Posts Tagged ‘זלמן שניאור’

"מגילת האש" של ביאליק כתרנגול צעיר

יום רביעי, אפריל 5th, 2017

עוד מספר אביגדור המאירי בספר זכרונותיו משיחות עם ביאליק:

– אתה הרווחת במלחמה זו ריווח נקי, – אמר לי – למדת רוסית עד כדי קריאת ספרות רוסית. מה ידעת למשל על פושקין קודם לכן?

אמרתי לו, שקריאת פושקין היתה בבית-הספר אחת מקריאות-החובה מן הספרות העולמית. אך מובן מאליו, שאינה דומה הקריאה בתרגום לקריאה במקור. ושמתוך קריאתי את פושקין במקורו עמדתי על עובדה, שאינני יודע אם מישהו כבר עמד עליה, ושדרושה זהירות רבה לקבוע אותה, אך אני מוכן לקבל עלי את כל האחריות עליה: אין בשירה העולמית מוזיקאליות כזו שבשירי פושקין. וגם לא בשירת גיתה. – נדמה לך, שנישא אתה אפקרדן על גלי-ים, בגלינה, שדוֹק של שמן-זית פרוש עליה – ואת זה לא יתן לך שום תרגום בעולם.

ביאליק הרהר רגע ארוך, אחר-כך אמר:

– זאת אומרת, שהוא עולה בעיניך על גיתה.

– לא. אני דייקתי בדברי: מוזיקאליות כזו. בה עולה הוא עליו.

(שאלותיו התחילו ללבוש צורה של חקירה. עלי להיזהר!)

– ובמה לא?

– כהוגה דעות, כפילוסוף, כמעמיק בחקר-הנפש ובחקר-הטבע ובמכמני-הבריאה.

כאן שוב הרהר.

– לפי דעתך, יש לו לגיתה שירים בינוניים בערכם?

– לפי דעתי, אפילו פחות מבינוניים. אך זה אינו מפחית מערכו אף כמלוא נימה. דעתי היא, שאין למדוד את היוצר לפי השלילה שבו.

וכיוון שלא את עצמי רציתי לשמוע, אלא אותו, החלטתי להסב במפתיע את השיחה ישר אליו; ובלי חכיכה אמרתי, שגם הוא יש לו שירים לא טובים…

הוא הופתע בעין, עד כדי כך, שלא ידע איך להגיב. לבסוף אמר:

– טוב, טוב, אדרבא… למשל?

– ציינתי לי אחדים – אמרתי – למשל "ברכת עם"… "מכתב קטן לי כתבה"… "העינים הרעבות"… אמנם, באיזו זכות אני…

– לא-לא! אני באמת מעוניין לדעת… כי… הלא בוודאי יש לך נימוקים לכך…

– זהו, שאין אני יכול לנמק… משום שכל הנימוקים בביקורת אינם אלא או בורות של עם-הארץ "שקורא לאהבה איבה, כגון 'ואהבת-ואייבת'", או חיפוי לחוסר כשרונם ליצירה, ותחת כל זה מסתתרת התאווה לשלטון. ועדיין הם מדברים על ביקורת אובייקטיבית!

כאן הפתיע אותי:

– רבניצקי מסר לי, שאתה… יש לך השגות על "מגילת-האש"…

השאלה הביאה אותי במבוכה. מצאתי מוצא: שאלתי אם בין מכיריו יש מישהו המחווה לו, או חיווה לו פעם דעה שלילית על יצירותיו?

– יש; גם רבניצקי עושה זאת לעתים. אך מי שעושה זאת בהנאה ממש, זה שניאור. הלא אתה מכיר אותו מאותו זמן שהיינו יחד בווינא.

– אם כן… הוא… מה דעתו שלו על "מגילת האש"?

– שניאור הוא גס כשק של זבל, אך אינו מתגנדר בגסותו, הוא באמת שחצן. פעם אמר לי, שאני כבר חושב, שמותר לי לגבב מליצות נבובות ולהכריז עליהן כעל "מגילת האש", שתהא בפי-כל כדבש למתוק. –

אמרתי, שזוהי גוזמה. ראשית, יש שם שורות, ואפילו קטעים אמיתיים… למשל: "או שמים חדשים אברא לך ותכלת חדשה וזוהר חדש אסובבך, וקבעתיך כשמש בגלגל חיי – – – ועד שמשות רחוקים צוחת, אשרי תגיע…". ושנית: "אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה".

– מחמאה לאו-דווקא. מחמאה לאשה מכוערת: "יש לך אף יפה!" – משמע, שגם אתה אינך מתפעל מ"מגילת האש". ובכן, גם אני לא… מובן מאליו, שאני רוצה, שתנמק את דבריך… ואני אגלה לך את "הסוד": חזן ראוי לשמו מזלג-קול יש לו, וקודם שפותח בזמרה, מקיש במזלג הנותן קול באזנו – ועל-פי הקול הזה פותח הוא בהתאם לקולו שלו. והנה קרה לו לביש-גדא, ששכח בבית את המזלג, ופתח בטון גבוה יותר, וכשהגיע למעלה מכפי יכלתו – יצא לו "פֶּטוּשׁוֹק": היק: ברוסית זה קרוי פטושוק, כלומר, תרנגול-קטין, שקריאתו משתבשת לו בגרונו! – (הוא מלווה את כל דבריו בתנועותיו ובקולו). זה קרה גם לי: פשוט, התחלתי בטון גבוה לא בהתאם לסולם-הקולות, ויצא לי פטושוק. זה הכול. ובכן רואה אתה, שאני בעצמי יודע את הפגימות שבאתרוג שלי. והלואי ושניאור יידע את החסרונות שבשיריו ויטול את הקורה, שהיא כקורת בית-הבד, מבין עיניו, ולא יתנקש בקיסם שבין שיני!

זלמן היה פרא

יום שני, פברואר 1st, 2010

בזכות אברהם רגלסון, שמגיש כה יפה את זלמן שניאור וטעימות משירתו, נוכחתי עד כמה רומאנטי (במובן הזרם האמנותי) סגנונו של שניאור:

נגני נא.  ויהי ניחוֹח האתרוגים נוזל
מקמטי-שמלותיך;
ועסיס-רימונים ושרף תאנים-כחולות
יקפאו על שפה זו המתוּקה.

רגלסון מציג לנו קטעי שירה שניאורית נוטפת חושניות וגם כזו המתיזה כוחניות וזעם – זעם כלפי גברים, כלפי נשים, כלפי הזיקנה, כלפי עבר מבוזבז בגולה השוחקת:

אך שמעו נא שחקים לי גברים ועדים ההרים הללו.
נשבעתי!
כי כל אשר מנעה חורגתי וגזלה מדמי ובשרי
אמלא בעיני הבהירות וארכוש באזני הסופגות:
את בטני הצוֹמקה מרעב אשביע בריח השדמות,
בשחרים הכלילים ורווּיים לחיי החיוורוֹת אתלע,
ברקמוֹת האור והצללים אכס ואמלא את קרעי,
וארנין בצבעי-הקשת את מוֹחי החרב מדאגה …

(ההדגשה שלי)

– אפילו את הטבע שהוא מאניש הוא רוצה להעניש:

רמיתם אותי, פרגים! מתחת לשלהבת
טיפחתם בטן ברוּכה וּפרי לעתיד לבוא;
למראית-עין בזיתם ובסתר-לב קויתם
להציר השבע עם רקבונו ועם זהבו;
ואני, התם, האמנתי, הוֹי שטנים קטנים, פורחים,
ובלהבות-גביעיכים שרפתי טוּב-עלוּמי.
ועתה כל מדיחי עמוּסים זרע-תקוות –
ואני פה דל ובודד, וזרה שפת נאומי.
(פרגים)

לנוכח הרומאנטיות המשתלחת וחסרת המעצורים הזו, החלטתי מייד ששניאור הוא ה"ביירון" (Byron) של השפה העברית, שכן גם הוא אמן פרא-אדם פורע מוסכמות ונטול רסן על הדף.  ואכן רגלסון אומר ששירת שניאור שופעת תשוּקת-דוֹדים ומלאת שאיפה לכוח, והוא אף מכנה את שניאור "האפיקוֹרוֹס הראשון בשירה העברית" ומוסיף:

"אפיקורוס במשמעות הכפוּלה: כופר בכוח מוּסרי נסתר ועליון, ורודף תענוגים".

רגלסון אומר ששניאור,

"בצאתו משוחרר לקראת ממלכת-ההנאות, הוא מרגיש את עברו הגלוּתי. גם בעמדו, מלא-חשק מול המנגנת האיטלקית, אין הוא נמנע מחשב אתה חשבונות היסטוריים"

ואכן, תוך כדי חשבונות היסטוריים אלה שהוא מחשב עם הגויים, שניאור מזעזע במזיגתו תאוות בשרים עם אלימות:

ועתה אמרי-נא: ההכרתני?
הנה פגישת-פלאים: נכד עם-יהודה
ונכדת-רומי תחת תקרת-בית-אחת…
האשק לך או אשוך, יקירתי,
ואם אחבקך עד לחנק?
או בזה וגם בזה אקדמך, בת מחריבי?
(תחת צלילי המנדולינה)