נָטֹף נָטְפָה הַדִּמְעָה

 

נָטֹף נָטְפָה הַדִּמְעָה – וַיִּפֹּל קַו-אוֹר

וַיַּכֶּנָּה,

צִנָּה הִכְּתָה לְבָבִי: עוֹד אַחַת מְעַט –

וְדִמְעָתִי אֵינֶנָּה.

 

וּבְחֹסֶר כֹּל אֵלֵךְ, וְצַר-לִי מְאֹד –

הִיא דָלָלָה –

וְאַף לֵב עָרֵל אֶחָד לֹא-נָקְבָה, אַף לֹא

מִקְצָת שֵׁנָה גָּזָלָה.

 

וְאָנָה אוֹלִיךְ אֶת-עָנְיִי, וַאֲנִי אָנָה בָא?

עַל-מִשְׁכָּבִי

אֶמְצֶה דִמְעָה עוֹד אַחַת, מַחֲצִיתָהּ לָכֶם

וּמַחֲצִיתָהּ לִלְבָבִי.

 

וְהָאוֹר אֵחַר לָבוֹא וְרָפֶה הָאוֹר

מֵהַחֲיוֹתֵנִי;

שֶׁמֶשׁ אַחַת בַּמָּרוֹם וְשִׁיר יָחִיד לַלֵּב

וְאֵין שֵׁנִי.

 

חשון, תרס"ב, אודיסא.