Posts Tagged ‘חינוך’

איך נוהגים בגברת?

יום שני, דצמבר 7th, 2015

זאב ז'בוטינסקי מספר בזכרונותיו על חינוכה של אמו בידי אביה:

אמא נשלחה ל"חדר" מחודש ללמודי גרמנית ונמוסי המערב. את הנמוסים האלה למדו בצורת חרוזים; למשל, אם יציגו אותך לפני גברת חשובה, תאמרי –
"בּאָנז'וּר, מאַדאַם שׁאַרמאנט",
און תיכף א קוש אין די האנד.

זכית, סוקראטס!

יום חמישי, אוקטובר 10th, 2013

י"ח ברנר, בסיפורו "מהתחלה", כותב על הנער בן-ציון:

ושב לקריאת הספר הרוסי: הביאוגרפיה של סוקרטס. הוא אינו מבין כל מה שהוא קורא, שוקל וטורה בדעתו, אם לפנות לנחמה שוב, אולי תבאר לו, אולי היא יודעת – ובעיניו מתנוצצת ההכרה, שהיה סוקרטס בעולם והגה דעות אמיתיות, מוסריות, נעלות ונשגבות… היה… ומה צריך עוד?

מעל הקיר באולם-הפנסיון נשקף התפילין-של-ראש הקטן במצחו של הגאון מווילנה, ומסביב באויר מרחפת מחשבה:

– אשריך, יוָני קדמון, אשריך, רבו של אפלטון, שנער יהודי מפּנים-רוסיה כבן-ציון קורא על אודותיך! זכית, סוקרטס!

חניכת ערוץ ה"יו-טיוב" של פרויקט בן-יהודה

יום שישי, אוקטובר 5th, 2012

שלום לכולם,

 

אנו שמחים לבשר כי נפתח ערוץ יו-טיוב חדש לפרויקט. הערוץ מכיל סרטוני וידאו מתוך ערב ההוקרה למתנדבי הפרויקט שהתקיים באוני' ת"א ביוני 2012

חלק א' של הערב – הרצאות – 

1 – הרצאתו של מר שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק – "ביאליק של נתינה וחסד".

2 – הרצאתו של אסף ברטוב, עורכו המייסד של פרויקט בן-יהודה – "על כינוס הרוח בעידן האינטרנט: פרויקט בן-יהודה – עבר, הווה, עתיד".

חלק ב' של הערב – "מתנדבים מספרים" – 

1 – המתנדב ד"ר ערן גרף – על הפרויקט במקאמה מחורזת פרי עטו.

2 – המתנדבת חנה טל – על הציפיה, ההפתעות ו.. מכונה אחת לסריגת פוזמקאות.

3 – המתנדבת שרונה תל-אורן, בתו של המשורר, המסאי והמתרגם אברהם רגלסון – על מתן רשות פרסום לכתבי אביה וההתנדבות בפרויקט.

4 – המתנדבת צחה וקנין – על חיפושים ביביליוגרפיים ותעלומת א. מיטרופוליטנסקי.

5 – העורכת הילה לוי, בשם המתנדבת אודי יוליס – על "אי-העדפות" הקלדה וחדוות ההתנדבות.

6 – המתנדב ד"ר מלאכי שפר – על לבטיו של מקליד.

7 – המתנדבת נירה פרדקין – על קובץ האגדות "ויהי היום" מאת ביאליק.

8 – המתנדבת עפרה הוד –  על "חובה", "אשמה" ותרגומים בפרויקט בן-יהודה.

9 – המתנדבת נורית גל רכס – על חווית הלימוד, הגאווה וחשיבות שיתוף הידע בעקבות ההתנדבות.

10 – המתנדבת דפנה פילובסקי – על העושר הלשוני וההיסטורי והנאת הלימוד דרך יצירות בפרויקט.

11 – המתנדב אמיר ברטוב – באנקדוטה משעשעת על עליות ומורדות בחיי המקליד.

 

כמו כן, עלו לערוץ שתי הרצאות נוספות מתוך ערב ההוקרה לפרויקט שהתקיים במסגרת "חמישי בקמפוס" באוני' ת"א במרץ 2012

1 – הרצאתה של פרופ' נורית גוברין – "מחקרי תשתית בספרות העברית והחשיבות של פרויקט בן-יהודה במימושם"

2 – הרצאתו של ד"ר אבשלום אליצור – "מנהיגות לוקחים: המופת האינטרנטי של פרויקט בן-יהודה מול דלדול האקדמיה".

 

המשך מועדים לשמחה,

שני אבנשטיין וצוות הפרויקט.

 

עדכון אוקטובר: יצירותיו הראשונות של עגנון

יום ראשון, אוקטובר 4th, 2009

כבכל חודש בחודשו, פרויקט בן-יהודה הועשר הבוקר בכמה עשרות יצירות חדשות.  לצד מאמרים מאת ביילינסון, רגלסון, ולוינסון, ופרקים נוספים מתוך כרך ב' של תולדות ישראל מאת זאב יעבץ, נוספו שירים מאת וידאל בנבנישת (שכזכור, זוכה לחיים חדשים באינטרנט), יהודה ליב גורדון, שלום שבזי ומשוררי תימן האנונימיים, וצבי אלעזר טלר.

