בספר המרתק ביאליק על-אתר שחיבר אביגדור המאירי על סמך רשימותיו מפי ביאליק, אנו למדים על סגולתו של ביאליק כמבקר אינטואיטיבי, כלומר בעל חוש פנימי. והמאירי, על אף שהוא מעריץ את ביאליק בבירור, לא מסונוור עד כדי כך שאינו מבחין ב"כתם בשמשו של ביאליק", כדבריו, והוא האופן שבו צנזר את עצמו כמבקר בכתב:
כמה קרא ביאליק בשפה הרוסית בשטח הביקורת הספרותית, אינני יודע, אך על חושו הביקורתי הטבעי העמידני במפתיע בשיחתנו הבאה:
[…] הבאתי לו שני סיפורים. למחרתיים שוב באתי. מצאתי אותו מוכן לצאת מביתו. בדרך אמר:
– קראתי את שני הסיפורים. ההבדל שביניהם הוא גדול למדי: האחד הוא מצויין, ואילו השני – לצור על פי-צלוחית. האחד הוא אבסורד במציאות ואמת אמנותית, והשני הוא מציאות כנה וישרה, ממש דוקומנטארית, אך למי היא נחוצה? – – – ועכשיו שב נא רגעים אחדים פה בגן-העיר, הרופא יעקור לי שן, ואני אופיע כאדם חדש, בלי שיניים, לא כמבקר המפיג את רשעותו בנימוקים אסתיטיים ושופך את חמתו על משוררים חסרי-ישע… אולי יודע אתה, מי זה גזר…
כנראה שהשן הממארת הציקה לו מאוד: הוא מיהר וכחץ מקשת נעלם בשער אחד הבתים בככר-רישליה.
התיישבתי בגן-הכיכר ורשמתי לי את הדברים.
– רואים בך שאתה מחכה את ביאליק! – שומע אני מאחורי את קולו של סמיאטיצקי. – כן-כן, "את" ביאליק, ולאו דווקא "ל"ביאליק! צדקת בוויכוחך עם גליקסון, "ואהבת ל-רעך כמוך" ראיה חותכת היא, כפי שאמרת, שה"את" וה"למד" שניהם משמשים במידה אחת יחס-הפעוּל גם בתנך וגם בתלמוד!
– נעים מאוד, שהיית "יהודה ועוד לקרא" בוויכוחי, אך מאין אתה יודע, שאני מחכה לביאליק?
– אני כבר חיכיתי לו פה לא פעם.
סמיאטיצקי – יהודי פיקח לא-רגיל, ועוד יותר לא-רגיל כיודע עברית היה שנים רבות עורכה של הוצאת "אמנות" לשושנה פרסיץ, אוצר בלום לשלושה דברים, לשפה העברית; ל"יוצאים מן הכלל וליוצאים של היוצאים מן הכלל". הוא היה ידידו האינטימי ביותר של ביאליק.
– כשאתה מחכה לביאליק, אל תשכח במה הפסיק את שיחתו, תזכיר לו וימשיך. הראיתי לו, שאני רושם את דבריו, כמובן במצניע. ושהדיבור המסיים היה "מי זה גזר – – – ".
– ובכן איפה הפסקנו? – קרא ביאליק אחרי שחזר מן הרופא והתקרב אלינו; ומשראה את סמיאטיצקי, צחק: – נו, מצאת עוד איזו חטטית בשיריו של… (פורש בשמו של משורר אודיסאי)? – (אלי) יהודי זה מפלה את כליהם הלשוניים של המשוררים. אין לומר, שזוהי מלאכה מעוררת תיאבון… ובפרט כשהם עצמם אינם רוצים בכל, הם אינם מתגרדים כלל. –
– סלח לי – אומר סמיאטיצקי – הן תודה, שזוהי הביקורת האובייקטיבית היחידה לכל הדעות. הם אינם מתגרדים, אך אני מתגרד עם קריאתי אותם. אדרבה, ישיבו על דברי!
– קבלה היא בידינו: אין משיבין על – – – ש-ש-ש! (אלי) כמדומני, שבזה הפסקנו!
– כן, דיברת על המבקרים, המפיגים את רשעותם בנימוקים אסתיטיים, ושאלת: אולי אני יודע, מי זה גזר… והפסקת מחמת כאב שניים.
– זהו! באמת, מי זה גזר בעצם, שאין משיבין על דברי ביקורת? הלכה למעשה מסיני?! (אל סמיאטיצקי) מדובר בשני סיפורים לו! (כלומר: שלי א. ה.): אחד מופלא, "ורוב עצמותי הפחיד" ממש. בשעת קריאה ידעתי שהכול פאנטאזמאגוריה – ויחד עם זה האמנתי! ואיך האמנתי! שכף-ידו הקטועה של אדם (כנר וירטואוזי צעיר) חונקת את בעליה באצבעותיה כעכביש… ולמרבה הזוועה: הבדיקה קובעת, שהכף היא של היד השמאלית, שאצבעותיה נטבעו אחת-אחת בצוואר… זוהי האשליה שבאמנות! כלומר: זוהי האמנות. – והסיפור השני הוא "מעשה בשעה אחים". ומהו המעשה? לגמרי לא חשוב. חשוב, שזה סיפור של אמת, ממש דוקומנטארי, אין בו שום דבר שקשה להאמין – מציאות-שבמציאות – אלא מי זה רוצה מציאות בספרות? – רוצה אתה מציאות? קרא את הכרוניקה בעתון! – ומעניין, שדווקא האמת המופלגת שבסיפור זה, המיספר שבעה: שבעת אחים, שהצורר "מהריג" מהם – כביטויך המדויק – ששה, אחד-אחד, ושהשביעי נמלט בנס, דווקא עובדה זו, שאין איש מטיל ספק באמיתותה, מפריעה לאמת הספרותית! שבעה אחים… "מעשה האשה ושבעת בניה" אשר בספר המכבים… "שבעה הוא שקר" אומר המשל הקדמוני… כתוב שלושה אחים ויאמינו לך! – באחת: סיפור זה ילך לטמיון! או שתתקן אותו אם הוא חביב עליך.
מאותה שיחה ואילך, בכל תקופת פגישותי אתו שוכנעתי יותר ויותר, שביאליק הוא המבקר היחידי בעולמנו הספרותי, ולא על יסוד השכלתו בשטח זה, אלא אך ורק על פי חושו הטבעי, הקולע אל השערה ולא יחטיא. ורק בדרך שיחתו האלתרית – שכן ברגע שחושו זה, הביקורתי, נרתם לרשות עטו, הרי הוא נפגם על-ידי חשבונות זרים, סימפאתיות לחסד, או אנטיפאתיות לשבט. – זה היה הכתם הראשון שהבחנתי בשמשו של ביאליק.