Posts Tagged ‘זכרונות’

כולם טרחו בשביל אליעזר בן-יהודה

יום שני, אוגוסט 24th, 2015

אביגדור המאירי מספר בספרו ביאליק על-אתר על יחסו של ביאליק לאליעזר בן-יהודה: עוד באודיסה, בימים שהתכוננו לעלות לארץ אמר ביאליק:

"– עם בואי לירושלים אבקר ראשונה את המטורף הזה! אדם הנותן גט-פטורין לכל העולם הזה, לרבות עולם-הרוח, ושכל קנייניו אינם בעיניו אלא מכשירים טפלים-שבטפלים לחיבור המלון הגדול שלו, אדם כזה משוגע הוא וקדוש. לדידו לא ניתנה התורה ולא נוצרו הנביאים, וכל פמליית התנאים ואמוראים ומפרשיהם ומפרשי-מפרשיהם לא טרחו ועמלו כל ימי חייהם, אלא בשבילו: כדי לאסוף ולהכין לו את המלים למלון! מה איכפת לו, מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן-חלפתא, חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חס וחלילה בארמית! שכן המלאכים אינם שומעים ארמית, והשפה העברית הלא תהיה במהרה בימינו שפת כל העולם ומלואו וכן הלאה וכן הלאה – חייכם, אדם זה יש בו מן הקסם הילדותי המושך ואי-אפשר לא לאהוב אותו. ואדם זה, זה שנים משוחף ויורק דם. ואני בטוח שלא ימות חלילה עד שלא יגמור את המלון הגדול שלו!"

לא ביאליק ולא בן-יהודה לא זכו להפגש בירושלים. ואת עבודת-המלון גמר בן-יהודה במלה "נפש".

העיתונאי כמקול

יום שלישי, אוגוסט 11th, 2015

מספר זאב ז'בוטינסקי בזכרונותיו:

בינתים הוספתי לעבוד בעתונות הרוסית, אך לא בהצלחה יתרה. אלכסי סובורין, עורך ה"רוּס", את רוב מאמרי היה מקבר במגרות שולחנו: "לא הותאמו לכוון העתון". חשבתי: אולי באמת כוונו איננו כווני, איננו ראדיקלי די-צרכו; סוף-סוף הלא חונך אותו סוּבורין תחת כנפי שכינת אביו האנטישמי וה"שמרן"? הלכתי לבקרו ואמרתי: אלכסי אלכסייביץ', החלטתי להפרד מאדוני. –

ונכנסתי למערכת עתון אחר, שנוסד בפטרבורג זה-עתה, "נאַשה ז'יזן"; עוד כחדשים לפני זאת, בהיותי באודיסה, קבלתי מכתב-הזמנה מעורכו הראשי, אחד הפרופסורים המתקדמים. אבל גם הוא עשה בי כסוּבורין: את משכורתי שילם ואת רוב מאמרי "קיבר": "לא הותאמו לכווּן". ופה כבר אי-אפשר היה לרטון על ה"כווּן" או לחשוד את טהרתו הראַדיקאַלית: פה הקפידו ודקדקו בראַדיקאַליוּת ממש כרבנים המשגיחים על כשרות העופות. אחרי מאסרי באודיסה (בגלל נאום ה"באסטא") כתבתי ש"כל העיר צחקה על אוולת השוטרים": קיברו את מאמרי – "כי במקרה כזה צריך למחות". לבסוף התפרצתי: "למה הזמנתוני?" –

הגברת כּתירינה קוּסקוֹבה, אחד עמודי-התוך של המערכת, ענתה לי בתמימות: – "אדוני, יש לו סגנון מצוין – חשבנו כי יסכים להלביש בסגנון הזה רעיונות שאנחנו נציע לו". –

קפצתי בעגלה, נסעתי ל"רוס" ושאלתי את סובורין: "היקבלני חזרה? אדוני, לכל הפחות, אינו חושב אותי לגראַמוֹפוֹן". – ענה: "בעונג".

כמה רובלים עולה מלה עברית?

יום שלישי, אוקטובר 28th, 2014

י"ח טביוב תרגם את "ספרי הזכרונות לסיר משה מונטיפיורי ורעייתו יהודית", כדבריו "בקיצורים והשמטות".  בפרק א' מתואר דגלו של מונטיפיורי:

הדגל העתיק של משפחת מונטיפיורי; בדגל הזה נראה את התמונות האלה: דמות אריה זקוף, עץ ארז, וגבעות קטנות תלולות זו על גב זו, ולכל תמונה יש כתובת עברית הנאותה לענינה:

אצל תמונת הארי כתוב: "היה גבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים"; מתחת ל"גבעות" נאמר: אשא עיני אל ההרים וכו' עזרי מעם ה' וגו'; ועל עץ הארז נאמר: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה (כל התמונות האלה נמצאות גם בדגלו של ר"מ מונטיפיורי ובטבעת חותמו, רק בהשמטת הכתובות הנ"ל). 

תחת הכתובות הארוכות קבע בדגלו ובחותמו רק את המלה העברית "ירושלים" ואת פתגמו האנגלי Think and Thank (חשוב והודה).

וכמה שילם מונטיפיורי על התענוג של חריתת המלה "ירושלים" על דגלו?  בפרק י"א נאמר:

מונטיפיורי קבל מלשכת שר חצר המלך את הרשיון לחרות בדגלו את השם "ירושלים" בכתב עברי. בעד הזכות הזאת שלם כשלש מאות רו"כ.

נפח עם עקרונות

יום שבת, ינואר 5th, 2013

יצחק שריון מספר בזכרונותיו על היישוב הישן בירושלים. הנה קטע קצרצר שלו קרא שריון "פסיכולוגיה של 'חלוקה'":

כשראיתי פעם נפח אומן, עומד על יד בית הממונה ונדחק בין ההמון, כדי לקבל את חלקו בסכום של שמונה או עשרה גרושים שאלתיו: "איך זה כדאי לך להתבטל ממלאכתך לזמן כל-כך רב, שבו בטח היית מרויח מעבודתך יותר מאשר תקבל פה?" השיב לי: "ומה אעזוב את חלקי בשביל הממונה?"

זכרונות יצחק שריון הצטרפו החודש למאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה.

עדכון אפריל 2010

יום חמישי, אפריל 29th, 2010

סוף אפריל הגיע, ויומן הרשת שלנו עמד בשתיקתו.  אין זה משום שעדכון אפריל לא עלה לאתר, אלא משום שעבדכם הנאמן, עורך-מחליף של יומן הרשת, עשה במדינות הים ולא הצליח להתפנות לכתיבת העדכון, ועמכם הסליחה.

ובכן כמדי חודש בחודשו, העשרנו בתחילת אפריל את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות:

שמחנו במיוחד להעלות את פרשת חיי, זכרונותיו של יוסף אליהו שלוש, ממייסדי תל אביב.  הספר הוא קנין הציבור זה כמה שנים, ואף על פי כן נמנענו עד כה מלהעלותו לרשת, מכיוון שהספר זכה להידפס מחדש בהוצאת בבל בשנת 2005, ואם מו"ל עברי לוקח על עצמו הדפסה מחדש של ספר ישן, לא רצינו לפגוע בהכנסותיו, אז החלטנו לחכות כמה שנים עד שתאזל המהדורה.  בינתיים יצר עמנו קשר תומר שלוש, בן-נינו של שלוש, ועודד אותנו להעלות את הטקסט למאגר, ואף סיפק קובץ ובו הטקסט של הספר, מוקלד ובצירוף כמה ביאורים מאת אור אלכסנדרוביץ', אף הוא בן-נינו של שלוש.  אנו שמחים להגיש את הטקסט המרתק הזה לציבור.

נציין שמהדורת "בבל" היא מהדורה מעובדת, כלומר היא שונה מהטקסט המקורי שעלה לאתר; היא כוללת התאמה לכתיב העברי ולכללי הפיסוק הנהוגים היום, וכן יש בה תיקוני טעויות סופר, צילומים, ביאורים ומפתח שאינם קיימים במהדורה המקורית.

בשאר האגפים, הוספנו שירה מאת וידאל בנבנשת, משה אבן-עזרא, ויהודה ליב גורדון, ומאמרים מאת משה גליקסון, אלתר דרויאנוב, משה בילינסוןא"ש שטיין, ובר טוביה.

אלכסנדרוביץ' אף מציע לנו טעימה מזכרונות שלוש:

באחד הימים ישבתי בגן הכפר וקראתי את המכתב השני שקבלתי מדיזנגוף מדמשק בצרוף חמש מאות בנקנוטים חדשים. בשעת קריאה כנראה התאנחתי אנחה עמוקה מלב. באותו רגע הנני מרגיש כי איש מרחוק שואלני: מדוע הנך נאנח הא' שלוש? ותוך כדי שאלתו הוא מעביר את כסאו ליד כסאי. הצטחקתי ועניתי:
– אולי נדמה היה לך. הן לא נאנחתי.
– אבל הן שמעתי את אנחתך מרחוק.
– לא, זהו רק פרי דמיונך…
– אבל – הפציר בי שוב האיש – הן דמיוני לא יטעני, שמעתי בפרוש כי נאנחת, אמור נא לי, ממה הנך סובל ואולי אוכל לעזרך.
– הן אתה אינך מכירני וכיצד תוכל לעזרני…
– אנכי מכיר אותך היטב, ברם אתה לא תכירני. זה כמה זמן שלא באתי ליפו ולא היתה לי ההזדמנות לראות את אביך המנוח ולנשק את ידיו. כך היה הרגלי תמיד בבואי לעיר זו. כבר שנים מספר שנשאתי לי אשה וגר בכפר דנאבה הקרוב לתול-כרם אשר הייתי אחד ממיסדיו. וכאן נמצא ביתי ומשפחתי, שהנני מבקרם לעתים תכופות מאד.
– הוי, אביך היקר עליו השלום, איזה אדם יקר היה, הן כל רכושי בא לי הודות לו.
– ומדוע זה תחשוב כי אבי אינו כבר בחיים.
– האמנם הוא חי? שמח הוא בדבריו.
– הוא נמצא אתנו כיום.
הוא הפציר בי ללכת עמו לביתו בקלקיליה. אך מכיון שהודעתי לו שאבי חי, הלך עמי. בדרך ספרתי לו את סוד אנחתי והוא הקשיב הקשבה מרובה לדברי. כשנכנסנו הביתה מצא את אבי שוכב על המטה, הוא נגש אליו ונשק לו בידיו.
– האם לא תכירני ידידי?
אבי הסתכל היטב בפניו וקרא בשמו: שייך אברהים סמארא וחבקו איש את רעהו.
בבואי לבית שייך אברהים הציגני לפני משפחתו ונתקבלתי בסבר פנים יפות. הוא הצביע עלי כעל בנו של ידידו אשר כל רכושו בא לו על ידו.
בעודני מבלה עם בני המשפחה יצא שייך אברהים לחצר והביא גרזן וחבל. מדד את אורך הקיר והכה בטיח הקיר וכשנפל הטיח נתגלתה צלחת. הוא פתח אותה ונראה חור. מחור זה הוציא שייך אברהים מטפחת אדומה שבתוכה היו סך חמש מאות לירות זהב ומסרם לידי. – את הכסף הזה תחזיר לי אחרי המלחמה, קרא אלי בשמחה.
– רב תודות לך, אין לי צורך כעת בכסף. הן קבלתי רק זה עתה בנקנוטים מדמשק.
– אין בכך כלום. בושה תהיה לי אם לא תקבל מידי את הכסף…
– הן אין לי ארון ואיפוא [ואיפה] אחביא את הזהב. הלא יבואו גנבים ויגנבו את הכסף. – התחלתי לטעון כדי שירפה ממני.
כל טענותי לא הועילו. שיך אברהים באחת: אם לא תקבל את הכסף הנך מבישני.
אמרתי לו כי הנני נאות לקבל מידו את הכסף ולגרום לו קורת-רוח על מנת שאסלק בהן את חובותי. שייך אברהים הסכים גם לתנאי הזה. לפני הפרדי ממנו בקשתיו שיקבל שטר על הסכום הזה. הוא הצטחק: הא כיצד אקבל ממך שטר?… העירותי לו: ומה יהיה אם חס ושלום נמות בימי המלחמה. אם נמות – הוא השיב בפשטות – הרי לשנינו לא יהיה צורך בכסף.