Posts Tagged ‘רבניצקי’

"מגילת האש" של ביאליק כתרנגול צעיר

יום רביעי, אפריל 5th, 2017

עוד מספר אביגדור המאירי בספר זכרונותיו משיחות עם ביאליק:

– אתה הרווחת במלחמה זו ריווח נקי, – אמר לי – למדת רוסית עד כדי קריאת ספרות רוסית. מה ידעת למשל על פושקין קודם לכן?

אמרתי לו, שקריאת פושקין היתה בבית-הספר אחת מקריאות-החובה מן הספרות העולמית. אך מובן מאליו, שאינה דומה הקריאה בתרגום לקריאה במקור. ושמתוך קריאתי את פושקין במקורו עמדתי על עובדה, שאינני יודע אם מישהו כבר עמד עליה, ושדרושה זהירות רבה לקבוע אותה, אך אני מוכן לקבל עלי את כל האחריות עליה: אין בשירה העולמית מוזיקאליות כזו שבשירי פושקין. וגם לא בשירת גיתה. – נדמה לך, שנישא אתה אפקרדן על גלי-ים, בגלינה, שדוֹק של שמן-זית פרוש עליה – ואת זה לא יתן לך שום תרגום בעולם.

ביאליק הרהר רגע ארוך, אחר-כך אמר:

– זאת אומרת, שהוא עולה בעיניך על גיתה.

– לא. אני דייקתי בדברי: מוזיקאליות כזו. בה עולה הוא עליו.

(שאלותיו התחילו ללבוש צורה של חקירה. עלי להיזהר!)

– ובמה לא?

– כהוגה דעות, כפילוסוף, כמעמיק בחקר-הנפש ובחקר-הטבע ובמכמני-הבריאה.

כאן שוב הרהר.

– לפי דעתך, יש לו לגיתה שירים בינוניים בערכם?

– לפי דעתי, אפילו פחות מבינוניים. אך זה אינו מפחית מערכו אף כמלוא נימה. דעתי היא, שאין למדוד את היוצר לפי השלילה שבו.

וכיוון שלא את עצמי רציתי לשמוע, אלא אותו, החלטתי להסב במפתיע את השיחה ישר אליו; ובלי חכיכה אמרתי, שגם הוא יש לו שירים לא טובים…

הוא הופתע בעין, עד כדי כך, שלא ידע איך להגיב. לבסוף אמר:

– טוב, טוב, אדרבא… למשל?

– ציינתי לי אחדים – אמרתי – למשל "ברכת עם"… "מכתב קטן לי כתבה"… "העינים הרעבות"… אמנם, באיזו זכות אני…

– לא-לא! אני באמת מעוניין לדעת… כי… הלא בוודאי יש לך נימוקים לכך…

– זהו, שאין אני יכול לנמק… משום שכל הנימוקים בביקורת אינם אלא או בורות של עם-הארץ "שקורא לאהבה איבה, כגון 'ואהבת-ואייבת'", או חיפוי לחוסר כשרונם ליצירה, ותחת כל זה מסתתרת התאווה לשלטון. ועדיין הם מדברים על ביקורת אובייקטיבית!

כאן הפתיע אותי:

– רבניצקי מסר לי, שאתה… יש לך השגות על "מגילת-האש"…

השאלה הביאה אותי במבוכה. מצאתי מוצא: שאלתי אם בין מכיריו יש מישהו המחווה לו, או חיווה לו פעם דעה שלילית על יצירותיו?

– יש; גם רבניצקי עושה זאת לעתים. אך מי שעושה זאת בהנאה ממש, זה שניאור. הלא אתה מכיר אותו מאותו זמן שהיינו יחד בווינא.

– אם כן… הוא… מה דעתו שלו על "מגילת האש"?

– שניאור הוא גס כשק של זבל, אך אינו מתגנדר בגסותו, הוא באמת שחצן. פעם אמר לי, שאני כבר חושב, שמותר לי לגבב מליצות נבובות ולהכריז עליהן כעל "מגילת האש", שתהא בפי-כל כדבש למתוק. –

אמרתי, שזוהי גוזמה. ראשית, יש שם שורות, ואפילו קטעים אמיתיים… למשל: "או שמים חדשים אברא לך ותכלת חדשה וזוהר חדש אסובבך, וקבעתיך כשמש בגלגל חיי – – – ועד שמשות רחוקים צוחת, אשרי תגיע…". ושנית: "אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה".

– מחמאה לאו-דווקא. מחמאה לאשה מכוערת: "יש לך אף יפה!" – משמע, שגם אתה אינך מתפעל מ"מגילת האש". ובכן, גם אני לא… מובן מאליו, שאני רוצה, שתנמק את דבריך… ואני אגלה לך את "הסוד": חזן ראוי לשמו מזלג-קול יש לו, וקודם שפותח בזמרה, מקיש במזלג הנותן קול באזנו – ועל-פי הקול הזה פותח הוא בהתאם לקולו שלו. והנה קרה לו לביש-גדא, ששכח בבית את המזלג, ופתח בטון גבוה יותר, וכשהגיע למעלה מכפי יכלתו – יצא לו "פֶּטוּשׁוֹק": היק: ברוסית זה קרוי פטושוק, כלומר, תרנגול-קטין, שקריאתו משתבשת לו בגרונו! – (הוא מלווה את כל דבריו בתנועותיו ובקולו). זה קרה גם לי: פשוט, התחלתי בטון גבוה לא בהתאם לסולם-הקולות, ויצא לי פטושוק. זה הכול. ובכן רואה אתה, שאני בעצמי יודע את הפגימות שבאתרוג שלי. והלואי ושניאור יידע את החסרונות שבשיריו ויטול את הקורה, שהיא כקורת בית-הבד, מבין עיניו, ולא יתנקש בקיסם שבין שיני!

שמעון שמואל פרוג

יום חמישי, פברואר 26th, 2009

הנה שיר יפה מאת שמעון שמואל פרוג (1916-1860), משורר יהודי שנולד ברוסיה וכתב בעיקר ברוסית וביידיש, ומעט מאוד בעברית. השיר הוא אחד מאותם שירים עבריים מועטים שחיבר פרוג, זמן קצר לפני מותו.  פרוג הוא בן דורו של ביאליק.

הַגַּנָּב

נִמְצָא הַגַּנָּב – וְחָמָס בְּיָדוֹ
קֹמֶץ מְלֵא אֱגוֹזִים,
וְהוֹלֵךְ הַקּוֹל מֵאִילָן לְאִילָן:
"קֹמֶץ מְלֵא אֱגוֹזִים!!!"

וּמִי הוּא הַשׁוֹדֵד? – בֶּן שְׁמֶרִיל הַסַּנְדְּלָר
וּשְׁנוֹת יְמֵי-חַיָּיו חָמֵשׁ.
וְקוֹרְאִים מִקְצַה הַגַּן עַר קָצֵהוּ
הַשֶּׁרֶץ, הָעוֹף וְהָרָמֶשׁ:

"מֻתָּר לִקְרֹעַ אוֹתוֹ כַדָּג,
לְחֶנֶק, לִסְקִילָה הוּא רָאוּי!"
וְצוֹעֵק אַחֲרֵיהֶם הָעוֹרֵב: – "קְרַע! קְרָע"
הַיּוֹנָה הוֹמִיָּה: " כָּרָאוּי!…
כָּרָאוּי… כָּרָאוּי… כָּרָאוּי!"…

וְעוֹמֵד רַק אֶחָד בַּגָּן – הָאֱגוֹז,
שׁוֹטֵחַ עֲנָפָיו אֵלֵינוּ
וְקוֹרֵא וְאוֹמֵר לְכָל עוֹבֵר: – "אֱכֹל
מִמַּתְּנַת אָבִינוּ יוֹצְרֵנוּ,
מִמַּתְּנַת אָבִינוּ יוֹצְרֵנוּ"…

השיר בעיני מעיד על טבע האדם, כי רבים ממהרים להוקיע את מפרי הסדר, למרות שבפועל, וגם במקרה הזה, המעשה נעשה מתוך תמימות. השיר רומז על כך שהטבע (העץ) שייך בעצם לכולם. אף שאפשרי הוא שהעץ בשיר שייך למישהו ולכן הפעוט אכן גנב את הפרי, בפועל היה די שפע כדי שיוכל לקחת בלי להזיק לבעל העץ, והנזיפה מיותרת…

* * *

בשיטוטי בויקיפדיה נתקלתי בתמונה הבאה של חוג הסופרים באודסה. התמונה פורסמה בעיתון "החדר העברי" (Еврейской неделе) שערך שמעון דובנוב, גיליון מס' 46, ב-13 בנובמבר 1916 , והיא קנין הציבור.

חוג הספרות באודסה, לפני 1916
מימין לשמאל: שמעון פרוג, חיים נחמן ביאליק, מנדלי מוכר ספרים, ש. אנ-סקי ויהושע חנא רבניצקי.

באתר פרויקט בן-יהודה אפשר לקרוא את כתבי פרוג העבריים וכן תרגומים של שיריו מאת אברהם לוינסון, המובאים ברשות בעלי הזכויות היוצרים על התרגום. בעתיד נפרסם גם את כתביו שתורגמו בידי יעקב לרנר. אם ידוע לכם על יצירות נוספות שחיבר פרוג בעברית, או שתורגמו לעברית , כתבו לנו!

אחד העם מתבדח [על חשבון רבניצקי]

יום שלישי, פברואר 17th, 2009

למר י.ח. רבניצקי, אודיסא.

ווארשא, כ"ב סיון תרנ"ו (יוני 96).

בקבלי מכתבך האחרון וקראתי דבריך ע"ד מאמרי בשביל ה"פרדס", אמרתי אל לבי: הבה אאזור כגבר חלצי ואקיים נפש אחת מישראל (הלא כך אמרת: כי בנפשך הוא). אך כעין הקדמה, צריך אני לבאר לך סדר יומי:

בבוקר אקום בשבע שעות, ועד שמונה אני כותב מכתבים פרטיים, פעמַיים בשבוע – לביתי ובית אבי, וביתר הימים – לשאר אוהבַי ומכירי הפונים אלי במכתביהם. אחרי כן אשתה טהע ואקרא לפעמים קריאה קלה, מכ"ע או איזה ספר. ובתשע ומחצה אלך לבית "אחיאסף" ואשב שם כל היום (מלבד שעה ומחצה לארוחת הצהרים) ואשוב למעוני בשמונה או שמונה ומחצה בערב. ועד שאגמור ארוחת הערב ושתית הטהע תעבור שעה ויותר. אז אצא לשאוף רוח מעט בגן העיר, ובאחת עשרה אשוב לביתי. זה הוא משפטי יום יום.

ובכן, כאשר נדבה רוחי להציל נפשך משחת, החלטתי לקום כל יום בחמש שעות ולהקדיש שתי שעות לעבודת ה"פרדס" עד שאגמור המלאכה. וביום ב' שעבר החלותי. התגברתי כארי וגזלתי שתי שעות משנתי, ובחמש ומחצה כבר ישבתי אל שולחני ועטי בידי, ובשבע שעות הנחתי עטי מידי – והנייר נשאר חלק כשהיה. כי ראשי היה כבד עלי ממיעוט שֵנה, וכל השתדלותי לא עמדה לי לאסוף מחשבותי כראוי ולסדרן בדברים. ביום ההוא לא כתבתי עוד מכתבים פרטיים וגם עבודת "אחיאסף" התנהגה בכבדות, כי הייתי חש בראשי כל היום.

אז ראיתי, כי קשה לשנות מן המנהג, אחר שעברו עלי רוב שנותי ולא הייתי ממשכימי קום, וגמרתי בלבי להקדיש לך שעות הערב. ואתמול היה הערב הראשון אשר לא יצאתי לשאוף רוח אחר עמל היום, כי אם ישבתי כלוא בחדרי וחשבתי מחשבות ע"ד ה"פרדס". מתחלה חשבתי ע"ד הנושא אשר אבחר למאמרי, וכשהעמקתי לחשוב בו, ראיתי, כי אין בי די כח במצבי עתה לבארו כראוי, וגם הספרים הדרושים לזה, שישנם באוצר ספרַי בביתי, לא ימָצאו פה. שבתי וחשבתי ע"ד נושא אחר – וראיתי, כי גם הוא דורש ספרים, ועוד יותר – רוח נכונה ודעה צלולה, ויותר שהעמקתי לנתח את הענין ולהתבונן במצב נפשי עתה, יותר הוברר לי, שאינני מסוגל עתה כלל וכלל להוציא מתחת ידי מאמר מתוקן כל צרכו: עוד לא קמו לדממה הסערות שהרעישו את לבבי בעת האחרונה, עודני "קרוע ומורתח", תלוי ועומד בין קצוות רחוקות ומתנגדות, ולא אדע מה יֵלד לי יום מחר.

ואני אינני סופר "בחסד עליון", היושב אל השולחן בנוח עליו הרוח וכותב וכותב כמעין המתגבר. בזעת אפים ובעמל נפש אכתוב מה שאכתוב, ושמעתתא שלי בעי צלותא. בקצרה, באתי לידי הכרה ברורה, כי אם לא אחפוץ להניח מקומי שרכשתי לי בספרותנו ולאבד עולמי בשעה אחת, עלי לחדול מכתוב "עד יעבור זעם". אין ספק אמנם בעיני, כי עוד יבוא יום ואלמוד ואכתוב אולי יותר מאשר לפנים, אבל ה"פרדס" לא יוכל לחכות ליום ההוא, כי לא קרוב הוא. אתה לא תוכל לצייר בנפשך, "שיוכל לצאת ספר הפרדס בלי מאמר אחד העם", ואני עוד פחות מזה אוכל לצייר לי, שיוכל מאמר "אחד העם" להיות מן הגרועים שב"פרדס", ולא אחפוץ בשום אופן ליתן מקום לקוראים ומבקרים לאמור: תש כחו של "אחד העם". אקוה, כי לא תחשוב לי לחטאה מה שכבודי הספרותי יקר בעיני, ומה גם שיש בזה צד מוסרי יותר "דק": לא אחפוץ שיאמרו גם עלי, כי "שורש נשמתי היתה המטבע", וכשכלתה המטבע, נפגמה הנשמה ופג טעמה.

הנה "לוח אחיאסף" עומד לצאת, והדין היה נותן, כי עלי להשתתף בו ביחוד, משני טעמים שיש בו מה שאין ב"פרדס". ראשונה, הלא הכל יודעים, שאני עתה עורכו, וכבר קבלתי מכתבים מאיזו סופרים השואלים, במה עוסק מאמרי בה"לוח", כי לא יוכלו לצייר לעצמם, שאערוך מאסף ולא אכתוב בו בעצמי. וזאת שנית, להוי ידוע לך, ידידי, אם לא תדע עוד, – כי איזה עשרות רו"כ עושים רושם עתה בחשבונותי הפרטיים, ואם הייתי כותב איזו עמודים ב"לוח", הלא הייתי משתכר סך "הגון" כזה. ובכל זאת, למרות טעמים "נכבדים" כאלה, יֵצא ה"לוח", ושמי לא יהיה בקרב סופריו.

הנני מקוה, כי אם תתבונן בכל זה לא כעורך ה"פרדס", כי אם כאוהב ורֵע, תודה גם אתה, שהצדק אתי, ולא תוסיף עוד לצערני. כי אמנם צער גדול אתה גורם לי, בבקשך מאתי דבר שהייתי רוצה לעשות והייתי מחויב לעשות – ואיני יכול לעשותו.

ו"נפשך" מה תהא עליה?

התבוננתי בשתי ה"סכנות" הנשקפות לה וראיתי, שאינן "מסוכנות" כל כך. הראשונה, דבר המודעה שהודעת בה את שמי – זה בודאי מעט "שוֹקינג", ואתה זוכר בלי ספק, כי כששאלתני על זה קודם נסיעתי, אמרתי לך, שאיני יכול לקבל עלי אחריות הדבר. אך מה שעשוי – עשוי, ואין הדבר נורא כל כך. הלא כבר מלומד אתה בנסיונות כאלה. הן גם במודעתך ע"ד ה"פרדס" השני קרה לך "מקרה לא טהור" כזה ביחס אל לווינסקי, וקהל חסידיו של לווינסקי הלא גדול בהרבה משלי, ובכל זאת לא שלחוך על זה לארץ גזרה, וה"פרדס" השני נמכר לא פחות מן הראשון. נקוה איפוא, כי כן יהיה גם ביחס אל השלישי.

והסכנה השניה, בדבר המקום הפנוי שאין לך במה למלאותו, אפשר גם כן להרחיק בנקל. עליך אמנם להחזיק במנהגך לפתוח את ה"פרדס" באיזו דברים של אחד הסופרים זולתך מן הידועים לקהל. ואני חושב, כי רבי מֶנדלי יחיה יקח עליו הפעם את הטורח הזה ויכתוב שלשה או ארבעה עמודים מעין פתיחה או הקדמה. הן הוא ת"ל שוקט על שמריו ובגולה לא הלך, כמוני, וה"פרדס" השלישי גם בלא זה פרדסו של רבי מנדלי הוא, כי חלקו גדול פה הרבה מבשנים הקודמות, ולא יאונה לו כל רע חלילה, אם יוסיף עוד איזו עמודים בראשיתו. ואקוה, כי המקום הזה, בפתח ה"פרדס", לא חולל בעיניו ע"י זה שעמדתי עליו אני בספרים הקודמים. אחר הקדמתו של רבי מֶנדלי תדפיס מאמרך. אחריו – איזו שירים, ואחרי כן עוד ישָאר מקום פנוי כשמונה עמודים, ולוּ לעצתי תשמע, תשנס את מתניך ותתן במקום הזה העתקה או תמצית מתוך מאמרו של יום (Hume) על הלאומיות, אשר, כידוע לך, חפצתי אני לתרגם בשביל ה"םפרדס" ולא הספיקה לי השעה. הנני חושב, כי במאמרך הראשי בודאי נגעת גם בשאלת הלאומיות, כנהוג, ומה נקל איפוא לקשור בזה מאמר שני, אשר יבוא להראות, כי שקר בפי האומרים, שביסמַרק וחבריו בדו את הלאומיות מלבם, שהרי עוד כמאתים שנה לפנינו עסק בשאלה זו אחד מגדולי עולם, ולא עוד אלא שהשקפותיו בריאות וצלולות הרבה יותר מכל ההשקפות החדשות שנולדו בענין זה בדורנו וכו' וכו'. וכפי מדת "הנעל" תוכל בנקל לעשות גם את "הרגל": להאריך או לקצר, לפי מספר העמודים הפנוים. בעיני ישרה עצה זו מאד…

[האיגרת המלאה, ועוד אגרות של אחד העם משנת 1896, נמצאות כאן].


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות שאתם רוצים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם מבין היצירות במאגר הפרויקט, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.