_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בְּעולַם הַסַּפְרוּת

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

א.

ב"הצפירה" נדפס מאמר קטן על-דבר ענין גדול מאד, מאת הדר. דוד צבי פרבּשטיין.  הוא מציע לשתף סופרים עברים מומחים בעבודתו הענקית של בן-יהודה, אשר הוא עובד זה שנים רבות בחבור המלון העברי הגדול.  לתכלית זו, מיעץ פרבּשטיין, יש לקרוא לאספת סופרים מומחים בבזיליאה בזמן הקונגרס החמישי. 

הקוראים העברים יודעים את גורלן של ההצעות, אשר בעצם הדבר לא רב מספרן בעתונותנו העברית: הן עולות זו אחר זו על הפרק, לפעמים גם בקולי קולות, ואחרי כן הן יורדות בחשאי ונשכחות, מבלי אשר ישים איש אליהן לב.  בלל אלהים את שפת סופרינו ועבודתם היא, בענינים רבים, עבודה סיזיפית, עבודת אוסף מים בכברה.  כל אחד מהם סותר בעונג מיוחד מה שבונה רעהו,  זה פוסל ומבטל מה שהשני מכשיר ומחייב.

והיה אם לא נשים לב כראוי, לכל הפחות אנחנו הסופרים, לכל ההצעות על-דבר המלון העברי הגדול, ואם לא נרבה לעזור להוצאתו, לכל הפחות עזרה מוסרית, אז מתחייבים אנו בנפשו של המפעל הספרותי-הלאומי הזה.

אין אני  יודע, אם מרגיש רוב העם את הצורך הגדול במלון עברי, האוצר בקרבו את כל שפעת האוצרות של שפתנו מכל תקופות קיומה,  התפתחותה והתרחבותה עד היום זה ועד בכלל.  לא רק העם העברי, הרעב ללחם והמבקש מקום מנוחה לגופו ולרוחו,  אינו מרגיש צורך מיוחד בחבור מלונים חדשים,  כי-אם גם העמים הנאורים, – הנני מדבר על-אדות ההמון הגדול, – אינם מרגישים צורך כזה.   אבל אנחנו, הסופים העברים, היינו צריכים להרגיש היטב היטב את הצורך הזה.  ספרי המלונים הגדולים המה "ספרי-השלחן" של סופרי אירופא, אשר השפה, שהמה כותבים בה, היא שפת-אמם, שפת-למודם, דבורם, השכלתם וקריאתם.   יד הסופר ממשמשת ומחפשת לרגעים בספרי אוצרות השפה.  לא רק הסופרים, שהספרות היא אמנותם, כי-אם גם כל איש באשכנז, וביחוד בצרפת ובאנגליה,  העוסק בכתיבה ובחבור דברים, אם גם בלתי נועדים לדפוס, ובכלל כל משכיל, חושב את ספרי המלונים המשובחים והמלאים לאחר ממכשירי הכתיבה והקריאה היותר נחוצים.   עשירות המלים והמבטאים היא עשירותה של המחשבה.   לדעת את מהלך התפתחות הלשון הוא לדעת את מהלך התפתחות הרעיון האנושי.

הסופרים פלובר הצרפתי, יעקסבון הדני, גבריאל ד'אַנונציה האיטלקי היו קוראים מדי יום ביומו (זה האחרון עושה דבר זה גם כיום) שעות אחדות בספרי-המלים להעשיר את שפתם.  והסופרים האלה המה באמת בעלי הסגנון היותר עשיר, המצטיינים בספרות העולם. 

מלון עברי כתכניתו, אשר עלה במחשבת בן-יהודה, לא מותרות, לא אחד התכשיטים והקשוטים יהיה לסופר עברי, כי-אם "לחם חוקו".  המנוח סמולנסקין כותב ב"השחר" (שנה י"א): "מעודי לא חסרה לי מלה, מעודי לא חשבתי מלין אף רגע בכתבי".  לא אדע, עם יערב אחד מסופרינו כיום להגיד כזאת.  אנכי בודאי לא אתהלל במה שהתפאר רפ"ס; להפך: אני מרגיש בכל עת כתבי עברית את חסרון המלים והמבטאים, הדרושים לי להבעת רעיונותי.  היש צער יותר גדול מזה להסופר מלסרס את המחשבה או לבטאה לא בדיוק גדול?  חלק ממיץ-העצבים, הדרוש לבזבז על שכלול המחשבה עצמה, הולך ומתבזבז על המצאת מלין ומבטאים, השגורים גם בפי התינוקות, המדברים לועזית.

רוב הכותבים כיום עברית, אם מדייקים הם בלשונם ובבטוי מחשבתם, אנוסים הם לחדש ולהמציא מלים ומבטאים, ורוב החדושים וההמצאות האלה, שיש בהם גם טובים ונוחים לשפה ולרעיון,  מתפזרים בספרותנו מבלי אשר יביאו את התועלת הדרושה והרצויה, יען כי לא נקבעו באיזה ספר מלון, שיד כל קורא ממשמשת בו.  אמנם, הסופר המקורי מחדש וממציא מלים ומבטאים גם אם ספרי מלונים מכל המינים צבורים לפניו,  יען כי המחשבה המקורית, – המחשבה אשר לא חשבו אחרים, – דורשת גם מלים ומבטאים חדשים, שלא נתמעכו ולא נטשטשו מרוב השמוש בהם.  הסופר המקורי אינו יכול לכתוב בסגנון, שכבר דשו בו רבים, ובורא הוא סגנון המיוחד לו, ולכל בעל סגנון מיוחד יש מלים ומבטאים, אם חדשים או ישנים, שהוא נותן להם הוראה חדשה או דיוק חדש, המכוונים היטב לבטוי רעיונותיו ורגשותיו בכל גוניהם, פרטיהם ודקדוקיהם.   כאשר נדפסו ספוריו הראשונים של אַנדרסון הדני, הגידו לו חבריו בני אומנותו: "כך אינם כותבים, בסגנון כזה אינם משתמשים";  ויען אותם המשורר מענה קצר: "כך כותב אני!"

אבל בשעה, שסופרים מקוריים מוציאים את כח יצירתם הרוחנית לברוא מלים ומבטאים למושגים חדשים,  שלא היו להם עוד מהלכים בין המושגים המוכנים והמזומנים מכבר,  אנוסים המה סופרינו המקוריים לאַבד זמנם וכח יצירתם על בריאת מלים ומבטאים למושגים ישנים, אשר מהם מורכבים אוצרות המחשבה של בן-אירופה מהבינונים,  ורק את שיורי כחותיהם יכולים המה להקדיש לבריאת מבטאים בעד  אלה המושגים, שנבראו במוחם המה. 

ושפתנו העברית במצב התפתחותה כיום לא לבד שאיננה עניה, כאשר יאמינו או כאשר יתאוננו רבים, כי-אם עשירה מאד במבטאים וניבים וגם במלות ופעלים למחשבות ורגשות ידועות.  אבל אוצרותיה של שפתנו  מפוזרים ומפורדים באלפי ספרים, אשר חוברו בארצות ובתקופות שונות, כאשר מפוזר ומפורר הוא כל העושר הרוחני של בני עמנו.

הרעיון לאגור ולקבץ את כל אוצרות השפה העברית בספר-מלים אחד החיה את לב חכמינו, בלשנינו וחוקרינו בכל תקופות גלותנו הארוכה,  וגם נסיונות שונים,  מהם מוצלחים במדה ידועה ומהם חלשים ורפוים, נעשו בדורות שונים במקצוע זה.  לא פה הוא המקום לקרוא את כל ספרי-המלים העברים, שנתחברו בארצות ובדורות שונים, בשם,  ולהראות את המגרעות והחסרונות שבהם;  אבל פה הוא המקום להגיד, כי כל ספרי-המלים העברים, שנתחברו עד כה,  אינם יכולים בשום אופן להספיק את צרכי הסופרים ובפרט הקוראים בדורנו אָנו.

הפרופיסור יוסף הלוי היה הראשון, אשר פרסם את דעתו בקהל ("המגיד" שנה ששית), על-דבר הנחיצות לחבר מלון עברי, המתאים לצרכי העת החיה ומושגיה.  במאמרו "דבר בעתו" (שנדפס זה כארבעים שנה) הוא אומר בין יתר דבריו: "... ולכן  גם אתם, כותבי העתים ליהודים, אם בשפת אבותיו, אם בלשון ארץ מולדתם, יגדל נא חסדכם לעורר את אחינו בכל מושבותם ויקומו כאיש אחד ליסד חברת מרפא לשון, להכין ולסעוד את הלשון הקדושה, אשר היא לבדה שארית כל חמודותינו מימי קדם.  עברו חלוצים לפני אחיכם ואספו תרומת כסף מכל נדיב לב ומתענג על זכרון אבותיו לגמול את עמל הסופרים, אשר בתבונת כפיהם ינחו את העברית אל מחוז שלמותה, ולחוק ספר-מלים חדש לצורך העת הזאת, רבת החכמה והמדע".

אולם הצעת הלוי, אשר הטעימה במאמרים שונים, לא יצאה מגבול מחשבה טובה.   החכם ש. י. פין היה הראשון, אשר נסה בדור האחרון לחבר ספר מלים, האוצר לשון המקרא והמשנה, אבל גם הוא לא אצר במלונו את העושר הרב של שפתנו, אשר נצבר בהספרות  שלאחר המשנה.   הנסיון הראשון והיותר מוצלח  במקצוע זה, הוא נסיונו של בן-יהודה, אשר הקדיש  חלק גדול מחייו ומיטב כחותיו וכשרונותיו לעבודה זו.  את טיבו של "מלון הלשון העברית" אשר לבן-יהודה יכולים אנו לשפוט גם על-פי  המחברות הראשונות, המונחות לפנינו נדפסות.  כותב הטורים האלה ראה, לפני שנתיים ימים, בידי המחבר חומר רב ויקר, מעובד ובלתי-מעובד, המוכשר והמתכשר לדפוס. 

"המלון, – אומר בן-יהודה בהקדמתו, – נועד להיות כלי תשמיש להקורא בספרותנו העתיקה והחדשה, ובפרט להחפץ לכתוב או לדבר עברית".

המלון הזה הוא "שלם, כי הוא כולל בקרבו כל מלות הלשון העברית שבתנ"ך, תלמוד ומדרשים, ספרות הפוסקים, המחקר, המדעים, השיר והמליצה מכל הזמנים עד היום הזה".

 

ב.

ומלון שלם ומפורט כזה, עם משלים ודוגמאות מגדולי הסופרים בכל מקצעות הספרות הוא דבר נחוץ לא רק להסופרים, כי-אם גם, ואולי עוד הרבה יותר,  להקוראים ולהמתלמדים עברית, הרוצים להבין היטב את כל אשר יכתב בשפה זו גם בימינו עתה. 

עלינו, הסופרים, לדעת, כי אין תקוה גדולה להספרות העברית, שאנו מקדישים לה ימינו וכחותינו,  ושהיא גם תפארתנו ומשא נפשנו,  אם לא יתרבה מספר קוראיה בין כל מפלגות עמנו.   ספרות, אשר היא רק ליחידים, לאצילי-העם, לבחיריו ולעליוניו,  אין היא יכולה להתקיים קיום מלא וטבעי בתקופתנו  החדשה.  ספרות חיה, או השואפת לחיות, צריכה להתפרנס בחומר וברוח,  צריכה להיות מושפעה ומכולכלה מכל פנות העם,  ורק אז יכולה היא להשפיע  השפעה מרובה על אותו העם עצמו,   רק אז יכולה היא לפרנס את מחשבתו ורגשותיו וגם להועיל לקיומו החמרי ולכלכלת צרכיו הממשיים ולהצלחתו הגופנית,  ורק אז יכולה היא להתרומם מעל דעות ההמון הגדול,  שמכחותיו היא שואבת את קיומה, ולהיות לגורם חדש בחייו.

חובת הסופר העברי בימינו עתה היא כפולה:  להקריב את מיטב כחותיו להספרות העברית, שהוא עובד בה, ולהשתמש בכל האמצעים האפשריים לו להרבות ולהעצים בקרב כל מפלגות בני עמנו את האהבה והחבה לשפת עבר ולספרותה, ולקרבם אל הלמודים העברים.

חובתנו הוא להחזיק בכל מאמצי כחנו בכל מפעל ספרותי או צבורי, שתכליתו להרבות מספר קוראי שפת עבר.  רשאי הוא הסופר הלועזי לשבת במנוחה בחדר עבודתו ולכתוב את כל אשר יתן אלהים בלבבו ולהיות נאמן לדגלו.   הקוראים לא יחסרו, אם אך יתן להם את הטוב והנעלה שברוחו.  השפה, שהוא כותב בה, מדוברת בפי כל בני עמו, וכל הנכתב בה בידי סופר  גדול יש לו רבבות קוראים, וגם מעבר לגבול יתרגמו דבריו ויקראוהו וידרשוהו.   והידיעה הזאת, כי יש קהל גדול של קוראים, נותנת להסופר נשמה יתרה,  כחות חדשים ואנרגיה פנימית  לתת לעמו את חלקו היותר טוב והיותר נשגב.   ההכרה הזאת עוזרת להתפתחותו הספרותית של הסופר ולהגברת כשרונותיו ויתרונותיו.  גיאורג בראַנדיס הדפיס זה לא כבר מאמר על אדות הסופר הרוסי מקסים גורקי, הנשא עתה על כל שפה ולשון,  דברים כפשוטם, ובמאמרו זה יאמר הסופר היהודי-הדני, בצדק ובמשפט,  כי סופרים בעלי כשרונות כגורקי מצויים בהספרות הדנית במספר לא מעט, ואם אלה האחרונים לא זכו לשם גדול כגורקי הוא יען כי אין להם בארצם קהל-קוראים גדול.  גורקי הוא על-פי  מדת כשרונו סופר בינוני,  אבל הידיעה, כי עם של יותר ממאת מיליון נפש אדם שומע ומאזין לדבריו, זו היא הנותנת לו את היתרון על-פני אחיו הסופרים,  שאינם פחותים ממנו לפי מדת כשרונם, בדניה הקטנה.  הסופרים העברים, וגם ש. י. אַבּרמוביץ בתוכם, היו שמחים, לו היה מספר קוראיהם כמספר הקוראים דנית.   אמנם, אין בידי הסופרים העברים ובידי כל חובבי שפתנו הלאומית, בהתנאים החברתיים, הכלכליים והמדיניים, שבני עמנו נתונים בהם עתה, גם לקוות, ומה גם לפעול ולעשות,  כי רוב אחינו  ואחיותינו יהיו קוראים עברית.   אבל הרוחות המנשבות, רוחות התחיה והזריעה, עתה בעולמנו, מסייעות אותנו בדבר זה.   התחבולות והאמצעים להרבות בין כל מפלגות עמנו את מספר הקוראים והקוראות עברית רבים המה,  ואין תכלית מאמרי זה לפרטם.  ברצוני היה רק להגיד, כי המלון הגדול של בן-יהודה,  אם נזכה לראותו נגמר בדפוס,  יהיה אחד הנצחונות היותר גדולים לשפתנו, לספרותנו ולכל האומה העברית.  מלון כזה יהיה בימי הלומדים והלומדות את שפתנו לאחד כלי-התשמישים היותר נחוצים להבין את ספרותנו העתיקה וגם היותר חדשה, – אותה הספרות, הנושאת עתה את משך הזרע על אדמת ישראל;  בנינו ובנותינו אינם יכולים, לו גם היה הרצון הטוב לזה, בתנאי קיומנו עתה, להקדיש את זמנם ללמוד התלמוד, המדרשים וכל הספרות המאוחרה.  בימינו זכינו גם לסופרים עברים, אשר גם הם לא נהנו מימיהם מאוצרותינו אלה.   והיה, אם לא נאצור את כל אוצרות שפתנו למן ראשית התפתחותה עד היום הזה, ועד בכלל, אז עתידה היא ספרותנו החדשה, הצעירה, השואפת לפעול ולהשפיע על חיינו, להיות כספר החתום בעיני הקהל הגדול.   גם ידיעת שני התלמודים והמדרשים וספרות הבינים איננה מספקת להבנת, הבנה שלמה ומלאה, ספרותנו עתה.  אם טובים וכשרים המה החדושים היותר חדשים בלשוננו העברית, או מומם בם, אם צדקו המטהרים או המרחיבים, אין, על-כל-פנים, להכחיש את העובדה הקיימת, כי כל הנכתב והנדפס בשפתנו כיום, גם בידי טובי הסופרים, מלא וגדוש הוא מלים ומבטאים, גזרות ומשקלים, שאין דוגמתם בספרותנו הקודמת,  ושאין להמתלמד עברית, – ילמד על-פי איזו שיטה שילמד, – להבינם ולדעתם בלי עזרת מלונים, האוצרים בקרבם את כל מכמני השפה העברית בכל תקופות התפתחותה עד היום הזה, ועד בכלל.

בימי גורי בווינא, הייתי משאיל לחכם-עמנו, אַייזיק הירש ווייס,  גליונות מכה"ע וספרים עברים חדשים, ואשמע מפיו פעמים רבות כדברים האלה: "כמדומה לי, שאינני עם-הארץ גדול,  ובכל-זאת הנני מודה ומתודה לפניך, כי אקרא במכ"ע "הצבי",  כי אקרא מאמרים עברים ידועים במאספים ובכתבי-עתים – אין אני יודע את פירוש המלים וכונת הדברים והבּטויים".  ואם בעיני איש, כבעל "דור דור ודורשיו", הבקי בכל חדרי התורה והספרות העברית, היו מאמרים ותרגומים רבים בספרותנו החדשה כספר חתום,  מה נאמר ומה נדבר על-אדות הקוראים המצויים? – המספר האנגלי, ישראל זנגביל, אמר לי פעם אחת: "ידיעתי בכתבי-הקודש, במדרשים ואגדות איננה מספקת לי להבין את הכתוב בהספרים העברים החדשים.   קשה לי להבין פירושם של מלים ומבטאים רבים, שאין דוגמתם בתנ"ך ובמדרשים,  ודא עקא, שאין כל מלון עברי, המחובר לפי צרכי העת החדשה, להעזר בו". 

על-דבר חבור מלון עברי מלא ושלם ככל הדרוש לנו בימינו אנו, כבר טפלו בספרותנו,  כבר הוצעו הצעות שונות בענין זה;  כבר יעצו למסור את העבודה הכבדה והמורכבה הזאת בידי חבר חכמים ובלשנים,  המומחים למקצוע זה,  אבל כל הוכוחים, ההצעות והעצות בדבר זה עלו בתהו,  עד שקם בן-יהודה והקדיש את חייו וכל כשרונותיו לעבודה זו.  חזיון נעלה כזה,  כי יקדיש אחד מאתנו את כל הויתו הפנימית והחיצונית, את כחו ומוחו,  את כל שאיפותיו ומגמותיו לעבודה ספרותית-לאומית אחת ויסבול בגללה המון ענויים, ענויי הגוף והרוח, נדודים ותלאות אין קץ, – חזיון נעלה כזה הוא יחידי בין סופרינו  העברים החדשים בארץ-ישראל;  חזיון כזה היה צריך למשוך את הלבבות ואחריהם את הכיסים התלויים בהם.  אולם הלבבות עדיין לא נמשכו, והכיסים עדיין סגורים ומסוגרים.

בעל "הצפירה", נחום סוקולוב,  תאר לנו במאמרו המצוין, "מלון עברי", את בן-יהודה  ומפעלו בצבעים נאמנים.  רושם כזה, כאשר תאר סוקלוב, עשה בן-יהודה גם עלי, בבקרו אותי לפני שתי שנים ומחצה.  גם אנכי ראיתי בו איש, אשר כולו שקוע ברעיון אחד, במחשבה אחת: להחיות את שפתנו הלאומית.  הרעיון הקבוע במוחו, לגמור ולשכלל את ה"מלון", בלע את כל יתר מחשבותיו ורגשותיו.  כמעט אי-אפשר לדברי אתו בענין אחר, שאינו נוגע אל המלון שלו, או אל השייך לזה.   בדברו על אדות מפעלו זה יראה כאיש הרוח וכחוזה,  אשר אין לו אלא עולמו הפנימי.   בראותי את בן-יהודה פנים אל פנים אמרתי בלבבי: זה האיש, אף כי איננו אחד חכמי הלשון הגדולים, אשר נברא לעבודתו, שהוא עוסק בה, ואשר יש לקוות כי יגמור את המפעל הגדול, אשר החל בו!  יש אמנם בקרבנו חכמי לשון ובלשנים גדולים ומפורסמים, הבקיאים ברוב הלשונות המזרחיות,  אבל אין בהם אותן הסגולות ואותן ההרגשות הבלשניות הדקות, הדרושות לחבור מלון עברי בצורתו ובתכניתו, שעלה במחשבת בן-יהודה, שאיננו חוקר ובלשן, העובד על-פי שטה מדעית, ושאיננו נהנה מכל האוצרות הרבים של חכמת הבלשנות החדשה,  והעיקר, כי אינם מסוגלים לאותה מסירת הנפש, הדרושה ליצירת מפעל ספרותי לאומי כזה.

ואם אחרי כל אלה אנו רואים, כי העם עומד עדיין רחוק מהמפעל הלאומי הזה, למרות הנסיעות הרבות והתכופות של בן-יהודה  לתכלית זו,  והקהל העברי עדיין מתיחס אליו בבטחון לא-מלא,  הנה יש לתלות את סבת הדבר לא רק בשויון-הנפש הכללי, לא רק בחסרון ההרגשה הלאומית ובהעדר החפץ להשתתף במפעל ספרותי, שיש בידו לרומם את קרן שפתנו ולהרבות את לומדיה ויודעיה, כי-אם גם בדעת הקהל, שאינה מאמנת, כי יש ביד איש אחד לגמור ולשכלל כראוי מפעל ספרותי כזה. 

לכן הנני רואה ומאמין, כי יש ביד הצעת פרבּשטיין להביא תועלת חמרית ורוחנית להוצאת המלון של בן-יהודה.  אם יוסד בבזיליאה חבר סופרים עברים, אשר יעזור לבן-יהודה בעבּוד ובשכלול החומר אשר בידו,  אז ירבו החותמים על המלון, אם ידע הקהל, כי לא בידי יחיד נמסרה העבודה הכבירה הזאת, ואז, – וזהו העיקר, – יהי המפעל בעצמו, שהוא מפעל לאומי, יתר מלא ויתר משוכלל בכל פרטיו.

 

ברלין,  1898.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה