Posts Tagged ‘י"ל פרץ’

כאלה כבר לא עושים…

יום רביעי, יולי 24th, 2013

י"ל פרץ כותב על "מנורת החנוכה" שלו, ואני חושבת על החנוכיה (במילה המודרנית) של הורי. אצלו "מנורת-החנוכה הישנה […] את האריות הישנים, הצוחקים… את האילנות עם הצפור… את הירך המעוקמת, את הקנה האחד השבור למחצה.". אצל הורי שני עופרי נחושת קלל נושאים עינים השמיימה. ובחנויות אין אף פריט שמתקרב אפילו לפיתוחים העדינים בעלי המעוף שהיו מבצעים פעם בחנויות.

עשרות שנים אחרי שפרץ כתב על מנורת החנוכה, מילותיו יכולות היו להיכתב היום, ופרט לתעתיק הלועזי (דייט"ש, מוד"א) איש לא היה מרגיש.

על הליצן להיות עצוב

יום ראשון, יולי 21st, 2013

במסתו "הספרות והחיים", כותב י"ל פרץ (בתרגום שמשון מלצר) —

כבר אמרתי וחזרתי ואמרתי, שלפי טבעי אין אני לץ, אלא דוקא בעל-בכי, ורק פרנסתי השחורה שלי היא-היא שעשׂתה אותי לץ ומתלוצץ.

 

לנשק את הצורר

יום שישי, יוני 29th, 2012

י"ל פרץ מספר ב"דודי שכנא ודודתי יחנא" על ראש עיר (לא יהודי) שסירב להתיר נישואי קטינים, שהיו מקובלים בקהילה היהודית דאז, ועל התחבולה שחיבלו היהודים כנגדו:

היה ראש העיר צורר יהודים באמת, והתעקש לבלי תת לעשׂות חתונה בעיר בלי תעודת-נישׂואין. וכמובן לא יכול הצבּור לעמוד בגזירה הזאת, כי על- פי הדין אין נותנים תעודת נישׂואין לקטן וקטנה, ואם יחכה אדם מישׂראל עד שיגדלו בניו, לא תהיה לו נחת מנין ונכד, חס ושלום! והיו עושׂים את החתונה בסתר. אך צורר היהודים היה חוקר ודורש, ומעניש. כבוא איזה חתן או כלה מעיר אחרת, שלח לקרוא להם; קודם שאל לתעודת-מסע, ואחרי-כן בא אתם בדברים והשתדל להציל מפיהם דבר אמת: מתי היתה החופה, בכאן או במקום אחר, וכדומה.

מעצמו מובן, שעל-פי הרוב כילה עמלו לתוהו, כי החתנים לא יכלו דבּר בלשון בני אדם כמוהו והיו מושכים בכתפיהם הרזות, לאמור: איני יודע מה אתה שׂח… והכלות לא באו אליו מעולם, כי אין זה מן הנימוס, אך לקחו נערים מן השוק, הסתירו פאותיהם לאחורי אזניהם, הלבישום כלי נשים, והם עמדו לפני הצורר במקום הכלות… ולא חששו לאיסוּר, לפי שלא נתכוונו, חס ושלום, לדבר עבירה. והנערים נבחרו מן המחוכמים, ולא אחד מהם קבּל מהצורר מגדנות בעד נשיקה קלה…

עדכון אוקטובר – הרהורים על סף שינה

יום שני, אוקטובר 6th, 2008

שנה טובה!

החודש הצטרפו למאגרנו שני יוצרים חדשים: ישראל חיים טביוב (עיתונאי, מחנך ומתרגם, 1858-1920) ויוסף ריבלין, מראשי הקהילה היהודית בירושלים וממנהיגי יוזמת היציאה מהחומות (1837 לערך – 1896).
טביוב כתב דרמה וכן תרגם מחזות מאנגלית לעברית. מניפהּּ של לידי וינדרמיר מאת אוסקר ויילד בתרגום טביוב הצטרף החודש למאגר, ומומלץ מאוד לקרוא. שימו לב שהמילה שבחר טביוב בתרגום היא מניף, ולא מניפה כפי שאומרים היום!

כמו כן נוספו החודש כרך רביעי ואחרון של הרומן "התועה בדרכי החיים" מאת פרץ סמולנסקין; שירים נוספים מאת עמנואל הרומי ויוסף זליגר; מסה אודות מיכה יוסף ברדיצ'בסקי מאת י"ח ברנר; המסה "לבירור רעיוננו מיסודו" מאת א"ד גורדון, הבוחן את רעיון הציונות ותחיית עם ישראל בארץ ישראל; "אוכלי לחם העצבים", מאמרים קצרים מאת מרדכי בן הלל הכהן אודות מצב היהודים ברוסיה בשנות ה-70 של המאה ה-19; מאמרים אודות ענייני השעה באקטואליה מאת משה בילינסון, ועוד!

כמו כן התפרסמו מספר חיבורים מאת י"ל פרץ.
מתוכם בחרתי הפעם לצטט אחד, שבאופן מעניין נתקלתי בו לילה אחד כשלא הצלחתי להרדם. שמו "הרהורי שכיב מרע", וכולו מורכב מהמחשבות המתרוצצות על סף שינה.

הוי הספקות והספק-ספקות…
מחשבות של אדם פורחות, וסגולה לזה: להניח עליהן איזה משׂא… איזה משׂא של ספר קדמון; הספרים שבזמן הזה אין בהם כדי משׂא, והעיקר – של איזה קדמון גדול, קדמון בטוח, טורא שבטורא, שיש בו שעוּר משׂא להכביד על המחשבות הפורחות… להכריען…
וספרים אָיִן…
גם הם אצל הרצען!
ובלי ספרים הנני כספינה מטורפת בים…
אין עוגן להחזיק מעמד, ואין נס, ואין משוֹט, ואין מלחים אנשי חַיִל להוליך את הספינה, אלא מחשבות מטורפות…

[לקריאת הקטע המלא, לחץ כאן.]

נחום סוקולוב על יצחק ליבוש פרץ

יום שני, אוגוסט 18th, 2008

י"ל פרץ (1851-1915) היה מחשובי הסופרים היהודים בתקופת ההשכלה המאוחרת. הוא כתב סיפורים ושירים בעברית וביידיש, ותיאר את חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה, פשוטי העם והחסידים. הוא היה אהוד כל כך, שבהלווייתו נכחו על פי המסופר 100,000 איש.

נחום סוקולוב הכיר את פרץ מנערותו, ובקטעים הבאים, מתוך ההספד שכתב עליו, הוא מתאר את דמותו המיוחדת.

חזיתי כבר אז את פרץ חזות-הכל, גלוי ומפולש בכל סגולותיו וגווני אופיו, אחת מהנה לא נעדרה; שרשיהן כבר אז יחד בו נפגשו, אחד באחד נגשו, ועוד הכל היה בלול יחד, כמו בסיר נפוח, עפר לא מוצק, מחפורת שלא נדע בה הדקר, מעין חתום. רק גידי זהב נוצצו למראה עין חודרת, ונטפים כאגלי טל נראו; אבל זה כבר היה פרץ! כבר עפו רעיונותיו כשרפים, לא ייגעו, לא ייעפו, כבר זעים בעים רוחו, כבר היו ברקיו חציו, וחזיזים מבטיו, כבר דרכה נפשו עוז, שאפה, נכספה, ודמו כבזק רצוא ושוב בקרבו. מה היה אז פרץ? לא חובש בית המדרש, ולא עילוי, לפי משפט הימים ההם, ואף לא משכיל מצוין; ידיעותיו היו מלוא הכף, קרא מעט, ושנה מעט מן המעט, לא שקד על ספרים, אף לא ראה הרבה בחיים, לא חלק לו בדקדוק – ואז חק היה למשכיל להתמחות בדקדוק! – ותלמוד כמעט לא למד, גם בלה לא בלה זמנו ללמוד שפות, ולקרוא ספרים הרבה – אבל הוא כבר היה אז יקר-המתת, הוא כבר היה אז – שרף, לפיד אש מתלקחת ושלהבת-יה. הוא היה איש, אשר אלהים אהבו, ועלמות אהבוהו: בנות השיר נשקוהו, הוא היה אדם מרגיש. כן! אולי זאת היא המצויינת שבסגולות, אולי זה הוא חותם התכנית של נפש נפלאה: אדם מרגיש! כלום יש אדם שאיננו מרגיש? למה הדבר דומה? למי שאומר: פלוני פורט על פי נבל, או פלמוני מתאר בשרד – ולא אמר כלום. ראש דבר: איך פלוני פורט על פי נבל, ואיך הוא מתאר. הכל מרגישים, אבל לא הכל מרגישים באופן אחד. יש מי שמרגיש את זעזועי קיבתו, ויש מי שמרגיש גם את אנחות הפרחים ואת צער האזוב הנרמס; יש מי שמרגיש בעד עצמו, ויש מי שמרגיש בעד הדור כולו, אף בעד הדורות שעוד לא נולדו, וזה הוא המשורר!

היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סבה מחוץ; הסבה היתה מבפנים: ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות. לפני כבודו ענוה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן-רשף; ככה היה האיש! יהודי זה היה לפעמים מלא עוז, כאלף כלי תותח, שצף קצף, רעם ונהם, בלהות שאול וחתחתי תפתה ובעותי לילה, לבת חשק, יקוד אש אהבים, ולפעמים רב חן ורב קסם כזמירת ילד, אך תפל ומורגל ומשעמם לא היה אף בתקופה אחת של ימי חייו, יום-יומי וחול לא היה אף רגע אחד ברגעי הויתו הרוחנית. הוא היה פוזז ומתגלגל גלגולים בכשרונותיו ובחזיונותיו.

[…]

הדברים שהיו מעוררים ביותר את רוחו של פרץ היו דווקא הדברים מעולם היהודי הפשוט, וזאת תכונתו, כך היה מוכן, ולזאת גרמו כל מסבות חייו, שאמנם לא היו מרובי-הגוונים. פרץ היה כמעט "יושב אוהל", ואת העולם הגדול לא ראה. הישיבה במקום אחד היתה יפה לו, ואני מזכיר זאת לשבחו, ולא לגנותו. מי שרוח יתרה בו איננו מצווה ועומד לנסוע ולראות הכל בעיניו. הרי אנו כותבים גם ע"ד העבר, ואת העבר הלא בודאי לא ראינו! כי שקספיר לא ראה את וויניציה ואת ווירונה, ואף על פי כן תאר אותן ב"אותילו" וב"רומיאו ויוליה" לא רק כהויתן, אלא עוד יותר – כהויתן האידיאלית – כמעט וויניציאה של מעלה, ווירונה של מעלה – הכל יודעים. אבל אפילו שילר לא ראה שאת שוויציה, שהיתה כ"כ סמוכה, והיה מתאר אותה כמו חיה ב"וילהלם טל". כמה פעמים קנאתי בפרץ! אדם פשוט שכמותי צריך לשוטט כל ימיו ולתהות כל ימיו על מראה זה ועל מראה אחר, ופרץ היה סוקר לפעמים ברוה"ק או מעין רוה"ק: בכשרונו מסוף העולם ועד סופו. האמינו לי, הרבה פעמים אני מתפלל: רבש"ע, סגרני נא סגור לאיזה שנים בד' אמות שלי; אבל תפלה זו איננה "עושה" אפילו "מחצה", ושוב אני אומר: אין לאחוז באומנותו של בעל מגיה כלפי הקב"ה: יש לו לכל אחד גזרה קדומה שלו, תכונה שלו, קלסתר פנים שלו.

לפעמים הייתי נכשל גם אני בחקירות והשערות ממין: כיצד היה – אילו… ואילו היה כך… וכך. הרבה פעמים שאלתי את עמני: איש כפרץ, בכשרונו האדיר, אילו היה גם באותה מדה מומחה מובהק בעברית, ובקי בחדרי ספרותנו העתיקה והחדשה; אילו הגיע על ידי למוד מתמיד למדרגה הגונה של שלימות כזו; אילו קלט לתוך עצמו את ההיסטוריה העברית עד כדי הכרת כל פרקיה והרגשת כל מאורעותיה וזרמיה וזעזועיה, כמו שהיה בעניני הזמן ההווה, ובאותו תחום של יהודים שהוא הכיר והרגיש; או – איש כפרץ, אילו סגל לעצמו ידיעת שפה חיה של עם חי ומסודר ועובד בקרב ארצו עד כדי בטוי כל דעותיו, השקפותיו והרגשותיו; או – תביעה יותר קרובה ויותר מן הענין – אילו ידע את כל עם היהודים בהוה למדינותיו ולמפלגותיו, עם כל חייו הפנימיים הטמירים – איזה נפלאות היינו רואים! איזה יצירות היה יוצר! – אבל שבתי וראה, כי חקירות והיכי תמצי'ים ממין זה הם דברי רוח. אפשר, כי בתנאים כאלה לא היה יכול לתת לנו אפילו מה שנתן. פרץ צריך להתקבל כמו שהיה – וזה די.

[לקריאת כתבי י"ל פרץ העבריים, לחץ כאן].


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.