מכתבי טלר העלינו החודש גם תרגום מגרמנית של מחזה שלם בשם "קשר בן נתניה" מאת לודוויג פיליפזון, הכתוב בסגנון האירופי הקלאסי, כטורי שיר בחמש מערכות.  המחזה מתאר את אירועי רצח גדליה בן אחיקם (שלזכרו מציינים יהודים את צום גדליה) בידי ישמעאל בן נתניה.

עוד נוספו דברי אגדה בעיבוד מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, וכן עיבוד סיפורי מאת אברהם שמואל שטיין לחיי המיסטיקן היהודי שבתי צבי.  גם נתח נוסף מאגרות אחד העם הצטרף למאגרנו, הפעם משנת 1900.

גולת הכותרת של העדכון הפעם היא ספר זכרונותיו של המחנך זאב כרמי (1884-1964), שאנו מפרסמים ברשותה האדיבה של מחלקת החינוך והתרבות של עירית חיפה, שהוציאה את הספר בשעתו.  כרמי הוא סבהּ של המתנדבת הותיקה גליה גזית, אשר השיגה עבורנו את רשות הפרסום והקלידה את הטקסט.

כרמי מספר בקיצור ובחן את עלילותיו מילדותו באוקראינה דרך בחרותו בלונדון ובגאליציה, הגירתו לפלשתינה-א"י ועבודתו כמחנך ביבנאל, בביירות, בראשון לציון, ובעיר בה עשה את רוב שנותיו, שבה הקים את ביה"ס העממי א', חיפה.

לאורך חייו פגש כרמי רבים מן האנשים הידועים ביישוב, והנה טעימה מזכרונותיו, שבה מספר כרמי איך חלק דירה עם הסופר הצעיר והמבטיח שמואל יוסף צ'אצ'קס, המוכר לנו כש"י עגנון, ואיך זכה לשמוע על יצירותיו הראשונות של עגנון:

בדירה נאה במושבה הגרמנית גרה משפחה יהודית גרמנית, משפחת דוד טריטש, מלומד ועסקן ציבורי נודע.  רוב ימיו גר בחו"ל.   ואף כשהתיישב ביפו, היה חלק גדול מזמנו נמצא באירופה.  והנה עלה בדעתו לנסוע לחו"ל, ולו דירה נאה מסודרת וספריה גדולה ועשירה והוא נבוך. כיצד יסגור את הבית תקופה ארוכה ללא שומר ודואג לרכושו?  בהזדמנות סח לד"ר בוגראצ'וב ידידו את הענין.  הלה קפץ על המציאה והציע למנות אותנו כאחראים לספריה ולרכוש, וכמובן, למסור לנו את הדירה ללא תשלום שכר.  הוא יכול להיות שקט ולסמוך על נאמנותנו.  וכך זכינו לדירה מצוינת בלב המושבה הגרמנית, לספריה עשירה לקריאה ולעיון – לו רק היה לנו הפנאי הדרוש לעיון זה.  עברנו מהר לדירתנו החדשה והסתדרנו שם כלורדים.  את הילדה סידרנו במרפסת הנאה בצל עצים.  מהדירה לגימנסיה צעדים אחדים.
הדירה אמנם היתה גדולה מדי, אבל נזדמן לנו דייר?משנה, שגם לו קסמה דירה נאה של חדר ללא תשלום.  הדייר היה בחור צעיר, גאליצאי, משונה במקצת, יליד בּוּצ'אק שבגאליציה.  צ'אצ'קס היה שמו.   היא עבד כמזכיר עוזר לד"ר חיסין, בא?כוח חובבי?ציון וגם תרגם קטעים ספרותיים לש' בן?ציון, חומר למקראות לתלמידי בתי?הספר שהיה מדפיס בימים אלה.  אגב, הבחור הבוצ'אצ'י, צ'אצ'קס, נתחבב עלינו ומצא ענין גם בבתנו.  ביתיה היה קורא לה, והתידדנו, אם כי ראינו אותו רק בערבים.  כל היום היי מחוץ לבית בעבודותיו או בספריות. דיבורו היה גאליצאי טיפוסי.  עליז היה ומתבדח ומנבא לנו, כי הוא יהיה פעם סופר גדול ואולי נוכל פעם להתפאר, שגרנו יחד עם הסופר הגדול בדירת טריטש ואף היינו ידידים.  לא קיבלנו ברצינות דברים אלה.  יום אחד חזר צ'רצ'קס "בגילופין", וכששאלנו לסיבת הדבר ענה לנו, כי היה לו היום יום טוב.  הוא ניצח היום "נודניק" גדול מאד, ואם נבטיח לו לשמוע את סיפור הענין עד סופו – הוא מוכן לספר לנו.  בערב, לאחר שהילדה נרדמה, החל צ'אצ'קס לספר לנו את סיפורו.
כפי המסופר לעיל, היה צ'אצ'קס מזכירו של הד"ר חיסין בעניני חיבת?ציון.  הד"ר חיסין היה רופא במקצועו, עסוק רוב הזמן בחוליו, ולעיתים רחוקות היה יושב במשרדו.  צ'אצ'קס עבד יחידי, כותב את המכתבים הדרושים לפי הוראות הד"ר חיסין.  בימים האחרונים התחיל לבוא למשרד יהודי פנוי מעבודה, מי שהיה בעל זכויות באודיסה בימים ההם ולעת זקנה עלה ארצה.  הוא היה "נודניק" גדול, משעמם מאד ומפריע בשיחותיו לצקאצ'קס בעבודתו.  יום אחד קצה נפשו של צ'אצ'קס באורח זה, שהיה ממשמש בניירות ובמכתבים, והחליט לסלקו ממנו.  כשראה צ'אצ'קס, שהיהודי סוחב ניירות מעל שולחנו, פנה ואמר לו:  "ידידי, למה לך לטפל בניירות, מוטב שתשב במקומך ותקשיב לסיפור יפה שאספר לך, סיפור מותח ואינו קצר.  המבטיח אתה לשבת ולשמוע עד הסוף? אם כן, הנח לניירות ושמע.  היה היה פעם בחור "נודניק" וסקרן.  הכל עניין אותו, הכל רצה לראות ולשמוע.  יום אחד יצא מביתו והלך, הלך למרחקים.  הלך יום, הלך יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה, שבעה ימים, עד שהגיע לנר גדול, רם ונישא.  החל לטפס על ההר, טיפס יום, יומיים, שלושה, ארבע, חמישה, ששה ימים, עד שהגיע לפסגת ההר.  הסתכל, הביט למטה, ומה ראו עיניו?  בקעה גדולה ורחבה.  החל לרדת לבקעה, ירד, ירד, ירד, יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה, שבעה ימים.  עבר את הבקעה והנה שוב הר גבוה חוסם לפניו את הדרך.  מה יעשה?  הוא יוותר ויחזור לביתו?  לא!  הוא המשיך, טיפס על ההר השני, טיפס, טיפס, וטיפס, יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה ימים.  הגיע לפסגתו והנה לפניו בקעה שניה…".  סבלנותנו פקעה והחילונו לצעוק:  "צ'אצ'קס, גזלן, קצר מעט.  ידענו, עבר  שבעה הרים, שבע בקעות, ודאי נהר אחרי זה".  צ'אצ'קס צחק יחד אתנו, העמיד פני נעלב וטען:  "בושו והכלמו, אני רק בתחילת סיפורי.  ודעו לכם, הלקוח שלי היה סבלן יותר מכם.  ישב בפה פעור והקשיב בסבלנות ולא הכריח אותי לקצר או להפסיק ח"ו.  טוב, אקצר לכם:  עבר את הבקעה השביעית והנה לפניו יער עבות, גדול ועצום.  עבר שבעה יערות ובא לנהר, עבר שבעה נהרות ולפניו מערה עצומה וגדולה.  