_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מֵעַל שֻׁלְחַן קְרִיאָתִי

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

("פּרצופים", מאת דוד פרישמאַן)

 

בימים אלה קראתי את הספר "פרצופים" מאת דוד פרישמן ועשיתי את הציונים הבאים:

הספר "פרצופים" של פרישמאַן נתן לי את ההזדמנות להתבונן מקרוב אל "מלאכתו" של הסופר בשבתו על האבנים.  נגלה לי: אם נפלה מלה בפי עטו של פרישמן, והמלה מצאה חן בעיניו, אז יחזיק בה ולא ירפה ממנה.

בשתי השורות הראשונות של הספר הנזכר (הוצאת "ספרות"), בתוך ציור פרצופו של הדר. שלמה רובּין, מצאתי את התואר "צנוע" שלש פעמים במשפט אחד: "... ברחוב צנועה ועזובה, מת צנוע ועזוב מאדם, סופר גדול ופורה(?), חוקר צנוע"... הרחוב היא צנועה, המת צנוע והחוקר היה צנוע.  כמה עניות הבטוי וכמה חוורון הצבע!

עוד דוגמאות אחדות:

"וידיעות היו לו לאדם זה, וספרים קרא אדם זה, וכח הזכרון היה לו לאדם זה" (שם, צד 4);  "הקו היסודי שבספרו הוא האמת, אמת לכשעצמה, מין אמת עד כדי פנטיזמוס" (שם, צד 7), – הרי לך שלש פעמים אמת בשורה אחת!  ולב להם ורגש להם, ומחשבה להם ושמחה להם ומכאוב, ומלחמות להם בקרב לבם, ושנות טובות להם" (שם, צד 43), – שש פעמים המלה "להם" בשורה אחת. "ככל  ספר וספר שקראתי מספריו. הספר האחרון, שקראתי אז מספריו, היה הספר" (שם, צד 5), – הרי לך שש פעמים המלה "ספר" בשורה אחת!  "ובכל זאת קראתי דף אחרי דף, דף אחרי דף" (שם, צד 9). "הנה זה נחרב... והנה זה גם עולם... הנה זה מתה.... והנה זה מניח....הנה זה גוסס... והנה הוא מניח... הנה זה יש לו אהבה... והנה אין זו אהבה כלל.  הנה זה יש לו פואיזיה, והנה אין זו פואיזיה כלל.  הנה זה בא לו..." (שם, צד 9), - י"א פעמים "הנה" בשורות אחדות.

ופרישמן עוד מתהדר ומתגנדר בהרגלו הנוסחאי הזה: לחזור אחרי מלה אחת או אחרי ניב אחד עד כדי שלשים או ארבעים פעם על דף אחד.  הסופר האמור מוצא בזה חן הלשון ויופי הסגנון.  אמנם אין חולקים על דבר שבטעם המסור לחיך, אולם טעמי הספרותי אני אינו סובל לעיסת מלים והעלאת גרה של ניבים במדה גדולה כזאת.  אני רואה בזה גמגום סגנוני של כבד-עט.  המצוינים שבבעלי הסגנון נזהרים לחזור על מלה אחת אפילו רק פעמים אחדות על שטח של דף שלם.

פרישמן הוא בעל-גוזמא, מצד בחינת הלשון, במדה משונה.  דוגמאות: "מספר הוא (הדר. רובּין) מלא-רוח[1] ובטוב טעם אלפי מעשיות על-דבר פרץ סמולנסקין" (שם, צד 4);  "בבחינה זו טוב היה גורלו של איש כפרידריך ניטשע אלף אלפי פעמים מגורלו" (של טולסטוי)... אלא שאיש כפרידריך ניטשע היה מזוין באלפי ידיעות שונות ומשונות" (שם, צד 24).  פרישמן מכה באלפיו.  דוגמאות של גוזמאות משונות כאלה, המעידות על חולשת הבטוי וחוסר הטעם הטוב, תמצאו לרוב בספר הנזכר. 

דוד פרישמן מפריז במליצות תפלות וחסרות-טעם והוא חוטא בזה נגד הסגנון המדויק והיפה.  הרי לכם רק דוגמאות אחדות: "כמעט שיגע איש באישון בת עינו זו (בחבת ציון), – והנה לילינבּלום עומד וחרבו שלופה בידו" (פרצופים, צד 10);  "הנה השפּינוזיסטן (דר. רובּין) מכף רגלו ועד קדקדו" (שם, צד 4);  "מכל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו (של לעווינסקי) השתפכה..." (שם, צד 12).

פרישמן מכביר ללא-צורך מלים לועזיות במקום שהעבריות מספיקות כל צרכן ואינן חסרות כלל.  במאמרו על אודות דוד וולפסון הוא משתמש בארבע מלים לועזיות על שטח של שורות אחדות: "צורה אריסטוקרטית";  "אדון להסיטואַציה";  "הרושם של אנרגיה";  "על פני הפוזיציה" (שם, צד 44). 

ועוד דוגמא אחת של שמוש זר ומשונה במלים לועזיות, שמשחיתות את הודה של השפה העברית וגם מעכבות את הקריאה של הקורא הפשוט והמצוי: "יש לנו עתה בעולם זה איזה "פּלוס";  נוספה פּוטנציה אחת על הפּוטנציות;  אנרגיה אחת על האנרגיות" (שם, צד 23).

"כל זה אינו אלא כעין אינטרמיצו טרגי-קומי" (שם, צד 35). אינטרמיצו טרגי-קומי! – כמה יופי בעברית כזו!

פרישמן מרבה להשתמש במלים עבריות שלא כהוראתן האמתית, ולפעמים הפקר הן לו והוא עושה בהן ובצרופיהן וחבוּריהן כאדם העושה בתוך שלו, מבלי כל אחריות בעד הלשון, המסורה לנו מדורי דורות.  כן הוא מרשה לעצמו במקומות רבים להיות תּפלי (בּנלי) יותר מדי.  ולפעמים יבוא אל הקורא בתורת האלפא-ביתא, בפקחיות, שהיא מצויה גם בשוק בזיל-הזול, בהאמינו, כי חכמות יהגה מפיו.

אולם אין אני רוצה להתעכב פה על שגיאות לשונו העברית של פרישמן והתפּתּלות סגנונו היפה והמשונה כאחד.  יחד עם זה אין אני רוצה כלל להכחיד, כי פרישמן הוא, אחרי כל השגיאות והזדונות שבלשונו, בעל סגנון מצוין בספרותנו;  ולולא הרגליו הספרותיים הרעים, היה יכול להיות גם בעל סגנון יפה ומלא חן.

מה שהיה ברצוני להעיר הוא זה: ה"פרצופים" של פרישמן אינם, בעצמו של דבר, פרצופים כלל. בבוא המחבר לתאר את אחד הסופרים או עסקני הכלל, אין הוא מסתכל כלל בנפשו, אין הוא תופס את העצמיות המיוחדה של המתואר ואינו נותן לנו שרטוטים אמתים מצורתו של אותו הסופר או העסקן.  רודף הוא פרישמן אחרי איזה פרט קטן, לפעמים גם בלתי אופיי, או אחרי תנועה והעויה ידועה, לפעמים גם בלתי חשובה כלל, ושוכח ועוזב את אישיותו של ה"פּרצוף".  אם יש לו לפרישמן איזו המצאה ספרותית, איזו מעשיה או בדיחותא יפה, אז הוא מבקש לו "פרצוף" לתלות עליו אחת מאלה או כולן יחד.

במאמרו על אדות הדר. שלמה רובּין מספר פרישמן על אדות עצמו הרבה יתר מאשר על אדות המנוח.  את זאת היינו יכולים עוד לסלוח לפרישמן. לא הוא היחיד בזה.  גם גיאורג בּרנדס, בזיכרונותיו על אדות אנדרסן, מרבה לספר על אדות עצמו.  אולם הדברים, שבּרנדס מספר, תוך כדי ציורו, על אדות עצמו, הם כל-כך יפים, כל-כך נחמדים ומענינים, עד שקובעים הם ברכה לעצמם.

אולם הדברים, שפרישמן מספר על אדות עצמו, והמאורעות שהוא מעלה בזכרונו, תוך כדי ציור ה"פרצוף", אין להם כל חשיבות מיוחדה.

מי שלא ידע פנים-אל-פנים את הדר. רובּין החי, לא ידע מאומה על אודותיו גם אחרי אשר יקרא את אשר כתב עליו פרישמן.  הדר. רובּין היה מספר לפרישמן, לפי עדותו, דברים שונים על אנשים שונים.  אולם זה האחרון לא מסר לנו מאומה מהדברים אשר ספר לו רובּין, למען דעת איזה רשמים נקלטו במוחו ביותר,  למען דעת איך היה מספר,  איך היה מצייר את העובדות ואת הפרצופים, שנשארו חרותים בזכרונו.

פרישמן מעיד על רובּין כדברים האלה: "ישיבה של שעה אחת בחברתו של האיש הזה, בכדי לשמוע לשיחתו, הלא נותנת לאדם ים של ידיעות" (מגוזמאותיו של פרישמן!), – ולא פירש לנו פרישמן, איזו ידיעות היה מקבל השומע את שיחתו של רובּין.

פרישמן מספר לנו על אדות רובין: "מתשעים ימי שני חייו עבד האיש ההוא שמונים שנה", – עוד הפעם גוזמא פרישמנית, או, בכל אופן, לא דייק בלשונו.  האם בהיות רובּין בן עשר כבר החל עבודתו הספרותית?

ידעתי את הדר. שלמה רובּין בשנות מגורו בעיר ווינה, בראשית שנות התשעים של המאה העברה.  הייתי מבקרו לפעמים לא רחוקות בביתו, וגם הוא היה בא אל ביתי ושוהה שעות אחדות בשיחתו על-דבר ספרים וסופרים.  אולם מהדר. רובּין,  שהכרתי אני מקרוב, לא מצאתי בציורו של דוד פרישמן, בספרו "פרצופים" אף שרטוט אחד.

בהתודעי אל הדר. רובּין היה אז כבן שבעים, או פחות מעט מזה.  זה היה בערך כעשר שנה בטרם אשר התודע אליו הסופר פרישמן.  דירתו של הדר. רובּין,  דירה עניה, היתה אז ברובע השני של העיר ווינה, בקרב השכונה של דלת העם, רובם מבני גליציה.  החדרים האחדים והצרים של דירתו היו מלאים ספרים מכל המינים, שהתגוללו בכל הפנות ועל כל הכסאות.  מלבד הספרים מלאו את החדרים גם מטלטלים וסמרטוטים, גם-כן מכל המינים, ביניהם שברי כלים עתיקים: זכר לאמנות.

הרושם הראשון, שעשה עלי המנוח הדר. רובּין,  – והרושם הזה שמור בלבי עד היום, – היה של יהודי תלמיד-חכם, עניו וצנוע, של זקן רצוץ ושבור, שחוח ונדכה.  הוא התאבל אז על שני בניו, שאבדו לו, ונפשו מאנה להתנחם.  רובּין היה שמח ומאושר אם באו אליו לבקרו ואם נכנסו אתו בדברי תורה וחכמה, בעניני ספרות וחקירה.  בשעות כאלה היה רובּין  שוכח את יגונו ואת סבל נפשו.  בשיחתו, ביחוד אם נגע באחד הענינים החביבים עליו (כמו: תולדות ברוך שפינוזה והפילוסופיה שלו), היה מתמלט לפעמים זיק נוער מעיניו הכהות והקמות.

הדר. רובּין היה מתיחס אל כל הענינים, אשר נגע בהם בשיחתו, מנקודות-השקפה שונות.  על כל דבר ודבר היה דן בכובד-ראש, אך בלי יחוסים פנימיים.  את מדת הנצחנות לא ידע בשום דבר וענין.  הוא היה מודה על האמת, מי שאמרה.  אדוק היה בשטתו הפילוסופית של שפינוזה,  אך לא התנגד אם הביאו לו ראיות מפילוסופים אחרים, הקרובים יותר אל השקפת עולמה של היהדות,  ראיות הסותרות ומבטלות את כל בנינו של הפילוסוף מאַמשטרדם.

כאשר יצאה לאור, בשנת תרט"ז, החוברת הראשונה מספרי שפינוזה, בתרגומו העברי ובהסברתו של הדר. רובּין, התעורר עליו החכם שד"ל, על אשר ערב את לבו לפרסם דעות של כפירה ברבים.  שד"ל ראה בשפינוזה את הכופר הגדול ואת האויב המסוכן לעיקרי היהדות.  מלחמתו של שד"ל נגד שפינוזה ונגד רובּין, שהחל לתרגם את ספריו ולהפיץ את דעותיו ברבים, – מלחמתו זאת נמשכה כעשר שנים ומלאה פני מכתבי-עתים שונים בשפות שונות.  על תוכחתו הנמרצה  ועל דבריו החריפים של שד"ל, שהיה מלא רוח קנאות נלהבה, יצא רובּין להשיב בספרו "תשובה נצחת".  רובּין השתדל להוכיח בספרו הנזכר, כאשר עשה בספרו האשכנזי "שפּינאָזאַ אונד מיימאָנידעס" (שזכה בשבילו לשם התואר "דוקטור"), כי שפינוזה שאב את הפילוסופיה שלו ממקורות עברים, ההולכים ונמשכים עד הרמב"ם ועד בכלל.

באותן השנים שהייתי קרוב להדר. רובּין  כבר נתקררה דעתו עליו והודה לכמה וכמה מדבריו של שד"ל מתנגדו, לכמה וכמה מהשקפותיו על היהדות ועיקריה.  למרות אשר הקדיש רובּין יותר מארבעים שנה לספרי שפינוזה והחקירה בהם, למרות אשר שפינוזה היה לו לאדם-המופת בכל הליכותיו ודרכיו בחיים, במעשים ובמדות, – למרות זאת, הנני אומר, היה שומע במנוחה את טענותיהם של המתנגדים היותר קיצוניים להפילוסוף שלו.   בסבלנות מיוחדה ובקרירות רוח מיוחדה היה מאזין גם לדברי המתנגדים לכל הפילוסופיה.  לפעמים היה מתלוצץ בעצמו על הפילוסופיה העתיקה והחדשה, על קורי העכביש של החקירה בדברים שמאחרי הטבע.

פעמים רבות נדמה לי, בדברי עם הדר. רובּין, שבעצם הדבר איננו כרוך אחרי שום שיטה פילוסופית ואיננו מגין על שום דעה. אם נגעתי בשיחתי אתו באחת החקירות של חכמת ישראל, הן בנוגע לתקופת כתבי הקודש והן בנוגע להספרות המאוחרת, היה רובּין מביע על-פה מראי-מקומות מספרים עתיקים וחדשים, מביא דעות, המתנגדות וסותרות זו לזו, מבלי שיכריע ביניהן.  בשום דבר וענין לא היה רובּין "קובע מסמרות".

באותן השנים, שהייתי קרוב להדר. רובּין, היו חייו חיי בודד ונזיר מכל הבלי העולם הזה.  לא ידע קנאה ושנאה לשום איש.  זרים היו לו גם רגשי נקמה, אהבת הנצוח ותאות הכבוד.  הקריאה התדירית בספרי שפינוזה לא עברה עליו בלי רושם נכר בכל מהלך רוחו ובכל  תכונת נפשו. 

הדר. רובּין נחשב בעיני  חכמי ישראל שבווינה, – ביניהם הדר. אהרן יעלינק, הרב משה גידימן, א. ה. ווייס, מאיר איש-שלום, המלומד שמואל מודלינגר, המחבר של "אריסטו" בעברית, ואברהם עפּשטיין, בעל "אלדד הדני", – כמשכיל גליצאי, כמלקט שבלים בודדות בספרויותיהם או כמתרגם ספרים לועזיים לעברית קשה, נלעגה ובלתי מדויקה כלל, מבלי אשר חונן ברוח בקורת ומבלי שידע מה היא חקירה מדעית.  רובּין ידע את השקפתם של חכמי ישראל בווינה עליו, אך לא שם לבו לזה.  אחת היתה לו מה שחושבים עליו אחרים.  הוא לא בקש את קרבתו של שום איש בווינה.  אם לא באו אליו החכמים והסופרים שבווינה לבקרו בביתו, לא סר גם הוא אל ביתם.

רובּין לא היה צריך בשנות זקנתו לעזרתו ולחסדיו של שום איש, ולא היה תלוי בדעת אחרים.  הוא אכל, אם גם במסכנות, מפירותיו של הכסף, אשר צבר בשנות עבודתו בתור מורה בבתי עשירים ידועים (הוא היה מורה גם בבית העשיר יעקב פּוליקוב בטגנרוג, ברוסיה).  הספרים הרבים, שמסרם לדפוס, לא הביאו לו מעולם שום שכר סופרים.  את כל ספריו, אשר הדפיס ב"השחר" של פרץ סמולנסקין, נתן במתנה גמורה להמו"ל. 

שיחתו של רובּין היתה מצויה ושכיחה, בלי שמץ של התפעלות ובלי הברקת שביבי רוח.  וכל מה שהיה מספר, היה מסיח לפי תומו, ונכרים היו דברי אמת.  ובספרו על דבר אחרים, אם היו קרוביו וידידיו או היו אנשים זרים לו לגמרי, לא היה מגזם ומפריז על מדתם של הדברים והמאורעות, שהוא מוסר לבן-שיחתו, לא היה צובע את הפרטים ואינו מבליט את אישיותו עצמו.  א. ה. ווייס, בעל ה"דור דור ודורשיו", כשהיה מספר על אדות חכמי ישראל מבני דורו, שהיה לו עמהם משא ומתן, היה מבטלם כקליפת השום ומותח על דבריהם וספריהם בקורת קשה, לפעמים גם בקורת עמוקה וחריפה מאוד, שרבות היו יכולים ללמוד ממנה.  הדר. א. יעלינק, כשהיה מדבר על חבריו ועל גדולי הדור, היה משתמש באירוניה שנונה,  אולם גם שיחת חולין שלו היתה מלאה חריפות, בקיאות, חידודים, ופניני-מחשבה יקרות.  הדר. רובּין היה מספר ומוסר את הידוע לו על אדות בני-דורו, שהיה קרוב להם, בסגנון יבש ומדויק, מבלי צל של שנאה או קנאה, מבלי פניות ונטיות.

בכתבי, לפני יותר מעשרים שנה, את תולדותיו של פרץ סמולנסקין, נשענתי בכמה דברים, בנוגע להוצאת "השחר" ולתכונתו של עורכו, על ספוריו ועל עדותו של הדר. רובּין.  נוכחתי, כי זה האחרון מוסר כל עובדה ועובדה מחיי אחרים בדיוק ומבלי כל כונה זרה.  זכרונו היה חזק, ביחוד בנוגע לזמנם ומקומם של המאורעות, ואם לא ידע, או לא זכר, איזה דבר בכל פרטיו ובבירור גמור, לא העלים זאת מאזני השומעים.  במקרה כזה היה מבקש לבל יסמכו עליו ועל דבריו.

ראיתי לספר דברים אלה על אודות הדר. רובּין ולרשום פה קוים אחדים מצורתו הרוחנית והמוסרית, כדי למלאות ולתקן את החסר והפגום בציורו של פרישמן, שנתן לנו מקלסתר פני רובּין הרוחניים.

*  *  *

בהציור "משה ליב לילינבּלום" מספר לנו דוד פרישמן עוד הפעם לא על לילינבלום הסופר והאדם, הלוחם הלאומי והציוני, כי-אם על אדות פרישמן  "הילד הצעיר מאד".  בפרצופו הרוחני של מ. ל. לילינבּלום משרטט פרישמן רק קו מובהק אחד, והוא ה"פנטיזם" (הקנאיות) שלו, אולם את דיוקנו בכללו אין אנו רואים.

את הפרצוף של א. ל. לווינסקי הקדיש פרישמן יותר ללווינסקי מאשר לעצמו, אף כי גם בציור זה לא שכח את פרישמן.  גם הפרצוף הזה חוור ועני הוא בצבעים וגוונים, והציור עושה רושם של דבר מעושה, בלי ניצוץ של אמנות ובלי הארה פסיכולוגית.

דוגמא קטנה: "הן היה (לווינסקי) האיש חכם ויודע את העולם, לבעבור ידע תמיד את אשר לפניו".  מה זאת? – לא כרקטריסטיקה, לא ציור, אף לא קו ושרטוט של איזה פרצוף, כי-אם הסכמה של בעל-בית הגון, של חנוני או סוחר על סופר ומשכיל עברי: "הוא היה חכם ויודע את העולם וידע תמיר את אשר לפניו".  תעודה זו, אשר נתן פרישמן ללווינסקי, היא תעודת-עניות לכותב הפרצופים בעצמו.

ידעתי את מי שהיה סטודנט, אחרי כן סוחר וסופר מהתל מיוחד במינו, את א. ל. לווינסקי, ולא מצאתי בציורו של פרישמן אף סימן קל מאותם השרטוטים הבולטים, אשר היו בפרצופו האישית והספרותית של המנוח.

פרצופו של לווינסקי מחכה עדיין לעט צייר אמן.

הפרצוף של הברון "דוד גינצבּורג" אינו אלא שיחה פיליטונית קלה.  ויש להתפלא מדוע קראה בשם "פרצוף". מה נאמר לצייר, הבא לתאר על הבד פני איש והוא נותן לנו רק קוים מסולסלים אחדים, שאין בהם אף צל פני איש, אף סימן של פרצוף?

מה רב הדרך ומה עמוק התהום, אשר בין שיחה ספרותית, לו גם נאה ויפה, ובין ציורו של פרצוף.  והברון המלומד, והיהודי הנלהב דוד גינצבּורג, הלא ראוי היה, כי יקבעו את פרצופו בספרותנו העברית.

בפרצופו של "אליעזר בן-יהודה" אנו מוצאים רק את קו העקשנות המיוחדה לסופרנו זה.  פרישמן מעיד על בן-יהודה, "כי האיש היה "כוח",– ותו לא.  "האיש היה כוח" – הגם זאת עברית?  הגם זאת כרקטריסטיקה של אדם-לוחם כביר ושל סופר המיוחד במינו?  במה היה כחו המיוחד ובמה מצטיינת אישיות זו? – זאת לא הגיד לנו פרישמן.  ובכלל מקפח המחבר את ערכו ומהותו של בן-יהודה.  פטרו במלים שטחיות אחדות.  וגם לזה קרא "פרצוף".

על אדות ליאו טולסטוי הגדול הגיד לנו פרישמן דברים קטנים מאד.

בהפרצוף  "מנדלי מוכר ספרים" מספר הסופר פרישמן דברים רבים  ושונים על אדות העלם דוד פרישמן, ולבסוף הוא אומר, – אני מדייק בלשוני ואומר "אומר"  ולא "מצייר",  – דברים אחדים על אדות מנדלי.  הוא אומר: "כי ראוי היה אדם זה (מנדלי) להיות אחד הציירים היותר גדולים.  אין לך תנועה ואין לך העויה, אין לך פנים ואין לך צורה, שיהיו נסתרים מנגד עיניו.  מצייר הוא את כל פרט ופרט ואינו שוכח אפילו את הזבוב על-גבי חוטמו של המצויר".  מוטב היה, שפרישמן לא היה אומר את הדברים הסתמיים והבּנליים האלה, מאשר אמרם, כי גם באמרם לא הגיד כלום. ובכתבנו את הכרקטריסטיקה של מנדלי, הלא יש להגיד דבר-מה!

הציור "יהודה ליב קנטור" יפה ומענין.  ואם פרישמן מספר גם בציור זה יותר על אדות עצמו מאשר על אדות קנטור, הנה יש לו, במדה ידועה, רשות ספרותית לזה, יען כי הוא, פרישמן, עבד במחיצה אחת עם בעל "היום", ויען כי הדברים כשהם לעצמם יש להם ערך ידוע בנוגע לתולדות ספרות העתונית שלנו.

בפרצופה של "עליזא אורזשקא" אין אנו רואים שום סימן של פרצוף ואף לא קו אחד מתכונתה בתור אדם ובתור סופרת, רק הודיה ושבח ותהלה להאשה המצוינה הזאת: "אנחנו היהודים לא נשכח לעולם את אשר עשתה האשה הזאת בשבילנו".  פרזה זו הוא שונה פעמים.

הציור "דוד וולפסון" הוא היותר טוב והיותר ראוי לשם זה בין כל הפרצופים אשר נתן לנו פרישמן, אך גם ציורו האמור אינו אלא מלאכה בינונית.

 

ניו-יורק, תרע"ו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] תרגום מלת-התואר האשכנזית "גייסטפאָל" לעברית בשם "מלא-רוח" הוא תרגום בלי רוח. – ר.ב.