Posts Tagged ‘לוינסקי’

לוינסקי מדגים איך להתייחס לתשובה שלילית מהעורך

יום שישי, מרץ 7th, 2014

הזכרנו בעבר את דרכו של אחד העם בעריכה, והנה עוד אשנב אליה: ברשימת הספד שחיבר אחד העם על אלחנן ליב לוינסקי (גם כתביו מצויים במאגרנו), הוא נזכר בפיליטון מסדרת "מחשבות ומעשים" שלוינסקי שלח אליו (בהיותו עורך כתב העת "השילוח"):

[לוינסקי כתב] "שולח אנכי לך את "מחשבותי ומעשׂי" לחוברת השמינית. הפעם נכנסתי לרשותי, כי לא כתבתי דברים בעלמא, רק בדבר ענינים שנעשׂו באמת בארצנו פה… אם ימצאו דברי חן בעיניך ותסכים להם, הרי זו היא הפרוגרמא שלי גם לימים הבאים. כמדומה לי, שזה דרכּי הנכון. לכל הפחות, לזה כּוַנתי מתּחלת כתיבתי. אם תסכים גם אתה לפרוֹגרמא זו, הרי אתן לך גם לחוברות הבאות ככה"…

והפוליטון הזה, שראה בו לעווינסקי מעֵין פּרוֹגרמא לימים הבאים והיתה דעתו נוחה ממנו כל-כך, – לא מצא חן בעיני ולא הדפסתיו. כי הענינים אשר דבּר עליהם נראו לי קלי ערך ביותר ובלתי ראויים להרבות עליהם דברים במכ"ע חדשי.

מקרים כאלה קרו לי, במשך שנות עריכתי את "השלח", גם עם סופרים אחרים, ידועי-שֵם פחות או יותר, ועל הרוב ראה בזה המחַבר "עלבון" לכבוד שמו, ויש שלא הוסיף עוד לשלוח דבריו אלי, ויש גם שנהפך לאויב ל"השלח" ועורכו יחד, אבל לעווינסקי, שהיה אז כבר בכיר הפוליטוניסטים העבריים וחביב-הקהל – כשהודעתיו, שפסלתי את הפוליטון הזה, היתה זאת תשובתו:

(25 אפריל 1887).

"שבתי הביתה ומצאתי את מכתבך. ואנכי לא אצטער מאוּמה על כי לא תוכל להדפיס את דברי. מעודי לא הצטערתי על מה שלא נדפס; אדרבא, יש להצטער על מה שנדפס, ועל "לא", כידוע, לא נתחרט. העיקר היה הפעם – מעֵין פּרוגרמא. הן עלי לכתוב "מחשבות ומעשׂים" מדי חודש בחודש, ואם כן עלי לדבּר על המחשבות והמעשׂים בחודש הזה, ואיה נקח מחשבות ומעשׂים אחרים, אם אינם ברוסיא? אם יעלה בידי, אכין "מעשׂים" אחרים לחוברות הבאות. אבל איה נקח חומר לימים הבאים? הנה כי כן, תבן לא תתן לי, לא תרשה לי, ולבֵנים תאמר לי לעשׂות"…

וקוראי "השלח" יודעים, כי דאגתו זו היתה דאגת שוא. הוא מצא לו תמיד "תבן" די צרכו ולא חדל לעשׂות "לבנים" נאות ל"השלח" מאז ועד יומו האחרון, וכבר העירו רבים ממספידיו, כי בכל עת צאת חוברת חדשה, היו "מחשבות ומעשׂים" נקראים ראשונה, והכל, אף אלו שהיו מטרה לחצי לעגו, התענגו על שׂיחתו הנעימה, על ה"הומור" המתוק והטוב, מבלי להרגיש כאב בעקיצותיו.

אחד העם מתבדח [על חשבון רבניצקי]

יום שלישי, פברואר 17th, 2009

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

ווארשא, כ"ב סיון תרנ"ו (יוני 96).

בקבלי מכתבך האחרון וקראתי דבריך ע"ד מאמרי בשביל ה"פרדס", אמרתי אל לבי: הבה אאזור כגבר חלצי ואקיים נפש אחת מישראל (הלא כך אמרת: כי בנפשך הוא). אך כעין הקדמה, צריך אני לבאר לך סדר יומי:

בבוקר אקום בשבע שעות, ועד שמונה אני כותב מכתבים פרטיים, פעמַיים בשבוע – לביתי ובית אבי, וביתר הימים – לשאר אוהבַי ומכירי הפונים אלי במכתביהם. אחרי כן אשתה טהע ואקרא לפעמים קריאה קלה, מכ"ע או איזה ספר. ובתשע ומחצה אלך לבית "אחיאסף" ואשב שם כל היום (מלבד שעה ומחצה לארוחת הצהרים) ואשוב למעוני בשמונה או שמונה ומחצה בערב. ועד שאגמור ארוחת הערב ושתית הטהע תעבור שעה ויותר. אז אצא לשאוף רוח מעט בגן העיר, ובאחת עשרה אשוב לביתי. זה הוא משפטי יום יום.

ובכן, כאשר נדבה רוחי להציל נפשך משחת, החלטתי לקום כל יום בחמש שעות ולהקדיש שתי שעות לעבודת ה"פרדס" עד שאגמור המלאכה. וביום ב' שעבר החלותי. התגברתי כארי וגזלתי שתי שעות משנתי, ובחמש ומחצה כבר ישבתי אל שולחני ועטי בידי, ובשבע שעות הנחתי עטי מידי – והנייר נשאר חלק כשהיה. כי ראשי היה כבד עלי ממיעוט שֵנה, וכל השתדלותי לא עמדה לי לאסוף מחשבותי כראוי ולסדרן בדברים. ביום ההוא לא כתבתי עוד מכתבים פרטיים וגם עבודת "אחיאסף" התנהגה בכבדות, כי הייתי חש בראשי כל היום.

אז ראיתי, כי קשה לשנות מן המנהג, אחר שעברו עלי רוב שנותי ולא הייתי ממשכימי קום, וגמרתי בלבי להקדיש לך שעות הערב. ואתמול היה הערב הראשון אשר לא יצאתי לשאוף רוח אחר עמל היום, כי אם ישבתי כלוא בחדרי וחשבתי מחשבות ע"ד ה"פרדס". מתחלה חשבתי ע"ד הנושא אשר אבחר למאמרי, וכשהעמקתי לחשוב בו, ראיתי, כי אין בי די כח במצבי עתה לבארו כראוי, וגם הספרים הדרושים לזה, שישנם באוצר ספרַי בביתי, לא ימָצאו פה. שבתי וחשבתי ע"ד נושא אחר – וראיתי, כי גם הוא דורש ספרים, ועוד יותר – רוח נכונה ודעה צלולה, ויותר שהעמקתי לנתח את הענין ולהתבונן במצב נפשי עתה, יותר הוברר לי, שאינני מסוגל עתה כלל וכלל להוציא מתחת ידי מאמר מתוקן כל צרכו: עוד לא קמו לדממה הסערות שהרעישו את לבבי בעת האחרונה, עודני "קרוע ומורתח", תלוי ועומד בין קצוות רחוקות ומתנגדות, ולא אדע מה יֵלד לי יום מחר.

ואני אינני סופר "בחסד עליון", היושב אל השולחן בנוח עליו הרוח וכותב וכותב כמעין המתגבר. בזעת אפים ובעמל נפש אכתוב מה שאכתוב, ושמעתתא שלי בעי צלותא. בקצרה, באתי לידי הכרה ברורה, כי אם לא אחפוץ להניח מקומי שרכשתי לי בספרותנו ולאבד עולמי בשעה אחת, עלי לחדול מכתוב "עד יעבור זעם". אין ספק אמנם בעיני, כי עוד יבוא יום ואלמוד ואכתוב אולי יותר מאשר לפנים, אבל ה"פרדס" לא יוכל לחכות ליום ההוא, כי לא קרוב הוא. אתה לא תוכל לצייר בנפשך, "שיוכל לצאת ספר הפרדס בלי מאמר אחד העם", ואני עוד פחות מזה אוכל לצייר לי, שיוכל מאמר "אחד העם" להיות מן הגרועים שב"פרדס", ולא אחפוץ בשום אופן ליתן מקום לקוראים ומבקרים לאמור: תש כחו של "אחד העם". אקוה, כי לא תחשוב לי לחטאה מה שכבודי הספרותי יקר בעיני, ומה גם שיש בזה צד מוסרי יותר "דק": לא אחפוץ שיאמרו גם עלי, כי "שורש נשמתי היתה המטבע", וכשכלתה המטבע, נפגמה הנשמה ופג טעמה.

הנה "לוח אחיאסף" עומד לצאת, והדין היה נותן, כי עלי להשתתף בו ביחוד, משני טעמים שיש בו מה שאין ב"פרדס". ראשונה, הלא הכל יודעים, שאני עתה עורכו, וכבר קבלתי מכתבים מאיזו סופרים השואלים, במה עוסק מאמרי בה"לוח", כי לא יוכלו לצייר לעצמם, שאערוך מאסף ולא אכתוב בו בעצמי. וזאת שנית, להוי ידוע לך, ידידי, אם לא תדע עוד, – כי איזה עשרות רו"כ עושים רושם עתה בחשבונותי הפרטיים, ואם הייתי כותב איזו עמודים ב"לוח", הלא הייתי משתכר סך "הגון" כזה. ובכל זאת, למרות טעמים "נכבדים" כאלה, יֵצא ה"לוח", ושמי לא יהיה בקרב סופריו.

הנני מקוה, כי אם תתבונן בכל זה לא כעורך ה"פרדס", כי אם כאוהב ורֵע, תודה גם אתה, שהצדק אתי, ולא תוסיף עוד לצערני. כי אמנם צער גדול אתה גורם לי, בבקשך מאתי דבר שהייתי רוצה לעשות והייתי מחויב לעשות – ואיני יכול לעשותו.

ו"נפשך" מה תהא עליה?

התבוננתי בשתי ה"סכנות" הנשקפות לה וראיתי, שאינן "מסוכנות" כל כך. הראשונה, דבר המודעה שהודעת בה את שמי – זה בודאי מעט "שוֹקינג", ואתה זוכר בלי ספק, כי כששאלתני על זה קודם נסיעתי, אמרתי לך, שאיני יכול לקבל עלי אחריות הדבר. אך מה שעשוי – עשוי, ואין הדבר נורא כל כך. הלא כבר מלומד אתה בנסיונות כאלה. הן גם במודעתך ע"ד ה"פרדס" השני קרה לך "מקרה לא טהור" כזה ביחס אל לווינסקי, וקהל חסידיו של לווינסקי הלא גדול בהרבה משלי, ובכל זאת לא שלחוך על זה לארץ גזרה, וה"פרדס" השני נמכר לא פחות מן הראשון. נקוה איפוא, כי כן יהיה גם ביחס אל השלישי.

והסכנה השניה, בדבר המקום הפנוי שאין לך במה למלאותו, אפשר גם כן להרחיק בנקל. עליך אמנם להחזיק במנהגך לפתוח את ה"פרדס" באיזו דברים של אחד הסופרים זולתך מן הידועים לקהל. ואני חושב, כי רבי מֶנדלי יחיה יקח עליו הפעם את הטורח הזה ויכתוב שלשה או ארבעה עמודים מעין פתיחה או הקדמה. הן הוא ת"ל שוקט על שמריו ובגולה לא הלך, כמוני, וה"פרדס" השלישי גם בלא זה פרדסו של רבי מנדלי הוא, כי חלקו גדול פה הרבה מבשנים הקודמות, ולא יאונה לו כל רע חלילה, אם יוסיף עוד איזו עמודים בראשיתו. ואקוה, כי המקום הזה, בפתח ה"פרדס", לא חולל בעיניו ע"י זה שעמדתי עליו אני בספרים הקודמים. אחר הקדמתו של רבי מֶנדלי תדפיס מאמרך. אחריו – איזו שירים, ואחרי כן עוד ישָאר מקום פנוי כשמונה עמודים, ולוּ לעצתי תשמע, תשנס את מתניך ותתן במקום הזה העתקה או תמצית מתוך מאמרו של יום (Hume) על הלאומיות, אשר, כידוע לך, חפצתי אני לתרגם בשביל ה"םפרדס" ולא הספיקה לי השעה. הנני חושב, כי במאמרך הראשי בודאי נגעת גם בשאלת הלאומיות, כנהוג, ומה נקל איפוא לקשור בזה מאמר שני, אשר יבוא להראות, כי שקר בפי האומרים, שביסמַרק וחבריו בדו את הלאומיות מלבם, שהרי עוד כמאתים שנה לפנינו עסק בשאלה זו אחד מגדולי עולם, ולא עוד אלא שהשקפותיו בריאות וצלולות הרבה יותר מכל ההשקפות החדשות שנולדו בענין זה בדורנו וכו' וכו'. וכפי מדת "הנעל" תוכל בנקל לעשות גם את "הרגל": להאריך או לקצר, לפי מספר העמודים הפנוים. בעיני ישרה עצה זו מאד…

[האיגרת המלאה, ועוד אגרות של אחד העם משנת 1896, נמצאות כאן].


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות שאתם רוצים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם מבין היצירות במאגר הפרויקט, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

דברים בשבח "ענייני דיומא"

יום שישי, אוקטובר 24th, 2008
ובאמת קשה לו לאדם להרגיש את מרוצת זמנו. נוח לו לאדם להאמין, שעמד גלגל חמה, שהימים אינם חולפים והשנים אינן עוברות והוא בעצמו חי וקיים בלא כל חליפות ותמורות.

וכך חייתי גם אני.

[…]

וכיון שהסתכלתי בדבר, הרי באתי לידי מסקנה, שהשנים האלו לא נִכְּרוּ כל-כך בכל סופר וסופר כמו שנכרו בנו הסופרים, המטפלים תמיד בשאלות-היום וכותבים "מענינא דיומא".

כי אלה העוסקים בחכמה, באמנות, בשירה, במחקר ובפילוסופיה אינם מבליטים את התקופה ודרישותיה במדה כל-כך מרובה כמונו. במדה ידועה הם למעלה מן המקום והזמן. ורק אנו לבדנו, הסופרים העוסקים בעניני-היום, מסמנים אנו את הליכות העת. […] אין אנו כותבים לדורות; כותבים אנחנו לשעה, ליום, לכל היותר לחודש. הדברים כשהם לעצמם אולי אין להם ערך עתה, "המחשבות נשתנו ועמהן גם המעשים". אבל הם הם הד החיים שעברו, הם האמה למוד, כמה התרחקנו ללכת קדימה או נסוגונו אחור.

הפילוסוף, המשורר, החוקר, האמן, הבלשן, התורני, בצר לו מסתתר באיזו פינה ספרותית, בורא לו שם את עולמו הרוחני, חולם את חלומותיו ושוכח לגמרי את העולם השפל, העכור, הגס, הפשוט. לא כן אנחנו. בעל-כרחנו אנו חיים את החיים "כמו שהם", ואין לנו מנוס ומפלט מהם, ואין אנו יכולים, אף אם אנו רוצים, להסתר ולהמלט. על-כרחנו אנו עומדים על המשמר ומרגישים את דפיקת העת…

מתוך "מחשבות ומעשים XXXIV", אלחנן ליב לוינסקי, עתון השילוח, תרס"ח.

בקטע זה מתאר לוינסקי את אחד התענוגות שלי בקריאה ועריכה בפרויקט בן-יהודה. לצד ההנאה מהשירה והספרות המצויינת, ולעתים הלא מוכרת, שנמאת במאגרנו, יש לי פינה חמה בלב למאמרים, לטורים בעיתון, ולסיפורי מעשי היום-יום של פעם. לוינסקי כתב טורים מהסוג שמופיעים היום במוספי סוף השבוע – כתיבה קטנה, קהילתית, משעשעת. יש יאמרו שהיום כבר אין ערך לטורים בעיתון שנכתבו לפני מאה שנה; אבל הכתיבה עצמה פשוט נהדרת, ומאוד משעשע לקרוא אותה. הרבה מהטורים האלה מזכירים מופע סטנד-אפ, עם הדמויות והאווירה של פעם. ועל מה צחקו אז? על דמויות מהתנ"ך, על משוררי התקופה, על הקונגרס הציוני… זו קריאה שבאמת מכניסה את הקורא לתקופה, ופותחת לנו צוהר להבנת קוראי העיתונים העבריים אז – מה הצחיק אותם, מה העסיק אותם, ומה נמצא אז במאגר האסוציאציות הקולקטיבי שממנו דלו בדיחות. עבור מי שמחפש את הפרטים הקטנים, זה שווה זהב.


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

עיר של חיים / אלחנן ליב לוינסקי

יום שני, אפריל 21st, 2008
פעם בפעם מדי אבוא לאודיסא ואעבור ברחוב "לאנז'ירון" סביב לבית N., אנחה חרישית תתפרץ מקרב לבבי. אם אולי תדמו, כי המקום הזה יזכיר לי "דרמה" מחיי אני – תשנו. אנכי מעודי לא דרתי בבית הזה וברחוב הזה, גם קרובי ומיודעי לא דרו פה, ובכלל אין לי כל שייכות עם הרחוב והבית אשר זכרתי; ובכל זאת מדי אעבור סביבו אנחה חרישית תתפרץ מקרב לבבי.מדוע? ולמה? –אודה ולא אבוש, כי ירא אנכי להגיד קבל עם; פן אהיה לשחוק בעיני הקוראים.

אבל…

לפני איזה שנים היה בבית הזה, בהחדרים הסמוכים ונראים לרחוב, בית מקרא. בעד חמשה קופ' יכולים הייתם לקרא מן השעה התשיעית בבקר עד העשירית בערב מכ"ע שונים ומאספים בכל השפות החיות וגם בשפת עבר: וכעת פה "בית מרזח" "בית משתה ומחול", גם עתה בעד איזה "מטבעות" תוכלו לבלות פה עתותיכם מעלות השחר עד חצות הלילה ועד הנץ החמה… אבל מה רב ההבדל!

[להמשך קריאה בפרויקט בן-יהודה.]

אלחנן ליב לוינסקי הוא אחד המחברים החביבים עלי ביותר. עיתונאי מוכשר, כתיבתו קולחת והרבה פעמים משעשעת. כיום הוא מוכר בעיקר בשם הרחוב והשוק הנקרא על שמו בתל אביב, ובשמה של המכללה, וחבל.

בטור זה שלו הוא מקונן על מיעוט הספריות באודיסה, ובפרט אלו המכילות ספרים בעברית. בעצב הוא מתאר כיצד החליפו מקומות הבילוי ובתי המרזח את הספריות. בכתיבתו משתקפים לנו חיי היום-יום של אודיסה של תחילת המאה ה-20 – יהודים וגויים, בתי עסק ובילוי – המתוארים בחיות נהדרת, בגובה העיניים. עוד נכתוב עליו פה בעתיד.


אנו מעונינים לפרסם יצירות אשר אתם מעונינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.