זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי

 

זָרִיתִי לָרוּחַ אַנְחָתִי

וַיִּרְוֶה הַחוֹל דִּמְעַת עֵינִי;

הָרוּחַ! אִם תִּמְצָא אֶת-אָחִי

אֱמָר-לוֹ – אוּד עָשֵׁן הִנֵּנִי.

 

אֱמָר-לוֹ: בִּי נָבַע מְקוֹר אוֹרָה –

וַיִּיבַשׁ נְטָפִים נְטָפִים;

בִּלְבָבִי שַׁלְהֶבֶת יָקָדָה –

וַתִּדְעַךְ רְשָׁפִים רְשָׁפִים.

 

וְעַתָּה מַעְיָנִי כְּמוֹ פֶצַע:

רַק שׁוֹתֵת וּמְטַפְטֵף לִפְעָמִים;

וּלְבָבִי עוֹד יֶעְשַׁן בַּמִּסְתָּר

מְגוֹלָל בָּאֵפֶר וּבְדָמִים –