_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הספרות והסופר העברי

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

(פתיחה לועידת הסופרים בת"א, סיון תרצ"א)

אני מודה לחברים על הכבוד שכבדוני לפתוח אספה זו.  אחרי הפסקה של שנתים, אנו מתאספים לטכס עצה על מצב הסופרים והספרות.  לעת כזו על פי המנהג המקובל נמלא את חובת הכבוד לחברים שנעדרו במשך הזמן הזה, בשנתים האלה.  נזכיר כאן את אחד מחברינו הקרוב לנו ביותר, שהיתה לו זכות מיוחדת לאחד עוד פעם את פזורי הסופרים כאן בארץ, וחלקו רב באגודת הסופרים המחודשת.  זכות מיוחדת היתה לו גם בהקמת האורגן של אגודת הסופרים, "מאזנים".  בעמלו ברב, באהבתו הגדולה לספרות, בשקידתו ובהתמדתו, ברוך מזגו קרב לבבות ועזר לתקומת אגודת הסופרים ועתונה.  כונתי לשמואל צ'רנוביץ ז"ל.  נעדר עוד אחד, עסקן צבורי ספרותי, שאולי שמו לא היה ידוע כל כך במחנה הסופרים ובספרות, אבל שנה לפני מותו גלה האיש מרץ בלתי-מצוי ונשא את נפשו לגדולות, ומי יודע אילו חי האיש ולא נעדר בתוך להט עבודתו, שהיתה, אמנם, רק התחלה, אפשר שלא היינו עומדים עזובים כל כך בתוך הקהל העברי, ואפשר שהיינו מוצאים כתובת לצעקת הסופר העברי –  כונתי לד"ר יוסף רגנסבורג מוילנה.  האיש הזה, לא רבים יודעים אותו ואינו מפורסם בעתונות, אבל אלה שהחליפו אתו מכתבים יודעים כמה מחשבות גדולות נשא האיש הזה בלבו לארגון ולסדור העבודה בפנה זו, בפנת הספרות והמדע העברית, כי האיש הזה היה גם איש המדע.  הוא נשא את נפשו לאורגניזציה גדולה כל-עולמית של היהדות העולמית לתקנת הספרות, לתקנת המדע העברי, לארגון אקדמיה לעבודת המדע, והוא כבר התוה את הדרכים ועמד בחליפת מכתבים עם כל ראשי עסקני הספרות והסופרים העברים, אבל כשהגיע לנקודת הרתיחה של עבודתו, בשעה שנדמה לנו כבר כי עוד מעט ויצא רעיונו לפועל, מת מיתה חטופה, יהי זכרו ברוך.

מתו בתוך השנה הזאת כמה מותיקי הספרות העברית שהוציאו את כל ימיהם בעבודה שקדנית, אם אמנם לא היו מאלה היושבים במזרח ספרותנו, אבל כלם עמלו ושקדו בעבודתם והוציאו את כל ימיהם, כל כחם לשרת את הספרות העברית.  ש.ל.ציטרון, ש.ש.קנטורוביץ, זגורדסקי ואחרון-אחרון מנחם מנדיל דוליצקי, זה שעמד על סף התקופה החדשה של תנועת התחיה בישראל, ולוה בשיריו את חבת ציון בימי יצירתה הראשונה.  האיש הזה הוא עדות נאמנה על היתמות של הסופר העברי.  אתם יודעים, כי בימיו נחשב ליורשו של י"ל גורדון.  גורדון כתב שיר שהוא מוסר לו את עטו, אם בצדק או על פי טעות, או מתוך חבה מיוחדת של גורדון לדוליצקי, אבל יש בזה עדות על החשיבות שהיו מיחסים לסופר זה בזמנו, בזמן פריחתו.  הוא נתן מבע על פי דרכו וכפי כחו בראשית ימי התחיה לכל מה שהתרחש בלב האומה, לחבת ציון הסנטימנטלית, ושיריו הרכים והעדינים לוו את ראשית צעדי התחיה.  אבל, כפי הנראה, גם בימים ההם היה הסופר העברי עזוב והוא נתגלגל לאמריקה ושם החליף את עטו העברי; ממרומי ה"פארנאס" ירד למרתף העתון היודישיסטי הצהוב של הימים ההם, וכתב רומנים מסוג ידוע, וזה לא כבר קראנו על מותו בודד וגלמוד באיזה "הקדש" אמריקני.  כארבעים שנה אבדו לאיש הזה במלחמתו הנוראה על קיומו, וכך הוציא נשמתו מבלי שעמד איש על מטתו ומבלי שהזכירו לו את חסד נעוריו.

אבדה גדולה אבדה לספרות העברית ולשירה העברית כאן בארצנו, בארץ-ישראל, במות על שירתנו אחת מן המקהלה החדשה, מקהלת מרים, הייתי קורא לזה, או בנות מרים, המשוררות העבריות שקמו לנו רק בשנים האחרונות.  החזיון החדש הזה נתגלה ברוב יופי ע"י המקהלה הקטנה של בנות מרים, המשוררות העבריות, שנתנו, הכניסו את נעימתן בתוך מקהלת המשוררים העבריים והוסיפו לה נעימות חדשות.  אני מדבר על המשוררת רחל, שמתה בעצם כחה השירי.  היה בשירתה משהו מבת-הקול של אלה היעודות לקרבן, משירת בת יפתח שהלכה לתנות עם רעותיה על ההרים.  ערוגת שירתה עם פרחיה הלבנים ילבינו לנצח, בצדן של ערוגות דומות לה בגן ספרותנו של המשוררים שמתו בדמי ימיהם, בצדה של ערוגת מיכל, מאנה, גנסין, תפרח לנצח ותתן ריח גם ערוגתה הקטנה והצנועה.  יהי זכרה ברוך לנצח, וריח שיריה לא יפיג ימים רבים.

מן המתים אל החיים, שלפעמים הם חשובים כמתים ע"י המצב הנורא שנוצר במשך שתי השנים הללו בעולמנו, הגיעו שנות מצוקה לספרות העברית ולספר העברי, מצוקה שאולי לא היתה כמוה זמן רב.  הספר והספרות העבריים לא פונקו מעולם, קשים ומרים היו חייהם וקיומם, אבל כמדומה, כי מעולם לא הגיעו למצוקה כזו כמו עכשיו.  עוד לפני שנים אחדות, לפני שלש ארבע שנים, נדמה לנו כי גם ספרותנו זכתה לימים טובים, אם לא לימים טובים ממש, אז לכה"פ לימי חול וימי מעשה מתוקנים.  האמנו כי הגיעו ימי הפשרת שלגים, נוסדו בתי הוצאות ספרים, יצאו ביבליותיקות, ספריות, ספרים בשפע נשפכו על ראשינו, והסופר העברי מצא לו קצת עבודה שהבטיחה לו איזה קיום מינימלי.  התעוררו תקוות, כי הדבר ילך ויתפתח, העבודה תגבר משנה לשנה.  לצערנו – נתבדו התקוות הללו ובמהירות שלא קוינו לה, יותר ממה שפללנו.  אמנם היו רואים את הנולד שידעו, שבשפע זה יש יותר נפח ממשא, הם לא ראו מאחורי השפע הזה יסוד גמור ובסיס, ובכל זאת היתה אילוזיה.  האילוזיה הזו התנדפה עכשיו, ולהיפך הגענו למצב שהוא מביא כמעט לידי יאוש.  הלשון העברית לא הרחיבה את גבולות ממשלתה בגולה במשך הזמן הזה, להיפך השפעתה הלכה הלוך וחסר משנה לשנה וכל הספרות העברית נשענת עכשיו על הקבוץ הקטן בא"י, שצרכיו אמנם מרובים, כמו צרכי אומה שלימה בת מיליונים, אבל יכלתה קטנה כקבוץ קטן של עירה קטנה, של עיר מן הערים בחוץ-לארץ, שהיא בלבד לא תוכל לשאת על כתפה משא כבד של צרכים מרובים מאלה.  בכל אומה מתוקנת, בשנים כתקונן הספרות נזונה בשלשה דרכים, אם לא להכניס בחשבון ספרות מפלגתית שהיא נזונת לא כדרכה, לא דרך הושט.  ספרות סתם שנזונית כדרכה, באופן נורמלי, נשענת ראשית על הקהל, הקהל שהוא קורא, קונה ספרים, חותם על עתונים ועל ביבליותיקות, על בתי ספר שקונים ספרי למוד, והם הם המפרנסים היותר גדולים של הספרות והמחזיקים בה.  יש עוד מפרנס אחד, תומך אחד, זוהי הממשלה.  כמעט אין מדינה בעולם, נאורה כמובן, מתוקנת, שההמשלה לא תפזר כספים ולא תתמוך בספרות.  סוד גלוי הוא, כי גדולי המו"לים ברוסיה, מדינה זו שאני קצת ידעתי את מנהגיה, קבלו מדי שנה בשנה סכומים גדולים מידי הממשלה.  סיטין המפורסם, שהוא היה גדול המו"לים, היה מקבל שנה שנה סכומים עצומים מידי הממשלה, מיליונים.  הדבר הזה ידוע לבקיאים.  מובן מאליו, שאפשר כי הממשלה התכוונה להבטיח לה גם השפעה על המו"לים האלה, אבל היתה כאן גם תשובה לתביעה תרבותית.  המו"לים האלה היו מפיצי ספרות, מרחיבי דרכים ונתיבות לסופרים בתוך העם, סרסורים נאמנים להשפעה הספרותית על העם, והתמיכה של הממשלה ביצרה את הספרות.  הדרך השלישית היתה המצנטיות, כמעט בכל עם נמצאו מצנטים, נדיבים שהם תמכו את הספרות ואת הסופרים ופזרו המון כסף לבעלי כשרון או לסופרים טובים, והם הם המציאו לספרות תמיכה ומשענת גדולה לקיומה.

