Posts Tagged ‘עברית’

זרקור על יוצר: שירתו של אברהם רגלסון

יום ראשון, פברואר 9th, 2014

חלק משגרת יומם של צוות מתנדבי פרויקט בן-יהודה הוא העיסוק בקבלת רשות פרסום ליצירות שעודן מוגנות בזכויות יוצרים, והגשתן לציבור לפני תום 70 השנים הקבועות בחוק. כך, כאשר לפני כמה שנים פנתה אלינו שרונה תל-אורן, ביתו של אברהם רגלסון, בבקשה להנגיש את כתביו לציבור באתר הפרויקט, שמחנו מאוד להרים את הכפפה. מתנדבי הפרויקט התגייסו למלאכה והחלו להקליד את שירתו הנפלאה, אשר זמינה זה כמה שנים באתר הפרויקט לטובת הציבור הרחב.

מאז עלו כתביו לרשת, חלה פריחה בעיסוק ברגלסון, אשר בולטת הן בזירת המחקר הספרותי והן בעולם המו"לות; והרי בדיוק התבשרנו שמוסד ביאליק הוציא לאור מחדש את שיריו, בעריכת דן מירון. העיסוק המבורך ביצירתו המיוחדת של רגלסון בלט בשנה החולפת גם במיזם "אנשי רוח ותרבות מקריאים מיצירות פרויקט בן-יהודה". במסגרתו, מועלים לערוץ היו-טיוב של הפרויקט סרטוני וידאו של אנשי רוח מקריאים יצירות האהובות עליהם לצד הטקסטים עצמם, במטרה לעודד את הנגשת היצירות ולעזור להן למצוא קהל קוראים חדש. במהלך 2013 שמחנו לארח שתי יוצרות נפלאות, אשר בחרו לקרוא מיצירות רגלסון – המשוררת אגי משעול והסופרת אילה יפתח-ולבה.

משעול, אשר בחרה להקריא את "חקוקות אותיותיך", יש האומרים החשוב בשיריו, מספרת על הבחירה:

היצירה המקיפה הזאת הדהימה אותי וכמשוררת ברור לי שהיא נכתבה מתוך השראה גדולה ונגיעה בממד הקדושה של העברית. לא סתם היא מתחילה ב"חֲקֻּוּקוֹת" ומסתיימת ב"מִתְאַלֵּהַ". בתי השיר הם לוחות חקוקים של מי שכרת ברית (-מילה) עם שפת קודש, שפה שהוא מתמסר לה כאומר: " שִטְפִינִי, סַלְסְלִינִי אוֹ אִסְרִינִי וַעֲשִי בִי מָה שֶלִּבֵּךְ חָפֵץ" (ביאליק, הבריכה).

[embedplusvideo height="365" width="450" editlink="http://bit.ly/1lRIjjw" standard="http://www.youtube.com/v/KjrDkS7Yogk?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=KjrDkS7Yogk&width=450&height=365&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep8910" /]

לאחר הצילומים, סיפרה משעול:

אחרי קריאה בקול של 'חקוקות אותיותיך', הרגשתי כמו אחרי קונצרט של עברית מתוזמרת להפליא. הרגשתי, גם אם פה ושם עוד הייתי כמתאמנת, שאני מבצעת פרטיטורה, איך שוב  נחקקות האותיות על לוח לבי, מצטרפות אלה לאלה על כל בנייניהן, גזרותיהן, נטיותיהן, איך מהדהדים בתוכי כל רובדי השפה, איך משתעשעות בי כל הצורות המפתיעות ועושות בי דברים והייתי כממלאת אחר הוראותיה של יונה וולך:  'תן למילים לעשות בך'.

גם יפתח-ולבה, אשר הכירה את רגלסון באופן אישי כנערה צעירה, בחרה לקרוא חמישה משיריו. הנה הם לפניכם:

1 – לסולם צורית – 

[embedplusvideo height="365" width="450" editlink="http://bit.ly/1lRKfbP" standard="http://www.youtube.com/v/pp_15K1athU?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=pp_15K1athU&width=450&height=365&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep5102" /]

2 – ביאליק ואחי הקטן – 

[embedplusvideo height="365" width="450" editlink="http://bit.ly/1lRLurE" standard="http://www.youtube.com/v/wdKSR1KL2q8?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=wdKSR1KL2q8&width=450&height=365&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep4069" /]

3 – אל הקטן ראם בן אברהם – 

[embedplusvideo height="365" width="450" editlink="http://bit.ly/1lRLO9D" standard="http://www.youtube.com/v/veoQOoSis_U?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=veoQOoSis_U&width=450&height=365&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep4402" /]

4 – כנור אם – 

[embedplusvideo height="365" width="450" editlink="http://bit.ly/1lRM60h" standard="http://www.youtube.com/v/7S4w-nDqlEQ?fs=1&vq=hd720" vars="ytid=7S4w-nDqlEQ&width=450&height=365&start=&stop=&rs=w&hd=1&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep3753" /]

5 – הספינה ורדה – 

[embedplusvideo height="365" width="450" editlink="http://bit.ly/1lRMko4" standard="http://www.youtube.com/v/473oUwIYsX0?fs=1" vars="ytid=473oUwIYsX0&width=450&height=365&start=&stop=&rs=w&hd=0&autoplay=0&react=1&chapters=&notes=" id="ep5901" /]

 

יצירות מוקלטות נוספות זמינות בערוץ היו-טיוב של הפרויקט בקישורית הזו.

אם הנכם בעלי זכויות על יצירות נשכחות ומעוניינים להעניק לפרויקט רשות פרסום, אתם מוזמנים לפנות אל תיבת העורכים של הפרויקט בכתובת – editor@benyehuda.org.

 

בברכת כן ירבו,

צוות פרויקט בן-יהודה.

 

מאניה ביאליק: לא מה שחשבתם

יום חמישי, ספטמבר 27th, 2012

מי שהתעניין בחייו של ביאליק במידת מה, סביר שנתקל באמירות על רעייתו, מאניה, כאילו לא ידעה עברית כלל, וכאילו עולמו הרוחני של חנ"ב היה זר לה לגמרי.

גם אני חשבתי שכך הדבר, אף שלא זכור לי מאין קיבלתי את הרושם הזה, שדומה כאילו הוא קלוט מן האויר.

ובכן, שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק (וידיד אמת של פרויקט בן-יהודה), ויהודית דנון, עושים עם מאניה חסד של אמת, תרתי משמע, ומזימים את השמועות.

(בין יתר המקורות, מצטטים אבנרי ודנון אגרות של ביאליק למאניה, ובקרוב נעלה אגרות נוספות מאת ח"נ ביאליק למאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה.)

מלחמת השפות – מכתבי שמריהו לוין

יום רביעי, יולי 22nd, 2009

שמריהו לוין (1867-1935), מספרת הויקיפדיה העברית, היה מנהיג ציוני, פובליציסט וסופר, מראשי הדוברים בקונגרסים הציוניים הראשונים ומהמתנגדים החריפים לתכנית אוגנדה.  הוא היה מיוזמי הקמת הטכניון בחיפה, ונאבק לצד אחד העם לשמירת אופיו העברי של הטכניון. בזמן מלחה"ע הראשונה היה פעיל בהפצת תעמולה ציונית בארה"ב ובקנדה, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל וכתב במספר עיתונים מרכזיים.

מכתבים נבחרים שכתב נאספו בספר המחולק לכרכים לפי תקופות.  הסגנון נעים ורהוט והתוכן מרתק; למשל, בכרך "העברית בימי מלחמת השפות בארץ ישראל" מאוגדים המכתבים הסובבים סביב נושא המאבק על שפת הלימוד בטכניון, האם תהיה גרמנית או עברית. 

במכתב שנכתב לאחד העם מחיפה, ב-4 ביולי 1913, כותב לוין:

"מתפלא אני שעובר אתה בשתיקה על הנקודה הפוליטית שיש בדבר. הן מי כמוך יודע, עד כמה העלינו עלינו את חשדה של הממשלה האנגלית ע"י הגרמניות החיצונית שיש בהציונות, והנה על הראשונים אנו מצטערים ונבוא להוסיף מוסד גרמני מכף רגל ועד ראש. היתכן, כי גם אנו נסייע לדבר כזה?"

ממכתבי לוין אפשר ללמוד הרבה על המאבק הפוליטי שהתרחש, על האינטרסים של הקבוצות השונות המעורבות בוויכוח – הנדבנים האמריקאים, הציונים וחברת "עזרה" הגרמנית (ה"הילפספעראיין") ומייסדה ד"ר פאול נתן – על המאמצים שהושקעו, וגם לא מעט "כביסה מלוכלכת".

ב-2 לספטמבר 1913 כותב לוין ליהודה לייב מאגנס, ממנהיגי הקהילה הרפורמית בניו-יורק:

"את מכתבך מן כ' אוקטובר קיבלתי אחרי ישיבת הקוראטריום […]. קשה היה לנו להשיבך בבירור איך עליכם להתנהג כעת, אחרי שנגזר דינו של המוסד הטכני לשלילה. כבר הראיתי לך במכתבי מחיפה, מן כ' סיון שנה עברה על הסכנה הצפויה להמוסד מצד האדונים הברלינים, המתעתדים להכניסו לרשותם הם ולהרחיק ממנו כל השפעה לאומית. […] המלחמה היתה לי מבית ומחוץ, מבית – עם הקיצונים שלנו שמאסו בכל פשרה, ומחוץ – עם האדונים הברלינים. […]

כל הזמן הייתי טרוד בחיפה גופא בעבודת סידור הבניה ומחיפה נסעתי כמעט ישר לווינא, ומעולם לא עלה על דעתי כי הד"ר נתן ישתמש בשעת כושר כזו […]. בכוונה נתן להמחלוקת הזו בדבר שפת הלימודים צורת מלחמה שבין אנשי מעשה, הדואגים רק בעד קיומו והתפתחותו של המוסד עצמו ובין הציונים, שאין להם בעולמם אלא מוסדות לשם תעמולה ופרסום. בדרך מקרה נודע לי, כי ביחוד השתדל במכתביו להבאיש את ריחי בעיני הקוראטרים האמריקנים ומהיות שמר שיף [יעקב, נדבן אמריקאי – נ.א], […] מפחד הוא מהציונות ומשתמש בכל הזדמנות הבאה לידו להטעים ולחזור ולהטעים, שלא יחשדוהו חלילה בציונות, לא החטיאו כפי הנראה מכתבי הד"ר נתן את מטרתם. […]

בשום אופן אי אפשר להניח, שהחברים באמריקא שנכנסו להוועד אחרי השתדלות גדולה מצדי, כידוע לך, יהיו מסייעים להעמיד פסל בהיכל התחיה. איני יכול לבוא בעצות מרחוק אבל מבקש אני אותך בכל מיני בקשות שבעולם, שאתה מצדך בל תנוח ובל תשקוט, עד שתוציא כאור את משפט המוסד ועד שתסביר לידידינו באמריקא, עד כמה הוא מן הנמנע להרוס ע"י מוסד חדש מה שנבנה ונוצר ע"י אחרים בכל כך הרבה עמל, צער ויסורים."

ולבסוף, במכתב לאחד העם מה-9 לדצמבר באותה שנה, שיפור במצב:

"לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

[…] הקנאה לשפתנו ולקנינינו הרוחניים הגיעה להתרוממות הרוח מאין כמוה. היום קיבלתי העתק מטלגרמא של מרכז המורים, שלא ניתנה עוד להתפרסם: כל המורים בבתי הספר של "עזרה" בירושלים עוזבים את ה"עזרה", אם לא ימלא את דרישותיהם להורות רק בעברית בלי יוצא מן הכלל. להגרמנית הם מפנים רק מקום שפה זרה. לד"ר נתן נתנו ארכה של ד' ימים. ד"ר נתן מאיים, כי יסגור את כל בתי הספר. אפילו דוד ילין כותב לי, כי צריך לברך על המשבר הזה, "מפני שעל ידו נצא משעבוד לגאולה ומעז יצא מתוק". יקירי ורבי! החלמת, כי עוד בימינו יקום דור חי כזה היודע להגן באופן כזה על קנינינו, על שפתנו ותרבותנו? מתקנא אני בך, שזכית לכך, מתקנא אני בך, שזכית לראות את עולמך בחייך.

אצלי אין שום ספק, כי ננחל נצחון גדול, כי מעתה יבינו הכל את ערכה של העבודה התרבותית בארץ, ולא יתנו עוד לאחרים להתעלל בתרבותנו.

שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי."

לקריאת המכתבים כולם לחץ כאן.

 

ההברה הנכונה בלשוננו / אליעזר בן יהודה

יום שלישי, ספטמבר 23rd, 2008

הקטע הבא נבחר מתוך מכתב של אליעזר בן-יהודה לעיתון "החינוך", ושמו "ההברה הנכונה בלשוננו". נסיתי לקצר את המכתב עבור הטעימה ביומן הרשת, והיה לי קשה מאוד; ראשית, הנושא מעניין מאוד. הוא עוסק בהוראת העברית לילדים, אבל מזכיר בעקיפין את עניין שפת המחנכים וקשיי ההסתגלות שלהם, כיוצאי אירופה, להגייה מזרחית-שמית. הבעיה הזאת קיימת בישראל גם היום, וצר לי לפעמים שאני לא יכולה להגות את כל העיצורים בעברית כראוי (ואפילו לא את שמי שלי, בעצם).

במאמר הוא מזכיר גם את אי-ההקפדה על ההבדל בין תנועה ארוכה לקצרה, וכתוצאה מכך "כל הלשון היא רפה, חלשה, בלי העוז המיוחד שהדגש נותן להמלה, ושוללים אנו מלשוננו את חליפות הצלצול, במה שאנו הוגים את כל התנועות במידה אחת ואין אנו מבדילים בין תנועה ארוכה ובין תנועה קצרה." נושא ההגייה הנכונה וכיצד היא משתקפת בניקוד לא נדון היום בבתי הספר כלל, למיטב ידיעתי; אני עוד הייתי בת מזל, שלמדתי ניקוד, וגם זאת ללא ההבדל בין צירה וסגול, או קמץ ופתח. את צורת ההגיה של המלים לומדים כיום בעיקר מתוך חיקוי, ולא מהבנה אמיתית. זה נראה לנו זניח, אבל בקטע להלן בן-יהודה מבהיר כמה זה חשוב לשימור העושר הלשוני.

הסיבה השניה שבעטיה היה קשה למצוא פסקה מייצגת היא, שהמכתב/מאמר הזה כתוב בשפה נעימה מאוד ובהתלהבות בלתי נלאית, ואין בו פסקה מיותרת. כולם יודעים, או משערים, שהיה צורך בבן-אדם מסור מאין כמוהו למיזם החייאת העברית משפה כמעט-מתה לרמת שימוש יומיומי. כולנו למדנו שבן-יהודה הקדיש את ימיו ולילותיו לעבודה זו, ושהיה ודאי איש בעל חזון והשראה יוצאת מן הכלל (וודאי, שלא עבד לבד); אך כשסוף סוף קוראים את כתביו, הכל עולה וחי על הדף. אין ספק שלא רק היה רתום לשפה העברית בכל רמ"ח אבריו, אלא גם ידע להשתמש בה, וכתב בצורה שתענוג לקרוא.

בכל מקרה, בחרתי בסופו של דבר טעימה תמציתית, ואני ממליצה בחום לקרוא את המאמר השלם בפרויקט בן-יהודה, שכן הוא אינו ארוך במיוחד.

אין אני יודע אם מעולם, בקרב אומה מאומות העולם, היתה מוטלת על חבורה קטנה של אנשים אחריות כל-כך גדולה באחד האוצרות היותר יקרים לכל אומה, באשר היא אומה, כאחריות המוטלת על יחידי הסגולה, המורים והמורות בבתי-הספר וגני-הילדים שלנו.

כמו בכל דברי-הימים שלנו, כן גם במקצוע הלשון הלאומית, משונים אנו מכל אומות העולם. בכל אומה מבוע חיי הלשון הוא בתוך העם בעצמו. העם הוא יוצר הלשון, העם החי הוא גם נותן חיים טבעיים ללשוננו, הוא מרחיבה ומאדירה ברוח החיים שבקרבנו. ואם אמנם אין שום לשון נשמרת בהווייתה הראשונה, ואם אמנם כל לשון הולכת ומשתנה, לובשת גם צורות חדשות, נוטה לפעמים גם מדרכה הראשונה ומחליפה גם את ההברה, מוחקת ומחלשת קצת קולות ומגוונת אותם בגוונים חדשים – הרי כל זה עושה העם החי, בכוח רוח החיים שבו, ואין על בתי-הספר, על המורים והמורות אלא לשמור על טהרת הלשון לפי מה שהיא בכל זמן מהזמנים בפי העם.

אך מעולם לא היה כדבר הזה בשום אומה, שמבוע החיים של הלשון יהיה בידי חבורה אחת קטנה, כמונו היום, שהיא תהיה לא בלבד השומרת על הלשון כי אם גם הנותנת לה את צורתה, את צלצולה, את גונה המיוחד, את נפשה, את נשמתה!

המעשה הזה, היחיד והמיוחד בדברי-ימי עולם, הוא המטיל על החבורה הקטנה הזאת אחריות גדולה, כבדה, שמחייבת את נושאי האחריות הזאת לשים אליה לבם בייחוד, להכיר הכרה שלמה את חשיבותה וערכה ולעשות כל פה שאפשר כדי לשלוח יד בפרט במה שהוא רוח החיים של הלשון.

ואחד מעורקי החיים של הלשון הוא – ההברה, רצוני לאמור: ההברה בכלל, הגוון הכללי של הברת האותיות, וההברה הנכונה והמלאה של כל האותיות, שהניחה הלשון להגות בהן את כל קולותיה בגונם המיוחד והטבעי שלהם.

הלשון העברית הניחה שתיים ועשרים אותיות להברת הקולות המיוחדים שלה, אבל בדיבור שלנו, וגת בבתי-הספר, בפרט בבתי-הספר שרוב המורים הם בני חוץ-לארץ, שעוד לא הספיקה להם השעה לסגל להם את ההברה המזרחית, אנו מוחקים כמעט כליל את הקול המיוחד של שלוש אותיות לפחות ט. ע. ק, ובזה אנו ממעיטים שלושה קולות, שהם אחת מהסגולות המיוחדות של הלשונות השמיות והם הנותנים ללשונות האלה את גונם וצלצולם המזרחי.

[…]

מדבר אני למורים, וחושב אני שאוכל לפטור את עצמי מהחובה לבאר חשיבות הדברים האלה לכל לשון. ועל אחת כמה וכמה גדולה חשיבות זאת ללשוננו, שהיא צריכה עתה לכבוש לה זכות הקיום, וצריכה להקפיד ביותר על דקדוקי תכונות סגולותיה הטבעיות. רק בקצרה אעיר גם על הצד המעשי שיש בעניין זה, להקל לימוד הלשון על התלמידים. מי כמו המורים והמורות יודע כמה זמן עמל וטורח צריך להתלמיד עד שהוא מגיע לדעת את הכתיב הנכון של המילים, במקום שצריך א או ע, ת או ט, כ או ק, במקום שצריך להדגיש, לקמוץ או לפתוח.

[…]

ובשם קדושת הדבר המסור בידינו בשם האחריות הגדולה המוטלת עלינו, אני קורא להמורים והמורות בבתי-הספר מכל המדרגות ובגני-הילדים: אל נא תזלזלו בעניין זה! זכרו נא, כי הלשון תהיה בעתיד מה שתעשוה אתם אותה כעת! כבר אולי איחרנו קצת את השעה הראויה. כבר יש אלפי ילדים, שמחר יהיו הדור העברי החי שלנו, והם מדברים לשון עברית אמנם אך לשון כל-כך לא מזרחית, כל-כך חסרה הצלצול והעוז של לשון מזרחית שמית! אל-נא תשכחו כי בכל לשון מה שנותן לה את צורתה, את נשמתה, אינו כל-כך המלים, או לפחות מקורן של המלים, כמו ההברה והגוון של הקולות! בוודאי, עלינו מחיי הלשון, עלינו להיזהר גם בעניין המלים זהירות גדולה מאוד, או לפחות ממקור שמי טהור, ושתהיינה המלים בנויות לפי דקדוק הלשון, ברוחה, וגם – וזה עיקר גדול מאוד, שתהיינה יפות. אבל, אם אנו לפעמים נכשלים במלה מן המלים אין הסכנה גדולה כל-כך. המלים, כמו כל יצור חי, נלחמות בעד קיומן, וכל החזקה מחברתה באחת המעלות שמנו חכמים במלים בכל לשון ולשון, היא המנצחת, והמלה בעלת מום, שנוצרה אולי בשעה לא טובה, תמות ותפנה מקום לאחרת יותר יפה, יותר אמיתית. אך ההברה, הגוון של הקולות, אם כבר נכנעו כלי הדיבור והסתגלו להברה אחת, להוציא את הקולות באופן אחד, והם התפשט הדבר בקרב רוב העם, כמעט אין יותר שום אפשרות לתקן המעוות!

זהו, אדוני העורך, מה שרציתי להגיד הפעם לקוראי 'החינוך', שהם מחיי לשוננו, הם יוצריה, ובידיהם לעשותה לכלי מפואר או חלילה לכלי מכוער!

א. בן-יהודה

[לקריאת המאמר השלם, לחץ כאן.]


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

להתחקות אחר מחוקה

יום שבת, מאי 31st, 2008

תוך הקלדת החיבור 'מצות ישיבת ארץ ישראל' מאת יונה דב בלומברג (הררי), נתקל המתנדב הותיק מלאכי שפר במלה שלא הכיר, מלה מענינת:

המחבר מספר כי שלח את הנוסח הראשון של החוברת ['קונטרס' בלשונו] לאחד מחכמי ['גאוני'] הדור,לקבלת חות-דעתו עליה.

וכתוב שם: השיב לי גאון אחד שליט"א מגדולי גאוני דורנו (כשלחי אליו את קונטרסי זה בהיותו עוד במחוקה הראשונה לשום עינו עליו)".

שפר לא התעצל, וחיפש את המלה הזו ["מחוקה"] במלון אליעזר בן-יהודה, וכן במלון אבן-שושן – ולא מצאהּ.

מתוך ההקשר הוא שיער שבלומברג משתמש במלה 'מחוקה' לציון מה שאנו מכנים היום נוסח או גרסה.

גם אנחנו לא התעצלנו, ושלחנו שאלה לאקדמיה ללשון העברית. קיבלנו תשובה ממר דורון רובינשטיין, מרכז המדור לספרות החדשה במפעל המילון ההיסטורי ללשון העברית, בזו הלשון:

לצערי אין בידי תשובה טובה על שאלתך, וכל דבריי שלהלן הם אפוא בגדר השערה בלבד.

ייתכן שיש לקרוא את המילה שלפנינו כך: מְחֻקָּה, וניתוחה: שורש חק"י, בניין פֻּעַל, צורת בינוני יחידה.
אחת מהוראותיו של השורש חק"י היא "ציור ורישום",וראה במקרא מל"א ו, לה; יחזקאל ח, י; כג, יד.
מכל מקום, לא הצלחתי לאשש את השערתי זו.
אפשרות אחרת היא שנפלה טעות כלשהי בנוסח המאמר,ואולם אין לי רעיון לנוסח "מתוקן" של הטקסט.

תודה למלאכי ולאקדמיה!

נ.ב. האם מישהו מכיר שימוש נוסף במלה "מחוקה" במובן דומה?