Posts Tagged ‘אביגדור המאירי’

"מגילת האש" של ביאליק כתרנגול צעיר

יום רביעי, אפריל 5th, 2017

עוד מספר אביגדור המאירי בספר זכרונותיו משיחות עם ביאליק:

– אתה הרווחת במלחמה זו ריווח נקי, – אמר לי – למדת רוסית עד כדי קריאת ספרות רוסית. מה ידעת למשל על פושקין קודם לכן?

אמרתי לו, שקריאת פושקין היתה בבית-הספר אחת מקריאות-החובה מן הספרות העולמית. אך מובן מאליו, שאינה דומה הקריאה בתרגום לקריאה במקור. ושמתוך קריאתי את פושקין במקורו עמדתי על עובדה, שאינני יודע אם מישהו כבר עמד עליה, ושדרושה זהירות רבה לקבוע אותה, אך אני מוכן לקבל עלי את כל האחריות עליה: אין בשירה העולמית מוזיקאליות כזו שבשירי פושקין. וגם לא בשירת גיתה. – נדמה לך, שנישא אתה אפקרדן על גלי-ים, בגלינה, שדוֹק של שמן-זית פרוש עליה – ואת זה לא יתן לך שום תרגום בעולם.

ביאליק הרהר רגע ארוך, אחר-כך אמר:

– זאת אומרת, שהוא עולה בעיניך על גיתה.

– לא. אני דייקתי בדברי: מוזיקאליות כזו. בה עולה הוא עליו.

(שאלותיו התחילו ללבוש צורה של חקירה. עלי להיזהר!)

– ובמה לא?

– כהוגה דעות, כפילוסוף, כמעמיק בחקר-הנפש ובחקר-הטבע ובמכמני-הבריאה.

כאן שוב הרהר.

– לפי דעתך, יש לו לגיתה שירים בינוניים בערכם?

– לפי דעתי, אפילו פחות מבינוניים. אך זה אינו מפחית מערכו אף כמלוא נימה. דעתי היא, שאין למדוד את היוצר לפי השלילה שבו.

וכיוון שלא את עצמי רציתי לשמוע, אלא אותו, החלטתי להסב במפתיע את השיחה ישר אליו; ובלי חכיכה אמרתי, שגם הוא יש לו שירים לא טובים…

הוא הופתע בעין, עד כדי כך, שלא ידע איך להגיב. לבסוף אמר:

– טוב, טוב, אדרבא… למשל?

– ציינתי לי אחדים – אמרתי – למשל "ברכת עם"… "מכתב קטן לי כתבה"… "העינים הרעבות"… אמנם, באיזו זכות אני…

– לא-לא! אני באמת מעוניין לדעת… כי… הלא בוודאי יש לך נימוקים לכך…

– זהו, שאין אני יכול לנמק… משום שכל הנימוקים בביקורת אינם אלא או בורות של עם-הארץ "שקורא לאהבה איבה, כגון 'ואהבת-ואייבת'", או חיפוי לחוסר כשרונם ליצירה, ותחת כל זה מסתתרת התאווה לשלטון. ועדיין הם מדברים על ביקורת אובייקטיבית!

כאן הפתיע אותי:

– רבניצקי מסר לי, שאתה… יש לך השגות על "מגילת-האש"…

השאלה הביאה אותי במבוכה. מצאתי מוצא: שאלתי אם בין מכיריו יש מישהו המחווה לו, או חיווה לו פעם דעה שלילית על יצירותיו?

– יש; גם רבניצקי עושה זאת לעתים. אך מי שעושה זאת בהנאה ממש, זה שניאור. הלא אתה מכיר אותו מאותו זמן שהיינו יחד בווינא.

– אם כן… הוא… מה דעתו שלו על "מגילת האש"?

– שניאור הוא גס כשק של זבל, אך אינו מתגנדר בגסותו, הוא באמת שחצן. פעם אמר לי, שאני כבר חושב, שמותר לי לגבב מליצות נבובות ולהכריז עליהן כעל "מגילת האש", שתהא בפי-כל כדבש למתוק. –

אמרתי, שזוהי גוזמה. ראשית, יש שם שורות, ואפילו קטעים אמיתיים… למשל: "או שמים חדשים אברא לך ותכלת חדשה וזוהר חדש אסובבך, וקבעתיך כשמש בגלגל חיי – – – ועד שמשות רחוקים צוחת, אשרי תגיע…". ושנית: "אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה".

– מחמאה לאו-דווקא. מחמאה לאשה מכוערת: "יש לך אף יפה!" – משמע, שגם אתה אינך מתפעל מ"מגילת האש". ובכן, גם אני לא… מובן מאליו, שאני רוצה, שתנמק את דבריך… ואני אגלה לך את "הסוד": חזן ראוי לשמו מזלג-קול יש לו, וקודם שפותח בזמרה, מקיש במזלג הנותן קול באזנו – ועל-פי הקול הזה פותח הוא בהתאם לקולו שלו. והנה קרה לו לביש-גדא, ששכח בבית את המזלג, ופתח בטון גבוה יותר, וכשהגיע למעלה מכפי יכלתו – יצא לו "פֶּטוּשׁוֹק": היק: ברוסית זה קרוי פטושוק, כלומר, תרנגול-קטין, שקריאתו משתבשת לו בגרונו! – (הוא מלווה את כל דבריו בתנועותיו ובקולו). זה קרה גם לי: פשוט, התחלתי בטון גבוה לא בהתאם לסולם-הקולות, ויצא לי פטושוק. זה הכול. ובכן רואה אתה, שאני בעצמי יודע את הפגימות שבאתרוג שלי. והלואי ושניאור יידע את החסרונות שבשיריו ויטול את הקורה, שהיא כקורת בית-הבד, מבין עיניו, ולא יתנקש בקיסם שבין שיני!

ביאליק כמבקר אינטואיטיבי

יום שבת, פברואר 11th, 2017

בספר המרתק ביאליק על-אתר שחיבר אביגדור המאירי על סמך רשימותיו מפי ביאליק, אנו למדים על סגולתו של ביאליק כמבקר אינטואיטיבי, כלומר בעל חוש פנימי. והמאירי, על אף שהוא מעריץ את ביאליק בבירור, לא מסונוור עד כדי כך שאינו מבחין ב"כתם בשמשו של ביאליק", כדבריו, והוא האופן שבו צנזר את עצמו כמבקר בכתב:

כמה קרא ביאליק בשפה הרוסית בשטח הביקורת הספרותית, אינני יודע, אך על חושו הביקורתי הטבעי העמידני במפתיע בשיחתנו הבאה:

[…] הבאתי לו שני סיפורים. למחרתיים שוב באתי. מצאתי אותו מוכן לצאת מביתו. בדרך אמר:

– קראתי את שני הסיפורים. ההבדל שביניהם הוא גדול למדי: האחד הוא מצויין, ואילו השני – לצור על פי-צלוחית. האחד הוא אבסורד במציאות ואמת אמנותית, והשני הוא מציאות כנה וישרה, ממש דוקומנטארית, אך למי היא נחוצה? – – – ועכשיו שב נא רגעים אחדים פה בגן-העיר, הרופא יעקור לי שן, ואני אופיע כאדם חדש, בלי שיניים, לא כמבקר המפיג את רשעותו בנימוקים אסתיטיים ושופך את חמתו על משוררים חסרי-ישע… אולי יודע אתה, מי זה גזר…

כנראה שהשן הממארת הציקה לו מאוד: הוא מיהר וכחץ מקשת נעלם בשער אחד הבתים בככר-רישליה.

התיישבתי בגן-הכיכר ורשמתי לי את הדברים.

– רואים בך שאתה מחכה את ביאליק! – שומע אני מאחורי את קולו של סמיאטיצקי. – כן-כן, "את" ביאליק, ולאו דווקא "ל"ביאליק! צדקת בוויכוחך עם גליקסון, "ואהבת ל-רעך כמוך" ראיה חותכת היא, כפי שאמרת, שה"את" וה"למד" שניהם משמשים במידה אחת יחס-הפעוּל גם בתנך וגם בתלמוד!

– נעים מאוד, שהיית "יהודה ועוד לקרא" בוויכוחי, אך מאין אתה יודע, שאני מחכה לביאליק?

– אני כבר חיכיתי לו פה לא פעם.

סמיאטיצקי – יהודי פיקח לא-רגיל, ועוד יותר לא-רגיל כיודע עברית היה שנים רבות עורכה של הוצאת "אמנות" לשושנה פרסיץ, אוצר בלום לשלושה דברים, לשפה העברית; ל"יוצאים מן הכלל וליוצאים של היוצאים מן הכלל". הוא היה ידידו האינטימי ביותר של ביאליק.

– כשאתה מחכה לביאליק, אל תשכח במה הפסיק את שיחתו, תזכיר לו וימשיך. הראיתי לו, שאני רושם את דבריו, כמובן במצניע. ושהדיבור המסיים היה "מי זה גזר – – – ".

– ובכן איפה הפסקנו? – קרא ביאליק אחרי שחזר מן הרופא והתקרב אלינו; ומשראה את סמיאטיצקי, צחק: – נו, מצאת עוד איזו חטטית בשיריו של… (פורש בשמו של משורר אודיסאי)? – (אלי) יהודי זה מפלה את כליהם הלשוניים של המשוררים. אין לומר, שזוהי מלאכה מעוררת תיאבון… ובפרט כשהם עצמם אינם רוצים בכל, הם אינם מתגרדים כלל. –

– סלח לי – אומר סמיאטיצקי – הן תודה, שזוהי הביקורת האובייקטיבית היחידה לכל הדעות. הם אינם מתגרדים, אך אני מתגרד עם קריאתי אותם. אדרבה, ישיבו על דברי!

– קבלה היא בידינו: אין משיבין על – – – ש-ש-ש! (אלי) כמדומני, שבזה הפסקנו!

– כן, דיברת על המבקרים, המפיגים את רשעותם בנימוקים אסתיטיים, ושאלת: אולי אני יודע, מי זה גזר… והפסקת מחמת כאב שניים.

– זהו! באמת, מי זה גזר בעצם, שאין משיבין על דברי ביקורת? הלכה למעשה מסיני?! (אל סמיאטיצקי) מדובר בשני סיפורים לו! (כלומר: שלי א. ה.): אחד מופלא, "ורוב עצמותי הפחיד" ממש. בשעת קריאה ידעתי שהכול פאנטאזמאגוריה – ויחד עם זה האמנתי! ואיך האמנתי! שכף-ידו הקטועה של אדם (כנר וירטואוזי צעיר) חונקת את בעליה באצבעותיה כעכביש… ולמרבה הזוועה: הבדיקה קובעת, שהכף היא של היד השמאלית, שאצבעותיה נטבעו אחת-אחת בצוואר… זוהי האשליה שבאמנות! כלומר: זוהי האמנות. – והסיפור השני הוא "מעשה בשעה אחים". ומהו המעשה? לגמרי לא חשוב. חשוב, שזה סיפור של אמת, ממש דוקומנטארי, אין בו שום דבר שקשה להאמין – מציאות-שבמציאות – אלא מי זה רוצה מציאות בספרות? – רוצה אתה מציאות? קרא את הכרוניקה בעתון! – ומעניין, שדווקא האמת המופלגת שבסיפור זה, המיספר שבעה: שבעת אחים, שהצורר "מהריג" מהם – כביטויך המדויק – ששה, אחד-אחד, ושהשביעי נמלט בנס, דווקא עובדה זו, שאין איש מטיל ספק באמיתותה, מפריעה לאמת הספרותית! שבעה אחים… "מעשה האשה ושבעת בניה" אשר בספר המכבים… "שבעה הוא שקר" אומר המשל הקדמוני… כתוב שלושה אחים ויאמינו לך! – באחת: סיפור זה ילך לטמיון! או שתתקן אותו אם הוא חביב עליך.

מאותה שיחה ואילך, בכל תקופת פגישותי אתו שוכנעתי יותר ויותר, שביאליק הוא המבקר היחידי בעולמנו הספרותי, ולא על יסוד השכלתו בשטח זה, אלא אך ורק על פי חושו הטבעי, הקולע אל השערה ולא יחטיא. ורק בדרך שיחתו האלתרית – שכן ברגע שחושו זה, הביקורתי, נרתם לרשות עטו, הרי הוא נפגם על-ידי חשבונות זרים, סימפאתיות לחסד, או אנטיפאתיות לשבט. – זה היה הכתם הראשון שהבחנתי בשמשו של ביאליק.

כולם טרחו בשביל אליעזר בן-יהודה

יום שני, אוגוסט 24th, 2015

אביגדור המאירי מספר בספרו ביאליק על-אתר על יחסו של ביאליק לאליעזר בן-יהודה: עוד באודיסה, בימים שהתכוננו לעלות לארץ אמר ביאליק:

"– עם בואי לירושלים אבקר ראשונה את המטורף הזה! אדם הנותן גט-פטורין לכל העולם הזה, לרבות עולם-הרוח, ושכל קנייניו אינם בעיניו אלא מכשירים טפלים-שבטפלים לחיבור המלון הגדול שלו, אדם כזה משוגע הוא וקדוש. לדידו לא ניתנה התורה ולא נוצרו הנביאים, וכל פמליית התנאים ואמוראים ומפרשיהם ומפרשי-מפרשיהם לא טרחו ועמלו כל ימי חייהם, אלא בשבילו: כדי לאסוף ולהכין לו את המלים למלון! מה איכפת לו, מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן-חלפתא, חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חס וחלילה בארמית! שכן המלאכים אינם שומעים ארמית, והשפה העברית הלא תהיה במהרה בימינו שפת כל העולם ומלואו וכן הלאה וכן הלאה – חייכם, אדם זה יש בו מן הקסם הילדותי המושך ואי-אפשר לא לאהוב אותו. ואדם זה, זה שנים משוחף ויורק דם. ואני בטוח שלא ימות חלילה עד שלא יגמור את המלון הגדול שלו!"

לא ביאליק ולא בן-יהודה לא זכו להפגש בירושלים. ואת עבודת-המלון גמר בן-יהודה במלה "נפש".

ביאליק הפלורליסט

יום שני, יולי 27th, 2015

בעדכון החודשי הקודם פרסמנו ספר מרתק מאת אביגדור המאירי בשם "ביאליק על-אתר", כלומר זכרונות מדבריו של ביאליק בעל פה, משיחות היום-יום שלו, להבדיל מנאומיו הכתובים מראש. הספר מפליא להאיר צדדים שונים באישיותו של ביאליק, ואני ממליץ עליו בכל פה.

בשבועות האחרונים געשה מעט ביצת השירה המקומית סביב שאלות מוצא ומעמד, ונזכרתי בקטע הבא מן הספר:

אחת מתכונותיו החיוביות והאהודות היתה סקרנותו לשמוע דברי-ביקורת על עצמו, כלומר, על יצירותיו. אך מובן: ביקורת מנומקת כראוי. והיה דורש לנמק לא רק דברי-שלילה, אלא גם דברי-שבח.

אינני יודע, איך היה מגיב בכלל על ביקורת שבכתב, אך ביחס אלי, כלומר, אל דברי, היתה לו סיבה מיוחדת לשמוע בסקרנות את דעתי, וזה נודע לי מפי סמיאטיצקי:

"הסיבה היא, שאתה חוּנכת חינוך ספרותי ואסתיטי באירופה; והוא תאב לדעת את דעתו של אדם זר, שאינו ממכבדיו ואפילו ממעריציו הסובבים אותו. והעיקר: אתה אינך מתלמידיו.

"לפני כמה שנים, משיצא ספר-השירים שלך כתב לחובר ב"הצפירה" מאמר בקורת על הספר והתחיל בכך, ש"מובן מאליו" שהמשורר הצעיר שרוי תחת השפעתו של ביאליק.

"קרא זאת ביאליק ואמר: "מובן מאליו, שלחובר שרוי תחת השיגרה, אשגרת-דעה כאילו כל משורר צעיר מן ההכרח הוא, שיהא מושפע מביאליק! – אם כבר מופיע מישהו לא מקרבנו, אלא מאקלים אחר, הרי במקום לשמוח לכך, שהרוח העברי מתרענן קצת, רוצים לטשטש אותו באשגרת-לשון באנאלית! אנו מקווים, שבקרוב תתרענן היצירה העברית גם בכשרונות ספרדיים ותימניים ופאלאשיים ומבני-משה שמעבר לסמבטיון!"

"ובכן, זוהי הסיבה שביאליק רוצה לשמוע את דעתך על עצמו."

אביגדור המאירי כאופיציר טרי

יום חמישי, ספטמבר 25th, 2014

הקורא איתי סירקיס מזהה אצל אביגדור המאירי נגף צה"לי מוכר — הסג"מת:

בתחילה לא ידעתי בעצמי, מה אני מרגיש בעצם בשעה שמשרתי הלבישני את החולצה עם צווארון-הקצין החדש. באופן כללי, מובן: שמחה. שובע-רצון. ומפליא. זה לי כבר החודש הרביעי שאני חייל, סגן-אופיציר, בחזית, מפקד, מחרף ומגדף כמו פלדוויבל, אוכל מסואבות, שותה ממה שאפשר ומה שאפשר, זוחל על גחוני ברפש ובגללי-אדם, צד ציד-אדם בקנאה ואפילו גנב הייתי כבר תהילה לאל – פירוש: חייל על כל הלכותיו, פרטיו ודקדוקיו – – ובכל-זאת התביישתי רגע להיות אופיציר. אמנם, בושה זו, שנשארה לי מימים קדמונים, מן הימים שלפני המבול (המלחמה), בושה זו אושרה פה אישור גמור: להיות חברו של האדון שטובניאק, או עמיתו של האדון פיגר: זה לאו דווקא כבוד גדול. אך הן בכל זאת חייל אני, אדם אחר לגמרי; ולפעמים, כשאני נזכר שעלי לשוב פעם אל סביבתי הציבילית – בא אני במבוכה אמיתית: מה אעשה שם ביניהם, בין הציבילים ההם? ועוד: דבר אחד מוזר היה לי לקבוע: עם כל בחילתי לאדון פיגר, הרי בכל זאת – – למה לכחד? – עושה אני את הכל בשביל למצוא חן בעיניו. ולאו דווקא מתוך פקודה. לא. – – מוזר – אך עובדה. – והנה: בכל-זאת מרגיש אני כעין בושה כלפי הקצין החדש שבי. ואולם רק רגע כמימרא. – כעבור רגע הייתי שבע-רצון בהחלט. הבטתי בראי, שהמשרת שלי החזיק לפני בגאווה ומצאתי חן בעיני עצמי. – ואמנם גם לשמחה זו מצאתי נימוק, המשמש כעין הצדקה לשביעת-רצוני זו: הוסר המשא מעל גבי. יותר לא אשא את ילקוטי ואת הרובה הכבד; לא אסחוב את המעמסה הזאת. אקדוח קל ויפה: כלי-זין נחמד עד להפליא. הנאה יוצאת מן הכלל לירות בו. קולע אתה ביד אחת, כמו במשחק-שעשועים, כלפי אותו הראש שם – ופיק! הראש מתרשל וכל אותו הגוף שם נופל מלוא קומתו. טעות, זאת לא יריה סתם, לא הריגה – לא. דבר יותר עמוק ויותר גדול מזה: החיים והמוות בידי האחת. – כשם שחיי אני בידו האחת של אותו-ההוא שם. – ושוב פעם: נוחיות חייו של הקצין. – וגם: שמחתו של המשרת שלי; כעת הוא כבר משרת מן-המניין. על-פי החוק. – ושמחת כל שמחתו: שהייתי סוף-סוף לאופיציר! ובכן: זוהי שמחה אלטרואיסטית בהחלט. שמחתי אינה אלא הנאה משמחתו שלו.

— מתוך "השגעון הגדול"