר "בני ההיכל"[38], אשר עשו להם אחרי כן שם בתולדות מסעי הצלב.  הוא בנה אב לחבורות כאלה, אשר נוסדו אחרי כן כדמותו: חברת "מגני הקבר הקדוש", חברת "נזירי יוחנן" וכדומה.

ביום האחרון לירח אוגוסט 1131 גוע בלדוין ויאסף אל עמיו.  הוא לא הניח אחריו בן יורש כסאו, לכן עלה בהסכם כל השרים להמליך את חתנו הקונדי פולקו, אשר לקח את בת בלדוין הבכירה מֵליסֶנדי לאשה.  פולקו היה בן ארבעים שנה במלכו, וכבר הצטיין ברוח גבורה וכשרון רב למלוכה.  כל ימי מלכותו ארכה המלחמה בינו ובין הסלדשוקים, ואם כי נגפו הנוצרים כפעם בפעם לפני אויביהם, הנה גברה ידם באחרונה לגרש אותם מעל גבולות פלשתינה.  ואולם בימי המלך פולקו פרצה מריבה בין הנוצרים בסורטו ובין הקיסר יוחנן מביצנץ, אשר מלך אחרי אביו אלקסיוס.  הביצנטינים עלו על אנטיוכיה ויחריבו אותה, ואם אמנם לא התערב פולקו במלחמה זו, כי ידיו היו מלאות עבודה להגן על ארצו מפני הסלדשוקים, הנה הראה לכל, כי רע בעיניו המעשה הזה, וגם הוא כעס מאד על הביצנטינים, אשר עינם היתה תמיד צרה בשל הנוצרים בסוריה ופלשתינה.  השנאה הכבושה מאז בלב הלטינים (הרומאים) על הביצנטינים שבה כעת לתקפה, כאשר היה מקודם, טרם באו להושיע את המצרים מכף הסלדשוקים.  כל נכוני דבר הבינו אז, כי הקיסר חורש רעה גם על ירושלים, וכבר התעתדו שם למלחמה נגדו.

הקיסר יוחנן מביצנץ מת בירח אפריל שנת 1143, ואולם שנאתו להנוצרים בארץ הקדם לא ירדה עמו אל הקבר, כי הורישה לבנו עמנואל שמלך אחריו.  ירחים אחדים אחרי מות הקיסר יוחנן מת גם המלך פולקו מירושלים (נובימבר 1143), כי נפל מעל סוסו ברכבו לפני שערי העיר עכו, ותשבר מפרקתו.  בנו הקטן (בלדוין השלישי), אשר ילדה לו מלסנדי אשתו, היה אז צעיר לימים ולא הצליח עוד למלוכה (הוא נולד בשנת 1129).  ותהי המשרה על שכם אמו, עד אשר יגדל הנער.

ואולם הימים ההם היו אז שעת חירום וסכנה להנוצרים בפלשתינה.  כי מעבר האחד קם בעת ההיא האמיר הגבור עמאד אלדין לקצות בפלשתינה ויאסוף חיל גדול להלחם על הנוצרים, ומעבר השני התגרה בהם הקיסר עמנואל מביצנץ, אשר לטש עיניו על אנטיוכיה וערי ים פלשתים.  גם במדינת ירושלים פרצו שרים רבים מפני המלכה המושלת בשם בנה הצעיר.  מלסנדי היתה אשת תככים, אשר לבשה גאוה למשול ביד חזקה, ובמדותיה הרעות המיטה רעה רבה על הנוצרים בארץ הקדושה.

 

ח: התעוררות למסע הצלב השני

סכסוכים בין הנוצרים ובין ממלכת ביצנץ.  רימונד מאנטיוכיה נלחם בהקיסר עמנואל.  מפלת המושל מאַנטיוכיה.  הסלדשוקים קמים מחדש על הנוצרים.  עמאד-אלדין לוכד את אידיסה.  כבוש אידיסה עושה רושם באירופה.  ההתעוררות בפרנציה.  ברנרד מקלירווה.  האספה בבורגש.  האספה בעיר ויזילאי.  ברנרד מטיף למסע הצלב.  האפיפיור קורא שמטה לכל חובות הנוצרים.  היהודים נזוקים על ידי זה.  פטר מן קליגני.  הוא כותב שטנה על היהודים.  נוסעי הצלב בפרנציה.  נוסעי הצלב בגרמניה.  רודולפוס מסית את ההמון בהיהודים.  הרוגי נוסעי הצלב.  ההגמונים סוככים על היהודים.  מעינות פרנסתם נסתמו.  ברנרד גוער ברודולפוס. הוא בא בעצמו לגרמניה לעצור בעד הרעה.  המהומות בוירצבּורג.  הרוגי וירצבּורג נתנים  לקבורה  בחמלת  ההגמון אמביתו. ההרוגים בעיר בכרך.  המהומות בקרנטן.  הרב  ר' פטר  מומת  שם.  המהומות ברמרוג.  החמסנים מתנפלים על הרב רבנו יעקב תם.  הם  דמו  להרגהו, אבל  פרש אחד מצילו מידם.  נוסעי הצלב מהרסים את  ביתו  ומנפצים  את  כל  אשר  לו.   המהומות  בעיר  הם  ובעיר סילי.  ברנרד מן קלירווה עומד בפרץ.

 

קרוב לחמשים שנה עברו מעת באו נוסעי הצלב לפלשתינה ולסוריה.  מצב הענינים בעת ההיא, בימי ממשלת בלדוין השלישי הנער, ראינו בפרק הקודם.  באנטיוכיה משל אז הדוכס רימונד[39] אשר לקח לאשה את קונסטנצה בת בוהימנד השני.  רימונד היה איש חיל, אשר משל בארצו ברוח גבורה וגם היה אהוב וחביב לכל בני עמו בגלל טוב לבבו ונעם דבּורו;  ואולם לא ידע מעולם למשול ברוחו ולחשוב את דרכו במועצות ודעת.  לבו היה כלב הארי, ולא חת מפני איש, אבל על פי הרוב היה פחז כמים ונמהר ברוחו.

כאשר מת הקיסר יוחנן מביצנץ, ובנו הצעיר עמנואל ירש את כסאו, שלח רימונד מלאכים אל הקיסר, אשר עבר אז במדינת קיליקיה לאמר לו, כי עליו להשיב לאנטיוכיה את כל הערים והמבצרים, אשר כבש אביו במדינה הזאת.  עמנואל ענה לרימונד, כי כאז כן עתה יחזיק הוא באותן הערים, אשר כבש אביו וירש בחרבו;  ולא זו בלבד, אלא כל ארצות סוריה ופלשתינה, אשר לכדו נוסעי הצלב, על ממלכת ביצנץ נחשבו, כי כן נשבעו שרי החיל לזקנו אלקסיוס, לסור למשמעת ביצנץ ולהכנע מפניה.  ויהי כאשר שבו המלאכים אל רימונד ויספרו לו את אשר ענה להם הקיסר, ויאסף המושל מאנטיוכיה את חילו ויעל על קיליקיה למלחמה.  ועמנואל עזב כבר את מדינת קיליקיה, כי שב לקונסטנטינופול, לשים על ראשו כתר מלוכה. 

רימונד כבש ערים אחדות בקיליקיה, ואולם כאשר נודע הדבר לקיסר הצעיר אסף חיל גדול גם צי אדיר להלחם על אנטיוכיה ולהשיב לרימונד את גמולו בראשו.  בקיליקיה ובאנטיוכיה נפגשו חילות הקיסר בצבאות רימונד, ואם כי נלחמו אלו האחרונים בחרף נפש וברוח אֹמץ עם הביצנטינים לא יכלו לעמוד בפני האויבים הרבים והעצומים מלומדי המלחמה.  ותעל יד הביצנטינים על אנטיוכיה, ורימונד בעצמו הוכרח לכתת רגליו וללכת לקונסטנטינופול, לבקש רחמים על נפשו לפני הקיסר.  ויעתר לו עמנואל;  אחרי כן השתטח רימונד על קבר הקיסר יוחנן ונשבע שם לסור למשמעת ביצנץ ולשמוע בקול הקיסר, לכל אשר יצונו.  אז שלחו עמנואל בשלום את ארצו (בשנת 1144).

הריב, אשר פרץ בין הנוצרים, נודע חיש מהר לסלדשוקים, וישמחו על זאת שמחה גדולה.  הגבור עמאד אלדין חשב ומצא, כי הגיעה השעה לגרש את הנוצרים מארץ הקדם.  הן בירושלים משל מלך נער, ואשת מדנים הנהיגה את הממשלה בשמו;  רימונד מושל אנטיוכיה ירד מגדולתו, אחרי אשר נשתה גבורתו במלחמתו עם צבאות הקיסר;  נוסעי הצלב קצפו מאד על ממלכת ביצנץ, בעוד אשר הקיסר עמנואל חשד בשרי נוסעי הצלב, כי חורשים הם עליו רעה.  במצב כזה הלא באה שעת הכושר להסלדשוקים לנסות דבר אל הנוצרים ולגרשם מסוריה ומפלשתינה.  כי מי יעמוד בפניו בעת ההיא?

