Posts Tagged ‘גתה’

"מגילת האש" של ביאליק כתרנגול צעיר

יום רביעי, אפריל 5th, 2017

עוד מספר אביגדור המאירי בספר זכרונותיו משיחות עם ביאליק:

– אתה הרווחת במלחמה זו ריווח נקי, – אמר לי – למדת רוסית עד כדי קריאת ספרות רוסית. מה ידעת למשל על פושקין קודם לכן?

אמרתי לו, שקריאת פושקין היתה בבית-הספר אחת מקריאות-החובה מן הספרות העולמית. אך מובן מאליו, שאינה דומה הקריאה בתרגום לקריאה במקור. ושמתוך קריאתי את פושקין במקורו עמדתי על עובדה, שאינני יודע אם מישהו כבר עמד עליה, ושדרושה זהירות רבה לקבוע אותה, אך אני מוכן לקבל עלי את כל האחריות עליה: אין בשירה העולמית מוזיקאליות כזו שבשירי פושקין. וגם לא בשירת גיתה. – נדמה לך, שנישא אתה אפקרדן על גלי-ים, בגלינה, שדוֹק של שמן-זית פרוש עליה – ואת זה לא יתן לך שום תרגום בעולם.

ביאליק הרהר רגע ארוך, אחר-כך אמר:

– זאת אומרת, שהוא עולה בעיניך על גיתה.

– לא. אני דייקתי בדברי: מוזיקאליות כזו. בה עולה הוא עליו.

(שאלותיו התחילו ללבוש צורה של חקירה. עלי להיזהר!)

– ובמה לא?

– כהוגה דעות, כפילוסוף, כמעמיק בחקר-הנפש ובחקר-הטבע ובמכמני-הבריאה.

כאן שוב הרהר.

– לפי דעתך, יש לו לגיתה שירים בינוניים בערכם?

– לפי דעתי, אפילו פחות מבינוניים. אך זה אינו מפחית מערכו אף כמלוא נימה. דעתי היא, שאין למדוד את היוצר לפי השלילה שבו.

וכיוון שלא את עצמי רציתי לשמוע, אלא אותו, החלטתי להסב במפתיע את השיחה ישר אליו; ובלי חכיכה אמרתי, שגם הוא יש לו שירים לא טובים…

הוא הופתע בעין, עד כדי כך, שלא ידע איך להגיב. לבסוף אמר:

– טוב, טוב, אדרבא… למשל?

– ציינתי לי אחדים – אמרתי – למשל "ברכת עם"… "מכתב קטן לי כתבה"… "העינים הרעבות"… אמנם, באיזו זכות אני…

– לא-לא! אני באמת מעוניין לדעת… כי… הלא בוודאי יש לך נימוקים לכך…

– זהו, שאין אני יכול לנמק… משום שכל הנימוקים בביקורת אינם אלא או בורות של עם-הארץ "שקורא לאהבה איבה, כגון 'ואהבת-ואייבת'", או חיפוי לחוסר כשרונם ליצירה, ותחת כל זה מסתתרת התאווה לשלטון. ועדיין הם מדברים על ביקורת אובייקטיבית!

כאן הפתיע אותי:

– רבניצקי מסר לי, שאתה… יש לך השגות על "מגילת-האש"…

השאלה הביאה אותי במבוכה. מצאתי מוצא: שאלתי אם בין מכיריו יש מישהו המחווה לו, או חיווה לו פעם דעה שלילית על יצירותיו?

– יש; גם רבניצקי עושה זאת לעתים. אך מי שעושה זאת בהנאה ממש, זה שניאור. הלא אתה מכיר אותו מאותו זמן שהיינו יחד בווינא.

– אם כן… הוא… מה דעתו שלו על "מגילת האש"?

– שניאור הוא גס כשק של זבל, אך אינו מתגנדר בגסותו, הוא באמת שחצן. פעם אמר לי, שאני כבר חושב, שמותר לי לגבב מליצות נבובות ולהכריז עליהן כעל "מגילת האש", שתהא בפי-כל כדבש למתוק. –

אמרתי, שזוהי גוזמה. ראשית, יש שם שורות, ואפילו קטעים אמיתיים… למשל: "או שמים חדשים אברא לך ותכלת חדשה וזוהר חדש אסובבך, וקבעתיך כשמש בגלגל חיי – – – ועד שמשות רחוקים צוחת, אשרי תגיע…". ושנית: "אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה".

– מחמאה לאו-דווקא. מחמאה לאשה מכוערת: "יש לך אף יפה!" – משמע, שגם אתה אינך מתפעל מ"מגילת האש". ובכן, גם אני לא… מובן מאליו, שאני רוצה, שתנמק את דבריך… ואני אגלה לך את "הסוד": חזן ראוי לשמו מזלג-קול יש לו, וקודם שפותח בזמרה, מקיש במזלג הנותן קול באזנו – ועל-פי הקול הזה פותח הוא בהתאם לקולו שלו. והנה קרה לו לביש-גדא, ששכח בבית את המזלג, ופתח בטון גבוה יותר, וכשהגיע למעלה מכפי יכלתו – יצא לו "פֶּטוּשׁוֹק": היק: ברוסית זה קרוי פטושוק, כלומר, תרנגול-קטין, שקריאתו משתבשת לו בגרונו! – (הוא מלווה את כל דבריו בתנועותיו ובקולו). זה קרה גם לי: פשוט, התחלתי בטון גבוה לא בהתאם לסולם-הקולות, ויצא לי פטושוק. זה הכול. ובכן רואה אתה, שאני בעצמי יודע את הפגימות שבאתרוג שלי. והלואי ושניאור יידע את החסרונות שבשיריו ויטול את הקורה, שהיא כקורת בית-הבד, מבין עיניו, ולא יתנקש בקיסם שבין שיני!

בר טוֹביה על גתה ומוסר הנביאים

יום שלישי, דצמבר 29th, 2009

הסופר והמבקר שרגא פייבל פרנקל פרסם את כתביו תחת שם העט בר טוֹביה, ואנו עומדים לחנוך את אגף בר טוביה במאגר שלנו בחודש פברואר הקרוב.  בינתיים, טעימה מסגנונו על קצה המזלג כבר מצויה במאגר שלנו, בתוך רשימה של זלמן אפשטיין בשם "מילקוטי".  אפשטיין כותב כך:

כמה גדול כחה של אמרה תוכנית וכשרונית:  יש כי הרעיון הכמוס בקרבה איננו לגמרי חדש, אבל הוא הואר באור חדש.

הנה הרעיון על-דבר ההבדל היסודי שבין היהדות והיונות בתפיסת הצד המוסרי שבחיים.  הרעיון היה כבר לשבלוני וחלקו בתוך נכסי דניידי של רשות הרבים, אך בא בר-טוביה, אחד הסופרים הטובים והחשבנים שבתוכנו, והשמיע דרך אגב באחד ממאמריו בנידון זה אמרה קצרה, כל-כך תוכנית, כל-כך מחוכמה ונושמת רוח חיים, עד כי שהיא שופכת אור מצוחצח על עצם הרעיון ועל הרעיון כולו.

הוא אומר: "גיטה מעיד על עצמו בתם-לבב או התגנדרות:  "אנכי מבכר בטבעי את אי-הצדק על אי-הסדר", אולם בבית מדרשה של הנבואה העברית לא היו מבינים כל עיקר ניגוד זה.  לדידהו אין לך אי סדר גדול מאי-צדק ואין לך סדר אלא בנצחון הצדק ושלטונו".

שפתים ישק!  הרי זו חתיכה שלמה של אמת גמורה ומוחלטת, הפך בה והפך בה, הקורא!  רגיל אתה בכך, כי ילעיטוך בעמודים שלמים, בפרקים שלמים, ולעומת שבאת אליהם כן תצא מהם ריקם ונפשך יבשה אין כל, ופה לפניך שורות אחדות  –  וכמו הבריק הברק והואר מסביב.

עד כאן דברי אפשטיין.  ואכן, זו הבחנה מחודדת ומעוררת מחשבה, ואופיינית היא לסגנונו הניצח של בר טוביה, שהיה מצוי הן בספרות התורנית והן בספרות העולם.  כאמור, בפברואר נחנוך את אגף בר טוביה עם כמה וכמה מחיבוריו.

הדיג / מיכ"ל

יום חמישי, יוני 26th, 2008
בִּשְׂפַת יוּבַל מַיִם
יָשַׁב דַּיָּג לָנוּחַ,
עָיֵף וּרְפֵה יָדַיִם
עֵת הַיּוֹם יָפוּחַ.

הַמַּיִם אַט יָשֹׁקּוּ
סָבִיב לוֹ יָרוּצוּ,
אַף רַגְלָיו יָלֹקּוּ
גַּלִּים כִּי יָפוּצוּ.

לְבָבוֹ רָחַב וּפָחַד
נַפְשׁוֹ הִתְעַטָּפָה,
מִגִּיל וָרַעַד יַחַד
רוּחַ עֲדָנִים שָׁאָפָה.

פֶּתַע מִתְּהוֹם תַּחְתִּיָּה
עַלְמָה לִמְאֹד נָאוָה,
כַּשַּׁחַר יְפֵה-פִיָּה
לְפָנָיו הִתְיַצָּבָה.

וּמֵחֵן שִׂפְתּוֹתֶיהָ
צָלְלוּ אֲמָרֶיהָ:
"בֹּא נָא, דַיָּג בֶּן-עֹנִי,
בֹּא נָא חִישׁ לִמְעוֹנִי!"

וַיִּסֹּב רֹאשׁוֹ
כְּרֶכֶב הָרֵחַיִם…
כִּי חָרְדָה נַפְשׁוֹ –
וַיִּפֹּל אֶל הַמַּיִם!

מיכה יוסף הכהן לבנזון (1828-1852) נמנה על משוררי תנועת ההשכלה בווילנה. בשנותיו האחרונות סבל משחפת, ובשנת 1849 נסע לברלין ואחר כך לזלצבורג ולמעיינות מרפא אחרים כדי להקל על סבלו, אך ללא הועיל (כפי שמוזכר בשיריו, כדוגמת "השלום לך, אחי" שכתב עם שובו מן המעיינות). לקראת סוף שנת 1850 איבד תקווה ושב לוילנה, שם נפטר. על אף הציפיה למותו, שמשתקפת בכתיבתו, הוא כתב גם שירים משעשעים, ושירים העוסקים בטבע, באהבה ובמשלים. לקריאה נוספת מכתביו, לחצו כאן.


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.