נכנס למערה, הלך בה שבעה ימים.  במערה השביעית מצא תיבת ברזל ענקית.  והיא נעולה בשבעה מנעולים.  לקח אבן, פיצץ מנעול אחד, שנים – את כל המנעולים.  פתח את התיבה והנה בה תיבה חדשה, גם היא נעולה בשבעה מנעולים.  פיצץ את כל השבעה והנה תיבה של זהב, גם היא נעולה בשבעה מנעולים.  פיצץ את כל שבעת המנעולים ופתח את התיבה והנה בה מגילת קלף ענקית, קשורה בשבעה סרטים הדורים.  מה יעשה הבחור שלנו?  (ואנו במקהלה:  "דו, דו, גזלן"[20]).  הוא פתח את הקשרים, פתח את המגילה השביעית וראה באותיות אשוריות גדולות את הדברים האלה:  חמור!  מה אתה מחטט ומחפש, הנחת כאן דבר משלך?".  צחקנו צחוק היסטרי, ולאחר שעייפנו מצחוק, הוסיף צ'אצ'קס:  "היהודי קם, ירק וברח מהחדש, ומאז לא יבוא יותר אלי".
הבטחנו לצ'אצ'קס, שכאשר יהיה פעם לסופר גדול, נספר לכל ידידינו על יצירתו הראשונה במשרדו של ד"ר חיסין.  אבל צ'אצ'קס העמיד אותנו על טעותנו:  "חברה, אין זו יצירתי הראשונה אלא השניה או השלישית.  אם תהיו ילדים טובים, סבלנים, ומקשיבים, אספר לכם על שתי יצירותי הראשונות".  חיכינו להזדמנות למחרת בבוקר וצ'אצ'קס בא, הכין לו את המאכל הצמחוני שלו, ואחרי זה החל לספר לנו, כשהוא לועס את מאכל המעדנים שלו, על יצירתו הראשונה.  מעשה בבחור בית?המדרש, שמלאו לו שתים?עשה שנה.  הוא ישב בבית?המדרש, עיין בתלמוד וספרים חיצוניים, בקונטרסים שמצא אותם בגנזך של בית?המדרש.  לעיתים היה מזדמן לו לקרוא ב"לעמבערגער טאגעבלאט", שעורכו היה ר' משה קליינמן.  יום אחד פרצה שריפה בבוצ'אץ' ושרפה שתי בקתות.  הדבר עשה רושם גדול על הנער, וכדי לשתף ברושם זה את בני עמו וארצו, ישב בביתו וכתב קורספונדנציה ב"טאגעבלאט" של משה קליינמן. לבסוף חיפש הבחור איזה שם נאה לסופר צעיר זה וחתם:  שמואל יוסף טשאטשקעס הלוי, המכונה "שוטה".  ימים אחדים ציפה סופרנו הצעיר לראות את יצירתו מודפסת בעתון והנה אכזבה. אין היצירה מופיעה.  יום אחד הביא הדואר מכתב לפי כתובתו של המחבר ובו פונה העורך למר שמואל וולף טשאטשקעס הלוי, המכונה "שוטה".  ובין השאר הוא מיעץ לבחור, שחובב, כנראה את בית?המדרש ומשתעמם ומחכה לשריפות גדולות כדי לפרסם ולהתפרסם.  עצתו של העורך:  לא להיות טיפש, ללמוד גמרא, לקרוא בספר ולבסוף, כשישכיל, יגדל ויצרה לכתוב בעתונים – יעשה זאת.  "זאת היתה יצירתי הראשונה – של בחור המכונה "שיטה", שבפי קליינמן מכונה "שוטה".  אבל עכשיו, להכעיס את משה קליינמן ולהכעיס אותך, רשע קראמארוב, שאינך מאמין בעתידי כסופר – אני מתכונן ליצירתי השלישית והרביעית".
צ'אצ'קס – עגנון
יום אחד בא צ'אצ'קס הביתה, כשהוא חגיגי ונרגש.  הניח לפני חוברת של "העומר" וקרא:  "ידיים הרם, רשע, דרך?ארץ בפני צ'אצ'קס".  לא הבינותי מה קרה, אבל הוא פתח לפני את החוברת, ירחון ספרותי בעריכת ש' בן?ציון, והצביע על הסיפור הראשון:  "זוהי יצירתי!".  התחלתי לקרוא, קורא שליש עמוד, מתרומם ומכריז:  "לא אמת, אין זה סגנונו של צ'אצ'קס, כזבן שכמותך".  פתח צ'אצ'קס בצחוק:  "נו, חברה'מן, צדקת".  הצביע על דבר שני, גם בו הכרתי שאין זה מסגנונו, סגנון ה"מעשה ביכלך" בעבריתץ  מביט אני עליו, דוחה ממני את החוברת. הוא מחייך:  "העמדתי אותך בבחינה, צדקת.  עתה קרא את יצירתי באמת".  הוא הצביע על סיפור בשם "עגונות" ושם הסופר – עגנון.  התחלתי לקרוא ומיד הרגשתי בצ'אצ'קס, סגנון חי כדיבורו בחיים.  אמרתי:  "כן, כן, זה דומה.  אולם מוכרחים לקרוא את הספור במבטא האשכנזי הגאליצאי ומלעיל וכו'".  כשרצה לקחת ממני את החוברת, סרבתי להחזירה לו וקראתי את הסיפור עד תומו.  הוקסמתי ממנו.  צ'אצ'קס גמר בינתיים את ארוחת הערב שלו, גם פרחה גמרה את עבודתה.  ישבנו בצוותא ליד השולחן והמחבר קרא לפנינו את יצירתו, בלשונו, בסגנונו ובמבטאו.  גם פרחה הוקסמה ממנה.  הרימותי שתי ידי והכרזתי:  "נכנעתי!  אכן סופר אתה ועתידך, כנראה, נכון לפניך.  מוכן אני מהיום והלאה להתפאר, שהייתי ידידו של הסופר עגנון, יחי עגנון… "  אמנם משונה היה בעינינו הנושא ואף השם עגנון.  אבל די אם ש' בן?ציון קיבל יצירה זו לחוברת הראשונה של "העומר" כדי להתפאר בה ולהאמין בעתידו של צ'אצ'קס.

בדירה נאה במושבה הגרמנית גרה משפחה יהודית גרמנית, משפחת דוד טריטש, מלומד ועסקן ציבורי נודע.  רוב ימיו גר בחו"ל.   ואף כשהתיישב ביפו, היה חלק גדול מזמנו נמצא באירופה.  והנה עלה בדעתו לנסוע לחו"ל, ולו דירה נאה מסודרת וספריה גדולה ועשירה והוא נבוך. כיצד יסגור את הבית תקופה ארוכה ללא שומר ודואג לרכושו?  בהזדמנות סח לד"ר בוגראצ'וב ידידו את הענין.  הלה קפץ על המציאה והציע למנות אותנו כאחראים לספריה ולרכוש, וכמובן, למסור לנו את הדירה ללא תשלום שכר.  הוא יכול להיות שקט ולסמוך על נאמנותנו.  וכך זכינו לדירה מצוינת בלב המושבה הגרמנית, לספריה עשירה לקריאה ולעיון – לו רק היה לנו הפנאי הדרוש לעיון זה.  עברנו מהר לדירתנו החדשה והסתדרנו שם כלורדים.  את הילדה סידרנו במרפסת הנאה בצל עצים.  מהדירה לגימנסיה צעדים אחדים.

הדירה אמנם היתה גדולה מדי, אבל נזדמן לנו דייר-משנה, שגם לו קסמה דירה נאה של חדר ללא תשלום.  הדייר היה בחור צעיר, גאליצאי, משונה במקצת, יליד בּוּצ'אק שבגאליציה.  צ'אצ'קס היה שמו.   היא עבד כמזכיר עוזר לד"ר חיסין, בא-כוח חובבי-ציון וגם תרגם קטעים ספרותיים לש' בן-ציון, חומר למקראות לתלמידי בתי-הספר שהיה מדפיס בימים אלה.  אגב, הבחור הבוצ'אצ'י, צ'אצ'קס, נתחבב עלינו ומצא ענין גם בבתנו.  ביתיה היה קורא לה, והתידדנו, אם כי ראינו אותו רק בערבים.  כל היום היה מחוץ לבית בעבודותיו או בספריות. דיבורו היה גאליצאי טיפוסי.  עליז היה ומתבדח ומנבא לנו, כי הוא יהיה פעם סופר גדול ואולי נוכל פעם להתפאר, שגרנו יחד עם הסופר הגדול בדירת טריטש ואף היינו ידידים.  לא קיבלנו ברצינות דברים אלה.  יום אחד חזר צ'אצ'קס "בגילופין", וכששאלנו לסיבת הדבר ענה לנו, כי היה לו היום יום טוב.  הוא ניצח היום "נודניק" גדול מאד, ואם נבטיח לו לשמוע את סיפור הענין עד סופו – הוא מוכן לספר לנו.  בערב, לאחר שהילדה נרדמה, החל צ'אצ'קס לספר לנו את סיפורו.

כפי המסופר לעיל, היה צ'אצ'קס מזכירו של הד"ר חיסין בעניני חיבת-ציון.  הד"ר חיסין היה רופא במקצועו, עסוק רוב הזמן בחוליו, ולעיתים רחוקות היה יושב במשרדו.  צ'אצ'קס עבד יחידי, כותב את המכתבים הדרושים לפי הוראות הד"ר חיסין.  בימים האחרונים התחיל לבוא למשרד יהודי פנוי מעבודה, מי שהיה בעל זכויות באודיסה בימים ההם ולעת זקנה עלה ארצה.  הוא היה "נודניק" גדול, משעמם מאד ומפריע בשיחותיו לצקאצ'קס בעבודתו.  יום אחד קצה נפשו של צ'אצ'קס באורח זה, שהיה ממשמש בניירות ובמכתבים, והחליט לסלקו ממנו.  כשראה צ'אצ'קס, שהיהודי סוחב ניירות מעל שולחנו, פנה ואמר לו:  "ידידי, למה לך לטפל בניירות, מוטב שתשב במקומך ותקשיב לסיפור יפה שאספר לך, סיפור מותח ואינו קצר.  המבטיח אתה לשבת ולשמוע עד הסוף? אם כן, הנח לניירות ושמע.  היה היה פעם בחור "נודניק" וסקרן.  הכל עניין אותו, הכל רצה לראות ולשמוע.  יום אחד יצא מביתו והלך, הלך למרחקים.  הלך יום, הלך יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה, שבעה ימים, עד שהגיע להר גדול, רם ונישא.  החל לטפס על ההר, טיפס יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה ימים, עד שהגיע לפסגת ההר.  הסתכל, הביט למטה, ומה ראו עיניו?  בקעה גדולה ורחבה.  החל לרדת לבקעה, ירד, ירד, ירד, יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה, שבעה ימים.  עבר את הבקעה והנה שוב הר גבוה חוסם לפניו את הדרך.  מה יעשה?  הוא יוותר ויחזור לביתו?  לא!  הוא המשיך, טיפס על ההר השני, טיפס, טיפס, וטיפס, יום, יומיים, שלושה, ארבעה, חמישה, ששה ימים.  הגיע לפסגתו והנה לפניו בקעה שניה…".  סבלנותנו פקעה והחילונו לצעוק:  "צ'אצ'קס, גזלן, קצר מעט.  ידענו, עבר  שבעה הרים, שבע בקעות, ודאי נהר אחרי זה".  צ'אצ'קס צחק יחד אתנו, העמיד פני נעלב וטען:  "בושו והכלמו, אני רק בתחילת סיפורי.  ודעו לכם, הלקוח שלי היה סבלן יותר מכם.  ישב בפה פעור והקשיב בסבלנות ולא הכריח אותי לקצר או להפסיק ח"ו.  טוב, אקצר לכם:  עבר את הבקעה השביעית והנה לפניו יער עבות, גדול ועצום.  עבר שבעה יערות ובא לנהר, עבר שבעה נהרות ולפניו מערה עצומה וגדולה.  נכנס למערה, הלך בה שבעה ימים.  במערה השביעית מצא תיבת ברזל ענקית.  והיא נעולה בשבעה מנעולים.  לקח אבן, פיצץ מנעול אחד, שנים – את כל המנעולים.  פתח את התיבה והנה בה תיבה חדשה, גם היא נעולה בשבעה מנעולים.  פיצץ את כל השבעה והנה תיבה של זהב, גם היא נעולה בשבעה מנעולים.  פיצץ את כל שבעת המנעולים ופתח את התיבה והנה בה מגילת קלף ענקית, קשורה בשבעה סרטים הדורים.  מה יעשה הבחור שלנו?  (ואנו במקהלה:  "דו, דו, גזלן"[20]).  הוא פתח את הקשרים, פתח את המגילה השביעית וראה באותיות אשוריות גדולות את הדברים האלה:  חמור!  מה אתה מחטט ומחפש, הנחת כאן דבר משלך?".  צחקנו צחוק היסטרי, ולאחר שעייפנו מצחוק, הוסיף צ'אצ'קס:  "היהודי קם, ירק וברח מהחדר, ומאז לא יבוא יותר אלי".

הבטחנו לצ'אצ'קס, שכאשר יהיה פעם לסופר גדול, נספר לכל ידידינו על יצירתו הראשונה במשרדו של ד"ר חיסין.  אבל צ'אצ'קס העמיד אותנו על טעותנו:  "חברה, אין זו יצירתי הראשונה אלא השניה או השלישית.  אם תהיו ילדים טובים, סבלנים, ומקשיבים, אספר לכם על שתי יצירותי הראשונות".  חיכינו להזדמנות למחרת בבוקר וצ'אצ'קס בא, הכין לו את המאכל הצמחוני שלו, ואחרי זה החל לספר לנו, כשהוא לועס את מאכל המעדנים שלו, על יצירתו הראשונה.  מעשה בבחור בית-המדרש, שמלאו לו שתים-עשרה שנה.  הוא ישב בבית-המדרש, עיין בתלמוד וספרים חיצוניים, בקונטרסים שמצא אותם בגנזך של בית-המדרש.  לעיתים היה מזדמן לו לקרוא ב"לעמבערגער טאגעבלאט", שעורכו היה ר' משה קליינמן.  יום אחד פרצה שריפה בבוצ'אץ' ושרפה שתי בקתות.  הדבר עשה רושם גדול על הנער, וכדי לשתף ברושם זה את בני עמו וארצו, ישב בביתו וכתב קורספונדנציה ב"טאגעבלאט" של משה קליינמן. לבסוף חיפש הבחור איזה שם נאה לסופר צעיר זה וחתם:  שמואל יוסף טשאטשקעס הלוי, המכונה "שוטה".  ימים אחדים ציפה סופרנו הצעיר לראות את יצירתו מודפסת בעתון והנה אכזבה. אין היצירה מופיעה.  יום אחד הביא הדואר מכתב לפי כתובתו של המחבר ובו פונה העורך למר שמואל וולף טשאטשקעס הלוי, המכונה "שוטה".  ובין השאר הוא מיעץ לבחור, שחובב, כנראה את בית-המדרש ומשתעמם ומחכה לשריפות גדולות כדי לפרסם ולהתפרסם.  עצתו של העורך:  לא להיות טיפש, ללמוד גמרא, לקרוא בספר ולבסוף, כשישכיל, יגדל וירצה לכתוב בעתונים – יעשה זאת.  "זאת היתה יצירתי הראשונה – של בחור המכונה "שיטה", שבפי קליינמן מכונה "שוטה".  אבל עכשיו, להכעיס את משה קליינמן ולהכעיס אותך, רשע קראמארוב, שאינך מאמין בעתידי כסופר – אני מתכונן ליצירתי השלישית והרביעית".

יום אחד בא צ'אצ'קס הביתה, כשהוא חגיגי ונרגש.  הניח לפני חוברת של "העומר" וקרא:  "ידיים הרם, רשע, דרך-ארץ בפני צ'אצ'קס".  לא הבינותי מה קרה, אבל הוא פתח לפני את החוברת, ירחון ספרותי בעריכת ש' בן-ציון, והצביע על הסיפור הראשון:  "זוהי יצירתי!".  התחלתי לקרוא, קורא שליש עמוד, מתרומם ומכריז:  "לא אמת, אין זה סגנונו של צ'אצ'קס, כזבן שכמותך".  פתח צ'אצ'קס בצחוק:  "נו, חברה'מן, צדקת".  הצביע על דבר שני, גם בו הכרתי שאין זה מסגנונו, סגנון ה"מעשה ביכלך" בעברית.  מביט אני עליו, דוחה ממני את החוברת. הוא מחייך:  "העמדתי אותך בבחינה, צדקת.  עתה קרא את יצירתי באמת".  הוא הצביע על סיפור בשם "עגונות" ושם הסופר – עגנון.  התחלתי לקרוא ומיד הרגשתי בצ'אצ'קס, סגנון חי כדיבורו בחיים.  אמרתי:  "כן, כן, זה דומה.  אולם מוכרחים לקרוא את הספור במבטא האשכנזי הגאליצאי ומלעיל וכו'".  כשרצה לקחת ממני את החוברת, סרבתי להחזירה לו וקראתי את הסיפור עד תומו.  הוקסמתי ממנו.  צ'אצ'קס גמר בינתיים את ארוחת הערב שלו, גם פרחה גמרה את עבודתה.  ישבנו בצוותא ליד השולחן והמחבר קרא לפנינו את יצירתו, בלשונו, בסגנונו ובמבטאו.  גם פרחה הוקסמה ממנה.  הרימותי שתי ידי והכרזתי:  "נכנעתי!  אכן סופר אתה ועתידך, כנראה, נכון לפניך.  מוכן אני מהיום והלאה להתפאר, שהייתי ידידו של הסופר עגנון, יחי עגנון… "  אמנם משונה היה בעינינו הנושא ואף השם עגנון.  אבל די אם ש' בן-ציון קיבל יצירה זו לחוברת הראשונה של "העומר" כדי להתפאר בה ולהאמין בעתידו של צ'אצ'קס.

נ.ב. אין פותרים לחידה מן השבוע שעבר?

נ.ב.נ. עורכת יומן הרשת מאז היווסדו, נעה אורן, יצאה לטיול ממושך בדרום אמריקה, ואנחנו, שכבר מתגעגעים, מאחלים לה טיול מהנה!

על יעקובינה ("בת רוחמה") מאת שרה הירש

יום רביעי, מאי 13th, 2009

 במהלך קריאת הסיפור על יעקובינה שיניתי דעתי פעמים מספר לגבי המטרה הדידקטית של המחברת: אולי עוסק הסיפור בזכותו של אדם לבחור לו את דרך חייו, לא משנה באיזה גיל? האם עיקר הסיפור בתירוצים שממציאים אנשים לעצמם כדי להצדיק התנהגות שבה בחרו ממילא? האם מטרת הסיפור פשוט להפגין את גדולתה של הסופרת, אשר מצליחה לסחוף את הקורא להזדהות עם דמויות כה רבות, אשר מניעיהן סותרים? אולי זה סיפור על ערכי האמונה לעומת קדושת המשפחה? בבדיחות הדעת שקלתי אפילו כי מטרת הספור ללמד על הסכנות שבהתקפת "אדם באמצע" על תקשורות.

בנוסף, שקעתי בהרהורים אשר לא חשבתי שהיו חלק מן התכנית: מה חשוב יותר – קרבת דם או יחסים הנרקמים בין אנשים? במקרה של התעללות בילדים, האם עדיף לילד לקבל סיוע בביתו, בחיק משפחתו אשר פוגעת בו, או שעדיף להוציאו מחזקת הוריו? האם החלק החשוב בדת הוא הדרך בה אדם פונה לאלוהיו, ואיך הוא מגדיר את דתו, או שמה שחשוב זה איך הוא מתייחס לבני אדם אחרים בשם אותו אל? הדרך בה אתה מתפלל, או המניעים לכך והבנתך את שמאחורי המילים?

בסוף הספור כבר הבנתי כמה מן התשובות של המחברת, בת תקופת ההשכלה, לפחות לאותן השאלות שאכן נראה שהתכוונה שהקוראים יעסקו בהם. לא בכל העניינים אנו רואות עין בעין. בפרט, סדר העדיפויות הנחשף באופן בוטה בשלב ההתרה של הסיפור מדגיש את הפער בין ראיית עולמה של שרה הירש, בת תקופת ההשכלה, לבין ראיית עולמי החילונית המאוחרת ביותר ממאה שנה.

כמו-כן, נראה שלדעתה של המחברת, לסיפור סוף סגור, באותו מובן שסיפור המסתיים בהצעת נישואין הוא בעל סוף סגור. אך כפי שהבעיות האמיתיות מתחילות רק לאחר שמנסים לחיות יחד, כך גם אני נותרתי לתהות על גורל הדמויות, כאילו הותירה המחברת סוף פתוח: האם אדם שהתרגל להיות אכזרי יכול לחדול מכך, או שהאכזריות הופכת לטבע שני? האם יוכלו הגיבורים לסלוח זה לזה ולהמשיך בחייהם, או שהמאורעות יותירו צלקת בל-תימחה על נפשם?

בדרך כלל אני מחזיקה בדעה כי ליצירה ספרותית חיים משל עצמה. לקורא הזכות לראות ביצירה את שהוא רוצה לראות בה, ואין מוטל עליו לחוש ולחשוב את "הדברים אליהם התכוון המשורר בשירו". הגישה ההפוכה גורסת כמובן כי יש להכיר את הביוגרפיה של המחבר ואת המקום ממנו בא כדי להבין את הסיפור. במקרה זה, לאור הדידקטיות הברורה, חיפשתי בכל זאת אישור למשנה אשר נראה לי כי שרה הירש מנסה להטיף לה.  על שרה הירש לא מצאתי אף מילה, אך משנתו של אביה, הרב שמשון בן רפאל הירש , ידועה. לאביה, מתומכי ההשכלה, היו דעות ברורות בנוגע לחינוך ילדים וספציפית בנוגע לתפקיד האם בחינוך, נושא בו עסק במאמרו "כה תאמר לבית יעקב". איני יכולה להמנע מלחשוב שאולי שמה של הגיבורה, יעקבינה, סמלי וקשור לשמו של טקסט זה. 

הרש"ר הירש דגל בחינוך לצייתנות כוללת מגיל רך, אך הוא מדגיש גם את החשיבות שבהשמת דגש נכון על דברים: על ההורים להדגיש לדעתו את הערכים המוסריים, ולא להעניש בחומרה דווקא על הפסדים חומריים. בדיוק מקרה כזה מציגה שרה הירש ביחסי האם והבת:

נאנחה הביטה בה האֵם בחמלה מסתרת, ותרחץ כפיה ותוציא מארון המכלת חתיכת בשר הנשאר מיום האתמול, ותלט בגליון ותושט לבתה, בהעבירה את ידה על פני השלחן.

– קחי לך, ובלכתך בדרך-שובך תאכליהו.

יאקאבינא שלחה את ידה לקחת את המנה, אבל בהיותה עודנה כמתנמנמת נשמט הבשר מידה, ויפול אל קערת החלב אשר העמדה לפניה.

"אוי!" קראה מתנודדת, ואמה הניפה עליה יד ותכנה על פניה בתתה עליה בקולה:

– הה גולם, אין ידים לפעלך. מה תאכלי עתה? הן תלכי לכפר-חדש בנפש ריקה, בטרם סעדת את לבך, ולי אין עוד גם טפת חלב בבית!

יאקאבינא ירדה בשיחה.

– אמנם כן, חרוצה את לבכות כמעט תגע בך יד, אך לשום לב ולהזהר – לא תוכלי. אבל הרפי, לא עד עוד לבכות. השעה עוברת, ועליך למהר לכתך. קחי את קערת חלבי ואכלי, ואם אני לא אוכל היום פת שחרית אין רע, – ובדברה הגישה את קערתה אל בתה הבוכיה.

– אבל חדלי לבכות עוד, עד מתי תיבבי? אכלי נא ולכי, לבל תאחרי המועד.

יאקאבינא לא שלחה ידה לאחוז בכף. לשוא התחננה אמה, ותצו, ותרגז, ותצעק, לשוא; העלמה לא נעתרה להביא אוכיל אל פיה.

בערטהא נחמה מאד, ראתה ותבן כי לא טוב עשתה ביסרה קשה את בתה. לוּ למצער דברה אתה רכות וידידות, אולי נעתרה יאקאבינא ותאכל, ואולם גם אחרי אשר הכה לבה אותה על המכה אשר הֻכתה בתה מידה, היתה פקודתה קצרה וחדה. היא היתה כנואשת, נשפכה מררתה וכלו כליותיה בחיקה על כי עליה לשלוח את הילדה בנפש ריקה ורעבה בקרח הנורא האוכל מבשר עד עצם, ובכל זאת לא יכלה שנות, כי נחוץ להחיש את השמלה למקומה בעתה.

עם הדרישה לצייתנות מלאה, דגל הרש"ר גם בהפגנת חיבה, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת". בכך לוקה האם בסיפור.

– ילדה עניה – דובבו שפתי האם העצובה – מחר בבקר תאֻלצי ללכת אל הכפר בקור וקרה, אך אני מה? לא אוכל שנות, רגלי אני לא תשאינה אותי מרחק רב כזה.
בלי חפץ נשארה בּערטהא על עמדה ותתבונן אל בתה הישנה. מה יפה ומה נעימה היא! יפיה נסך רוח קסם על אמה, ותקרב אליה בלט ותשקה על מצחה. לוּ הקיצה יאַקאָבּינאַ ברגע הזה, ותרגיש כי נגעו שפתי אמה בה, האח! מה מאֻשרה היתה אז! אבל היא היתה שקועה בשנתה, והחלום נהג אותה אל בּעטי רעותה, ולפניה הגידה צרת לבבה, כי אמה איננה אוהבת אותה. ואף אמנם חידה היא, מדוע לא יכלה האשה הרכה והעדינה הזאת אשר אהבה מאד את בתה יחידתה, לדבר אליה נעימות? מדוע יכלה להראות את אהבתה אליה רק בהיותה בטוחה כי בתה לא תראה ולא תתבונן בה?"

גם לאחר שאני מודעת לחלקים ממשנתו של הרב אשר חלחלו במודע או שלא במודע לסיפור, נותר לי להתפעל מאפיון הדמויות הרגיש והמקסים. אפיון דמויות זה נעשה בשיטת "יהודי נוסע ברכבת". יהודי, לא אדם. אני לא יודעת לשים אצבע בדיוק על הטכניקה בה השתמשה שרה הירש, אך דמויות היהודים בסיפור מאופיינות בחן לעומק גם אם מוקדשות להן שורות בודדות, וברובן הן דמויות עגולות. דמויות הנוצרים, לעומתן, גם כאשר הן מופיעות במשך חלק ניכר מן הסיפור, בשום שלב המספר אינו יושב מעבר לכתפן, והן מרגישות שטוחות ותפאורתיות לאורך כל הדרך.