Posts Tagged ‘ישראל בלקינד’

אורווה שכזו…

יום שישי, יולי 27th, 2012

בזכרונותיו מימי הקמת המושבה גדרה, תחת השלטון העות'מני, מספר ישראל בלקינד איך הקימו אורווה, בשיטה שמזכירה את שיטת חומה ומגדל מימי המנדט הבריטי:

קרב החורף השני [תרמ"ו], קרבה עונת העבודה. ה' מויאל צוה לקנות סוסים וכלי חרישה. אבל פה התעוררה שאלה, איפה יעמדו הסוסים? ידוע הוא מקדמות דנא כי קרבנות אפשר לדרוש מבני-אדם, אבל לא מבהמות. אנחנו יכלנו לשבת בצריפינו הצרים והקרים, בבנינים אשר היו נועדים לחמור או לתרנגלות, אבל לסוסים לא יכלנו למצוא מקום. הם לא יכלו לעמוד תחת כפת השמים. הם יכלו להצטנן ולמות, הם יכלו להגנב.

היה אפוא נחוץ לבנות ארווה. אבל איך להשיג על זה רשיון? ונבוא אז אל הרעיון לבנות ארווה באותה השטה כמו שעשינו את התנור. אם היה אי-אפשר לבנות קירות אבן, היה אפשר לחפור בור ולכסהו בגג … חשבנו בראשונה כי אם נקח פועלים ערבים, נעשה את הדבר במהירות יותר גדולה, אבל כפי הנראה הרגישו יושבי הכפר כי מתרחש איזה דבר ו"חילים", לאמור שוטרים רוכבים, באו ויגרשו את הפועלים הערבים וגם אסרו אחדים מהם. אז יעשו זה האכרים בעצמם.

הם חפרו בור עשרים מטר ארכו, חמשה מטרים רחבו ומטר ועוד עמקו. בינתים הכינו בראשון-לציון את הגג ויעבירוהו לגדרה יחד עם מספר הרעפים הנחוץ, ובלילה אחד העמד הגג על מקומו, ויהיה הבור לארווה נהדרה ורחבת-ידיים!

הערבים לא האמינו למראה עיניהם כאשר ראו את הבניין החדש, ופקידי הממשלה לא יכלו לעשות מאומה, כי חוק הוא בתורכיה כי דבר בנוי אסור להחריב. הגג היה די גבוה, ובינו ובין התקרה היה מקום גדול למען התבן, אשר הוא יחד עם שעורים המאכל העקרי של הסוסים. מלבד זה סדרו חדר באורווה למטה, אשר בו יכלו לגור ארבעה צעירים, וחדר כזה תחת הגג, אשר בו התישבה משפחה שלמה.


נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!

בלקינד מפגין כשרון פיננסי יוצא מן הכלל

יום שבת, מאי 22nd, 2010

בהיות הבילו"יים בדרכם לפלשתינה-א"י, מספר ישראל בלקינד ב"נתיב הבילו"יים", אתרע מזלם וכל כספם המשותף נגנב:

…אחרי זמן קצר באו להעירני ויבשרוני את הבשורה הרעה, כי נגנבה קופתנו מאת הגזבר. עלי היה צריך ללכת אל רב-החובל לספר לו את הדבר, אולי יוכל למצוא את הגנב ואת הגנבה, אך רב-החובל לא יכול לעשות כלום. הוא אמר לי, כי לו קרה הדבר בעת אשר האניה היתה שטה בלב ים, אולי היה הוא יכול לעשות דבר מה, אף-כי על מטבעות אין שום סימן ואת הארנק יכול הגנב להשליך הימה. אבל בעת ההיא היתה האניה עומדת בנמל, וסבלים ומנהלי סירות היו עוברים ממנה אל היבשה ומהיבשה אליה. "קרוב לודאי", אמר הוא לי, "כי הגנב עם שללו כבר נמצא בעיר וקצרה ידי להשיגו"…

אפשר לתאר את מצבנו הרע והמסכן. לשוב העירה לא יכולנו, כי הלא שם לא השארנו הרבה כסף, ועוד היתה סכנה כי נפסיד את כסף מחיר הכרטיסים.  צרכי אוכל אשר קנינו יכלו להספיק לכל היותר לשלשה ימים – ועלינו היה לנסוע עד יפו שבעה ימים…

והנה קרה לנו פשוט נס. על האניה נמצא אתנו צעיר אחד, מר ראובן יודלביטש אשר נסע לארץ-ישראל במחשבה להאחז בה, ובאמת היה הוא אחרי כן לאחד ממיסדי ראשון-לציון. הוא הלוה לנו מאה רובל ויצאנו בזה מחרפת רעב ומכל יתר התלאות אשר נשקפו לנו.

אף שבלקינד מדבר על הלוואה, מסופקני אם יודלביטש זכה לקבל את מאה הרובל הללו בחזרה…  כך או כך, עם הגיע הבילו"יים לנמל יפו, מפגין בלקינד היטמעות מרשימה במרחב:

עם צאת השמש בגבורתו [ביום 6 ביולי 1882] נראתה לנו העיר יפו בכל תפארתה והדרה. הנה כבר השלך העוגן ועשרות-עשרות ערבים אשר באו אל אניתנו בסירותיהם הקלות קפצו ברעש והמולה רבה על מכסה אניתנו. הראשון מן היהודים אשר עלה על האניה לפגשנו היה ישראל דב פרומקין, אשר היה עורך העתון היחידי אז בירושלים ובכל הארץ, "החבצלת". על החוף חכו לנו כל נכבדי יפו ובראשם מר ליבונתין, משפחת פינברג ועוד רבים.

מר ליבונתין הכניסנו אל לשכת "ועד חלוצי יסוד המעלה" אשר יסד ושם כבדנו בארוחת הצהרים. אחת משאלותיו הראשונות היתה "כמה כסף הבאת" "כסף?", עניתי לו, "אינני צריך להביא. כספנו נמצא בקושטא בידי הועד המרכזי של אגודתנו והוא יבוא בכל רגע אשר נצטרך לו". ותיכף ומיד הראיתי כשרון פיננסי יוצא מן הכלל ואלווה ממנו, ממר ליבונתין, מאה פרנק זהב…

רומולוס, קאמילוס, ומאריוס של ראשון לציון

יום רביעי, מרץ 31st, 2010

בספר זכרונותיו "בנתיב הבילו"יים", בעת שהוא מגולל את הקשיים בימי הקמת ראשון לציון, עורך ישראל בלקינד הקבלה מקורית:

אי-אפשר לי ברגע הזה לבלתי לזכור את דברי ימי רומא. כידוע נוסדה העיר הזאת על-ידי קבוצת אנשים, שלוש מאות במספר, אשר בראשה עמד רומולוס, ולכן נחשב רומולוס למיסד רומא.  עברו שלש מאות ששים-ושלוש שנים, ומצפון איטליה הופיעו הגלים אשר לכדו את העיר רומא וכמעט שמו קץ לממשלתה ולגדולתה. אך אחד מבניה הגבורים, קמילוס, הצליח לאסוף חיל ולהפיח בו רוח גבורה ויך את הגלים מכה נצחת וישיב לרומא את כבודה. לכן עטרוהו הרומאים בשם הכבוד מיסד רומא השני.  שוב עברו מאתים שמונים-וארבע שנים; מצפון אירופה הגיעו לאיטליה הקימברים והטבטונים.  בזמן קצר הכו הם ששה צבאות רומא אחד אחרי השני, ורומא היתה שוב על עברי פי-פחת. אך שר הצבא הרומאי מריוס הצליח סוף-סוף להכות את האויבים החדשים ולהציל את רומא ואת ממשלתה. לאות תודה וכבוד נתנו לו הרומאים את השם מיסד רומא השלישי.

את שלש התקופות האלה רואים אנו גם בדברי ימי ראשון-לציון. קשה היה הצעד הראשון, קשה היה לארגן את החלוצים הראשונים ולקנות את האדמה למען המושבה, ויבוא ליבונתין הזקן ויעש את הצעד אשר נדרש ממנו ויקבל מאת חבריו את שם הכבוד מיסד ראשון-לציון. האדמה נקנתה, אבל התנאים החדשים הפריעו בבנין הבתים, ובלי בתים היתה המושבה נחרבת. אז עמד בפרץ יהודה ליב חנקין, ובמרץ גדול נגש לבנין ביתו ובזה הכריח גם את חבריו לעשות כמוהו. אין ספק כי לו, לחנקין, היה צריך לתת את שם הכבוד מיסד ראשון-לציון השני.  אבל [האכרים] היו חלשים, עניים, חסרים היו להם האמצעים החומריים לקיומם, ומי יודע מה היה גורלם וגורל מושבתם לולא הופיע להם המושיע הגדול, הנדיב הידוע, ואת המושיע הזה הביא להם יוסף פינברג. האין זה מן הצדק לקרוא לו, לפינברג, בשם הכבוד מיסד ראשון-לציון השלישי?


נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!

גם זבל עולה כסף

יום רביעי, מרץ 10th, 2010

עוד מזכרונות ישראל בלקינד:

מצב המושבה החל להשתנות לטוב אחרי אשר בקר את המושבה מר אליהו שיד, מי שהיה במשך שנים רבות המפקח העליון על מושבות הנדיב. הוא בא בלוית מי שהיה פקיד ראשון, מר אוסוביצקי, והגנן הצרפתי קבלן, וירא את לחצנו ואת דחקנו. [אך] שמע את אשר ספרנו לו על אודות מצבנו הרע, ותהי ראשית מעשהו לתת לנו מתנה בשם הנדיב שש עגלות גדולות, כל עגלה לזוג סוסים. וכיון כי לכל אחד מאתנו היה רק סוס אחד, היתה העגלה משותפת לשני אכרים.

המתנה הזאת היתה לנו נחוצה מאד והביאה לנו תועלת רבה. אחרי שנה אחת של עבודתנו נוכחנו כי אדמתנו בכלל היתה טובה מאוד, אבל נחלשה מדי ודלה על-ידי הערבים, בעליה הראשונים, אשר נצלו את כל כחה. היה אפוא נחוץ לזבלה. וזבל היה הרבה מאד בסביבותינו. הערבים אינם מזבלים את אדמתם. כל הזבל של הכפר מתאסף ערמות ערמות אצל הבתים; מעט מעט ריחו הרע יפוג, ואז ישמשו הערמות האלה לבני הכפר למקום לאספותיהם הרגילות בשעות הפנאי, אשר בהן ידברו אודות העולם וכל שאלות הפוליטיקה, הפוליטיקה המקומית והפוליטיקה העולמית.

בראשונה היו הם מרשים לאכרים היהודים לקחת זבל כאוות נפשם. אבל מעט מעט למדו לקחת גם כסף בעד הזבל. סביב לכפר קטרא היו ערמות זבל גדולות מאד, ואנחנו לטשנו את עינינו להן, ואדיר חפצנו היה להעביר את הזבל הזה על אדמתנו. אבל לזה היו נחוצות עגלות, ואת העגלות האלה קבלנו מאת הנדיב!

מהרנו, כמובן, למען להשתמש בהן. שלמנו לשכנינו סכום כסף בעד ערמה גדולה אחת ותכף הסתערנו עליה בסערת מלחמה. כל אחד השתדל להגדיל עד כמה שאפשר את מספר עגלות הזבל אשר יביא על אדמתו, ולכן היו עובדים מהבוקר השכם עד שעה מאוחרת בלילה, והעבודה היתה קשה מאוד! אצל הערמה לא ראו את האנשים, כי ענן כבד של אבק שחור היה מקיף מסביב ומכסה את הפנים וכל חלקי הגוף, היה נכנס אל תחת הבגדים ואל תוך הפה והנחירים. חשך משחור תואר העובדים, והיורק ירק בליל שחור, אשר היה יוצא מתוך נקבי ריאתו. ואם יחשוב הקורא כי בערב יכלו לקחת אמבטיה, להתרחץ ולהחליף את הבגדים ואת הלבנים, אינו אלא טועה. כי גם לעתים קרובות מאד לא היה די מים לרחוץ מעט את הפנים ואת הידים. עבודת פרך עבדו הגדרתים במשך הקיץ, אבל השיגו את מטרתם. אדמתם הוטבה הרבה ותוכל לתת ברכה רבה לבעליה-עובדיה.

זמנהוף על המיסיסיפי

יום שלישי, פברואר 16th, 2010

ישראל בלקינד מספר בזכרונותיו על הסופרים שהוא וחבריו קראו בנעוריהם:

על כל בני הנעורים חביבים מאד הספרים של שני סופרים אמריקאים, מיין-ריד ופנימור קופר, שכתבו על חיי החלוצים באמריקה בעת אשר היתה כמעט שוממה ויושביה מעטים. השפעת הספרים האלה על הצעירים היתה כל כך גדולה, עד כי זוכר אנכי כי תלמיד הגימנסיה אשר בה למדתי ברח לאמריקה (מובן כי השיבו אותו מהעיר הקרובה!), ומקרים כאלה קרו גם בערים אחרות.  השפעת הסופרים הללו היתה נכרת גם על העסקנים הצבוריים אשר חלמו אודות ישוב היהודים באמריקה.

מר גמזפון גמר, למשל, את מאמרו הראשון במלים האלה: "להתראות, עמי היקר, באהל על שפת מיסיסיפי!" וצעיר אחד בימים ההם, פטרוקובסקי שמו, אשר כבר עבר את האוקינוס, כתב לעתונים מכתבים שבהם תאר את מעשי גבורתו בחייו החדשים ואת מלחמותיו עם ההודים (אינדיאנים) אדומי-העור, הכל בנוסח מיין-ריד או קופר!

אותו "גמזפון" הוא מחברו של מאמר שעודד הגירת יהודים לארה"ב; המאמר פורסם ב"ראזסוויט" — כתב-עת יהודי בשפה הרוסית.  דומני ש"גמזפון" הוא שם עט שמסווה באמצעות שיכול אותיות את זהות מחברו, הלא הוא לודוויג זמנהוף (ובתעתיק הרוסי "זמנגוף").