_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אַבְרָהָם דּוֹב בֶּן חַיִּים הַכֹּהֵן לֶבֶּנְזוֹן

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

אברהם דוב בן חיים הכהן ליבנזון נולד בווילנא בשנת תקמ"ז[1].  לפי דברי אחדים מזקני המשכילים ידע משוררנו זה את הגאון והחסיד רבי אליהו מווילנא פנים אל פנים.  צורת הגאון, שהפיקה זיו מיוחד, אשר ראה אותה בילדותו, היתה חקוקה על לוח לבבו כל ימי חייו הארוכים.  אולם לפי עדותו של רבי נח הלל שטיינשניידר לקחו את אד"ם, בהיותו ילד בן ארבע שנים, ויובילוהו להראותו את ההמון הרב, אשר לוה את הגר"א לבית עולמו (ד"ר ש. מנדלקרן בה"אָסיף", ג', צד 418).  אמו של המשורר מתה עליו עוד בילדותו.  משורר, שגדל וחונך בלי אם, בלי ידה הרכה, בלי השגחתה ושיחתה, בלי הגדותיה וזמרותיה, בלי קרני שמחתה ובלי רסיסי דמעותיה, – משורר כזה הוא פרח, שלא ראה אור השמש, שלא רוה טל לילה ושלא שמע סוד שיח רוח שאנן.  כל הקורא את שירי אד"ם בשום לב ירגיש, יכיר מיד, כי המשורר לא היה מפונק בנערותו.  אביו, חיים, היה עני מדוכא וידוע-חולי, ובמות עליו אשתו לקח את ילדו, דוב, ויתישב אתו בבית אביו, יונה דומאַנסקי, אשר הספיק את כל צרכיהם.  בהיות המשורר נער בן שבע שנים, כבר יצא מחדר מלמדיו ויכנס אל אחת הישיבות אשר בווילנא, למען ישמע לקח מפי גדולי התורה.  בהיותו נער בן אחת-עשרה שנה היה בקי במסכתות רבות על-פּה ושמו יצא כשם אַחד הנערים העלויים והחריפים.  ויהי, כאשר ראה אביו זקנו, או רק האמין לראות, כי קצרה בינת רבותיו של נכדו להשיב לו כהלכה על שאלותיו החריפות, שלח את הנער לשמוע לקח בהישיבה הגדולה אשר במיכיילישוק.  שתי שנים למד שם תורה בהתמדה גדולה מפי מורים מובהקים, אשר נתנו לו סמיכה להוראה.  אז שב המוסמך הקטן הזה לבית אביו זקנו ויחל לשקוד על חכמת הנסתר, הקבלה, ועל הפּילוסופיה הצנומה של שנות הבינים.  הרגש הפיוטי התעורר בלב הנער ויבקש את תפקידו.  ולמוד התלמוד היה כל-כך יבש, והחיים מסביב היו כל-כך כהים וריקים, ההויה והמציאות כל-כך דלות וחוורות, עד כי בקש לו הנער הרגשני מפלט מ"עמק-העכור" לעולם הדמיונות והחזיונות של המקובלים.  אולם הוא לא מצא את אשר בקשה נפשו השירית.  הגיונו הטבעי היה חזק, שכלו בהיר וצלול יתר מדי, לכן לא יכלו סודות הקבלה ומסתריה, צרופיה ורמיזותיה למלאות את חושיו שכרון ולהשביעו נעימות.  פּילוסופית ה"מורה" וחקירת בעל ה"עקדה" לא הניחו את דעתו ולא השקיטו את סערות רוחו, השואף להשתלמות.  הנער נתפקח, הוא ראה והבין, כי בהספרות העברית לא ימצא תשובה ברורה ומספקת על כל שאלותיו בעניני דת ואמונה ובענינים אחרים, הנוגעים לאדם באשר הוא אדם.  אז התעוררה בו התשוקה ללמוד איזו שפה לועזית, למען תהיה בידו כמפתח לאוצר המדעים.  אולם איך ילמוד?  אין מורים ואין ספרי למוד; כל העם, מקטון ועד גדול, נבערים הם מדעת ומשפה; הזרגון שלט בלי מצרים בכל ערי התחום ואין שומע שפה זרה.  גם השפה העברית, אשר השתמשו בה בעלי התורה במכתביהם, בפסקי דיניהם, בשאלותיהם ותשובותיהם, היתה נלעגה, שבורה ורצוצה, אין בה לא הגיון ולא טעם.  והנה המקרה היה בעזרו של העתיד להיות משורר ומורה לרבים.  בבית אביו-זקנו היה יוצא ובא אשכנזי אחד, אשר היה פקיד באחוזה אחת, הקרובה לווילנא.  כל אשכנזי, יהיה גם שומר סוסים, היה בימים ההם לסמל ההשכלה בעיני יהודי-התחום.  פעם אחת, בשעה שלא היה איש בבית, גלה הנער את חפצו לאשכנזי זה ללמוד את השפה הגרמנית.  הפקיד הבין בקושי את דברי העלוי ורמיזותיו ויאות להיות לו למורה.  הלקח, אשר שמע ליבנזון הצעיר מפי האשכנזי, לא רב היה אמנם ערכו, וגם לא נקל היה להתלמיד להתגנב פעם בפעם אל מורו הנכרי, בכל-זאת למד במשך זמן קצר את השפה הגרמנית במדה מספּיקה להבין ביגיעה ובדוחק את הכתוב בה.  קשה לבני דורנו לשער כמו את דרכי הלמוד המוזרים והמשונים של הימים ההם ואותם התנאים המיוחדים והקשים, שבהם למד אד"ם שפה לועזית.  תשוקה עזה מאד וסבלנות לאין-קץ היו דרושות להמתלמד למען יתגבר על כל המכשולים והמעצורים הרבים והשונים ולמען יגיע למטרתו.  תשוקה זו וסבלנות זאת לא חסרו להמשורר לא בימי בחרותו ולא בימי זקנתו.

אין קץ היה לשמחת ל. כאשר החל לקרוא בספרי-המופת של הספרות הגרמנית וביחוד בספרי ליסינג.  הוא הרגיש את הדברים והענינים בספרים האשכנזים יותר בחושו הלשוני, בחושו הפיוטי, מאשר ידע את הדברים ידיעה ברורה ונכונה, כאשר ידע האיש, אשר למד את השפה בשטה וסדר.  המדקדק הגדול הזה, שהיה בעל כשרונות מצוינים, לא קנה כל ימי חייו ידיעה הגונה ויסודית בשפה האשכנזית.  תלמידיו, החיים אתנו כיום, מספרים בשחוק על שפתותיהם על-דבר הכוונות הזרות, שהיה מכניס משוררנו זה בשירי שילר אהובו, מחסרון הבנה אמתית בשפה הגרמנית.  הוא היה מוציא את השירים מידי פשוטם ומשמעתם.  שילר של רחוב היהודים היה מין בריה מיוחדה, מגויר ומיוחד.  ישוה נא הקורא בנפשו את הרושם המוזר, אשר עשו שירי גיטה ושילר על בחורי הישיבה, כאד"ם הכהן, אשר מעולם לא ספרו עם אשה, מעולם לא התענגו על חמדת הטבע.  המשכילים העברים של הדורות הללו היו מבקשים בשירי האשכנזים הגדולים סודות ורמזים, כאשר היו עושים גם-כן אבותינו התמימים בשיר-השירים.  אלה ואלה, האדוקים באמונתם והאדוקים בהשכלתם, לא נתקבלה על דעתם כלל, כי המשורר, יהיה שלמה המלך או גיטה הנכרי, יתאר יפי הבשר ועדנת הגויה מבלי כל רמז לדברים נעלים ונשגבים.  המשכילים הראשונים בישראל היו צנועים במעשה ובמחשבה לא פחות מאבותיהם היראים והחרדים.

אחרי אשר למד ליבנזון להבין במדה ידועה את הדברים הכתובים אשכנזית, החל ללמוד את ראשית הלמודים האלה: דברי הימים, כתיבת הארץ, ראשי יסודות החשבון והשעוּר וכדומה.  את המדרגות הראשונות בסולם ההשתלמות עבר בטיסה אחת, ולא התעכב על כל אחת מהן אף זמן כל שהוא.  עוד לא עברו עליו שנות נעוריו וישיאהו אביו אשה, נכדת אחד הרבנים הגדולים.  "המשכיל" אמנם לא רצה להביא את צוארו בעול הריחים, כי נפשו חשקה בהשכלה, אך אנוס היה, על פּי מצבו אז, לשמוע בקול אביו הזקן, אשר האיץ בו לקחת אשה, כנהוג בישראל.

שנים אחדות ישב ל. על שלחן חותנו בעיר מיכיילישוק וילמוד בשקידה עצומה את התלמוד ואת ספרי הדקדוק העברים, אשר הביא בידו ל"קרן אפלה" זו.  בשנת תקס"ז מת עליו אביו הזקן, אשר היה למשען לו.  קרוביו ומכיריו של המשורר דברו על לבו, כי יפתח חנות, או ישלח ידיו באיזה מסחר קטן לפרנס את ביתו.  אולם הוא לא שמע לדבריהם, יען כי בקש לו מין פרנסה אשר לא תרחיקהו מאהל התורה וההשכלה.  המשכילים הראשונים בישראל היו אנשי רוח ולא בקשו לעשות את ידיעותיהם ולמודיהם קרדום לחפור בו אוכל.  הם למדו את התורה וה"חכמה" לשמן ממש.  צרכיהם היו מועטים ומצומצמים מאד ותביעותיהם מהחיים היו זעירות ודלות.  מדת ההסתפקות ותשוקת הדעת הן הן היו המלאכים המלוים אותם בדרך החיים והמגינים עליהם מפני סחי השוּק ומזיקיו.  והיה כאשר לא מצא ל. מחיה לנפשות ביתו בעיר מולדתו, בווילנא, יצא לגור בעיר אשמינא (פלך ווילנא), ויטיף שם לקח בתלמוד לפני בחורי הישיבות, אשר עזבו את מוריהם וינהרו אליו.  אד"ם הצטיין בכח הסברה והטעמה מיוחד, ובתוך שעוריו בתלמוד, אשר קרא מדי יום ביומו לפני תלמידיו, היה מטיח דברים קשים כלפי הקנאים והאדוקים בהבלי האמונה, כלפי הצבועים המתחסדים, ויטיף בכל חום מזגו הפיוטי להשכלה.  בעתותיו הפנויות מלמודי התלמוד ומפרשיו הגה בחכמות חיצוניות, עד כמה שאפשר היה להגות בהן בעיר נדחת וחשכה כזאת, בימים ההם ובמצבו ההוא.  הרב האב"ד באשמינא, בהוכחו לדעת, כי אד"ם הוא בקי בתלמוד ופוסקים, בעל הגיון ישר ויחד עם זה גם מבין בהויות העולם ומשאם ומתנם של הבריות, לקחהו לעזר בעסקי דיינות; ואף כי הדיין הצעיר לא עבר בעצמו אף על מנהג קל שבקלים ממנהגי ישראל, בכל זאת יצא שמו בעירו כשם אחד האַפּיקורסים, והקנאים רדפוהו.  ויהי כאשר אבד לו כספו, אשר נתן בנשך, עזב את אשמינא, אשר התגורר בה כארבע שנים, וישב עם ביתו עוד הפעם לעיר ווילנא, ויהי למלמד לבני עשירים.  וכאשר יצא שמו לתהלה כאחד הגדולים בלמודי גפ"ת, חכמת הדקדוק ובאורי כתבי הקודש, שלחו אליו האבות העשירים את בניהם מרחוק לשמוע לקח מפיו.  ובהיותו מלמד תורה לאחרים לא שכח גם את נפשו לתארה ולהשלימה.  תלמידיו אהבוהו, אף כי דייקן וקפדן היה, והשפעתו עליהם היתה עצומה.

יותר מעשר שנים התעסק אד"ם במלאכת המלמדות, ומרוב עבודה קשה, אשר העביד את ריאתו, ומתנאי חיי המלמד ה"פועל", הידועים לרוב הקוראים, חלה במחלת הרזון והשחפת[2], ויאסרו עליו הרופאים לעסוק במלאכת ההוראה והמלמדות.  קשה היה לו לעזוב את המלמדות ולבחור בעסק אחר.  אולם, אחרי אשר התפרצו זרמי דם מגרונו של המשורר פעם בפעם, היה אנוס לשמוע בקול רופאיו: לבקש לו מקור מחיה אחרת.

הכהן לאלילת ההשכלה היה לסרסור בין הלוים והמלוים.  הוא שמח וגם התעצב אל לבו על החליפה והתמורה הזאת בחייו.  באחד ממכתביו למי שהיה תלמידו יתאר את מצב נפשו בימים ההם בדברים כאלה: "...ידעת, כי נמלטתי על נפשי מתחת סבלות המלמדות, ששה נפשי בקרבי, גם אהובי ראו ושמחו, בצאתי מבור בית כלא, אשר אסיריו לא פתחו בית מעולם.  הנה רעי אלה שמחים בי עוד כהיום הזה; ואנכי, בני!  אני במסתרים תבכה בי נפשי, וכל בנות שיר עלי תקוננה, כי עזבתי את הקדש ויעזבני, יצאתי מן המקדש ויסגר בעדי...  אלה הבלי חלד ותלאות הזמן, אשר שמרו את צאתי מבית-הספר אחר הדלת והמזוזה; ויהי אך יצא יצאתי, ויקיפו עלי יחד, אסרו ידי ורגלי ויחתלוני בחתולות עמל ודאגה...  רוחי לא-מנוחה ולבי לא-השקט יום ולילה.  והיה ביום מועד ושבת, כי אנפש כמעט מעצבי ורגזי בימי החול, בתמהון רוח ארוצה לבקר ולפקוד את מעט הספרים אשר לי בבית.  אושיטה ידי אל כולם יחד, לא אדע אל איזה מהם אפנה, כי כולם אהובים, כולם חמודים, ערבים, נעימים, שעשועי מלפנים, מחמדי ומשיבי נפשי מאז"...

ומיום שהיה אד"ם לסרסור ויחדל להיות אחד מ"כלי-הקודש", שלח רסן מעל לשונו וילחם מלחמה גלויה ומרה עם צבא הקנאים, אשר לא נתן לו מנוחה.  הצעירים, השואפים להשכלה, התקבצו מסביב לדגלו של המשורר-הסרסור.  ואף כי מושג ה"השכלה" בימים ההם היה כל-כך ספוגי, כל-כך בלתי-ברור, עד כי קשה לאנשי דורנו לתרגם אותו לשפתנו כל צרכו, בכל-זאת היה ל. ככל טובי המשכילים הראשונים ברוסיה: עמל בכל כחותיו וכשרונותיו לרכוש נפשות בקרב בני הנעורים לההשכלה "בת-השמים".  המשכילים ההם לא סמכו על תנאי החיים המדיניים והכלכליים, על שטף המעשים והשנויים החברתיים, כי יעשו את שלהם ויכריחו את היהודים לקבל עליהם עול מלכות ההשכלה החדשה גם על אפם ועל חמתם; הם האמינו בתמימותם היתירה, כי די כח בידם, אם אך ימצאו באורים חדשים למאמרי חז"ל ולכתבי הקודש, לתת מהלכים לה"השכלה" בקרב אחיהם "יושבי חושך וצלמות".

סרסור עברי!  שאלו נא את צוררינו מבית ומחוץ פרושן של המלים האלה, ויגידו לכם: מין בריה פחותה, שפלה ומתועבה, מין חיה רעה, שד משחת.  סרסור עברי, צלם בלהות זה, איננו איום כל-כך ונורא, אם נתבונן אליו מקרוב.  טפוס הסרסור העברי מעורר בנו גועל-נפש, מעליב את הרגש האנושי והיהודי שבנו רק בשנים האחרונות, יען כי תנאי חיינו החדשים שמוהו לזעוה ויטבילוהו ברפש.  אולם שוו נא, קוראים יקרים, לנגד עיניכם את המשורר והחוקר בכתבי הקודש, אד"ם הכהן, בתור סרסור, ותראו טפוס חדש, צורה מקורית בקרב הטפוסים והצורות של  בני עמנו, אשר העבירו לפניכם המספרים, כותבי תולדותינו וציירינו מבית ומחוץ.

מה הדמות אשר תערכו לזה: יהודי לבוש בגדים ארוכים, זקנו, שערותיו, פאותיו – סירים סבוכים, והוא רץ כל היום בפסיעות דקות ומהירות ממלוה אחד לשני, מלווה אחד לחברו.  כל היום הוא נושא ונותן בעסקי ממונות, ברבית ובאבק רבית; כל היום יחצה עד צוארו ברפש השוק, יטבע ביון מצולת החיים, – סרסור הוא לכל פרטיו ודקדוקיו; אך הסרסור הזה ישאר נקי גם בעצם הסוחה, גם רסיס רפש עדיו לא יגע; הסרסור הזה פיו ולבו שוים וכל דבריו צדק ומישרים.  איש הבינים הוא, יתווך, יפשר, ישלים, יאַחד, יקרב את המלוים להלווים ואת הלווים להמלוים, ובעד עמלו ויגיעו זה הוא מסתפק במועט מן המועט, יסתפק בשכרו, המגיע לו, בהסכם שני הצדדים; והסרסור הזה, השקוע כל היום בהבלי העסק ומלחמת הפרוטה, – בבואו אל ביתו, עיף מעבודתו, בשעה מאוחרת בלילה, יהגה ויתעמק בספרי מחקר, יכתוב מכתבים לחכמי הדור בארצות שונות ויעיר כנורו לשורר שירי שפת קודש, והסרסור היהודי הזה הוא אבי "החמלה", הוא אשר שר:

הוֹי, אַךְ שׁוֹד וָהִי!  הַבֵּט לֹא אוּכָלָה,

הָמוּ מֵעַי, הָמוּ, בִּלְבָבִי לַחַץ:

הָהּ, לִבִּי, לִבִּי!  הָהּ נַפְשִׁי נִבְהָלָה!

-  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -

אָנָא, סַמְּכוּנִי!  פֶּן אִמַּס כַּמַּיִם,

חֶמְלָה אָנֹכִי מִבְּנוֹת הַשָּׁמַיִם!

-  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -

אֵיךְ לִבְכִי אֶבְיוֹן עֲשִׁירִים יִשְׂחָקוּ,

לַשָּׁוְא יִשָּׂא קוֹל, אֵין לָמוֹ אָזְנַיִם;

אֵיךְ יִלְעַג עָרִיץ לִקְשֵׁי-יוֹם יִנְהָקוּ,

שָׁוְא סוֹפְקִים כַּפֵּיהֶם, אֵין לוֹ עֵינַיִם.

                                                     (שיר "החמלה")

 

הסרסור הזה הוא גם אשר עמל להסיר את המסכה מעל פני הצבועים, ואשר יסר בעקרבים את השקר והמרמה של בני דורו.  הסרסור הזה היה יהודי קפדן ולא נשא פני איש; הוא היה אחד הנביאים המוכיחים בדורו, אשר נלחם בעד "האמת והאמונה" לפי מושגיו ודעותיו הוא.  ועל ברכי הסרסור הזה גודל וחונך אחד מבחירי משוררי ישראל במאַת השנים שאנו חיים בה – מיכה יוסף ליבנזון.

ביום היה אד"ם עבד נאמן לאליל הממון, יהודי מגואָל, "סרסור נהרג על שוה פרוטה", ובלילה היה כהן לאלהי השירה ועבד נאמן להשפה הקדושה, "השפה היפה, השרידה היחידה" בלשונו.  אד"ם ראה בעיני רוחו את השפה העברית כ"אַלמנה שוממה, אם זקנה, שכולה וגלמודה" (לשונו ב"קינת סופרים").  באהבתו של המשורר לשפה העברית יש אמנם הרבה תמימות ואולי – יסלח נא לי הקורא על המבטא הקשה – גם בטלנות, אבל היא נוגעת תמיד עד הלב.  הוא אהב את השפה העברית כשהיא לעצמה, את מליה, דבוריה, ניביה, מבטאיה, דקדוקה וקול צלצול חרוזיה.  "האַלמנה הזקנה, השכולה והגלמודה" היתה לו כל ימי חייו כאהובה, אשר בה הגה ובה שפך שיחו, נפשו ורוחו.  את החלק הראשון של "שירי שפת קדש" הקדיש בראש שעריו: "לכבוד נות בית אלהים, בחירת אלהי ישראל ויקרת נביאיו, גברת הלשונות, זה שם קדשה: שפת עבר, אלהים יכוננה עד עולם סלה!" – ואחרי אשר פזר את מבחר מליצותיו על שלשה עמודים, לרומם את ערך שפת החוזים, וימטר על עוזביה ובוזיה אש וגפרית, יפנה אליה בדבריו אלה: "ואַתּ – השפה העברית – ידעתּ את לבבי, כי בכל שעשועי תבל ותענוגות חפצי בני אדם לא בחרתי לי כי-אם אותך לבדך; אך אליך מעי הומות כל היום, ואך לך צמאה נפשי, גם כמה בשרי; את אוהביך אוהב ובנפש שוחריך נפשי קשורה".

אד"ם, ככל המשכילים הראשונים, חשב את כל הכותב עברית צחה, – ויכתוב מה שיכתוב, אם בכשרון או שלא בכשרון, – לעושה חסד וצדקה את האלמנה הזקנה, היא העבריה.  בסוף שירו "קינת סופרים" יאמר: "אבל לאלמנה זו – שפת עבר – אין לנו גואל עוד, כי מי מאתנו, אשר יבוא אחרי הסופר הגדול גינצבורג וגאלה; אָנו אין לנו כי-אם לעורר לב הצעירים ממנו לימים, הנצבים אתנו פה, להתחזק בעד לשון קדשנו, בעד שפת בני עמנו, למשוך בשבט סופר חסדי אלהינו".  העיקר הוא, כי בני-הנעורים ימשכו בשבט סופר, ואַחת היא מה יכתבו.  כל הקורא את השתפכות נפשו של משוררנו זה על-דבר השפה העברית, ישמע את ראשית פטפוטיה של ספרותנו החדשה בתקופת ילדותה.  נקרא נא את ראשית שירו "נכון לבי אלהים":

אֶל שֻׁלְחַן אֱלֹהִים יָשַבְתִּי שֶׁבֶת

וּבְיָדִי עֵט סוֹפֵר לוֹ אֲנַהֵלָה,

וּשְׂפָתוֹ בַּקֹּדֶשׁ יָדִי כּוֹתֶבֶת,

וּשְׂפַת תּוֹרָתוֹ וּשְׂפַת עַמּוֹ סֶלָּה.

אֵלִי, נָא, עוּרָה, הָרוּחַ הָעִירָה!

בִּשְׂפָתְךָ, אֵלִי, אֵלֶיךָ אָשִׁירָה.

                                (שירי שפת קדש, ח"ב, צד 1)

החרוזים האלה פותחים לנו חלונות בבתי-הנפש של כהני ההשכלה מטפוסו של אד"ם.  השלחן, אשר עליו כתבו את מליצותיהם ושיריהם, היה בעיניהם "שלחן אלהים", והשפה העברית, אשר הביעו בה את הגיונותיהם ורגשותיהם, היתה בעיניהם "שפת קדש", "שפת התורה", "שפת האלהים".  ואד"ם נהג סלסול לאין קץ ב"שפת אל" זו.  הוא לטש כל מלה, כל ניב ומבטא, ויחמיר עד מאד בדיני שוא-נע ושוא-נח.  הוא גזר במקצוע זה גזרות, שרוב הסופרים העברים לא יכלו לעמוד בהן גם בדור ההוא.  בן-דורו וחברו, המדקדק חיים צבי לרנר, אשר גם הוא היה בין הקיצונים, המחמירים בדקדוק שפת עבר, יאמר על אד"ם הכהן כדברים האלה: "הוא – אד"ם – הוריד עוז הפלפול והדרש להדקדוק, וכדרך המפלפלים באיסור והיתר רק להחמיר, כן החמיר גם הוא בלה"ק חומרה יתרה, להכביד על הסופרים ולעצור בעד הרחבת הלשון" ("השחר", שנה שמינית, צד 453).  המשורר יל"ג, שהיה זהיר מאד בדקדוק השפה העברית, יכתוב: "ובדבר הזה אוהב באהבה עזה את ידידנו האד"ם, כי לא תפליט (יפליט?) עטו משגה קטן בדקדוק הלשון בכל אשר יכתוב" (אגרות יל"ג, ח"א, צד 16).  אד"ם כתב אחדים משיריו, למען יבאר על-ידם פסוקים ידועים בתנ"ך, שקשה להולמם, ואחדים משיריו כתב לתפארת הלשון עצמה, למען ישמש במלות ובפעלים ידועים על-פּי הנטיות והגזרות, שקבע הוא בדקדוק השפה העברית.

תולדותיו של אד"ם הכהן הן גם תולדות ההשכלה בקרב יהודי רוסיה ותולדות הספרות העברית החדשה.  הקונטרס הראשון, אשר הוציא אד"ם לאור, הוא ה"שיר חביבים" (תקפ"ב), הוא שיר מזמור לחתונת הנסיך טישקיביטש.  המשורר הצעיר, המשכיל, המתפרץ מפני עול החומרות והמורד בהסדרים הישנים, – המשורר העברי הזה יעיר כנורו לשורר ב"שפת אל" לכבוד חתונת הגראַף הפּולני.  שישו ושמחו, בני אלים, הגראַף טישקיביטש נשא למזל טוב את הנסיכה הפּולנית!  השירים ממין הזה שמספרם היה לא מעט בנעורי ספרותנו החדשה, יעידו על העבדות הפנימית, המוסרית, של משכילינו בדור ההוא, על צרות חוג מבטם ועל דלות תוכן מושגיהם.  שלוש שנים רצופות נחה, נרדמה בת-שירתו של משוררנו זה ולא נתנה אותות חיים, עד שמת הגאון, רבי שאול קצנלבוגן, ויספידהו אד"ם בשיר-נהי ובמליצות נפוחות, אשר קראם בשם "אבל כבד" (תקפ"ה).  הסופר ש. י. פין אומר: "הספר הקטן הזה ("אבל כבד") הוא ראש פרק חדש בתולדות הספרות העברית לסופרי ליטא" (שפה לנאמנים).  כל-כך מעטו התביעות מסופרינו ומספרותנו, עד כי קובץ קטן של מליצות תפלות וחרוזים רזים הוא בעיני סופר תולדותינו, פין, כראש פרק חדש בתולדות הספרות החדשה.  אחרי האבל הכבד השמיענו המשורר עוד הפעם "קול המון חוגג" (בשנת תר"א), והוא שיר מזמור ליום חתונת יורש העצר, אלכסנדר ניקולויביטש.

והנה ראה זה פלא, – זה בעל המזמור לעת מצוא, זה המחבר של החרוזים היבשים, הוציא לאור, בסוף שנת תר"ב, את ספרו "שירי שפת קדש", חלק ראשון (נדפס בלייפּציג), ובספר הזה באו שירים, אשר יהיו לתפארת לספרותנו עד אחרית הדורות.  כמדומה לי, שלא אפריז על המדה אם אומר, כי הספר "שירי שפת קדש" הוא ראשית תקופה חדשה בספרותנו השירית.  השיר "המתאונן" הוא מרגלית יקרה בנזר שירתנו.  הצורה, התוכן, השפה, הרעיון והרגש בשיר הזה השיגו מדרגה גבוהה מאד בסולם השירה הכללית והעולמית.  יותר מיובל שנים עברו מיום אשר נדפס השיר הזה, מני אז באו צפרים חדשות, נשתבח טעמנו ונתעצם חושנו הפיוטי, ובכל-זאת עוד נמצא עונג רב, עונג עמוק, גם כיום, בקראנו את "המתאונן".  כולנו הננו כיום, אם מדעתנו או שלא מדעתנו, אם בהכרתנו השטחית, או במחבואי נפשנו פנימה, מתלמידיו של שופּנהויער, לכן מרעיד "המתאונן" את כל הנימים, הדקים שבדקים, אשר בלבנו ובנפשנו, אף כי לא שמע אד"ם מימיו גם את שם שופּנהויער ולא ידע את תורתו.

האם לא יפעם רוחו של שופּנהויער, ביחד עם רוחם של איוב וקהלת, בהחרוזים האלה:

לוּ אֵדַע, כִּי יַהְרוֹס קוֹלִי בְּכֹחַ

תֵּבֵל וּמְלוֹאָהּ, גַּם צִבְאוֹת שָׁמַיִם;

אָז תַּתִּי קוֹל גָּדוֹל: "הָבוּ מָנוֹחַ!"

וּלְתֹהוּ אָשׁוּבָה עִם כָּל הַחַיִּים,

כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים יִבְלָעֵם קֶבֶר,

אַחֲרֵי שָׂבְעָם עָמָל וּמַר עֲצָבֶת;

וּבְעוֹדָם עוֹד יִרְאוּ, כִּי חַיֵּי גֶבֶר

רָצִים כִּבְרָקִים לִפְנֵי רַעַם מָוֶת?

-  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -  -

אִם תִּסְפּוֹר יָמֶיךָ, תִּסְפּוֹר אֵידֶיךָ,

כִּי מֵאֵיד אֶל אֵיד לִרְגָעִים נֶהְדַּפְתָּ;

כֵּן יוֹם הִוָּלְדֶּךָ, אַף כֵּן כָּל חֶלְדֶךָ,

כֵּן תִּזְקַן, כֵּן תִּגְוַע, הָהּ!  כֵּן נִרְדַּפְתָּ.

                                                (המתאונן)

מה עמוקה האנחה של המשורר ומה עזה סערת רוחו בשוררו:

וּלְאָדָם אֵין כֹּל, רַק דַּעַת מַכְאֶבֶת,

עָרוֹם גַּם רָעֵב, עָנוֹג וַחֲסַר חָיִל;

כֹּל אֲשֶׁר אֵין לוֹ, לוֹ נַפְשׁוֹ תֹאֶבֶת,

בּוֹ יִיגַע יוֹמָם, בּוֹ יֵלֶא גַּם לָיִל.

ספרי חקירה ופילוסופיה לאין קץ נכתבו על אודות עולמו העובר והחולף של האדם, על אודות דל ערכו ואפסות הויתו לעומת חיי הטבע כולו, על אודות חוסר הבחירה החפשית במלכות החיים, ומשוררנו זה הביע את כל הרעיונות האלה בחרוזים אחדים, הנוקבים ויורדים עד תהום הנפש:

אַךְ רוּחַ חֶלְדֵּנוּ! קַל כָּאֳנִי שַׁיִט,

מִבֶּטֶן הָאֵם לֹא יִרְחַק קִבְרֵנוּ;

הֵמָּה קֵן וָפַח וַאֲנַחְנוּ הָעַיִט,

וּכְצֵאת אַךְ מִפֹּה פִּתְאוֹם שָׁם הִנֵּנוּ.

הִנֵּנוּ פֹה אֶרֶץ מִיּוֹם הָיָתָה,

וּכְעִשְׂבּוֹת עֲפָרָהּ תַּחֲלִיף אוֹתָנוּ;

הִיא עוֹמְדָה הָכֵן, הָהּ!  עוֹד לֹא נִשְׁחָתָה,

רַק נַחְנוּ חוֹלְפִים וּתְשׁוּעָה אֵין לָנוּ.

אֵין לָנוּ מִפְלָט גַּם מִלָּבוֹא הֵנָּה,

כַּדַּיָּג בַּחַכָּה תֵּבֵל תַעֲלֵנוּ;

עַד אָכְלָה דּוֹר זֶה, דּוֹר אַחֵר הֵכִינָה,

זֶה אָכוּל, זֶה אָחוּז, – אַיֵּה יִשְׁעֵנוּ?

                                           (שם, צד 43)

מה שחורה ומה איומה היא התמונה הזאת!  פה, בחרוזים האלה, ישמע הקורא את הד אנחות האדם מיום החלו לחשוב ולהרגיש; בשורות המעטות והקצרות האלה כלולה תמצית תמציתן של הדעות והחשבונות המרים והמעציבים מקהלת עד שופּנהויער.  והשפה מה יפה, והסגנון מה קצר!  אמנם, המשורר לא הביע בחרוזיו אלה שום רעיון חדש; אבל רק משורר אמתי, אשר מספרם בתבל מעט מאד, רק בן-אלהים ובחירו יוכל להביע את צערו היותר מר של האדם ויגונו היותר עמוק בצורה כל-כך פשוטה, כל-כך נעימה, כל-כך מחרידה ויחד עם זה כל-כך נאוה ועדינה.  בשיר "המתאונן" התלכד המשורר והפילוסוף, הצייר והחוקר, המורד בממלכת הרוח והמושל האדיר בממלכת-הדבור, ויהיו לגוף אחד, לבריאה אחת.  המחשבה והשירה השתפכו בשיר הזה ויהיו לשפה אחת, אשר בה ישירו רק בני-עליה המועטים.  קראו נא אחת ושתים את השיר "המתאונן" ותראו ותוכחו, כי בשפה רוממה, עזה, מצומצמה וברורה כזו ידברו רק מלאכי השירה הכבירה.  בשפה כזו לא יתאונן קטן-נפש, דל-מוח וחסר-כח; לא יתאונן בעל-בכי, חלוש-עצבים וסתם נרגן ומתלונן; בשפה כזו לא יתאונן האיש המבכה רק על גורלו הוא, על נגעיו ופגעיו הוא, – כי-אם החושב והמשורר, אשר יתאונן על גורלה של כל האנושות, של כל הדורות, אשר יביע מחאה עזה נגד כל סדרי התבל וחקי הטבע, אשר יבכה על הכליון הכללי והבלתי נפסק, על כליון היופי ואבדן החכמה והיושר.  המשורר מתאונן על כי גם האדם היה למפגע לרעהו:

כֵּןֵ גַּם אֶל אָחִיךָ מִפְגָּע הָיִיתָ,

עַל חֵיל שַׁדַּי זֶה נוֹסַף גַּם רֵעֶךָ;

גַּם מֵאַף-אָדָם, אָדָם לֹא נִקִּיתָ,

קִנְאָתוֹ בָךְ עַד – עַד יִשְׁאַל אַיֶּךָ?

אַיֵּה אֵיפֹה הֵמָּה דוֹרוֹת שָׁכַחְנוּ?

גַּם זִכְרָם וּשְׁמוֹתָם אֵין עוֹד אִתָּנוּ;

וּבָדוֹר עוֹד יָבוֹא נִשָּׁכַח גַּם נַחְנוּ,

וּמִי זֶה יִמָּלֵט?  לֹא אֶחָד בָּנוּ;

לֹא אֶחָד יִפְדֵּהוּ מִמָּוֶת עֹשֶׁר,

גַּם חָכְמָה וּגְבוּרָה יַחְשׁוֹב לָאָיִן;

יִשְׂחַק לַכָּבוֹד, גַּם יִלְעַג לַיּוֹשֶׁר

לֹא יָחֹן כָּל יֹפִי וּמַחְמַד עָיִן.

                                                 (שם, צד 40)

אחרי אשר הגיש לנו המשורר בשירו זה כוס של יאוש, הגיש לנו בשיר הבא אחריו, "המשורר", כוס של תנחומים, אך הכוס השניה מלאה מים ואין בה אף טפות אחדות מיין השירה.  נפלא הדבר, כי אד"ם הכהן, אשר כולו, "מכף רגלו עד קדקדו", מתוכו ומברו, היה יציר הרחוב היהודי, אשר בו נולד, גודל, חונך, בו למד לחשוב מחשבות ולחוש את החיים ופגעיהם ובו היה מקור פרנסתו, חוג פעליו ושדה השפעתו והסתכלותו, – נפלא הדבר, הנני אומר, כי בת-שירתו פרשה, לפעמים, את כנפיה ותתרומם מעל החוג הצר, אשר בו התהלך המשורר, ואז, רק אז, הגיע למעלת משורר אמתי.  השיר "החמלה" הוא מעשה אמן, הן בשפתו, הן בתכנו ורוחו.  אמנם, השיר הזה נופל בערכו מ"המתאונן", אך גם בו יש מקומות יפים ולפעמים גם נעלים.  הוא מביע את החמלה העברית לכל העשוקים והרצוצים, אשר "בין כל חיתו שדה, בהמה, עוף ורמש ודומיהם".  הוא מתעורר לנגד העול והאכזריות, אשר יעשה האדם לחיתו שדה, "רק באשר גברה ידו עליהם"; הוא מרים קול זעקת שבר "על העמל והאָון, הנעשה בין זרע האדם, בין איש לרעהו, ועל דם האדם מאדם ישפך".  יש אשר יתאר לפנינו בקוים אחדים תמונה שלמה:

מִתּוֹךְ הַרְרֵי שֶׁלֶג, מִגִּבְעוֹת קֶרַח,

תֵּצֵא עֲגָלָה וּמַנְהִיג לָהּ אָיִן;

בָּהּ אִישׁ וִיפָתוֹ הַדְרָתָם הוֹד פֶּרַח,

וּבְנֵיהֶם עַל בִּרְכָּם מַחְמַדֵּי עָיִן;

הוֹי אֹרְחַת מֵתִים כַּחַיִּים יִסָּעוּ,

נָסְעוּ וַיִּתָעוּ, וּבְקָרָה גָוָעוּ.

                             ("החמלה", שש"ק, ח"א, צד 141)

זו היא אמנות פשוטה, טבעית, אשר היתה יכולה להיות למופת גם למשוררינו הצעירים.  יש בשיר "החמלה" גם חרוזים נשגבים, כמו:

הוֹי, תֵּבֵל, בֵּית אֵבֶל, הוֹי, גֵיא הַבֶּכִי!

נַהֲרוֹתַיִךְ דִּמְעָה וַעֲפָרֵךְ אֵפֶר;

עָלַיִךְ אֲבֵלִים, מֵתִים תּוֹכֵכִי.

יש אשר משוררנו זה יגביה עוף עד גבהי שמי שירה, ואז יראה את כל העולם עטוף שחורים, ענן כבד מכסה את פני היקום, אין קו אור, אין ניצוץ של שמחה, המות הוא השליט היחידי בתבל.  חרוזי המשורר יקפיאו את הדם בעורקינו ויעצרו את נשמתנו.  מה עזים ומה נשגבים המה החרוזים:

הַמְעַט מֵאָדָם אֶת מוֹתוֹ לָדַעַת,

כָּל יָמָיו לִרְאוֹת, כִּי קִבְרוֹ מִתַּחַת?

הֵן חַיָּיו יִתְּנוּ אֶל חַיָּיו מִגְרַעַת;

כִּי מָה אֹרֶךְ יָמָיו?  קִרְבַת הַשַּׁחַת;

מַה לֶּדֶת בָּנִים?  הַרְבּוֹת מֵתֵי חָלֶד?

וּכְנוֹשֵׁק עַצְמוֹת מֵת נוֹשֵׁק הַיָּלֶד.

                                                               (החמלה)

היש הרבה חרוזים כאלה בספרותנו השירית?  גם אלפרד די מוסיה לא היה צריך להתבייש בבית שיר כזה.  לא אדע, מי מטובי משוררי העמים הביע את כליון החיים, אימת המות, בצבעים יותר בהירים, יותר חדים, ויחד עם זה יותר פשוטים ורכים, מאשר עשה זאת משוררנו זה.  מה נשגבים המה חרוזיו:

כִּי מַה זֶה הַמָּוֶת? – אַךְ תֹּם הַחַיִּים

כָּל רִגְעֵי חַיָּיו יִרְאֶה כִי יָסוּפוּ

עַל כֵּן כָּל רֶגַע מוֹתוֹ לָעֵינַיִם

כִּי חַיָּיו וּרְגָעָיו יַחְדָּו יָעוּפוּ

וּבְרֵאשִׁיתוֹ אַחֲרִיתוֹ יֵדַע גָּבֶר

וּבְחַיָּיו – מוֹתוֹ, וּבְבֵיתוֹ – הַקָּבֶר.

                                ("הדעת והמות", שש"ק, ח"ב)

ובתוך האימה החשכה, הנופלת עלינו, בקראנו את החרוזים האלה, הננו מרגישים שם עמוק בבתי-נפשנו עונג דק, – אחד מתענוגי השירה בת-השמים, השופכת חנה וקסמה המיוחד גם על חורבן העולם, גם על התהו-ובהו, גם על המות והחדלון.  למראה פני המות האיומים, אשר יתאר לפנינו המשורר, תתעורר בנו תשוקת החיים בכל תקפה ועוזה, והננו מרגישים עצמת ישותנו, ממשות הויתנו, בכל עורקינו ועצבינו, וכל עוד רוח באפנו, הננו חושבים ומרגישים במלוא עצמותנו.  עם כל החסרונות והמגרעות העצומים, שישנם בשני השירים הגדולים: "הדעת והמות"  ו"החמלה", עם כל האריכות היתרה והכפלת הדברים שבהם, – יפעלו על המחשבה ועל הרגש של הקורא, ולפעמים יעירו בו נימים, אשר לא ידע גם את מציאותם בנפשו.  לקרוא את השירים האלה בקרירות רוח, בשויון נפש, זהו דבר שאי-אפשר.  יש בתים בהשירים האלה שהם מזעזעים אותנו כזרמי סוללת-חשמל חזקה.  כל ימי חיי לא אשכח את הרושם העז, שפעלו שני השירים האלה על מחשבתי והרגשתי בקראי אותם בפעם הראשונה בנערותי.

אולם, אד"ם התרומם לגבהי שמי השירה רק לעתים רחוקות מאד.  על-פּי רוב היה חרזן, בעל-מלאכה, ממליץ מליצות, שאין כל רוח בהן.  אבי "החמלה" ו"הדעת והמות" כתב גם "שירים" על בית מסחר היין והבשמים של בנו.  הא לכם דוגמא קטנה:

שִׁמְעוּ מִלַּי,         וּמְנַצֵּחַ

הָאֲדוֹנִים!               

סוּרוּ אֵלַי!          גַּם הַקָּפֶה

אַתֶּם קוֹנִים!     שִׁקּוּי שַׁחַר

הֵן כָּל נֹעַם         טוֹב גַּם יָפֶה,

בִּי תִמְצָאוּ,        וּטְהֵי נִבְחָר

כָּל טוּב טַעַם           

פֹּה מָלָאוּ;          גָלְמֵי עָלִים,

פֹּה הַיַּיִן             עֲלֵי טַבַּק,

הַמְשַׂמֵּחַ,           גַּם נִמְלָלִים

מֵאִיר עַיִן           זוּכָּאוו קַזַאק

                             (שירי שפת קדש)

 

וגם ה"שירים" ממין הפחות הזה, אשר מקומם בחלק המודעות של העתונים בארץ החדשה, גם הם היו בידו לשירי שפת-קדש, אשר כתבם על "שלחן-אלהים".  להחיות, העומדות על מדרגה נמוכה בסולם ההתפתחות, אין כל התפרטות והתבדלות של אברים בקרב גופם.  אבר אחד משמש בהם לכמה דברים ותפקידים.  גם המשורר, כל-זמן שלא התרומם למעלה גבוהה בסולם היצירה, אין כלי-רוחו מתבדלים לחלקיהם ופרטיהם.  אמנם, גם המשוררים היותר גדולים, היותר נעלים, יכולים לכתוב, לעתים ידועות ובתנאים ידועים, שירים פחותים, גרועים ועשויים, כי אין השכינה שורה בכל עת ובכל זמן על המשורר, ויש אשר תסתלק מעליו ותעזבהו בעצם יצירתו; רגעי עלית-הרוח וירידתו ישנם לכל אמן ואמן, אבל המשורר, שעלה למדרגה גבוהה בסולם ההשתלמות, יודע להבדיל בין קודש לחול, בין מרום ונשגב לשפל ונבזה, בין נברא לעשוי.  משורר כזה מתבייש מפני יצירותיו הרפויות והעשויות.  לא כן אד"ם הכהן.  הוא אסף הגורנה תבן ובר; והתבן הוא הרבה יתר מהבר.  כל אשר יצא מעטו היה קודש בעיניו, ולא ידע להבדיל בין טוב לרע.  אד"ם הכהן לא היה יכול לסלוח לרעיו, – לפי עדותם של מכיריו מקרוב, – אם הראו לו על איזו שגיאה, תהא גם קלה שבקלות, באחד משיריו.  הוא האמין בכל נפשו, כי כל שיריו טובים, נעלים ונשגבים.  מה רב האסון, אם האמן איננו מכיר את רפיונותיו ואיננו מרגיש את נפילתו.  אם תקראו בשום לב את כל שירי אד"ם, תתפלאו ותשתוממו לראות, כי המשורר, שכתב את "המתאונן", "הדעת והמות", "החמלה", בתים ידועים בה"מיכל דמעה" ו"החלום", – הוא הוא אשר כתב את יתר השירים, שהם עומדים למטה מכל בקורת, המיוסדת על תורת היופי, הרגש וההתפעלות.  המשורר מתהלל במין עורון רוחני:

שִׁירִים בִּשְׂפַת קֹדֶשׁ שִׁלֵּשִׁים שַׁרְתִּי,

לִמְלָכִים, לִנְסִיכִים, לִנְדִיבֵי אָרֶץ,

עַל חַיִּים, עַל מָוֶת, עַל גִּיל, עַל קָרֶץ.

     (בשירו, אשר כתב בסוף "יתרון לאדם", הוא באורו לה"תלמוד לשון עברי")

 

בשורות המעטות האלה חתם המשורר תעודת-עניות לרוחו וימיר כבודו בקלון.  המשורר לא התבייש גם בזקנותו להתפאר, כי שר "שירים" – למלכים, לנסיכים ולנדיבי ארץ.

אם נקרא את השיר "מיכל דמעה", אז נתפלא לראות, כי בת-שירתו פעם תגביה עוף ופעם תזחול על הארץ, פעם כנפיה קלות ופעם כבדות כעופרת; פעם הננו שומעים אנחות משורר, בכית אב על מות בנו:

מִקִּנִּי צִפּוֹרִי, הָהּ, מִי הִבְרִיחַ!

מִבֵּיתִי מִזְמוֹרִי, מִי זֶה הִשְׁכִּיחַ!

מִי נִפֵּץ כִּנּוֹרִי וַיִּקְרָא נֶהִי!

או:

אַךְ בִּכְיִי יִתֹּם עֵת חַיַּי יִתָּמוּ

וִיגוֹנִי יִדֹּם עֵת יָמַי יִדָּמוּ

וּבְנִי זֶה אֶשְׁכַּח כִּי תֵבֵל אֶשְׁכָּחָה.

ופעם הננו שומעים, כי האב האומלל מרבה להג, מליצות תפלות, שאין כל רגש בהן:

כָּל אֵלֶה, אֱלֹהִים, אֵיךְ לֹא חָשַׁבְתָּ,

וּתְפִלּוֹת חַכְמֵי לֵב גַּם לֹא הִקְשַׁבְתָּ,

עָפוֹת עַל אִגְרוֹת מִקַּצְוֵי אָרֶץ,

מִגְּדוֹלֵי עַמְּךָ, מֵרָאשֵׁי דוֹרֵנוּ

כֻּלָּם חָרְדוּ לִלְשׁוֹנְךָ, וּלְשׁוֹנֵנו

אֲהָהּ! גַּם לֹא יָכְלוּ לַעֲמוֹד בַּפָּרֶץ.

                                                  ("מיכל דמעה")

המשורר קובל על אלהים, כי לקח את נפש בנו, המשורר הצעיר, מבלי אשר שם אל לב, כי ראשי הדור וגדולי העם מחליפים עם בנו מכתבים ומהללים שיריו.  היש בדברנות כזאת אף צל של רגש אמתי? – אד"ם הכניס בקובץ שיריו, אשר הוציא לאור, גם שירים פרטיים, שכתב לתלמידיו ליום חתונתם, לבניו, בתתו להם את תמונתו, וליום הולדתם וכדומה.  המשורר מתנצל על עשותו כזאת בהקדמתו ל"שירי שפת קדש", מחברת שניה, בדברים האלה: "והנה באו בזה גם שירים פרטיים רבים, אבל גם בזה נעתרתי לבקשת רעי, לבלתי עזוב (?) כל מאומה מכל אשר יצא מאתי ומעטי בשיר, אשר אך יכלתי לאספם אלי".  התנצלות נאה!  ליבנזון כתב בימי חייו הארוכים מצבות רבות, בעלות שורות ארוכות ושרועות, על קברי אנשים, אשר בניהם או יורשיהם היו משלמים לו בעד הנוסחא.  וגם את הנוסחאות האלה הדפיס במספר רב מאד בתוך שני חלקי "שירי שפת קדש", בתתו טעם לזה, כי "גם הן, – המצבות, – ללמד באו, מלבד מה שיש בזה משום יקרא דחיי ודשכבי, כי המצבות טמונות הן מחוץ לעיר, וגם נשחתות ברוב הימים, כנודע, וכל ספר עומד לעד ומתפשט בארץ".  טעם נאה!!  המצבות האלה הן גם מצבה חיה לתולדות השכלתנו, ספרותנו והתפתחות מושגי המוסר בקרב בני עמנו.  משוררים כאד"ם ויל"ג וחבריהם ברוסיה ובגליציה לא בושו לכתוב נוסחאות למצבות על קברי אנשים, אשר לא ידעום בחייהם ואשר לא שמעו גם את שמם, או ידעו כי אנשים פחותים הם, ובכל-זאת לא בושו להרבות בשבחיהם, תהלותיהם, ולעבור בזה כל חק וגבול; לא בושו להדפיס את הנוסחאות האלה בספר, למען ידע גם דור אחרון, כי בעד כסף הפכו אמנותם הדקה למלאכה גסה ובלתי-נקיה.  באחת יכולים אנו להצדיק את המשוררים האלה, שהיו אנשים כנים וישרים, רחוקים מן השקר והרמיה, ורק על פּי מושגי המוסר שבקרב עדתם, אשר בה תפסו מקום, לא ראו כל עול בכתיבת מליצות, תהלות ותשבחות למתים שוכני עפר בעד שקלים או גם פרוטות, כמו שלא ראו המספידים המושבעים כל און בהגזמת מעלות המת, בהפלאת יתרונותיו, שמעולם לא היו לו.  לא אד"ם ולא יל"ג תלמידו יכלו להתרומם אף טפח אחד מעל למושגי המוסר של שוק-החיים.  עוד זאת, כי משוררינו אלה, ככל המשכילים הראשונים, רגילים היו להרבות כנויים ותארי-כבוד לכל נער, הכותב מליצות, לכל פוחז וריק, שהתאמר למשכיל.  משכילינו אלה לא למדו עוד לתת ערך ידוע לכל מלה ומלה, היוצאת מעטם, כי וותּרנים ופזרנים גדולים היו בדברי מליצה ושיר, וירבו לתת תארי-כבוד לא רק בשביל האיש, אשר אליו, או על אודותיו, כתבו בחייו או במותו, כי-אם גם בשביל המליצה עצמה.  אם נפלה מליצה יפה לתוך פיהם, לא היו יכולים לוותּר עליה, אם גם לא היתה מכוונת להאיש, אשר אליו או על אודותו כתבו.

חמש עשרה שנה עסק אד"ם הכהן בסרסרות באמונה רבה ובדייקנות גדולה, עד כי קצה נפשו במלאכה בזויה זו, אף כי הביאה לו די שכר, כי ראה שהסרסרות "מעשרת את הנושים ומרוששת את הנושים בם, ואיש-הבינים נלחץ ונדכא כל היום בין שניהם, עד כי ילאה לשאתם יחדו" (בהקדמותו לספר "באורים חדשים").  מלבד זאת נכספה נפשו להגות בדברי מחקר ושיר, בתורה וחכמה, וימשך ידו מהסרסרות ומעסקי הרבית.  לפי עדותו של ה.נ. שטיינשניידר נשארו בידו שטרי-חוב על כמה לוים, שסכומם עלה לאיזה אלפים רו"כ, ובנדבת לבו שרף אותם, לבל ישיאהו לבו להיות נוגש בם.

בשנת תר"ח נקרא אד"ם מטעם הממשלה להיות למורה לשון עברית וארמית בבית-מדרש הרבנים, אשר יסדה אז בווילנא.  המשורר הסרסור הפקד פתאום למורה ולמחנך בבית מדרש, אשר נוסד להביא תקופה חדשה בהחיים המוסריים והמדיניים של יהודי רוסיה.  העובדה הזאת, כשהיא לעצמה, שופכת אור רב על הדור ההוא וצורתו התרבותית.  אד"ם, אף כי אוצר ידיעותיו בספרות העברית היה מלא וגדוש וכשרונותיו נעלים ומצוינים, בכל-זאת לא הביא תועלת מרובה לתלמידיו, יען כי לא היה סדר למשנתו ושטה לשעוריו.  ידיעותיו בספרות העברית היו מעורבבות, והשקפה כללית ומקפת חסרה לו כל ימי חייו.  אם היה בא אליו אחד התלמידים לעמוד על המבחן, לא הועילו לו ב"יום דין" זה כל הידיעות שבעולם, אם אך נכשל בדיני ת"ק ות"ג, בדיני מתג ודגש.  מה שהיה חק "קיום הכחות בטבע" להילמהולץ וחק ההתפתחות וההשתלשלות לדרוין, זאת היו כללי הנקוד להמשורר שלנו.

בשנת תר"ט החל אד"ם להוציא לאור, בעזרת בן-יעקב, את כתבי-הקדש עם התרגום האשכנזי והבאור, מלבד פרוש רש"י ובאורים ישנים בצדם.  גם אד"ם בעצמו הוסיף משלו זעיר פה, זעיר שם, באורים חדשים, קצרים, ברורים, ומיוסדים על חקירות הלשון ודקדוק השפה.  באמרי "חקירות הלשון", אל יטעה הקורא לחשוב, שזוהי מעין חקירת חכמי המערב, היהודים והנוצרים, המיוסדה על ידיעת לשונות הקדם וחקי השוואַת השפות ושרשיהן, על סרוס המקראות ושנוי פני הכתובים, כי לאד"ם לא היה כל מושג מזה.  יותר משלש שנים רצופות שקד על עבודתו זאת בעיון נמרץ.

שש עשרה שנה עבד אד"ם הכהן את עבודתו בבית-מדרש הרבנים באמונה.  הוא שנן לתלמידיו את כללי הדקדוק לפי הספר "תלמוד לשון עבר" לבן-זאב, וישית עליו נוספות, או תקן ושנה בו על-פּי חקירותיו הוא.  בהקדמתו של משוררנו לספר זה עם באורו "יתרון לאדם" יאמר: "ויהי בהחילי ללמד בו, – בספר תל"ע, – והנה חדשות זעיר שם זעיר שם עולות על לבי תמיד, אלה לבארו מעט, ואלה בתתי טעם זה או טעם אחר לדבר מה, אלה למלאות מה שעזב עוד בענין זה, או להרחיב מה שקצרו, או להביא גם דעת אחרים בזה, או לנטות מדעתו ולחוות דעתי בזה, או אבוא להגיד ענין חדש בכלל, או לנקותו מטענות אחרים עליו, או משגיאות, שנפלו בדפוסים הקודמים... וכל אלה עשיתי בעת אשר נשאתי דברי תלמודו זה לפני התלמידים בבית-הספר, וכל מעלות רוחי אז אנכי כותב ברמזים קצרים, שם על שפתי העלים בספרו זה לזכרון, עד אשר מלאו דברי אלה כל שפתיו ובינות לשורותיו, סמניו ופרקיו, והתלמידים, אשר חשקה נפשם בלשוננו, העתיקו למו הדברים איש אל ספרו".  חדושיו בדקדוק השפה העברית, שרבים מהם הם חריפים, היו ממלאים את כל חללי רוחו, ויציעם ויבארם לפני כל באי-ביתו ולפני כל המתהלכים אתו בחוץ.  כל המשוררים המתחילים היו מביאים את בכוריהם ל"הכהן הגדול" במקדש השירה העברית הזה.  ו"הכהן הגדול" היה שופט את השירים המובאים לפניו לא על פּי רוחם, תכנם, צורתם וסגנונם, כי-אם על-פּי כללי הדקדוק ובאורי הכתובים.  המדקדק הקפדן הזה, אשר לעתים היה זורק מרה בהמדברים אתו, היה בעל לב טוב ויעזור מכספו לתלמידיו העניים ויתן להם מפּתּו, ונפש רבים מהם היתה קשורה בנפשו.  במשך השנים, אשר היה ליבנזון מורה בבית-מדרש הרבנים, הדפיס מאמרים רבים במכה"ע: "המליץ", "המגיד", "פּרחי צפון", "הכרמל", "כרם חמד", "כוכבי יצחק", ורובם מיוסדים על החדושים, שחדש בדקדוק לש"ע וביחוד בכללי הנקוד.  בשנת תרט"ז הוציא לאור את המחברת השניה של "שירי שפת קדש" ואת ספרו הקטן "שני לוחות העדות".  בשנת תרי"ח הוציא לאור חלק ראשון מספרו "תורת האדם" עם הקדמה גדולה.  בספרו זה השלים את הבאורים החדשים שהחל לתת בספר התנ"ך עם התרגום האשכנזי, שהוציא לאור בשנות תר"ט-י"ב.

בשנת תר"י סר משה מונטיפיורי לעיר ווילנא בדרכו מפּטרבּורג.  בני-עדתה של ירושלים-דליטא קוו, ככל היהודים יושבי-רוסיה, כי האורח הזה יביא ישועה נאמנה לאחיו בני-עמו המדוכאים.  הן זה דרך עמנו מאז, לראות בכל איש, אשר עלה לגדולה, אם יושיט להם אצבע קטנה, – גואל ומושיע.  ראשי העדה קדמו את פני מונטיפיורי בשיר גדול ומלא מליצות צחות, כתוב בידי אד"ם הכהן, וכאשר התאספו משכילי עיר ווילנא לכתוב תשובה על כל השאלות, אשר שאל מונטיפיורי את נכבדי העדה בשם הממשלה, כתב משוררנו מכתב להאורח הזה, ובו ימנה את הסבות הראשיות והעיקריות למצבם של בני-עמו הנורא, והנה ארבע: א) חסרון השכלה וידיעת לשון ספר וחכמה ומדע, מלאכת מחשבת ומסחר לכל משפטיהם ודרכיהם.  ב) נשואי הבנים והבנות בילדותם.  ג) חסרון דעת המלמדים והרבנים בעניני צבור ומדינה.  ד) בקשת המותרות במאכלים, בבגדים וכדומה.

אד"ם, ככל משכילי הדור ההוא, לא הבין, כי הסבות האלה הן אך תולדות חסרון זכיות האדם.  גם הוא האמין, כי בני ישראל דלים ורשים הם לא מפני שהמה יושבים צפופים ודחוקים בערי-התחום, וכל שערי הפרנסה והכלכלה ננעלים לפניהם, כי-אם מפני שהמה זוללים וסובאים ומבקשים מותרות במלבושיהם ובבנין בתיהם.  שחוק מר!

כאשר התפטר אד"ם ממשמרתו בבית-מדרש הרבנים והרופאים אסרו עליו קרוא וכתוב, היה הדר. שלמה מנדלקרן, שהיה אז תלמיד בית-מדרש הרבנים, קורא לפניו בספרים וכותב מפיו כל אשר היה דרוש לו לכתוב.  בשנת תרכ"ד הוציא לאור את החזיון "אמת ואמונה", אשר החזיקו שנים רבות בילקוט כתביו, ביראו להדפיסו, שמא יחריד ויקניט את הקנאים והצבועים מרבצם.  הדר. ש. מנדלקרן פנה במכתבו אל החברה "מרבי השכלה בישראל" (במ"ע "הכרמל", תרכ"ד), שבו התחנן אל המשורר, כי יוציא את החזיון הזה לאור, והוא, מנדלקרן, קבל עליו לנקד את הספר כולו, שהיה בלתי מנוקד בידי המחבר, ולהכשירו לדפוס.  כאשר יצא הספר "אמת ואמונה" לאור הטיל רעש גדול בין הקנאים, וגם המתונים שבמשכילים לא יכלו לסלוח להמשורר על הסירו ביד חזקה ובלי כל חמלה את המסוה מעל פני השקר והמרמה.

בשנותיו האחרונות לחייו היתה קשה עליו הכתיבה והקריאה בספרים, בכל-זאת לא הניח עטו מידו ויעבירו על-פני ספריו הראשונים, שהוציאם עוד הפעם לאור, ולעתים רחוקות היה כותב גם איזה מאמר במ"ע עברי, ולפעמים גם מכתבים למכבדיו ומוקיריו.  בשנת תרל"ז, ח' חשון, הוא כותב לי. ל. גורדון:  "... ואתה הלא ראיתני בקיץ זה וראית גם כחי עתה.  ידי רפות, עין ימיני קמה וגם השנית כהה משיבה.  ואני עתה בבית בני יצ"ו, אשר ישמרוני לבלתי קחת עט סופר, במצות הרופא עליהם".

המבקר הצרפתי Sainte Beuve היה אומר, כי הבנים הם על-פי-רוב באור לתכונת אביהם.  בנוגע לאד"ם הכהן התאַמת הפתגם הזה במלואו.  שני בנים היו לו:  האחד היה סוחר, איש מעשה ועסקן בדברים, איש יבש, קפדן וקר-רוח; והשני, הוא מיכ"ל, היה משורר, בעל מזג רך ונעים מאד, איש רגש ומלא התפעלות והתלהבות, בעל נפש עדינה וזכה.  משני היסודות המתנגדים האלה היתה מורכבת נפשו של אד"ם הכהן.

הוא היה לובש כל ימי חייו בגדים ארוכים, ככל היהודים היראים בליטא, ויתאונן תמיד על המתיפּים והמתהדרים במלבושיהם.  הוא היה אחד האנשים היותר מצוינים ומפורסמים בווילנא, ולאורו התחממו ראשי המשכילים וגם פרחיהם.  כללים קבועים ויסודות מוצקים היו לו בארחות חייו ומנהגיו עם הבריות, ומהם לא זז כמלוא השערה.  "יקוב הדין את ההר" – היתה תכניתו.  הוא הקדיש כחות רבים ליסוד בית-התפלה "טהרת הקדש" בווילנא, אשר היה בימים ההם לבית-ועד המשכילים והנאורים, וגם הוא, ככל משכילי הדור ההוא, נלחם בכל תוקף ועוז על התקונים החיצוניים בסדר העבודה: מקום הבימה ומלבושי המשוררים וכדומה.  שעות אחדות לפני מותו החל לכתוב מאמר בשם "אמת מארץ תצמח", ויבוא המות ויחטוף את העט מידו ביום כ"ג מרחשון, בשנת תרל"ט, בהיותו בן תשעים ושתים שנה.

סופר עברי בליטא בן-תשעים, זה הוא המקרה היחידי!

 

תרנ"ח, ברלין.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] לפי הד"ר ש. מנדלקרן ("האָסיף", שנה שלישית) נולד אד"ם הכהן בשנת תקנ"ד; אולם בהמאמר, שנדפּס על אודותיו במה"ע "Wilenski Wjestnik" מאת איש קרוב לו בחייו, נאמר, כי נולד בשנת תקמ"ז.  אד"ם בעצמו לא הגיד לאיש מימיו את שנות חייו, וכאשר היו שואלים אותו דבר זה, היה משתמט מתשובה.  הסופר ק. שולמן הגיד לי, כי אד"ם חיה עלי אדמות יותר ממאה שנה, ויש בין זקני הדור בווילנא המגזימים את המספר הזה עד למאה ועשרים ויותר.

[2] אד"ם הכהן מספר בעצמו על-דבר מחלתו זו ב"שירי שפת קדש", ח"ב, צד 243, כדברים האלה: "ואני נלכדתי בחצי ימי במחלה זו – מחלת השחפת – וארכה עלי ימים רבים בענין רע, ואך בהיותי נשמר מאד לנפשי הצילני ה' מן השחפת אשר קרבה לבוא".