בסוף המאה הי"ט, רצה דוד ילין לתת לקוראיו מושג על גודלה של אמריקה.  איך ימחיש זאת?  הנה:

ארץ אמריקה, הגדולה מעט מפינסק הבירה, היתה עד היום הזה ארץ החופש לא רק ליושביה כי גם לירושלים האשכנזית. (מתוך ירושלים של תמול)

אמריקה "גדולה מעט" מפינסק?  הרי לא ייתכן שהוא מדבר על שטח…  גודל אוכלוסין, אפוא?  אבל רגע, הרי אפילו בסוף המאה הי"ט היו כשבעים מיליון בני אדם בארה"ב, ואילו בפינסק?  פחות ממליון…

חככתי מעט בדעתי, ודומני שכאשר ילין אומר פינסק הבירה, כוונתו לפינסק-רבתי, כלומר לפלך פינסק, האיזור המנהלי רחב-הידיים שבירתו (היתה) פינסק.  אזור זה, אולי, באמת בר השוואה לגודלה (כלומר לשטחה) של ארה"ב.

שלום לכולם,

ביום חמישי, ה – 22/03, החל מהשעה 18:00 יתקיים באוניברסיטת ת"א ערב שיוקדש לפרויקט בן-יהודה במסגרת "חמישי בקמפוס".

הערב יתקיים בבניין מכסיקו, אולם 206א'. 

נושא הערב יהיה "פרויקט בן-יהודה: על כינוס הרוח בעידן האינטרנט", ובתוכנית שלושה חלקים -

חלק א - הסבר כללי על הפרויקט וסוגיות עיקריות בפעילותו (30 דקות)

חלק ב - שתי הרצאות מאת אנשי אקדמיה (2 * 20 דקות)

1 –  "מחקרי תשתית בספרות העברית והחשיבות של פרויקט בן-יהודה במימושם" – פרופ' נורית גוברין, החוג לספרות, אוניברסיטת ת"א.

2 –  "מנהיגות לוקחים: המופת האינטרנטי של פרויקט בן-יהודה מול דלדול האקדמיה" – ד"ר אבשלום אליצור, מכון "אייר" למחקר מתקדם.

חלק ג – פאנל שאלות ותשובות עם הקהל בהשתתפות כל הדוברים (15-20 דקות).

זוהי הזדמנות פז לשמוע אנשי אקדמיה דנים בחשיבות הפרויקט וכולם מוזמנים! הכניסה חופשית, אך כדאי להרשם מראש.

כניסה עם הרכב אפשרית משער 4 של האוניברסיטה, בעלות של 15 ש"ח. לבעלי תו נכה, הכניסה חינם.

המעוניינים להגיע מוזמנים לשלוח דואל אל – editor@benyehuda.org ולהוסיף בשורת הנושא "השתתפות באירוע חמישי בקמפוס".

שבוע טוב,

צוות הפרויקט.

הקלדת ספרות מהעבר – חוויית ההתנדבות.

לפני כ- 4 שנים התודעתי ל"פרויקט בן-יהודה" והתחלתי בהקלדת חומרים שונים שנשלחו אלי ע"י אסף ברטוב.

מאז נפגשתי עם כתבים מגוונים שללא פעילות זו לא הייתי מכירה אותם. אם מדובר בתקופת היציאה מהחומות או פילוסופיה של הוויקינגים, כתבים של יהודה הלוי, על חכמי יוון, עד ברל כצנלסון, המהפכה הצרפתית ועוד ועוד.

קטע שריגש אותי במיוחד היה המפגש החוזר עם ספר הילדות שלי – "צ'יבי" (בלה סנש) שאני כבת שדות‑ים הייתי קשורה למשפחה. והנושא השני הוא אפשרות העלאת הספר "מחנך ודרכו" מאת זאב כרמי (סבא שלי) שמתאר בצורה הומוריסטית אך ריאלית את תקופת העליה השניה מנקודת מבט של פדגוגים באוריינטציה של עבודה עצמית, חקלאות ושיתוף. כמו כן בניית היסודות לחינוך העברי בעיר חיפה.

כל קטע שאני מקבלת להקלדה מכניס אותי לסקרנות ולהתרגשות בנושאים מגוונים, ההנאה רבה ואני מקווה שאוכל להמשיך בה עוד ימים רבים. הפעילות הזאת תורמת לי מבחינת העניין וכמובן משמחת ביותר בתרומה הצנועה שלי למפעל העלאת הכתבים לאינטרנט לשימוש הציבור הרחב.

תבורכו העוסקים בארגון הפעילות – מאחלת לכם המשך פורה ושותפים רבים נוספים.

גליה גזית, כפר‑סבא.

כאשר הקלדתי את מחזהו של: קדיש יהודה-ליב סילמן (1880–1937): וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוש*; אשר התפרסם בשנת תרפ"ט (1929), חשבתי לתומי שהמחזה נכתב בשנת תשע"ב (2012).

כותב סילמן, מורה, משורר, סופר, מתרגם ובלשן, בדרכו הרצינית-המתבדחת, באמצעות פיו של המן בן המדתא, את דעתו על תפקידוֹ כְּשׂר :

"גם שר רם אינו אלא בשר ודם!  ועלי להשקיט כל ריב בין ניטיב לניטיב.  יש במדינה שני עמים, פרסים וטרסים.  מה שרוצים הפרסים לא טוב לטרסים, ומה שעושים הטרסים לא טוב לפרסים.  הפרסים מרובים והטרסים מועטים.  אלה יושבים באהלים ואלה בבתים.  אלה אוהבי שממה ואלה מבקשים להתישב על האדמה.  אלה רוכבים על גמל ואלה מבקשים למדינה נמל.  אלה נגד חשמל ואלה בעד חשמל.  אלה עצלים לא ידעו בושת, ואלה מיסדים בתי חרושת, אלה תמיד צועקים ומריבים ואלה מיסדים «תל אביבים», ועל צד האמת כולם נייטיבים…  ועלי, המן בן המדתא, לשים לב אם הכל «כצעקתה», לשים לב אם הכל כשתיקה, ולנהל פוליטיקה, ולהחזיק בידים את המאזנים, מעט לכאן ומעט לכאן, מעט פרסית ומעט טרסית, מעט ממשלה מתוקה ומעט ממשלה ארסית, להביע שמחה ולהביע אנחה, מעט כך ומעט ככה.  אוי, אוי, אוי, זרש אשתי, הלואי ולא הייתי בשושן בְּגִּשְׁתִּי לְמִשְׂרָה זו רמה, לפני שנים כמה וכמה.  אוי, אוי, אוי.  אַי אי אי, חרפה וקלון.  אולי תתני לי מעט או-דֵה-קולון."

 זוהי דוּגְמִּית לאווירת-המחזה כולו. אקטואליה מחורזת, כאז כן עתה, עוסקת בתחומי-עניין חמים היוצאים באמצעות פיותיהם של דמויות מוכרות ממגילת אסתר.

* המחזה יפורסם בקרוב באתר הפרויקט.

דוד ילין מציין בזכרונותיו, ירושלים של תמול, את הדברים הבאים, תחת הכותרת "בית הספרים הכללי":

שפתנו אנו הנה היא הולכת ומתעשרת בעירנו במקצוע אחר. כי אחינו הד"ר יוסף חזנוביץ, הוא האיש אשר אין דבר עומד בפני רצונו לשוב ולעשות את ירושלים למרכז ספרותנו ולהשיב לציון את התורה אשר יצאה ממנה, הנה שב וישלח עתה אל בית הספרים הכללי "מדרש אברבנאל וגנזי יוסף" שלוש תבות גדולות מלאות כל טוב ספרותנו הישנה והחדשה אשר עמל ויגע לאספם, למיום שלחו אלינו את אוצרו הגדול ועד היום. ויהי אך הגיעו הספרים ליפו, ויחש כבוד רבנו הרה"ג הראשל"צ הי"ו להודיע בטובו לבית פרידות המכס שמה, כי הספרים קניין מוסד כללי הם, ועל-פי חוקי ממשלתנו הרוממה פטורים הם מכל תשלומי מכס, והיום או מחר יבואו "האורחים הנכבדים" האלה אל בית מועדם הנהדר.

כי אמנם הבית אשר בו עומד אוצרנו הרוחני הזה יפה ונהדר הוא ומתאים מאוד לתכליתו, וגן העצים והשושנים אשר לפניו מרהיב עין כל באיו ומרחיב דעתם, וגם אחינו בני ארצות המערב העולים לבקר את עירנו יאמרו כי מעולם לא פיללו לראות כזאת בירושלים העתיקה. אפס כי סוף סוף הבית הזה אך שכור הוא, והמוסד צפוי מדי שנה בשנה לגלות, אם לא תעלה בידי מנהליה לכלות פעם את אשר החלו ולהוציא לפועל את מחשבותיהם הטובות בדבר בניין "בית נאמן" לה.

ובהמשך אותה שנה:

ספרי הד"ר יוסף חזנוביץ החדשים כבר הובאו אל "גנזי יוסף", ועתה החלה עבודת סידורם לענייניהם והצגתם בארונות על ידי אחיהם הבכירים, והספרים מלאים כל טוב ספרותנו, למן ספרי קדמוני הדפוסים היקרים עתה במציאות, ועד ספרי דפוסי ווארשא ווילנא משנת התרנ"ז, וכולם מכורכים להתפאר. כי אמנם מנדבנו זה בעין יפה הוא מנדב, ובשלחו לירושלים "מנה יפה" ושלחה ב"כלי מפואר", אך כמה יוסף כאלה ישנם בשוק הנדיבות? – עד כה הננו עומד עוד יחידי במפעלו, ובכל היותו מחייב את העשירים וגם את העניים, הנה כנראה עוד טרם נמצאו רבים החפצים לקבל עליהם את החיוב הזה.

בכינוס השנתי של אגודת המתרגמים בישראל, ב-15 בפברואר 2012, נשאה המתרגמת עפרה הוד, מתנדבת בפרויקט בן-יהודה ובויקיפדיה העברית, הרצאה בשם "תרגומים כמורשת בפרויקט בן-יהודה".  למרבה השמחה, ההרצאה הוקלטה והשקפים זמינים, כך שכולנו יכולים ליהנות מדבריה המעניינים.

הנה תקציר ההרצאה מפי עפרה:

כשלמדתי תרגום, התנדבתי להקליד תרגומים לפרויקט בן-יהודה, וגם היום בתקופות "יבשות", כשאין לי פרויקטים, אני ממשיכה להתנדב שם. בהרצאה זו אציג בקצרה את הפרויקט, אספר למה החלטתי להצטרף אליו, ובעיקר – אסקור את מה שיוצא לי מכל זה: הרבה שעות של אימונים בהקלדה עיוורת, התחככות במאסטרים הראשונים של התרגום לעברית החדשה ומפגשים עם מילים ועם תכנים שחלקם מצחיקים, חלקם מרגשים וחלקם יוכלו, אולי, להועיל לי פעם בתרגומים.

אביא דוגמאות מתוך 'המנגן העיוור' (קורולנקו בתרגום דרויאנוב), מתוך 'מלחמה ושלום' בתרגום י"א טריווש, מתוך אפוסים לאומיים שונים בתרגום טשרניחובסקי, ומתוך הסיפור 'מאין לו לקרנף עורו?' (רודיארד קיפלינג בתרגום רגלסון). אנצל את העובדה ששפת המקור של הסיפור האחרון היא אנגלית, ואציג דוגמאות להחלטות תרגומיות מעניינות.

משך ההרצאה כחצי שעה, ואני ממליץ בחום להאזין, גם אם אינכם עוסקים בתרגום!  הנה קישורית להרצאה:

http://vimeo.com/37259276

"הימים חולפים, השנה עוברת

והיצירה לעולם נשארת"…

החלק הקודם הסתיים לאחר שיצאתי את הספרייה הלאומית כשאני נושאת ערימת ספרים חשופים לעין כל, כמו גְאלתים מתהום הנשייה של מרתפי הספרייה, בדרכם להנצחתם הדיגיטלית.

בבֵיתי המתינו לי סורק משוכלל, אחד משני הפריטים היחידים ברשימת הרכוש של פרויקט בן-יהודה, והילה לוי – מורתי המקצועית והסבלנית, שבזכותה מלאכת הסריקה נעשית כיום בקלי קלות. ידעתי כי כל עמוד שנסרק, יוקלד, לאחר מכן ייערך בצורה אחידה, ולבסוף יונגש לכולם באתר בן-יהודה. וכל העבודה הזו נעשית על ידי המתנדבים.

בחיל ורעדה לקחתי ספר אחר ספר וסרקתי את דפיו, ועקב סקרנותי גם עיינתי בהם. לחלקם עיטורי שער יפיפיים, עדיין מרשימים, גם אם הודפסו במאה ה-19 ומצבם אינו הכי-הכי. חלקם נכרכו מחדש ביד אוהבת ומוקירה את ערכם. לעומתם יש שנכרכו כמו כלאחר-יד: נייר דבק מְאַחֵד את דפיהם המתפוררים אבל גם מסתיר חלק מהכתוב; כריכה הדוקה שאינה מאפשרת לראות את סופי השורות בצד אחד ואת תחילת השורות בצד שכנגד. אני לוחצת בעדינות את הדפים למשטח זכוכיתו של הסורק, על מנת לקלוט גם את הצד הפנימי של הדפים. עושה זאת מתוך כבוד לספר שלא יתפורר תחת ידיי, וגם מחמת שלא לסדוק את הזכוכית העדינה.

כך ליוויתי בסקרנות את מונטיפיורי במסעותיו (הודפס בורשה 1898) על גבי דפים מצהיבים, משובצים פה ושם בהערות בעיפרון – לא ברור אם של חוקר דגול או של תלמיד קשקשן ומשועמם; התפעלתי מהלוחות, הסְדורים והשימושיים עד היום, שב"קונטרס הפעלים" בחיבורו של יהודה ליב אדל משנת 1793 (דפוס זופניק-קנאללער בדראהאביטש, 50 זלוטי מחיר הספר). שוליים שנאכלו, משאירים על הסורק נשורת דקיקה של נייר עתיק. עמודיו הראשונים של הספר חסרים, כמו גם עמוד פה ושם. הדיו זה מכבר מרוח על הנייר, מַקשה לזהות בין כ' לב', בין ד' לז', שלא לדבר על בין סגול לקמץ. ביאורי המחבר נרשמו בכתב רש"י. לבסוף נמצאה מהדורה חדישה משנת 2001, דפוס עברי עכשווי על גבי נייר לבן בוהק. לאחר קבלת רשות פרסום מהמו"ל, הרב יהושע קופמן – זו המהדורה שנסרקה.

ערכתי יחד עם אברהם מור (מאהר) מיפקד אוכלוסין ליהודי כל ארצות אירופה למשפחותיהם, מיפקד שלא היה מבייש את הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על אמצעיה המשוכללים של היום. נוכחת לדעת שלא רק מור טייל ב"שבילי עולם" בשנת 1864, אלא בעקבותיו גם ה…תולעי-הספרים, במעגלים, כמו השתכרו מסימני היין הרבים שהכתימו את הדפים. מאוחר יותר גיליתי שישנה מהדורה משנת 1880, נקייה כמעט מתולעים ומיין. חשבתי על עיניהם של המקלידים, החלטתי שלא "להתעלל" בהם, וסרקתי מחדש את המהדורה המאוחרת יותר.

כמוצאת שלל רב עטתי על שפע יצירותיו של אביגדור המאירי – הידוע כמחברו של השיר "מעל פסגת הר הצופים" –פרוזה, שירה, תרגומים, גם למבוגרים וגם לילדים. את הטקסט של ספרי הילדים "חוכמת הבהמות" או "המהפכה ביער עד" אולי בימינו לא יאהב כל אחד, אבל אי אפשר להתעלם מהציורים ומהאיורים הססגוניים הנלווים. נזכרתי כיצד הייתי חובקת את בנותיי הקטנות, גבן אל בטני ולפנינו ספר הילדים ממנו אני מקריאה והן קשובות תוך התבוננות בציורים. התיתכן חוויה כזו כאשר הטקסט צריך להישלף מהמחשב?

כבר כתב ערן גרף, רעי לפרויקט, על הבעייתיות שבהקלדת טקסט עתיק, בו לא ברור האם זו נקודה שנמרחה או אולי פסיק, או אולי לא זו אף לא זה, אלא פשוט חריוני זבובים. "עמק הבכא" ליוסף בן-יהושע (לייפציג 1858) ממחיש לא רק את הקורות והתלאות שעברו על עם ישראל, אלא גם את אלה שעברו על החרקים שכנפיהם השבורות ורגליהם הקטועות נושרים מבין דפי הספר. בפרט לאחר ששהו ב"קרנטינת המקפיא" (אצלי בבית, להבטיח שכולם כבר עברו מן העולם ומן הספר) או שהושמדו בידיהם האמונות של הספרנים. כיצד יודעים? – לפי הריח החריף העולה מהדפים ואינו ריחו של ספר עתיק…

מִסֵּפֶר [ילדים] אחר עלה ריח חריכה. דיפדוף בו הראה כתמי מים שעיטרו כמעט כל עמוד. אוד מוצל מאש? – דימיינתי ילד קטן החוטף את סיפרו-אוצרו האהוב ומצילו מהשריפה שפרצה בביתו.

ריחות שונים עולים מהספרים. אין דומה ריחו של ספר חדש לניחוחו של ספר עתיק, ולכל אחד יש קסם וסיפור משלו. עוד חוש, שהשתתפותו בחווית הקריאה אינה מובנת מאליה. האין פרויקט בן-יהודה מְחַסֵר משהו מחוויה זו כאשר אנו מעלים את היצירות לפורמט דיגיטלי?! פורמט בו התולעת היחידה היא זו שהושתלה כוירוס, ודומה לה – הבאג נטול החריונים.

ועל כך בהמשך שיבוא.

כמתנדב נאמן בפרויקט הקלדתי, לפני מספר חדשים, קטעים מ"ספר שבילי עולם", שכתב אברהם מנחם מנדל מור (1815-1868) – בשנת 1863.

הספר מביא את הגיאוגרפיה של ארצות-השפלה באירופה, כפי שהיה מקובל לכתוב ג"ג בשנים ההן: תאור ממצה של כל כפר ועיר, מספר תושביו, מונומנטים בהם, ותעסוקות התושבים. ענין מייגע, וכמעט משעמם, כמו התיאור של כמה כפרים ב"פלאנדערן מזרחית":

"דענזע, על שפת נהר לים, ארבע אלף איש, מעשה שכר ויי"ש, עבוד עורות. שמן שומשמין, גלומי צמר, מטוה פשתן, ומסחר בקמח, עץ, בגדי שש ונרות דונג. עלטרע, כפר גדול, שש אלף איש, מעשה בתי שכר ויי"ש, שמן, צבע תכלת ובורסקי. עווערגעס, עיר קטנה, תשע אלף איש, מעשה שכר, שמן, גלומי צמר, נעלי עץ, מסחר בגדי שש ועצי בנין. מאריאקערקע, כפר, אלף ושש מאות איש, בתי מעשה שכר ויי"ש, דבק, חומץ, נעלי עץ לבון כלי פשתן. מערבעקע, מקום, ארבע אלף איש, לבון כלי בד, מעשה שכר ויי"ש, שמן ונרות דונג, וגלומי צמר. זאמרגעס, שמונה אלף איש, עושי מסחר רב בפשתן, שמן ונעלי עץ". וכו', וכו'.

הקלדתי, וחשבתי לעצמי: ספר כזה מונוטוני – מי קרא בו? את מי הוא ענין בכלל, גם בימים ההם?

סיימתי להקליד, הגהתי, שלחתי לעריכה, ועברתי הלאה..

לאחר מספר חדשים, ואני קורא, להנאתי, את "סיפור פשוט" של עגנון; והנה, בפרק הששי שבספר [עמ' פ"ה בתוך "על כפות המנעול", במהדורת תשכ"ב] מסופר כדלקמן:

"יונה טויבר מבחורי חמד שבעיר היה שבית המדרש הישן היה משתבח בו שיורה הוראה בישראל. אבל כשהלך ללמברג ליטול התרת הוראה ראה שם באכסניא אדם יושב וקורא בספר קטן שבילי עולם שמו, הציץ בו ונתפעל. כמה ערים יש בעולם, כמה ארצות יש בעולם, והוא אפילו שמותיהם לא שמע, ישב וקרא בו עד שכלו לו מעותיו וחזר לעירו, ולא הלך להקביל פני הרב שם ולא ראה את למברג".

כלומר: עגנון, המתאר את עיירת-הולדתו בעשור הראשון של המאה, מעיד על הרושם שעשה אז הספר הגיאוגרפי – שנכתב כחמישים שנה קודם-לכן.

ואני לתומי חשבתי, שאני מקליד ספרון – זוטר ונידח, שאיש לא הכירו!!

כדברי המתרגם, אביגדור המאירי:

זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שלא ספר אני מתרגם, אלא בן-אדם.

כשמו של הספר "חזיונות ואבני חן", כך כתיבתו של המחבר – מלאת חן, הומור, צבעוניות, בוהק ושקיפות, תיאורים הגורמים לקורא לראות חזיון של נוף וצבעים, רחובות ודמויות, לצחוק ולבכות אתן, לרוץ ולנוח… ולהמשיך ללוות אותן בפרקים הבאים…

כשהיוצר משה עובד משקף מציאות, הוא יוצר בפני הקורא תמונה שיש בה תנועה, קולות, ריחות, אור וצל, עד שניתן להרגיש כמעט כמי שחי באותה מציאות.  כך לפחות אני הרגשתי, וכבר בפתיחה של הספר:

…וביחוד כשפלוני-אני הוא בן-אדם המטפס כל חייו על שלבים וסולמות ונדנדות ומשוור בדביקות על חבלים, וביניהם חבלי-לידה וחבלי-יצירה וחבלו-של-המשיח, ועל כל מדרגות הטומאה והטהרה – אולי כדאי לרשום, מי הסתכל בו בחרדה לחייו ובצפיה למפלתו, מי לחץ את ידו בהצלחתו ומי את לבו מקנאה.  ואם נוסף על אלה בילה את חייו בשעשועים באבני-חן ובאנשי אי-חן ובמראות מלוטשות, בהן התבונן בעצמו בהליכותיו הטפשיות והחכימות, בחלומות-האמת-והשוא שלו והיה בוחן את כליותיו ולבו, את קרבו וכרעיו העשויים גם הם מתכת ואלומיניום ושן-פיל וכל אבני-החושן ואבני-בדיל ואבני-כופר ואבני-הטועים ואבני-נגף ואבני-כף-הקלע, ובכלל עצים ואבנים – הרי למה זה יעלים את האוסף המוזיאלי הזה מעיני אחרים, שהתרגל בחנות-התכשיטים שלו, שיבואו ויביטו ויתבוננו ויבדקו ויבחרו להם מן הסחורה ויקנו – חינם אין-כסף? –
בבקשה "החנות פתוחה והחנווני מקיף".

או למשל תאור קבלת פנים בהגיעו עם משפחתו לאושנטין:

כל הולך-בטל וכל פוחח ריקא יצאו לקראתנו לקצה העיר;  להקת שרים ונוגנים, תופשי-מערך-בצק, המכים ומתופפים על מגשי-פח ובמזלגות וסכינים עלי סירים וצלחות-מתכת וכל דבר הסחוב מן המטבח וממערכת הכלים, הראוי למנצח בנגינות

או תיאורו של ספינקס הגטו הלונדוני:

ספינקס נורא-הוד מבהיל ומלא חידות:

"גארדנר קורנר" היה ראשו של הספינקס, ששירבב את לשונו על "אולדגייט", עיקם אותה ימינה, לקלק את "סטוק אכסצ'נז" ואת "באנק אוף אינגלאנד".  גופו וחוט-השדרה שלו הגיע עד "בואו" ו"פופולאר" ומשם התחיל זנבו הטריף.  ויצ'פל היתה הימנית ו"קומרשל ראוד" השמאלית של רגליו האחוריות המסורבלות, המכופלות תחתן.  את השמאלי שבטלפיו הקדמיים הניח על "ליהמַן סטריט" ואת צפרניו הטביע כצפרדע אל תוך החוף הסמיך של התמזה, את הטלף הימני "בקומרשל סטריט" ואת צפרני הטלף נעץ עמוק-עמוק בלב הסיטי האדום.

כל פינת-רחוב וכל סמטה היו נדמים כגידים, שרירים אברים ועצבים של ספינקס-הגטו האיום, המטורזן, המקודר והנותן בך את עיניו הרעות, המתיזות ברקים.

ולבסוף – תיאור המנורה בחנותו של היוצר, בפרק ל"ח:

אחורי גבי, הכפוף קצת מלידה וגלות, מתורה ושענות, תלויה מנורה עשויה פליז.  בה משתקפת בבואת הימים והלילות, בבואתם של לקוחותי המזלניים הנכנסים ויוצאים, של מזלות החדשים, והירח ההולך ומתמלא על קדקדי השחור – בבואת הכל;  גם של אנשי ספרות – ריאליסטים – משקפת היא מסתורית.  שלושת קני-המנורה כפופים, משתרגים כלפי-מעלה מתוך ראי, להחזיק את האור.  אלא שאצלי משמשים הענפים זה המון-שנים לתלות עליהם מאות מחרוזות-תכשיטים.  על כל ענף תלוי תל-תכשיטים מכל המינים המעורבים זה בזה, כל מיני אבני-יקר שלא מצאו להן תיקון-נשמה, מאחר שלא נשאר להן מקום בחושן ואפוד, תלויים כאן זה שנים על שנים.  מכל פינות עולם שתחת השמים ומחיק כל ים התאספו הנה ומזמרים נפש-אחת שיר-מזמור בין-עולמי.  הקורניליה ההודית אדומת-היין, הפירוזה הטורקית תכולת-השמים, השוהם הגרמני שחור-הפחם והאלגום האיטלקי אדום-הדם שרים יחד עם הלשם ההונגרי החליב, והלשם היוקד ממכסיקו עם המַלשת ירות-הדשא מסיביר ועם השבוֹ, ההירוגליפי-מטבעו, של שוטלנד.  וכולם יחד מעודדים את הענבר הקשה והמיובש מארץ-ישראל-וערב בזמר רך.  כולם נחים יחד על ענפי מנורתי בשלום ומרננים לכל אחד ואחד מהם שירת-היחוד.

ויכולתי להביא דוגמאות רבות נוספות להנאתי הצרופה בקריאת הפרקים שהקלדתי, אבל אז כמעט אעתיק לכאן את הספר כולו, כפי שהקלדתיו…

אודי יוליס

לפני שהיתה האוניה הידועה והפרשה הכרוכה בה, פרסם ז'בוטינסקי מאמרים ברוסית תחת שם העט "אלטלנה", והוא מתוודה בזכרונותיו על הטעות המשעשעת:

פעמים בשבוע נדפסו מכתבי ב"נוֹבוֹסטי", בחתימת "אַלטאַלינאַ" (עלי להודות כי שם זה בחרתי מתוך טעות מצחיקה: אז עוד לא ידעתי איטלקית כראוי, וחשבתי כי תרגומו "מנוף" – אחרי-כן נודע לי שתרגומו באמת "נדנדה")

בס"ד, י' מנחם-אב, תשע"א; 10 באוגוסט 2011

זאת הרגשתי בקוראי, תוך כדי הקלדה,
עבור ה"פרוייקט" – הוא פרוייקט בן יהודה,
את יצירתו של דוד זמושץ' – "החרוץ והעצל",
הכתובה כ"נופת צוּפים" – לשוֹנה מי ימלל.
אהבתי המסרים, שלכאורה פשוטים, מוכרים וידועים,
המועברים ע"י הדוברים במחזה בבהירות ובחרוזים נאים.
מדבריו של אחד הדוברים – החרוץ:

ראה נא דרכי הנמלה היות לה יתרון?
אגרה בקציר אוכל ולך חסרון?
אבותיך מאנו לעשות עצלים המה,
לולא זאת העוזר אדם ובהמה,
לא מנע מהם פרי תנובת הארץ,
מאז הוא המשביע אף כל שרץ.
מעת מבטן הורתי יצאתי,
בבית אבותי תמיד די ספקי מצאתי,
הן אמי אשת חיל עטרת בעלה,
אם שניהם צמודים יעלו מעלה מעלה,
עודנו נער ובער מאיש עוד,
ראשיתי מצער אחריתי ישגה מאוד,
כאור הבקר קמתי בדד ישבתי,
מבאר החכמה והמדע שאבתי,
לשון העבר לי סגולה אֵם הלשונות,
ברצון יוצרנו אלמוד לשונות שונות,
זאת תורת האדם בעודנו נער,
הן זה יפרידנו מחיתו יער.

–אודי יוליס

הימים חולפים, השנה עוברת
והיצירה לעולם נשארת"…

פתח דבר

במהלך עבודת ההתנדבות בפרויקט בן-יהודה, הרהורי "כפירה" עולים בראשי. אם מטרתנו היא להקים מאגר דיגיטלי של יצירות כתובות, הכי אבד הכלח על הספר המודפס? היוכלו ניניי, שטרם נולדו, לחוש בידם את חדוות המישוש של ספר? הֲיֵדעו להבחין בין ניחוחו של ספר-ינוקא, שזה עתה יצא מהדפוס, לבין זה שהינו מופלג בשנים? היוכלו לחוות את עוצמתו הקורנת של בית-ספרים ואת אווירתו המיוחדת? ואולי כלל אין חשיבות לכל אלה, על מנת לחבב עליהם את היצירה הכתובה.

ההזדמנות לבחון את השאלות לעומקן נוצרה כשאסף ברטוב, שהוא הורהו מולידו ומגדלו של פרויקט בן-יהודה, העביר לי את השרביט על אחד משני הסורקים המשוכללים אשר לפרויקט בן-יהודה. במה זכיתי לכך? – בהיותי ירושלמית. מאגר בלתי נדלה של ספרים יש בבית הספרים הלאומי שבעירנו, ובאדיבות הספרייה שואב פרויקט בן-יהודה ספרים להקלדה.

עמלתי על מקום הולם לסורק על שולחן עבודתי, וקישורו למערכת המחשב. והוא כמו מסתכל עלי ונוזף: "בזוטות את עוסקת! הרי ללא ספרים לסריקה לא יועילו כל פעולותיך!". אז, מיהרתי ושמתי פעמי לבית הספרים הלאומי, שמאז שסיימתי את התואר השני לא דרכה כף רגלי בקמפוס בגבעת רם.

יום 1 – בית הספרים הלאומי

לאורה הרך של שמש אחר-הצהרים, צעדתי לעבר הספרייה הלאומית, בכוונה על המידשאות המוריקות ותחת עלוותיהם של העצים. השלווה והשקט אפפו אותי – אווירה חגיגית הראויה להיות שרויה על הדרך לבית הספרים הלאומי. בכבוד הראוי לה, באתי בשערי הספרייה, שמאוחר יותר אציין לעצמי כי למזלנו הקידמה הגיעה עדיהָ, ולמזלם של הספרים – לא עדי תוכנם.

שיחק מזלי, ואת פני קידם מר אשר קופצ'יק, מנהל מחלקת ההשאלה. במאור פנים ובאדיבות עשֹני לקוראת מועדפת של הספרייה, בזכות הפרויקט אותו אני מייצגת. הסביר לי את התנהלותה וענה במקצועיות ובאורך-רוח על כל שאלותיי הטירוניות.

סיפרו לי שמתנדב וותיק של הפרויקט, חיים לוי, נמנה גם הוא על עובדי הספרייה, אותו איתרתי במהרה. כנראה שהעוסקים בספרים הם זן מיוחד. כי, חוץ מידיעותיו העשירות בספרים ובספרות בכלל והעניין שבַּשיחה עימו, הרי שבנחת ובהרבה רצון הוא הציע לי, ונעניתי מיד, סיור במרתפי הספרייה, מלווה בהסברים, ואגב-כך גם מנדב "טיפים" לפעולה, כמו, למשל: כיצד מזמינים ספרים במחשב (היום זה עניין של מה-בכך); השיקולים בבחירת העותק לסריקה כאשר לספר מספר מהדורות.

השֹבעתי את סקרנותי במרתפי-הספרייה, שבהם מדפים אין-סופיים עמוסי ספרים, ומסועים בתקרתם לשינוע הספרים. בקומה מיוחדת נמצא קודש הקודשים שלה, היכן שרק יחידי סגולה שוזפים עיניהם בעותק הנדיר של ספר כלשהו, ורק עטויי כפפות מותר להם – אם בכלל – לעלעל בספר.

שבתי לאולם ההשאלה, התיישבתי ליד אחד מצגי המחשב הרבים, לאתר את הספרים שברשימה שבה צייד אותי אסף. סקרתי את האנשים האחרים שרוכנים על המחשבים בחיפוש אחר ספר מבוקש, ותהיתי: כמה מהם אכן מבינים עד כמה בני-מזל הם, שבלחיצת כפתור הם יכולים לאתר את מבוקשם, אפילו מכסאם בבית, מבלי שיטריחו עצמם להגיע לספרייה, ואינם נזקקים לכרטיסיות בשיטת דְיוּאִי, המצהיבות במגירות קטנות, והמשופשפות מידיהם של המפשפשים בהן, שלעיתים אף בלבלו את סידרן וממילא גם את שאר המחפשים.

בלא-זמן ובכמה לחיצות כפתור איתרתי את הספרים המבוקשים. לאחר עוד זמן קצר יצאתי את הספרייה כשאני נושאת את הספרים חשופים לעין כל, כמו גְאלתים מתהום הנשייה של מרתפי הספרייה, בדרכם להנצחתם הדיגיטלית ולהנגשתם חינם לכל דורש. מילאתי את ריאותיי באוויר הצח, וגם שימחה מילאתני על שהשלמתי עוד נדבך בתרומתי לפרויקט בן-יהודה.

המשך יבוא….

הנה פנינה מתוך זכרונותיו של "בוקי בן-יגלי", הלא הוא יהודה ליב בנימין קצנלסון:

– הראית מימיך את הספר "כוכבא דשביט" של ר' חיים זליג סלונימסקי? גם בספר הקטן הזה ידובר על אודות בנין העולם והגלגלים.

– את הספר הזה לא ראיתי. גם את שמו לא שמעתי בלתי היום.

– את הספר הזה תוכל לראות בביתי. אנכי איני משאיל ספרים לאיש, אבל בביתי יוכל כל מי שירצה לבא ולקרא בהם.

בבואי אל ביתו ביום המחרת, הובילני אל אוצר ספריו. שני חדרים מרווחים שכל כתליהם היו מכוסים ארונות-עץ יפים מלאי ספרים שהתנשאו מן הרצפה עד התקרה. באמצע כל חדר עמד שלחן עגול עם כסאות מסביב לו. ורק נגד אחד החלונות עמדה ספה רכה ושלחן קטן על ידה. על ספה זו, כנראה, היה אדון הבית מעיין בספר בשעות הפנויות ממסחרו. ר' יהודה הראה לי על ארון אחד פתוח ויאמר אלי לעיני משרתו: פה תמצא את הספר אשר תבקש. ואל החדר הזה תוכל לבוא בכל שעה פנויה מלמודך ולקרוא פה ככל אַות נפשך. ואחרי צוותו להמשרת להביא לי כוס טהיי מתוק, עזבני וילך. נדמה לי כאלו נכנסתי בהיכל קודש לפני ולפנים. ספרים, ספרים וספרים. אל אלהי חיי, היספיקו חיי אני לקרוא את כל הספרים האלה?

ברוב עמל מצאתי את הספר "כוכבא דשביט" ועל ידו, לגודל תמהוני, את הספר "תעודה בישראל" ליצחק בר לוינזון. את שם המחבר הזה שמעתי. אומרים עליו, שהיה, ימח שמו, ראש אפיקורסי הדור, שבספריו היה מטיף לבני ישראל, שישתמדו חס ושלום, ושבערים רבות שרפו את הספר הזה בפומבי בחדר בית-הכנסת… תמה אני, איך איש חסיד וירא שמים כר' יהודה יחזיק בביתו ספר שכתבו מין… הלא דבר הוא… ופתאום נזכרתי את הנאמר בפרק אבות: "דע מה שתשיב לאפיקורס", אבל איך אוכל לדעת מה להשיב לו, אם לא אדע את דבריו? אם כן הלא מותר לקרוא ספרים כאלה… אבל מיד אחרי זה עלה בזכרוני מאמר אחר: "כל באיה לא ישובון – זו מינות", מפני שדברי מינות מושכים את הלב… לא, לא, את הספר הזה לא אקרא, למה לי להכניס את ראשי בסכנה? אבל אנסה נא לקרוא את ההקדמה, למען דעת את מטרת הספר, ועל מה דבריו יסובו. ההקדמה בלבד הן לא תזיק לנפשי. קראתי והשתוממתי. על דברת המחבר, מטרת הספר היא להוכיח כי למוד כתבי הקודש לא רק רשות כי אם גם מצוה, כי מותר ללמוד שפות זרות, רוסית ואשכנזית, וכי חובה היא ללמוד מלאכה ועבודה, וכל זה הוא מבטיח להוכיח על יסוד דברי התלמוד, ועל דבר השמד אין גם רמז קל בההקדמה. אמת הדבר, כי כל הצעותיו הן נגד המקובל באומה, ומנהג ישראל הלא תורה היא, אבל מלמוד לשון קודש עד השמד הלא רב הדרך מאד. אין זאת, כי אם ערום יערים האיש ויצפין את השמד ל"קנוח סעודה", עד אשר תצלח בידו למשוך את הקורא אחריו… אבל הלא אפשר גם כן, שבדבר השמד הוציאו עליו החסידים לעז, מפני שהוא לא היה מאמין בצדיקים והיה מלגלג עליהם. אבל הן לא כל הכופר בצדיקים הוא כופר בעיקר. הלא גם המתנגדים אינם מאמינים בצדיקים ובמופתיהם, ובכל זאת הם יראים וחרדים.

תשוקתי לקרוא את הספר גברה בלבי מרגע לרגע, ובכל זאת הבלגתי על תשוקתי. הן לא לזאת באתי הנה. העמדתי את "התעודה בישראל" על מקומו ואחל לקרוא את "הכוכבא דשביט". אבל, אהה, הספר הקטן הזה הטיל סערה גדולה ונוראה בלבי. הספר הקטן הזה הרס את עולמי עד היסוד, את עולמי הרוחני והגשמי גם יחד…

סלונימסקי רצה להראות בספרו כמה צעדה חכמת התכונה קדימה. התוכנים הגידו מראש את היום ואת השעה שכוכב השבט… יתגלה לעיני יושבי הארץ, וכאשר נבאו כן היה. להתוכנים הקדמונים, שידעו את מסלולי שבעת כוכבי הלכת, היו כוכבי השבט חידה סתומה. והחכם התלמודי רב שמואל, שהתפאר כי "נהירין ליה שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא", אנוס היה להודות "לבד מכוכבא דשביט". ליתר באור הציע המחבר בדברים קצרים את תולדות חכמת התכונה ודרך התפתחותה. התוכן היוני בטוֹלימיוֹס (תלמי) ששיטתו היתה לעינים לכל התוכנים שבאו אחריו וגם להרמב"ם בספרו "יד החזקה" העמיד את כדור הארץ במרכז העולם. מסביב להארץ ואויר הנשימה העוטף אותו, יסובו שבעה גלגלים כגלדי בצלים שבהם קבועים שבעת כוכבי-הלכת שהיו ידועים להקדמונים: הירח, השמש, נוגה, כוכב (מרקורי), מאדים, צדק ושבתאי. כל אחד מהם מקיף את כדור הארץ בזמן ידוע: הירח – בכ"ט ימים, השמש בשס"ה ימים וכן הלאה. ומסביב לשבעת הגלגלים האלה עוד גלגל אחד גדול מאד, שבו מהודקים כל הכוכבים הקבועים עם שנים עשר המזלות. ומסביב להגלגל הזה עוד גלגל אחד, שבו מהודקים שמונת הגלגלים הנזכרים והמקיף אתם יחד את כדור הארץ במשך יום אחד, ובו תלויה חליפת הימים והלילות. על פי שיטה זו יכול היה המין האנושי להתגאות, כי הוא נמצא במרכז העולם, וכל הגלגלים המשתרעים למרחבי אין קץ לא נבראו אלא לשמש לו… והנה בא התוכן קוֹפרניקוּס והרס את הבנין הנפלא הזה. באותות ובמופתים חזקים הוכיח, כי לא הארץ נמצאת במרכז העולם, כי אם השמש, וכוכבי הלכת לא יסובו מסביב להארץ, כי אם מסביב להשמש ואתם יחד תסוב גם הארץ מסביב להשמש אחת בשנה, חליפת הימים והלילות תלויה לא בסיבוב הגלגלים כלם מסביב לכדור הארץ, כי אם בסיבוב כדור הארץ מסביב לצירו אחת בעשרים וארבע שעות מעת לעת. גם את הגלגלים הרס קופרניקוס עד היסוד. אין גלגלים בעולם, אלא כוכבי הלכת והארץ סובבים את השמש במקום פנוי וריק, המשתרע למרחב אין קץ. מכל כוכבי הלכת, שאליהם נספחו כוכבים חדשים שלא ידעו מהם התוכנים הקדמונים, רק הירח לבדו נשאר נאמן להארץ העלובה, וכמו מלפנים יסוב אותה אחת בחודש…

אחרי קופרניקוס בא התוכן קֶפּלֶר, שמצא את שלשת החוקים של תנועת גרמי השמים, ואחריו יצחק ניוטון (בתומי האמנתי אז, כי זה האחרון היה יהודי, כי יצחק הלא שם יהודי הוא), שמצא את כח-המושך, השורר בכלל העולם; ושניהם יחד קימו וקבלו עליהם את שיטת קופרניקוס… הוי, אל משגבי, האמנם צדקו האנשים האלה?

אתם, קוראי הצעירים, אתם אשר שמעתם את הדברים האלה מפי מוריכם, בהיותכם בני עשר שנה, ולא נפעמתם ולא נרעשתם, לכם אחת היתה, אם השמש יסובב את הארץ או הארץ תסובב את השמש, – אתם לא תוכלו לשער בנפשכם את מצב רוחי, אחרי קראי את הספר הקטן של סלונימסקי. נרעש הייתי ונדהם במשך ימים אחדים כגבר עברו יין. עד הנה האמנתי כי עומד אנכי על קרקע מוצק ובטוח, ופתאום והנה אנכי יחד עם האדמה שתחת רגלי, אנשא במרחבי העולם במהירות נפלאה אלפי פרסאות ברגע אחד. אמנם ראשי לא ילך סחרחר, גם לא אפחד פן אפול מן הארץ אל תהום השמים – ברוך השם, יש כח המושך בעולם והוא יקשרני בחוטים לא נראים אל הארץ הנעה והנדה… אבל לא זאת תעורר תמהון ועצב בלבבי. אנכי חשבתי עד הנה, כי עומד אנכי במרכז העולם, כי אנכי הנני תכלית הבריאה ומטרתה, חלום יפה חלמתי לי כחלום יוסף בשעתו: "הנה השמש והירח וכל הכוכבים משתחוים לי", והנה העירוני משנתי וחלומי הנעים התעופף וינדוף כטל בוקר, והנה אומרים לי, כי זוחל אני על אחד הכוכבים הרבים הסובבים את השמש, וכי ישנם כוכבים רבים גדולים הרבה יותר מכדור הארץ, ואם כן אפוא "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"?

ולא עצב ותמהון בלבד דכאוני, כי מלחמה עזה נִצתה בלבבי. את הסתירה שבין שיטת קוֹפרניקוּס ובין המסופר בכתבי הקודש, כי אחרי הקריאה הנפלאה של יהושע בן נון: "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון, – ויעמוד השמש בחצי השמים ולא אץ לבוא כיום תמים" – את הסתירה הזאת אמנם עלתה בידי לתרץ על נקלה. הפסוק נאמר על דרך המליצה, כדי לשבר את האוזן, שתהא יכולה לשמוע לפי ראות עיני בני אדם. הן גם לפי שיטת הרמב"ם (שיטת בטולימיוס) לא השמש והירח מתנועעים ממזרח למערב, כי אם הגלגל העליון המניע את כל הגלגלים המהודקים בתוכו יחד עם גלגלי השמש והירח, ואם כן אין לקחת את הדברים כפשוטם. אבל סתירה יותר נכבדה נגלתה לפני – סתירה, שממנה נשקפה סכנה להרוס את כל עולמי הרוחני עד היסוד…

ככל יתר בני עמי, הרגל הורגלתי מעודי לחשוב את כל דברי הקדמונים לאמת מוחלטת. הקדמונים לא טעו ולא שגו מעולם. ועל היסוד הזה נוסד הבנין הגדול של התורה שבעל פה. חכמי הגמרא מצאו סתירות בדברי המשנה, אבל חכמי המשנה לא יכלו לטעות, וחכמי הגמרא בפלפולם החד יתרצו את הסתירות של המשנה. המפרשים הקדמונים – רש"י והתוספות – מוצאים סתירות בהגמרא, אבל גם גמרא היא אמת מוחלטת ולא תסבול סתירות. וחכמי התוספות בפלפולם המחודד יתרצו את הסתירות של הגמרא. המפרשים האחרונים, מהרש"א, מהר"ם ופני-יהושע ועוד אחרים עד אין מספר, מוצאים סתירות בדברי התוספות, אבל גם חכמי התוספות לא יכלו לטעות ולשגות, וכן נולדה ספרות גדולה ורחבה של חדושים ופלפולים, שכולם יחד היו נקראים בשם "תורה", כאילו נִתנו למשה בהר סיני. ואמנם גם האמינו, כי "הקדוש-ברוך-הוא הראה למשה בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות". והנה הראב"ד מצא סתירות רבות בספר "יד החזקה" של הרמב"ם, אבל הרמב"ם, זה האיש הגדול בענקים, זה "הנשר גדל הכנפים" הן לא יכול היה לטעות, ועל כן בא ר' יוסף קארו בפירושו "כסף משנה" והוכיח, כי אין כל סתירה בדברי הרמב"ם, כי כל דבריו הם אמת וצדק. הם אינם יכולים להיות לא-אמת ולא-צדק. והנשר גדל הכנפים הזה יספר לנו לתומו בספרו "יד החזקה" דברים נפלאים על אודות הגלגלים ותנועותיהם, כאלו ראה אותם בעיניו. וספרו זה הלא נועד לדברי אמונה ודת. והנה בא התוכנים החדשים ואומרים, כי הגלגלים האלה לא היו ולא נבראו, כי אך שקר נִחלו לנו חכמי יון הקדמונים. הם טעו והטעו את החכם העברי, והראב"ד לא השיג עליו ור' יוסף קארו לא טרח לתרץ את הסתירה הגדולה שבין דברי הרמב"ם ודברי התוכנים החדשים, אשר לא ידע אותם… האמנם יכול היה גם הרמב"ם לטעות? ואם לויתן זה הועלה בחכה, מה יעשו דגי הרקק?

חשתי בנפשי, כאילו נוע תנוע האדמה תחת רגלי ואין מעמד. מי יערב לי, כי לא שגו הקדמונים בהרבה דברים אחרים, ולמה זה הבל איגע לתרץ את כל הקשה בדבריהם. הם טעו, ואין אחריותם עלי…

– מתוך זכרונות בוקי בן יגלי, במאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה.

לפני כחודש קיבלתי פניה מעורך פרויקט בן-יהודה לנסות ולאתר ספר הנקרא "מאורעות תום" מאת מרק טוויין בתרגום י"ח טביוב. זהו כמובן תרגום מוקדם לספר המוכר לנו כ"הרפתקאות תום סויר". מבירור קצר התברר שזהו ספר נדיר למדי, משנת 1911, שאין להשיג בספריות ציבוריות.

רוב הספריות הציבוריות מחזיקות על המדפים (בצדק! ובהתאם לדרישת הקהל) ספרים חדשים, ועמלות על חידוש ועדכון האוסף בהתאם לטעם הקהל המתחדש, ולהיצע בשוק הספרים המקומי. עותקים נדירים נשמרים בדרך כלל בספריות אוניברסיטאיות לצורך מחקר, או בספריה הלאומית.

כפי שחששתי, לא הצלחתי למצוא עותק של הספר בספריות הציבוריות שעימן אני בקשר, אך נוכחתי שישנו עותק אחד בספריה הלאומית, ועותק אחד בספרית אוניברסיטת בר-אילן.

בשלב זה החלטתי לפנות לעמיתי הספרנים והמידענים ולפרסם מודעה בפורום המקצועי שלנו בבקשת עזרה באיתור ו/או שאילת הספר. בתוך דקות מפרסום הבקשה, ענה לי יו"ר איגוד הספרנים והמידענים בישראל (אס"י-אסמ"י), ד"ר שחף הגפני, והפנה אותי לכתובת הנכונה בספרית אוניברסיטת בר-אילן, אל הגב' הדסה ורגון, אחראית השאלה בין-ספרייתית. (כן, יש דבר כזה!)

פניתי אל הדסה ישירות, ובתוך כמה שעות, קיבלתי תשובה שאכן, הספר ישנו, ואוכל לקבל אותו אליי בדואר רשום בתוך כמה ימים. הופתעתי לטובה, ממהירות התגובה, מהנכונות לסייע, למרות שאינני נמנית על סגל המרצים או הסטודנטים באוניברסיטה, וללא צורך בערובות כלשהן, למעט הבטחתי לשמור על הספר ולהחזירו כנדרש. (ברור! אני ספרנית, ושמירה על ספרים היא בדמי.)

בתוך כמה ימים, הגיעה החבילה הקטנה, ובה ספר קטן, בעל דפים מצהיבים, איורים נהדרים שכבר לא רואים היום בספרים, השזורים בתוך הטקסט, ושפה עשירה עם ניחוח מיוחד.

ללא ספק, כל תהליך מציאת הספר היה עבורי חויה, ואני מודה לכל מי שסייע בידי לקבל את הספר לצורך סריקתו, על מנת שמתנדבי הפרויקט יוכלו להקלידו, וע"י כך להעלות אותו לאתר פרויקט בן-יהודה, לטובת שימור והנגשה לציבור הרחב.  בעוד חודשיים-שלושה, נוכל כולנו ליהנות מקריאת התרגום הזה, בחינם, במאגר היצירות שלנו.

תודה מיוחדת גם לאביעד רוזנברג מהספריה הלאומית, שראה את בקשתי בפורום, ונרתם לעזרה לסרוק את הספר כולו בספריה הלאומית. לאחר כמה ימים התברר שהעותק הקיים בספריה הלאומית פגום, וחסרים בו עמודים. ללמדכם… עד כמה חשוב לשמר את הספר הזה שבקרוב ייכחד ויתפורר לחלוטין כלא היה.

אז מה הדבר הכי טוב שיכול לקרות לספר ישן ונדיר? בספרייה המרכזית באוניברסיטת בר אילן מבינים שהתשובה לשאלה הזו היא דיגיטציה והנגשה לציבור באמצעות פרויקט בן-יהודה.

פעם, מזמן, היו לנו אישי ציבור בעלי סגנון.  הנה כך פותח זאב ז'בוטינסקי את האוטוביוגרפיה שלו:

הספור הזה הוא מקוצר ומקוטע בכמה מובנים. ראשית – אף לא נסיתי (מלבד במקרה אחד או שנים) לתאר בו את האישים אשר אתם קשרוני חיי, ואפילו אישים כאלה שמלאו תפקיד הגון בחיי הדור והאומה; ובזה, כמובן, גרעתי מערכו וענינו של הספור, כי הצד היקר שבכל אבטוביאוגרפיה איננה תמונת המספר עצמו אלא תמונת זולתו. אבל מה לעשות? זמני לא ירשני להקיף את החומר העשיר החי בזכרוני; וגם אינני אוהב לעשות שפטים באישיות, הן חיה והן נפטרת, – והלא אין לך תיאור-אמת של בשר-ודם בלי מקצת "שפטים".

ההמשך מלבב באותה מידה.  אני ממליץ בחום לקרוא את החיבור הלא-ארוך הזה.

נ.ב. לא לדאוג, בקרוב נחזור לקצב העדכון הרגיל.

כולכם מוזמנים לאירוע עשור לויקיפדיה בספריה הלאומית בקמפוס גבעת רם בירושלים. גם אני אגיע, ואומר כמה מלים על פרויקט בן-יהודה כספריה דיגיטלית.  תהיה הופעה עם שירי ביאליק, והכניסה חינם.

כך כותב ז'בוטינסקי בזכרונותיו על מה שקרא בילדותו ונערותו, ועל טעמו הספרותי מאז:

מלבד הידיעה המקוטעת של שפות רומא ויון (ואת זאת אני דוקא מחשיב עד היום הזה), כל מה שלמדתי בימי ילדותי – לא בבית-הספר למדתי. הרביתי לקרוא, כמובן; בלי מדריך ומשגיח, אבל במקרה היטבתי לבחור.

קודם כל, מימי גדולת אבי נותר לנו ארון ספרים אשר בו מצאתי את כל כתבי שקספיר בתרגום רוסי, ואת פוּשקין ולרמוֹנטוֹב. את שלושת אלה ידעתי מאלף עד תיו עוד לפני היותי בן ארבע-עשרה, וגם עד היום לא בנקל יימצא קטע משירי פושקין שלא אכירנו ולא אדע לסיימו.

אבל את שאר הספרות הרוסית גם אז לא ביותר אהבתי (אולי מלבד השירה) וגם עתה היא זרה לרוחי. אינני נוטה להתעמקות בתהומות הנפש – לבי חושק בעלילה. חביבי ילדותי היו סופרי ה"תעוזה" המפורסמים בדורי, ואני מצטער על שהתרחק מהם, כפי ששמעתי, הדור הצעיר החדש – מיין ריד וברט-האַרט, וולטר סקוֹט ודוּמאַ-האב וכל סיעתם. המבחר הזה, בּאַנאַלי ונורמלי, הצילני מבגרות-הרוח המוקדמת, מחלת הנוער שקם אחרי זמני אני. גם כשלא נותר לי, באוצר אותה הספריה, מה לקרוא עוד מהסוג הזה, והוכרחתי לעבור אל הספרות ה"רצינית", ביכרתי את סופרי חוץ-לארץ, כדיקנס וזוֹלאַ, שפּילהגן וג'ורג' אֶליוט, על גאוני הרומן הרוסי – מתוך יראת הפסיכולוגיה.

ואולם יש להודות כי הספר שעשה עלי את הרושם היותר חזק היה ספר רוסי – "התלול" ("אובּריב") מאת גוֹנצ'רוֹב: ספר זה הוא כעין גבול רוחני בין ילדותי ובין נעורי, ואינני יודע מדוע. לעומת זה, ארבעת המפעלים מתוך אוצר השירה העולמית שאהבתי על הכל (אז וגם עתה) הם ראָיה מוחלטת לפשטות השטחית של טעמי: "סיראַנו" – של רוסטאן, "אגדת פריטיוֹף" מאת טֶננֵר הסוידי, "קוֹנראַד וואַלנרוֹד" של מיצקביץ' (חבר פולני בפרוגימנסיון לימדני את שפתו), ויותר מכולם "העורב" מאת אֶדגאַר פּוֹ. לוּ הייתי מגיש מתנה לעצמי: אלה ארבעה, כרוכים יחד, כל אחד בשפתו המקורית, מצבות-זכרון לפולחן הז'סט המפואר והמלה היפה שלא מצאתי אותו בחיים.

(וראו באיזו אגביות מציין ז'בוטינסקי שרכש ידיעה מספקת בפולנית כדי לקרוא וליהנות מרומן בפולנית.)

היום יום הולדת לח"נ ביאליק. אחד משיריו הראשונים הוא אחד האהובים עלי ביותר מבין שיריו; הוא שיר מריר, מוכיח, ואף על פי כן מכיל תיאור נפלא (במובן האמנותי — כלומר איכות החיקוי, המימסיס) של תמונה ביתית, בבית השלישי.

בִּתְשׁוּבָתִי

שׁוּב לְפָנַי: זָקֵן בָּלֶה,
פָּנִים צֹמְקִים וּמְצֹרָרִים,
צֵל קַשׁ יָבֵשׁ, נָד כְּעָלֶה,
נָד וָנָע עַל-גַּבֵּי סְפָרִים.

שׁוּב לְפָנַי: זְקֵנָה בָלָה,
אֹרְגָה, סֹרְגָה פֻזְמְקָאוֹת,
פִּיהָ מָלֵא אָלָה, קְלָלָה,
וּשְׂפָתֶיהָ תָּמִיד נָעוֹת.

וּכְמֵאָז לֹא מָשׁ מִמְּקוֹמוֹ
חֲתוּל בֵּיתֵנוּ – עוֹדוֹ הֹזֶה
בֵּין כִּירַיִם, וּבַחֲלוֹמוֹ
עִם-עַכְבָּרִים יַעַשׂ חֹזֶה.

וּכְמֵאָז בָּאֹפֶל מְתוּחִים
קוּרֵי אֶרֶג הָעַכָּבִישׁ
מְלֵאֵי פִּגְרֵי זְבוּבִים נְפוּחִים
שָׁם בַּזָּוִית הַמַּעֲרָבִית…

לֹא שֻׁנֵּיתֶם מִקַּדְמַתְכֶם,
יָשָׁן נוֹשָׁן, אֵין חֲדָשָׁה; –
אבֹא, אַחַי, בְּחֶבְרַתְכֶם!
יַחְדָּו נִרְקַב עַד-נִבְאָשָׁה!

שתפו אותנו בשירים או ציטוטים אהובים של ביאליק שלכם!

מצאתי הגיג מועיל ביומנו של א"ד גורדון, שכדאי לאזרחים לזכור:

כך הם בני האדם, וכך הם הגדולים שלהם.  אכן יודעים הם הגדולים את נפש הקטנים מהם ונוהגים בהם כמנהג הרועה בעדרו.  היעלה על דעתם, כי כל זמן שבני אדם הם עדר, אין הגדול שבהם רועה בני אדם אלא רועה עדר.

שנה טובה לכולם.

כזכור, השנה האזרחית החדשה היא החג החביב על פרויקט בן-יהודה.  מדוע?  משום שבכל אחד בינואר, פוקעות זכויות היוצרים של מי שנפטרו לפני 70 עד 71 שנה קודם לכן.

בשנה שעברה, כתבתי ש"כאן בארץ, משום מה, עובר החג הזה בלי אזכור, ולו הקטן ביותר [...] להעשרת נחלת הכלל ביצירות נוספות."  אני שמח לראות שידידינו מארגון קריאייטיב קומונס ישראל יערכו ביום רביעי הקרוב, חמישה בינואר, באוניברסיטת חיפה, אירוע לציון יום נחלת הכלל (שם אחר לקנין הציבור), בין השעות 19:00-22:00.  האירוע יכלול תיאורי מיזמים שונים שעוסקים בקנין הציבור, בהם ויקיפדיה וכן פרויקט בן-יהודה, כשכל נציג מדבר לא יותר מעשר דקות, ואחר כך מסיבה עם כיבוד קל.

אנו בפרויקט בן-יהודה מציינים את חג קנין הציבור השנה עם העלאת חלק ניכר מכתבי זאב ז'בוטינסקי העבריים, שהודות למלאכתם של מתנדבינו, מוגשים לציבור החל מחצות, ממש עם פקוע הזכויות.

חג שמח מפרויקט בן-יהודה!

עיינו נא בסיפור פיל בן פילים מאת קיפלינג (בתרגומו העסיסי של רגלסון, שנוסף החודש לפרויקט בן-יהודה) אם למי מכם חשוב לברר כיצד קרה שבעוד שרוב החוטמים – בין אם מצטנעים להם על הפרצוף כזוג נחיריים נחבא אל הכלים, או בין אם מזדקרים להם כעטרת סולדת, או בולבוסית, פחוסה, או חדה, או כל צורה, תהיה לטעמכם כעורה או נאה, (ובענייני ריח עוד יותר חבל להתווכח) – כיצד קרה שדוקא הפיל נתברך במלוא אורכו של חדק – ממש גף-אף נוסף? לכו לקרוא, הרשומה תחכה!

ואולי משום היות הפיל יצור ארך-אפיים, נולד הביטוי "סבלנות של פילים".  הקונוטציה האלוהית מובהקת בדת ההודית – גאנֶשׁ (Ganesh) הוא אל שראשו ראש פיל ממש (כולל חדק, ובדרך כלל גם נחש, כמו הפתן בסיפור).

(אחד השמות של גנש בלשון הטאמילית הוא Pille, שפירושו ילד קטן/עולל, וכן גם Pillaiyar, שפירושו ילד אציל, ובאופן מפתיע – בדומה מאד לעברית – גם שן, או שן פיל, וכללית – פיל צעיר).

ואמנם, באגדה זו, למרות שזירת התרחשותה היא אפריקה, יש רמזים שחושפים את הקשר של קיפלינג להודו, ארץ מולדתו. שכן קיפלינג מתאר כאן פילון קטן שמתנכלים לו, (בדומה לגנש ההודי, שגם הוא בצעירותו סבל מאפלייה) ורק לכשיגלה סוף סוף את כוחו – ואף יפגין אותו בראש חוצות – רק אז יחליפו יתר הברואים את יחסם האכזרי ליחס של יראת כבוד.

ולגבי יראת כבוד, נראה שאגדה זו – עיקר מוסר ההשכל שהיא מציעה הוא בדיוק הקשר העצוב בין יראה לכבוד:  מי שמנומס – בזים לו, ואילו מי שמעורר פחד – מכבדים אותו.  וכשהפילון 'מגלה' את כוחו – כוח זה צריך להיות לא רק תגלית פרטית אלא אף גלוי לעיני כל.  כי הַבְּרִיוֹת, רק כשהן מפחדות, חדלות הן להתנכל ולהתאכזר. ולפיכך, כדי להימנע מהיות קורבן, לא די בכח אלא נחוצה אף כוחניות – חריגה מהתחום הפרטי אל תחום הזולת.

מוזר שלמרות שהאגדה מכוונת לילדים, מתואר כאן פילון קטן ומנומס שהוא מוכה ממש.  ולא סתם מוכה אלא מוכה על ידי כל בני משפחתו.

– מוּזָר הַדָּבָר, – אָמַר הַפִּילוֹן, – מֵאָבִי וּמֵאִמִּי, וּמִדּוֹדִי וּמִדּוֹדָתִי, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמָר מִדּוֹדָתִי הַשְּׁנִיָּה הַהִיפּוֹפַּטוֹמִיָה, וּמִדּוֹדִי הַשֵּׁנִי הַבַּבּוּן, מִכֻּלָּם סָפַגְתִּי מַלְקוֹת עַל סַקְרָנוּתִי הַגְּדוֹלָה בִּמְאֹד-מְאֹד.  וַאֲנִי מְשַׁעֵר בְּנַפְשִׁי שֶׁזֶּהוּ מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם…

על אף היחס הלא הוגן והאלימות המכוונת כלפיו, הפילון אינו מתלונן אלא תמיד הוא מנומס וסבלן באופן שמוכיח את הקשר השורשי בין סבל לסבלנות.

וְהֵם הִלְקוּהוּ עוֹד פַּעַם לְסִמָּן טוֹב וּלְמַזָּל טוֹב, אַף-עַל-פִּי שֶׁהוּא בִּקֵּשׁ מֵהֶם בְּנִמּוּס וּבְדֶרֶךְ-אֶרֶץ שֶׁיֶּחְדְּלוּ מִכָּך.

מה שעצוב עוד יותר הוא שהפילון משוכנע שככל שיהיה מנומס, כן יהיה מוגן יותר מפני חמת אפו של הזולת האלים.  הוא חושב שאם יהיה מנומס יקטן הסיכוי שיתנכלו לו.

וְהַפִּילוֹן נָסוֹג אָחוֹר בְּתַכְלִית הַנִּמּוּס, כִּי לֹא הָיָה לוֹ חֵשֶׁק לִסְפֹּג עוֹד מַלְקוֹת.

מהתיאורים הללו עולה חשד שקיפלינג עצמו סבל אלימות בילדותו מידי אלה שאמורים היו לגדל אותו ולהגן עליו. ומתברר שאכן כך:

מעיון בפרק הראשון באוטוביוגרפיה של קיפלינג למדים על הטראומה המתמשכת שחווה בילדותו מגיל 5, כאשר הוריו אשר נשארו בהודו שלחוהו יחד עם אחותו בת ה 3 לאנגליה להתגורר אצל אישה דתיה קנאית וקפדנית.  תפקידה היה לגדל ולגונן, אך במקום זאת, במשך שש שנים תמימות היא מיררה את חייו – חיבלה בגופו ובנפשו – במסכת עינויים סאדיסטית ושיטתית.  את גילו הרך של הילד ופגיעותו בידיה היא תפסה לא כמעוררי חמלה, אלא דוקא כחולשה – מטרה נוחה לשלח בה את היצר השתלטן והבריוני שבה.

קיפלינג טוען שעד מהרה נאלץ, מרוב פחד ומתוך יצר הישרדות, לפתח את הנטייה לשקר, ושנטייה זו, בעיניו, מהווה תשתית למלאכה הספרותית – בדיית סיפורים.  מתברר, אם כן, שקיפלינג עצמו מקשר בין העינויים שסבל בידי האשה המתעללת הזו לבין הבסיס ממנו צמחה יכולתו הספרותית.  בכך מתחזקת ההקבלה בין ילדותו של הפילון באגדה וזו של קיפלינג עצמו, ולצידה גם מבוססת יותר המסקנה שמוסר ההשכל בסיפור מצביע על יחס ישר בין נימוס וקורבנוּת.

הקדמת המערכת: כתבי שאול טשרניחובסקי יהפכו נחלת הכלל באחד בינואר 2014.  כדי להגיש לציבור את כל כתביו (לרבות תרגומיו הרבים) כבר במועד ההוא, המתנדבים החרוצים של פרויקט בן-יהודה עמלים על הקלדת והגהת כתבי טשרניחובסקי כבר עכשיו!  אסור לנו בינתיים לפרסם את הטקסטים עצמם, אבל מותר לתת טעימה בתוך רשומה כגון זו להלן, שתרמה לנו המתנדבת עפרה הוד. (זה מה שהחוק מכנה "שימוש הוגן", אגב.)  – צוות פרויקט בן-יהודה

רָאִיתִי אוּלָם / רָחוֹק מִשֶּׁמֶשׁ

בְּנַסְטְרַנְד, וּשְׁעָרָיו / קְרוּעִים צָפוֹנָה;

בְּעַד חוֹר-עֲשָׁנוֹ פָּרַץ / גֶּשֶׁם שֶׁל רָעַל,

כִּי כָּתְלֵי הָאוּלָם / חֲתוּלִים בִּנְחָשִׁים.

מצא חן בעיני במיוחד משחק המילים חֲתוּלִים בִּנְחָשִׁים שבו חתולים משמעו עטופים. כבר פגשתי בתואר הנדיר הזה קודם, בתרגום דרויאנוב לסיפור המנגן העִוֵר מאת ולדימיר קורולנקו:

• "… הדוד מקסים החתול תמיד בערפלי עשן מקטרתו יושב לפעמים על מושבו שעות שלימות בלי נוע, …"
• "המה כמו נפלו, חדרו אל תוך מחו, החתול בערפלי חשך, …"
• "… ואותו השיר הנוגה, שיר-העם, ששמעהו בעודנו חתול בחתוליו ומונח בעריסתו."
• "אנחנו הננו מחכים לאותו הרגע אשר תכלת הרקיע העמוקה תשקיף עוד הפעם מבין חתולי הערפל."

ועכשיו – חֲתוּלִים בִּנְחָשִׁים! זה כבר מתחיל להיות מעניין. האם זאת "מילה של מתרגמים" (כמו פוזמקאות, למשל)? נראה שלא, כי חיפוש זריז בפרויקט בן-יהודה גילה עוד המון חתולים, ולא רק בתרגומים:

• כתבי המשתגע, חיים נחמן ביאליק: "כמראה הבזק ביום עבות אשר ערפל חתולתו…"
• פרורים, מרדכי צבי מאנה: "אך חשך סתרו וערפל חתולתו ולא ראיתי מאומה."
• תל-אביב, בנימין זאב הרצל בתרגום סוקולוב: "… יען כי ערפל היה חתולתו,  וראה לא ראה מהלך שלשה צעדים ממנו והלאה."
• גמול ישרים, פרץ סמולנסקין: "יחשבו את התבל ושאונה ומנעמיה ותענוגותיה רק לפרוזדור מלא רפש וצחנה וערפל חתולתו לפני הטרקלין אשר אור אלהים עליו יזרח…"
• אשמת שומרון, אברהם מאפו: "חצות לילה היא, ובת ציון העדינה, הנהלאה, עודנה הומיה ליוצרה מרחוק, אשר הלביש אותה קדרות, שם ערפל חתולתה, ותאבל ימים רבים…"

אז מה זה כל הערפל הזה? מקור הצירוף הוא בספר איוב, בתחילת פרק לח:

א וַיַּעַן-יְהוָה אֶת-אִיּוֹב, מִן הַסְּעָרָה;    וַיֹּאמַר.
ב  מִי זֶה, מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין–    בְּלִי-דָעַת.
ג  אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ;    וְאֶשְׁאָלְךָ, וְהוֹדִיעֵנִי.
ד  אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ;    הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה.
ה  מִי-שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע;    אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו.
ו  עַל-מָה, אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ;    אוֹ מִי-יָרָה, אֶבֶן פִּנָּתָהּ.
ז  בְּרָן-יַחַד, כּוֹכְבֵי בֹקֶר;    וַיָּרִיעוּ, כָּל-בְּנֵי אֱלֹהִים.
ח  וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם;    בְּגִיחוֹ, מֵרֶחֶם יֵצֵא.
ט  בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ; וַעֲרָפֶל, חֲתֻלָּתוֹ.
י  וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי;    וָאָשִׂים, בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.
יא  וָאֹמַר–עַד-פֹּה תָבוֹא, וְלֹא תֹסִיף;    וּפֹא-יָשִׁית, בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.

ויוזכר כאן לטובה המורה לתנ"ך, ג'קי אדרי, שהצליח לעורר בתלמידיו תקווה כנה שהנה-הנה אלוהים עונה לאיוב ובעוד רגע נדע למה אין צדק בעולם, ואז הפיל אותנו לתהומות של תסכול כשאלוהים אומנם ענה לאיוב, אבל לא באמת נתן תשובות. איכשהו, ג'קי גם הצליח להרגיע אותנו מספיק כדי שנשתכנע שזה הספר הכי יפה בתנ"ך.

ביאליק, מאנה, סמולנסקין ומאפו השתמשו בצירוף ערפל חתולתו כפי שהוא, אבל דרויאנוב וטשרניחובסקי "השתחררו מכבלי המליצה המקראית" (כך לימדה אותנו פרופסור תמר סוברן לומר בקורס לשונה של השירה העברית החדשה): דרויאנוב יצר את התינוק החתול בחיתוליו, וטשרניחובסקי – את הקירות החתולים בנחשים.

ואני, כמתרגמת, שואלת את עצמי איך אנהג כשאפגוש, אולי, פעם, ערפל או סתם חושך באיזה סיפור. הרי לא אכתוב ערפל חתולתו! אני די בטוחה שגם לא אכתוב אפילו חתול במובן עטוף, אבל אני כן שומרת לעצמי את האופציה לכתוב מחותל; אולי פעם אכתוב מחותל.

כמדי חודש בחודשו, העשרנו את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה ביצירות נוספות במגוון סוּגוֹת: לצד מאמרים נוספים מאת י"ח ברנר, א"ש שטיין, ואברהם רגלסון, אנו מגישים החודש מסות נוספות מאת מקס נורדאו בתרגום ראובן בריינין, שני סיפורים על רקע היסטורי מאת חיים אריה זוטא, שירים מאת וידאל בנבנשת, וקובצי מכתבים נוספים מאת שמריהו לוין.

טעימה קטנה מן העדכון אטול שוב ממיודענו רגלסון, והיא אנקדוטה מתוך רשימת הביקורת שלו על הספר "שערי זוהר" מאת ראובן מרגליות:

מתעורר רצון להכיר ביתר-קירבה את זה אביר-התורה ועתיר-הנכסים, מחבר "שערי זוהר", אשר כבר פגשנוהו מקודם כבעל "מלאכי עליון" ו"ניצוני זוהר". וחוץ מעמוד-זכרון בראש-ספריו ל"טהורים בחייהם וקדושים במיתתם", בני-משפחתו אשר "גוועו, הוּמתו ונשרפו בגיטו לבוב", לא ידעתי כלום על תולדות-חייו. ברם, בחיבור אחד שלו מימי-אברכותו "ספר נפש חיה, כולל הגהות והערות לד' חלקי שולחן ערוך", מצאתי פירור-ידיעה על חייו האישיים, במלת-הקדמה קצרה, שנכתבה בכ"ז סיון תרצ"א:

"לוּלא תורתך שעשוּעי, אז אבדתי בעניי, – דברי המשורר האלוהי אלה אוּכל לאמור על ספרי זה, שכתבתי וסידרתי בעצם ימי התבערה, ימי מלחמת-העולם…" (מדובר במלחמת-העולם הראשונה. ר' ראובן מרגליות נמצא מוכשר לשרת בצבא האוסטרי ולצאת אל שדה-הקטל. על-אף אי-רצון להשתמש בכתרה של תורה, ראה היתר לעצמו לכך הפעם, והגיש בקשה להיות משוּחרר משירות על סמך רבנוּתו, לפי חוק המדינה. העניין נסתחב שנתיים, כתב-השחרור לא הגיע ובינתיים נאלץ להתחבא. חותנו וחותנתו מתו מרוב צרות, ועל אשתו הוּטלה פרנסת הבעל והילדים. ושוב מלשון-המחבר)… "אך זאת אזכורה. לילות חורף הארוכים בהיותי סגור ומסוגר לבדי בחדר בחוסר כול: זה נר, כי מיראה שאנשי הבית בראותם נר דלוק כל הערב ירגישו כי אדם מסתתר במעון זה, לכן לא נדלק גם נר. אך לאור להב האש שבתוך תנור-החורף למדתי וכתבתי, שטוח על הרצפה. במצב כזה של דכדוך-הנפש של בבקר תאמר מי יתן ערב וגו' אבל יחד עם זה, של סביבה משפחתית נאמנה, של אהבה טהורה וקדושה, של תקווה וחדוות חיים, ערכתי וסידרתי ספרי זה. אמנם אז לא היו בידי די ספרים לרוות מצאוני ותשוקתי. ואחרי כן, כאשר נתאשרו תעודותי ונשתחררתי לפי התחלקות ממלכת אוסטריא-הונגריא, גם אז לא שלוותי ולא שקטתי. בימות הפוגרום האיום הכוּני השודדים במקדוחיהם, ואת בית מסחרי בזזו ולא השאירו גם עוללות…"

היכן מצינו חשק-לימוד כיוצא בזה? אצל אברהם לינקולן האמריקני, אשר בהיותו נער, ולא מצאה ידו לקנות נר, עפרון ומחברת, היה משתטח על הרצפה אצל אש-האח ועושה תרגילי-חשבון בפחם-עץ על גבי היעה. ובמסורת ישראל – אצל הלל, אשר נתלה על פי ארובת-הגג של בית-המדרש לשמוע תורה מפי שמעיה ואבטליון, וּמצאו עליו רום שלוש אמות שלג…

גם זה קורה בפרויקט בן-יהודה:

לפני יותר משנתיים הקלדתי את קורות העתים לישורון בארץ ישראל, ספר זכרונותיו של מנחם מנדל מקאמיניץ.

היום קבלתי טלפון מגברת - רבקה מפתח-תקוה – היא ראתה באתר את 'קורות העתים', והיא נרגשת.

אולי אוכל לעזור לה?

היא מצאצאי אותו מנחם מנדל, ועוסקת באיסוף תולדות המשפחה.

אלי היא פונה כ'מומחה': היו לסבא-רבא-רבא שלה 14 ילדים [אחד מהם נפטר כשביקר עם אביו בא"י], וחסרים לה שמות של שניים מהם.

אולי אני יודע?

התנצלתי: אני רק מקליד, והאתר רק סורק את הספרים הקיימים.

ראו-נא ראו: מקלידי בן-יהודה הפכו לחוקרים-מומחים בעיני הקהל!

כמדי חודש בחודשו, העשרנו את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה ביצירות נוספות במגוון סוּגוֹת: ראשית, בפרוזה, אנו מגישים החודש את הספר המיוחד אדרת אליהו מאת א"ש שטיין (כתבי שטיין עודם מוגנים בזכויות יוצרים, וקיבלנו רשות מפורשת מבעלי הזכויות להגישם לציבור).  בספר זה מגולל שטיין פרקים שונים מתקופות שונות בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, תוך שהוא קושר את הפרקים לאליהו קרמר, הידוע בכינוי "הגאון מוילנה". דרך צאצאיו הרבים.  שטיין כותב בהקדמה: "כל האירועים כשלעצמם, וכן שלל הדמויות, הם היסטוריים; קישור האירועים – בלטריסטי. זהו, איפוא, לא סיפור היסטורי, אלא סיפור שהוא היסטוריה.".

בשירה, הוספנו שירים מאת משוררי ימי הביניים וידאל בנבנשת ומשה אבן עזרא.  כמו כן, ראו אור אלקטרוני מאמרים ומסות מאת בר טוביה, אברהם רגלסון, נחום סוקולוב (לרבות מסה נוספת על מקס נורדאו), ראובן בריינין, וא"ש שטיין, שמאמרו "בשולי שדות" (פורסם ב"דבר", 14 באפריל 1943), יספק לנו את טעימת החודש:

בעיצומה של מלחמת העולם השניה, פרסם שטיין מאמר שעסק בכמה נושאים שקשורים למלחמה, כגון כליאת האזרחים היפניים של ארצות הברית.  בסוף המאמר, הוא מציין, באופן מצמרר בהתחשב בהשמדת יהודי אירופה שהתחוללה באותה עת ממש, את האפשרות של שימוש בלוחמה כימית ("מלחמת גאזים") בשדה הקרב.  בתוך כך, הוא מספר אנקדוטה הסטורית מעניינת מימי המצור על בלגראד במאה הט"ו:

מלחמה זו עתירת-אפתעות עשויה אולי, להפתיענו בשלבי-משבר במלחמת גאזים. שיקולי-מוסר ודאי לא יעכבו את האויב, שהכניס את המארה הזאת במלחמה הקודמת בחזית המערב (באפריל 1915; עד לפני גמר המלחמה נפגעו כמיליון אנשים; הממציא – היהודי הגרמני פריץ האבר), ומאז פיתח ושיכלל את התעשיה הכימית שלו.

לפיכך ראוי לספר בזה בקיצור על מלחמת הגאזים הראשונה בהיסטוריה.

היה זה בשנת 1456, צבא תורכי עז נפש עמד אז בשערי בלגראד – עיר המפתח לשדות-הדגן הנרחבים של הונגריה. בראש המגינים עמד המפקד ההונגרי הוניאדי, שהצליח, בעזרת אלכימאי זקן, להיחלץ מהמיצר.

האלכימאי הכין גיגיות רבות מלאות נוזלים מרְעילים שונים, טבל בהן המוני סחבות, ותלה אותן לייבוש בשמש. אח"כ ערם ערימות גדולות – וערך אותן בקו החזית.

עם שחר נשבה רוח בכיווּן אל עמדות התורכים. שלוש פלוגות של הונגרים יצאו לתקוף את האויב. אותה שעה היה האלכימאי מהלך מערמה לערמה ושולח בהן אש. ענני עשן צהוב-ירוק התאבכוּ ברוח אל עבר האויב – בגזרם על אנשיו מיתת-חנק תוך עינויי-גסיסה קשים. אף האלכימאי מצא את מותו בקרב – ואִתו ירד לקבר סודו.

כותב רשוּמות הזמן ההוא ציין, כי "היה זה דבר מבהיל… אסור לנוצרים להשתמש באמצעי קטלני כזה נגד בני דתם, מה שאין כן נגד תורכים, או כופרים אחרים…"

היה זה לפני חמש מאות שנים בקירוב.