יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

י"ל פרץ (1851-1915) היה מחשובי הסופרים היהודים בתקופת ההשכלה המאוחרת. הוא כתב סיפורים ושירים בעברית וביידיש, ותיאר את חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה, פשוטי העם והחסידים. הוא היה אהוד כל כך, שבהלווייתו נכחו על פי המסופר 100,000 איש.

נחום סוקולוב הכיר את פרץ מנערותו, ובקטעים הבאים, מתוך ההספד שכתב עליו, הוא מתאר את דמותו המיוחדת.

[לקריאת כתבי י"ל פרץ העבריים, לחץ כאן].

מאת צבי שץ (1890-1921).

[לקריאה נוספת מכתבי שץ, לחץ כאן.]

שיר זה נשלח לרבקה אהרונסון במכתב, בשנת 1911.

אח, אבשלום! לוּ חַי היום, ודאי הייתי מתאהבת בו.

הוא כתב בעיקר כשהיה לו רע, ומכתביו רצופים תיאורים של תהפוכות-נפש, התלבטויות ונסיונות לגשר על המרחק, הקושי ותלאות היום-יום. הוא מיואש, ועם זאת מלא תקווה; שופך את הלב, ומיד ממהר להתנצל ולהודות שהמצב לא באמת גרוע כל כך. אני משוכנעת שהיו לו גם תקופות טובות, אלא שאלה לא באות לידי ביטוי במכתביו, שכן לרוב כתב רק כשמשא הבדידות נעשה כבד מדי. בעתות שמחה לא התגעגע, ולכן לא כתב. רק מדי פעם מתגנב למכתבו איזה תיאור מתרפק של נשיקה חטופה, ומה שקרה שם אנחנו יכולים רק לדמיין…

על אף שמכתביו לשרה אהרונסון מלאים בביטויי אהבה וחיבה אינסופית, בכל זאת אפשר להבחין בסגנון שונה לעומת מכתביו אל אהובתו, רבקה. אם קוראים את המכתבים לשרה קודם, אפשר לחשוב שהוא מאוהב בה - אך יתכן שהוא פשוט היה מאותם האנשים, שמוכנים להעניק בלי סוף (כיום מסירות כזאת בין ידידים נראית לנו מוזרה!). מכתביו לרבקה מכילים הרבה יותר מהאושר והעליצות שבידידות - הם מכילים גם את המרירות, הקשיים והעימותים של מערכת יחסים רומנטית.

הוא היה דמות מורכבת, נפש מיוחדת ובעלת מעוף. כדאי לכל רומנטיקן לקרוא את מכתביו - אל שתי הבנות - ופשוט להיאנח בהנאה.

שבוע טוב!

החודש התווספו למאגרנו יצירות מאת שלושה יוצרים חדשים בפרויקט: המחזה גבורת שמשון, מאת שמשון צוקרמנדל, אודות הגיבור התנ"כי; מאמרים מאת המחנך ד"ר יוסף הלוי זליגר, וכן מאמרים ונאומים מאת יוסף אהרונוביץ' - עיתונאי, עסקן ומנהיג תנועת "הפועל הצעיר" בפלשתינה-א"י.  בנוסף פורסמו החודש:

• "ארץ הצבי" - ספר עיון המגולל את מסעותיו של מנחם מנדל איילבום לארץ ישראל, שנכתב בשנת תרמ"ג (1882), וכולל תיאורים של האחראים על קבלת והקצאת כספי החלוקה.
• "מבין הערפל", רומן מאת יחיאל לבונטין, אודות מדענים יהודים מתבוללים במזרח אירופה והתמודדותם עם האנטישמיות הגוברת.  אני ממליצה בחום!
• שירים מעניינים מאת אברהם רגלסון (מחבר "מסע הבובות לארץ ישראל"), עם הערה ביוגרפית.
• הפואמה "קהל רפאים" מאת משה ליב ליליינבלום, בליווי הערות המחבר.
• הפרק השני מתוך ספר הכוזרי, מאת ר' יהודה הלוי בתרגום יהודה אבן תיבון.
• מאמרים מאת נחום סוקולוב, פרץ סמולנסקין ומתתיהו שהם.