עמאד אלדין היה גבור מצוין, אבל גם ערום כנחש ובקי בכל טכסיסי מלחמה.  הוא ידע, כי נוסעי הצלב הם מרי נפש ואנשי חיל, אשר ילחמו נגדו כאריות, אם יתגרה בהם מלחמה.  לכן הערים האמיר להתנפל עליהם פתאם.  בשנת 1144 הלך למראית עין אל מדינות צפון ארם להלחם שם.  ואולם בעת אשר האמינו הנוצרים, כי טרוד הוא במלחמתו בארם, הסתער פתאם על אידיסה, אשר ישב שם יוסצילינוס.  בראשית החרף שנת 1144 בא לפני שערי העיר הבצורה ויצר עליה.  יוסצילינוס לא נמצא אז בעיר, ובשמעו, כי בא עמאד אלדין על אידיסה והוא חונה עליה, אסף את חילו לבוא לעזור לאחיו הנוצרים.  ואולם ידע בנפשו, כי מעט חילו להלחם בגבור מצוין כעמאד אלדין, אשר עמד בראש חיל עצום ורב.  וישלח יוסצילינוס מלאכים לירושלים ולאנטיוכיה לבקש מהנוצרים, כי ימהרו לעזרת אחיהם הנתונים בצרה.  מלסנדי שלחה חיל קטן לעזרת בני אידיסה, ואולם גם החיל הקטן הזה אֵחר מועד בואו.  מאנטיוכיה לא באה תשובה, כי היה רימונד אז טרוד במלחמתו עם הקיסר.  בינתים נגשו צבאות הסלדשוקים אל חומת אידיסה להפילה.  הנוצרים אשר בעיר נלחמו על נפשם בגבורה נפלאה, אבל קצרה ידם להגן על העיר מול החיל הרב אשר חנה עליה.  עמאד אלדין צוה לחתור חתירות עמוקות מתחת ולשים שם עצי שרפה.  את העצים הציתו הסלדשוקים אחרי כן באש ויפרצו פרץ רחב בחוֹמה, ויעלו הסלדשוקים נכחם העירה ויכו את כל הנוצרים הנמצאים בה לפי חרב, לא חמלו על נער וזקן, איש ואשה.  כעבור שני ימים נפל גם מגדל אידיסה בידי הסלדשוקים (סוף שנת 1144).  עם כבוש אידיסה פתחו הסלדשוקים את השער להתפרץ אל ממלכת ירושלים ואנטיוכיה.

המאורע המבהיל הזה החריד את כל הנוצרים בסוריה ובפלשתינה.  לב עמאד אלדין גבה מאד בנצחון הזה, וכבר נטה ידו גם על ירושלים ואנטיוכיה.  בצר להם עלה על דעת הנוצרים לשלוח מלאכים לאירופה, לבקש עזר ותשועה מאת אחיהם בני דתם.  רימונד שלח לארצות אירופה, לבשר לעמים הנוצרים את הבשורה הרעה הזאת, כי נפלה אידיסה בידי האויב.  גם בלעדי זאת שבו אז עולי הרגל מפלשתינה ויספרו לאחיהם את אשר קרה בצפון סוריה, וכי נתונים הנוצרים בארץ הקדושה בצרה גדולה.  באירופה קמה על ידי זה התעוררות חדשה להחלץ ולעלות אל ארץ הקדם, להחיש ישועה להנוצרים הנמצאים שם (שנת 1145).

צעקת הנוצרים מאנטיוכיה נגעה ביחוד אל לב הצרפתים.  רוב הנוצרים, אשר התישבו בארץ הקדושה, היו בני פרנציה.  המלך הצעיר לודוויג השביעי, אשר מלך אז בממלכה הזאת, חשב מחשבות, לעלות בעצמו בראש חיל גדול להושיע את הנוצרים מיד אויביהם.  בעת ההיא זכר הנזיר ברנהַרד מקלירווה במדינות פרנציה, להלהיב את הלבבות למסע-הצלב פעם שנית.  הנזיר ברנהרד היה איש נפלא בכל הליכותיו.  הוא נולד בשנת 1091 בפונטן הקרובה לדישון, במשפחה מפוארה, אשר מוצאה מהשרים החשובים במדי&