_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הבחור

קטעים של ספור

 

חיים נחמן ביאליק

לתוכן הענינים

 

מן העיזבון

 

בשבת שמברכין ראש חודש אלול בבוקר.

כל בני ביתו של ר' בנצי כבר גמרו שתית הפושרים מתוך הבקבוקים והפכים הטמונים מערב שבת על גבי תנור, ור' בנצי ואשתו גיטל, מלובשים כל צרכם בגדי שבת, הרי הם מוכנים ועומדים לילך לבית-המדרש.

לא גמר את שתיתו אלא בחור שמואליק לבדו, שהוא עדיין עומד ומטפל בשיורי משקין אצל השלחן, מזחיל מתוך שנים שלשה בקבוקים לתוך כוסו מין שמרים עכורים וירקרקים כעין טיט קלוש, מזלף אחר-כך על גבי אותו משקה, כביכול, שתים שלש טפין של חלב שמתמצין מקרקעיתו ודפניו של פך קטן; ולאחר שצירף בקושי כל שיורי פסולת מצוננים אלו לכשעור כוס שלמה – התחיל שותה, מרגיש טעם פגום כעין חמוץ בפיו ומתרגז.

   – על מי אתה מתרגז? –  אומרת גיטל כדי לפייסו, מתכוונת יותר להצדיק עצמה בעיני בעלה, מתקנת לפני האספקלריא מטפחת המשי שבראשה – הרי מתחלה מתחננת הייתי לפניך שתזדרז לקום ותשתה חמין עמנו בחבורה. אי אתה יודע שאין מיחם בשבת? גמור, שמואליק, גמור ולך עם אבא להתפלל. שבת שמברכין אלול היום.

שמואליק  גומע גמיעות גסות, מנהם מתוך חטמו ומתרגז.

ור' בנצי שהיה עומד כל אותה שעה, כשהזיפיצא העליונה נתונה לו על כתפיו, והיה לוחש בינו לבין עצמו ברכות השחר שקודם התפלה, לא יכול עוד להתאפק, הפסיק לחישתו באמצע, הפך פניו לאחורי גיטל, אומר לה בזעף, כועס ומלגלג כאחד.

 – פייסי, פייסי אותו, את התכשיט הלז! אבל עד שאת מצטדקת לפנייו, שאלי-נא אותו היכן היה אותו בחור (גיטל ראתה באספקלריא שבנצי בעלה מרמז באצבע על שמואליק, שלא להציץ עליו) כשהלך אבא למקוה. בחור שכמותו – ואינו מטהר עצמו בשבת שמברכין אלול... תסתכלי נא בצורתו... הביטי וראי... (גיטל ראתה באספקלריא שנשתרבבה ידו של בנצי כלפי שמואליק) טפו, פרררצוף מזזזוהם!

מתוך כעסו של ר' בנצי נתרסקו הריש והזין בין שניו עד שהיו ניצוצות ניתזין מפיו.

ושמואליק דחה מלפניו בזעף את כוסו עד שלא גמר לשתותה, נסמך בימינו על גבי השלחן כששמאלו מלקטת פרורים מעל גבי המפה וממעכתם בין האצבעות שלא מדעתו, יושב לו, שומע חרפתו ושותק. ובשעה שריסי עיניו מרפרפים וסנטרו מזדעזע, שפתיו נראות כשוחקות שחוק מר זה, שהוא קשה לאבא בשעת רתיחה מעקיצת עקרבים.

– ראי-נא, ראי, גיטל. בבקשה ממך, הסתכלי בו, לשם חדוש... הוא מבעה את שניו... אי, מומר להכעיס, אי, דבר טמא... טפו!...

על עלבון זה לא יכול שמואליק לעבור בשתיקה, אבל התאפק בכוונה, הגביה עיניו אל עיני אביו ואמר בנחת, חותך הברה הברה לבדה: טהור אני ממך, אבא...

נתאוה בנצי לקרוע את שמואליק כדג, אלא שנזדרז לביה"מ ולא רצה להתגרות בו עוד; לפיכך חזר לאמירת הברכות הראשונות, התחיל רוחש ולוחש בחפזון מתוך קפידא ותסיסה, קורא  וטועה, כופל וגורע ואין דעתו מיושבת עליו.

וגיטל, לאחר שתיקנה את מטפחת המשי שבראשה, נתכוונה להטיל שלום בין בנצי ושמואליק, הופכת פניה ואומרת בזהירות:

רב לכם, רב! ואתה, שמואליק, קום ולך להתפלל ואל תצער את אבא. הרי הוא ממתין לך.

יותר מזה נתיראה להגיד, גזרה שמא תקלקל השורה. אבל שמואליק לא זע ולא נע.

– הניחי לו, בבקשה ממך – גוער בנצי בגיטל – הניחי לו! ילך לו לכל הרוחות שבעולם ויעשה מה שלבו חפץ. אני כבר הפקרתיו. שאלי-נא אותו,  מה לו בביתי? ילך לו למקום שלבו חפץ. משה, קח ולך!

צווי זה נאמר אגב שיטפא בלשון גזרה לקטן אחד כבן תשע שהיה עומד באמצע הבית כל אותה שעה, אף הוא מלובש בגדי שבת. בימינו טלית וחומש צרורים במטפחת ובשמאלו סדור גדול קרבן-מנחה כרוך במטפחת לבנה, עומד ומצפה, מתי יזוזו אבא ואמא ממקומם.

ולאחר שבדקה גיטל את סדורה פעם שלישית לראות, אם לא שכחה להניח בו את התחנות, עקרו שלשתם את רגליהם.

ובשעת יציאה הציץ בנצי עוד הפעם בשמואליק מעל המפתן באלכסון ולא אמר כלום, אלא כיתף את הזופיצא ויצא, מושך אחריו את משהלי. וגיטל אף היא שהתה קצת על המפתן, ובשעה שידה היתה מונחת על גבי המזוזה החזירה ראשה לצד הבית ואמרה בקול: "חנה, כבדי הבית והכיני הכל בזמנו", ואח"כ לצד שמואליק, אמרה בניחותא בלשון תחנונים: "בבקשה ממך, בני, רחם עלי ועל אביך החלוש ולך מיד ללבית-המדרש". ותוך כדי דבור חתמה בנשיקה רחבה וצוחנית על גבי האצבעות ויצאה אף היא.

 

ב

ברוך שפטרני! – היתה מחשבתו הראשונה של שמואליק לאחר יציאת אבא ואמא מן הבית – עתה הריני בן חורין.

ולא פעם זו בלבד, אלא כל פעם שהיה אביו יוצא מן הבית, נדמה לו לשמואליק שהיתה הרוחה, כאלו כל החלל נתרוקן בבת אחת מרשות אחרת שהיתה דוחקת קודם לכן.

ומכל שכן עתה. עתה הריהו צריך לחזור לקריאת הספר שהתחיל בו מבלילה ולא גמרו. ספור זה שאול בידו עד סעודת היום, ואם לא יגמרנו עתה –  אימתי?

ומיד עמד שמואליק והוציא ספר קטן מתוך ארגזו שמתחת הדרגש, חזר וישב אצל השלחן והתחיל מעיין.

בתחלת העיון היה מבלבל קצת את דעתו קול הקופיץ המכרכר כרכורים ומפורר כבד, ביצים ובצלים בחדר-הבשול. אחר-כך נטרד ממקום למקום על-ידי אחותו שהיתה עוסקת בכבוד הבית ועריכת השלחן; אח"כ נשתטח על הדרגש והכל נשתתק... וברגע זה שנשתתק הכל, נשמע קול האורלוגין דופק, משמיע על השעות.

כמה – שמונה או תשע? – שואל שמואליק את עצמו, מניח את הספק בתיקו ולבו נוקפו. אבל ספק זה, כשם שהןוא מרגיז את שמואליק ומרבה לו דאגה מפני אחור זמן תפלה ומפני "מה יאמר לאבא?" כך הוא מוסיף לו זריזות, מכה בו ואומר לו: "קרא וקרא! ואל תפרוש!" – האגמרנו בזמנו? –  פשיטא, פשיטא! לא נשתירו עד הסוף אלא פרקים מועטים. וכמה דפים? כמאה ושלשים. מתוך זריזות אפשר לגמור עד שעה  עשירית וחצי ולבוא לביה"מ בזמנו, כלומר, בשעת קריאת התורה. –

כך היה מהרהר שמואליק , משתקע בקריאה יותר ויותר, הןלך וקורא בבהילות, כמציל מפני הדליקה, מהפך דף אחר דף, שנים בבת אחת, מכליב בעינים על גבי השורות קקפיצת הכלב, קורא אחת ומניח שתים... והספור כמה יפה, ושעה זו כמה נוחה היא לקריאה, דממה גדולה בבית... עוד שלשה פרקים, עוד שנים... ועד שלא הגיע לסוף והנה – דזזזזז – בום!... האורלוגין, הישן והמסורבל, כבד-המשקולות וגדל-המטולטלת שבחדר השני התחיל משמיע בכבדות ובנחת, כראוי לזקן שכמותו, ובדיזוז מרובה בין בום לבום ובהפסקות גדולות  בין כל נקישה – על השעות...

שמואליק זקף את אזניו, כיון את לבו והתחיל מונה, כשהוא שוכב על הדרגש ועיניו תלויות בספר. מתינותו של האורלוגין מעבירה אותו על דעתו. עם כל הפסקה והפסקה הוא מרגיש מעין ששים ביציאת הנשמה ובלבו הוא מתכוון לדפוק אותו זקן ולזרזו: "שתים –  – שלש – – – הייא, הייא, זקן, ואל תאריך נפשי! ארבע – – –  חמש –  נוּ נוּ , קרב את הקץ –  שש – שבע – – – שמונה – תשע – כלה כלה, – עשרה... דום, מנוול, עמוד!" אבל האורלוגין לא אמר די, ולארח שהאריך עוד מעט בדיזוז וקולו מתנמך והולך עד שנפסק לכאורה לגמרי, נמלך פתאם וסיים עוד הפעם: בוּם...

שמואליק נזדעזע וקפץ מעל הדרגש. אחת-עשרה? תוהה שמואליק, מאמין ואינו מאמין. וביהמ"ד מה יהא עליו? ומה יאמר לאבא? ומיד נזכר, שמעין זה אמרה לו גם אחותו הגדולה חנה שעה אחת קודם לכן. דומה שהיתה טורדתו בשעת כִּבוד הבית ממקום למקום, מזרזו לילך לביהמ"ד ואף הגתה את השם "אבא" כמה פעמים; אלא שמתוך עיונו לא נשמעו לו דבריה כי אם מן האוזן ולחוץ, קול דברים סתם... אנוס על פי מהלך המטאטא  שבידה ונטרד ע"י תרעומותיה וערעוריה, היה עובר וניתק כשהוא משועבד לספרו משלחן לחלון, מחלון לפתח, מפתח לתנור, שלא ידע מה רוצים ממנו ולמה מטלטלים אותו, עד שלבסוף נדחק לדרגש ועלה ונתמתח עליו; שלא מדעתו נתמתח... ומרגע שנתמתח על גבי הדרגש, הכל נתעלם ממנו. הוא כלו עם כל חושיו נשתעבדו ונבלעו בפנים הספר, עד שנתעורר מתוך קול האורלוגין. בשעה העשירית היכן היה האורלוגין? – מהרהר שמואליק, שואל ומשיב לעצמו, שלא לידע על מי לכעוס –  ילך למיתה; נובח הוא ואין קולו נשמע. אבל חנה, בתולה זו, למה שתקה? – תפח רוחה! ודאי יצאה אחרי כִּבוד הבית אל השכנה והתלחש שם עם חברתה זלטקה ולחייך עמה חי חי חי, הלואי ותחנק, רבוש"ע. כשתבא לידי אפרע ממנה.

ושמואליק החליט לקום ולילך מיד לביה"מד. מוטב שיבוא בגמר התפלה משלא ילך כלל. די לו  שיראנו שם אבא ראיה שכל שהיא, ואולי יעָשה נס ואבא לא יתן דעתו עליו, שהרי גם בשאר שבתות אינו עומד בתפלה סמוך אצל אבא, אלא הוא חוזר עם סדוןרו על כל הזויות... ילך, ילך, תיכף ומיד.

וכשהגיע שמואליק אל הפתח, נמלך שזה אי-אפשר, על השלחן מונחים כפות-הכסף ושאר תשמישי שלחן, וכיצד עוזבים את הבית בלא שומר?

  - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

 ובו ברגע שרצה שמואליק להכנס לתוך הקרפף מבפנים, שמע מאחוריו קול קורא:

שמואליק, שמואליק!

שמואליק החזיר פניו לאחוריו וראה את ישראליק חברו הולך אליו.

 – להיכן? – שאל ישראליק כשהגיע אליו.

 – אוי, ישראליק, בוא ונשתטח כן על הקרקע... שם, שם... בין הדשאים.

 – משוגע אתה? מה נעשה  שם?לא כלום... מה תעשה צפורת לבנה או שחורה זו המרחפת שם? ראה, כמה קלה, כמה מאירה היא.

 – היא מבקשת מזונה...

לא, היא יוצאת במחול משחקים כנגד חברתה. ומה תעשינה הצפרים בחביון הצמרת? שמע, איך הן משקשקות בלשונותיהן? מה רבה ההמולה שם? תשעה קבים שיחה להן, וכלן בבת אחת...

– הנח להן, אמות ואבות הם. וכאן קניהם ואפרוחיהם. צער גדול בנים – כלום דבר קטן הוא?

 – לא, הם אומרים שירה. בוא, ישראליק, בוא.

 – בעצם צהרים? אל תהא שוטה, שמואליק! התבייש מפני העוברים ושבים. נלך לביהמ"ד.

 – מה לי לעוברים ושבים? מה לי בביהמ"ד? שומע אתה ישראליק? אבן דומם זו, בול עץ זה – שמואליק הראה על אבן גדולה ובול-עץ רקוב המוטלים אצל הגדר –  יש לי בהם יותר משיש לי בעובריך ושביך... יום יום אני עובר עליהם והם מונחים לפני זה אצל זה  חבויים בצל הגדר ודוממים... מכירים אנו זה את זה, אבל אנו מתנכרים זה לזה ושתיקה שרויה בינינו... לפני שבועיים עברתי עליהם יחידי בחצר בלילה, כשזרחה הלבנה במלואה. לפני שבוע חזרתי בחצות הלילה ממשחק הקלפים ושפחתנו לא פתחה לי, שכך נצטותה. כחצי-שעה דפקתי על התריסין, דפוק והלום, מתחילה בחשאי ובתחנונים: אנא, בילא, פתחי  לי! ולבסוף בהתלהבות בחמה שפוכה, בשתי אגרופי, ובכי עצור של שנאה כבושה היה חונק אותי ונעקר לבסוף עם קללה נמרצת בריר פי; כבר יודע הייתי שדפיקותי לחנם – לשמה דפקתי, להכעיס, לשם נקמה באלו השותקים בכוונה שמבפנים, שהייתי מרגיש באותו הרגע שנאתם העזה לי כאלו נודפת עלי דרך הקיר מתוך הבל משכבותם החמים...כל דפיקה ודפיקה – בת-קולה התפוצצה בקולי קולות על פני הרחוב הריקן והשותק.

 יום יום אני עובר עליהם ואני מהרהר ביני לבין עצמי: שני דוממים אלו ערירים הם כאן כמוני וכמוך בבית-המדרש. מה הם נשכחו כאן והם חבויים ורקבים לבדם בצל גדר הדחויה של קרפף שמם ואינם יכולים לזוז ממקומם – אף אנו כך. כסבור אתה, נשארנו בבית-המדרש? לא, נשכחנו שם. כל מי שהיה בו רוח ולחלוחית של חיים שמטוהו משם החיים בבלוריתו, רק שנים, אני ואתה, נשכחנו שם לבדנו בצל כנ]י השכינה. ושם נשב עד שנתעפש... נמלט משם, ישראליק, נמלט, אם יש בנו כח עוד.

 – להיכן?

– איני יודע! לפני שתי שנים היה הכל ברור ופשוט לפני ועכשיו הכל מעורבב

ומטושטש. זה לי שתי שנים שאני מוטל בביתי על הדרגש כקוץ לעיני אבי, ואני מהרהר ומהרהר מה לעשות ואיני יודע. קבע עכביש  ישיבתו במוחי ופרש מבפנים רשת קוריו... הבטלה העבירתני על דעתי ולבבי – קן תולעים. ומי נטע בו את הרקב,  אם לא בית-המדרש וארון ספריו?

 – עצל אתה, שמואליק.

– שקר! יעמידוני במקומי ואטחן הרים. רבוש"ע! במה חייב אני, אם כל חיי ומעשי אינם אלא כעין חלום לפנים מחלום, ושניהם קרעים קרעים שאינם מצטרפים זה עם זה ואינם משתלשלים   זה מזה. כבר חדלתי מהבין את הקשר שבין הרהורי למעשי ולבין מעשי לעולם הזה. – – –

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה