_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על פ.  לחובר

ח"נ ביאליק

לתוכן הענינים

 

(במסבת סופרים «באהל שם», י"ד טבת תרצ"ד).

אחת מזכיותיו של לחובר, שנתן לנו ספר.  ספרות ההשכלה שלנו לא היתה בת-מזל: ספריה היו מעטים וספר מן החדשים, שנכתב עברית, לא זכה בהכרת האומה לשם ספר, אלא לשם קונטרס: "ביכעל".  בימי הלאומיות יש כבר המתיחסים אל ספרי הספרות העברית כאל ספרים, ובכל-זאת לא קנתה לה עוד הספרות החדשה בהכרת האומה זכות ישיבה בארון-הספרים בקומה אחת עם הספרים שקדמו לה.  אולי בא הדבר משום שהספרות בשנות הלאומיות נסוגה משדה-הראיה שלנו.  תהא הסבה מה שתהיה, עובדה היא: בהכרת האומה לא היה הספר החדש בר-משקל ובר-זכות שוה עם הספרים הישנים.  היתה הרגשה, שהראשונים שמשו באמת יסוד איתן והחדשים אינם אלא בגדר "מהיכי-תיתי": להנאה בלבד ניתנו, אבל אין בהם משום יסוד.

אחד-העם עמד על כך, שיש לנו ספר – דבר מת – ואין לנו ספרות.  הוא הפלה לרעה את הספר מן הספרות, אבל הוא לא הגיע מתוך כך לכבד ביותר את הספרות.  רק ספרים מעטים מהספרות החדשה: "מורה נבוכי הזמן" של הרנ"ק, "דור דור ודורשיו" של וייס, ואולי עוד ספר אחד או שנים – ואיני זוכר יותר, וכיון שאיני זר לענין, סימן הוא שבכל אופן אינם מרובים – זכו בהכרת האומה, או בהרגשתה, לשם ספרים.  ואין לזלזל בהרגשה של אומה.  אין אני סבור, שדוקא ספרים בעלי כמות בעלי ערך הם.  יש גבישים קטנים האוצרים בקרבם אנרגיה גדולה ואבן טובה שקולה כנגד סלע שלם.  אבל סוף-סוף אין הדברים הקטנים אלא פירורים בלבד.  אפשר שהסוקר ממרחקי הזמן יצרפם לחשבון גדול, אך בשעתם לא נצטרפו לאותו חשבון גדול.  חזיון כזה ראינו גם בחסידות.  היא לא נתפרסמה על-ידי הספרים הגדולים שלה, אלא על-ידי הקונטרסים (הברושורות).  רובם של חסידים לא נתפרנסו משנים-שלשה ספרי העיקר שלהם, שלא שמשו מזון רוחני, אלא ליחידי-סגולה בלד, ועיקר מזונם הרוחני של החסידים היו קונטרסים: ב"שטיבליך" קבלו השפעה מן הקונטרסים של מוכרי-ספרים שנמכרו בפרוטות.  גם קודם לחסידות היו קונטרסים, אך להם היו העיקר.  איני יודע אם היה חזיון כזה בספרויות אחרות, אך אצלנו היה כל חוג וחוג בוחר לו שנים-שלשה ממספר הספרים, שהם בית רוחו של ישראל והעם ראה את עצמו בהם כתושב קבוע.  אף להמון שלנו היה מספר מסוים של ספרים גדולים, שבנו את ביתו ושראה את עצמו כדייר קבוע בהם.

ברור הדבר, שמתוך הכרה והרגשה כזו, שיש בה הרבה מן הזלזול, אי-אפשר להמשיך.  מיחס כזה אל הספרות אין לצפות לתוצאות גדולות בחיי העם, לתולדות חשובות בבנין חייו של ישראל.  ממנו לא תבוא ההתמזגות של הספרות עם העם, בבחינת אוריתא וישראל חד הוא, שיהיו לגוף אחד, והספרות לא תשאר בגדר מותרות.  מענין הדבר, שתופעה כזו אנו רואים גם בימי-הבינים.  אף בתקופה ההיא אנו מוצאים יחס אל הספרות כאל פירורים.  ועל-כן הירה והמליצה לא נצטרפו בחשבונה של האומה וכמעט נשכחו מן הלב.  הן הושלכו לבתי-גניזה.  אף ר' יהודה הלוי, ששפך בשירים את מלוא כל נפשו, כל חייו, שילם מס זה להכרת האומה.  באחד משיריו לידידו הוא כותב בקירוב כך: בשעה שאבוא למנות העטרות אשר יעטרו את ראשי, לא אמנה ביניהן את צניף השירה.  ודאי יש כאן ניתוק משרשי החיים והיופי, והדבר בא מתוך הגלות.  אבל עובדה היא, שחשבו כי מה שנותן חיים לאיש הוא אצור וגנוז בספרים הרציניים, המעוררים יראת הכבוד.  אפילו אלה מקרבנו, שעברו לספרויות אחרות, היו סבורים, שאם יאמרו לך: יש חכמה בגוים – תאמין, מפני שהם כתבו ספרים, ואצלנו לא כתבו אלא "ביכליך" בלבד.  כולנו כותבים משהו, פירורים, אבל הם לא נצטרפו.  אומר לכם האמת, גם אחד-העם, שהיה במדה גדולה מחנך לדור, לא כתב ספר, אלא פירורים, אחר-כך צרפו את הפירורים לד' כרכים.  חסרים היינו את קנה-המדה של בנין גדול, לא היו אנשים נועזים, היתה סריסות פנימית וצמצום שלא נתנו לגשת לבנין גדול.  לא יצרנו ספרים כדוגמת ה"כוזרי", "חובת הלבבות", הכוללים ענין בעל משקל גדול שהוא פרי של דורות, שמחברם מעבירם דרך כור היצירה ונותן בהם את נפשו, והם נעשים יצירה לדורות.  אין לנו יצירה גדולה אפילו מן הצד הארכיטקטוני כדוגמת "היד החזקה".  החומר לא היה שלו, אבל הוא הביע את נפשו בצירוף-הדברים, הוא הקים בנין מפואר, כמו שגם בארכיטקטוניקה עובד האמן בחומר מן המוכן.

עכשיו אנו נכנסים, כנראה, לתקופה חדשה, תקופת הספר הגדול שחדל להיות "ביכעל".  ספרו של חובר, דוגמת "גולה ונכר" ליחזקאל קויפמן, הוא מפעל מן הראשונים, ורוחו של המחבר משמשת בו מלט לצרף את החומר הרב של הדורות המרובים.

ללחובר נזדמן לכתוב את תולדות הספרות העברית.  החומר הוא חומר של פירורים, "ביכליך", והוא כתב עליהם ספר.  לחובר כתב ספר, עשה פרטים לכללים, העריך הערכה היסטורית, נתן את המלט לכל הפירורים.  כבר דיברו על ערך עבודתו, אני רואה את העיקר בזה, שכתב ספר.  והוא מוכשר להקים קומה על קומה.  לדידי אין ספרו זה של לחובר, אף שהוא בן כמה חלקים, אלא כרך ראשון.  ומאמין אני ויודע, שיש בכוחו של לחובר להקים קומה על גבי קומה.  לחובר, שבא מן הספרות הישנה לא בז לספרים החדשים, ופתח בעבודה מן הקצה האחרון.  אין כמוהו מוכשר לכך, אבל מצד תורת בית אבא, מצד הכשרתו ויחסו אל עולם הרוח שלנו, אין כמוהו מוכשר לכתוב את תולדות ספרותנו הישנה.  אולי הוא צריך להשלים עצמו, כדי לכתוב תולדות הספרות של ימי-הבינים.  אבל מצד חינוכו, הכשרתו, היחס הרציני שלו לכל עולם הרוח, יחסו אל כל אלה שכתבו ספרים, אני רואה אותו כמוכשר לכתיבת תולדות הספרות העברית בכל תקופותיה.  ורוצה הייתי שיזדרז בסיום תולדות הספרות החדשה ויפנה לתולדותיה של הספרות הישנה, ויזכה להשלים את הפרק האחרון בתולדות הספרות התנ"כית.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה