_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מוריס מטרלינק

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

אתמול היה מטרלינק המשורר רק הפילוסוף של יחידים בודדים, אתמול היה חביב רק על עדה קטנה; היום הוא גיבור־הבמה, שקספּיר הבלגי, היום הוא מפורסם בקרב הקהל הגדול.  ומחר, — הוא יודע? גיבורי־הבמה עולים ויורדים, שִׁמְשָׁם זורחת מהרה ושוקעת עוד יותר מהר.  הטעם הספרותי בימינו הוא יליד הרגע והפּרסום בזמננו הוא מין קיקיון וצל עובר. — — —

בעת אשר נגלָה מטרלינק על במת־הספרות החזיונית, היתה הספרות עדיין שקועה ב״טבעיוּת״ [נאטוראַליזם].  היא היתה טרודה בהעלאת גירה של המציאות המכוערה.  אז, בסוף שנות השמונים של המאה שעברה, נתרשם [נִסְתַמֵן] לראשונה הטיפוס החדש של השואפים אל ערפילי הנסתר, של המתגעגעים על הנעלם והסודיוּת שבמעמקי החיים הגלויים.  ואז ביטא מטרלינק את ״המלה החדשה״, אז הביא לרצוּצֵי־המציאות את ה״גאולה״, אשר כה חיכו אליה.  מטרלינק החוזה לקח את יצוריו לא מן המציאות הבלתי־אמצעית, לא מקרב החיים כמו שהם, כי אם ארָגם מקוּרי־דמיונו.  הוא לא ביקש בחזיונותיו פּתרונים לחידות החיים, כי אם הוסיף חידות על חידות.  במקום האור המלאכותי של הסופרים הטבעיים, אשר האירו רק את יבוֹשת החיים, רק את עניוּתה של המציאות ודלוּתו של היֵש, הגיה הוא, מטרלינק, על חזיונותיו אור מיוחד במינו.  ובאור הדמדום הזה ניתנה למציאות ולחיים דמות בלתי ברורה ומסומָנה, וכל המעשים והאנשים כוסו בצעיף הפּיוט, הקסם והדמיון.  במקום אנשים חיים ומעשים ממשיים הביא מטרלינק אל הבמה צללים ותנועות של חולמים, הנראים מבעד לערפל מטושטש.  על כיסא ההגיון הקר הושיב את ההרגשה, ההרגשה־הקודמת, ובמקום החושיוּת הִשליט את הנפש.  הוא תבע את עלבונה של הנפש הרכה והדקה מידי החיים הגופניים הגסים.  במקום הערמומיות ועקיפי השכל המתחכם הִשליט אה התוֹם והטוהר.  מטרלינק ברא בחזיונותיו אנשים־ילדים, שחייהם מונהגים ומושפּעים מן ההרגשות הנעלמות, מן הנטיות הפּנימיות והמסותרות.  כמובן, לא יהיה מטרלינק, ביחוד כמו זה שהיה בתקופתו הספרותית הראשונה, לעולם נביאם ומשוררם של האנשים, אשר החוש־הציבורי, הרגש החברתי וההכרה הברורה והצלולה מפותחים ומבושלים בהם כלצרכם; אבל הוא היה נביאם ומתוּרמָנם של בעלי ההרגשה ועיפי ההגיון.  אנשי־הדמדום המה הנוֹהים והנגררים אחריו.  לא החיים המציאותיים, לא המעשים הגמורים ולא ההרגשות הברורות— לא הם מעסיקים את מטרלינק וממלאים את חזיונותיו, אלא היחסים האנושיים והמאורעות הנפשיים בהתחלת התהוותם והתקדמותם, במעמדם הערפִּילי.  החוזה חודר אל התוהו־ובוהו שבנפש, אשר משם נובעים התאווה, החפצים והגעגועים של האדם.  הוא אינו מתאר את אלה האחרונים כגמורים, אלא הוא מתארם כמו שהם בנקודת צמיחתם הראשונה.  מטרלינק אינו מתאר את רגשות האהבה, הקנאָה והפּחד באותו המעמד, שבו הם כבר גלויים על ידי פּעולתם בחיים הממשיים, על ידי צורתם המרוּשַׁמָה פּחות או יותר ברור.  הוא מתאר רק את השורשים והגרעינים המסתתרים בחַבּוֹאי נפש האדם, אותם הגרעינים, שמהם צומחות ההרגשות הנזכרות, שעוד לא חדרו אל ההכרה והתודעה.  מטרלינק אינו שואב את החומר לחזיונותיו מבֹאֵר חיי־יום־יום, מן היֵשוּת הממשית; הוא נוקב ויורד עד קִצִבֵּי הנפש הנסתרים, אשר שם יצמחו החיים המוחשיים, הוא חופר כחוֹלֶד במחילות רוח האדם, והוא שואף כתייר לאותן גלילות הנפש, שעוד לא נתגלו על ידי החוזים העוברים בדרכים כבושות.  ואין כל פּלא, אם הוא מוסר לנו את האוצרות, שהוא מוצא, באופן מיוחד לו.

עד תקופת יצירתו החדשה, כלומר עד חזיונו האחרון Monna Vanna, היו כל חזיונותיו מושפּעים מפּחד המוות.  יצוריהם מרגישים את צל המוות העובר על פּניהם עוד בטרם יבוא, עוד בהיותם בריאים ושלמים.  אולם אין אחד מהם עושה דבר, אין אחד מהם נוקף באצבע כדי להנצל, כדי להמלט מן המוות האורב להם.  הם רק מחכים לקראתו מלאֵי פּחד נסתר.

בדוֹר, שבו אָפס כוח־המעשה החופשי והחיים הולכים ומתרוקנים מתוֹכנם הפּנימי, בדור, שבו מציבים להם בני האדם מטרות קרובות ומעלימים עיניהם מן התכלית הרחוקה, בדור, שבו מתרפס האדם לפני קומץ העובדות היבשות ונכנע לפני צרור הנסיונות הדלים, בדור, שבו גרשה הזכוכית־המַגדלת את הראִי־הפּנימית ואת התכלית המאירה של החוֹזה — בדור כזה צריך היה העולם למשורר־הנסתר, למשורר היִראָה והפּחד מפּני המוות.  והוא גם בא בדמוּת מטרלינק.

מטרלינק אומר בהקדמתו לקובץ חזיונותיו:  ״צל המוות חולף על כל הנפשות העושות בחזיונותי אלה.  חידת החיים יכולה להפתר רק על ידי חידת אפיסוּתם.  והמוות הוא כוח עיור אשר לא יידע חמלה.  בשויון נפש הוא קוצר במַגלו על פּי רוב דוקא את היותר צעירים ואת הפּחות אומללים, יען כי כוח־המעשה גדול בהם מבּיָתר האנשים״.  יִואת המוות מתגברת רק בדור היָרֵא את החיים.  את האיש, שהוא בריא ברוחו ואוהב את החיים, מעורר זכרון המוות לעבודה יותר נמרצה, יען כי ״היום קצר והמלאכה מרובה״.  האיש, היודע ומכיר את חובותיו לחיים, לבני דורו ולדורות הבאים אחריו, האיש, שאינו מאַבּד ימיו ושנותיו בבטלה, אין שעתו ודעתו פּנויות לפחד מפּני המוות. יראת־המוות מעידה על חלישות וזיקנה בִּטֵלה וריקה.  ניצשה אומר:  ״האיש, אשר השלים חוק חייו הפוריים, אשר פיּזר את כוחו ומוחו על מעשים ומחשבות מועילים ומַפרים ולא איבד מהם אף רסיס אחד לבטלה — איש כזה לועג למוות האורב לו, כמו שילעג האיש לגנב האורב לאון־הברזל שלו אחרי אשר כבר הריק את כל אוצרותיו, ולא נשארו בו בלתי אם הקירות הריקים.״ — — —

יצורי שני החזיונות של מטרלינק הצעיר (כבן כ״ה היה בעת אשר כתבם), כרוב יצורי חזיונותיו המאוחרים, הם ככדור המשחק בידי הכוחות הנעלמים.  פּתאום הם באים אלינו.  ואנחנו מכירים אותם רק אחרי אשר כבר עבר המועד.  כי כולנו עיוורים ועינינו טַחו מִראוֹת את הכוח הנורא הצועד לקראתנו בצעדי ענק.  אָנו יכולים רק להרגיש את הכוח־המכריע הזה.  ונפלא הדבר, כי במַתנת ההרגשה הזאת חוננו לא החזקים, לא החכמים, כי אם הילדים והזקנים, העיוורים האומללים והנשים הצעירות הפּחדניות.

 

הניגוד הזה של הנפשות השונות, שאינן משיגות זו את זו, הוא הגרעין הפּנימי של חזיונות מטרלינק.  עצמיותו המיוחדת בתור משורר־חוזה היא זו, שהוא מתאר נפשות חולות, לקויות ופגומות, ואותן הוא יודע להלביש פּיוט אגדיי.  בחיבה יתירה הוא מתאר את פּגישת האנשים, שאין בהם כשרון־החיים, עם החיים הממשיים ועם האנשים הממשיים.

ובדורנו, דור הדבּרנוּת, דור הנִגלה והחיצוניוּת, צריך היה מטרלינק, פילוסוף־השתיקה, הפילוסוף של הנסתר והכוחות־העיוורים, משורר הפּנימיוּת וסניגורה של הנפש האצילית, — מטרלינק זה היה צריך למצוא לו מעריצים נלהבים בין דקי ההרגשה, שכבר שָׂבעה נפשם מלים מצלצלות וכבר קָצָה רוחם בחלק הנגלה של המציאות וביֵש המכוער.

ודקי־הרגשה כאלה מצא מטרלינק בקרב כל העמים ובקרב כל הארצות. — — —

*

מוריס מטרלינק בתור פילוסוף הוא חזיון מיוחד במינו.  בעצמו של דבר לא פילוסוף הוא במובן המקובל, אלא — חכם־החיים.  שיטה פילוסופית נבנית על יסודות והנחות, הגדרות וכללים.  בפילוסופיה של מטרלינק אין מקום לכל אלה.  מטרלינק אינו עומד ביחס ישר אל הפילוסופים הקודמים לפניו באיזו ארץ שתהיה.  הפילוסופיה שלו אינה שאוּבה מספרים; היא נובעת מן הלב ומן ההסתכלות הפּנימית. — — הפילוסופיה שלו לא נבואָה בשביל הקַתדרא ולא באָה לשנות או להרוס את הערכים והעולמות הישנים,

וגם אין ברצונה לברוא עולמות חדשים; היא רוצה רק להשיב לנו את עולמנו אָנו.  הפילוסופיה של מטרלינק היא מין אָמנות־החיים, חכמת־ההויה, שירת־הנפש, שהתרוממה והזדככה לפילוסופיה.  באחד מציריה היא נפגשת עם הפילוסופיה־הפּיוטית של ניצשה — אף כי יש להניח, כי מטרלינק לא קרא ולא ידע את ספריו של זה האחרון, —  ובאחד מציריה היא נוגעת בהשקפותיהם של חכמי ישראל על החיים, שגם אותם לא ידע.  שפתו של מטרלינק בחזיונותיו הדרמתיים פּשוטה וענייה, היא דומה כמעט לשפת הילדים.  לא כן בספריו הפִּרוֹזִיים.  באלה האחרונים שפתו עשירה, ומלאה היא שפעת ציורים ותמונות, עד כי לפעמים קרובות מרובים ועצומים המלים והמִבְטָאים מן התוכן, שסוף סוף אינו אלא רק מרומז בהם; הקליפּה חונקת לפעמים את הגרעין הצפון בה.  סדר הגיוני ודיסציפּלינה פילוסופית לא תמצאו בספריו.  הרעיונות שבהם בודדים וקטועים הם.  עד כי מסקירה ראשונה נראה, כאלו רק במקרה חרזה אותם יד הדמיון על חוט הפּיוט.  אולם המתבונן ימצא בהם את האישיוּת הספרותית של מחוללם.  קפיצות ודילוגים תמצאו אָמנם בכל ספריו הפילוסופיים, אבל מעֵין המבקר לא תיעלם גם אחדותם הפּנימית:  הכל נובע בהם מנפש אחת שלימה, שֶׁזָר לה ההגיון היבש.  ספרי הפילוסופיה של מטרלינק — אם הורשה לקרוא אותם בשם זה, — אינם מעשירים את אוצר מושגינו הדקים ואת אוצר מִבְטָאֵינו המלאכותיים, אלא מעמיקים את מהות חיינו ומרחיבים את גבולותיהם.  הפילוסופיה של מטרלינק נותנת לא כלי־נשק חדש לשכלנו ועוז להגיוננו, אלא כוח ועצמה להויתנו הפּנימית.  הפילוסופיה שלו נותנת קרני־מישוש יותר דקות ויותר מרגישות לאישיותנו, והיא מלמדת אותנו להגדיל, להעמיק ולהרחיב את יחסינו אל העולם ומלואו.  מטרלינק מלמד אותנו להרגיש את כל התהומות שבחיינו, גם בחיינו היותר מצויים, להרגיש את הקודש, המרום והנשגב, שיש גם בשעות החולין, את הגַדלוּת, ההוד והתפארת, שיש גם בעניינים הקטנים והזעירים של יום יום.  הוא מלמד אותנו להרגיש את כל האושר הצפון בכל קו־שמש, בכל ירק־דשא ובכל בת־צחוק תמימה, ואפילו את השירה והרוממות של השתיקה. — — —         

״החכמה״ בשפת מטרלינק אינה לא סכום של ידיעות ולא איזו פילוסופיה מופשטה; ״החכמה היא רעבון הנפש ואינה פּרי־השכל״.  ״ובאותה מידה שחכמתנו הולכת וגדולה, בה במידה אנו ניצלים ממזלנו העיוור״. — —  ״חכם הוא לא האיש הרואה, אלא אותו האיש, שהוא מַרחיק לראות ומַרבּה לאהוב את הבריות.  אולם לראות מבלי לאהוֹב הוא כמו להסתכל באישון החושך של הלילה.״  אָמנם כל המוסיף חכמה כזו הוא גם מוסיף צער עולמים, כי ״באותה מידה, שאָנו מתעמקים לרדת מעל מדרגות החיים לתהומותיהם, אָנו יורדים ונוֹקבים עד לסִתרֵיהם של המון צרות ורפיונות.  אנחנו רואים אז המון נפשות נענות בלי כל שאיפה ובלי חיים אמיתיים, מפּני שהן מביטות על עצמן כעל יתירוֹת, מפּני שהן מאמינות כי שום איש לא הכירן ולא ראָן וכי אין בהן אף דבר אחד, שראוי הוא להיות אָהוב וחביב על אחרים.״  אבל אחרת לא יוּכל היוֹת/   החכם סובל הרבה יָתר מכל האָדם, יען כי יותר שלם הוא.  ״לא להתעלם ולהנצל מן המכאוב מבקש החכם, אלא להמנע מן היאוש ומן כל אותם הכבלים, שהמכאוב גורר אחריו.״  האושר והאָסון של האָדם מונחים רק במושגיו וציוריו הדמיוניים.  האושר והאָסון גדולים או קטנים הם, חזקים או רפים, הכל לפי אשר יחשוב אותם האָדם בעצמו.  תמצית השקפתו של מטרלינק בזה מבוטאָה היטב בפתגמם של חכמינו בשנות־הביניים: ״הכסיל כורע תחת האָסון והחכם רוכב על אסונו״. — —  מטרלינק מטיף לאהבת־הבריות, ואהבה זו אינה אותה האהבה הדמיונית והחולנית של הקתוֹליוּת, אלא אהבה פּוֹריָה, אהבה של אנשים חזקים, המרוממת את נפשו של האוהב והאָהוב גם יחד.  ״ואָהבת לרעך כמוך!״ — אבל מי שאינו אוהב את נפשו־הוא, מי שאינו מבריאָהּ ומעמיקהּ, גם אהבתו לאחרים אינה שוה כלום.  אין אָנו צריכים לשכוח, שאותה הנפש, הנותנת הרבה, לא תמיד היא גם הגדולה.  נפש חזקה וגדולה לוקחת בלי־הפוגות גם מן הנפשות היותר דלות, ונפש חלשה וענייה נותנת תמיד גם ליותר עשירות; אבל אופן נתינתה של זאת האחרונה מחליש ומרפּה.  ואילו בא אלהים אִתָנו חשבון, א*ז אולי היינו רואים, שיש לקיחה שהיא נתינה ויש נתינה שהיא לקיחה.  יש נפש בינונית, שהיא מתחילה, לפעמים, לצמוח ולגדול דוקא מאותו היום, שבו נפגשה בנפש גדולה, אשר כבר שָׁאבה ודָלתה את כל מַעינותיה המִסְכנים עד היסוד.  צריכים אנחנו להודות, כי חובת־החובות היא לא לבכות עם הבוכים ולסבול עם הסובלים:  דמעות, יסורים ופצעים מביאים לנו מַרפא רק אָז, אם הם אינם מחלישים וממעיטים את כוח־חיינו.  אַל נא נשכח, שהתכלית האחרונה של כל שאיפותינו ותקותנו היא — להיות שומרם־עיוורים של החיים.  ורק זאת היא הוַדאיוּת היחידה, רק זה הוא הציר המוצק של המוסר האנושי.  נתנו לנו את החיים; אין אנחנו יודעים מדוע ולאיזו תכלית; אבל דבר אחר ברור בעינעו, שלא נתנו לנו את החיים כדי להחלישם או לאַבדם.— —

המוסר האמיתי צריך לנבוע מאהבה אמיתית, מאהבה־מדעת.  האהבה לכל הנברָא־בצלם, לכל נפש חיה, היא נדיבותה היותר גדולה של הנפש האוהבת.  אבל אין אני יכול לרומם את נפשם של אחרים, אם לא רוממתי את נפשי־אני; אין אני יכול לחוש את גדלותם של אחרים, אם אין אני מרגיש אותה הגַדלוּת בקרב נפשי־אני.  באותה מידה, שאָנוכי מתרומם, גם אתם מתרוממים אתי.  אולם אם כדי לאהוב אתכם אני מקצץ את כנפי אתבתי, יען כי אין כנפיים לאהבתכם־אתם, אז רק יהיה מספּר הדמעות והאנחות בעמק־הבָּכא כפליים, אבל האהבה לא תתקרב על ידי זה אל מרוֹם פּסגתה אַף פּסיעה אחת.  ואהבתנו לבריות צריכה להתרומם תמיד אל אותה הנקודה־העליונה, שיש בידינו להגיע אליה.  אַל לנו לאהוב מתוך חמלה, אם אָנו יכולים לאהוב מתוך אהבה; אַל לנו לסלוח מתוך טוב־לב, אם אנחנו יכולים לסלוח מתוך משפּט וצדק; אַל לנו להסתפּק בתנחומים, מקום שאנו יכולים לכבד.  חובתנו היא להרים תמיד את ערכה של אהבתנו לבריות.  כוס אחת של אהבה כזאת, שאנחנו שותים במרוֹם הרים, ערבה יותר גדול ממאה כוסות שאוּבות מן הבאֵרות הנשבָּרים של האהבה המצויה בעמק. — — —

תכליתה של החכמה היא להרבות את אושר־החיים.  ״להיות חכם, — אומר מטרלינק, — הוא, קודם כל, ללמוד את האָמנות להיות מאושר בחיים, ויחד עם זה להשיג, שהאושר כשהוא לעצמו אין ערכו חשוב וגדולכל כך.״ — —   יש הבדל רב ועמוק בין ניצשה ובין מטרלינק, המדבר לכאורה בסגנונו של הראשון.  ניצשה מביט על ההמון כעל העתקות מטושטשות של האנשים הגדולים, כעל מיפגע ושָׂטן לגאונים או כעל כלי־מלאכה בידי בחירי המין האנושי.  ובדבּרו את דבריו אלה הוא קורא בנוגע לבני ההמון:  ״חוֹלה זִי דָי טַייפֶל אוּנד דִי סטאטיסטיק!״  [יִקָחוּם השֵׁד והסטאטיסטיקה!״] ;אולם מטרלינק מכיר ומודה בכוחו ובהשפעתו של ההמון על הגאון, והוא אומר:  ״כל רעיון לא יתלקח על ראש הפּסגה, אם לא ישיגו הרעיונות הפּשוטים שבעמק גובה ידוע.״ מטרלינק דורש, קודם כל, צדק ומשפּט בנוגע לכל בני האָדם, ואינו מקפּח את ערכם ואנושיותם אפילו של הבינונים ושל ההמון הגדול.  מפּלתו של נאַפּוליאון, זה התערוֹבת של לא־אָדם ואָדם־העליון, היא כהכרחית בעיני מטרלינק, יען כי המלך לא נכנע לפני הצדק והמשפט.

בספרו ״המסתורין של הצדק״ שנדפּס בשנת 1901, אומר מטרלינק ברמז למשפּט־דרייפוס: ״מתפּלצים מקצה הארץ ועד קצה, אם העווּ בשגגה את משפּטו של איש אחד, אבל אָנו מביטים במנוחה על אותה השגגה, החורצת את משפטם של שלושה־רבעים מאחינו לחיי מחסור ועוני ואָנו זוקפים אותה על חשבונו של איזה כוח טמיר ורחוק מאִתנו.״       

ברלין, בחודש חשון, תרס״ג.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה