Posts Tagged ‘תיאודור הרצל’

היוונים היו מסכימים: הרצל מאושר

יום שלישי, אוגוסט 26th, 2014

אבי ההסטוריה המערבית, הרודוטוס היווני, מספר מעשה אשר מדגים תפיסה מעניינת של מהות האושר:

קרוֹיסוֹס [מלך ארץ לידיה] אירח אותו [את סולון, החכם האתונאי] בארמון המלך, וביום השלישי […] הוליכו המשרתים את סולון אל בתי-האוצר והראו לו את כל העושר העצום בהם.  לאחר שראה וסקר את הכול, שאל אותו קרויסוס ברגע מתאים: "ידידי מאתונה, הגיעו אלינו ידיעות רבות על חכמתך ועל מסעותיך, שמתוך אהבת החוכמה עשית בארצות רבות כדי לרכוש דעת; עתה התעורר בי רצון עז לשאול אותך, אם ראית אדם הראוי לכינוי המאושר מכולם?"

הוא שאל זאת בתקווה לזכות בעצמו בתואר "המאושר מכולם", אבל סולון לא החניף לו כלל, אלא אמר דברים כהוויתם וענה: "אכן המלך, טֶלוֹס איש אתונה."  המלך הנדהם שאל במתיחות-מה: "מדוע אתה חושב אותו למאושר?"

וסולון ענה: "לטֶלוֹס זה היו, בשעה שהיתה העיר פורחת, בנים טובים ויפים, והוא זכה לראות ילדים מכולם וכל אלה נשארו בחיים; והיה לו רכוש נאה לפי קנה-המידה שלנו, וגם קץ חייו היה מפואר ביותר: בקרב בין האתונאים לשכניהם שבאֶלֶאוּסיס הוא נלחם למען מולדתו, הביס את האויב ומת בגבורה, והאתונאים קברו אותו בקבורה מלכותית במקום שבו נפל וכיבדו אותו בכבוד גדול.

— מתוך הרודוטוס, "היסטוריה", ספר ראשון, פרק 30, בתרגום בנימין שמרון ורחל צלניק-אברמוביץ', הוצאת פפירוס, אוניברסיטת תל-אביב, 1998

והנה, במכתב מתאריך 6 ביולי 1904, כותב אחד העם כך:

והרצל מת!  מי יכול לחשוב, כי איש מלא חיים ואֶנרגיא כמהו ימות כה מהר? – מאושר היה האיש בחייו ומאושר במותו.  כי באמת הגיע עד הגבול, עשה כל מה שיכול לעשות – ומת "בשעה הראויה".  חייו ומעשיו של האיש הזה בשבע השנים האחרונות יש בהם מעין "ספור דמיוני".  ואלו היה איזה סופר גדול כותב ספור כזה, היה ג"כ "ממית" את גבורו אחר הקונגרס הששי.

דומה שאחד העם מסכים עם סולון…

עדכון חודש מרץ

יום חמישי, מרץ 5th, 2009

מזל טוב! החודש יום הולדת ראשון ליומן הרשת!  לפני שנה התחלנו את פורמט הטעימות מפרוייקט בן-יהודה.

אני מאוד נהנית להמליץ על יצירות ביומן הרשת, ואני שמחה לראות את מספר הקוראים גדל מחודש לחודש. אולי יש גם לכם יצירה שהייתם רוצים לצטט ממנה פסקה מובחרת, להנאת הכלל? כתבו לנו!

החודש התווסף מחבר אחד למאגר הפרוייקט – שמואל צ'רנוביץ (טשרנוביץ), 1879–1929, סופר ופובליציסט, אחיו של הסופר חיים צ'רנוביץ, שכתב בשם העט "רב צעיר", ואביה של סופרת הילדים המפורסמת ימימה אבידר-טשרנוביץ. כרגע נמצאים במאגר ארבעה מאמרים שלו. על אף שכתיבתו נראית לי קצת לא מהוקצעת ולא ממוקדת, יש בה קסם וכושר ביטוי, ונהניתי לקרוא אותם. הם עוסקים בסופרים ואישי ציבור: הרצל, י"ח ברנר, ברשדסקי וצ'לנוב. דוגמה בהמשך.

בנוסף העלינו החודש למאגר פרויקט בן-יהודה מאמרים על אודות העם והעבודה מאת א"ד גורדון; מאמר מעניין מאת מרדכי בן הלל הכהן אודות הקמת בית משפט השלום בארץ ישראל במקום בית המשפט התורכי (אחרי מלחמת העולם הראשונה); אגרות אחד-העם משנת 1897; מחזה נהדר בשם "השורר בביתו" מאת ישראל חיים טביוב, אודות ארבעה צעירים יהודים באירופה ומשחקי האהבה שביניהם, השלובים בנסיונותיו של הזוג הציוני והעני להלהיב באש הציונות את הזוג העשיר, הנהנתן והמתבולל; פרקים נוספים מספר הבדיחה והחידוד של דרויאנוב, ועוד!

הנה ציטוט מתוך מאמר צ'רנוביץ על הרצל, הנקרא "בעל הכנפיים". שם יפה למאמר, הגורס שאיש מכל אבות הציונות, מלבד הרצל, לא היה נועז כמוהו בטוויית חלום הציונות, ופעיל כמוהו בהגשמתו.

ואין תימה, אם הדרך אל לב העם מצא הוא, בעל הכנפים, ולא האברכים בעלי ההגיון עם ח"י הפרוטות לטובת ישוב ארץ ישראל [חובבי ציון – נ"א]. הם גיסו סביבם את הרומנטיקים, המשכילים, השואפים והחולמים, והוא – משך אחריו את ההמונים. עניים היו המונים אלו, "קבצנים וחולמים". אבל אלו הם ממליכי המלכים, מחוללי המהפכות הגדולות ומניעי גלגלי ההיסטוריה. היושבים "בחלונות הגבוהים" יכולים רק לשבת בבתי-מחוקקים ולחוות דעה ולשפוט ולחשוב ולפסוק הלכות, ואילו אלו, ההמון, חוש עִור יש להם וכח צפון בהם, שאין לכל מצילי הרוח יחד. ודוקא הם, הנמוכים, בני המרתף, ילדי הרחוב, חולמי הגטו, אוהבים את הגדלות, את המרחב, את הרום, את מעוף הנשר. הם הלכו אחרי הרצל, כשם שהלכו האיטלקים אחרי גריבלדי המשחרר, או כאשר הלכו היונים אחרי בירון. הם ראו לפניהם בחזון את המדינה, שהיתה חיה מעבר לסף הכרתם. הרצל היה בעיניהם לא עתונאי, לא יהודי וינאי הכותב פיליטונים וספורים קטנים–הוא היה היוצר של הספור הנאה ביותר בחיי האֻמה.

אינני שולל כלום מזכותם של הראשונים, שהרצל לא ידעם. אלמלא הם היה הרצל מוצא חלל ריק, היתה מתגוללת איזו מחברת משֻנה בשם "מדינת היהודים" בארונות הספרים, ולא יותר. הם יצרו קטעי-עם, הוציאו את האהבה הישנה לארץ העתיקה לאויר העולם, הביאוה לידי גלוי. היו גם החלומות, העמוסים אמנם. כותבי ההסטוריה של חבת-ציון יודעים לספר הרבה על חלומות שקננו בלבבות בסתר. אבל הם, הראשונים, הרכינו ראש כלפי המציאות וידעו לרדת מהרמה של השאיפות הגדולות. והוא אף פעם לא עשה זאת.

[…]

הוא לא היה נביא. איני חושב, שראה את המלחמה העולמית בשעה שהוציא את השעון ומנה את שעת הגסיסה של תֻרכּיה. לא היו נביאים אנשי מדינה יותר מנֻסים ממנו. אבל הרצל היה עדיף מנביא. תפקידו של הנביא הוא קל מאד: הוא יושב בחדר משכיתו וסוקר משם על מהלך דברי הימים. הוא איננו מסייע למהלך הגלגלים כי אם שומע את דפיקתם, אותה הדפיקה הנדפקת על-ידי אחרים. אבל הרצל הכשיר בעצמו ובידיו את הבאות. הוא הכניס את הציונות בכח רצונו העז ומסירותו ואמונתו אל ספר הדורות והכריח את גדולי המדינה להקשיב אל דפיקת הלב של האֻמה הנודדת בפרלמנט הנודד, בזיליה נעשתה בית-המחוקקים של אֻמה חיה, וההסתדרות הציונית– כח חשוב, שבשעת צרה מתחשבים אתו. והצהרת בלפור וסן-רמו כבר מצאו כתובת מוכנה שנרשמה על-ידי הרצל, "לכבוד האדון היהודי", כמו שאהב להתלוצץ מנדלי מוכר ספרים, ואותה האדריסה לא היתה נמצאת מעולם ברחוב היהודים באודיסה, מקום מגוריו של הועד לחובבי ציון, שם היו היהודים אבל לא היה "האדון היהודי".

מה אתם אומרים?

שלמה אבינרי: "הגזענות כפי שחזה הרצל"

יום שני, פברואר 9th, 2009

ערב הבחירות לכנסת השמונה עשרה פרסם עיתון "הארץ" מאמר מאת שלמה אבינרי על אודות השתקפות חזון הרצל, כפי שהוא מוצג בספרו "תל אביב" (אלטנוילנד) משנת 1902, במדינת ישראל המודרנית. אבינרי משווה בין מערכת הבחירות שתוארה בספר לבין זו שתוצאותיה יקבעו מחר. להלן ציטוטים מן הכתבה:

"אחד ההיבטים המרתקים ביותר בספר הוא תיאור מערכת בחירות – שאמורה להיערך בארץ בשנת 1923 – המתמקד בזכויות תושביה הלא-יהודים. בניגוד למה שנטען לפעמים כנגד הציונות כאילו התעלמה מקיומם של ערבים בארץ, הרי בספר יש לא רק מודעות לקיומה של אוכלוסייה ערבית; המדינה היהודית מבוססת על כך שכל תושביה – ללא הבדל דת, גזע ומין – נהנים משוויון זכויות ומזכות בחירה. מדובר לא רק בערבים, אלא גם בנשים, שכן בזמן כתיבת הספר בשום מדינה מערבית דמוקרטית לא היתה זכות בחירה לנשים."

[…]

"באוטופיות הקלסיות ששימשו נר לרגלי הרצל – מ"האוטופיה" של תומאס מורוס ועד לאוטופיות הסוציאליות של המאה ה-19 – מתוארת תמיד חברה אידיאלית, שאין בה פגם. הרצל, לעומת זאת, שילב ב"אלטנוילנד" חברה אידיאלית יחד עם ריאליזם פוליטי: כמי שחזה את הגזענות האירופית האנטי יהודית, הוא תיאר לעצמו, כי גם יהודים מסוגלים להיות גזענים והכניס לתיאור האוטופי שלו דמות חריגה וצורמת של גזען יהודי."

בניגוד לאירופה, שם ניצחה הגזענות, שילב הרצל בספרו סוף טוב.

לקריאת הרומן "תל אביב" (אלטנוילנד) מאת תיאודור הרצל, בתרגום נחום סוקולוב, לחצו כאן.

"אל תעשו שטויות לאחר מותי"

יום שבת, אפריל 26th, 2008

מכתב מאת בנימין זאב הרצל לדוד וולפסון
פרנצנסבאד, 6 במאי 1904

דאדה חביבי,
זוהי השארית של מכתבי, שכתבתי לך ללונדון; את השאר, שהיה מבוסס על הנחה מוטעית, ביטלתי.
אני נמצא כאן לשם ריפוי-הלב. אמי אינה יודעת על זה כלום וחושבת שאני נמצא כאן רק לשם מרגוע.
אל תעשו שטויות לאחר מותי.
אני מברך בלבביות, מי שהגיע עד דכא מרוב עבודה מפרכת
בנימין.


(חודשיים אחר-כך נפטר הרצל.)

המכתב לקוח מן המדור "מכתבים בלתי נשכחים" באתר דואר ישראל, אשר מציג מכתבים רבים — חלקם קניין הציבור, וחלקם מפורסמים ברשות בעלי הזכויות. אוסף היסטורי, מרגש ומעניין.  מומלץ בחום.