Archive for the ‘לשון עברית’ Category

אחד העם על מילון גור

יום שישי, ספטמבר 6th, 2013

בין אגרותיו של אחד העם משנת 1919 נמצא מכתב ששלח ליהודה גרזובסקי, הלא הוא יהודה גור, בעל מילון גור.  אחד העם קיבל עותק ונתבקש לחוות את דעתו.  נאמן לדרכו הכנה אך המעודדת, הוא כותב:

את ה"מלון העברי" קבלתי ותודה רבה לך על מתנה חשובה זו. אתה רוצה לדעת את דעתי על מלאכה זו. וצר לי להגיד לך, שאינני שבע-רצון מביאור-המלים. פעמים שקצרתם יותר מדי ופעמים שהארכתם יותר מדי והרבה פעמים הביאור אינו ברור כל צרכו. זהו הרושם שעשה עלי הספר בעת קראי בו הנה והנה בבואו לידי. עכשו איני זוכר עוד את המקומות היותר "מצוינים" בתור משלים להמגרעות הנזכרות, ורק אחד מהם עדיין שמור בזכרוני, והוא – המלה "מים". כמה הארכתם בביאור מלה זו הידועה לכל (ראה למשל את המלון הצרפתי של לאַרוס והאנגלי של טשימברס ותראה שקצרו הרבה יותר מכם), ולא נתקררה דעתכם עד שהודעתם לקורא העברי, שהמים "הוא אחד מארבעה היסודות של העולם". מה זאת? וכי רוצים אתם להחזירנו ל"חכמת הטבע" של ימי הבינים? –

מורגש גם חסרון משלים מן הספרות במקום ששמוש המלה לא יובן בלעדי זה. – ואגב אורחא, כשפתחתי עתה את הספר לקרוא עוד הפעם את ביאורכם למלה "מים" (איני נוהג לסמוך על הזכרון, כשאפשר לעיין בגוף הספר) נתקלתי באחד הדפים הסמיכים בביאורכם ל"המר דת": "קבל אמונה אחרת, בגוד באמונתו וקבל אמונה אחרת". כפל זה למה בא? וכאלה הרבה.

ואעפ"כ יישר כחכם שעשיתם נסיון ראשון לחבר מלון עברי-עברי לפי צרכי הזמן הזה. במהדורות הבאות בודאי תשתדלו לעשותו מתוקן יותר.

חתולים בבן-יהודה

יום שלישי, נובמבר 16th, 2010

הקדמת המערכת: כתבי שאול טשרניחובסקי יהפכו נחלת הכלל באחד בינואר 2014.  כדי להגיש לציבור את כל כתביו (לרבות תרגומיו הרבים) כבר במועד ההוא, המתנדבים החרוצים של פרויקט בן-יהודה עמלים על הקלדת והגהת כתבי טשרניחובסקי כבר עכשיו!  אסור לנו בינתיים לפרסם את הטקסטים עצמם, אבל מותר לתת טעימה בתוך רשומה כגון זו להלן, שתרמה לנו המתנדבת עפרה הוד. (זה מה שהחוק מכנה "שימוש הוגן", אגב.)  — צוות פרויקט בן-יהודה


בתרגום טשרניחובסקי לנְבוּאַת הָרוֹאָה מתוך האֶדה האיסלנדית מופיע תיאור מצמרר של טירה מלאה ׁבנחשים ונוטפת ארס:

רָאִיתִי אוּלָם / רָחוֹק מִשֶּׁמֶשׁ

בְּנַסְטְרַנְד, וּשְׁעָרָיו / קְרוּעִים צָפוֹנָה;

בְּעַד חוֹר-עֲשָׁנוֹ פָּרַץ / גֶּשֶׁם שֶׁל רָעַל,

כִּי כָּתְלֵי הָאוּלָם / חֲתוּלִים בִּנְחָשִׁים.

מצא חן בעיני במיוחד משחק המילים חֲתוּלִים בִּנְחָשִׁים שבו חתולים משמעו עטופים. כבר פגשתי בתואר הנדיר הזה קודם, בתרגום דרויאנוב לסיפור המנגן העִוֵר מאת ולדימיר קורולנקו:

  • "… הדוד מקסים החתול תמיד בערפלי עשן מקטרתו יושב לפעמים על מושבו שעות שלימות בלי נוע, …"
  • "המה כמו נפלו, חדרו אל תוך מחו, החתול בערפלי חשך, …"
  • "… ואותו השיר הנוגה, שיר-העם, ששמעהו בעודנו חתול בחתוליו ומונח בעריסתו."
  • "אנחנו הננו מחכים לאותו הרגע אשר תכלת הרקיע העמוקה תשקיף עוד הפעם מבין חתולי הערפל."

ועכשיו – חֲתוּלִים בִּנְחָשִׁים! זה כבר מתחיל להיות מעניין. האם זאת "מילה של מתרגמים" (כמו פוזמקאות, למשל)? נראה שלא, כי חיפוש זריז בפרויקט בן-יהודה גילה עוד המון חתולים, ולא רק בתרגומים:

  • כתבי המשתגע, חיים נחמן ביאליק: "כמראה הבזק ביום עבות אשר ערפל חתולתו…"
  • פרורים, מרדכי צבי מאנה: "אך חשך סתרו וערפל חתולתו ולא ראיתי מאומה."
  • תל-אביב, בנימין זאב הרצל בתרגום סוקולוב: "… יען כי ערפל היה חתולתו,  וראה לא ראה מהלך שלשה צעדים ממנו והלאה."
  • גמול ישרים, פרץ סמולנסקין: "יחשבו את התבל ושאונה ומנעמיה ותענוגותיה רק לפרוזדור מלא רפש וצחנה וערפל חתולתו לפני הטרקלין אשר אור אלהים עליו יזרח…"
  • אשמת שומרון, אברהם מאפו: "חצות לילה היא, ובת ציון העדינה, הנהלאה, עודנה הומיה ליוצרה מרחוק, אשר הלביש אותה קדרות, שם ערפל חתולתה, ותאבל ימים רבים…"

אז מה זה כל הערפל הזה? מקור הצירוף הוא בספר איוב, בתחילת פרק לח:

א וַיַּעַן-יְהוָה אֶת-אִיּוֹב, מִן הַסְּעָרָה;    וַיֹּאמַר.
ב  מִי זֶה, מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין–    בְּלִי-דָעַת.
ג  אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ;    וְאֶשְׁאָלְךָ, וְהוֹדִיעֵנִי.
ד  אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ;    הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה.
ה  מִי-שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע;    אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו.
ו  עַל-מָה, אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ;    אוֹ מִי-יָרָה, אֶבֶן פִּנָּתָהּ.
ז  בְּרָן-יַחַד, כּוֹכְבֵי בֹקֶר;    וַיָּרִיעוּ, כָּל-בְּנֵי אֱלֹהִים.
ח  וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם;    בְּגִיחוֹ, מֵרֶחֶם יֵצֵא.
ט  בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ; וַעֲרָפֶל, חֲתֻלָּתוֹ.
י  וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי;    וָאָשִׂים, בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.
יא  וָאֹמַר–עַד-פֹּה תָבוֹא, וְלֹא תֹסִיף;    וּפֹא-יָשִׁית, בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.

ויוזכר כאן לטובה המורה לתנ"ך, ג'קי אדרי, שהצליח לעורר בתלמידיו תקווה כנה שהנה-הנה אלוהים עונה לאיוב ובעוד רגע נדע למה אין צדק בעולם, ואז הפיל אותנו לתהומות של תסכול כשאלוהים אומנם ענה לאיוב, אבל לא באמת נתן תשובות. איכשהו, ג'קי גם הצליח להרגיע אותנו מספיק כדי שנשתכנע שזה הספר הכי יפה בתנ"ך.

ביאליק, מאנה, סמולנסקין ומאפו השתמשו בצירוף ערפל חתולתו כפי שהוא, אבל דרויאנוב וטשרניחובסקי "השתחררו מכבלי המליצה המקראית" (כך לימדה אותנו פרופסור תמר סוברן לומר בקורס לשונה של השירה העברית החדשה): דרויאנוב יצר את התינוק החתול בחיתוליו, וטשרניחובסקי – את הקירות החתולים בנחשים.

ואני, כמתרגמת, שואלת את עצמי איך אנהג כשאפגוש, אולי, פעם, ערפל או סתם חושך באיזה סיפור. הרי לא אכתוב ערפל חתולתו! אני די בטוחה שגם לא אכתוב אפילו חתול במובן עטוף, אבל אני כן שומרת לעצמי את האופציה לכתוב מחותל; אולי פעם אכתוב מחותל.

"יהודה ליב גורדון היה לפלשתיני"

יום שישי, דצמבר 25th, 2009

במסתו על הסופר הרוסי אברהם ליב לֶבָנְדָה, כותב שמואל ליב ציטרון כך:

באחד ממכתביו אלי הוא מבשר אותי מתוך שמחה מרובה, כי המשורר יל"ג היה לפלשתיני נלהב;

רוצה לומר, יהודה ליב גורדון הפך תומך ברעיון של התקבצות יהודים אל פלשתינה.

ציטרון כתב את ההספד על לבנדה בשנת 1898. שמונה שנים לפני כן, שלום עליכם דאג לבאר את המושג בסיפורו "פרוזדור וטרקלין".  אולי היה המינוח חדש אז במקומו, בשנת 1890?

"ויעקב גם הוא היה אחד מאלה, שנשאו נפשם לארץ קדומים ושואפים אווירא דארץ-ישראל, גם הוא היה 'חובב ציון' או 'פלשתיני', אבל לא ממין ה'פלשתינים' האלה, שעושים את רעיון היישוב עטרה לראשם להתהדר בו, ה'פלשתינים' אשר אל חכם שופר: 'דעו לכם כי "חובב ציון" אנוכי!' לא כן יעקב החנווני. קטן יעקב בעירו, לא ישמיע במקום קולו, ותולעת יעקב תזחל בלאט, בלי שאון והמולה."

כמובן, מהיות המושג פלשתיני נגזר המושג המתנגד. עדיין אצל שלום עליכם:

"בהעלות שאלת היישוב על שולחן הספרות, מיד התלקחה מריבה גדולה בין סופרי ישראל, ויתפלספו ויתפלפלו זמן רב, עד שנתפרדה החבילה, ותהי עדת הסופרים לשתי מחנות: 'פלשתינים' ו'אנטי-פלשתינים'. "

גם בן-אביגדור כותב בסיפורו "במליצה ובחיים":

" אלה הם הפלשתיני וארגנטיני שלי"

במובן של דוגל בהתקבצות בפלשתינה לעומת דוגל בחסיה תחת כנפיו של הברון הירש, ונסיעה לארגנטינה, אף כי הוא משתמש גם במושג ציוני לאותו צורך.

בן-אביגדור כותב גם, באותו מקום:

"ההשכלה השפנית ההיא איננה מסוגלת לתכונת עמנו ורוחנו. "

ואין כוונתו לשפנים, כי אם להשכלה ספרדית (לטינית). עם זאת, יש הסוברים כי מקור השם הספניה הוא אכן "אי השפנים", לפי המילה העברית-כנענית או פיניקית "שפן". גם יורדי הים הקדומים התבלבלו כנראה בין הארנבונים שראו בספרד לבין השפנים. מאותו מקור נובע גם הביטוי "חלומות באספמיה", בו אספמיא היא ארץ רחוקה שנה הליכה בכל כיוון.

חידה: מהי חופרת אורבת?

יום שישי, אוקטובר 2nd, 2009

בטקסט מסוים מתקופת ההשכלה, כותב המחבר את השורה הבאה:

"אינך נמר אך חופרת אורבת!" (אך במובן אלא)

ככל הנראה, המחבר אלתר צירוף עברי כי חסרה לו מלה מדויקת להוראת החיה הזו.

נסו לנחש לאיזו חיה הכוונה. התשובה באחת היצירות של העדכון החודשי, עדכון אוקטובר.

מלחמת השפות – מכתבי שמריהו לוין

יום רביעי, יולי 22nd, 2009

שמריהו לוין (1867-1935), מספרת הויקיפדיה העברית, היה מנהיג ציוני, פובליציסט וסופר, מראשי הדוברים בקונגרסים הציוניים הראשונים ומהמתנגדים החריפים לתכנית אוגנדה.  הוא היה מיוזמי הקמת הטכניון בחיפה, ונאבק לצד אחד העם לשמירת אופיו העברי של הטכניון. בזמן מלחה"ע הראשונה היה פעיל בהפצת תעמולה ציונית בארה"ב ובקנדה, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל וכתב במספר עיתונים מרכזיים.

מכתבים נבחרים שכתב נאספו בספר המחולק לכרכים לפי תקופות.  הסגנון נעים ורהוט והתוכן מרתק; למשל, בכרך "העברית בימי מלחמת השפות בארץ ישראל" מאוגדים המכתבים הסובבים סביב נושא המאבק על שפת הלימוד בטכניון, האם תהיה גרמנית או עברית. 

במכתב שנכתב לאחד העם מחיפה, ב-4 ביולי 1913, כותב לוין:

"מתפלא אני שעובר אתה בשתיקה על הנקודה הפוליטית שיש בדבר. הן מי כמוך יודע, עד כמה העלינו עלינו את חשדה של הממשלה האנגלית ע"י הגרמניות החיצונית שיש בהציונות, והנה על הראשונים אנו מצטערים ונבוא להוסיף מוסד גרמני מכף רגל ועד ראש. היתכן, כי גם אנו נסייע לדבר כזה?"

ממכתבי לוין אפשר ללמוד הרבה על המאבק הפוליטי שהתרחש, על האינטרסים של הקבוצות השונות המעורבות בוויכוח – הנדבנים האמריקאים, הציונים וחברת "עזרה" הגרמנית (ה"הילפספעראיין") ומייסדה ד"ר פאול נתן – על המאמצים שהושקעו, וגם לא מעט "כביסה מלוכלכת".

ב-2 לספטמבר 1913 כותב לוין ליהודה לייב מאגנס, ממנהיגי הקהילה הרפורמית בניו-יורק:

"את מכתבך מן כ' אוקטובר קיבלתי אחרי ישיבת הקוראטריום […]. קשה היה לנו להשיבך בבירור איך עליכם להתנהג כעת, אחרי שנגזר דינו של המוסד הטכני לשלילה. כבר הראיתי לך במכתבי מחיפה, מן כ' סיון שנה עברה על הסכנה הצפויה להמוסד מצד האדונים הברלינים, המתעתדים להכניסו לרשותם הם ולהרחיק ממנו כל השפעה לאומית. […] המלחמה היתה לי מבית ומחוץ, מבית – עם הקיצונים שלנו שמאסו בכל פשרה, ומחוץ – עם האדונים הברלינים. […]

כל הזמן הייתי טרוד בחיפה גופא בעבודת סידור הבניה ומחיפה נסעתי כמעט ישר לווינא, ומעולם לא עלה על דעתי כי הד"ר נתן ישתמש בשעת כושר כזו […]. בכוונה נתן להמחלוקת הזו בדבר שפת הלימודים צורת מלחמה שבין אנשי מעשה, הדואגים רק בעד קיומו והתפתחותו של המוסד עצמו ובין הציונים, שאין להם בעולמם אלא מוסדות לשם תעמולה ופרסום. בדרך מקרה נודע לי, כי ביחוד השתדל במכתביו להבאיש את ריחי בעיני הקוראטרים האמריקנים ומהיות שמר שיף [יעקב, נדבן אמריקאי – נ.א], […] מפחד הוא מהציונות ומשתמש בכל הזדמנות הבאה לידו להטעים ולחזור ולהטעים, שלא יחשדוהו חלילה בציונות, לא החטיאו כפי הנראה מכתבי הד"ר נתן את מטרתם. […]

בשום אופן אי אפשר להניח, שהחברים באמריקא שנכנסו להוועד אחרי השתדלות גדולה מצדי, כידוע לך, יהיו מסייעים להעמיד פסל בהיכל התחיה. איני יכול לבוא בעצות מרחוק אבל מבקש אני אותך בכל מיני בקשות שבעולם, שאתה מצדך בל תנוח ובל תשקוט, עד שתוציא כאור את משפט המוסד ועד שתסביר לידידינו באמריקא, עד כמה הוא מן הנמנע להרוס ע"י מוסד חדש מה שנבנה ונוצר ע"י אחרים בכל כך הרבה עמל, צער ויסורים."

ולבסוף, במכתב לאחד העם מה-9 לדצמבר באותה שנה, שיפור במצב:

"לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

[…] הקנאה לשפתנו ולקנינינו הרוחניים הגיעה להתרוממות הרוח מאין כמוה. היום קיבלתי העתק מטלגרמא של מרכז המורים, שלא ניתנה עוד להתפרסם: כל המורים בבתי הספר של "עזרה" בירושלים עוזבים את ה"עזרה", אם לא ימלא את דרישותיהם להורות רק בעברית בלי יוצא מן הכלל. להגרמנית הם מפנים רק מקום שפה זרה. לד"ר נתן נתנו ארכה של ד' ימים. ד"ר נתן מאיים, כי יסגור את כל בתי הספר. אפילו דוד ילין כותב לי, כי צריך לברך על המשבר הזה, "מפני שעל ידו נצא משעבוד לגאולה ומעז יצא מתוק". יקירי ורבי! החלמת, כי עוד בימינו יקום דור חי כזה היודע להגן באופן כזה על קנינינו, על שפתנו ותרבותנו? מתקנא אני בך, שזכית לכך, מתקנא אני בך, שזכית לראות את עולמך בחייך.

אצלי אין שום ספק, כי ננחל נצחון גדול, כי מעתה יבינו הכל את ערכה של העבודה התרבותית בארץ, ולא יתנו עוד לאחרים להתעלל בתרבותנו.

שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי."

לקריאת המכתבים כולם לחץ כאן.