_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יִצְחָק אֶרְטֶר

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

(תולדותיו וצורתו הספרותית)

א.

יצחק ערטער נואלר בשנת תקנ״ב, באחד הכפרים הקטנים שבמחוז פּשמיסל, במדינת גליציה.  אביו, שלמה, היה מחזיק מלון אורחים באותו הכפר וחוכר אחוזת-ארץ לעבדה.  הוא היה איש ישר ויהודי פשוט וביחד עם זה גם איש עני, למרות עבודתו בתור בעל-אכסניה וחוכר קרקעות.  מלמדיו של הנער יצחק לא היו מצוינים לא בתורה ולא בדעת.  הטובים שבהם, שהיו באותם הימים בגליציה, לא חפצו ללכת לפנה נדחת, באחד הכפרים, בעד זהובים אחדים ל״זמן״.  אולם הנער יצחק הצטיין בחריפות שכלו, בתפיסתו המהירה, בכח זכרונו החזק ובהתמדתו העצומה.  יותר מאשר למדוהו מלמדיו האומללים למד הנער בעצמו.  ובהיותו בן שלש-עשרה שנה היה כבר בקי בכל ה״בבות" ובמסכתות אחרות של ה״תלמוד" בבלי הגדול.  הנער השנון ידע גם לפלפל ולהתחדד ״בענייני איסור והיתר, נזק ומזיק, הלכות אישות ויבמות", — דבר, שלא ידעו גם מלמדיו.  כתבי הקודש לא למדוהו, אלא מעט חומש ומעט נביאים ראשונים, וגם זאת באופן משונה ובפירושים מוזרים ונבערים.  את השם ״דקדוק" גם לא שמע.  גם ממלאכת הכתב העברי ידע רק מעט, —רק אותיות בודדות אחדות, שלמדן במקרה, ולא ידע לצרפן למלים שלמות.  ואף כי הנער יצחק היה קרוב, בשבתו בכפר, אל הטבע ומחמדיה, לא התענג עליהם, כי שם את כל מעינו בתלמוד ונושאי כליו.  מוחו החד היה צמא תמיד למזון רוחני, שלא מצא אלא בגמרא ומפרשיה;  חושיו היו עדיין נרדמים.

בשנת תקס״ה, בהיות הנער יצחק בן שלש-עשרה שנה, השיאו אביו אשה, ילדה אחת, בת הרב מריביטיטש;  וכעבור שלשה חדשים אחרי חתונתם מתה עליו אשתו, והנער הקטן היה לאלמן;  ואביו חמל עליו עוד הפעם, וימהר לתת לו אשה שנית, בת אחת הערים הקטנות בגליציה.  ועם אשתו זו, מרת חיה שרה, ראה יצחק ערטער חיים עד יומו האחרון, וגם שמר לה את אהבת נעוריו עד נשימתו האחרונה.  בעיר ווילקוטש, ששם נשא את אשתו השניה, אשה טובת שכל, בתו של בעל-בית אמיד וחשוב, התודע יצחק למשכיל עברי, שלמד בבתי מדרש החכמה.  זה האחרון הכיר בה״אברך", בן הכפר, את יתרון רוחו, תמימות נפשו ואת כשרונותיו הטבעיים;  והמשכיל פתח לפני יצחק עולם חדש.  לראשונה העיר את לבו על היופי המיוחד ועל ה״דברים הנשגבים" שבספרי חוזינו, והתלמודי הצעיר החל להגות בשים לב בתנ״ך, שנראה לו כספר חדש.  ואם היה יצחק ערטער אחרי-כן לסופר עברי, שידע להשתמש, באופן מצוין, בשפת כתבי הקודש, שהיתה מספיקה לכל צרכי רוחו ולא חסרו לו מלים, היה עליו להודות, במדה ידועה, לגורל חנוכו המיוחד, שלא שמע לקח מפי מלמדיו בספרי הנביאים האחרונים ובכתובים, שבודאי היו משחיתים את הוד יפים ואת טעמם הנכון על-ידי באוריהם המשונים וחוסר ידיעתם בתורת הלשון העברית.  יצחק ערטער החל ללמוד ולשנן את כתבי הקודש בשנות התפתחות רוחו וחושיו, בעזרתו של חבר משכיל, אשר האיר את עיניו במקומות קשי-ההבנה;  וכפי הנראה והמורגש ממאמריו של ערטר היה, אחר-­כן, התנ״ך שגור על פיו ונבלע בכל מחשבותיו והגיונותיו.  המשכיל העברי, שהיה גדול מיצחק בשנים ובנסיונות החיים, למד את ידידו הצעיר גם את השפה האשכנזית וראשי פרקים מהלמודים הכלליים.  המורה והתלמיד התקרבו זה לזה ברוחם, ונפשם דבקה לאהבה איש את רעהו.  ידידותם זו — הידידות המיוחדה במינה של ראשית דור ההשכלה — נשמרה בטהרתה ובכל חומה כל ימי חייהם.  ידידות זו נוסדה על ההשפעה הרוחנית ההדדית:  הנותן היה למקבל והמקבל — לנותן.

בשנת תקע״ו, בהיות יצחק ערטר בן עשרים וארבע, העתיק את מקום מושבו לעיר לבוב, שהיתה אז ״עיר מלאה חכמים וסופרים״.  בין גדוליה ומפוּרסמיה, אשר עמדו בראש התנועה החדשה של ההשכלה העברית והמדע העברי, היו רבי שלמה יהודה רפּפּורט (שי״ר) ויהודה ליב מיזיס, מחברו של הספר, הידוע בימים ההם, ״קנאת האמת", שהטיל אז רעש גדול במחנה הקנאים.  יצחק ערטר מצא חן בעיני ראשי המשכילים והחכמים של לבוב.  רפּפּורט, שכבר עשה לו ״שם על פני חוץ״ בחכמתו הרבה ובמחקריו בקדמוניות ישראל, ויהודה מיזיס הכירו ביצחק ערטר את שאר רוחו, ויקרבוהו ויתהלכו אתו כרעים וכאחים, אשר שמו להם למטרה להשכיל את העם וללמדו בינה, ללחום נגד הקנאות הדתית ונגד חשכת הבערות.

ערטר, שכבר העשיר, בעיר מושבו הקטנה, את נפשו בדעת השפה העברית והאשכנזית ובלמודים כוללים, התפרנס בעיר לבוב ממלאכת ההוראה;  ויותר מאשר בקש לחם לבני ביתו, בקש ״להפיץ מעינותיו החוצה״, — ללמד דעת את העם ״ההולך בחושך״.  הוא היה מלמד לאחרים ולומד הרבה לעצמו בהתמדה עצומה.  ויהודה מיזיס, שהיה תומך בידי לומדי חכמה ושוחרי בתי מדרש החכמה, שהיה להם למשען בחומר וברוח, אהב את ערטר אהבה נאמנה, ויהי לו לעזר בהמציאו לו תלמידים בבתי העשירים.

אולם לא ארכו ימי שבת ערטר בלבוב, כי קצף הקנאים יצא עליו ועל חבריו ורבותיו הגדולים ממנו בחכמה ובשנים.  באחד הימים ההם הדביקו על דלתות בתי התפלה כתבי פלסתר, מלאים חרפות וגדופים, נגדם, ויטילו חרם על ״ארבעה טוּבי העיר״, — הרב שי״ר, בנימין צבי נאטקיש, יהודה ליב פאַסטאָר ויצחק ערטר, — שקראו להם בשם ״ארבעה אבות נזיקין״.  את החרם הזה הוציאו הקנאים בשם הגאון יעקב אַרנשטיין[1], הרב מלבוב, אולי גם שלא מידיעתו.

לרגלי כתבי הפלסתר והחרמות הנזכרים התרחקו מעל יצחק ערטר רוב תלמידיו, כי הוריהם לא נתנו לו לבוא אל ביתם, ומצבו החמרי היה ברע.  בימים האלה נודע ליוסף פּרל (בעל ה״מגלה טמירין"), שכנוהו משכילי גליציה בשם ״השר החכם", בגלל היותו איש עשיר, שקבל ציוני כבוד מהממשלה, מצבו הרע של ערטר, ויקרא אותו לעיר מולדתו, טאַרנופּול, להיות למורה בבית-הספר אשר יסד שם.  אולם מפני דברים, שנפלו בין בצלאל שטערן, המורה הראשי של בית-החנוך הנזכר, ובין ערטר, לא יצא הדבר לפעולה.

אז עזב ארטר את עיר לבוב ויעתיק את מושבו לעיר בראָדי, שעלתה בימים ההם על כל ערי גליציה במספר משכיליה, שהיו ביניהם גם עשירים, ובמספר סוחריה היהודים, אשר הצטיינו בכשרון המעשה ואשר ״הלכו לרוח הזמן".  חשובי העיר בראָדי ומשכיליה קבלו את ערטר באותות רצון וכבוד;  והחרם, שהטילו עליו הקנאים בלבוב, עוד הגדיל את חנו וערכו בעיני פרחי המשכילים במקום מושבו החדש.  גם בבראָדי התפרנס ערטר ממלאכת ההוראה, בהורותו דעת הלשון העברית וגם ראשי המדעים הכוללים לצעירי בני ישראל.  גם סוחרים נכבדים באים בימים לקחו מפיו לקח בדעת השפה האשכנזית והידיעות השמושיות, שהיו דרושות להם בשביל מסחרם.

בהיות ערטר נעים-מזג, ולפעמים גם מהתל שנון, מצא לו מהלכים בבתי העשירים והמשכילים של בראָדי, ומצבו החמרי היה, לפי מושגי הדור ההוא, בטוח ואיתן.  בשנת תקפ״ג נוסד בעיר בראָדי בית-ספר לילדי בני ישראל, אשר הכינו את עצמם להכנס אחרי-כן לבית-הספר הריאַלי.  ערטר נמנה לראש המורים ולמנהל של בית-הספר;  ויכתוב בשפה האשכנזית את ראשית כללי השפה העברית ודקדוקה בשביל התלמידים[2], אשר עשו חיל בלמודיהם תחת השגחתו.

בימים ההם העתיק המליץ העברי, שלום הכהן, את מושבו מברלין לווינה, בירת אוסטריה, ושם החל להוציא לאור ספרי-שנה בשפת עבר בשם ״בכורי העתים", שבהם השתתפו הטובים שבסופרי ישראל וחכמיו של הדור ההוא.  ב״בכורי העתים", שנה ראשונה, שנת תקפ״ג, נדפס מאמרו הראשון של ערטר בשם ״מאזני משקל".  המאמר הזה, שמצא חן בעיני העורך, שהיה אחד בעלי המליצה המפורסמים בדורו ואשר למשפטו הספרותי יחלו כל הסופרים, היה למאורע ספרותי בקרב הקוראים העברים, שהתפעלו משפתו, מסגנונו ומהרוח החדשה, רוח בקורת חפשית, המנשבת בו.  ושם יצחק ערטר יצא לתהלה בכל חוגי המשכילים העברים, אשר בארצות המזרח.  בימים ההם, ימי ילדותה של ספרות ההשכלה, היה הסופר קונה עולמו הספרותי ונעשה למפורסם בקרב העדה הקטנה של הקוראים העברים על-ידי מאמר אחד, אם הצטיין בשפתו או ברוחו החפשי.

