Posts Tagged ‘נחום סוקולוב’

חניכת ערוץ ה"יו-טיוב" של פרויקט בן-יהודה

יום שישי, אוקטובר 5th, 2012

שלום לכולם,

 

אנו שמחים לבשר כי נפתח ערוץ יו-טיוב חדש לפרויקט. הערוץ מכיל סרטוני וידאו מתוך ערב ההוקרה למתנדבי הפרויקט שהתקיים באוני' ת"א ביוני 2012

חלק א' של הערב – הרצאות – 

1 – הרצאתו של מר שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק – "ביאליק של נתינה וחסד".

2 – הרצאתו של אסף ברטוב, עורכו המייסד של פרויקט בן-יהודה – "על כינוס הרוח בעידן האינטרנט: פרויקט בן-יהודה – עבר, הווה, עתיד".

חלק ב' של הערב – "מתנדבים מספרים" – 

1 – המתנדב ד"ר ערן גרף – על הפרויקט במקאמה מחורזת פרי עטו.

2 – המתנדבת חנה טל – על הציפיה, ההפתעות ו.. מכונה אחת לסריגת פוזמקאות.

3 – המתנדבת שרונה תל-אורן, בתו של המשורר, המסאי והמתרגם אברהם רגלסון – על מתן רשות פרסום לכתבי אביה וההתנדבות בפרויקט.

4 – המתנדבת צחה וקנין – על חיפושים ביביליוגרפיים ותעלומת א. מיטרופוליטנסקי.

5 – העורכת הילה לוי, בשם המתנדבת אודי יוליס – על "אי-העדפות" הקלדה וחדוות ההתנדבות.

6 – המתנדב ד"ר מלאכי שפר – על לבטיו של מקליד.

7 – המתנדבת נירה פרדקין – על קובץ האגדות "ויהי היום" מאת ביאליק.

8 – המתנדבת עפרה הוד –  על "חובה", "אשמה" ותרגומים בפרויקט בן-יהודה.

9 – המתנדבת נורית גל רכס – על חווית הלימוד, הגאווה וחשיבות שיתוף הידע בעקבות ההתנדבות.

10 – המתנדבת דפנה פילובסקי – על העושר הלשוני וההיסטורי והנאת הלימוד דרך יצירות בפרויקט.

11 – המתנדב אמיר ברטוב – באנקדוטה משעשעת על עליות ומורדות בחיי המקליד.

 

כמו כן, עלו לערוץ שתי הרצאות נוספות מתוך ערב ההוקרה לפרויקט שהתקיים במסגרת "חמישי בקמפוס" באוני' ת"א במרץ 2012

1 – הרצאתה של פרופ' נורית גוברין – "מחקרי תשתית בספרות העברית והחשיבות של פרויקט בן-יהודה במימושם"

2 – הרצאתו של ד"ר אבשלום אליצור – "מנהיגות לוקחים: המופת האינטרנטי של פרויקט בן-יהודה מול דלדול האקדמיה".

 

המשך מועדים לשמחה,

שני אבנשטיין וצוות הפרויקט.

 

על בנקאות אז והיום ע"פ נחום סוקולוב

יום חמישי, אוקטובר 8th, 2009

במסותיו על אישים שונים, ושלא כמו באנציקלופדיות, או באתרי אינטרנט ומקורות אחרים של ימינו, בוחר נחום סוקולוב לתאר גם את התקופה ואת הגורמים והתהליכים שעצבו את מהלך חייו ואישיותו של כל דמות שבחר לכתוב עליה.

בפרק המוקדש ללורד נתנאל רוטשילד הראשון הוא מתאר את מושג הבנקאות של אותה תקופה, ומעניין לקרוא ולהיווכח שדבר לא השתנה.

בית רוטשילד כבר היה אז צנתרת הזהב, הונו כבר היה גדול מאד, ואמונתו רבה והבטחון בו לאין קץ, ולכן היו רבים מפקידים את הונם באוצרו, והיו ימים אשר אז בחרו רבים לשים את כספם למשמרת בבית רוטשילד מתתם אותו לבנק האנגלי, מיראה בדבר, פן תאָחז ממשלת אנגליה בסבך מלחמות עם ממשלות אחרות, ונגעה יד המלכות גם אל ההון אשר יאצר ואשר יחסן בבנק; לא כן רוטשילד הבטוח ממלחמות, שמצודתו פרוסה על פני כל ארצות אירופה. ותרב עוד האמונה הזאת בראות העם, כי הבית הזה נעשה לתל-פיות שהממשלות פונות אליו. זאת היא משמרת הפקודה אשר לא חדלה מאת בית רוטשילד בכל התקופה רבת המאורעות והחליפות.

או התיאור הנפלא המובא להלן, המתייחס לבנקים אז, אבל מתאר היטב את התחושות של ימינו אנו. ואפילו מתאים לשירותים המסופקים דרך האינטרנט:

"… עתה ההון הוא כאלו היה בלי בעלים. הוא קיים לעצמו, ואין אתה יודע עם מי יש לך עסק. היודע אתה מי הוא ה"קְרֶדִי ליאָנניי", שמצודתו פרוסה על כל העולם? יכול אתה לצאת ולהכנס במאה סניפים שיש לו, ואתה רואה את פקידיו; יכול אתה להכנס לפני ולפנים, ואתה רואה את מנהליו, לגיון של גבאים, נשיאים, סגנים, משגיחים, רואי חשבון, מזכירים, יועצים, גזברים, גנזכים, ואיש איש מהם איננו בעל דבר, אלא פקיד, ואין אתה יכול לדבר על לבו מפני שהוא איננו בעה"ב, ואין אתה יכול לדרוש ממנו, שהוא יפתור איזו שאלה, כי לו יש אך כללים ידועים, שעל פיהם הוא מתנהג, ומהם אין רשות לו לזוז, ואין אתה יכול לדעת מי קבע את הכללים האלה, גם אם תדע, לא יועיל לך הדבר כלל, כי גם קובע הכללים הוא אחד מיודעי דת ודין, שהדבר נמסר לו, וגם הוא בא על שכרו, והאספה הכללית חורצת, ובה מנוים אנשים שונים, ואיש איש לבדו איננו כלום – הרי מכונה! אין אתה יכול לדון עם הרכוש הזה, כמו שאין אתה יכול לדון עם מכונה.

זאת היא הסתדרותו של ההון בעת הזאת. ההון הוא כעת – כאלו לא היו לו בעלים, כלומר, בעלים יש לו, אבל אי אפשר למצוא אותם. יכול אתה למצוא רק את הגבאים והמשמשים, את ה"רבי בעצמו" לא תמצא לעולם. לפעמים אתה מתיגע, ולבסוף אתה חושב, שכבר השגת אותו, אבל זו היא טעות! אין בידך כלום! הרי הוא "חבר סוד המשגיחים", ומה הוא יכול לעשות בעצמו? יש שם איזה תריסר חברים, וגם הם אינם מכריעים, מפני שהדבר תלוי עוד ב… וב… – הסתדרות זו היא משאת נפש בעלי ההון. מה להם ולצרה הזאת, להיות שמם נקרא תמיד, ולהיות עשרם מנקר את עיני העניים, ולהיות עומדים כמטרה לכל חצי הטענות והתביעות וקנוניות הפועלים? הרי יש מנהלים, יפנו אל המנהלים, ישפכו חמתם עליהם, יבלבלו את מוחם – בשביל כך מקבלים המנהלים שכר, והם, הבעלים, אינם בעלים כלל! יש להם מניות! ומי יוכל לתבעם לדין על כך? מי, בכלל, יוכל לדעת, אם יש להם ואם אין? ואם יש להם, מה הם יכולים לעשות בכח המניות האלה? מחר ימכרו אותן – וחסל!

כן היא הסתדרותו של ההון הכביר כעת, אבל לא כן היה בימים ההם. זה חוסר האישיות, זה עילום השם, זו המוכניות והאבטומטיות היא המצאת העת החדשה שבחדשות (ההדגשה שלי, נ"ר). בהתפתחות ה"קַרְיֵרָה" הרוטשילדית פעל ופועל כח אחר, והוא דוקא הכח האישי. ר' אנשיל לא היה הסתדרות של תקנות ומניות, אלא יהודי ידוע, מצוין, מסוים, וכן גם בניו. היו כבר אז בנקים גדולים, אך הבטחון בבנקים ההם לא הגיע אל הבטחון אשר בטחו הבריות והממשלות בר' אנשיל ובבניו. הבטחון הזה היה ההון הראשי והעיקרי. אי אפשר היה למחות את השם, ולקבוע הסתדרות בת בלי שם תחתיו.


נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!

שלמה אבינרי: "הגזענות כפי שחזה הרצל"

יום שני, פברואר 9th, 2009

ערב הבחירות לכנסת השמונה עשרה פרסם עיתון "הארץ" מאמר מאת שלמה אבינרי על אודות השתקפות חזון הרצל, כפי שהוא מוצג בספרו "תל אביב" (אלטנוילנד) משנת 1902, במדינת ישראל המודרנית. אבינרי משווה בין מערכת הבחירות שתוארה בספר לבין זו שתוצאותיה יקבעו מחר. להלן ציטוטים מן הכתבה:

"אחד ההיבטים המרתקים ביותר בספר הוא תיאור מערכת בחירות – שאמורה להיערך בארץ בשנת 1923 – המתמקד בזכויות תושביה הלא-יהודים. בניגוד למה שנטען לפעמים כנגד הציונות כאילו התעלמה מקיומם של ערבים בארץ, הרי בספר יש לא רק מודעות לקיומה של אוכלוסייה ערבית; המדינה היהודית מבוססת על כך שכל תושביה – ללא הבדל דת, גזע ומין – נהנים משוויון זכויות ומזכות בחירה. מדובר לא רק בערבים, אלא גם בנשים, שכן בזמן כתיבת הספר בשום מדינה מערבית דמוקרטית לא היתה זכות בחירה לנשים."

[…]

"באוטופיות הקלסיות ששימשו נר לרגלי הרצל – מ"האוטופיה" של תומאס מורוס ועד לאוטופיות הסוציאליות של המאה ה-19 – מתוארת תמיד חברה אידיאלית, שאין בה פגם. הרצל, לעומת זאת, שילב ב"אלטנוילנד" חברה אידיאלית יחד עם ריאליזם פוליטי: כמי שחזה את הגזענות האירופית האנטי יהודית, הוא תיאר לעצמו, כי גם יהודים מסוגלים להיות גזענים והכניס לתיאור האוטופי שלו דמות חריגה וצורמת של גזען יהודי."

בניגוד לאירופה, שם ניצחה הגזענות, שילב הרצל בספרו סוף טוב.

לקריאת הרומן "תל אביב" (אלטנוילנד) מאת תיאודור הרצל, בתרגום נחום סוקולוב, לחצו כאן.

נחום סוקולוב על יצחק ליבוש פרץ

יום שני, אוגוסט 18th, 2008

י"ל פרץ (1851-1915) היה מחשובי הסופרים היהודים בתקופת ההשכלה המאוחרת. הוא כתב סיפורים ושירים בעברית וביידיש, ותיאר את חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה, פשוטי העם והחסידים. הוא היה אהוד כל כך, שבהלווייתו נכחו על פי המסופר 100,000 איש.

נחום סוקולוב הכיר את פרץ מנערותו, ובקטעים הבאים, מתוך ההספד שכתב עליו, הוא מתאר את דמותו המיוחדת.

חזיתי כבר אז את פרץ חזות-הכל, גלוי ומפולש בכל סגולותיו וגווני אופיו, אחת מהנה לא נעדרה; שרשיהן כבר אז יחד בו נפגשו, אחד באחד נגשו, ועוד הכל היה בלול יחד, כמו בסיר נפוח, עפר לא מוצק, מחפורת שלא נדע בה הדקר, מעין חתום. רק גידי זהב נוצצו למראה עין חודרת, ונטפים כאגלי טל נראו; אבל זה כבר היה פרץ! כבר עפו רעיונותיו כשרפים, לא ייגעו, לא ייעפו, כבר זעים בעים רוחו, כבר היו ברקיו חציו, וחזיזים מבטיו, כבר דרכה נפשו עוז, שאפה, נכספה, ודמו כבזק רצוא ושוב בקרבו. מה היה אז פרץ? לא חובש בית המדרש, ולא עילוי, לפי משפט הימים ההם, ואף לא משכיל מצוין; ידיעותיו היו מלוא הכף, קרא מעט, ושנה מעט מן המעט, לא שקד על ספרים, אף לא ראה הרבה בחיים, לא חלק לו בדקדוק – ואז חק היה למשכיל להתמחות בדקדוק! – ותלמוד כמעט לא למד, גם בלה לא בלה זמנו ללמוד שפות, ולקרוא ספרים הרבה – אבל הוא כבר היה אז יקר-המתת, הוא כבר היה אז – שרף, לפיד אש מתלקחת ושלהבת-יה. הוא היה איש, אשר אלהים אהבו, ועלמות אהבוהו: בנות השיר נשקוהו, הוא היה אדם מרגיש. כן! אולי זאת היא המצויינת שבסגולות, אולי זה הוא חותם התכנית של נפש נפלאה: אדם מרגיש! כלום יש אדם שאיננו מרגיש? למה הדבר דומה? למי שאומר: פלוני פורט על פי נבל, או פלמוני מתאר בשרד – ולא אמר כלום. ראש דבר: איך פלוני פורט על פי נבל, ואיך הוא מתאר. הכל מרגישים, אבל לא הכל מרגישים באופן אחד. יש מי שמרגיש את זעזועי קיבתו, ויש מי שמרגיש גם את אנחות הפרחים ואת צער האזוב הנרמס; יש מי שמרגיש בעד עצמו, ויש מי שמרגיש בעד הדור כולו, אף בעד הדורות שעוד לא נולדו, וזה הוא המשורר!

היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סבה מחוץ; הסבה היתה מבפנים: ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות. לפני כבודו ענוה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן-רשף; ככה היה האיש! יהודי זה היה לפעמים מלא עוז, כאלף כלי תותח, שצף קצף, רעם ונהם, בלהות שאול וחתחתי תפתה ובעותי לילה, לבת חשק, יקוד אש אהבים, ולפעמים רב חן ורב קסם כזמירת ילד, אך תפל ומורגל ומשעמם לא היה אף בתקופה אחת של ימי חייו, יום-יומי וחול לא היה אף רגע אחד ברגעי הויתו הרוחנית. הוא היה פוזז ומתגלגל גלגולים בכשרונותיו ובחזיונותיו.

[…]

הדברים שהיו מעוררים ביותר את רוחו של פרץ היו דווקא הדברים מעולם היהודי הפשוט, וזאת תכונתו, כך היה מוכן, ולזאת גרמו כל מסבות חייו, שאמנם לא היו מרובי-הגוונים. פרץ היה כמעט "יושב אוהל", ואת העולם הגדול לא ראה. הישיבה במקום אחד היתה יפה לו, ואני מזכיר זאת לשבחו, ולא לגנותו. מי שרוח יתרה בו איננו מצווה ועומד לנסוע ולראות הכל בעיניו. הרי אנו כותבים גם ע"ד העבר, ואת העבר הלא בודאי לא ראינו! כי שקספיר לא ראה את וויניציה ואת ווירונה, ואף על פי כן תאר אותן ב"אותילו" וב"רומיאו ויוליה" לא רק כהויתן, אלא עוד יותר – כהויתן האידיאלית – כמעט וויניציאה של מעלה, ווירונה של מעלה – הכל יודעים. אבל אפילו שילר לא ראה שאת שוויציה, שהיתה כ"כ סמוכה, והיה מתאר אותה כמו חיה ב"וילהלם טל". כמה פעמים קנאתי בפרץ! אדם פשוט שכמותי צריך לשוטט כל ימיו ולתהות כל ימיו על מראה זה ועל מראה אחר, ופרץ היה סוקר לפעמים ברוה"ק או מעין רוה"ק: בכשרונו מסוף העולם ועד סופו. האמינו לי, הרבה פעמים אני מתפלל: רבש"ע, סגרני נא סגור לאיזה שנים בד' אמות שלי; אבל תפלה זו איננה "עושה" אפילו "מחצה", ושוב אני אומר: אין לאחוז באומנותו של בעל מגיה כלפי הקב"ה: יש לו לכל אחד גזרה קדומה שלו, תכונה שלו, קלסתר פנים שלו.

לפעמים הייתי נכשל גם אני בחקירות והשערות ממין: כיצד היה – אילו… ואילו היה כך… וכך. הרבה פעמים שאלתי את עמני: איש כפרץ, בכשרונו האדיר, אילו היה גם באותה מדה מומחה מובהק בעברית, ובקי בחדרי ספרותנו העתיקה והחדשה; אילו הגיע על ידי למוד מתמיד למדרגה הגונה של שלימות כזו; אילו קלט לתוך עצמו את ההיסטוריה העברית עד כדי הכרת כל פרקיה והרגשת כל מאורעותיה וזרמיה וזעזועיה, כמו שהיה בעניני הזמן ההווה, ובאותו תחום של יהודים שהוא הכיר והרגיש; או – איש כפרץ, אילו סגל לעצמו ידיעת שפה חיה של עם חי ומסודר ועובד בקרב ארצו עד כדי בטוי כל דעותיו, השקפותיו והרגשותיו; או – תביעה יותר קרובה ויותר מן הענין – אילו ידע את כל עם היהודים בהוה למדינותיו ולמפלגותיו, עם כל חייו הפנימיים הטמירים – איזה נפלאות היינו רואים! איזה יצירות היה יוצר! – אבל שבתי וראה, כי חקירות והיכי תמצי'ים ממין זה הם דברי רוח. אפשר, כי בתנאים כאלה לא היה יכול לתת לנו אפילו מה שנתן. פרץ צריך להתקבל כמו שהיה – וזה די.

[לקריאת כתבי י"ל פרץ העבריים, לחץ כאן].


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

המעפילים והכושלים / נחום סוקולוב

יום ראשון, מאי 11th, 2008

לכבוד יום העצמאות בחרתי לצטט מאמר נהדר של נחום סוקולוב – מנהיג ציוני, סופר, ומחלוצי העיתונות העברית.
נזכור כי המאמר נכתב הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, ולכן ההעפלה שאליה מתייחס סוקולוב היא לא ההעפלה הבלתי לגאלית כי אם נסיקת הנוסעים ב"מגדל הפורח" (הכדור) למעלה אל השמיים – ובהשאלה, ההעפלה אל הגשמת החלום הציוני, חרף ההתנגדות של חלקים מהציבור היהודי דאז. ניכר בסוקולוב שאינו עוסק כאן בקשיים שצפויים למפעל הציוני מצד יושבי הארץ, או אף מעלה אותם על דעתו.

המעפילים והכושלים (שיחת חולין) / נחום סוקולוב

…ולא אוכל לשכוח זכרון סיפור קטן אשר קראתי זה ימים רבים, ועתה גם את שם מחברו לא אזכור עוד, אך את תוכו אני זוכר היום: מורה לחכמת הטבע מטיף את לקחו באזני נער קטן, והנער מקשיב ומשכיל על דבר.

[…] ואז החל המורה לספר לתלמידו גם דברים אחדים מקורות המגדל הפורח באוויר, שהיה בתחילתו אך משחק ילדים, ועתה מייחלים ומצפים לשכלולו ולסידורו בכליון עיניים. […]

זה יותר ממאה שנה בנו האחים מונטופליר את המגדל הראשון נייר ובד, ויבעירו תחת החור קש וצמר למען החם את האויר בתוך המגדל, ויתנשא המגדל ויעף, וגם השמועה על אדותיו עפה ותעבור בכל ארץ צרפת, ויקם הפרופיסור לחכמת הטבע בפאריז ושמו שארלס וייבן גם הוא מגדל וימלאהו מימן, ומשפט המימן הוא, כי משקלו קל מאוד כאשר ידעת, וקל הוא מן האוויר, ויעלו שארלס ורעהו רוברט במגדל, והוא כבר היה מצופה שכבה עשויה מתכת, מעשה רשת, וסל קשרו תחתיו לשבת בו, ויהיו הם הראשונים אשר עלו למרום במגדל.

[]

מדוע עלה הסיפור הזה על לבי, ודבר מה העלה אותו בזכרוני?

רעיון תחיית הלאום העברי! תחיית הלאום העברי הנאור, בעצם תומו, כמשפטו, במאור אשר בתורתו, זה רעיון משא נפשנו, זה חותם תכניתנו, זה רוח אפינו.

עוד הוא פורח, כמגדלים הראשונים שפרחו באויר, עוד זה מקרוב היה הרעיון הזה אך משחק ילדים, ואין יודע מתי יגיע היום, ויכולנו לשמש בו לצרכי כל הגוף וכל הנפש.

עד היום עושים אנחנו בחינות ונסיונות… עד היום עולים מגדלים ריקים. יתנשאו למרום ויאבדו דרך… יש שאנו מעלים אחד הכבשים… גיבור בעל כרחו… וכפעם בפעם רואים אנחנו מגדל יורד, מתגלגל באשפה, נופל לתוך הבור, לתוך הנהר, לתוך מי מדמנה.

[…] ובין יושבי הכפר ישנם אנשים שונים, אוהבי ישנות ואוהבי חדשות והצד השווה שבהם, שהם צוררים לכל איש אשר ירד בגבולם ונגע באשר להם, והיה הקול היוצא מפי אוהבי הישנות קול נאצה וזדון, לאמור: אלה אשר נפלו פה או אשר יאמרו לעבור דרך פה, הם שואפי חדשות, ועל כן בואו ונסקלם, והקול היוצא מפי אוהבי החדשות הוא להיפך: אלה העוברים דרך פה הם נסוגים אל ישן נושן, בואו ונסקלם.

ומהומה בכפר.

ושארלס ורוברט, או קראו למו כאשר תקראו, אינם חשים כאב מרקיקת הנער אשר מאחוריהם, הרוקק בשם אלה מבני הכפר האוהבים נושנות, ולא מחטיפת הנער, בשם אוהבי החדשות, שחוטף דבר מה מן המגדל, וקורא ומבשר כי אלה הם תרפים וכשפים של בעלי הנושנות, או מאלה המדברים "מוסר", שהכפר הוא להם, ולא לזולתם.

קשה לחוש כאב מדברים וממעשים כאלה.

אך הם חשים בלבם הרגשה אחרת, והיא: התגברות התאווה לעלות. לא טוב היה המגדל הזה ואם כן יש לעשות בו תיקון זה ותיקון אחר.

הרבה מגדלים יפלו – אך כולם הכנות אל המגדל השלם, אשר לא יפול.

[לקריאת המאמר השלם לחץ כאן]


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.