Posts Tagged ‘שמואל ליב ציטרון’

עדכון פברואר 2010

יום ראשון, פברואר 7th, 2010

כמדי חודש בחודשו, העשרנו החודש את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות:

החודש נוספו למאגר שלנו שני אגפים חדשים: כתבי המחנך אליעזר שיין, וכתבי החלוץ ישראל בלקינד, מייסד ביל"ו, שאת ספר הזכרונות השלם שלו, בנתיב הביל"ויים, אנו מגישים עתה מחדש לקורא העברי.

הסופר האמריקני הגדול הרמן מלוויל, המוכר לקורא העברי בעיקר בזכות הרומן מובי דיק (שזכה באחרונה לתרגום חדש), קנה את שמו במולדתו דווקא בסיפוריו הקצרים, ברשימותיו העיתונאיות, ובכמה נובלות, בעוד שעיקר תהילתו נכון לו רק אחרי מותו.  אחת הידועות בנובלות הללו נקראת בילי באד, ואת תרגומו של אברהם רגלסון אנו מגישים החודש להנאתכם, כמו גם את תרגומו לרשימותיו של מלוויל מסיוריו באיים אקזוטיים, איי הכשפים – האנקנטאדאס.

תרגום נוסף של רגלסון הוא הפואמה החינוכית דרך עמי, מאת וולטר ל' פילד, סוחר יהודי אמריקני שביקש להנחיל לדורות של יהודים אמריקניים את תולדות העם היהודי ויצירתו הרוחנית בצורת פואמה.

גם את היצירה בת המושבה: רומן ארץ-ישראלי מאת א"ש שטיין אנו מנגישים לקורא העברי מחדש החל מחודש זה, לצד מאמר של שטיין על ג'ק לונדון.

בנוסף, הועשר המאגר במאמרים מאת לוינסקי, גליקסון, סוקולוב, לוינסון, ורגלסון, כמו גם בשירים נוספים מאת וידאל בנבנשת, בסיפור מאת פרישמן, ובנתח הראשון ממכתביו של יהודה ליב גורדון (יל"ג), משנת 1858, בהם ניתן לקרוא על ראשית צמיחתו כמשורר עברי.  החודש אנו מגישים גם את המונוגרפיה של שמואל ליב ציטרון על יל"ג, שעשויה לשמש לכל המעונין מדריך להיכרות עם יל"ג ויצירתו, לחטיבותיה וסוגותיה.

עד כאן סקירת העדכון החודשי הזה.  בשבועות הקרובים נגיש כמה טעימות מתכני העדכון הזה, ובמיוחד מזכרונותיו המרתקים של בלקינד.

"יהודה ליב גורדון היה לפלשתיני"

יום שישי, דצמבר 25th, 2009

במסתו על הסופר הרוסי אברהם ליב לֶבָנְדָה, כותב שמואל ליב ציטרון כך:

באחד ממכתביו אלי הוא מבשר אותי מתוך שמחה מרובה, כי המשורר יל"ג היה לפלשתיני נלהב;

רוצה לומר, יהודה ליב גורדון הפך תומך ברעיון של התקבצות יהודים אל פלשתינה.

ציטרון כתב את ההספד על לבנדה בשנת 1898. שמונה שנים לפני כן, שלום עליכם דאג לבאר את המושג בסיפורו "פרוזדור וטרקלין".  אולי היה המינוח חדש אז במקומו, בשנת 1890?

"ויעקב גם הוא היה אחד מאלה, שנשאו נפשם לארץ קדומים ושואפים אווירא דארץ-ישראל, גם הוא היה 'חובב ציון' או 'פלשתיני', אבל לא ממין ה'פלשתינים' האלה, שעושים את רעיון היישוב עטרה לראשם להתהדר בו, ה'פלשתינים' אשר אל חכם שופר: 'דעו לכם כי "חובב ציון" אנוכי!' לא כן יעקב החנווני. קטן יעקב בעירו, לא ישמיע במקום קולו, ותולעת יעקב תזחל בלאט, בלי שאון והמולה."

כמובן, מהיות המושג פלשתיני נגזר המושג המתנגד. עדיין אצל שלום עליכם:

"בהעלות שאלת היישוב על שולחן הספרות, מיד התלקחה מריבה גדולה בין סופרי ישראל, ויתפלספו ויתפלפלו זמן רב, עד שנתפרדה החבילה, ותהי עדת הסופרים לשתי מחנות: 'פלשתינים' ו'אנטי-פלשתינים'. "

גם בן-אביגדור כותב בסיפורו "במליצה ובחיים":

" אלה הם הפלשתיני וארגנטיני שלי"

במובן של דוגל בהתקבצות בפלשתינה לעומת דוגל בחסיה תחת כנפיו של הברון הירש, ונסיעה לארגנטינה, אף כי הוא משתמש גם במושג ציוני לאותו צורך.

בן-אביגדור כותב גם, באותו מקום:

"ההשכלה השפנית ההיא איננה מסוגלת לתכונת עמנו ורוחנו. "

ואין כוונתו לשפנים, כי אם להשכלה ספרדית (לטינית). עם זאת, יש הסוברים כי מקור השם הספניה הוא אכן "אי השפנים", לפי המילה העברית-כנענית או פיניקית "שפן". גם יורדי הים הקדומים התבלבלו כנראה בין הארנבונים שראו בספרד לבין השפנים. מאותו מקור נובע גם הביטוי "חלומות באספמיה", בו אספמיא היא ארץ רחוקה שנה הליכה בכל כיוון.

מבטים על יהודה נפך

יום שני, אוגוסט 31st, 2009

יהודה נֹפך מוזכר בביוגרפיה שכתב שמואל ליב ציטרון על לב לבנדה, סופר רוסי אשר משלו תרגם ציטרון את הנובלה אברהם בן יוסף. בביוגרפיה של לבנדה מצטייר נפך כבדחן. לבנדה כותב אודותיו לציטרון:

"הואילה נא לאמר בשמי למר נפך, כי נכון אני להחזיק לו טובה מרובה אם יטריח את עצמו לרשום לי בכתב בלשון היהודית את הביאור המופלא, שנתן המורה המנוח שאפיר לתלמידיו בדיני "שוא נע ושוא נח". ביאור זה הוא כל כך עשיר בהומור שלו, עד שבכל פעם שהריני נזכר בו, קרוב אני להֵחָנֵק, ממש, משחוק. לפיכך רוצה אני מאד, שיהא ההומור המופתי הזה נמצא אצלי על גבי הנייר, כדי שאוכל להנאות בו אנשים אחרים אוהבי הומור בריא כמותי".

מתיאור זה מתקבל הרושם כי נפך התנהג כחקיין בכיתה י"ב, אשר מחקה את מוריו במסיבת הסיום. בביוגרפיה של ציטרון על נפך עצמו מצטיר נפך בדגשים שונים לגמרי. אידיאליסט מיסיונר, העוסק בעבודת תעמולה יחידנית, כמו גם מעל דפי העתון. אדם מתוחכם, אשר מעניק שעורי חינם (בחצות הליל) בלימודי חול לתלמידי תלמוד תורה. האם גם בימינו לומדים דתיים אורתודוקסים לימודי חול בהסתר?

את בית הספר המקצועי שהקים הפך ל "בית-גִדול בעלי-מלאכה עברים שומּרי תורת מאַרקס". בעיני דוקא מצא חן סגנון החשיבה העצמית שלימד לתלמידיו. הלוואי שכל בתי הספר היום היו עובדים בשיטה זו.

"עברו שנה ושנתים ונופך עצמו רכש לו ידיעה גדולה בכל מקצעות-המלאכה הנלמדים בבית-הספר. את מלאכת המסגר ידע על בוריה ולעומקה כאחד האומנים המצוינים. ולא עוד אלא שגם עמד לו כשרונו להמציא תכניות לענפי-עבודה חדשים בברזל ובעשת. ביתרון הכשר דעת הבין להכניס רוח של אמנות בהכלים והחפצים השונים, תוצרת בית-הספר, המוּצאים לשוק. מרוחו זה אצל על התלמידים והשפיע עליהם, שלא תהא מלאכתם נעשית עשיה קופית, מוגבלת ומצומצמת במצרי הכללים, ההוראות והצוויים של המורה האומן, כי אם יתעמקו בכל פרט ופרט, יפשפשּו בכל גלגל קטן ובכל קפיץ דק, אפשר שפה ושם ימצאו מקום לתקון זה או אחר, לחדוש זה או אחר, להמצאה זו או אחרת, ואפשר שהתקונים והחדושים וההמצאות יפתחו לעתיד לבוא אופקים בלתי משוערים עד כה. לאומנות ולחרשת-המעשה, ונמצא התרבות מתעשרת ובני-האדם מרויחים. כך ובדרך זו עורר נופך בין תלמידיו כמה כשרונות נרדמים, אשר לא אֵחרו מהתגלות בשרטוטיהם ובקויהם האינדיבידואַליים בהכלים והחפצים מעשה-ידם, שהרהיבו את העין ויהיו לנס. מכאן ואילך היה נופך פותח מעת לעת במינסק תערוכה מצגת לראוה את החפצים השונים פרי עמל ידי תלמידי בית-הספר. התערוכות האלה היו מושכות אליהן בכל פעם המון מבקרים מכל שדרות הצבור המינסקאי וגם את גדולי שרי שלטון הצבא והאזרחים. החפצים היו מוצאים עליהם תמיד קופצים הרבה ונמכרים במחירים גדולים. שמע המוסד הגיע עד למרחוק, וכל שר או טפסר גדול בממלכה, אשר סר למינסק, כמו ראה חובה לעצמו לבקר בלוית שר-הפלך את בית-הספר לאומנות לילדי העברים, להתבונן בשום לב אל מלאכת התלמידים ולשמוע מפי נופך את באוריו המעניינים לכל חפץ וחפץ. זה הביא לידי כך, שבכל פעם שערכה הממשלה תערוכה לתוצרות התעשיה והחרשת של המדינה, היתה מזמנת אליה בתוך יתר האספונאַטים גם את נופך להשתתף בה עם יצירותיהם המשובחות של תלמידי בית-הספר למלאכה הנמצא תחת הנהלתו. ומעולם לא אירע, שיהא נופך שב מן התערוכות בלי מטבעות זהב וכסף, אותות כבוד ויקר לתלמידים היוצרים ולמוסד שגדל את הגדוּלים הללו."

ציטרון הכיר את נפך מגיל 30 ועד גיל 70. בתחילת הכרותם מתואר נופך כמיסיונר להשקפותיו, אידיאליסט שאינו מסוגל להכיל את התרגשותו ונחישותו לרעיון, עד כי הוא חייב לשתף בו את כל מכריו ושאינם מכריו. את אלה הוא הופך למכריו על מנת לחלוק עמם את רעיונותיו. דמותו של נפך כמעט שאינה מקבלת תפנית כאשר הוא מחליף את דגל ההשכלה שהוא נושא בדגל חיבת ציון. כאשר מתאר ציטרון את עשוריו האחרונים של נפך, אנו רואים עסקן שידו בכל, אפילו בשכנוע גבירים לרכוש ספרים. "עסקן" אינו תיאור רגשני במיוחד, ואינו מקרב בהכרח את לב הקוראים אל הדמות שמצייר ציטרון. תמונת "עסקנותו" האחרונה, בהיותו כרות רגל מפאת מחלה, חורגת מכלל זה, והיא מעלה דמעות בעיני מי שקראו את תולדות חייו של האדם העליז והנמרץ עד לאותו רגע.

"ונפך שוכב למעצבה במטתו, ומרגע לרגע באות אליו שמועות-איוב על הנעשה ברחובות העיר, והוא שומע ומתמרמר, שומע ולבו מתכוץ מצער ומקצף אין-אונים: בקרבתו טובעים יהודים אחים בים צרה, והוא איננו אתם במחיצתם, והוא – אינו מחבש לעצבותם והוא – אינו ממתיק את מרי גורלם. מה נורא הרעיון!

ויהי ערב ויהי בקר, ולאזני נפך הגיעה השמועה, כי נתן מאת השלטון רשיון לקהלת-ישראל ליסד על ידה ועדה משפטית לברר עד כמה יש מן האמת בההאשמות שמאשימים את המוני צעירי היהודים, שנאסרו בעוון בולשביות.

והוא קורא בכאב נעכר:

– ועדה כזו נוסדה ובי לא בחרו, ולי לא נתנו בה מקום להתגדר בו, כבר נשכחתי כמת מלב. מה גדול העלבון!

ועוד רגע והוא צועק בשארית כח אל בני-ביתו:

– הבה שאוני כרגע במרכבה אל חדר-הקהלה!

נפך נצטרף אל הועדה, ובו ביום כבר ישב בתוך יתר החברים בלשכת בית-האסורים, ששם התנהלו החקירות והדרישּות.

שבוע תמים היו מובילים את נפך יום, יום במרכבה אל בית-האסורים וחזרה אל ביתו. שם התמכר אל העבודה באותה האנרגיה העצומה ובאותה החריצות ובאותה הפקחות היתרה, אשר היו כל פעולותיו הצבוריות מצטיינות בהן תמיד, ורק סגולותיו אלה הן הן שעמדו להציל את כל הצעירים שנאשמו בבולשביות, שהיו צפויים לעונשּים קשים מאד."

אסתר ארונסון-חורגין: פעילה סוציאליסטית ציונית

יום רביעי, ינואר 21st, 2009

לעתים קרובות מבקשים מאיתנו, צוות הפרוייקט, שנפרסם יותר יצירות שנכתבו בידי נשים. לצערי, התקופה ההיסטורית שאנחנו מוגבלים אליה (מפאת זכויות היוצרים על היצירות, שפגות 70 שנה מסוף שנת מות היוצר) הייתה מאופיינת בעיקר בסופרים גברים. עם זאת, אין ספק שהיו באותם זמנים גם לא מעט נשים פעילות ומעורבות. נכון שמעט מהן כתבו ופרסמו יצירות בפועל, אך הנה, לפני מספר חודשים העלינו למאגר מאמר מעניין מאת שמואל ליב ציטרון על אודות פעילה סוציאליסטית אחת במינסק, ושמה אסתר ארונסון-חורגין.  המאמר משקף את הלך הרוח של סוף המאה ה-19 באירופה, ובמיוחד שופך הסיפור אור על אופן השתלבות הנשים במגמות הסוציאליסטיות והציוניות של התקופה.  הנה קטע מתוכו:

באותו זמן – שנות-השבעים התיכוניות למאה שעברה [התשע-עשרה, –נ"א] היו הרבה מבנות-ישראל במינסק, ובמיוחד מקרב השדרות הבינוניות, מושפעות מן הרוח הסוציאליסטי שמצא לו אצלן בטוי בשאיפה עזה ונמרצה לעמידה חפשית ובלתי-תלויה באחרים. "נהיה כגברים, הנשים! חוקה אחת ומשפט אחד לנו ולהמין החזק!" – כזו היתה הסיסמה, שנלחמו עליה הבתולות הסוציאליסטיות המינסקאיות אשה בית אביה. וקשה וארוכה היתה מלחמת האבות והבנות בעת ההיא. הראשונים לא יכלו להבין בשום אופן כיצד אפשר לה לעלמה שכבר הגיעה לפרקה והזקוקה להנשא כדי למלא רצון בעלה המושל בה, להיות עומדת ברשות עצמה ולעשות מה שלבה חפץ, והאחרונות מאנו הכנע ותעמודנה על דעתן בכל תוקף. ושמועות על שמועות הקיפו את העיר, וכל אחת מרעשת יותר מחברתה: בת פלוני גנבה את כלי הכסף והזהב אשר לאביה ותברח, ואין יודע לאן; בת פלוני התחמקה ערב יום נשואיה מבית הוריה ואתה כל הנדה שלה ותכשיטיה ותעלם ועקבותיה לא נודעו. ועוד אשר ספרו, בשביל להגדיל את הרושם יותר, כי בתו של אלמוני לא לבדה נסה, כי אם הלכה אחרי מאהבה, ויש אשר הוסיפו גם נופך זה: אחרי מאהבה הנוצרי. מעת לעת לבשה מנוסת הבתולות המינסקאיות צורה של אפידמיה ממש, עד כי אין בית, אשר אין שם בורחת, ותהום כל העיר, ואפילו לאחר שנודע בבירור גמור, כי בכל המקרים לא היתה המנוסה מחמת אהבה, ומחמת אהבה לנוצרי על אחת כמה וכמה, אלא רק לשם בקשת מטרה ותכלית בחיים, וכי הבתולות הפליטות יושבות ולומדות בבית-הספר למילדות אשר במוהליב או שמבקרות את בית-הספר לתורת רפואת-השנים אשר בחרקוב, – גם אז לא נשתתקו הרוחות עדיין, ולב האבות עוד הלך הלוך וסעור.

רק מתי-מספר ידעו, כי יש בעיר חבורת סתרים קטנה של משכּילים צעירים, ורובם מורי-עברית מעריצי תורת לילנבּלום וליבּרמן בעל "האמת", המנהלת את תנועת-המנוסה הזאת, וכי "עטיל בת הרב", היא היא הרוח החיה באופניה. בזמנה היתה היא הראשונה, ואפשר גם היחידה, בין בתולות-ישראל האינטליגנטיות במינסק, שהתפרנסה בריוח ובכבוד מעמל-כפיה ולא הוזקקה לצפּות לשלחן הוריה; גם גרה במעון מיוחד לעצמה ולצרכיה מה שהעמיד אותה מחוץ לכל אַפּוטרופּסות חמרית ורוחנית מאיזה צד שהוא. זה נתן לה את היכולת לעשות את מעונה בית-ועד לצעירים ולצעירות, השואפים לחיים על יסודות חדשים ומודרניים. ביחוד התעניינה במצב העלמות מרות-הנפש, שנעשה צר להן המקום בבית הוריהן "בּעלי-הבּתּים מצומצמי-המחשבה" והתגעגעו לחופש, לאור ולעולם הגדול. גורל חברותיה העלובות הללו נגע אל לבּה, וזה שהמריץ אותה לקחת תחת כנפיה את תנועת-המנוסה. בביתה נסתּדרו בחשאי כּל עניני-הבּריחה לפּרטיהם הקטנים מן הקטנים, נפתרו שאלות הזמן והמקום ונסמן הדרך אל המטרה; שם הוכנו בשביל הבּורחת צרכי נסיעתה כמו מיני-מזונות, לבנים וכיוצא כזה, ושם הפקדו שני "שומרים-מרגלים" ללותה עד התחנה הראשונה. על כל הדברים האלה היתה "עטיל בת הרב" המפקחת והמנצחת, ומעולם לא אירע לבורחות שום תקלה על-ידה.

[לקריאת הקטע המלא, לחץ כאן].


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

המגדל ברומי / ש. אנ-סקי

יום שלישי, יולי 15th, 2008

מעשה נורא ונפלא במגדל מכושף עם ארבעה שערים בעיר רומי, בנזר ברזל, בנירון קיסר ובציץ לא-נובל.
תרגם: שמואל ליב ציטרון

ברומי, בירת מלכות אדום, עמוד עמד מימים קדמונים מגדל גדול, אשר אין ערך ליפיו, ולמגדל ארבעה שערים לכל ארבע רוחות השמים, והשערים סגורים ומסוגרים ובריחי-ברזל סביב להם עם מנעולי נחושת. על כן לא יכלה כל נפש חיה לחדור את המגדל ואיש לא ידע מה נמצא בתוכו פנימה. ובארץ הזאת שרר מנהג ישן נושן, כי כל מלך, אך הושם כתר מלכות בראשו, היתה ראשית חובתו לשים מנעול חדש על כל שער ושער. איש לא ידע על מה ולמה נעשה ככה, אבל כלם מלאו את הדבר באמונה, כמקובל מקדם קדמתה, מדור דור.

ויהי היום וימת מלך אדום, ויתאספו השרים והנסיכים, האיצטגנינין ויתר רבי-המדינה לבחור להם מלך חדש. ובעת ההיא חי ברומי איש מגזע לא-נודע והאיש ההוא התנשא מסתר המדרגה אל גרם-המעלות, ויהי לשר גדול. וישמע העם לקולו וימלא את מצוותיו, כי ידע לתפוש את האנשים בלבם. ובהתאסף העם לבחור להם מלך חדש ויחליטו כלם להושיב על כסא-המלוכה את האיש בן השבט שפל-הערך.

[…]

ש. אנ-סקי הוא כינויו הספרותי של שלמה זיינביל (זינוול) רפפורט (1863-1920) משורר, סופר ומחזאי ביידיש וברוסית. רפפורט גדל במשפחה חסידית וזכה לחינוך דתי ועברי מסורתי. בנעוריו נטש את הדת, למד לימודי חול וקרא את ספרות זמנו של הסופרים הרוסים הגדולים. הצטרף לתנועה הסוציאליסטית והיה בה פעיל ומארגן, וגם חיבר את המנון ה"בונד". הוא פרסם כ-25 כרכי סיפורים, שירים ומחזות ביידיש ורוסית, מתוכם תורגמו לעברית מעטים בלבד. יצירתו המפורסמת ביותר היא המחזה "הדיבוק" ("בין שני עולמות"), שתורגם על ידי חיים נחמן ביאליק [אשר נמצא גם הוא במאגר פרויקט בן-יהודה; לקריאה, לחץ כאן].
ש. אנ-סקי היה מחלוצי המאספים והמלקטים של סיפורי העם היהודיים ברוסיה ושל מנגינות שירי העם היהודיים. במשך שנים סבב בין העיירות והקהילות היהודיות, ואסף את החומרים הללו לפני שישתכחו. רבים מסיפוריו ושיריו מבוססים על סיפורי העם שליקט, ובהם גם שירי ילדים, אגדות עממיות ומעשי נפלאות של חסידים.  [ותודה למתנדבי הויקיפדיה העברית]

והנה עוד קטע מאותו סיפור:

כל אחד מבני עם ישראל יש לו בעולם ציצו המיוחד. כל העת שהציץ צומח וירוק ונותן ריח נעים, חי ובריא היהודי, המחובר אליו. אבל הנה מתחילים שרשי הציץ הולכים ומתיבשים וגבעולו כופף קומתו ונעשה צהוב, ריחו חולף ואיננו וליחו מתרוקן. ובאותה שעה הולך וגוע גם האיש, הולך וחולף כצל וכאבק פורח. גם ידע תדע, קיסר רומי, כי ציצי בני ישראל מראה מיוחד להם, המבדיל אותם מכל יתר הציצים. אם תאמר להכחיד את בני עם ישראל עד האחרון, לך ובקש את ציצי-החיים שלהם; בקש אותם ברום ובשפל, בשדות פוריים ובמדבריות שוממים, על ראשי ההרים ובנקרות הסלעים, והיה כי תמצא אותם עקר תעקר אותם עם שרשם; אספה אותם והוציא במספר צבאם, וכאשר תאסף ששים רבוא ציצים וידעת כי המספר שלם, כי כזה הוא מספר בני ישראל. והיה כאשר יבלו כל הציצים ויֵעשו צהובים וליח שרשיהם ייבש, אז יבוא קץ לבית-יעקב וכליון לשבט ישראל.

ויהי כשמוע נירון קיסר את חזון הראש הכרות שב לארצו וישלח לכל ארבע פנות העולם את עבדיו, יודעי דבר בגדול צמחי-שדי, ויצו עליהם לבקש ולעקר משרשם את ציצי-החיים של בני עם ישראל, וימסור להם את האותות, אשר לפיהם יכירו את הציצים המבוקשים. כעבור העת אשר יעד להם, שבו העבדים ואתם אגדות, אגדות ציצים. ונירון קיסר התחיל סופר את הציצים, אבל לא יכל לספר אותם, כי אין מספר.

אבל פתאום התחילו הציצים מאליהם הולכים ומתקרבים האחד אל השני, ומוציאים מתוכם חוטים דקים, והחוטים נמתחים מעצמם תחת הציצים וכורכים אותם יחד לאגדות אגדות, עשרה, עשרה בכל אחת. וישמח נירון קיסר על הדבר מאד, כי נקל היה לו עתה לספור את הציצים. ויהי כאשר כלה לספור ששים אלף אגדות, האמין, כי עקר את שרשי-החיים של עם ישראל כולו. ויצו להביא לו מאוצר המלכות את ארגז הזהב וישם בו את הציצים וישאהו אל המגדל. אחרי כן שב את ארמונו שמח וטוב-לב בהיותו בטוח, כי אבד עם ישראל וכי עוד מעט וימלוך בכבודו על העולם כלו.

[לקריאת האגדה בשלמותה, לחץ כאן. לקריאת יצירות נוספות מאת ש. אנ-סקי בתרגום ציטרון, לחץ כאן.]


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.