(בנשף לכ' צ’רניחובסקי ושניאור, אייר תרפ"ה)

אחד מן המשוררים המשתתפים בנשף הזה קרא לי פעם בפיליטוניו “שר המסכים”, ואולם לפני עשרים שנה הייתי אני “שר המסכים” למשורר זה עצמו, ועכשיו כעבור עשרים שנה זכיתי לשם אחר, לשם “ר' פתחיה”. בגורלי עלה הפעם לפתוח את הנשף הזה ולהציג לפני הקהל את שני המשוררים, שהם אורחים יקרים אצלנו. אמנם המשורר האמתי איננו אורח בשום מקום. נפגשים אתו בספר, מתבודדים אתו ומושפעים ממנו. הם ­– הלב והנפש של כל העם. אבל מנהג זה הוא “להפגש” עם המשוררים בהמון, ואין לזלזל איפוא במנהג זה. ומודה אני למסדרי הנשף הזה שהזמינו אותי לפתוח אותו.

רוצה אני לעמוד בנשף זה על שתי נקודות עיקריות של השירה העברית. אלו באתי לסמן את שתי התקופות של שירתנו, זו שלפני שירתנו החדשה, וזו של שירתנו החדשה, הייתי אומר שהשירה של התקופה הראשונה היתה – סולו. תמיד היה משורר אחד גדול שבלע את המשוררים שבימיו. מלבדו היתה כל השירה מונוטונית, לכל המשוררים היה פרצוף אחד. אולם השירה בימינו היא מקהלה רבת צבעים ורבת אוקטבות. אין להכחיש בשום פנים, כי הפלא היותר גדול נעשה בפנה זו, במקצוע השירה העברית. אין צורך להיות ענותנים ביותר, שלא להכיר ברכוש הרב שהשיגה ספרותנו במקצוע זה, יכולים אנו להתחרות בזה עם הספרויות היותר עשירות באירופה. ועם כל זה שיש לנו מקהלה גדולה של משוררים, שכל אחד יש לו פרצוף שלו ונוסח שלו. לא יצאה שירתנו לרשות הרבים ולא נעשתה לקנין כל העם. כל תקופה הכניסה המון שירים ופזמונים שחיו בפי העם. הזמירות של שבת, הפיוטים והתפילות והתחינות, אף־על־פי שהם שירים דתיים, שר אותם העם תמיד ובכל עת, הם היו תמיד בפיו. אבל לא זכינו לכך, שהשירה החדשה שלנו תבלע בפי העם – זו הטרגדיה של ימינו. ועוד תעבורנה שנים רבות, עד שהשירה החדשה תתעכל בעם. רק כאן בא"י, במקום שבו הפכו את החיים לשירה, תהפך השירה לחיים. ומי יתן ונזכה בקרוב לשירת־העלילה, שירת האפוס שלנו, שהיא נובעת מן החיים.