היום, לקראת ערב ההוקרה למתנדבי פרויקט בן-יהודה שיערך בשבוע הבא, קטע מתוך "ספר הקבצנים" מאת מנדלי מוכר ספרים, שיסופר על הבמה על-ידי מספר הסיפורים יהודה עצבה.

פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ואותו היום שבעה עשר בתמוז היה. ואני יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפלין, מחמר כלאחר-יד אחר סוסי בשוט שבידי ומתפלל שחרית, מתכון ועוצם עיני, שלא לראות את העולם לפני בשעת תפלה. והיא, התולדה, כלומר הטבע בלשונם, היתה באותה שעה, מעשה-שטן, נאה מאד וממשכת אותי להסתכל בפניה, והיו הרהורי לבי מנצחים זה עם זה. יצרי הטוב אומר: "אסור – אל תסתכל"!… וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר: "מותר! הסתכל ויהנה לבך, שוטה שבעולם!" ועמד ופקח לי עין אחת. ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד עיני: שדות כוסמין בלבלובן, לבנות כשלג, אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה, ובתוכה שוטפת בריכת מים זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף; עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות, שחומות ואדמדמות בנאות-דשא שם. – "אוי לאותה בושה! – מיסרני יצרי הטוב במילי-דאבות – המהלך בדרך… ומפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה!… כאילו מתחייב בנפשו…"

[…]

יהודי, מכיון שהוא שופך שיחו לפני המקום ואמור לפניו פזמון, כסבור הוא שעשה כל מה שבידו, ודעתו נחה ומתישבת עליו, כתינוק זה לאחר שלקה מוחה דמעתו ושותק. מיסב אני על דוכני ומחליק לי את זקני בנחת-רוח כאומר: רבונו של עולם! אני עשיתי את שלי ויצאתי ידי חובתי; עכשיו אין הדבר תלוי אלא בך. עורה נא, התעורר נא והראני חסדך, אב רחום וצדיק! – "הידא, בהמתי! הרימה פעמיך ולך נא ונא, במחילת כבודך!" – אומר אני לסוסי בפה רך, מפיסו על שהייתי מזלזל בו מתחלה וקורא לו "נבלה". והעלוב הזה מחוה לי קידה, כורע על רגליו הקדומות וכובש ראשו בקרקע ומתאנח, כאלו הוא אומר: "אדוני! ומספוא מה תהא עליו?" חייך, שפקח אתה – אומר אני, ומרמז לו בשוט שהוא רשאי לקום ולעמוד על רגליו. – לא לחנם נאמר: "ציון, בך כל בהמה ועוף חכמו!" כלומר, אפילו בהמותיך, כנסת ישראל, פקחות הן… אבל אין זה מעניני. ומתוך אמירה זו באתי שוב לידי הרהור בכנסת ישראל, על חכמתה ודעתה ומנהגיה, על אותן הבריות היפות שבתוכה ועל רוע מעמדה, המקום ירחם עליה. ראשי החל מתנדנד אילך ואילך, מחשבות לבי מתבלבלות, וכשפיפון נראה לי בדמיוני – נבוכדנאצר וסיעתו פורעי פרעות בישראל, משברי דלתות וחלונות ומקרקרי קיר. מהומה ומבוסה ומבוכה. יהודים, קצתם לבושי טליות וקצתם טעוני חבילות של סחורה, סמרטוטין ובלואי בגדים, אוזרים חלציהם, שואגים "הושע-נא!" ורצים… ואני נושא את רגלי, מתגבר כארי וקופץ – ומשתטח מלוא קומתי על גבי הקרקע.

דומה שחטפתני השנה, לא עליכם, וישנתי באמצע תפלתי. רואה אני והנה עגלתי טובעת בתוך אמת-המים, ובאחד מאופניה האחרונים נתונה סדנא של עגלה אחרת. סוסי רגלו האחת עומדת מחוץ לעבותות העגלה והוא ממושך, דחוק ולחוץ ורע רע לו. ומאידך גיסא קללות נמרצות עולות ובאות לי בלשון יהודית וגניחה ושעול כאחת נשמע משם. יהודי אתה! – אומר אני בלבי – אם כן למיחש לא מיבעי… ומיד אני קופץ ובא לשם מלא חמה. והנה איש יהודי סבוך בטלית ותפלין מפרפר לפני תחת עגלה. הרצועות והשוט כרוכים יחד, והוא מפרכס ומשתדל בכל כחו לצאת מן המצר. אני תוהא וצועק עליו: היאך! והוא משיבני בקול: היאך והיאך! – אני משלח בו חרון אפי וכל חלומותי הרעים שחלמתי, והוא חוזר ומשלחם בי ואין אחד מאתנו רואה את פני חברו. אני לו: יהודי, איך אינו בוש וישן בתוך תפלתו? והוא לי: יהודי, איך אין מורא שמים עליו והוא מתנמנם? אני מקללו באביו, והוא – באבי ובאמי. אני חובט את סוסו, והוא מתיר את עצמו מאסוריו ועומד וחובט את סוסי. הסוסים מתהוללים ומזדקפים קוממיות, ואנו כועסים ומשתערים זה אל זה כתרנגולים ומתכוונים להחזיק זה בפאותיו של זה. שעה קלה היינו עומדים שותקים ומסתכלים אחד בפני חברו. אמנם מה נהדר היה מראה זה! שני גבורי ישראל בטליותיהם ותפליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו… אשרי עין ראתה אלה! עוד רגע ומכות-לחי מתרגשות לבוא, – ופתאם נרתענו לאחורינו ושנינו בבת-אחת קוראים תוהים ומשתאים:

– אוי, ר' אלתר!

– אוי, אוי, ר' מנדלי!!

כל כך נעים לקרוא, שלא מתחשק להפסיק… המשיכו את הקריאה כאן.