מה לדוד בן-גוריון ולצירוף מקרים בין-דורי?


בחודש אוקטובר 2012 הוטלה עלי משימת הקלדה לפרויקט בן-יהודה. היה זה קטע מתוך ספרו של דוד בן-גוריון* 'בעיות המדינה: מדיניות חוץ של ישראל 3/6 / דוד בן-גוריון'. הספר (מן הסתם ספרון) לקוח מתוך נאום בכנסת שנשא דוד בן גוריון בשנת 1951.

הקלדתי את דבריו ולפתע חשבתי לעצמי שאימי, אסתר אדלר (בשעתו אסתר בן גרשון) קשורה באופן מסוים אף היא לטקסט זה…

אימי, ילידת 1932, סיימה את לימודיה בבית הספר אוולינה דה-רוטשילד (אז מיס לנדאו) בירושלים, ממש ערב מלחמת השחרור. בגלל המלחמה לא יכולות היו בנות השכבה השמינית לגשת לבגרות האנגלית, שכן הן למדו בבית הספר בשפה האנגלית ועל פי תוכנית הלימודים האנגלית. אך כדי שלא יסתובבו בטלות שנה, דאג להן בית הספר ללימודי קצרנות. את השיעורים העבירה תלמידתו של מר יעקב מימון, שהיה האיש שייבא את שיטת הקצרנות לארץ והתאים אותה לשפה העברית.

לאחר שסיימו הבנות את לימודי הקצרנות, בחר מיימון כמה תלמידות נבחרות והעביר להן קורס המשך בקצרנות. אימי זכתה להיות בין אלו.

מייד אחרי הקורס עבדה אימי תקופה קצרה בקצרנות באפוטרופוס הכללי ובמרץ 1950 היא החלה לעבוד בכנסת. במשך שנה ורבע (עד קיץ 1951) היא עבדה שם לפי שעות ואז נתבקשה להתפטר מן האפוטרופוס הכללי וקיבלה משרה מלאה בכנסת. בין השנים 1952­-1954 שירתה אימי בצבא (כפקידה של ראש אכ"א) ואחרי כן חזרה לכנסת ושימשה שם כקצרנית עד שנת 1977.

אמי שימשה כקצרנית בכנסת ובמשרד ראש הממשלה במשך שנים רבות, ורשמה סטנוגרמות רבות לעיתים בישיבות, ועדות ועניינים מרתקים ביותר. באחת המשימות האחרונות שלה כקצרנית רשמה אימי חלק מהסטנוגרמה בביקורו ההיסטורי של הנשיא המצרי המנוח אנואר סאדאת בכנסת. מאז שנת 1977 ועד שהיא יצאה לפנסיה (בשנת 1985) היא שימשה מנהלת ועדת העבודה והרווחה בכנסת.

כשהקלדתי את דבריו של בן גוריון חשבתי לעצמי: "ייתכן שאני מקלידה כרגע, מתוך פרספקטיבה היסטורית ובמטרה לשמר את הלשון העברית לרבדיה, בדיוק את אותו הטקסט שרשמה אימי (ומיד אחרי כן הדפיסה במכונת כתיבה) כטקסט אקטואלי שנשמע מפיו של דוד בן גוריון עצמו". האפשרות הזו, שכפי שאתם רואים היא סבירה לחלוטין, ריגשה אותי מאוד, והחלטתי לשתף את כולכם ולהציב, בהזדמנות זו, יד לפועלה הברוך ורב השנים של אימי אסתר שתבדל"א.

* כתביו של דוד בן גוריון עודם מוגנים בזכויות יוצרים ומוקלדים במסגרת פרויקט בן-יהודה ברשות המכון למורשת בן-גוריון.


כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *