Posts Tagged ‘אביגדור המאירי’

כולם טרחו בשביל אליעזר בן-יהודה

יום שני, אוגוסט 24th, 2015

אביגדור המאירי מספר בספרו ביאליק על-אתר על יחסו של ביאליק לאליעזר בן-יהודה: עוד באודיסה, בימים שהתכוננו לעלות לארץ אמר ביאליק:

"– עם בואי לירושלים אבקר ראשונה את המטורף הזה! אדם הנותן גט-פטורין לכל העולם הזה, לרבות עולם-הרוח, ושכל קנייניו אינם בעיניו אלא מכשירים טפלים-שבטפלים לחיבור המלון הגדול שלו, אדם כזה משוגע הוא וקדוש. לדידו לא ניתנה התורה ולא נוצרו הנביאים, וכל פמליית התנאים ואמוראים ומפרשיהם ומפרשי-מפרשיהם לא טרחו ועמלו כל ימי חייהם, אלא בשבילו: כדי לאסוף ולהכין לו את המלים למלון! מה איכפת לו, מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן-חלפתא, חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חס וחלילה בארמית! שכן המלאכים אינם שומעים ארמית, והשפה העברית הלא תהיה במהרה בימינו שפת כל העולם ומלואו וכן הלאה וכן הלאה – חייכם, אדם זה יש בו מן הקסם הילדותי המושך ואי-אפשר לא לאהוב אותו. ואדם זה, זה שנים משוחף ויורק דם. ואני בטוח שלא ימות חלילה עד שלא יגמור את המלון הגדול שלו!"

לא ביאליק ולא בן-יהודה לא זכו להפגש בירושלים. ואת עבודת-המלון גמר בן-יהודה במלה "נפש".

ביאליק הפלורליסט

יום שני, יולי 27th, 2015

בעדכון החודשי הקודם פרסמנו ספר מרתק מאת אביגדור המאירי בשם "ביאליק על-אתר", כלומר זכרונות מדבריו של ביאליק בעל פה, משיחות היום-יום שלו, להבדיל מנאומיו הכתובים מראש. הספר מפליא להאיר צדדים שונים באישיותו של ביאליק, ואני ממליץ עליו בכל פה.

בשבועות האחרונים געשה מעט ביצת השירה המקומית סביב שאלות מוצא ומעמד, ונזכרתי בקטע הבא מן הספר:

אחת מתכונותיו החיוביות והאהודות היתה סקרנותו לשמוע דברי-ביקורת על עצמו, כלומר, על יצירותיו. אך מובן: ביקורת מנומקת כראוי. והיה דורש לנמק לא רק דברי-שלילה, אלא גם דברי-שבח.

אינני יודע, איך היה מגיב בכלל על ביקורת שבכתב, אך ביחס אלי, כלומר, אל דברי, היתה לו סיבה מיוחדת לשמוע בסקרנות את דעתי, וזה נודע לי מפי סמיאטיצקי:

"הסיבה היא, שאתה חוּנכת חינוך ספרותי ואסתיטי באירופה; והוא תאב לדעת את דעתו של אדם זר, שאינו ממכבדיו ואפילו ממעריציו הסובבים אותו. והעיקר: אתה אינך מתלמידיו.

"לפני כמה שנים, משיצא ספר-השירים שלך כתב לחובר ב"הצפירה" מאמר בקורת על הספר והתחיל בכך, ש"מובן מאליו" שהמשורר הצעיר שרוי תחת השפעתו של ביאליק.

"קרא זאת ביאליק ואמר: "מובן מאליו, שלחובר שרוי תחת השיגרה, אשגרת-דעה כאילו כל משורר צעיר מן ההכרח הוא, שיהא מושפע מביאליק! – אם כבר מופיע מישהו לא מקרבנו, אלא מאקלים אחר, הרי במקום לשמוח לכך, שהרוח העברי מתרענן קצת, רוצים לטשטש אותו באשגרת-לשון באנאלית! אנו מקווים, שבקרוב תתרענן היצירה העברית גם בכשרונות ספרדיים ותימניים ופאלאשיים ומבני-משה שמעבר לסמבטיון!"

"ובכן, זוהי הסיבה שביאליק רוצה לשמוע את דעתך על עצמו."

אביגדור המאירי כאופיציר טרי

יום חמישי, ספטמבר 25th, 2014

הקורא איתי סירקיס מזהה אצל אביגדור המאירי נגף צה"לי מוכר — הסג"מת:

בתחילה לא ידעתי בעצמי, מה אני מרגיש בעצם בשעה שמשרתי הלבישני את החולצה עם צווארון-הקצין החדש. באופן כללי, מובן: שמחה. שובע-רצון. ומפליא. זה לי כבר החודש הרביעי שאני חייל, סגן-אופיציר, בחזית, מפקד, מחרף ומגדף כמו פלדוויבל, אוכל מסואבות, שותה ממה שאפשר ומה שאפשר, זוחל על גחוני ברפש ובגללי-אדם, צד ציד-אדם בקנאה ואפילו גנב הייתי כבר תהילה לאל – פירוש: חייל על כל הלכותיו, פרטיו ודקדוקיו – – ובכל-זאת התביישתי רגע להיות אופיציר. אמנם, בושה זו, שנשארה לי מימים קדמונים, מן הימים שלפני המבול (המלחמה), בושה זו אושרה פה אישור גמור: להיות חברו של האדון שטובניאק, או עמיתו של האדון פיגר: זה לאו דווקא כבוד גדול. אך הן בכל זאת חייל אני, אדם אחר לגמרי; ולפעמים, כשאני נזכר שעלי לשוב פעם אל סביבתי הציבילית – בא אני במבוכה אמיתית: מה אעשה שם ביניהם, בין הציבילים ההם? ועוד: דבר אחד מוזר היה לי לקבוע: עם כל בחילתי לאדון פיגר, הרי בכל זאת – – למה לכחד? – עושה אני את הכל בשביל למצוא חן בעיניו. ולאו דווקא מתוך פקודה. לא. – – מוזר – אך עובדה. – והנה: בכל-זאת מרגיש אני כעין בושה כלפי הקצין החדש שבי. ואולם רק רגע כמימרא. – כעבור רגע הייתי שבע-רצון בהחלט. הבטתי בראי, שהמשרת שלי החזיק לפני בגאווה ומצאתי חן בעיני עצמי. – ואמנם גם לשמחה זו מצאתי נימוק, המשמש כעין הצדקה לשביעת-רצוני זו: הוסר המשא מעל גבי. יותר לא אשא את ילקוטי ואת הרובה הכבד; לא אסחוב את המעמסה הזאת. אקדוח קל ויפה: כלי-זין נחמד עד להפליא. הנאה יוצאת מן הכלל לירות בו. קולע אתה ביד אחת, כמו במשחק-שעשועים, כלפי אותו הראש שם – ופיק! הראש מתרשל וכל אותו הגוף שם נופל מלוא קומתו. טעות, זאת לא יריה סתם, לא הריגה – לא. דבר יותר עמוק ויותר גדול מזה: החיים והמוות בידי האחת. – כשם שחיי אני בידו האחת של אותו-ההוא שם. – ושוב פעם: נוחיות חייו של הקצין. – וגם: שמחתו של המשרת שלי; כעת הוא כבר משרת מן-המניין. על-פי החוק. – ושמחת כל שמחתו: שהייתי סוף-סוף לאופיציר! ובכן: זוהי שמחה אלטרואיסטית בהחלט. שמחתי אינה אלא הנאה משמחתו שלו.

— מתוך "השגעון הגדול"

אביגדור המאירי מפענח את נפש איש הצבא

יום רביעי, יולי 2nd, 2014

לרגל מלאת מאה שנה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, אנו מזמינים אתכם לקרוא את הרומן האוטוביוגרפי "השגעון הגדול", מאת אביגדור המאירי, אשר גויס לצבא האוסטרו-הונגרי ונטל חלק במלחמה.

המאירי אינו מצנזר ואינו מייפה את הדברים.  הנה טעימה קטנה:

"במקום שאין איש – השתדל גם אתה להיות בהמה כמוהם! במימרה זו […] ספון כל היסוד הפסיכולוגי של איש הצבא."

תודה רבה למשפחתו של המאירי, אשר העניקה לפרויקט בן-יהודה רשות להגיש לכם את יצירתו בטרם פקוע זכויות היוצרים.

אֶנְדְרֶה אַדִי רוצח פרפר

יום חמישי, אפריל 24th, 2014

באחרונה פרסמנו תרגומים מאת אביגדור המאירי (שאנו מפרסמים ברשות המשפחה) משירתו של המשורר ההונגרי אנדרה אדי.  אדי כנראה לא היה זוכה בתחרות "המשורר החביב".   הנה שירו על רצח פרפר:

אֲנִי רוֹצֵחַ פַּרְפַּר.
הוֹ רֶגַע מְבֹרָךְ, אֱלֹהִי,
עֹנֶג-הָרְצִיחָה הַקָּדוֹשׁ:
בְּשֶׁל כָּל שִׂנְאָתִי
מֵתָה תוֹלַעַת זוֹ הַמְנֻמֶּרֶת.
הַמְצַפָּה לַמָּחָר,
כָּכָה יְצַפֶּה לוֹ הַמָּחָר.
כָּל בַּת-צְחוֹק מְאֻשֶּׁרֶת
יַקְּדִים הַמָּוֶת:
בְּרֵאשִׁית כָּל קְרָב גָּדוֹל
יִתְפּוֹקֵק הָאוֹן,
אַל יִהְיוּ הַחַיִּים
מִשְׁתֵּה-שָׂשׂוֹן לְאַחֵר,
כָּל זָהָב יְהִי לְאֵשׁ צוֹרֶבֶת
וְרַעַל כָּל נְשִׁיקָה מְתוּקָה לְחֵךְ.
כְּנָפַיִם לָךְ, שְׂמֵחָה, מִשְׁתּוֹבֶבֶת?
לָכֵן אֶרֵצָחֵךְ נָפֶשׁ.
וַאֲנִי מְאֻשָּׂר, יַעַן כִּי רָצַחְתִּי.

(© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.)