יומנה של מקלידה: על היומנים של חנה סנש

(הרשומה הבאה נכתבה ע"י מתנדבת הפרויקט, הגברת חוה סטקלוב, על חוויית הקלדת יומניה של חנה סנש, אשר עלו לאתר הפרויקט החודש.)

יומנה של מקלידה

בת שבע ושבעים שנה היתה

עתה נושקת לשמונים ועדין משתטה.

בתחילת דרכי כמקלידה בפרויקט בן-יהודה קבלתי את יומנה של  חנה סנש להקלדה וניקוד. תחילה רציתי להקיש על מקש  *ויתור* – סתם, כדי לראות מה יקרה – כמו ילד קטן [בת-שבע – זוכרים?]  המקבל צעצוע חדש – וגם  – לקרוא יומן  ללא רשותו של בעל היומן [[i]]– לא יפה!  – וגם – אם אין ביומן ערך מוסף [למציצנות גרידא] שיכול להעשיר או להאיר לנו באור חדש או מזוית שונה …

ואמנם,  בעמודים הראשונים לא מצאתי דבר,  מעבר ליומן של כל נערה מתבגרת, שבאיזשהו שלב מוצאת שאיש לא מבין… ופונה ליומן שסובל גם מבין הכל…[[ii]]

 

אבל – החל מעמוד 17 מתגלה לפנינו עולמה הפנימי המופלא של נערה, שלא רק יודעת לבטא בשפה פשוטה עולם פנימי עשיר, שכל יופיו טמון בפשטותו [כאשה נאה שאינה זקוקה לא לאיפור גם לא  מחלצות…] – וגם *לשים עצמה בסוגריים* [בקורת עצמית…אובייקטיביות – אם יש בכלל דבר כזה] – וראייה מפוקחת את עצמה:

"במשך הקיץ כתבתי שני שירים בלבד, האחד – ליום ההולדת של אמא, השני ועליו התביישתי לספר לאיש – שוב על החיים.  כנראה נועדתי להיות פילוסוף, כי בכול רואה אני את המיניאטורה של החיים: ביום (בוקר, צהריים וערב) בנהר (מעיין, זרימה ושפך) בשנה (אביב, קיץ סתיו,חורף).  בכל אלה יש לידה, חיים ומוות.  זו הסיבה למחשבותיי התמידיות על החיים והמוות.  אין זה נובע מתוך רומאנטיות של נערות החוששות שלא תתחתנה לעולם ותמותנה מוקדם, אלא הרהורים בחוקי הטבע הנצחיים, וזהו השיר:

 הַחַיִּים אֵינָם אֶלָּא יוֹם קָצָר וְחוֹלֵף,

דַּף רָשׁוּם כֻּלּוֹ בְּסֵבֶל וְעָמָל.

הָאָדָם פּוֹנֶה כֹּה וָכֹה,

צְבָעִים וּדְמויוֹת אֲחָדוֹת הִבְהִיקוּ –

וִהַחַיִּים עָבְרוּ וְאֵינָם

 

כבר כנערה אנו מוצאים אותה מרבה לעסוק בהיבטים השונים של המוות, גם ב"על-טבעי" אבל בפקחון: אמונה לצורך רגיעה –

 

"עולם חדש נגול לפניי.  יש יצורים שלא האמנתי במציאותם, כגון נימפות וכדומה.  אך באשר לאסטרולוגיה, ספיריטיזם וקשרי הרוח – יש דברים מאלה שאני מוכנה לקבלם, כי אם יאמין בהם אדם, יהיו לו למרגוע.  הקיץ קראתי את "הצפור הכחולה" למטרלינק, ושום ספר לא הוסיף לי ערכים כה חשובים כספר הזה.  בין היתר נאמר שם שאין מוות, כיוון שאפשר להחיות את המתים כשנזכרים בהם.  חשתי את האמת הגדולה הצפונה בדבר; ובאמת, בזוכרי את אבא, הרי כאילו השיבותי את העתים בעודנו חי.  ובכל-זאת  לא עלה בידי לבטא היטב את אשר אני מרגישה…  אבל נכון הוא, שיש לשקול תחילה למי לספר דברים כאלה.  רבים הם האנשים אשר ישימו אותך ואת דברייך אלה לצחוק."

 

 והנה עוד קטע מרשים באם נזכור בת-כמה ועם מי היא משוחחת:

"אתמול נפל סכסוך קל ביני ובין אמא.  בשעה שקראתי חומר מסוים, באה אמא וחטפה אותו מידי, טענה שאין זה מיוחד בשבילי.  הדבר פגע בי ביותר, מפני שזו היתה הודעה לאמר מטעם בית-הספר, כך שראיתי זכות לעצמי לדעת את הכתוב.  לאחר מכן הירהרתי בשאלה, מה הייתי עושה אני אילו קרה כדבר הזה לילד שלי.  הגעתי למסקנה, שאילו היה כבר החומר נתון בידיו, לא הייתי לוקחת אותו ממנו.  במקום זאת הייתי מקפידה יותר שלא להשאיר בחוץ חומר אשר לא נועד בשבילו…  אינני יודעת אם אמנם אחשוב כך גם כשאגדל…"

אודה וגם אבוש – לא ידעתי על כמות השירה שכתבה ומה שידעתי וגם אחרים שאלתי – הכרנו את חנה סנש – הכרנו את "אשרי הגפרור" וחלקה ההירואי במלחמה ובשבי – אבל אוצר בלום כזה של שירה מעולה, רגישה, נוגעת. " אני רושמת פה את שירי החדש, אף כי אין אני מסוגלת לשפוט אם הוא טוב באמת", היא כותבת: 

עֶרֶב

דִּמְמַת הַלַּיִל יוֹרֶדֶת אַט-אָט.

אֲנִי יוֹדַעַת זֶה סֵדֶר הָעוֹלָם לָעַד.

וְכָל עֶרֶב וְעֶרֶב זֶה חוֹזֵר חֲלִילָה.

 

צִפּוֹר מְזַמֶּרֶת בֵּין הָעֳפָאִים

וְאֵי-מִשָּׁם, מִשְּׁמֵי גְבוֹהִים

עֵין-אֲדֹנָי עָלַי מַשְׁקֶפֶת.

 

הוֹי, כַּמָּה זֶה כַּבִּיר לְלֹא-תְחוּם

וְנִפְלָא וְנֶהְדָּר וְסָתוּם

וּמָתוֹק וְנֶחְמָד,

שֶׁהִנֵּה רוּחַ, שֶׁהִנֵּה נֶפֶשׁ

כָּל חַיַּי עָלַי חוֹפֶפֶת

בְּדַרְכִּי, לְעֹוְלֵמי-עַד.

          (תירגם: אביגדור המאירי)

האם אהיה אי-פעם לסופרת?

 

יחסה ליומנה והשאיפה שלה להעביר את החוויה – רגשות ומחשבות – ולא דווח גרידא – היומן על פי ההגדרה עומד לשקף גם חומר ש"אינו חשוב ביותר" וההכרה "שעד שאגיע לסיומו אהיה כבר בחורה מבוגרת":

" התלבטתי בשאלה כיצד לפתוח את מחברת-היומן החדשה שלי [התחלת מחברת היומן השנייה].  שהיא עבה כל-כך, עד כי איני מסוגלת לתאר לי מתי אצליח לסיימה.  לא צף במוחי שום רעיון יפה, אולם זה גם לא חשוב.  אשתדל שכל רגשותי, כל מחשבותי ישתקפו בו בצורה שבה התעוררו וחיו בתוכי, ועל-ידי כך אחוש את היומן קרוב אלי, כאילו היה הוא "אני" שני שלי.  אני יודעת שיומני הקודם אינו מכיל חומר חשוב ביותר, ואף יומני זה לא יהיה שונה ממנו בהרבה, אך אני אוהבת אותו בכל-זאת, הוא מזכרת נעימה ביותר.  אפילו לא איכפת לי, אם יכיל שוב פרשיות של בנים, בדומה לחלק האחרון של יומני הקודם;  סוף-סוף אף הן מהוות חלק זעיר, ואולי אפילו לא כל-כך זעיר, של חיי.  ובכן, אני פותחת חגיגית את יומני, מתוך הכרה ודאית שעד שאגיע אל סיומו אהיה כבר בחורה מבוגרת, גברת צעירה."

שורה תחתונה : שווה קריאה.

—————————————————————

 [i]"[אחיה, לימים גיורא] מצא לא מכבר את היומן שלי וקרא את כולו; התרגזתי נורא"

" לחופשת הקיץ לא לקחתי אתי את היומן, כי חששתי שלא תהיה לי הזדמנות לרשום בו, ועוד עלולים להיתקל בו ולקרוא אותו;  אף שאין בו סודות, לא הייתי רוצה שהדבר יקרה, ועל כן אני כותבת הכול לאחר מעשה."

 

[ii] ובכן, היומן שלי הולך ונעשה כשל כל הנערות הממוצעות בנות ה-15, בלי כל רצינות או צביון אישי.

 

Tags: ,

Leave a Reply