ועוד!

והנה טעימה מהיצירות החדשות החודש: קטע מעזבונו של יוסף אהרונוביץ', אשר נכתב בעת מחלתו, בשנת 1937. קטע זה מעניין מאוד - האם אתם מכירים מאמרים נוספים התומכים בעבודה בשבת למטרת עידוד התעשיה המקומית?

עלינו לעשות את שבתנו חול ובלבד שלא נצטרך לבריות.

ככה למדונו – ואנחנו הננו עם של שבת. נדדנו בין עמים תרבותיים, הורגלנו להנות מההתקדמות התרבותית של העמים שביניהם התגוררנו, ועכשיו, כשבאנו לכונן לעצמנו בית ולחיות על חשבון עצמנו, נמצאנו נתונים במצב משונה: צרכינו גבוהים ויכלתנו ליצור עדיין קטנה.

לפנינו הברירה: או לנחות דרגה, או להמשיך להתפרנס מתוצרת של אחרים. כי צבת בצבת עשויה: כדי להגיע לתוצרת משובחה, צריך קודם כל להשתמש בתוצרת זו, צריך לתת לה מהלכים בקהל הרחב, וככל שהתצרוכת תגדל – תשובח גם איכותה. אבל אם לא נשתמש בה, לא תהיה לה אפשרות של קיום וממילא – לא תוכל להתפתח.

וכבחומר כך בעניני רוח: אם נתיחס לערכין התרבותיים שלנו בזלזול למפרע ונרצה להשוות אותם לערכין של עמים אחרים, שקנו את התפתחותם במסיבות נאותות ובמשך מאות בשנים – לא תהיה לנו אפשרות לפתח אותם, ואנחנו לא נגיע לעולם למשהו עצמי, כי אם נצטרך תמיד להתפרנס משולחנות זרים.

לאחרונה נזקקתי, לנושא אחר, לסיפור התלמודי הידוע (כתובות, סב':ב') על רב רחומי. כוחו בקיצורו: רב רחומי הוה שכיח קמיה דרבא במחוזא. הוה רגיל דהוה אתי לביתיה כל מעלי יומא דכיפורי. יומא חד, משכיה שמעתא; הוה מסכיא דביתהו: השתא אתי, השתא אתי. לא אתא. חלש דעתה אחית דמעתא מעינא. הוה יתיב באגרא; אפחית איגרא, מתותיה ונח נפשיה. היינו, בעברית: רחומי למד תורה לפני רבא במחוזא [עיר בבבל]. היה רגיל לבוא לביתו מדי ערב יום כיפור. יום אחד (היינו, ערב יום הכיפורים אחד) משכתו הסוגיה. היתה מחכה אשתו: עכשיו בא, עכשיו בא. לא בא. חלשה דעתה, וירדה דמעה מעינה. היה [רב רחומי] יושב על הגג; קרס הגג מתחתיו, מת ויצאה נשמתו.

כמה דברים ראויים לציון בסיפור הקצר מאד הזה. ראשית, אכזריותו של רחומי. הוא היה מבקר את אשתו רק יום אחד בשנה – בערב יום הכיפורים, שהוא יום שאסור לקיים בו יחסי מין, שהוא אחת מזכויותיה של האשה; מכאן משתמע גם שהוא מנע ממנה ילדים. שנית, רחומי מוציא את נשמתו בערב יום הכיפורים, כלומר לפני שיכול היה לכפר על עוונותיו.

הסיפור מופיע שעה שכותבי התלמוד דנים בסוגיה עד כמה מותר לאדם להזניח את אשתו – לכמה זמן מותר לו להתרחק ממנה ולהתנער מחובתו החוקית לספק לה את עונתה. הספנים, אומרים שם, רשאים להתרחק מנשותיהם לחצי שנה; בעניין תלמידי חכמים, נחלקו. רב אדא בר אהבה מוסר שרבי אלעזר אמר: יוצאים תלמידי החכמים ללימודים ללא רשות – ככל הנראה, ללא רשות נשותיהם – לשלושים יום; וחכמים אומרים: אף שנתיים-שלוש.

וכאן מגיע הסיפור שלנו: רבא, דעתו לא היתה נוחה מהציטוט של רב אדא בר אהבה. תלמידים בדורנו, הוא אומר, מסתמכים יותר מדי על דבריו של בר אהבה, יוצאים ללימודיהם ללא רשות – ומסתכנים בכך בנפשם. רבא הכיר את הנושא מקרוב; רחומי היה תלמידו.

(הבקי בתלמוד ודאי יזהה את הדמיון בין אופן מותו של רחומי (נפילה מן הגג) ובין מוות בסקילה – "ובית הסקילה, גבוה שתי קומות; עולה לשם הוא ועדיו, וידיו אסורות, ואחד מן העדים דוחפו על מותניו מאחוריו, והוא נהפך ונופל על ליבו לארץ.  אם מת בה— יצא", בלשון הזהב של הרמב"ם. האם נדחף רחומי אל מותו על ידי העדה לחטאו? הסקילה, ראוי לציין, היא החמורה שבארבע מיתות בית דין, ובין העבירות שבשלן נידון אדם לסקילה מונה הרמב"ם את "הבא על הכלה" או על נערה מאורסה. האם הסימטריה שבסיפור היא שרחומי נענש ממשום שנמנע מלבוא על כלתו?)

זהו אחד מהסיפורים הקשים וחסרי הרחמים שבסיפורי התלמוד. מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, בגרסתו לאגדות "מימי התלמוד", הרחיב אותו משמעותית, אבל גם ריכך אותו באופן ניכר. בגרסתו, הנבל היהיר, שרבא כנראה הכיר את סוגו היטב, אוהב את אשתו, והיא – שברדיצ'בסקי נותן לה שם – אוהבת אותו. בסתירה בולטת, הוא מבקש, ומקבל, את רשותה לצאת ללימודיו – שעה שכל הסוגיה עוסקת בתלמידי חכמים הנמלטים אל לימודיהם ללא הסכמת האשה.

יתר על כן, הסיפור התלמודי אומר שרחומי היה בא לביתו "יום אחד בשנה"; ברדיצ'בסקי מרחיב את התקופה לערב יום הכיפורים, יום הכיפורים עצמו, ושאר חגי תשרי. התלמוד אומר שבאותו ערב יום כיפור קטלני "משכתו הסוגיה", ותו לא; ברדיצ'בסקי מתאר מאבק פנימי בתוכו. וחשוב מכל: ברדיצ'בסקי מתאר "רעש במרום" כשזולגת דמעת האשה.

אלא שהסיפור הקצר – 42 מילים בסך הכל – של רבא לא מערב את אלוהים ובית דינו כלל. התלמוד טוב מאד בתיאורי "רעש במרום", אבל דווקא כאן, במקרה האיום שבו, כפי שמציין ברדיצ'בסקי, "קדמו דמעות האשה לתורת האיש", אין תיאור כזה.

אולי משום שהסיפור המקורי הוא סיפור של אימה מפני כוחה הקמאי של אשה זנוחה ונעלבת. בכל בית דין תלמודי – ועל כן, על פי תפיסתם של כותבי התלמוד, בכל בית דין שמיימי – היה רחומי יוצא זכאי; תלמוד תורה הרי גובר, לשיטתם של לומדיה, על כל המצוות כולן. דמעות האשה לא יוכלו לגבור, לעולם, על תורת האיש. אבל כותבי התלמוד קיבלו שיש כוחות אחרים משלהם; התלמוד מלא שדים ורוחות, וכותביו האמינו ש"רוב נשים מצויות בכשפים". הרי זה כל עיקר סיפורו של רבא: תלמידי חכמים מסתכנים בנפשם לא משום שהם לומדים תורה – הדבר אבסורדי – אלא משום שבהעדפתם את הלימוד באופן כה בוטה על החיים, הם מעוררים מרבצם כוחות אחרים.

מדוע הריכוך הזה מצד ברדיצ'בסקי, המחמיץ את העיקר? לדעתי, משום שלאדם לא-תלמודי, כלומר אלו שברדיצ'בסקי כותב אליהם, רחומי התלמודי הוא דמות כה מאוסה, שכלל איננה ראויה לאהדה. ברדיצ'בסקי כתב טרגדיה על מחירה של טעות, אבל אם רחומי בא אל אשתו דווקא באותו יום בשנה שבו איננו יכול לתת לה את שהוא חייב לה, ונעלם מיד לאחר מכן ל-364 יום, ובסופו של דבר איננו טורח לעשות אפילו את המינימום הזה, ומשאיר את אשתו אלמנה חיה – רוב הקוראים המודרניים יאמרו שעונשו היה קל ביחס. כדי ליצור אהדה מינימלית לרחומי, היה צורך לעגל את דמותו, היה צריך לתת שם ודמות לאשתו, והיה צריך לומר שהוא יצא ללימודיו על דעתה.

אבל הסיפור המקורי איננו טרגדיה אלא סיפור אימה, וברדיצ'בסקי איבד לא מעט בתרגום.

לא מזמן פרסמתי כאן שיר של מיכ"ל (מיכה יוסף הכהן לבנזון), ממשוררי ההשכלה בווילנה (1828-1852). מיכ"ל חלה בשחפת בגיל צעיר, ולקראת סוף חייו ביקר רבות במעיינות-מרפא בברלין ובזלצבורג, לשווא; הוא נפטר ממחלתו בגיל 24 בלבד. הוא היה משורר נלהב, אשר חייו, אהבותיו וגם אכזבותיו משתקפים בכתיבתו הלירית. הוא גם תרגם שירים וחיבורים אחרים לעברית, בין השאר את "הריסות טרויה" - תרגום (יתכן ראשון) של הספר השלישי והספר הרביעי של האיניאדה של וירגיליוס, על-פי תרגומו של שילר לגרמנית. לקריאה, לחץ כאן.

עד פה יפה, אבל לא די; בהקדמה לכרך "הריסות טרויה" מאת מיכ"ל מחכה לנו הפתעה שנעמה לי אף יותר משיריו עצמם, והיא ההקדשה אותה כתב לו אביו, המשורר אד"ם הכהן (כתביו שלו יועלו למאגר הפרויקט בקרוב).

והרי היא לפניכם - איזה אב מפרגן!

חדשות משמחות!

השבוע קיבלנו רשות פרסום אלקטרונית לכתביו של אברהם לוינסון - פעיל ציוני, סופר ומתרגם - מאת בתו, הגב' רות לוינסון-קרין.

בשבועות הקרובים, אפוא, נסרוק את כתביו ותרגומיו של לוינסון, ונקצה משימות הקלדה למתנדבים, ובחודשים הקרובים נתחיל להעלות יצירות ראשונות משלו.

אברהם לוינסון (1891-1955) היה עורך דין, אשר כיהן בבית הנבחרים הפולני; הוא היה פעיל בתנועה הציונית מנעוריו, ובשנת 1936 התמנה למנהל קרן היסוד (הקרן הממונה על איסוף מגביות לבניין ארץ ישראל) בפולין כולה.  בשנת 1936 עלה לארץ ישראל, והשתקע בירושלים.

בין ספריו אפשר למצוא את "הלאומיות היהודית" ו"תולדות יהודי ורשה", ובתרגומיו, בין השאר: יבגני אונייגין מאת פושקין, האפילוג למלחמה ושלום מאת טולסטוי, הרומן המבול של סנקביץ', סיפורים של צ'כוב, שירים שונים, ועוד. מבין שיריו המתורגמים מוכר במיוחד השיר "העיירה בוערת" (שריפה, אחים, שריפה - נכתב על ידי מרדכי גבירטיג). [ותודה למתנדבי הויקיפדיה העברית].

הקטעים הבאים לקוחים מתוך מאמרו של אחד העם (אשר צבי גינצברג, 1856-1927), "חיקוי והתבוללות", שנכתב בשנת תרנ"ג - 1893.

בשם 'חקוּי' אנו מכנים, על הרוב לגנאי, כל מה שאדם אומר ועושׂה חושב ומרגיש, לא ממעמקי עולמו הפנימי, כתולדה מוכרחת ממצב כוחותיו הנפשיים ויחוסם אל העולם החיצוני, כי אם מפאת הנטיה הטבועה בו להדמות אל אחרים, ומפני שהם כך, אף הוא כך.

[…]

אבל לא לעולם מצטמצם החקוי רק בתוך חוג כל חברה בפני עצמה. התפתחות החיים מביאה סוף סוף את החברות השונות להתקרב זו לזו וללמוד לדעת אשה רעותה, ואז מרחיב החקוי את גבולו ועובר מחברה לחברה ומעם לעם.

תכונתו של חקוי זה תלויה בתכונת אותן החברות עצמן שפגשו זו בזו. אם שוות או קרובות הן במדת כחן ומדרגת השׂכלתן, אז דרכן להתחיל שתיהן תיכף בחקוי של התחרות: לומדות זו מזו דרכים חדשים להתגלוּת רוחן ומשתדלות לעבור זו את זו בדרכים אלו. לא כן אם אחת מהן קטנה וחלושה הרבה מחברתה בכוחותיה הגופניים או הרוחניים, עד שתרגיש חולשת הדעת והתבטלות [מלשון ביטול עצמי - נ.א.] הישוּת, בראותה פתאום את רעוּתה הטובה ממנה, – אז מביאתה ההתבטלות לחַקות הליכותיה של האחרת לא לשם התגלוּת רוחה העצמית, כי אם מכּבוֹד והכנעה בלבד, ועל כן – חקוי שלם, בלי שנוי, ולא רק באותם הענינים שגרמו לה את ההתבטלות ושהחברה המחוּקה הגיעה בהם באמת למדרגה גבוהה, כי אם גם בדברים שזו האחרונה עצמה אינה מחזיקה בהם אלא בעקב התבטלותה מפני העבר הרחוק שלה, שמצד עצמו לא היה כוחו גדול כלל לגרום התבטלות לחברה אחרת.

מצב כזה מסוּכּן מאד לקיומה של החברה הנמצאת בו. ההתבטלות החדשה, מפני החברה הנכרית, מחלישה מעט מעט את ההתבטלות הישנה, מפני ה'אבות'; מרכז החקוי עובר על כן יותר ויותר מן האחרונים אל הראשונה, ורגש הישוּת הלאומית או החברתית, באין לו על מה שיסמוך, הולך וכלה מאליו, עד שלבסוף מגיעה החברה לאותו המצב הזר, שאינו לא חיים ולא מות, 'שׂרפת נשמה וגוף קים'. ואז מתחילים אישיה להוציא איש איש את ישותו הפרטית ממצב זה על ידי התבוללות גמורה בתוך החברה הנכרית.

כשסבּת ההתבטלות היא הכוח הגשמי, ולהחברה החלושה אין תקוה להגיע גם היא לכוח גשמי גדול, אז באמת אין לה תקנה אלא התבוללות. ובדרך הזה אבדו וכלו בימי קדם כל אותן האומות הקטנות שנכבשה ארצן לפני גדולות מהן. כוח הזרוע, האידיאל היותר מכוּבּד בימים ההם, הביא תמיד את האומה המנוצחת לידי התבטלות ישותה מפני המנצחת, וכשעברו עליה ימים רבים בעבדות ושפלות וידה קצרה להושיע לעצמה, אבדה בלב בניה 'יראת־הרוממות' מפני ה'אבות', ואחד אחד עזבוה והתבוללו בתוך אויבתה החזקה ממנה.

[…]

והנסיון הזה סופו על הרוב לפקוח עיני ראשי החברה וחכמיה – ואשרי להם ולחברתם כשהגיעו לכך בעוד מועד! – לראות ולהבין, כי לא החקוי מצד עצמו מביא לידי התבוללות, כי אם ההתבטלות היא המסבּבת את ההתבוללות באמצעוּת החקוי, וכי על כן, תחת לעצוֹר בעד האחרון, צריך לבטל את ההתבטלות עצמה, וגם זה באמצעוּת החקוי, רק בצורת ההתחרוּת. כלומר, צריך לסגל לחברתם אותו הכוח הרוחני שגורם לה התבטלות, באופן שלא תמצא עוד סבּה להביט ביראת הרוממות על החיים הנכרים שבהם נתגשם הכוח ההוא, אלא אדרבא, תשתמש בכוח זה עצמו, כדי 'לגלוֹת את רוחה העצמית באותן הדרכים שעשׂה כן המחוּקה לרוחו הוא'. – ומכין שהתיצבה החברה על דרך־החקוי הזה, תביאנה האהבה העצמית להאמין בכוחה ולחבּב את מעשׂי חקוּיה המיוחדים לה יותר מהמצאותיה של האחרת. וכל מה שמוסיפה לחקות באופן זה, כן מוסיפה היא לגלוֹת את רוחה בחקויה, לשנות יותר ויותר ממטבע שטבעה החברה המחוּקה, וכן הולך ומתחזק בקרבה רגש ישותה, – וסכנת ההתבוללות עוד אינה.

[לקריאת המאמר השלם, לחץ כאן].

אחד העם מבדיל בין שני סוגים של חיקוי: האחד הוא חיקוי דרך התבטלות וטשטוש המאפיינים היחודיים של עם, דבר המוביל להתבוללות, והשני הוא חיקוי דרך תחרות, אשר דווקא חושף את המאפיינים האלה ומביא לגילוי ושלהוב מחדש של רוח העם. במאמר, אשר נכתב כאמור לפני יותר ממאה שנה, הוא מגיע למסקנה שעם ישראל נמנע מהתבוללות במהלך כל הדורות מפני שידע כיצד לנצל את התחרות על מנת להתעלות על עצמו - מבחינה תרבותית, טכנולוגית, ורוחנית.

גם היום כדאי לקרוא את אחד העם; עוד יש לו משהו לומר לנו.

מעשה נורא ונפלא במגדל מכושף עם ארבעה שערים בעיר רומי, בנזר ברזל, בנירון קיסר ובציץ לא-נובל.
תרגם: שמואל ליב ציטרון

ש. אנ-סקי הוא כינויו הספרותי של שלמה זיינביל (זינוול) רפפורט (1863-1920) משורר, סופר ומחזאי ביידיש וברוסית. רפפורט גדל במשפחה חסידית וזכה לחינוך דתי ועברי מסורתי. בנעוריו נטש את הדת, למד לימודי חול וקרא את ספרות זמנו של הסופרים הרוסים הגדולים. הצטרף לתנועה הסוציאליסטית והיה בה פעיל ומארגן, וגם חיבר את המנון ה"בונד". הוא פרסם כ-25 כרכי סיפורים, שירים ומחזות ביידיש ורוסית, מתוכם תורגמו לעברית מעטים בלבד. יצירתו המפורסמת ביותר היא המחזה "הדיבוק" ("בין שני עולמות"), שתורגם על ידי חיים נחמן ביאליק [אשר נמצא גם הוא במאגר פרויקט בן-יהודה; לקריאה, לחץ כאן].
ש. אנ-סקי היה מחלוצי המאספים והמלקטים של סיפורי העם היהודיים ברוסיה ושל מנגינות שירי העם היהודיים. במשך שנים סבב בין העיירות והקהילות היהודיות, ואסף את החומרים הללו לפני שישתכחו. רבים מסיפוריו ושיריו מבוססים על סיפורי העם שליקט, ובהם גם שירי ילדים, אגדות עממיות ומעשי נפלאות של חסידים.  [ותודה למתנדבי הויקיפדיה העברית]

והנה עוד קטע מאותו סיפור:

כל אחד מבני עם ישראל יש לו בעולם ציצו המיוחד. כל העת שהציץ צומח וירוק ונותן ריח נעים, חי ובריא היהודי, המחובר אליו. אבל הנה מתחילים שרשי הציץ הולכים ומתיבשים וגבעולו כופף קומתו ונעשה צהוב, ריחו חולף ואיננו וליחו מתרוקן. ובאותה שעה הולך וגוע גם האיש, הולך וחולף כצל וכאבק פורח. גם ידע תדע, קיסר רומי, כי ציצי בני ישראל מראה מיוחד להם, המבדיל אותם מכל יתר הציצים. אם תאמר להכחיד את בני עם ישראל עד האחרון, לך ובקש את ציצי-החיים שלהם; בקש אותם ברום ובשפל, בשדות פוריים ובמדבריות שוממים, על ראשי ההרים ובנקרות הסלעים, והיה כי תמצא אותם עקר תעקר אותם עם שרשם; אספה אותם והוציא במספר צבאם, וכאשר תאסף ששים רבוא ציצים וידעת כי המספר שלם, כי כזה הוא מספר בני ישראל. והיה כאשר יבלו כל הציצים ויֵעשו צהובים וליח שרשיהם ייבש, אז יבוא קץ לבית-יעקב וכליון לשבט ישראל.

ויהי כשמוע נירון קיסר את חזון הראש הכרות שב לארצו וישלח לכל ארבע פנות העולם את עבדיו, יודעי דבר בגדול צמחי-שדי, ויצו עליהם לבקש ולעקר משרשם את ציצי-החיים של בני עם ישראל, וימסור להם את האותות, אשר לפיהם יכירו את הציצים המבוקשים. כעבור העת אשר יעד להם, שבו העבדים ואתם אגדות, אגדות ציצים. ונירון קיסר התחיל סופר את הציצים, אבל לא יכל לספר אותם, כי אין מספר.

אבל פתאום התחילו הציצים מאליהם הולכים ומתקרבים האחד אל השני, ומוציאים מתוכם חוטים דקים, והחוטים נמתחים מעצמם תחת הציצים וכורכים אותם יחד לאגדות אגדות, עשרה, עשרה בכל אחת. וישמח נירון קיסר על הדבר מאד, כי נקל היה לו עתה לספור את הציצים. ויהי כאשר כלה לספור ששים אלף אגדות, האמין, כי עקר את שרשי-החיים של עם ישראל כולו. ויצו להביא לו מאוצר המלכות את ארגז הזהב וישם בו את הציצים וישאהו אל המגדל. אחרי כן שב את ארמונו שמח וטוב-לב בהיותו בטוח, כי אבד עם ישראל וכי עוד מעט וימלוך בכבודו על העולם כלו.

[לקריאת האגדה בשלמותה, לחץ כאן. לקריאת יצירות נוספות מאת ש. אנ-סקי בתרגום ציטרון, לחץ כאן.]

הקיץ התחיל רשמית, ומאגרנו התעדכן ביצירות חדשות:

• פורסמו מכתבי אבשלום פיינברג לאהובתו, רבקה אהרונסון, ובזאת הסתיימה ההעלאה לרשת של כתביו העבריים. חבל שאין עוד.
• "בימי מלחמת השפות הארץ ישראל" - מכתבים מאת שמריהו לוין לאחד העם, הוועד המצומצם ללשון העברית ולאישים נוספים, אודות מלחמת השפות והקמת הטכניקום, לימים הטכניון בחיפה, מ-1913 עד 1914.
• מנפרד - מחזה מאת לורד ביירון, בתרגום דוד פרישמן.
• שירים נוספים מאת אברהם סולודר, ר' שלום שבזי ומשוררי תימן, יהודה ליב גורדון, ונחום סוקולוב.
• זכרונות שמואל ליב ציטרון אודות אסתר ארונסון-חורגין, פעילה סוציאליסטית במינסק.
• "יסודות לתקנות מושב עובדים" מאת א.ד. גורדון - אשר כתבם עבור מייסדי המושב נהלל.

ועוד!  אתם מוזמנים לגשת ולקרוא.

והרי טעימה מהעדכון: