_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לוּדְוִיג יַעֲקוֹבּוֹבְסְקִי

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

(ציורים ורשימות לתכונת נפשו בתור מספּר ומשורר)

כשרונו עוד לא הגיע לנקודת-הגובה שלו, כח-יצירתו עוד לא התפּתח במדרגה שהיתה אפשרית לו;  ימי העמל והתלאָה, ימי הרעב והמחסור, ימי המלחמות והנסיונות אַך זה עברו עליו, – ותנח עליו יד המות הקרה ותעצור את דפיקת לבו החם.

בן שלשים ושתים שנה ירד לודוויג יעקובובסקי קברו.

ועד יום מותו ראינו את המשורר במצב ההתהוות וההשתלמות, את כשרונו במצב הצמיחה והגידול ואת רוחו במעמד השאיפה התמידית.  חייו הקצרים לא היו המשך חיי אבותיו;  עבודתו הספרותית לא היתה המשך עבודת הסופרים אשר לפניו.  הוא היה אחד הבונים החדשים.  אם נתבונן אל יצירתו הרוחנית של יעקובובסקי אָז יגלו לפנינו אופקים חדשים בעבודת הרוח של סוף המאָה הי"ט, אָז תראה לפנינו היהדות המערבית בצורתה היותר חדשה.  יעקובובסקי היה כבד-עון: עברי, פיטן-מחדש ונוסף לזה בן להורים עניים. הוא היה עברי הלוחם על כבוד עמו, עברי המבקש תוכן חדש להיהדות וזכות קיום לה.  הוא היה אָמן שאינו הולך בדרכים הכבושים לרבים.  הוא בקש תוכן חדש וצורה חדשה להאָמנות.  והוא היה בן עניים, אשר היה עליו לבצר מקום בחברה ובספרות בכח כשרונותיו ויתרונותיו.  ההרכבה הזאת:  עברי, אָמן-מחדש ועני, היתה סבה למלחמת-נפשו התמידית ולתסיסת כחותיו הפּנימיים, אשר התרוצצו בקרבו.  הן די לכל אחד מהיסודות האלה של הרכבה זו לפזר סירים על דרכו של הסופר, ומה גם כולם יחד.

לא מקרה הוא, שהסופרים היהודים באשכנז ובאוסטריה עומדים עתה בראש התנועה הספרותית החדשה.  עבר אין להם, לא של עמם ולא של העם, אשר המה יושבים בקרבו.  מסורה שנתהפּכה לדם ובשר אין להם.  על כן שואפים המה בכל כחותיהם אל העתיד.  על כן מנשאים המה את נפשם, – וגם תכונותם המיוחדה מכשירתם לזה, – להיות סופרי ה"מחר".  "מחר", אשר אולי לא יבוא כלל, ואם יבוא, – מי יודע אם יהיה שלהם.

בסוף שנות השמונים למספּרם התלקחה המלחמה בספרות האשכנזית בין הזקנים ובין הצעירים.  אלילי-הספרות הישנים החלו להתנודד ולהתמוטט, ואלילי-הספרות החדשים התאמצו לרשת את מקומם.  בכל יום ויום קמו מורדים חדשים בממלכת החזיון והשיר.  הסופרים הטבעיים שרו את שירתם האחרונה.  החליפות והשנויים העצומים שתכפו לבוא בכל דרכי החברה האנושית, בהכלכלה המדינית, בעולם המדע והפלוסופיה נבצרו מסופרי המציאות.  חלק היש והנגלה הלך הלוך וגדל, הלוך והתעצם מיום ליום וסופריו הלכו הלוך וקטון, הלוך והתנוול מיום ליום.  הסופרים החדשים ראו ונוכחו, שאין הספרות-היפה יכולה להכיל בקרבה את שטחיותם של כל הדברים הנמצאים, את מספּר כל המראות והחזיונות החיצוניים;  שאין הספרות יכולה לתת לנו את ציור העולם כשהוא בפני עצמו.  הסופרים הצעירים ראו שאין האמן רואה בכל רק את צל הרהוריו, שאין הוא שומע רק את הד רגשותיו ומחשבותיו, ויולדו ויצמחו נביאי-הנפש, ציירי-הפּנימיות ומשוררי הנסתר.  המאה הי"ט הטעימה בכל, בחיים ובספרות, במדע, באמנות ובפלוסופיה את השפּעת החברה על היחיד, את השתעבדותו והתבטלותו של הפּרט מפּני הכלל.  החברה היתה הכל, והאָדם – לא כלום.  התנועה החברתית העצומה;  הפּתגמים השגורים בפי כל:  טובת הכלל, אושר האנושות, נצחון החברה הביאו, בסוף המאה, לתנועה שכנגדה.  היחיד התקומם:  הוא בקש, – לא בקש כי אם תבע, – את זכיותיו המיוחדות לו לבדו.  האָדם בקש לשחרר את אישיותו, עצמיותו ואת כל מהותו הפּנימית מכבלי החברה אשר שמו עליו.  הוא בקש להיות את אשר הנהו באמת, הוא התאמץ להיות תכלית בפני עצמו, ולא אחד התאים מגוף החברה, לא אחת הטבעות בשלשלת ארוכה.  האָדם החל לבקש את כל העולם בנפשו הוא ולא מחוצה לה.  הוא החל לבקש את אָשרו הפּרטי, את תקפו הפּנימי ואת עמידתו המלאָה ברשות עצמו.  אָז בימי ניטשה, בימים אשר הכיר האָדם-החברתי את כל קטנו, את זעירותו ופעיטותו;  בימים אשר נגלה פּתאם להאָדם המדעי והספרותי אפיסת כחו, דלותו הפּנימית ומסכנות מהותו, בראות האָדם עד כמה הוא נכנע ומשועבד להמסורה של בית-אָבות, להמסורה של אלפי דורות ולההשפּעות של האנושות המתה והחיה, אשר היא משפּיעה עליו מיום הולדו עד רגע מותו, ויברא לו במחשבתו את האָדם-העליון, אָדם-העתיד, האָדם, אשר כל ההמון לא נברא אלא לשמש לו ואשר הוא תכלית התולדה;  אָז בימי הרטמן, אשר הטעים את כל ערכם של המעשים, שהאָדם עושה שלא במתכון ולא במחשבה תחלה; אָז בימי בקלין, אשר הכניע בציוריו את המציאות לפני הדמיון והאגדה ואשר עשה את היצירה הפּיוטית לתכלית בפני עצמה;  אָז בסוף המאָה, אשר האָדם התרבותי נלאה לשאת את עול הנגלה, את כובד משא המציאות ואת כל תלאותיה של מלחמת-הקיום ויבקש לו נחמה בתורת-גלוי-הרוחות, או בהפּיסימיסמוס הקיצוני ובתורת-הבודהים החדשה;  בימים ההם, אשר נפש האָדם היתה מקולעת בין האמונה העורת בתא-החי והחומר הגס ובין האמונה בנשמת היקום, נשמה בלי גוף, אנרגיה בלי חומר, בין תורת השתוף הקיצונית ובין תורת-היחידות הקיצונית, – בימים ההם, אשר כל התורות והשטות, כל השאיפות והמגמות, כל הגעגועים הכמוסים והמאויים הנסתרים השתמשו בערבוביה, התרוצצו והתנגשו בנפשו של האָדם ויקרעוה ויגזרוה לגזרים דקים;  בימי העושר והעוני הרוחני הללו, בימי היקיצה וההתעוררות מהישן וחלומות החדש, – בימים ההם נתגלו בספרות האשכנזית, כמעט בכל יום, כוכבים חדשים, "גאונים" חדשים.  המלחמה בין הסופרים הזקנים והצעירים עברה כל גבול.