בשנת תקפ״ה החליט יצחק ערטר, והוא היה אז בן שלשים ושלש שנה, ללמוד את חכמת הרפואה, כי נמאסו עליו חיי המורה, וגם דאג לאחרית בני-ביתו.  הוא עזב את אשתו ובניו בבראָדי, בלי משען לחם, על חסדו של המקרה ועל חסדם של המשכילים מוקיריו, וילך לפסט, בירת הונגריה, ויכנס שמה להאוניברסיטה, ובמשך חמש שנים גמר את חוק למודיו.  ובאותן שנות למודו כלכל את נפשו מהשעורים, שנתן לחבריו הסטודנטים במדעים שונים, שהיו דרושים להם לבחינתם.  הוא היה תלמיד ומורה כאחד.

בשנת תקפ״ט שב ערטר אל ביתו.  ובעת ההיא התפרצה מחלת החלי-רע בארץ וערטר נמנה מטעם הממשלה לעבור ערים ידועות בגליציה ולהיות שם לעזרה לנגועי המחלה.  הוא בא ללבוב, וימצא שם את ידיד נפשו, מיזיס, נוטה למות, ויסעדהו בחליו וישב על-יד מטתו עד צאת נשמתו.

ובשוב ערטר לבראָדי נתפרסם בעירו לרופא מומחה (אף כי לא היתה בידו תעודת דוקטור), ויהי לעזר לאחיו העניים, אשר שקד על דלתותיהם, בתור רופא ויועץ נאמן, שהשתתף בצרותיהם ויסורי גופם ורוחם, ולעת מצוא תמכם גם בכספו המעט.

למרות שעבודתו בתור רופא חולים גזלה כל עתותיו וכחותיו, היה שוקד בלילות על ספרי חכמה ומדע ועל כתיבת מאמריו העברים, שלטש בהם כל ניב ודקדק בכל מלה והגה.  הוא היה כותב ומוחק, מוחק וכותב;  מתקן ומגיה, מקצר ומצמצם כל היוצא מעטו.  ובכל שורה עברית השקיע כחות רבים ולא מסר דבר לדפוס עד אשר עבר עליו בעטו פעמים לאין מספר, וגם אז לא היה ממהר לשלוח דבריו להעורכים, כי ימים רבים היו מונחים מאמריו על שלחנו, ובכל שעה פנויה היה בוחנם ובודקם, עושה בהם שנויים ותקונים, ורק כעבור עליהם זמן רב היה מוסרם אל הקהל.  ויש דברים ב״הצופה לבית ישראל״, שהמחבר לא הדפיסם בחייו, ורק הדר. מאיר הלוי לטריס הכניסם, אחרי מות מחברם, אל הספר האמור.

ממכתבי שד״ל, — שלפני משפטו הספרותי הרכינו כל סופרי וחכמי דורו את ראשם בהכנעה רבה, — אל יצחק ערטר הננו יכולים לראות את הרושם, שעשו מאמריו של זה האחרון, ״תשליך״ ו״גלגול נפש״, על קוראיהם גם בין בחירי הדור.  באחד ממכתביו כותב שד״ל:

״לכבוד ידידי המליץ המרומם, החכם הרופא, הדר. יצחק ערטר, שלום עד העולם.

״מליצתך הנחמדת (תשליך), אשר שלחת אלי, מצאה חן בעיני מאד, ושמחתי ושמחתי בה כל ידידי ותלמידי, ובנפש חפצה הייתי מרבה לספר את תהלתך ומעלת לשונך הטהור והמפואר בעדי עדיים, אין ערוך אליו, לולא כי אין זה תחלת מעשיך, ולמפורסמות אין צריך ראיה, ודבר שפתי אך למחסור, וכבר הגדתי פעם אחת מה יקרו חזיוניך בעיני...

״הכו״ח פה פאַדובה, בעשרים לחודש, לשונך עט סופר מהיר לפ״ק.

ידידך, מכבדך — שד״ל.״

ובעוד אחד ממכתביו כותב שד״ל:

״לכבוד ידידי המליץ המופלא, נעים סטירות ישראל, החכם הרופא ר׳ יצחק ערטר נ״י, שלום עד העולם.

״אלף תודות אליך, ידידי היקר, על ספרך ״גלגול נפש״, אשר שלחת אלי, אשר התענגתי בדבשו, ושתיתי ומציתי צוף מליצתך ושבעתי נעימות, וכן חברי ותלמידי כולם התענינו בו, ושמך בפי כולנו מהולל ברוב התשבחות.  מי מלל ללה״ק, כי אחרי זקנתה תהיה לה עדנה, ובדור סורר ומורה, הפונה אליה עורף ולא פנים, יקום איש, אשר ילבישנה שני עם עדנים, אשר לא לבשה בימים הראשונים, ויקוים בה מקרא שכתוב:  עוד אבנך ונבנית, בתולת ישראל, עוד תעדי תפיך ויצאת במחול משחקים.

״חזק, איפוא, ידידי, חזק ואמץ, עדי נא גאון וגובה והוד והדר תלבש;  ימלא שחוק פיך ושפתיך לעג וקלס, וראה כל גאה והכניעהו, והדוך רשעים תחתם, והלבש מחלצות את לשון יהודה, אשר הפשיטוה כבודה והורידו מעליה הדרה והודה, והיא שכולה וגלמודה, אין מחזיק בידה, והיא עתה ששה ומתפארת בגוונים אשר הלבשתה, והיא בשמחתה מסירה צעיפה מעליה ואומרת:  ראו, שדים הללו שצמקו טעמו חלבי, כי מתוק הוא...

״הכו״ח פה פאַדובה, היום ד׳ טבת, תר״ו.

״ידידך, מכבדך ועבדך — שד״ל.״

מכתבי שד״ל אלה, עם כל תמימותם ומליצתם הנפוחה וגם עם הלפ״ק לכבוד בעל ה״תשליך״, — עדות נאמנה הם לטעמו של הדור ההוא ולהמקום המצוין, שתפס ערטר בספרות העברית של הימים ההם אחרי הדפיסו שנים ממאמריו.

בשנת תר״ז נסע יצחק ערטר לעיר שדה-לבן, במדינת רוסיה, לבקר את בתו וחתנו, הדר. יוסף הילבּרג, וישב אתם ששה חדשים, וינפש מעבודתו הקשה בבראָדי.  בהיותו בפעם הראשונה ברוסיה התודע שם אל משכילים שונים, ויעשה עליהם רושם טוב, והיה להם למופת באהבתו העזה אל השפה העברית, בתום דרכו ובחבתו היתרה, שהודיע לקשי-יום, לכל אומלל ומר-נפש.

בסוף שנת תר״י, בשובו מקרלסבד, אחרי שבתו שם שלשת ירחים את בתו הבכירה החולה, יסד את המאסף התלמודי והמחקרי ״החלוץ״, — בימה לחקירה חפשית בחכמת ישראל, — אשר יצא לאור אחרי מותו על-ידי יהושע השיל שור (הנודע בשמו הספרותי יה״ש), ידידו וחברו, שהיה מלומד מצוין ומוזר במינו. 

ובעוד ערטר מתעתד לעבודות מדעיות וספרותיות חדשות בשביל ״החלוץ״, שנוסד להיות בית ועד לחלוצי המדע העברי, בא המות בחצות-לילה ויתקפהו לפתע פתאום, בלי אשר ידע כל מחלה, בצל קורתו, ביום ב' דחול-המועד פסח, שנת תרי״א, בהיותו בן חמשים ותשע שנה.

על מצבתו חרותים הטורים המצוינים האלה:

של נעליך, בן אדם, כי אדמת קודש הוא!

הצופה לבית ישראל פה יישן, ינוח,

מרחם הקדישו אל, צופה נתנהו,

ויגע אל פיו ותנח עליו הרוח.

 

ב.

פרי עבודתו הספרותית של ערטר בכל שנות חייו המה המאמרים, המכתבים והשירים האחדים, המתורגמים והמקוריים (שלא היה לאלה האחרונים, נאמר בדרך אגב, כל ערך גם בימי הכתבם), המלוקטים ומסודרים בספרו ״הצופה לבית ישראל", שנדפס אחרי מותו.  אך לא כמות הגליונות הוא העיקר, ולא במספר השורות והדפים כובש לו הסופר מקום בתולדות הספרות, כי-אם במדת השפעתו על בני דורו ועל הספרות, שבה היה עובד ויוצר, ובמדת ערך דבריו בעד הדורות הבאים אחריו.  הפתח, המוביל אל היכל האַל-מות, צר הוא עד מאד, ולא בחבילות מרובות-ההיקף, כי-אם בצרור-עלים דק יבוא בו הסופר והיוצר.  זכרון האנושות עמוס הוא יותר מדי סבל הירושה הרוחנית, על-כן גם הסופרים היותר גדולים ימצאו להם בהיכל זה זוית פנויה רק במיטב רוחם ובתמצית תמציתם של ספריהם.

ויצחק ערטר לא יחשב על הסופרים מרבי-הכתיבה.  הספרות לא היתה אומנתו, וכל מה שכתב לא היתה אלא גנובת יום-עבודתו, — עבודתו להביא לחם לבני-ביתו, מתחלה בתור מורה, ואחרי-כן בתור רופא;  ואת ״גנבתו" היחסנית הזאת הביא, ככל טובי הסופרים העברים של הדור ההוא, נדבה לעמו, לשפתו ולספרותו.  שכר הסופרים, שקבלו לוחמים-מתנדבים כערטר, היו — חרפות, גדופים ורדיפות נוראות מצד הקנאים ונוטרי סדרי החיים הישנים.

ואין אני רוצה לתת במאמרי זה שטר-המחאה לערטר על אַל-מות.  ערכו ההיסטורי לא יעור כיום את עיני המבקר להפריז על מדת תהלתו הראויה לו באמת.  אולם חלילה לנו גם למחוק את סאתה.

אם נקרא גם כיום בשים-לב את מאמרי ״הצופה", אז נוכח, כי כל מה שכתב בחייו, לא כתב אלא בדמי לבבו ובמוח עצמותיו.  פרזה זו (שהשתמש בה לודוויג בּרנה בראשונה על עצמו) כבר מעוכה ומטושטשה היא בימינו יתר מדי;  אולם בנוגע לערטר עלינו לקבלה בכל תוקף הוראתה הראשונה ובכל שלמותה.

בכל שורה ושורה ממאמרי ערטר המעטים הננו מרגישים את הלוחם הנמרץ שבו, את אהבתו ואת צמאונו העצום לאור, לאמת ולחופש, ולהפך — את שנאתו העזה לחושך, לבערות ולעבדות, בכל הוראותיהן וצללי הוראותיהן של המלים האלה.  והלוחם והזורע-הקולטורי שבו שעבדו והכניעו לפניהם את האמן שהיה חי בו, ושהיה גם הוא דורש את תפקידו.  הוא היה בוחר פעמים רבות לטבול את עטו באבק-שרפה תחת אבק-פרחים, שהיה מצוי אצלו בכל עת.  בשביל האמת ההגיונית ובשביל התועלת הלאומית, הצבורית, היה נכון בכל עת לוותּר על היופי האמנותי ועל שכלול הצורה.

* * *

ואם נשאל כיום מנקודת-הראות ההיסטורית-הספרותית (בנוגע לערטר אי-אפשר כיום להתיחס אליו מנקודת-ראות אחרת):  במה היה כחו הספרותי של ערטר גדול ובמה השפיע על הקוראים והסופרים העברים של בני דורו? — ישיבו רבים על זה תשובה קבועה, מוכנה ומזומנה מכבר:  יצחק ערטר היה סופר סטירי, שלא קם בספרותנו עד הגלותו בה.  עוד שד״ל נתן את העטרה של ״נעים סטירות בישראל" (בודאי משום שבכתוב נאמר:  ״נעים זמירות ישראל") על ראש ערטר.  בא גרץ והמשיל את זה האחרון להיינריך היינה (לא יותר, אבל גם לא פחות!) והעמידם בשורה אחת.  היינה וערטר!  תמה אנכי, איך רשאים ואיך יכולים לבטא את שני השמות הללו בנשימה אחת, מבלי לעשות הפסקה ארוכה, המרמזת על התהום העמוק, המבדיל בין המשורר הגאון, הסופר החריף והיוצר-המהתל, שאין דוגמתו בספרות-העולם, ובין המליץ העברי, שיש ביניהם רק קרבת הגזע-הלאומי, שהוא שייך, על-פי עצם מהות כשרונו הספרותי וצורתו המוסרית, לגזע-רוחני אחר.

על צד האמת אין גם השם ״סופר סטירי", באותו המובן שיש לו בלשונות המערביות, הולם את ערטר כראוי.  ערטר לא ידע להשתמש בחצים שנונים, הלקוחים מבית-נשקם של המהתל הרומאי יובנל או של המהתל האיטלקי אריאוסטו.  לא היה לו גם מעוף-הדמיון של הסופרים הסטיריים, אשר יצאו מבית-מדרשו של המהתל הספרדי סרבנטס.  ערטר לא היה סופר סטירי או הומרי מטפוסו של גוגול הרוסי.  להמהתל העברי היה חסר היסוד הפיוטי והאמנותי.  הוא לא ידע את הלעג השנון והבריא, העליז והארסי גם יחד, של המהתל הצרפתי רבלה ותלמידיו;  וזרה לגמרי היתה לו האירוניה הדקה והחדה, אשר חצים משוחי רעל בימינה וברקים, המאירים אופקים חדשים, בשמאלה.  אותה האירוניה היהודית, אשר היינה היה יוצרה ומלכה.  הסטירה הצבורית האנגלית, מעין זו של פופ וסביפט, היתה יותר קרובה לרוחו של המהתל העברי, אך גם מאוצרותיה ידע לקחת רק קוצים וברקנים, מהסוג המצוי והשכיח, ולא נחשים ושרפים מעופפים.  הרוחב, העומק, ויחד עם זה תבדיחות העליזה, השאננה, הפקחית והפכחית, המלאה צבעים ואופקים, של הסטירה האנגלית היו זרים לו לגמרי.

יצחק ערטר לא בקש לו דוגמאות בספרויות העמים.  בתור סופר מהתל לא היה מושפע מלועזים.  ה״סטירה״ (גם השם, גם המושג הנכלל בו, היו זרים לרוח העברי הקדמוני) של ערטר היתה מיוחדה במינה.  בת הגלות ובת הספרות העברית היא.  חסרות לה גם המרירות והעקיצה הארסית של הרחוב היהודי ושל בית-המדרש העברי.  היסודות, שמהם הורכבה סטירה עברית זו, המה:  דרכי הוכוח, משלים, מליצות, אגדות, מעט פלפול ומעט בטול, רמזים גלויים ונסתרים.  אמצעיה — ילדותיים ותמימים, ולפעמים, צריך להודות, גם פראיים.  סמניה: רחבת-פה וכנפים קצוצות.

עם כל זה, — ואולי, במדה ידועה, דוקא משום זה, — יש לה להסטירה של ערטר כח מיוחד, כח הסערה, ״העוקר הרים ושובר ארזים״, הוא כח האמת היוצאת מלב גדול.  כי כל דברי ערטר טבועים בחותם האמת ההגיונית, אף כי היא גם קצת רגשנית, האמת התבענית, שאינה פחדנית.  ולמרות כל החסרונות והמגרעות, שמצאתי ושמניתי בה״סטירה" של ערטר, אין לכחד, שבמקומות רבים הוד אצילות רוחנית וחשיבות יחסנית חופף עליה.  וגם בצאתה אל שוק החיים לנקר ולחטט ברפש ואשפה, אין היא נשקעת בהם, שקיעה כל שהיא, אף לרגע.  עוד זאת:  בכל מאמרי ערטר אנו מרגישים היטב, שה״סטירה״ שלו אינה של איזה מוקיון, של לץ-מהתל, היוצא על בימת הזירה לבדח את הקהל הגס ולזעזע את שקדי-השחוק שלו.  סטירה זו אינה פרי נפתולי מתחכם וכרכוריו המשונים, כי-אם כלי-נשק של לוחם, השואף להכריע ולהפיל תחת רגליו את אויבי עמו, את צוררי אלהיו, אלהי האמת והצדק.  קלות-ראש לא נהג מעולם בכלי-נשקו, והתלוצצות לשם ליצנות גרידה היתה זרה לרוחו הסוער.

הסטירה של ערטר לא היתה בת-שעשועים לכשרון חפשי, כי-אם הכרחית היתה לו בת-אונו זו;  כי בשדה מלחמתו התמידית עם הקנאים, רודפי האמת ושונאי האור, נולדה לו, על-כן גם לא רפרפה מעולם על שפתיה בת-צחוק עליזה ושלוה.

* * *

התוכן העיקרי והראשי של כל עבודתו הספרותית, היתה מלחמתו הנמרצה עם סדרי החיים הנושנים והמקולקלים של היהדות-הגלותית, של הקהלות ורבניהן ופרנסיהן.  בלעג מר ומלא חריפות, שלא היה חסר גם תבלין לפי טעם הקוראים העברים של הדור ההוא, סטר סטירה גסה על פי הרבנים הקנאים והעסקנים הצבוריים, ״האוכלים את בשר עמם", על פי המוכסים החמסנים, הרביים המתעים את בני עמם בתהו לא דרך, והגוזלים ממנו את פרוטתו האחרונה, על פי המקובלים, שהחשיכו את זוהר אמונת האחדות, ועל פי כל חסידי גליציה, שהרעילו את מקור החיים הבריאים.

היהדות המופשטה, העבר שלה ועתידותיה הערפליים, קיומה, סודותיה וחידותיה לא היו לו לערטר לפרובלימה;  כי הוא ראה וחדר, כרופא בדוק ומנוסה, לתוך נגעי חיי היהודים של בני דורו.  ה״אני-מאמין" של עבודתו הספרותית נכלל בדברים ברורים בתשובת הרוח אליו (בסוף מאמרו ״גלגול הנפש״):  ״את כל הדברים, אשר שמעת, כתוב בספר, הדפיסם והפיצם בישראל, והיה, כי יקראם איש, אשר כמעשי יעשה ובדרכי ילך, ושב מדרכו הרעה ומאולתו;  חסיד כי ישוב משתות את יינו השרף ומעזוב את נפשות ביתו, למען נסוע אל רבו;  וחזן כי יעזוב נגינות שותי שכר וזמירות לא סדרים, והיו זמירותיו קודש בבית אלהיו;  ומוכס מכס הבשר והנרות כי יחמול על עמו ועל עדתו;  ומקובל כי ישוב והאמין בה׳ אלהי ישראל, אל אחד אמן, מבלי דמות ומבלי כל תמונה;  וקובר מתים כי ישוב ועשה מלאכת קדשו מבלי נטות אחרי הבצע ומבלי חלל כל נפש מת;  והמקנא כי יקנא לה׳ ולעמו וחדל לרדוף את כל סר מדרכו בקנאתו, כי המשפט לאלהים הוא;  או כי יתן אחד מרבי החסידים תודה לה׳ ואמר לעדת חסידיו:  סורו, חמורים, ממני, כי נוכל אני;  ורופא כי ישוב וחדל לעשות תועה, למען עור כל עין, על שם חכמתו לא יתגאה ובבן מלאכתו לא תרע עינו...  ואם ישיב אחד ממיוחסי הארץ אל לבבו, כי לא יקר האדם בנפשו הוא ובקרבו, וחכמת לבו וטוב מפעליו וכשרון מעשהו הם המה תפארת גבר, ולאיש בער לא יתן ולא יוסיף כל כבוד בית אבותיו...  והיה, כי יעשה אך אחת מאלה, אז אעלה מרום, אסק שמים ואנוח לגורלי לקץ הימים".

המקובל-ההוזה והקברן הרודף בצע — בשניהם ראה את נגעי עמו החי.  החזן, ש״זמירותיו לא סדרים״, והרופא, אשר ימית את חוליו בתעתועיו, — שניהם היו מטרה לחצי לעגו.

* * *

מאמרו ״מאזני משקל", פרי עבודתו הספרותית הראשונה (שנדפס ב״בכורי עתים", שנה א׳), שהיה כתוב לפי טעמו, אף אם לא בסגנונו, של הדור ההוא, פרסם את שם ערטר גם מעבר לגבול גליציה.  מאמרו הנזכר היה מאורע בספרות העברית.  התביעות הספרותיות של בני הדור ההוא היו אז מצומצמות ומוגבלות מאד;  ובנפש צמאה בלעו אז הקוראים כל ניב חדש, ביחוד אם נוצר למען היות חץ שנון נגד משמר החיים הרקובים.  באמץ לב ובעוז רוח קרע ערטר, במאמרו הנזכר, את המסוה מעל פני הרבנים והרביים, המחברים ספרים, והציג אותם ערומים כצלם בלהות בבית ישראל.  וערטר ברא באמת ניב חדש, שאין כמוהו לאמת, בדברו על אדות ״המחברים" האלה.  והנני מביא דוגמאות אחדות:  ״ראיתי והשתוממתי, כי ספרי החסידים ורביהם בד בבד המה את ספרי עובדי האלילים וכמריהם.  נפשי יצאה בחזותי, ספרי בעלי הקבלה וחכמי האמת האלה שוים בכובד משקלם לספרי נביאי תרמית לבם מוכרי כזב במחיר, מנחילי את העם רשע וכסל, למען מלא אוצרותיהם זהב וכרשם מעדנים.  צירים וחבלים אחזוני בראותי ספרי קדושים כאלה... שוים בכבד משקלם לספרי כהני און, עושי כל זמה ונבלה, מנאפי הנשים הצובאות פתח היכלי אליליהם"...

אם ישמעו כיום דברים כאלה בספרותנו ירעישו עליהם עולמות;  כי הזמנים משתנים ואנחנו ודעותינו עמהם.  אותם האמרות והפתגמים, ההארות וההברקות עצמם, של אותם ספרי החסידים ורביהם, אשר כה נלחם נגדם ערטר ועמו כל טובי הסופרים העברים של הדור ההוא, — היו עתה למקור פיוט חדש ופילוסופיה הזיית-סודית חרשה עם כל ״צעצועי" המסתורין המודרני.

ערטר בעצמו, שהיה ממעט לכתוב, כי שקל בפלס את כל דבריו ורק ממקור רוחו שאבם, סגנם וצרפם, — הרבה ליסר את הרבנים, המחברים ספרים עבים וגדולים והגונבים את דבריהם זה מזה, ומשלהם, מפרי רוחם, אין באוצרם הרוחני אף רעיון של שוה פרוטה.  ומה גלוי הלעג, שהוא לועג במאמרו ״מאזני משקל" (הכתוב בצורת חלום-חזיון, צורה ספרותית, שהיתה חביבה אז על הקוראים וגם על הסופרים העברים) למין מחברים-גנבים כאלה, שאחדים מהם היו בין המפורסמים בתור גדולי ישראל:  ״ומדי העלותי ספר על כף המאזנים, ותבוא יד שלוחה ותקרע בו קרעים ותפצל בו פצלות, ותסר משם כל עשוק וכל גזול וכל דבר, אשר גנב המחבר מספרי עמיתו, ויביאם אל ספרו פנימה, מבלי הגיד מפי מי יצאו הדברים... ממשלחת היד הזאת שבו רבבות ספרים עבים וגסים למחברות דקות, שדופות וצנומות.  ומדי הוסיפי לשקול ולפלס ולהתענג על מראה עיני, העליתי ספר רב דפים ועב כרש על כף המאזנים.  כמעט הבטתי בו, והנה שולח רזון במשמניו, — היד השלוחה קרעה אותו קרעים קרעים ותחלקם בין ספרי מחברים שונים, רק שער הספר והקדמתו, רק המה לבדם על הכף נשארו"[3].

ובסטירה יותר חריפה ויותר מקורית יסר את הרופאים, הבורים המוסמכים, אשר לא בחכמתם, כי-אם בסוסיהם יקנו את לב ההמון העברי, ובמקום אהבה לבני-אדם ויושר-לבב נתנה להם הטבע חוצפה יתירה, וההשכלה העניקתם מדות מגונות.

בקראנו היום את הסטירה של ערטר על הרופאים, אין היא עושה עלינו עוד רושם מיוחד בתכנה, כי הדברים כבר ״ידועים ועתיקים", ומרוב פרסומם קהה הרגש המתקומם לנגד ״בעלי הדיפּלומים" הנבלים המנוולים האלה.  אולם בימי ערטר היו הרופאים העברים המוסמכים באוניברסיטאות חזיון חדש בישראל, ואם היו לרופאי-אליל כאלה סוסים ומרכבות, אז עשו שמות בקרב ההמון העברי ובקרב עשירי העיר, שכרעו ברך לפניהם, ולגלוגו המר של המהתל העברי ״החיה נפשות" רבות בישראל.

רבים מן הקוראים העברים של הדור ההוא ידעו על-פה את המליצות היותר מצוינות של המאמר ״גלגול נפש", שהיו נעימות ומתוקות לחכם, שבהן שפך המחבר את לעגו על ראש הרופאים, כמו:  ״רופא אני, ומלאכת ידי חבוש מחץ והעלות ארוכה למחלה;  ואם חכמי הרפואה, קרואי שם רבי, יתנשאו עלי ונגדי יעדו גאון וגובה... בכל זאת רפא ארפא כמוהם, ומתי בל יחיו, כאשר לא יקומו רפאיהם.  ואם יחדו נמתיק סוד והחכמים האלה ישיתו עצות בנפשי, אז מרוב חכמתם חולי לנצח יאבדו, ואין מציל.  ואך בזאת הפלה ה׳ ביני וביניהם, כי אני רק ברגלי אעבורה, והמה בסוסים ורכב ברחובות ישתקשקון.  כי ברוב סוסים רוב חכמה, וכי יוסיף רופא חכם על סוסיו אחד, יאמר ישראל, כי הוסיף על חכמתו שבע".

הבאתי בכונה מיוחדה ״מראה מקום" זה מ״גלגול נפש" להראות להקורא כיום, כי למרות שהתכן של הדברים המובאים ישן נושן הוא, עודנה השפה יפה וסגנונם העברי הדור.

*  *  *

מאמרו ״התשליך" מלא מרירות אין קץ, בתארו בציורים מבהילים את חטאות הרבנים:  ״וארא והנה מתחת שמלות הרבנים יוצאים:  סמל הקנאה, בוז משפחות, בוז חכמי לב, הבוז לכל אדם, מצה ומריבה, מצודות וחרמים, לב אבן קשה מצור, וקסת סופרים, וצלם מרבה ידים, וחזיר מיער ופיו מגולל בגללי צאת אדם מאסף לכל המחנה".

תמונה זו, שתאר בה ערטר (שהטריח בשבילו את השטן, בכור השעירים, וכל ה״שעירונים" הקטנים עם כל מלאכי החבלה) חטאות בית ישראל, על-פי סדר האלפא-ביתא, מבהילה בהפרזותיה ובצבעיה השחורים.  אולם גם בתמונה איומה כזו הביע את אהבתו, אהבת אין קץ, לנפשות אחיו העלובים והשדודים בידי תקיפים מהם.

בבית-מדרשו של ערטר למדו גם יהודה ליב גורדון, ברנשטיין (ב״השחר") ומ. ל. ליליענבלום, בתקופתו הראשונה, לתלות עון כל בית ישראל וכל חטאותיהם ופשעיהם של מענינו ועושקי משפטנו בראש הרבנים, שגם הם אינם אלא תולדות המצב הכללי של החיים בארצות הגלות.

במאמרו ״החסידות והחכמה" מתאר ערטר בציורים בולטים וגסים (באופן אחר לא היו פועלים אז על נפשות הקוראים העברים) את קלות דעתם של המון החסידים, אשר ״כבהמה בבקעה" ילכו וימשכו אחרי מורים מתעים ומכזבים, ואת כל ערמומיותיהם ונבלותיהם של ה"רביים" וה"צדיקים".  את התרופה למחלת ה״חסידות" הפראית הוא מבקש בהרחבת החכמה והמדעים האנושיים.  ולתכלית זו חבר ערטר פרוגרמה שלמה ומסוימה של סדר הלמודים, הדרושים לכל אדם מישראל, למען יחכם וירפא ממחלות הכסילות וההזיה השגעונית, אם דבקו בנפשו.  ופרוגרמה זו, — שהיתה צריכה להיות, בשביל תכליתה, ברורה ופשוטה, — מלאה מליצות קשות ומסובכות מאד, — מליצות, שערטר היה, ביתר מאמריו, מתרחק מעליהן על פי רוב.

דוגמא קטנה:

״ואנכי אשכילך ואורך וידעת מצוא חשבון ספורות סתרים וערך כל מספר עד תכלית גדול וקטן.  מעט אותות יורוך חוק אין די באר ברוב מאתם, ועל לוח תתוה תו יכיל את העשוי לבלי הכיל, תמודד ארץ ומרחבי תבל במדוּר שלש הצלע והעגול, ואאלפך תכונות הקוים המטים עקלקלותם.  בדעתך תבנה היכלי תפארת ומבצרי מגדלים ולמחות צרים תשלח ברקים כשדי ובקול כמוהו תרעם.  אורך חוק כבד ותנועה, לדעת עשות כל כלי חרש מעשי אופן... מבינתך ישית הנהר בגאון גליו למרום ושבולת מים מוגרים במורד תהלך שמימה״ ...

ובסגנון חרטומים כזה מאריך ערטר למנות ולספּור את שמות המדעים — התרופה למחלת החסידות (שבכל זאת ראה נחיצות לסמנם, בהערה בשולי הגליון, בשמות יותר פשוטים, אם גם לא מדויקים כל צרכם, כמו:  ״חכמת תבונת הארץ", ״חכמת הגרת המים", ״חכמת חשבו' הגדול והקטן לבלי תכלית", וכדומה).

דור דור וטעמו הספרותי.  היו ימים, שכתבו גם את חכמת החשבון במליצות ובחרוזים.

*   *   *

ערטר אהב והוקיר בכל נפשו את ספרותנו העתיקה, שהיה בקי בה, ואת קדמוניות עמנו.  אך חזק מכל היה בו חוש המציאות, חוש ההוה, חוש החיים הממשיים;  ונמלצים דבריו:  ״את שטותיהם (של הקדמונים) יהרוסו, ועל שכלם ותעצומות בינתם יתפלאו, את המגדל יתוצו ואת הבינה יפארו, וכבודו לא ידל בעיניהם".  ועל הרבנים הוא אומר:  ״בדורות שכבר תמו לגוע את ימיהם יבלו, ואת בני דורם לא ידעו, ואת צרכיהם ומחסורם לא יכירו, נוע תנוע הארץ, תשנה פניה, והמה לא ינועו ולא ישנו כל מאומה.  את מעשה אבותיהם אוחזים בידיהם בכל מאמצי כחם, לא ירפו מכל סיגיהם, תקנותיהם ומנהגיהם, מבלי דרוש וחקור, אם יכונו עוד היום הזה כמלפנים לצרכי עמו ומחסוריו, אם רוב הצבור יכולים לעמוד בם היום כמקדם".

הדברים הנמרצים האלה יכולים להשמע ולהקרא בשפתם וסגנונם גם ביום, אחרי שלשה רבעי מאה שנה, מבלי אשר יפסידו מכחם הראשון מאומה.

*   *   *

ערטר אהב את השפה העברית אהבה אשר לא ידעה כל גבול.  במאמרו ״תולדות החלוץ" הוא שופך שיחו לפני השפה העברית, שנגלתה לו בחזיונו בדמות אשה זקנה (בדמות זו היתה נגלית שפתנו גם לאד״ם הכהן ולכל סופרי דורו וגם הדור הבא אחריו), והשתפכות נפשו לפני זקנה זו מלאה געגועים של בן על אמו, וגם נשמע בדבריו הד קול ״שיר השירים", שישיר סופר עברי נאמן לעמו ולרוחו על שפתו הלאומית, פליטת ירושת קדם, שהיא גם מבשרת את תחית האומה בעתיד.

ערטר כתב את כל מאמריו בשפת התנ״ך ורוחו, והיה זהיר ומדקדק מאד בכל הנוגע לטהרת השפה העברית ולנקיונה מכל סיגים.  אולם הוא היה גם אחד מן הראשונים, שדרש, בטעם ודעת, את הרחבת הלשון העבריה בדברים ברורים ויפים מאד (במאמרו ״תולדות החלוץ״).

השפה העברית, הזקנה, מתאוננת לפני ערטר, כי סופרי העמים מעשירים ומרחיבים לשונם, וברבות המושגים החדשים ״יתאמצו כפעם בפעם למצוא להם תיבות נגזרות ממלות נמצאות בלשון עמים ושפתם.  וכאלה עשו גם סופרי הקדמונים, ויוסיפו מלים על מלי, ויעשירוני גם אחרי אשר חדלתי מהיות שפה מדוברת בפי עמי.  אך סופרי האחרונים לבבם לא כן יחשוב, וספוני טמוני חקרי לב ומחקרי ארץ יגלו לעיניהם חדשים לבקרים מבלי אשר ייגעו ויעמולו לעשות להם תיבות...  והרעה הגדולה מזאת, כי גם את המלים הזרות, אשר כבר נאחזו על אדמתי בספרי המשנה והתלמוד והמדרשים ובספרי הרבנים ובעלי המחקר הבאים אחריהם, — מלים, המובנות לכל קוראי ספרי, גם את אלה יגרשו מהסתפח בנחלתי".

ערטר נכשל במאמריו בשגיאות ידועות, שהנה לא רבות, בשפתו העברית, — בשגיאות דקדוקיות וסגנוניות, באי-דייקנות במה שנוגע לדרכי שמוש הלשון העברית.  אך למרות חסרונותיו המנויים האלה, ולמרות שלא היה נזהר לפעמים במליצות יתרות ומכבידות, במקומות ידועים, את ההבנה, יתפוס מקום חשוב ורב הערך בתור אחד מסופרי-המופת, במה שנוגע להתפתחותו של הסגנון העברי ועבּודה והכשרתה של שפתנו הלאומית לבטוי המחשבות והרגשות בכל עזוזם ויפים.

ניו יורק, שבט, תרע״ח.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] כלפי הרב ארנשטיין היו מכוונים חצי מהתלותיו של ארטר במאמריו "מאזני משקל" ו"תשליך".

[2] ספרו זה נשאר בכתובים.

[3]  הדברים היו מכוונים נגד "ישועת יעקב", של הרב מלבוב, רבי יעקב ארנשטיין, והטילו רעש גדול במחנה מעריציו הרבים, שחשבוהו לאחד מגאוני הדור, המלחמה של ערטר וחבריו נגדם רודפיהם עברה כל חוק וגבול, והלוחמים משני הצדדים דשו כל נמוס ספרותי ותרבותי בעקבם.