אצלנו "הקהל", – מי הוא "הקהל" עכשיו? אנו יודעים מי הוא קהלנו, הקהל האמתי הנורמלי שלנו אינו בלתי אם זה שבארץ.  להשען על הקהל בחו"ל, כפי שהורה הנסיון המר של השנים האחרונות, המשענת הזאת היא משענת קנה רצוץ.  הספר העברי הולך ופוחת משנה לשנה בגולה.  יש לנו לפעמים רושם, כי במדה שהדבור העברי מתפשט בחו"ל, בה במדה מתמעט הספר העברי שם.  מתחילה כשהדבור היה מטרה בחנוך והיו צריכים להקנות את הדיבור ע"י בתי-ספר היה מקום עוד לגם לספר בתור אמצעי להקנות את הדבור.   עכשיו, כשהדבור נקלט ויש לנו רשת רחבה של בתי ספר בליטא ובפולניה, ששם חיים האוכלוסין היהודים, ההמונים, – התחילו להסתפק בדבור: הצעיר קונה מספר המלים הדרושות לו בשביל הדבור העברי ובזה הוא יוצא ידי חובתו.  כמה שהספיק לי לשמוע, לראות ולהתבונן בהיותי בחו"ל, נוכחתי לדעת, כי הצעירים בעזבם את כתלי בית הספר אמנם ממשיכים עוד בינם לבין עצמם לדבר עברית, אבל אין אותה הלהיטות, אותה החבה לספר העברי כמו שהיה בזמננו, בזמן בחרותנו בגולה, שעדיין הדבור לא היה נפוץ, עדיין היה אידיאל בשבילנו ומשאת נפש.

יודעים אנו ע"ד הסבות הכלליות, יודעים אנו כי הן מיוחדות לא רק לנו, לישראל, כי אם בכל העולם נתמעטה השפעת הספר, נתמעטה ביחוד הקריאה העיונית, הרצינית.  אבל מלבד הסבות הכלליות יש עוד סבות מיוחדות לנו, שממעיטות את הקריאה ואת הפצת הספר העברי.  החלל של עולמנו התמלא פוליטיקה, מפלגתיות, פרזיאולוגיה פוליטית, אבל אין שם לב ליצירה העברית ולמקורות היצירה העברית והתחיה העברית.  הקהל שלנו הוא כאן בא"י, אבל מה כח הקהל הזה לפרנס ספרות רבת פנים, רבת צרכים! – והצרכים שלנו הם לא פחותים מצרכי אומה גדולה.  אנו באים מארצות בעלות תרבות גדולה, יש לנו דרישות ותביעות מרובות מאת הספרות העברית, אנו רוצים כאן להיות סמוכים על שולחננו ולא על שלחנות אחרים, ואנו רוצים למצוא על שלחננו כל מה שהיינו מוצאים על שלחנות זרים, אבל אין יכלתנו מספקת, קבוץ של 170 אלף איש – יכלתו מועטה ואינו יכול לשאת על שכמו את משא הספרות העברית.