עתה כשוך מעט סערת המלחמה, עתה אחרי עבור המהומה הראשונה, – עתה רואים אנחנו כי רק מעטים המה בין הצעירים ההומים והרועשים של הימים ההם, אשר תפסו מקום הגון באשכנז הצעירה.  רבים מאלה אשר בשרו לכל העולם, כי עוד מעט ויוציאו את "המלה החדשה", אשר תביא גאולה להאנושות, כי עוד מעט ויבנו רמים את מקדש-האמנות החדש על מקום המקדשים ההרוסים, – נשכח עתה שמם לגמרי, או היו, לכל היותר, לכתבנים-מצויים בהעתונות-היומית, לכתבנים מעטי הערך ומעטי הדמות.  רק מתי מספּר מן הצעירים האלה הלכו והתפּתחו במשך עשר שנים האחרונות ויניחו אבני-פּנה לבנין מקדש-האָמנות החדש.

אחד הצעירים המעטים האלה והמצוין שבהם היה המנוח לודוויג יעקובובסקי.

גם הוא היה בין הסוערים המתקוממים בממלכת-הספרות, בין ההורסים את הישן והבונים את החדש, אבל הוא לא נתק את חוט המסורה הטובה, מנוחת רוחו לא אבדה לו גם בתוך עצם הסערה.   יעקובובסקי לא היה מזלזל מעולם ביצירת-האתמול, רק יען כי של אתמול היא.  ומצד השני לא היה מנשא ומרומם בלי בקורת את "הגאונים" החדשים, ולא היה מכריז עליהם בקול, רק יען כי חדשים המה.  בעוד אשר רוב הסופרים-הצעירים של "ימי הסערה והשאיפה" עסקו בבטול היש ובהפצת כתבי-פּלסתר לנגד הסופרים המקובלים והמוסמכים, עסק יעקובובסקי עוד בשבתו על ספסל האוניברסיטה בעבודה מדעית המתאמת לרוחו:  הוא חקר לגלות את המקורות האנושיים הראשונים של הפּואסיה.

*  *  *

תולדותיו של לודוויג יעקובובסקי יכולות להיות מסופּרות בקצור נמרץ.  הוא נולד בעשרים ואחד לחודש יאנואר שנת 1868 במחוז פּוזנא, בעיר סטרעלנא הסמוכה לגבול רוסיא, על ברכי הורים עניים.  אָביו היה רוכל-תגרן.  אמו היתה חולנית ומוטלת רוב ימיה על ערש דוי.  הצל שהיה פּרוש על ימי ילדותו של המשורר, אשר בהם סבל מחסור ועוני למדי, העיב גם את ימי בחרותו.  בחרוזים פּשוטים ומלאי-יגון הוא מתאר את ימי ילדותו:

 

אָבִינוּ עֹל נָשָׂא וַיֵּט אֶת הַשֶּׁכֶם

וַיְהִי נָע-וָנָד כָּל הַיָּמִים לַלֶּחֶם, –

חֲמִשָּׁה יְלָדִים לוֹ בִדְמָעוֹת:

פַּת-לֶחֶם שֶׁמְּחִירוֹ חֲמִשִּׁים אֲגוֹרוֹת

לֹא רָצוֹן יַשְׂבִּיעֵם – יַשְׂבִּיעֵם מְרוֹרוֹת:

הֵם חִכּוּ לְכִכַּר בַּת-עֶשֶׂר לִיטְרָאוֹת...

 

אִמֵּנוּ הָיְתָה חוֹלָה וְחִוְרַת-הַפָּנִים, –

מַחֲלָתָהּ, הָהּ, נִמְשְׁכָה כֹה יָמִים וְשָׁנִים!...

בְּחַדְרָהּ עַל בְּהוֹנוֹת רַגְלֵינוּ צָעָדְנוּ;

רַק לִפְעָמִים סְבִיב עַרְשָׂהּ צְפוּפִים יָשַׁבְנוּ,

דּוֹמֵמִים, נֶאֱלָמִים וְנוּגִים הִקְשַׁבְנוּ

קוֹל שִׁקְשוּק-הַשָּׁעוֹן – וְחֶרֶשׁ רָעָדְנוּ...

בהיות לודוויג ילד בן תשע שנים העתיק אביו את מושבו לעיר ברלין.  שם הוטב מעט מצבו החמרי של האב, אבל מחלת אמו והיגון שהיה שורר בבית-הוריו הוסיפו לדכא את נפשו הרכה והענוגה של הילד.  בברלין נכנס לודוויג לבית-ספר פּרטי.  תפיסתו היתה קלה ומהירה, על כן הצליח לו לבוא, כעבור חדשים אחדים, לבית הספר-הריאלי העליון.  עוד לא נמלאו לו עשר שנים ויקרא את "השודדים" של שילר.  החזיון הזה הלהיב את דמיונו וישאהו על כנפיו לחיי חבר שודדים ביערות ביהם.  אָז התעוררה בלב הילד תשוקת הקריאה, ויקרא מכל הבא בידו:  עתונים, מגלות-עפות, ספרי דברי-הימים, אשר גם אָביו אָהב לקרוא בהם, חזיונות, אהובי נפש אמו, וגם ספּורי-אימה אהובי נפש השפחות.  כל דבר נדפּס שנזדמן לידו היה קורא בחשק עז.  וכל הדברים אשר קרא פּעלו על נפשו המתרגשת.  רוחו התבגר קודם זמנו.  אולם הקריאה הבלולה הביאה ערבוביה במוחו, עד כי חדל להכין את שעורי-למודיו בבית-הספר.  התלמיד המצוין היה לנער עצל והוזה הזיות.  על כן הוצא מבית הספר הריאלי ויובא עוד הפּעם לבית-ספר-פּרטי, ושם נשאר עד מלאת לו י"ד שנה.

מעט מעט שב אל שקידתו על למודיו בבית-הספר.  נפשו הפּיוטית שהתעוררה בו עוד בימי ילדותו התכוצה בימי נערותו פּנימה.  היא לא יכלה נשוא את מגע עולם-המציאות.  וגם סבה אחת חיצונית הועילה הרבה לזה:  הוא היה קטן-הקומה, נלעג לשון וכבד פּה, ובהיותו נוסף לזה ילד יהודי בעל טפּוס-מזרחי היה מטרה לחצי מהתלות בקרב חבריו.  ואין כל פּלא אם בני-גילו הנערים לא נתנו לו לקחת חלק במשחקיהם ושעשועיהם.  וגם הוא בעצמו היה מתרחק מהם, מתבודד וחולם חלומותיו כשהוא לבדו.  נפשו היתה מלאה פּיוט, שיר וזמר משל שירי שילר, שהיו שגורים על פּיו.  האידיליות הטביעה ברוחו את חותמה עוד בימי ילדותו, היא היתה לדמו ובשרו בימי בחרותו והיא היתה רוח החיה בכל מעשיו ומחשבותיו בימי עמידתו.  האידיאליות הזאת איננה אותה של ההוזים והחולמים, אשר תמית כל חפץ לפעולה וכל התעוררות למעשה, כי אם אותה האידיאליות העברית הנותנת עוז ואמץ בלב האָדם לשאת בדומיה את תלאות החיים ופגעי המקרה וללחום בחרף נפש בעד הטוב, היפה והנשגב.  עוד בימי ילדותו למד מהנסיון את כובד-המלחמה שבין המפלגות העליונות והתחתונות, את הנגודים הפּנימיים שבין עם לעם, את תלאות העני והיהודי גם יחד.  ואלה מכאובי הרוח, אשר סבל ונשא בתור יהודי ובתור בן אחת המפלגות התחתונות שבחברה הטביעו את חותמם על יצירתו הפּיוטית.  המכאובים האלה אשר מזגו לו את כוס יגונו, יגון עולמים, הרימוהו למעלת משורר החביב על הסובלים יסורים משנאת העמים וממלחמת-המפלגות.

המשורר היה עלול ע"פּ טבעו האישי ועל פּי טבעו הגזעי לקבל רשמי יגון במדה יתר מרובה מרשמי ששון.  הוא מספּר במקום אחד, כי מכל רשמי חייו נחרתו בלבו יותר עמוק פטירת אמו אחרי י"ח שנים של מחלה ממושכת ומיתת אחד מרעיו האהובים עליו.

בשנת 1880 הוציא לאור את קובץ-שיריו הראשון בשם "אויס בעוועגטען שטונדען".  באחד משיריו הראשונים אשר בקובץ זה הננו מוצאים את החרוזים המציינים את תכונתו המוסרית והפּיוטית:

עס שטרעבע דער מענש, דאָס וועזענלאָזע צו ערגרייפען

דיע וועלט אַלס רעטזעל זיך מיט דענקערקראַפט צו לייזען,

אויס דומפּפען נעכטען קיהן צום ליכט עמפּאָר צוגרייפען,

הינאַבצוטויכען נאָך דעם אורגרונד אַללער וועזען,

אונד איבער לאַבירינטהע טיעפגעהיימער פראַגען

ראָללט מאַיעסטעטיש זיינעס גייסטעס זיעגעסוואגען.

יש שירים בקובץ הזה שהוא מתאר בהם את מעמד רוחו של האָדם בשעה שהוא מתרומם לנקודה-גבוהה בעולם החזיון, בשעה שהוא מכריע את כחות הטבע ומתגבר על חלישותו, ויש שירים שהוא מתאר בהם את הלך-נפשו של אדם-רמה, בשעה שהוא מרגיש את אפיסת כחותיו, מעוט ערכו ודלות הויתו, בשעה שהוא מכיר כי יצור מנוצח הוא ע"י כחות הטבע, כי הוא נכרע, נסחב ונשא בשטף זרם החיים.  בשירים רבים אשר בקובץ האָמור הננו שומעים את הד התאבקותו הפּנימית, את הקולות העצובים של הפּסימיסמוס האוכל את הנפש.

בשנת 1890 הדפּיס את קובץ-שיריו השני, הנקרא בשם "פונקען".  בשני הקובצים האלה יחד חסרה הבהירות והצלילות.  שניהם היו פּרי-בוסר.  כל זה היה רק ניצוצות בודדים, רק שביבי אש ולא להב.  המשורר היה במעמד תסיסת-הרוח, בראשית התהוותו הפּיוטית.  הוא לא הכיר עוד את עצמו, לא ידע במה כחו גדול ולא הכיר את העולם אשר מסביב לו.  אבל גם בקובצים האלה הננו מוצאים שירים מלאים רגש עמוק, וגם צורתם יפה ונאוה.

את כשרונו הפּיוטי בכל תקפו והדרו, בכל סגולותיו ועדיו הפּנימי והחיצוני הננו מוצאים בקובץ שיריו "אויס טאַג אונד טרוים"  (נדפּס בשנת 1896).  יעקובובסקי התפּתח למעלת משורר אמתי.   הוא בקש עתה את הפּואסיה לא במלות מצלצלות ונשגבות, לא בתבניות ודמיונות שאין להם שעור וגבול ולא בהפרזות העוברות כל חוק, כי אם בהפשיטות, בהמדה והקצב.  במשך השנים למד המשורר לדעת כי הרעיונות הנצחיים אינם מובעים כל צרכם ובכל עמקם על ידי השוואות, על ידי דוגמאות ומשלים מעושים ואנוסים.  להפך:  כל חזיון וחזיון בחיים, בהיותו קשור, אָחוז ומסובך בחזיונות כל-העולם יכול להיות להם, להרעיונות, לסמל, לתבנית.  יעקובובסקי הגיע למדרגת משורר השומע את הד השירה הנצחית בכל רחבי הבריאָה, במרום ובשפל, ביער, במדבר ובחברת-האָדם, למדרגת משורר הרואה הוד-עולמים, פּלאים וסודות ורמזים בכל אשר יפנה ובכל אשר יסתכל.  במשך השנים שעברו בין שיריו הראשונים ובין האחרונים התבכר והתברר יותר ויותר חשבונו של עולמו.  המשורר לא רק כתב הרבה במשך השנים האלה, כי אם גם למד הרבה.  בתשוקה עזה בלע את אוצרות המדעים של תקופתו.  החקירות המדויקות והנסיונות החדשים והמבוררים של חוקרי-הטבע היו לו לחמר פּיוטי חדש שלא דשו בו אחרים.  המדעים החיוביים לא רק שלא המיתו בקרבו את מעוף השירה, לא רק שלא החלישו בקרבו את הגעגועים הכמוסים ולא שטחו את עומק רגשותיו, כי אם עוד גלו אופקים חדשים לשירתו וייסדו את ממשלתה במקום שתכלה ממשלת סכין-המנתח ומאזני חכמי-החימיה.  השקפת-עולמו היתה מיוסדה על תורת האחדות (Monismus) של היקל.  ברוח האחדות הזאת, – או, נאמר, ברוח שפּינוזה, – כתב בשנות חייו האחרונות שירים לא מעט, אשר בהם הביע את אחדותו עם כל הטבע, את התמזגותו בתוך כל-העולם.  המשורר לועג למות, יען כי האמין בנצחיות החומר.  תורת אחדות-החומר-והרוח של היקל, אשר הטעתה רבים מחצי-המשכילים וקצרי-הראות, אותה התורה אשר נתנה פּתרונים מזומנים במקום שיש רק חידות, אותה התורה אשר בנתה גשר של מבטאים מלאכותיים על תהום השאלות הנצחיות והנגודים העולמיים, – התורה הזאת היתה למקור עושר רוחני ליעקובובסקי.  על ידי תורת היקל, אשר נתנה רק תשובה מדומה להשואלים שלא מדעת-עמוקה, נפתח להמשורר מעין שירה רוממה, אשר ממנה ישתו בני הנעורים באשכנז.

אולם גם על שיריו האחרונים, למרות היותם מושפּעים מתורת היקל האופטימית, שפוך רוח יגון, יגון-עולמים ויגון עברי.  ההכרה המדעית לא הניחה את דעתו.  המשורר מביע בשיריו האחרונים את געגועיו החזקים על האמונה התמימה.  נפשו משתוקקת אל קסם האגדה ואל יופי-החזיון.  בקצור:  הוא שואף אל האונאה-העצמית הנעימה, למען יהיה חזק ומאושר.  בדבר זה הוא תלמידם של אסקאר וויילד ושל ניטשה הסוברים כי לא האמת, כי אם הכזב היפה, קסם-הדמיונות, מניע ודוחף את בני האדם לפעלים כבירים ומעוררם להדבק בכל מאמצי כחם בחיים, למען הגביר את תוכנם והעצים את מהותם.

גם בשיריו האחרונים, כמו בהראשונים, הננו מרגישים את המלחמה העזה שהתלקחה בכל עת בלב המשורר בין האידיאליות שלו ובין הישות, הממשיות של העולם.  העולם החיצוני הגס, המציאות הערומה, בלהותיה וכיעוריה שרטו תמיד שרטת עמוקה בנפשו ורוחו.  המשורר היה כל ימי חייו מסופק בכחותיו ובכשרונותיו, ולא האמין כי יעלה בידו להשלים בין ההפכים והנגודים העמוקים שבקרבו.  יצירתו הפּיוטית היתה תמיד דלה וחלשה בעיניו מול סערות לבבו החזקות.  המשורר לא מצא מעולם קורת רוח בכל מה שכתב.  הוא שאף עד נשימתו האחרונה לגדולות, ויתיאש בכל פּעם אשר נוכח כי כנפי בת-שירתו אינן מסוגלות לטיסת-הנשר.  מצד אחד היה מרגיש את עצמו כבן הגיטו, אשר דורות רבים עברו על אבותיו ואבות אבותיו ללא-אור, ללא-חפש וללא-שירה, ומצד השני היה מרגיש בכל חושיו הנוחים להתפּעל את החיים המלאים והמפכים של עם אשכנז הפּורח.  טרגיה נוראה היתה בלבו:  על פּי רגשותיו היה קשור באלפי נימים דקים ונסתרים אל עמו הדל, אל זכרונות בית-אביו העצובים ואל היהדות האשכנזית הדלה והחנוטה.  נבצר היה מכחו לנתק את הקשר שהיה בינו ובין השלשלת הארוכה של דורות אבותיו המעונים והנרדפים.  אולם על פּי מחשבותיו והשכלתו, שקנה בבתי-הספר ובספריות העמים, היה שייך לעולם אחר לגמרי, לעולם שהיה זר לרגשותיו הטבעיים.  את הנשימה האיומה של התהום המבדיל בין רגשותיו העבריים ובין מחשבותיו האירופיות הננו מרגישים במיטב יצירותיו הפּיוטיות.

במצב רוחו זה כתב את ספורו Werther der Jude (בשנת 1892).  גבורו של הספּור הזה הוא סטודנט עברי הדבק בכל נפשו בהאשכנזיות.  הסטודנט העברי שואף בכל מאדו להתבולל בקרב האומה הגרמנית, על כן הוא מתאמץ להרחיק ולשרש מקרבו כל מה שיש להרחיק ולשרש מאותה היהדות, שבאה אליו בירושה ואשר על ברכה חונך בבית הוריו, וכל מה שאין להכחיד מקרב היהדות, אשר נבלעה שלא מדעתו ובחירתו ברוחו ודמו, הוא משתדל לתקן תקון מוסרי.  אבל הסטודנט העברי הוא איש-רגש יתר ממה שהורשה למתקן תקונים ולמשנה-ערכים.  איש חלש הוא יתר מדי.  כל מראותיה של האנטישמיות מרגיזות את רוחו עד היסוד.  על כל צעד וצעד הוא פּוגש, או חושב לפגוש, אויבים.  בכל איש ואיש שלא מבני עמו הוא חושד כי לועג ומבזה הוא לו, להעברי, בלבו.  רע מכל אלה, כי הוא מנקר במוחו למצוא טעמים וסברות להצדיק את האיבה הנצחית הזאת.  אף פּעם אחת לא יעלה על לבו הספק:  אולי אין כל יסוד לאיבה זו, אולי לא בצדק ולא במשפּט מתיחסים אליו בני עם-הארץ בשנאה גלויה או מסותרת.  הוא מרגיש את מקורו-הלאומי כקללה הרובצת עליו.  כל חטא ופשע אשר יפשע ויחטא אחד היהודים הוא מרגיש כאלו הוא בעצמו חטא.  וכן הוא מתנועע ומתנודד בין שני לאומים.  האשכנזים, אשר את קרבתם הוא מבקש, מרחיקים אותו מעליהם, ומבני עמו, אשר הוא קרוב להם, הוא מתרחק בעצמו.  ובעודנו מטיף לבני עמו כי ייטיבו דרכיהם ובעודנו מתאמץ לצרף ולזכך את שארית היהדות אשר בקרבו, הוא רואה כי אביו, אשר יאהבהו ויכבדהו בכבוד אלהים, הרויח כסף על ידי עסק בשטרי-מניות, שהביא שואה על בריות אשר הבן חפץ באשרן.  אביו איננו איש רע, וכל מה שהוא עושה בעסקיו הוא עושה ככל הסוחרים והקבלנים, ולתורת בנו לא ישים לבו.  אולם התעשרותו של האב ואבדת עצמה של אהובתו, אשר האמינה בטעות כי בגד בה, הפּילוהו למשכב, ובהיותו נדהם ומשומם שם קץ לחייו ביאושו הנורא.  הספּור מלא קנים ותוכחות, ורוח יגון ויאוש מבריחו מן הדף הראשון עד האחרון.  בהטרגיה של הגבור אין אף טפּת נחמה אחת, במחשכי נפשו לא יבקע אף קו-אור אחד.  אין שלום, אין אף צל של פּשרה בין שני העולמות אשר נפשו של הגבור מקולעת ביניהם.  המספּר גזר מות על גבורו, מבלי אשר הביא הקץ-הפּתאומי הזה איזה פּתרון להסכסוכים הפּנימיים.  והרעיון המוסרי מה יהא עליו?  הספּור מלא פּסימיסמוס של המשורר הצעיר המתיאש, בראותו כי האשכנזים, אשר בתעודתם יאמין, לא יחושו ולא יחפצו לחוש את הקדוש שברגשותיו.  געגועיו על עם, אשר הוא מאמין כי קרוב הוא אליו ברוח, – געגועיו אלה נעלבים בעצם תומם.  הספּור בכללו הוא יצירה פּיוטית, נסיון של כשרון חזק, ובפּרקים רבים הוא מלא פּסיכולוגיה דקה.  ובצדק אומר ברנדס במאמרו הקטן שהקדיש ליעקובובסקי אחרי מותו, כי כמעט קשה להאמין שמחבר הספּור "ווערטהער דער יודע" היה עלם בן כ"ג שנה.  הטרגיה היותר גדולה של הסטודנט העברי האומלל בספּור זה, שהיא גם הטרגיה של המשורר, כי אין לו אמונה חזקה באיזה אידיאַל נעלה.  הגבור איננו רואה כל מוצא, כל הצלה וכל גאולה לצרותיו הפּנימיות.  רק במות יבקש פּדות לנפשו.  הגבור כהמשורר עומדים בין שתי תקופות:  בין תקופת גסיסת ההתבוללות ובין צמיחת הרעיון הלאומי.  ואסונם הרוחני היותר גדול הוא שאינם מכירים בגסיסתה של הראשונה ובצמיחתה של השניה.  בהספּור הנזכר הביע יעקובובסקי את צער עולמם של חבריו, של טובי הצעירים העברים באשכנז.  על כן זכה הספור לשלוש מהדורות בזמן קצר.  זה היה מאורע ספרותי.  זאת היתה ראשית ההכרה של מחלת היהדות האשכנזית.  אלו היה הספּור הזה נעתק עברית אָז בודאי לא היה עושה על קוראיו אותו הרושם העז והמיוחד שעשה על קוראיו היהודים-האשכנזים, יען כי להראשונים מוזר העולם המצויר בו והאחרונים ראו בגבור הספּור את השנות חלום חייהם.  עד כמה חזק היה הרושם שעשה הספּור הנזכר על היהודים המתבוללים ואינם מתבוללים, נוכל לראות מתוך התעודה שנתן לו גיארג ברנדס:  "דיא ערצעהלונג בירגט איין זאלכעס שטודיאום דער ווירקליכקייט, איינע זאָלכע אייניגקייט דער פאָרשטעללונג, דאָס מיינעס וויססענס נאַך קיין נייערער דייטשער ראָמאַן זאָ שטאַרק ווירקט וויע דיעזע בייכטע איינעס יינגלינגס, דיעזע זיינע אַנקלאַגענדע קלאַגע".

הציורים הפּסיכולוגיים הדקים, אשר בהם תאר המשורר את רגשות היהודים המערביים הרוצים להתבולל ואינם יכולים, שחדו גם מבקר כברנדס ויעורו את עיניו מראות את המומים והמגרעות שבספּור זה.  ואלה האחרונים לא מעטים המה.  אין אָנו מוצאים בכל הספּור אותה המנוחה הדרושה להאמן, למען יסתכל בהמציאות מכל צדדיה ולמען יתרומם עליה במרחק ידוע, כדי לחדור משם לנשמתה.  המספּר רואה אָון בעמנו לא בתור מספּר-אָמן, העומד "מעבר להטוב והרע", כי אם בתור קטיגור מחפּש עלילות ורודף בלבולים.  בכל ענין המאורע של אהבת התלמיד העברי להעלמה הנוצרית, בתחלתה וסופה, יש הרבה פּטלוגיות עם כל סמניה ומנה יפה של אסטטיות חדשה לפי טעמם של בני "סוף המאה", אבל אין בו טבעיות במובנה הבריא ולא גם פּסיכולוגיה הנוסדה על מעשים ומראות.  נפשו של האוהב הולכת ומתמזמזת, אם יש להשתמש בהגשמה זו, מרוב המעוך והנקור של המספּר.

הרעיון העקרי המונח ביסודו של הספּור "ווערהטער דער יודע" הולך וחוזר בספּוריו וחזיונותיו הבאים של יעקובובובסקי.  הרעיון הזה הוא מלחמת-הגזעים והפּסיכולוגיה המיוחדה שלה בימינו.  בשנת 1895 הוציא לאור את הקומדיה Diyab der Narr. במרכז יצירתו זו הננו רואים עוד הפּעם איש נדח ונעזב, אשר התרחק מבני שבטו, ועל כן בוז יבוזו לו כל יודעיו.  דיאב, גבור הקומדיה, הוא בנו של שיך (Shiek) ערבי ואמו – שפחה מבנות האשכנזים, אשר "הגבירות היו יורקות בפניה".  כאשר מתה עליו אמו גרשוהו בני שבטו מתוכם.  עון הורתו נשא.  הנדח שנה את טעמו וילבש צורה של חסר-דעה, בתקותו כי מסוה-השגעון תהיה לו למגן מפּני רודפיו.  אולם רק למראית-עין הוא משתטה, אבל באין עין רואה הוא מלמד אצבעותיו לקרב.  ויהי כאשר התנפּל האויב על בני שבטו, והמה נסו כמרך-לבם מן המערה, הצילם דיאב בגבורתו ובחכמת-לבו.  הוא הציל את כבודם וגם את עדרי-בקרם.  ובזה נקם מבני שבטו את נקמתו ונקמת אמו.  זאת היא נקמת נדיב-הרוח, המכריח את אויביו להיות לו אסירי-תודה.  "השוטה היותר גדול" השיג בכח-ידיו ובתבונתו לא לבד מעלת השיך עם כל הכבוד והגדולה הקשורים בה, כי אם גם את העלמה היותר יפה והיותר עשירה שבבנות השבט נתנו לו לאשה.

בין "ווערטהער" ו"דיאב" עברו רק שתי שנים, אבל הן עברו על המשורר לא בלי רושם.  אידיאליו הם הם אָמנם הישנים, אבל המשורר בעצמו איננו עוד אותו האמן-החלש, שאין כחו אלא בדמעות על שהאידיאלים החיים ברוחו אינם יכולם להתלבש בפּעלים.  בהקומדיה האמורה הוא שואף אל המעשים.  האידיאַל מתלבש בפּעולה, והפּעולה היא היא הגאולה.

בחזיונות אחדים, כמו החזיונות העוברים על יד הבאר, של הקומדיה הנזכרת, נמצא את רשומם של חיי-האבות, המסופּרים בכתבי הקודש, בתמימות פּשוטה וקדושה.  יעקובובסקי לא קרא אמנם את כתבי-הקודש במקורם, הוא ידעם רק על פּי תרגומם, בכל זאת הנני מוצא כי השפּעתם עליו היתה במדה מרובה, מה שלא נמצא בקרב הסופרים של אשכנז-הצעירה הבלתי יהודים.

בהקודמיה "דיאב חסר-הדעה", הנני מוצא לא רק השפּעת הצורה של כתבי-הקודש, אבל גם את רוחם, רוח החיים ונצחונם.  ווערטהער מבקש בשלילת-החיים את גאולתו, יען כי קצר כחו להגשים את האידיאל שלו.  אולם דיאב איננו חושב ואיננו חפץ לפנות את מקומו על שדה-המערכה לאויביו.  הוא, להפך, מבזה את בוזיו ולועג ללועגיו, ובהכירו בגאון מסותר את ערכו הפּנימי הוא משלים במדבר, במקום ש"אין איש מרגיש בהויתו המתחפּשת", את תאור אישיותו האידיאלית והגבורתית.  דיאב מנצח את רודפיו ושונאיו והוא יוצר לו את גורלו ומעמדו בחברה.  כל הקומדיה הזאת היא כעין אגדה, שגבורה הוא סמל הנדח ו"היתום הנעזב", בכל מראותיו וחזיונותיו בארצות שונות ובתקופות שונות, שהיה "לקצין" הודות לגבורתו וחכמתו.  והאגדה הזאת, אף כי מלובשה היא בכל בגדי הדמיון-המזרחי רבי הצבעים והגונים, בכל זאת היא מעלה על הבמה אנשים חיים, אם כי רחוקים המה מתרבותנו האירופּית, הלקוחים מעולם המציאות הממשית.

בשנת 1897 הוציא לאור את ספּורו Der kluge Scheikh.  עוד בה"דיאב" תאר יעקובובסקי את חיי שוכני המדבר באמנות רבה ודקה, אבל בספורו האחרון עוד הגדיל לברוא.  יד-אמן מנוסה ובחונה נכרת בציורי הסביבה המוזרה, בשמוש השפה, בבנין כל הספּור וגזרתו ובהכרקטריסטיקה המצוינה והיפה של כל הנפשות העושות בהספּור.  בטבעיות מיוחדה, הנקיה מתערובה נאלחה, הוא מתאר את חיי יושבי הכפר, אשר בחוג צר זה המה מתנועעים ובו המה חיים.  תכן הספּור:  אחד השיכים קנה לו אשה בכסף.  אשתו זו מרגשת את עצמה עלובה ונזופה על ידי קרירות-רוחו ושויון-נפשו בהתיחסותו אליה.  העלובה מבקשת אהבה, אשר תמלא את כל חדרי לבה, והיא גם מוצאת אהבה כזו.  כאשר נודע דבר אהבתה להשיך החליט להמיתה, אולם ביראו מפּני נקמת אחיה ישאירנה בידי אוהבה ועוגבה, למען יהיה כלי זעמו.  וכעבור שנת-אושר על האשה בבית אוהבה העיר השיך-הנוקם חשד בלבו, כי אהובתו בוגדת בו והוא, האוהב, שם קץ לחייה.  הערמומיות נצחה.  אבל למעלה ממנה – הצדק והמשפּט.  הזקן הערבי אַלי מביע רעיון זה בסגנונו הוא:  "אַלאַ יודע ורואה הכל".  מלבד העשירות הנפרזה של שעשועי-הצבעים והגוונים, מלבד סערות התאווה הכמוסות וקסמי הפּיוט הממלאים את הספּור הזה מראשיתו ועד סופו, הנה גם כח-הכשרון, כח הדעה והמחשבה, מתרומם בו למדרגה גבוהה.

הספּור Anne Marie  (1896) מעיד כי יעקובובסקי נרפּא ממחלת הפּסימיסמוס המיוחדה שלו.  בספּורו זה מתאר המשורר את חיי יושבי ברלין וספּור המעשה הוא פּשוט מאד.  אחד הרפרינדרים[1] הצעירים אהב אחת העלמות הצעירות מבנות ברלין, העוסקת במלאכת הכתיבה בלשכת-הסופרים של אחיו הטוען.  האהבה נמשכה רק ימים מועטים.  אחרי אשר ראה הצעיר כי מוח אהובתו צר מאד, בעוד אשר לבה רחב להכיל אהבות אחדות בבת אחת, עזב את הלבלרית לנפשה, מבלי אשר השאירה האהבה כל רושם בלבו.  אחרי סערת האהבה הראשונה שב הרפרינדר לשויון משקלו הרוחנו ולעבודתו השכיחה.  כל סגנון הספּור ואופן הרצאתו חדשים המה.  בכל הספּור, אשר רוח נעים ומלא חן-מיוחד מרחף עליו, אין אף מבטא עשוי אחד, אין בו אף צל חקוי ואף קו אחד הלקוח בהקפה מהמספּרים של בית-המדרש הישן.  המספּר מתאר את קלות-דעתם של יושבי הבירה, את שטחיות-רגשותיהם ורפרוף מחשבותיהם באָמנות יפה, שהיא כולה חדשה בהספרות האשכנזית.  בכל מקום שיעקובובסקי מתאר את יושבי ארץ הקדם, את שוכני המדבר והאנשים שקודם מתן התרבות, הוא מגלה את כל עמק נפשו הפּיוטית, את כל שפעת צבעי דמיונו ואת כל תקף געגועיו ומאוייו הכמוסים.  אולם בבואו לתאר את חיי המשכילים המערביים, את הנפשות הנקראות בשפת שופנהויער בשם "פאַבריקוואארע", הוא מקמץ בצבעים ומדיק בלשונו.  המבקרים היותר שנונים באשכנז, מקרב הישנים והחדשים, ראו בספּורו Anne Marie את ראשית סמני "ההתפראות" של הספרות-הצעירה.

מרגליות יקרות המה ציוריו הקטנים המחוברים בספר אחד הנקרא על שם הציור הראשון שבו Und Satan Lachte (1897).  קבץ-הציורים הזה הזה מעיד על דמיונו העז ועל שפעת חלומותיו-הפּיוטיים, הרכים והעדינים.  אם מציר הוא לנו את גן-העדן או את חצרו של המלך מסיאם, אם מוליך הוא אותנו לאתונא של פריקליס או לברלין של המאה העברה, אל כל אשר יובילנו הננו מוצאים את השירה הרכה והנעימה.  ורק בעזרת מלים אחדות, בעזרת שרטוטים מעטים ישאנו המשורר על כנפי דמיונו החי אל כל אשר ישאף.  ומה רבה הפּנימיות והחן הצנוע שבכל אחד מציוריו הקטנים.  ומה עצומה יכלתו להביע רעיונות ישנים, ישנים מאד, בצורה חדשה ולמשוך על ידה את לב הקורא.  מה חדשה היא הצורה, אשר בה הלביש את הרעיון השגור, כי "סוף כל אדם למיתה".  ומה מצוין הוא הלבוש, אשר בו הלביש את הספק הישן בדבר יושר הנהגת העולם, ואיך ידע המשורר הצעיר להטעים את הנגוד בין הנשגב והשפל, את הנגוד בין הקרעים אשר כמעט לא יתאחו.  במקוריות מיוחדה יודע הוא לתאר גם בציוריו הקטנים את האשה ונפשה.  הוא מגלה במקצוע זה צניעות מיוחדה, פיוטיות-רכה, פּקחות נעימה, סקירה חדה ובהירה החודרת מתוך הזית-החולם.

היצירה היותר גדולה וכבירה של יעקובובסקי, אם גם, לפי השקפתי, היותר אומללה, הוא ספורו הגדול Loki, der roman eines Gotte (1898).  המשורר נשא תמיד את נפשו לספרות-אשכנזית בעלת "סגנון גדול", ספרות הגדולה בכמותה ועצומה ומלאה באיכותה.  המשורר, בן היהודי הרוכל, שהיה עני בזכרונות עמו, אשר על ברכיו נולד, שאף לתאר את העבר של עם אשכנז בצורת אגדה, בצורת משלי-קדם, למען תת לחיי הלאום-האשכנזי בסיס של זכרונות-גדולים רבי הצבעים והקסמים.  ולמען יקרב את אגדת-האלילים (געטטערזאַגע) למושגי בני דורנו, הכניס בה את רוח העת החיה, ויטעים בה את הרעיון המוסרי והפלוסופי.  הוא נפח רוח חיים ויטיל נשמה חושבת ומרגשת בתוך האלילים-הצללים.  גם בספּורו הגדול הזה מטפּל המשורר בהנושא, אשר בחר לתוכן ספורו "ווערטהער היהודי".  גבור הספּור הוא לוקי האליל הנדח מקרב משפּחתו.  האלילים גרשוהו מתוכם בשחרות-כחו ובעצם עלומיו.  ולוקי, היודע כי לא בחטאו נדח, נגש למלחמה נוראה עם אויביו האלילים להכחידם ולהשמידם מעל פּני השמים.  לוקי האמין בלבבו כי כבר בצע את פּעולת-נקמתו, יען כי האליל "באלדיר" הנעים והעליז נפל לרגליו, אולם פּתאום התקומם נגדו אחד מבני המנוצח, אשר על מצחו, מצח ילד, כתם-דם כשריטת חרב.  אז ידע לוקי כי הוא המנוצח, הוא הנופל במלחמה.  לא הנקמה, כי אם האהבה, לא החשך, כי אם האור היו הפּעם המנצחים.

גורלו של הנדח העסיק את המשורר, שהרגיש א"ע בתור יהודי נדח מקרב משפּחות-העמים, כל ימי יצירתו.  הוא ראה בכל אשר פּנה נדחים שלא בצדק ולא במשפּט, ולא רק בקרב בני האָדם, כי אם גם בקרב האלילים.  אולם בספּורו הגדול נתן להפּרובלימה הזאת פּתרון זר.  הוא בשר את נצחון הנצרות על האליליות.  והמבשר הזה היה יהודי יתר מדי, על כן צלצל זר מלוה את הבשורה הזאת בפיו.

בספּורו "לוקי" נוגע המשורר בשאלות חברתיות שונות כחושב וכהוגה דעות, אולם גם בהיותו מתפלסף ומטיב לראות בסדקי חומת החברה העתיקה לא יחדל מהיות אמן-פיטן, אשר יקרום קסם-רך גם על התהום הנורא הפוער את פּיו.  ציורי-אגדה רכים ודקים באים תכופים בספּור הזה אחרי ציורי-כח והמה יחד מעורבים ומקולעים בתוך ציורי טרגיה חשכה.  וכל צורה וצורה טבועה בחותם המחשבה המבוכרה.  הכרקטריסטיקה של הנפשות מעובדה ומלוטשה בכל חלקיה ופּרטיה.

הספּור הזה עשה בעתו רושם גדול על הצעירים ויהי להם למופת.  גם המבקרים היותר מצוינים שבאשכנז, גם אלה שהיו משתדלים להמעיט את ערך כשרונו של יעקובובסקי, הביעו את השתוממותם להספּור הזה ויכנוהו בשם יצירה כבירה ומקורית, ויראו בה התחלת תקופה חדשה באמנות-האשכנזית.  אולם אני מודה ומתודה, כי אנכי לא יכולתי להתפּעל מ"הלוקי" במדה שהתפּעלו ממנו המבקרים שבגרמניה.  עולם האגדה של האשכנזים זר לרוחי ואיננו עושה עלי כל רושם.  אם אדייק בלשוני, אָז יהיה עלי להגיד, כי העולם הזה המלא אלילים נכרים מטיל עלי אימה, שאיננה נקיה מגועל נפש.  על כן לא יכולתי להתענג על הפּרטים, שהם סמלים בידי המספּר, באותה מדה שהתענגו עליהם הקוראים שהעולם הזה חי בלבם.  למרות כל אלה נהניתי הרבה גם מאותו המעט שיכלתי לקלוט.  האליל לוקי היה בעיני כסמל השכל המבקר והמנקר, כהגשמת הכרת-הדעת, והאליל באלדיר כסמל הרגש הטהור, כסמל הטוב והיופי בבחינת "בלי-יודעים".  בקצור:  לוקי סמל – הערמומיות וההתחכמות, באלדיר – הסקירה הפּנימית, התגלות הרוח.

וכשאנכי מסתכל היטב במהלך הספּור מתברר הדבר לפני, כי המשורר איננו רואה, כפי שיש לשער מהסקירה הראשונה, את לוקי ובאלדיר כשני יסודות-עולם המתנגדים וצוררים זה לזה.  לוקי ובאלדיר המה רק צורות שונות של האחדות אשר בטבע.  תורת-האחדות (מאָניזמוס) היא היסוד הראשי אשר עליו נבנה הספּור "לוקי", ומעלתו העקרית של הספּור הזה, כי בו השיג המספּר את ההתמזגות האמנותית של האגדות העתיקות ע"ד מלחמת האלילים עם הרגשות, המחשבות והדעות, הגעגועים והשאיפות של בן דורנו.

רבות יעמלו הסופרים הבאים אשר יכתבו את תולדות הספרות-האשכנזית לבקש פּתרונים להחזיון המוזר, כי המספּר הראשון, אשר נסה את כחו לברוא עולם-מלא מהאגדות העתיקות של העם האשכנזי, לשוות עליהן הוד והדר וגם לפחת בהן רוח חיים, – היה דוקא יהודי, יהודי שנלחם על כבוד עמו ויהדותו עד יום מותו.

ועוד יותר נפלא הוא הדבר, כי המשורר מתאר את מצב רוחו בשעה שכתב את ספּורו "לוקי", המלא אלילי עם נכר, בדברים כאלה:  "דאָס גאנצע שאַפפען וואר איין איינציגער רויש (Rausch) אונד ניע וואר איך אין זאָלכער ריינגעשטימטער שעהנהייט".

אכן חידת החידות היא נפש היוצר.

בשנת 1899 הוציא יעקובובסקי לאור את החלק הרביעי משיריו, אשר קראם בשם Leuchtende Tage.  קובץ-השירים הזה העמידהו בשורה הראשונה של המשוררים הליריים המודרניים היותר מצוינים.  בשירים האלה, שכתב אותם מעט מעט משנת 1896 עד 1899, הננו רואים, כי הנער-החולם, הפּיטן-הצעיר שהיה מושיט בהצנע את קרני-המשוש הנפשיות לכל עבר, ושהיה נרתע להשיבן ולכווצן אליו פּצועות וגרויות, – כי החוזה הזה היה הפּעם לאיש חזק וחפשי, העומד איתן בעצם סערת החיים, והוא מקבל וקולט אל קרבו בצמאון נורא את כל רשמיהם.

בקראנו את קבץ-השירים "לייכטענדע טאַגע" הננו רואים את המשורר מטפס ועולה, עולה ויורד בסולם-הרגשות האנושיות ממדרגה הצהלה העליזה של בן-הטבע עד מדרגת היגון האלם של הפלוסוף החושב ומרגיש כבן-דורנו במובנו העליון.  כל אשר עבר על המשורר היה לחלק מנפשו וחייו.  הוא יודע את האהבה בכל תענוגיה, את האיבה בכל בלהותיה, את השמחה בכל צבעיה הבהירים ואת התוגה העמוקה בכל גוניה וחצי-גוניה הכהים.  המשורר קלט אל קרבו את חיי עיר-הבירה, את טפוסיה ובריאותיה, את שאלות הקולטורה וחזיונות החברה בכל מראותיה, את חיי הסטודנטים העליזים ואת חיי האמנים העניים.  הכל ספג אל קרבו, וכל מה שספג התלבש בקרבו בצורות חיות והתרקם בכל קסמי השירה הרכה.  אוניברסליות רחבה כזו הננו מוצאים בקרב המשוררים רק במקרים רחוקים, ובקרב המשוררים הצעירים כמעט אין דוגמתה.  אבל לא רק רגשותיו של יעקובובסקי, כי אם גם רעיונותיו הם אוניברסליים.  מדה זו, האוניברסליות, היא היא המציינת את תכונתם-הרוחנית המיוחדה של הסופרים היהודים, מבני הדור השני לבעלי-הזכוי, במערבא.  אנכי מדבר פּה על המעולים והמצוינים שבהם.  באמת אינם לא אשכנזים, לא צרפתים ולא אנגלים גמורים, כמו שהמה מתאמרים, כי אם יהודים שקלטו אל קרבם חלק גדול מהקולטורה המערבית בכלל.  לבם פּתוח ומחשבתם ערה לכל רוח המנשבת במערב.

בקובץ שיריו "אויס טאַג אונד טרוים" הראה את כשרונו המיוחד להרים את המאורע שבחיי הפּרט למדרגת חיי הכלל ולראות בגורלו של האדם היחידי את גורלה של האנושות.  המשורר רואה בכל מעשה מוגבל במקום ובזמן את הקשר הפּנימי שבינו ובין האידיות המניעות את גלגל העולם.  בהעובר והחולף הוא רואה את הנצחיות.  ועם כל העומק הזה אשר בשיריו כמה פּשיטות ובהירות יש בהם.  ומה נאוה ובריאה צורתם.  יעקובובסקי הוא משורר מודרני, במיטב מובן המלה הזאת, על פּי מהלך מחשבותיו, ע"פּ אופן הרגשתו והתיחסותו אל העולם החיצוני ואל עולמו הפּנימי וע"פּ סגנונו ודרכי מבטאיו.  הוא איננו מעקם את המבטאים, איננו מסרס את הניבים ואינו רודף אחרי מלים משונות וצרופים זרים כמו שעושים הרבה מהמודרנים, וביחוד הסמלנים (סימבוליסטים).  בשיריו של יעקובובסקי לא תמצאו חרוזים מקוטעים, קלוטים ומעוכים, יען כי רגשותיו ורעיונותיו יוצרים תמיד את המלים והחרוזים הדרושים והמתאימים להם, באין אונס.  יעקובובסקי הוא משורר מודרני דק מן הדק, בכל זאת לא כתב, כמו שעושים רבים מחבריו, מעולם את שיריו רק בעד יחידי סגולה, בעד עדה קטנה של בעלי-חושים מיוחדים, בעד "המועטים" שבדור, כי אם בעד כל העם, כלומר בעד כל איש אשר לב בקרבו ומוח בקדקדו.

על ידי מלים פּשוטות ומצויות הוא מביע את צער-הפרידה מאהובתו:

Um Eine, die mich so mutlos gemacht,

Um die ich mich sorge Tag und Nacht,

Um Eine, die meine Bahn verwirrt,

Um Eine, die niemals kommen wird,

Die Niemals

Die Nie

Nie

בקראנו שיר זה הננו חשים כי הצער הזה הולך ומתנדף, הולך ואפס ומתהפּך ליגון חרישי.  השיר הזה מעיד עד היכן פּשוטים ומעטים הם האמצעים, אשר המשורר-האמן משתמש בהם להביע על ידם את צערו הפּנימי. –

בשנות חייו האחרונות עבד יעקובובסקי הרבה להכשרת ההמון האשכנזי לקבל את השפּעת גדולי משורריו.  הוא יסד חברה-ספרותית, שהוציאָה לאור את השירים הליריים של טובי משוררי-ההוה באשכנז בחוברות שקצבה מחירן רק עשרה פּפניג, למען יתפּשטו במספּר רב בקרב העם.

עד יום מותו השתדל המשורר היהודי להספּיק אמנות נקיה להעם האשכנזי ולבנות גשר בין ההמון ומשורריו.  פּעולתו היתה פּיוטית-חברתית.  ובזה נקם כ"דיאב" שלו את נקמת נדיבי-הרוח מהאשכנזים, אשר לא הכירוהו כראוי לא בחייו ולא אחרי מותו.

*  *  *

בשנות חייו האחרונות היה לודוויג יעקובובסקי העורך של הירחון להאמנות המודרנית "געזעללשאַפט" ויעמוד בראש התנועה של הספרות האשכנזית-הצעירה.  הוא היה אחד המבקרים היותר יפים והיותר מצוינים בין כל המבקרים של בית-המדרש החדש, ובתור מבקר היתה תכונתו היהודית נכרת בו הרבה יותר מאשר בתור מספּר ומשורר.  מאמרו האחרון אשר כתב ב"געזעללשאַפט" (שנדפּס ימים אחדים לפני מותו), היתה תשובה חדה ונמרצה להמבקר האשכנזי אדולף בארטעלס, אשר האשימהו כי מכניס הוא את יסודות-היהדות לתוך מאמרי-הבקרת שלו.  המשורר המנוח הודה בדבר זה וירם על נס את יהדותו.  מאמרו זה היה כעין ודוי-ספרותי.  כל שורה ושורה מעידה כי המשורר שב לעמו בתשובה שלמה, וכי הוא מתגאה ביהדותו על אפם וחמתם של רודפיה ושונאיה.  בראשית ימי עבודתו הספרותית היה יעקובובסקי מזכיר להחברה-היהודית הלוחמת בהאנטישמיות באשכנז ויהי העורך של כלי-מבטאה הספרותי, ובימים ההם כתב מאמרים גם בה"אללג. צייטונג דעס יודענטהומס" ע"ד ספרות ישראל וקורותיו, שיש להם ערך ידוע גם כיום.  אולם בעצם סערת מלחמתו בעד האמנות-החדשה כמעט פּירש מהיהדות, ורק חדשים אחדים לפני מותו (הוא מת בי"ב כסלו תרס"א) התגברה בו התשוקה ללחום באמץ-לב בעד עמו וקניניו הרוחניים.  היהודי שהיה נרדם בקרב המשורר שמונה שנים, התעורר בו לחיים חדשים, אלו היה יעקובובסקי מאריך ימים, כי אָז מי יודע אם לא היה עומד במשך הזמן בשורה הראשונה בין הלוחמים את מלחמת תחית האומה העברית. –

 

ברלין, עשרים וחמשה בחודש מאי, שנת 1902.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] מי שגמר את חק למודו בתורת-המשפטים ועוד לא היה לאחד הטוענים בבית-המשפט העומד ברשות עצמו, יקרא באשכנז בשם Referendar.