לעמיתינו, המתנדבים בעם [הספר…]

ערן גרף ואנוכי, נאוה בת-צו"ר, הכרנו במיפגש המתנדבים. ערן הוא חייל נאמן וממושמע בצבא בן-יהודה, מקבל עליו כל משימה, ככל שתהייה משמימה (כתובות על מצבות והספדים מוזמנים) או סיזיפית (כרוכה בניקוד אי-סופי). ואם שירה איכותית נפלה בחלקה של מקלדתו – אך צ'ופר הוא. אנוכי כמעט היפוכו: ללא ניקוד, עדיפות לפרוזה, ורצוי ספר שלם עם התחלה וסוף – וזה הצ'ופר שלי. מהר מאוד מצאנו שכך או כך, זה די משעמם לכל אחד מאתנו, ומאז אנו חולקים את משימותינו: ערן מתחיל בהקלדת משימתו, היינו שירה מנוקדת (ובחריצותו מסיים תמיד לפניי!), אני מתחילה בפרוזה; ערן מעביר לי את משימתו להגהה ואני מעבירה לו את שנותר להקליד ממשימתי; אני מגיהה את ההקלדה שלו במשימתי, וערן עובר למשימתו הבאה. כך יש לשנינו חשיפה יותר רחבה ליצירות וגם יותר עניין.

כשביקשתי את אישורו של אסף להסדר האמור, ולאחר שברטוב ראה כי טוב, אסף ביקש ממני לשתף את מתנדבי הפרוייקט בחוויות ה"קואופרטיב" (כלשונו של אסף). בחפזוני הסכמתי , ובצר לי פניתי אל ערן שותפי, ה"נוקש במקלדת סופרים" להנאתו ולהנאת הסובבים אותו. את התוצאה קיראו-נא בשורות הבאות, שגם אם בה שיתפנו פעולה, הרי חלקי היה בעיקר טכני.

זו גם ההזדמנות שלנו להשתתף עמכם במה שכנראה גם אתם חשים: אנו מוקירים את אסף על הפרוייקט החשוב והנהדר, ועל אוזנו הקשובה למתנדביו.

הִנֵּה מַה טוֹב וּמַה נָעִים קְלֶדֶת אַחִים גַּם יָחַד.
נאוה בת-צו"ר, ערן גרף
פרוייקט בן-יהודה.
כסלו תש"ע

אֲנַחְנוּ עָם עַתִּיק יוֹמִין
אֲשֶׁר שְׂפָתוֹ, בְּנַפְטָלִין
שָׁנִים רַבּוֹת הָיְתָה מֻנַּחַת,
עַד שֶׁכִּמְעַט וּמִשְׁתַּכַּחַת.

הַצִּיּוֹנוּת, חָפְצָה לִבְרוֹא
לָעָם – תְּחִיָּה שֶׁל עֲבָרוֹ.
מִלִּים נוֹצְרוּ לְכֹל שִׁמּוּשׁ:
יֵשׁ שֵׁם לְכֹל פְּרִיט לְבוּשׁ,
לִיְרַק-גִּנָּה וְלִפְרַקְמַטְיָא,
לְכַלְכָּלָה וּלְדֶמוֹקְרַטְיָה.
הוֹלְכָה עִבְרִית וּמִשְׁתַּבַּחַת,
אַךְ צָרְכָּנֶיהָּ – פַּח אֶל פַּחַת.
שׁוֹגְרִים נִיבֵי לְשׁוֹן נָכְרִים
וְלִשְׂפַת עֵבֶר – מִתְנַכְּרִים,
תַּנַ"ך, סִפְרוּת – שְׁתֵּי יְחִידוֹת,
יוֹתֵר? – אֵין הֶחָפֵץ לִלְמוֹד.

הַקְּלַאסִיקָה של הָעִבְרִית,
בַּסִּפְרִיּוֹת שְׁקוּעָה כְּמוֹ טִיט.
בְּאֵין דּוֹרֵשׁ וּמְעַיֵּן
הוֹלֵךְ אוֹצַר וּמִתְנַוֵּן.
דּוֹרְשֵׁי סִפְרוּת הַיְּשָׁנָה –
אֶחָד בְּעִיר, זוּג בַּמְּדִּינָה.

בְּעוֹד שָׁנִים, וְלֹא רַבּוֹת,
לֹא יִמָּצְאוּ הַיְצִירוֹת,
שֶׁכָּל הוֹדָן יְהִי קָרְבָּן
לְעָשׁ, תּוֹלַעַת וְתִּיקָן.
לְל"ו קְהַל הַקּוֹרְאִים –
מִנַּיִן יִמָּצְאוּ סְפָרִים?
מִכָּאן, שֶׁלְּנִכְסֵי תַּרְבּוּת
צָפוּי עָתִיד – עַתִּיר יַתְמוּת.

אָז עֶלֶם קָם, אָסָף בָּרְטוֹב,
עֶלְבּוֹן סִפְרוּת עִבְרִית לִכְאוֹב.
הוּא אוֹהֲדִים הִקְהִיל, מֵאוֹת
לִגְאוּלַת הַיְּצִירוֹת
בִּשְׂפַת עִבְרִית מִכָּל דּוֹרוֹת,
טֶרֶם תֵּרַדְנָה נְשִׁיּוֹת,
(בִּפְרָט אִם פָּגוּ הַזְּכוּיוֹת).
וְלַפְּרוֹיֵקְט, הוּא שֵׁם יָעוּדָּה –
הֻקְדַּשׁ לְזֵכֶר בֵּן-יְהוּדָה.

וּמַה עוֹשִׂים הָאוֹהֲדִים?
בִּמְחִי מִקְּלֶדֶת מַקְלִידִים
פִּרְקֵי שִׁירָה, דִּבְרֵי הָגוּת,
תַּרְגּוּם מוֹפֵת, מֵיטַב סִפְרוּת –
חָלִילָה יֵעָלְמוּ מִשֶּׁטַח ,
יִזְכּוּ הֵם בְּחַיִּים שֶׁל נֶצַח,
בִּסְתַּר שֶׁל דִיסְק, מוּגָן גִּבּוּי,
נַגִישׁ לַכֹּל, אַךְ גַּם חָסוּי:
כִּי יִהְיוּ שְׂכִיּוֹת עָבַר
זְמִינוֹת לַכֹּל – בִּמְחִי עַכְבָּר
וְלָאוֹצָר כָּךְ יְזֻמַּן
מָגֵן מִפְּנֵי שִׁנֵּי הַזְּמַן.

וְהָעוֹשִׂים בַּמְּלָאכָה,
הַאִם רוֹאִים הֵם רַק בְּרָכָה,
בְּהַקְּלִידָם הָאוֹתִיּוֹת
מֵעַמּוּדִים כָּךְ בִּמְאוֹת?
יֶשְׁנָם קְטָעִים, לְמִקְרָאָם
מוֹצֵא עַצְמוֹ מַקְלִיד נִפְעָם:

סִפּוּר שָׁנוּן, דִּבְרֵי חָכְמָה,
הוּמוֹר שׁוֹבֶה, עִבְרִית קְסוּמָה.
בְּרַם נוֹדֶה, וְלֹא נֵבוֹשׁ:
אָמִיר תִּפְאֶרֶת יֵשׁ לַבְּרוֹשׁ,
אֲבָל בֵּין שֹׁרֶשׁ לְאָמִיר
נִמְצָא גַּם שַׁיִּת, גַּם שָׁמִיר –
בְּצַד תִּפְאֶרֶת יְצִירָה
קַיָּם גַּם שִׁמָּמוֹן נּוֹרָא,
שֶׁמִּשְׂתָּרֵעַ לִפְעָמִים
עַל פְּנֵי מֵאוֹת בָּעַמּוּדִים.
רַבָּה טִרְחָה בִּמְיוּחָד
בְּאִם הַטֶקְסְט גַּם מְנֻקָּד.

בְּכֶנֶס מִתְנַדְבִים, יַחְדָוָה,
יָשׁוּב הָיִיתִי לְיַד נָאוָה.
הִתְוָּדָעְנוּ זוֹ לָזֶה,
מֵאָז – נִהְיָה הַמַּעֲשֶׂה:
כָּל מְשִׂימָה, קַלָּה / כְּבֵדָה,
חוֹלְקִים אָנוּ בְּהַתְמָדָה,
כְּשֶׁזֶּה מַקְלִיד, זוֹ מַגִיהָה –
כָּךְ מְשֻׁתֶּפֶת יְגִיעָה,
וְנִמְצָאִים אָנוּ חוֹלְקִים
גַּם הַמְּרַתֵּק, גַּם הַמַּשְׁמִים.
הִנֵּה, גַּם מְשִׂימָה סָרָה
לֹא תִּהְיֶה הִיא לְזָרָא.
חוֹלְקִים אֲנַחְנוּ רְשָׁמִים,
בְּקִיאוּת-תָּכְנָהּ, הִתְלַבְּטֻיּוֹת:
כְּשֶנוּן וְגִּימֶל כֹּה דּוֹמוֹת;
בֵּין רֵישׁ לְדָלֶת לֹא הִבְחִין –
בָּחוּר הַזֶעצֶער הַתָּמִים.
סֶגּוֹל? סָפֵק קָמַץ? (דּוֹמִים!)
סָפֵק זֶה… חֶרְיּוֹנֵי זְבוּבִים!
כִּדְמוֹת צֵרֶה אֶל הַפָּתַח,
אֵיךְ הַהֶבְדֵּל יְפֻעֲנָח?!
וְכָךְ נִנְסַךְ נוֹפֶך עִנְיַן
שֶׁלַעִסּוּק מוֹסִיף מִגְוָן.
אִם גַּם מַּטָּרָה – לָנוּ קְדוֹשָׁה,
שִׁגְרָּה – דַּרְכָּהּ שֶׁמַּתִּישָׁה.
עַל כֵּן מַה טוֹב, וְיֵשׁ גַּם נַחַת –
קְלֶדֶת שֶׁל אַחִים גַּם יַחַד!!

Tags: , , ,

4 Responses to “לעמיתינו, המתנדבים בעם [הספר…]”

  1. צחה וקנין הגיב:

    פנטסטי.
    שיתוף הפעולה שֶׁמֶתַּבֶּל ההקלדה, ההגהה והקריאה ומגוון את המשימה.
    יכולת ביטוי מדהימה וטוב ששיתפתם את המתנדבים בעם.

    ובאמת האותיות העבריות על הדפים המצהיבים ולעתים מתפוררים, מבלבלות את העיניים ופתרון מצאתי : להגדיל את הכתוב פי שלוש או שתיים ואז הדפוס המתעתע כבר לא כל-כך משגע ונכנע למקלדת העקשנית שתקתקה את האות הסרבנית.
    וכל הכבוד שאת אסף העליתם על נס ואותו שיבחתם כי בזכותו כיוזם ומוביל הפרוייקט, נוכל בעוד שנים להתבשם בטיבה של העברית והארועים של ההיסטוריה ולהנחילם לצעירים ששיבשו את השפה ומתעלמים ממקורה.
    חג שמח לכל הנוטלים חלק ב"ארכיאולוגיה" של הכתובים העבריים.

  2. נאוה בת-צו"ר הגיב:

    חן חן על הפירגון ועל "אחוות המקלידים".

    אכן, גם את הפיתרון המוצע ניסינו: העתקנו את הטקסט לקובץ word ואז יכולנו להגדיל את הטקסט עד פי 500. לעיתים עזר, ולרוב לא – כי הדיו של הדף המקורי כאילו "נמרח" עוד יותר עם ההגדלה.

    יש לזכור שמדובר בספרות עברית של טרום תחייתה, היינו טרום עידן בן-יהודה. הסופרים העבריים היו צריכים להיות ממש וירטואוזים כדי לתאר בשפת-עבר כמעט מתה, אירועים, חוויות ורגשות עכשווייים לתקופתם. הכלים היחידים שהיו לרשותם הם מקורותינו – התנ"כיים, המישנאיים, התלמודיים ואף ספרות ההלכה והמחשבה היהודית שלאחר מכן. לכן, מה שעזר לנו ביותר היתה הבקיאות שלנו במקורות אלה וידיעותינו את התחביר והניקוד העברי. אם כי גם ידע זה לא תמיד היה לנו לעזר, כי התחביר והניקוד לא היה עיקבי ולא תמיד לפי כללי הניקוד הידועים.

    אבל הפרוייקט הוא חווייה סיפרותית כשלעצמה, ובזאת – דיינו!

  3. הילה (ברטוב) לוי הגיב:

    תודה לנאוה ולערן על שסיפרתם לנו על "הקואופרטיב" שלכם.
    מאוד התרגשתי לקרוא את השיר , הוא יפהפה.
    אני מציעה לשלוח קישור לפוסט הזה לשאר המתנדבים שאולי לא קוראים את הבלוג.
    זה משובב נפש.

    חג אורים שמח לכולם!
    הילה

  4. […] כבר כתב ערן גרף, רעי לפרויקט, על הבעייתיות שבהקלדת טקסט עתיק, בו לא ברור האם זו נקודה שנמרחה או אולי פסיק, או אולי לא זו אף לא זה, אלא פשוט חריוני זבובים. "עמק הבכא" ליוסף בן-יהושע (לייפציג 1858) ממחיש לא רק את הקורות והתלאות שעברו על עם ישראל, אלא גם את אלה שעברו על החרקים שכנפיהם השבורות ורגליהם הקטועות נושרים מבין דפי הספר. בפרט לאחר ששהו ב"קרנטינת המקפיא" (אצלי בבית, להבטיח שכולם כבר עברו מן העולם ומן הספר) או שהושמדו בידיהם האמונות של הספרנים. כיצד יודעים? – לפי הריח החריף העולה מהדפים ואינו ריחו של ספר עתיק… […]

Leave a Reply