המצנטיות, אין להתאונן, ברוך השם, היהודים מוציאים מצנטים רבי, אבל בשביל זרים.  לא אדבר על הרוזנבלדים, שמוציאים מליונים בשביל הכושים ובשביל מי שאתם רוצים, אך לא בשבילנו, אבל יודע אני גם ציונים טובים כביכול, שיודעים לפזר מאות אלפים לירות על מוסדות תרבותיים זרים.  זה לא כבר קראתם – אני אקרא בשמו, לא איכפת לי – ציוני ידוע בירטון בלונדון, שקבל את התואר סיר בשביל מאה אלף פונט שהתנדב, – כמדומה לי שאני טועה למטה ולא למעלה, כמדומה יותר מזה, אבל על כל פנים סכום זה אני בטוח בו – בשביל מוסדות התרבות בלונדון, והוא בן "ישיבה", שקורא עוד מעט ספרות עברית ומתפאר שזוכר קצת שירי משורר פלוני ואלמוני וקרא לפני חרוזים בעל-פה.  אבל כשדברו אתו על הספרות העברית, הוא הביע את חפצו לקנות ספרים במאה פונט וגם שלח רשימה של ספרים על-פי בחירה, ורואים שהוא אמנם מבין בספרות העברית.  אלה הם המצנטים שלנו בשעה זו! עד היום לא ראינו שיתעורר מי שהוא להכריז פרס בשביל הסופר העברי, שישב בשלוה ויעבוד את עבודתו בשביל הספר העברי המובחר, לא שמענו ע"ד פונד לטובת הסופרים היוצרים.  נמצא מצנט יחידי שעשה מפעל גדול לטובת הסופרים הזקנים והחולים, זה ישראל מץ הידוע, אבל לא התעורר גם איש לבוא לעזרת הספרות היוצרת, לעזרת הסופרים היוצרים.  במובן זה יש לנו לקנא בסופרים מימי הבינים שנמצאו להם נדיבים, בלעדיהם לא יכלה הספרות להתקיים בתוך היהודים, שלא היתה להם לא ממשלה ולא מדינה.  וגם בימינו, תמיהני, אם יכולים אנו להתקיים בלי יד תומכת.

אין אפוא לנו להשען לא על אחת מן המשענות המצויות בכל אומה מתוקנת, איני יודע מה כח הסופר לעשות לתקנת עצמו בלעדי הקהל העברי, בלעדי הממשלה העברית, בלעדי נדיבים עברים.

שכחתי לדבר על ממשלתנו כביכול, על מנהיגינו.  אתם יודעים את היחס של המנהיגות שלנו לספרות העברית, היא הנושאת על גבה, על שכמה את כל המשא של התחיה העברית, היא השופר הקורא לתחיה, המבשר הראשון של התחיה, שהביאה לעולם את כל תנועת התחיה בישראל.  הייתי אולי אומר: המחותן הראשי של כל תנועת התחיה בישראל, – הוא נשכח ונעזב מאת המנהיגים שלנו.  לאסוננו עומדים בראש התנועה שלנו, ברובם הגדול והמכריע, אנשים שהם בעצמם אינם כואבים את מכאובי התרבות העברית, אנשים שבעי תרבות זרה, שאין להם צרכים תרבותיים עבריים, ואינם מרגישים בצורך זה, השבע לא יאמין לרעב – ואם הם מסכימים, שהעברית, הלשון והספרות העברית הם עיקרי הפרוגרמה מן היסודות הראשיים של תחיתנו, זוהי רק הסכמה שבראש ולא הרגשה שבלב.  אין לתמוה איפוא אם לא פנו מעולם לשאול, לחקור ולדעת מה נשמע בפנה זו, לדעת בצערם של סופרי ישראל ובצערה של הספרות העברית, איך היא מתקיימת ובמה היא מתקיימת.

לנוכח מצב כזה מוכרח הסופר העברי להתעורר ולעשות איזה מעשה, ואולי לא איזה מעשה כי אם גם מעשה רב, להביא את צעקתו לעם העברי ואת תביעתו הגדולה מהעם העברי, הוא מוכרח לעורר את העם העברי שיהפוך את פניו אל הצד הזה.  בלעדי הספרות העברית והלשון העברית לא ישאר לכל העסקנים שלנו, לכל אלה העמלים לטובת הקרנות, לטובת הציונות בכל העולם, שדה פעולה, לא ימצאו קהל, לא ימצאו שומעים.  סוף-סוף הלשון העברית היא הנשק היחידי שלנו והוא הולך ונשמט מידינו, ובלעדיו יכלה הכל.  יש פחד גדול כי בעוד שנים אחדות לא נמצא כבר קהל שומע לנו, הלשון העברית תשכח לגמרי מבני הגולה.  מוכרח שיעשה איזה מעשה רב לשבור את האפטיה ואת האדישות מצד הקהל העברי כלפי הספרות העברית וכלפי הספר העברי.  הסופרים יעזבו את הספרות, לא לזמן רב יכולים הם לעמוד במצב כזה.  יש כאלה שהולכים ונשמטים אחד אחד מתוכנו ופונים לספרויות אחרות, ללשונות אחרות, מתחילה לאידיש ואח"כ גם ללשונות זרות, ויש סכנה גדולה שבעוד זמן-מה, הנה כל נושאי דגל התחיה ומדברי רמות וגבוהות על התחיה ימצאו פתאם שנשארו בלי קהל ואין להם למי לדבר, ימצאו אזנים ערלות, אשר לא יבינו ללשונם.  סוף סוף, הספרות אינה פונקציה פיזיאולוגית, ביאולוגית שהולכת ונעשית מאליה מבלי כוונת מכוון; בלי חבה, בלי טפול וטפוח ועבודה בפנה זו תהא הספרות הולכת ופוחתת, תהא הולכת ומתמעטת ותגיע עד לאפס.  גם הסופר ניזון מחבת הקהל ומשימת לב.  אם הוא יודע שהספר שלו בא ליד קהל, ליד קורא, זה מוסיף לו גבורה וכח, אבל אם הספר מונח כאבן שאין לה הופכין, גם רוח הקודש שלו מסתלקת, וביחוד אם הוא צריך לבזבז את כחו למלחמת קיומו ואם הוא צריך לבקש לו עבודה מחוץ לספרות.  והרי אתם יודעים, שכמעט שאין לנו סופר אחד, שהוא מתפרנס מעבודתו הספרותית, מי שאין לו עבודה במקום אחר נדון לחרפת רעב, נדון להתנונות.

מצב כזה לא יכול להמשך.  מוכרחים אנו להתעורר ולעורר, למצא כתובת, להפנות שם את צעקתנו ואת דרישותינו, מוכרחים שיעשה איזה מעשה לשנות את המצב, ואחד מן התפקידים העיקריים של הועידה הזאת צריך להיות, למצוא מוצא מן המצב שנוצר בזמן האחרון בשביל הסופר והספרות העברית.

בודאי תדברו גם על הרבה ענינים אחרים של סדור האגודה, של האורגן, של העתון, יש בודאי הרבה שאלות אחרות, אבל שאלה זו היא שאלת השאלות; כל מה שתעשו, כל התוצאות של הועידה הזו צריכות להיות מכוונות בעיקר כלפי הנקודה הזאת – ליצור כתובת,ליצור אינסטנציה בשביל הסופר והספרות העברית, מוכרח שיוצר איזה מוסד, שימצא מישהו בדמות מוסד, בדמות הסתדרות, שיקבלו על עצמם את הדאגה לגורל הסופר והספרות העברית.  הסופר בעצמו אינו יכול לעשות זאת, בלי עזרת הקהל, בלי עזרת המנהיגים שלנו, בלי עזרת מצנטים לא יבוא שום שנוי לטובה.  אולי צריכים בשביל כך לקרוא לועידה כללית, כל-עולמית, מכל תפוצות הגולה ומא"י, לטכס עצה איך להוציא את הדבר לפועל; אולי יש תחבולות ואמצעים אחרים.  אבל הדבר מוכרח להעשות.  באופן אחר לא תעבורנה שנים מועטות ולא יהיה זכר לספר העברי.  בכל הגולה.  הקומץ הא"י בעצמו לא יוכל לעמוד, לא יוכל לבצר את הספר העברי.  וזהו התפקיד הראשי של הועידה הזאת, כל השאר אינו אלא תפל, או צריך לשמש אמצעי בשביל הדבר הזה.

