Posts Tagged ‘הומרוס’

אוסף בולים תמורת האיליאדה

יום חמישי, אוקטובר 5th, 2017

המחנך יאנוש קורצ'אק השיב למכתבי קוראים של עתון הילדים שלו ("מאלי פשגלונד"), והנה תשובה קצרה לאספני בולים שביקשו שייכתב משהו על בולים:

למאספי בולי דואר.
מר יון הבטיח, כי ילך לעשר חנויות, שבהן נמכרים בולים, ויספר.

– ואם מישהו יכתוב בענין על האלבום שלו, נדפיס.

– אני הייתי בקי קצת בבולים, אולם לפני 35 שנים. אז היתה המודה קנדה עם הבונה ומצרים עם פירמידות – לא כן עתה.

– הרבה בולים הפסדתי אז בקוּקסוֹ, הרבה הוציאו במרמה מתחת ידי, ובאחרונה החלפתי ברחוב שוויאֶנטוקשיסקה את כל האַלבום באיליאס של הומירוס.

(תרגם מפולנית דב סדן. אנו מודים למשפחת סדן על הרשות להגיש לציבור את כתביו.)

האם בגרנו דיינו לקרוא קלאסיקה?

יום שני, אוקטובר 28th, 2013

זאב ז'בוטינסקי משתעשע בתרגיל "אילו ספרים תציל משריפה", ואגב לימוד זכות על כתבי הומרוס, שם בפי אחת הדמויות בדיאלוג הבדוי עשרה ספרים הבחנה מעניינת על גורל הספרים הקלאסיים:

יודע אני, כי רבים מאד האנשים המשכילים בהחלט, שבעומק לבבם אינם מבינים, על מה בעצם יתלהבו אצל שכספיר, דאנטה או גתה.  מודים הם, כי הסופרים הללו ברוכי כשרון, אולי אף גאונים, כי יש בהם חכמה עמוקה, כי ערכם היה עצום בזמנם, בשעה שכל אחד מהם חיה ופעל.  אבל, כיום, בשנת 1904, כבר לא יוכלו, לפי דעת האנשים האלה, לעורר התרגשות בלב הקורא בהם – לא דאנטה, לא גתה ואף לא שכּספּיר. ועזי-הלב שביניהם אף יודו, אולי, בפניכם, כי בהצגת "המלט" הם משתעממים. באזני הודו בכך כמה וכמה פעמים אנשים משכילים ביותר, וזמן רב לא ידעתי כיצד לתרץ סרוּת-טעם זו.  אבל, עכשיו, דומני, מבין אני מה הסיבה.

שימו לב, מי מאתנו קורא את הכתבים הקלאסיים של הספרות העולמית:  הנוער ורק הנוער, החל בנערים בני 15 (ולעתים אף צעירים מזה) וכלה בבני 22 – 23 לכל היותר.  והדבר גם מובן מאד:  בשעה שהשכל נעוֹר הריהו קופץ קודם-כל על אותם השמות, שהעולם כולו סמך עליהם את ידו, לאמור כי הם העדית שבעדית.  גם אי-אפשר להתנגד לכך, כי במה נטיב לפתח ולחנך את הטעם, אם לא בקריאת סופרי-המופת?  אבל, מצד אחר, מתקבל דבר עצוב מאד.  הן הקלאסיקון, ביום שיצר את יצירת-המופת שלו, היה אדם מבוגר, שכבר הירבה לראות בחייו וגם הירבה לסבול.  ביצרו את יצירתו המופתית נעזר בנסיונם של חיים פחות או יותר ארוכים. ולהבין אותו כראוי, להתרגש למקרא דפיו, לא יכול אלא אדם שגם הוא הירבה להתנסות והירבה לסבול.  הגאון היה אדם מבוגר וכתב בשביל אנשים מבוגרים.  אבל, דווקא משעה שנהפך לגאון מקובל על הכל, הריהו עובר עך ורק לסמכותו של הנוער הצעיר ביותר.  נוער זה מאד חביב וערני, אך, בכל זאת, לא היה עדיין בסכּסוֹניה ולא יוכל להבין ולהרגיש את רגשות האדם שכבר היה בסכסוניה, ולא כל שכן של אדם גאוני.  אדם זה, הגאון, לא יעשה, לפיכך, רושם עז ביותר על הנוער הלז, ביחוד כעבור שנים שלושה דורות, כשמתישנות כמה צורות לשון ודרכי הרצאה.

ובינתים כתביו של הקלאסיקון כבר נקראו, כבר המעשה נעשה, ורק לעתים רחוקות עוד ייזכר הצעיר, ועוד יספיק, לשוב ולקרוא את הכתבים בהיותו לאיש מבוגר:  כה מהירים החיים, כה רבים בהם החידושים, שבכלל אין אנו מחבבים לקרוא בשניה ספרים שכבר קראנו.  ומדבר אני לא על הומרוס בלבד.  מצבו בכל רע, יען אותו לומדים באופן רשמי בגימנסיות. אם קוראים לפניך יצירה אמנותית מדי 15 שורות ביום, ועם זה לועסים את 15 השורות האלו על כל האַאוֹריסטים ובניני-המשאלה, הרי מובן שלעולם כבר לא תמצא ביצירה זו מן היופי.  אבל, גם הסופרים הקלאסיים שבעזרת האל חלקם שפר יותר, גם בהם שליטה הגזרה הכללית של תהליך טראגי זה:  משעה שהכירו בגאוניותם, אין קורא בהם אלא הנוער, שאינו מסוגל להשיג ולחיות את יצירתם בכל מלואה.  בלשון אחרת – דווקא משעה שהקלאסיקון נופל בידי הדורות המתחנכים, חדל הוא מהיות מחנך הדורות במובן האמיתי.  מאז הוא קבור, ורק מתי מספר יוכלו עוד להבינו ולהרגישו לעומקו.

נדמה שהדברים השתנו מאז כתב, ולאו דווקא לטובה:  קשה (אבל אפשר) למצוא היום אפילו נוער שמגלה ענין בקריאת קלאסיקה.

על השירה והנצח

יום ראשון, מאי 10th, 2009

במאמרו בדפי הספרות של ידיעות אחרונות מתאריך 3 באפריל 2009, כותב אלי הירש כך:

מה זה משורר? מי שפיענח את סוד השירה.  ומה הסוד הזה?  קשה לומר, זה סוד, אבל הוא קשור לכך ששירה היא טכנולוגיית הזיכרון המוצלחת ביותר שהגה המין האנושי.

ואכן, כבר באיליאדה של הומרוס, שחוברה לפני למעלה מ-2,500 שנה, מראה לנו המשורר את מודעותו לקשר שבין שירה ובין העתיד: הלנה היפה, השוכנת בארמון בטרויה בעוד היוונים, ובראשם בעלה הנבגד מנלאוס ואחיו אגממנון, נלחמים על השבתהּ ליוון לאחר שנחטפה-מרצונה על-ידי הנסיך הטרויאני הפוחז פאריס, פוגשת את הנסיך הקטור השב משדה הקרב כדי להיפרד מאשתו ומבנו התינוק; בשלב זה, הלנה כבר ניחמת בה על שברחה עם פאריס (שנקרא גם אלכסנדרוס), שהתברר כפחדן וטווס ריקני, ובמרירות היא אומרת להקטור:

 אָנָּא, הוֹי גִּיסִי, הִכָּנֵס וְשֶׁב-לְךָ פֹּה עַל-הַכִּסֵּא,
יַעַן אֵין אִישׁ, אֲשֶׁר לִבּוֹ מָלֵא דְאָגָה כָמוֹךָ            
בְּעֶטְיִי שֶׁלִּי, בַּת-אִי-בֹשֶׁת, וּבַעֲוֹן אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס,
אַךְ בִּגְלָלֵנוּ, כִּי גְזֵרַת בֶּן-קְרוֹנוֹס הָרָעָה – וְנִהְיֶה
לְשִׁירָה בְּפִי הַזַּמָּרִים, הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ בֶעָתִיד".

(איליאדה, שיר ששי, שורות 355-358, הומרוס, תרגם שאול טשרניחובסקי, עם עובד, 1991)

ודק מן הדק השילוב שעושה המשורר, בין תפיסת הגורל המוכתב מלמעלה (פאטאליזם) של הלנה, לבין הצורך הפסיכולוגי הטבעי להרחיק את האשמה מעצמה.  אולם אם נקשיב רק למלותיה של הלנה ולא לרחשי לבה, הרי היא טוענת שזאוס (הוא בן-קרונוס) גזר עליה לבגוד בבעלה ולברוח עם פאריס לטרויה, כדי שתתחולל המלחמה הנוראה הזו, כדי לספק חומר לשירי-עלילה (אפוסים) למשוררי העתיד.  זו תפיסה טראגית, מצמררת.  כך או כך, הלנה אכן הונצחה בשירי עלילה, והנה אנו דנים בה היום, למעלה משלושת אלפים שנה אחרי שמתה, אם חיה אי פעם.

עשורים ספורים לאחר חיבור האפוסים היווניים, חיבר משורר יווני בשם תֵאוגניס שיר יפהפה, שממוען (כמו רבים משיריו), לנער האהוב שלו, קירנוס.  תאוגניס חנך את הנער, וניסה להדריכו לחיות חיים ראויים לאיש מעלה, אך הנער, ככל הנראה, היה עסוק בענייני פחזות, ולא נראה שהתייחס יפה לתאוגניס המבוגר.  כך לפחות מציג את הדברים תאוגניס עצמו, בשיר תלונה, שמזכיר לקירנוס כפוי-הטובה מה עשה בשבילו תיאוגניס:  (אני משמיט חלקים, כי התרגום מוגן בזכויות יוצרים)

כְּנָפַיִם נָתַתִּי לְךָ, שֶׁבָּהֶן [..]  תְּרַחֵף;
[..]
אֶת שִׁמְךָ הָרַבִּים בְּשִׂפְתֵיהֶם יֶהְגּוּ;
גַּם עֲלָמִים נִפְלָאִים [..] יְזַמְּרוּ
עַל אוֹדוֹתֶיךָ.  וְאַף כְּשֶׁתֵּרֵד אֶל נִבְכֵי הַצַּלְמָוֶת
בָּאֲדָמָה, אֶל מִשְׁכַּן הַדֵס שׁוֹקֵק הַצְּרִיחוֹת,
אַף כִּי תָּמוּת, תְּהִלָּתְךָ לֹא תֹּאבַד, אֶלָּא לָנֶצַח
בְּלִבְבוֹת בְּנֵי-אָדָם עֵקֶב שִׁמְךָ הַמַּתְמִיד –
קִירְנוֹס, בְּאֶרֶץ יָוָן תְּשׁוֹטֵט, [..]
אַךְ לֹא עַל גַּב הַסּוּסִים, כִּי בְּנָגְהוֹ יִשָּׂאֶךָ
חֶסֶד הַמּוּזוֹת שֶׁכְּלִיל סִגָּלִיּוֹת לְרֹאשָׁן.
הֵן בֵּין כָּל אֵלֶּה שֶׁגַּם בֶּעָתִיד לַשִּׁירָה יִתְּנוּ דַּעַת
עוֹד תִּתְקַיֵּם כָּל עוֹד יֵשׁ אֶרֶץ וְשֶׁמֶשׁ מֵעָל.

(תרגם מיוונית אהרן שבתאי, בתוך הנספח ל"הפרסים" של אייסכילוס בתרגומו)

הנה כי כן, תאוגניס מסביר לקירנוס כיצד בכך ששורר עליו, העניק לו כנפיים, ואלמוות, כי שמו יינשא בפי אנשים כל עוד "בעתיד לשירה יתנו דעת"; תאוגניס סמוך ובטוח שימשיכו לתת דעת לשירה "כל עוד יש ארץ ושמש מעל".  והנה תרמתי את חלקי להצדקת טענתו של תאוגניס — עכשיו גם מפי נישא שמו של קירנוס אליכם הקוראים…

הירש מזכיר גם את הניסוח השירי הישיר הידוע של המשורר הרומי בן המאה הראשונה לפני הספירה, הוראטיוס.  בשירו, מתפאר המשורר שהקים לעצמו מפעל נצחי שיעמוד על תילו גם אחרי קריסת הפירמידות; ואין הוא מכוון אלא לשירתו. וייתכן שגם הוראטיוס צודק, אם כי, כפי שמעיר הירש "קרב ההישרדות בין הפירמידות והוראטיוס עדיין לא הוכרע".

פרויקט בן-יהודה הגיש זה לא כבר לציבור את תרגומו של מאיר הלוי לטריס לשיר זה של הוראטיוס.  מדובר בתרגום-עיבוד, חופשי למדי (לכן לא תמצאו בו את השם המפורש "פירמידות", מן הסתם גם בשל ההקשר של עבודה זרה, שסביר שהפריע ללטריס, אלא רק רמיזה להן בשורה השניה; וראו הערתו-הודאתו של לטריס מתחת לכותרת).  לטריס נותן את הכותרת פעלי ייכון לעד:

פעלי יכון לעד

(השיר הזה העתקתי מלשון רומי להמשורר הנשגב ונעים זמירות Horatius המתחיל:
(Liber III. Ode 30) Exegi monumentum aere perennius
אמנם עשיתיו על פי דרכי באין מעצור למליצת שפת קדש.

עַד הָעוֹלָם יִכּוֹן פֹּעַל פָּעַלְתִּי
אַף נִשָּׂא עַל רָמִים מַעֲשִׂי הִגְדַּלְתִּי –
מַצְּבוֹת בַּרְזֶל, נָחוּשׁ, פּוֹר יִתְפּוֹרָרוּ
וּדְבָרַי עַד עוֹלָם יַחַד נִשְׁמָרוּ –
לֹא יִקַּח עֶמְדָתוֹ שׁוֹט שׁוֹטֵף, סַעַר,
עֵת לִהַט יוֹם הַבָּא מִדְבָּר וָיַעַר,
עֵת גֶּשֶׁם מִטְרוֹת עֹז שָׁטוֹף יִשְׁטֹפוּ
עֵת דֹּרוֹת עוֹלָמִים יִפְנוּ יַחְלֹפוּ;
זִכְרִי לֹא יָסוּף לֹא יָמוּת לַשּׁחַת
מָוֶת טוֹב חֶלְקִי לֹא יָעֹז לָקַחַת.

נִין, נֶכֶד, דֹּר אַחֲרוֹן, נִקְלֶה גַּם שֹׁעַ,
יָעִיר לִי אֹזֶן זִמְרָתִי לִשְׁמוֹעַ
בִּמְקוֹם יִרְעַם הַיָּם בִּשְׁמִי יַזְכִּירוּ
וּבְקִרְיַת מֶלֶךְ רָב שִׁירִי יָשִׁירוּ
עַל כָּל תּוֹפְשֵׂי כִנּוֹר בָּרֵךְ לָקַחְתִּי
הִגָּיוֹן סֶלָה בִּלְשׁוֹנִי נִצַּחְתִּי. –
יָהּ עֹז הִלְבִּישַׁנִי בַּשּׁיר אֹדֵהוּ
עוֹשֶׂה לִכְבוֹדוֹ נִפְלָאוֹת אַשְׁרֵיהוּ!
עוּרִי בַת שִׁירִי נָא, מָעוֹז וָעֵזֶר!
עַל תַּלְתַּלֵי רֹאשִׁי עִנְדִי לִי נֵזֶר!

כך, אפוא, כובשים המשוררים את הנצח.  ואנו בפרויקט בן-יהודה מרימים את תרומתנו הצנועה, הטכנית, שמקלה על המשוררים (ושאר היוצרים, כמובן) להמשיך ולהינשא בפי אנשים, גם במאה ה-21.