Posts Tagged ‘מכתב’

גורקי אוהב את שלום עליכם

יום שלישי, מרץ 8th, 2016

בשנת 1906, כתב הסופר הרוסי מקסים גורקי איגרת קצרה לשלום עליכם, לאמור:

את ספרך קיבלתי, קראתי, צחקתי ובכיתי – ספר נפלא! התרגום, נדמה לי, עשוי ביד חרוצה ובאהבה למחבר, אף כי לפעמים מורגש, כי בלשון הרוסית קשה למסור את ההומור הנוגה והלבבי של המקור – הספר מוצא חן בעיני מאד. עוד פעם אומר: ספר נעלה! כולו מתנוצץ באהבה נאמנה, טובה וחכמה לעם, ורגש זה כל כך יקר בימינו.

(תרגום: משה בסוק)

היוונים היו מסכימים: הרצל מאושר

יום שלישי, אוגוסט 26th, 2014

אבי ההסטוריה המערבית, הרודוטוס היווני, מספר מעשה אשר מדגים תפיסה מעניינת של מהות האושר:

קרוֹיסוֹס [מלך ארץ לידיה] אירח אותו [את סולון, החכם האתונאי] בארמון המלך, וביום השלישי […] הוליכו המשרתים את סולון אל בתי-האוצר והראו לו את כל העושר העצום בהם.  לאחר שראה וסקר את הכול, שאל אותו קרויסוס ברגע מתאים: "ידידי מאתונה, הגיעו אלינו ידיעות רבות על חכמתך ועל מסעותיך, שמתוך אהבת החוכמה עשית בארצות רבות כדי לרכוש דעת; עתה התעורר בי רצון עז לשאול אותך, אם ראית אדם הראוי לכינוי המאושר מכולם?"

הוא שאל זאת בתקווה לזכות בעצמו בתואר "המאושר מכולם", אבל סולון לא החניף לו כלל, אלא אמר דברים כהוויתם וענה: "אכן המלך, טֶלוֹס איש אתונה."  המלך הנדהם שאל במתיחות-מה: "מדוע אתה חושב אותו למאושר?"

וסולון ענה: "לטֶלוֹס זה היו, בשעה שהיתה העיר פורחת, בנים טובים ויפים, והוא זכה לראות ילדים מכולם וכל אלה נשארו בחיים; והיה לו רכוש נאה לפי קנה-המידה שלנו, וגם קץ חייו היה מפואר ביותר: בקרב בין האתונאים לשכניהם שבאֶלֶאוּסיס הוא נלחם למען מולדתו, הביס את האויב ומת בגבורה, והאתונאים קברו אותו בקבורה מלכותית במקום שבו נפל וכיבדו אותו בכבוד גדול.

— מתוך הרודוטוס, "היסטוריה", ספר ראשון, פרק 30, בתרגום בנימין שמרון ורחל צלניק-אברמוביץ', הוצאת פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב, 1998

והנה, במכתב מתאריך 6 ביולי 1904, כותב אחד העם כך:

והרצל מת!  מי יכול לחשוב, כי איש מלא חיים ואֶנרגיא כמהו ימות כה מהר? – מאושר היה האיש בחייו ומאושר במותו.  כי באמת הגיע עד הגבול, עשה כל מה שיכול לעשות – ומת "בשעה הראויה".  חייו ומעשיו של האיש הזה בשבע השנים האחרונות יש בהם מעין "ספור דמיוני".  ואלו היה איזה סופר גדול כותב ספור כזה, היה ג"כ "ממית" את גבורו אחר הקונגרס הששי.

דומה שאחד העם מסכים עם סולון…

קטע ממכתבי צבי שץ

יום ראשון, נובמבר 22nd, 2009

המשורר צבי שץ (כתביו; ערך בויקיפדיה), שנרצח יחד עם הסופרים יוסף חיים ברנר (כתביו; ערך בויקיפדיה) ויוסף לואידור (כתביו; ערך בויקיפדיה) בשכונת אבו-כביר מחוץ לתל-אביב, בתחילת מאורעות תרפ"א (1921), הותיר אחריו מספר חיבורים בכתובים, אך לא זכה לחזות ביצירתו רואה אור בחייו.  בכרך על גבול הדממה, שערך מנחם פוזננסקי, מצויים גם מכתבי ופרקי יומן שחיבר שץ, בעיקר בעת שירותו בצבא הבריטי.  המכתבים מגלים את חיבוטי הנפש של שץ, צעיר רגיש ומתלבט, והנה פסקה מתוכם:

אני רוצה כי חיי יהיו מלאי יופי, יופי לבן, יופי שקוף כאויר, ואתה, אלהי, נתת לי גוף מלא תאוה אוכלת; אני נושא נפשי למרומי-שלגים ולמבטי-עין רוויי-בהירות, ואתה נתת לי בשר מפרפר ונשמת-אף לוהטת, חונקת, וזעה ושפתים צְרוּבות קצף קרוש. – – – אני יודע, כי הכל מותר, כי אין גבולין למאויים, וגם אני עושה כל, אבל אין אני מרוצה במעשי ואין אני מאושר ואין אני יודע חֲיוֹת. – – – כי יהיו לפנינו ערפלים – לזה כבר הורגלנו, ואולם מה נוראה, אם גם מאחורינו ערפלים, אם מכל צד מסביב ערפל עבה אחד, והולך אתה ואינך יודע, לאן אתה הולך, ולעתים קרובות אתה גם נסוג אחור. ואולם מדוע כה מרובה הערפל בחיי? – – –

המות. תמיד יראתי אותו, רעדתי מפניו, ועתה רגש נורא הומה בי על כי חדלתי לירוא מפניו. – – – אופל-הלילה אומר לי, כי בודד אני וגלמוד, גם אחרי שאוהבים אותי.

אחד העם מתבדח [על חשבון רבניצקי]

יום שלישי, פברואר 17th, 2009

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

ווארשא, כ"ב סיון תרנ"ו (יוני 96).

בקבלי מכתבך האחרון וקראתי דבריך ע"ד מאמרי בשביל ה"פרדס", אמרתי אל לבי: הבה אאזור כגבר חלצי ואקיים נפש אחת מישראל (הלא כך אמרת: כי בנפשך הוא). אך כעין הקדמה, צריך אני לבאר לך סדר יומי:

בבוקר אקום בשבע שעות, ועד שמונה אני כותב מכתבים פרטיים, פעמַיים בשבוע – לביתי ובית אבי, וביתר הימים – לשאר אוהבַי ומכירי הפונים אלי במכתביהם. אחרי כן אשתה טהע ואקרא לפעמים קריאה קלה, מכ"ע או איזה ספר. ובתשע ומחצה אלך לבית "אחיאסף" ואשב שם כל היום (מלבד שעה ומחצה לארוחת הצהרים) ואשוב למעוני בשמונה או שמונה ומחצה בערב. ועד שאגמור ארוחת הערב ושתית הטהע תעבור שעה ויותר. אז אצא לשאוף רוח מעט בגן העיר, ובאחת עשרה אשוב לביתי. זה הוא משפטי יום יום.

ובכן, כאשר נדבה רוחי להציל נפשך משחת, החלטתי לקום כל יום בחמש שעות ולהקדיש שתי שעות לעבודת ה"פרדס" עד שאגמור המלאכה. וביום ב' שעבר החלותי. התגברתי כארי וגזלתי שתי שעות משנתי, ובחמש ומחצה כבר ישבתי אל שולחני ועטי בידי, ובשבע שעות הנחתי עטי מידי – והנייר נשאר חלק כשהיה. כי ראשי היה כבד עלי ממיעוט שֵנה, וכל השתדלותי לא עמדה לי לאסוף מחשבותי כראוי ולסדרן בדברים. ביום ההוא לא כתבתי עוד מכתבים פרטיים וגם עבודת "אחיאסף" התנהגה בכבדות, כי הייתי חש בראשי כל היום.

אז ראיתי, כי קשה לשנות מן המנהג, אחר שעברו עלי רוב שנותי ולא הייתי ממשכימי קום, וגמרתי בלבי להקדיש לך שעות הערב. ואתמול היה הערב הראשון אשר לא יצאתי לשאוף רוח אחר עמל היום, כי אם ישבתי כלוא בחדרי וחשבתי מחשבות ע"ד ה"פרדס". מתחלה חשבתי ע"ד הנושא אשר אבחר למאמרי, וכשהעמקתי לחשוב בו, ראיתי, כי אין בי די כח במצבי עתה לבארו כראוי, וגם הספרים הדרושים לזה, שישנם באוצר ספרַי בביתי, לא ימָצאו פה. שבתי וחשבתי ע"ד נושא אחר – וראיתי, כי גם הוא דורש ספרים, ועוד יותר – רוח נכונה ודעה צלולה, ויותר שהעמקתי לנתח את הענין ולהתבונן במצב נפשי עתה, יותר הוברר לי, שאינני מסוגל עתה כלל וכלל להוציא מתחת ידי מאמר מתוקן כל צרכו: עוד לא קמו לדממה הסערות שהרעישו את לבבי בעת האחרונה, עודני "קרוע ומורתח", תלוי ועומד בין קצוות רחוקות ומתנגדות, ולא אדע מה יֵלד לי יום מחר.

ואני אינני סופר "בחסד עליון", היושב אל השולחן בנוח עליו הרוח וכותב וכותב כמעין המתגבר. בזעת אפים ובעמל נפש אכתוב מה שאכתוב, ושמעתתא שלי בעי צלותא. בקצרה, באתי לידי הכרה ברורה, כי אם לא אחפוץ להניח מקומי שרכשתי לי בספרותנו ולאבד עולמי בשעה אחת, עלי לחדול מכתוב "עד יעבור זעם". אין ספק אמנם בעיני, כי עוד יבוא יום ואלמוד ואכתוב אולי יותר מאשר לפנים, אבל ה"פרדס" לא יוכל לחכות ליום ההוא, כי לא קרוב הוא. אתה לא תוכל לצייר בנפשך, "שיוכל לצאת ספר הפרדס בלי מאמר אחד העם", ואני עוד פחות מזה אוכל לצייר לי, שיוכל מאמר "אחד העם" להיות מן הגרועים שב"פרדס", ולא אחפוץ בשום אופן ליתן מקום לקוראים ומבקרים לאמור: תש כחו של "אחד העם". אקוה, כי לא תחשוב לי לחטאה מה שכבודי הספרותי יקר בעיני, ומה גם שיש בזה צד מוסרי יותר "דק": לא אחפוץ שיאמרו גם עלי, כי "שורש נשמתי היתה המטבע", וכשכלתה המטבע, נפגמה הנשמה ופג טעמה.

הנה "לוח אחיאסף" עומד לצאת, והדין היה נותן, כי עלי להשתתף בו ביחוד, משני טעמים שיש בו מה שאין ב"פרדס". ראשונה, הלא הכל יודעים, שאני עתה עורכו, וכבר קבלתי מכתבים מאיזו סופרים השואלים, במה עוסק מאמרי בה"לוח", כי לא יוכלו לצייר לעצמם, שאערוך מאסף ולא אכתוב בו בעצמי. וזאת שנית, להוי ידוע לך, ידידי, אם לא תדע עוד, – כי איזה עשרות רו"כ עושים רושם עתה בחשבונותי הפרטיים, ואם הייתי כותב איזו עמודים ב"לוח", הלא הייתי משתכר סך "הגון" כזה. ובכל זאת, למרות טעמים "נכבדים" כאלה, יֵצא ה"לוח", ושמי לא יהיה בקרב סופריו.

הנני מקוה, כי אם תתבונן בכל זה לא כעורך ה"פרדס", כי אם כאוהב ורֵע, תודה גם אתה, שהצדק אתי, ולא תוסיף עוד לצערני. כי אמנם צער גדול אתה גורם לי, בבקשך מאתי דבר שהייתי רוצה לעשות והייתי מחויב לעשות – ואיני יכול לעשותו.

ו"נפשך" מה תהא עליה?

התבוננתי בשתי ה"סכנות" הנשקפות לה וראיתי, שאינן "מסוכנות" כל כך. הראשונה, דבר המודעה שהודעת בה את שמי – זה בודאי מעט "שוֹקינג", ואתה זוכר בלי ספק, כי כששאלתני על זה קודם נסיעתי, אמרתי לך, שאיני יכול לקבל עלי אחריות הדבר. אך מה שעשוי – עשוי, ואין הדבר נורא כל כך. הלא כבר מלומד אתה בנסיונות כאלה. הן גם במודעתך ע"ד ה"פרדס" השני קרה לך "מקרה לא טהור" כזה ביחס אל לווינסקי, וקהל חסידיו של לווינסקי הלא גדול בהרבה משלי, ובכל זאת לא שלחוך על זה לארץ גזרה, וה"פרדס" השני נמכר לא פחות מן הראשון. נקוה איפוא, כי כן יהיה גם ביחס אל השלישי.

והסכנה השניה, בדבר המקום הפנוי שאין לך במה למלאותו, אפשר גם כן להרחיק בנקל. עליך אמנם להחזיק במנהגך לפתוח את ה"פרדס" באיזו דברים של אחד הסופרים זולתך מן הידועים לקהל. ואני חושב, כי רבי מֶנדלי יחיה יקח עליו הפעם את הטורח הזה ויכתוב שלשה או ארבעה עמודים מעין פתיחה או הקדמה. הן הוא ת"ל שוקט על שמריו ובגולה לא הלך, כמוני, וה"פרדס" השלישי גם בלא זה פרדסו של רבי מנדלי הוא, כי חלקו גדול פה הרבה מבשנים הקודמות, ולא יאונה לו כל רע חלילה, אם יוסיף עוד איזו עמודים בראשיתו. ואקוה, כי המקום הזה, בפתח ה"פרדס", לא חולל בעיניו ע"י זה שעמדתי עליו אני בספרים הקודמים. אחר הקדמתו של רבי מֶנדלי תדפיס מאמרך. אחריו – איזו שירים, ואחרי כן עוד ישָאר מקום פנוי כשמונה עמודים, ולוּ לעצתי תשמע, תשנס את מתניך ותתן במקום הזה העתקה או תמצית מתוך מאמרו של יום (Hume) על הלאומיות, אשר, כידוע לך, חפצתי אני לתרגם בשביל ה"םפרדס" ולא הספיקה לי השעה. הנני חושב, כי במאמרך הראשי בודאי נגעת גם בשאלת הלאומיות, כנהוג, ומה נקל איפוא לקשור בזה מאמר שני, אשר יבוא להראות, כי שקר בפי האומרים, שביסמַרק וחבריו בדו את הלאומיות מלבם, שהרי עוד כמאתים שנה לפנינו עסק בשאלה זו אחד מגדולי עולם, ולא עוד אלא שהשקפותיו בריאות וצלולות הרבה יותר מכל ההשקפות החדשות שנולדו בענין זה בדורנו וכו' וכו'. וכפי מדת "הנעל" תוכל בנקל לעשות גם את "הרגל": להאריך או לקצר, לפי מספר העמודים הפנוים. בעיני ישרה עצה זו מאד…

[האיגרת המלאה, ועוד אגרות של אחד העם משנת 1896, נמצאות כאן].


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות שאתם רוצים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם מבין היצירות במאגר הפרויקט, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

שיר ללא שם / אבשלום פיינברג

יום חמישי, אוגוסט 7th, 2008

שיר זה נשלח לרבקה אהרונסון במכתב, בשנת 1911.

כי אשבע לך: אוהבך נצח!
אל תאמיני, ילדה, לשבועתי
בכל-זאת הושיטי פּיך, עיניך והמצח
ללטיפתי ולנשיקתי.

ימים עוברים, גלים שוטפים
והשמש כל יום זורח
וקרני השמש תמיד מלטפים
ושיר הים תמיד שמח.

והבּחרוּת נצח צעירה
למרות הייאושים והלילות
והאהבה תמיד בהירה
ותמיד יפים החלומות.

ולתמונה זו או אחרת
תמיד אנו נאמנים
והאם השמש בוחרת
מקום לקרניה הלטפנים?!

[לקריאת מכתבים נוספים מאת אבשלום פיינברג לרבקה אהרונסון, לחץ כאן]

אח, אבשלום! לוּ חַי היום, ודאי הייתי מתאהבת בו.

הוא כתב בעיקר כשהיה לו רע, ומכתביו רצופים תיאורים של תהפוכות-נפש, התלבטויות ונסיונות לגשר על המרחק, הקושי ותלאות היום-יום. הוא מיואש, ועם זאת מלא תקווה; שופך את הלב, ומיד ממהר להתנצל ולהודות שהמצב לא באמת גרוע כל כך. אני משוכנעת שהיו לו גם תקופות טובות, אלא שאלה לא באות לידי ביטוי במכתביו, שכן לרוב כתב רק כשמשא הבדידות נעשה כבד מדי. בעתות שמחה לא התגעגע, ולכן לא כתב. רק מדי פעם מתגנב למכתבו איזה תיאור מתרפק של נשיקה חטופה, ומה שקרה שם אנחנו יכולים רק לדמיין…

על אף שמכתביו לשרה אהרונסון מלאים בביטויי אהבה וחיבה אינסופית, בכל זאת אפשר להבחין בסגנון שונה לעומת מכתביו אל אהובתו, רבקה. אם קוראים את המכתבים לשרה קודם, אפשר לחשוב שהוא מאוהב בה – אך יתכן שהוא פשוט היה מאותם האנשים, שמוכנים להעניק בלי סוף (כיום מסירות כזאת בין ידידים נראית לנו מוזרה!). מכתביו לרבקה מכילים הרבה יותר מהאושר והעליצות שבידידות – הם מכילים גם את המרירות, הקשיים והעימותים של מערכת יחסים רומנטית.

הוא היה דמות מורכבת, נפש מיוחדת ובעלת מעוף. כדאי לכל רומנטיקן לקרוא את מכתביו – אל שתי הבנות – ופשוט להיאנח בהנאה.


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.