אפשר שלא הצלחתי לתת בטוי לכל האסון ולכל סכנת המצב של עכשיו.  הדברים יתמלאו ע"י חברי, ימצא עוד מישהו בודאי שיגע בפצע זה השותת דם, אבל על זה יש לדון, ואם אגודת הסופרים בא"י רוצה לעשות איזה מפעל, ואם יש בידה כח-מה, אם היא אינה רואה את עצמה לאפס גמור, תאמץ את כל כחה ותשמש בכל האמצעים שבידה, והאמצעי הראשי הרי סוף סוף היא עוד פעם הספרות והסופר, ואולי ימצאו לה תומכים בתוך הקהל, תשמש גם ע"י עצם הארגון שלה, בכל השרת של הארגון הזה.  הגיעה שעת סכנה גדולה ובשעת סכנה מוכרח הרואה להראות לנו איזה מוצא מהמצב הנורא, כי אם לא עכשיו, איני יודע את תמצא תקנה לנו בזמן אחר, אם לא עכשיו, אימתי?

אל מנהיגינו אני רוצה לומר מכאן – אולי יגיע קול זה אליהם.  שמעתי זה לא מכבר אנקדוטה, אולי היא ישנה מאד מאד, זמנה מימי המלחמה והאינפלציה, שהסוחרים היו עושים סחורה מכל מיני דברים, וסחורה אחת היתה עוברת ומתגלגלת מיד ליד כמה וכמה פעמים, ולפעמים היתה חוזרת לבעליה הראשונים ומרויחים עליה ריוח מדומה, כמובן.  והנה קרה מעשה בארגז של נרות, או בקרון שלם של נרות, שעשו בו סחורה והרויחו בו הרבה מליונים.  ואחרי זמן רב, אחרי גלגולים רבים, כשנפל הקרון הזה לידים אחרות, והידים האלה החזיקו בו כבאבן טובה וצפו לריוח גדול, פתחו את הארגזים ומצאו שכל הנרות הם בלי פתילות.  כך יקרה גם לסוחרים ברחוב שלנו, באידיאלים ובמלים הרמות והגבוהות.  זה כבר כמה שנים חושש אני, שביום האחרון, ברגע האחרון ימצאו פתאם שבתוך הנרות, שרוצים להדליק, אין פתילות, מפני שהפתילות הן סוף-סוף הספרות העברית והאש הקדושה שהסופר העברי נושא לכל פנות ישראל ולכל קצוי הארץ.  בלעדיו יכבה הכל ולא תהיה תקומה לכל מפעלינו.  כבר השד"רים ואנשי התעמולה שלנו מרגישים בדבר; אם הם התחילו להרגיש הדבר הזה, הסכנה כבר גדולה, אולי הגיעו כבר תלונות מאת השליחים היוצאים מא"י, כי הצעירים אינם באים לשמוע אותם והקהל הישן שלהם מתמעט והולך.

יש סכנה גדולה שנעמוד בפני חלל ריק.  הספרות העברית היא היא שהדליקה את האש.  בלעדיה האש תכבה, ואני מתחנן ומבקש מאת חברינו: אל נא יעסקו כאן בדברים תפלים ובקטנות.  השתדלו ליצור כאן הסתדרות של סופרים, שגרעינה יהיה כאן בא"י ואח"כ יתחבר העם העברי מחו"ל.  יש עכשיו התעוררות גם בחו"ל, התעוררות לגבי הסכנה.  שומעים אתם ע"ד כנוס, העומד להתכנס בברלין וגם בפולניה.  צריך ליצור הסתדרות, להעמיד לצרכי ההסתדרות את הארגון שלה, צריך גם לשאוף ליצור מרכז הסתדרותי, ירחון, מפני שבלעדי הירחון לא תהיה תקומה ליצירה חיה שוטפת, ירחון בלתי מפלגתי, וכלם צריכים לשמש את התפקיד העיקרי והראשי הזה, ליצור אינסטנציה בשביל הספרות העברית, שתפנה אליה בכל עת מצוקה ובכל עת מצור, וליצור מצב של קיום נורמלי בשביל הסופר והספרות העברית.  ואם הועידה, תעשה את הצעד הראשון בכוון זה, תעשה הרבה, ופעולתה בלי ספק תמשוך אחריה אח"כ גם צעדים אחרים להצלת הספרות והסופר העברי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה