_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דַּפִּים מְקוּטָעִים

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

ווינא.

15 דצמבר, 1891.

...בהכנסי לבית מדרש המדעים היתה כל מגמתי רק לאסוף חכמה ומדעים לרוב, כי רק על מנת כן באתי הנה, רק לתכלית נלחמתי עם כל המעצורים והמכשולים, ועתה, בעבור שנה, הנה לא לבד שלא העשרתי פה את אוצרי הרוחני, אשר הבאתי מעירי הקטנה כי אם, להיפך, אוצרי זה הולך ומתרוקן, הולך ומתדלדל. זה כחודש ימים החלטתי בקרבי להיות מתמיד ושוקד על למודי ושעורי, חרף כל המניעות, לבלי לכת בטל ולרדוף אחרי פרזות מצלצלות כאשר יעשו רוב חברי פה. אבל כיצד לומדים, אם אין לחם לאכול ואין גחלים להסקה. בהכנסיה הקטנה של התלמידים העברים-הרוסים מושלת עתה הדלות בכפה. אין פרוטה ביד איש מאתנו. אם יקבל אחד כסף מביתו, מיד יתנפלו עליו חבריו כחגבים רעבים, ובשעה הראשונה ינצלוהו, אם ברצונו הטוב או על כרחו, ויעמידוהו "ריק על נחליו". אך אתא בוקר והתלמידים כבר "פשטו בגדוד", הכל רצים ומשכימים. איש לפתחו של חברו, ואמר איש לרעהו: פרוטה לךָ קצין תהיה לנו, מעט תה בידך, מכניס אורח תהיה בקרבנו. ואם "חוטם חדש" יבוא אלינו מרוסיה ולא בידים ריקות הוא בא, אז מיד יקיפוהו תלמידינו וידבקו בו כזבובים בקדרת דבש. הכל יהיו לחבריו, ליועציו ולאוהביו. עוד לא המיר את אבק הדרך מעל נעליו, עוד לא ראה את האוניברסיטה, והנה כל כספו כבר נפל ביד מלוויו אשר יהיו ללויו, ואין ה"חלה" מספקת ל"המוציא". ולמחרת יום בוא וסבב גם "החוטם החדש" על פתחי חבריו "ככהן המחזיר על הגרנות" והתחנן גם הוא לפני חבריו כי ילוו לו חצי או רבע שקל, או ישיבו לו את "הגזלה אשר גזלו ממנו". שנה הולכת ושנה באה, והעולם הקטן הזה כמנהגו נוהג.

יוצאים מן הכלל הזה הם רוב התלמידים העשירים, אשר "פּתם תמיד בסלם" וגם המזג לא יחסר להם. המה לא יתערבו עם שונים ובקהלנו, קהל העניים, לא יחד כבודם. הם עומדים "מחוץ למחנה", מתחבאים ומסתתרים המה תמיר מעינינו. ובראותם כי אחד מחבורת הרעבים הולךְ ומתקרב אליהם, ימהרו לרכוס היטב את כל הכפתורים אשר בבגדיהם. יראים המה, פן יהיו לשלל ולבוז בפי התלמירים "השוחרים לטרף". אולם אם להעשירים האלה בעצמם יש צורך בכסף, אז לא יבושו לבוא אל התלמידים העניים ללוות מהם את הפּרוטה האחרונה.

היום עמדתי באולם האוניברסיטה אצל אחד העמודים, אשר שם מתקבצים התלמירים בני ארצי ובני עמי בשעות ידועות ביום. הכנסיה העברית-הרוסית היתה בין כנסיות יתר התלמידים כ"מדינה בתוךְ מדינה".

שני תלמידים עומדים אצל העמוד, מקום ועידתנו, ומתוכחים ב"ענינים העומדים ברומו של עולם". אחד מהם הוא גבוה, צוארו ארוךְ ופניו חורים, והשני הוא שפל קומה, כחוש ורזה ומרחוק מעט יראו שניהם בצורת אות-הקריאה "!", התלמיד הגבוה פרש ידיו הארוכות והצנומות ויתנועעו הנה והנה ברוח, כאילו היו קשורות בגוו רק על-ידי חוט דק, התלמיד הקטן מלל ברגליו על מקום עמדתו כארנבת. נכר היה, כי הוכוח ביניהם עז וחריף, ואין אחד מהם מוותר על דעתו אף כחוט השערה. ופתאום מפסיק הקטן את הוכוח הלוהט בשאלתו הקרה:

– התלוה לי שקל כסף לימים אחדים?

– אילו היה בידי, יענה הגדול, אַף חצי שקל, לא הייתי עומד פה אתךָ, שוטה, ומתוכח בעלמא.

– יקחני אופל, – יצפצף הקטן – כי אוכל לא בא עוד היום אל פּי. אולי יש אתךָ, גרגרן חמש פּרוטות ותהיה לי למלאך גואל ומושיע.

חמש פרוטות, כפי הנראה, הוא דבר קטן לגבךָ, אבל לגבי דידי "דין פרוטה כדין מאה", כי כבר שכחתי צורת מטבע, וחובותי לבעלת דירתי ולהחנוני עצמו משערות ראשי, ואתה, שלומיאל, האם לא יתנו לךָ לחם בהקפה...

– היש לכם, חברי, שלשה שקלים? – יפסיק את דבריהם תלמיד שלישי, אשר יתקרב אליהם ברעש ושאון.

– השמעתם לשאלת האדון המרומם הזה? שלשה שקלים!

האם יצאת מדעתךָ, ולמה לךָ, בהמה, סךְ גדול כזה? יהתלו בו השנים הראשונים.

– להותי עוד לא יצאתי מדעתי. שלושה השקלים דרושים לי לתתם לבעלת דירתי, כי עוד מעט ועבר החודש, ואני לא נתתי לה אַף אגורת נחושת אחת, ועתה שערו נא בנפשכם, אם יש לכם נפש, את היסורים אשר אני סובל מהאשכנזיה הצועקת מבוקר וער ערב: הב, הב...

– ואני, – אמר אחד התלמידים אשר נגש עתה אל העומדים,- סגרה בעלת מלוני את חדרי על מסגר זה שלשה ימים, ולא תתנני לבוא בו, עד אשר אביא לה דמי-דירה, כי להבטחותי לא תאמין עוד. ואני מבקש עתה לינת-לילה בדירות חברינו, אשר עוד לא גורשו החוצה; מי מכם, אדוני, יאספני הביתה, ואני אינני תופס כלל מקום, או, אולי, לא נעים לכם אורח כמוני... חא-חא-חא!

– בא אלי, – אָמר התלמיד הקטן, – ותלון בחדרי ככל אות נפשךָ, אַך אוכל אל תבקש ממני, כי גם לי אין מזון סעודה אחת, אולי יש לךָ פּרוטות אחדות ונלךְ לבית-המבשלות אשר להתלמידים.

– אָמנם, הוני יספּיק לשלם בעד ארוחה לשנינו, בוא, זולל

וסובא, ונאכל לשבעה.

– טוב לרעוב, – אמר אחד התלמידים, – מאשר לשמוע לנהמתן של בעלות הדירות החביבות.

– אנכי, אודה על פּשעי, – אמר אחד התלמידים, אשר זה עתה לקח את מקומו בסור מרעים זה, – אינני איסטניס ומפונק כזה, אני אוטם אָזני משמוע לתלונת בעלת-מעוני. תצעק, תתלונן ככל העולה על רוחה, ככל חפץ לבבה. מה איכפת לי? אנכי משלם לה דמי דירתי בשעה שיש כסף בידי, ולא בשעה שהיא דורשת. שמא תסגור את המטלטלים שלי, לא אירא, כי הנני מוותר עליהם ומוחלם לה במחילה גמורה. אולם צרה אחרת יש לי היום, צרה יותר גדולה, היום הוא האחרון לשלום שכר-למוד בהאוניברסיטה ובידי אין אף אסימון אחד. התשמעו. אדוני? למי מכם כסף, הריקו נא אמתחותיכם, פּתחו נא, חברים, את צרורותיכם, כי היום הרת-עולם לי...

– פּה תהיה קבורתכם, יהודים, – צעק אחד התלמידים אשר התקרב אל החבורה בפסיעות דקות ומהירות, – אם לא תפרעו לי תיכף ומיד את אשר אני נושה בכם, גזלנים הביטו נא וראו, אם לא הוכיתם בעורון, את נעלי הבלות הנופלות מעל רגלי, והסנדלרים האשכנזים – הרי חוצפה – רשעים גמורים הם ובלי כסף לא יתפרו לי בתי רגלים.

– בן-אדם, הנךְ מתאונן על נעליך הקרועות, ולמי מאתנו נעלים שלמות; אל תתחטא לפנינו, כי לא אתה הוא היחסן היחידי בקרבנו. ברגע הזה הורמו רגלים רבות להראות את נעליהם הטלואות והקרועות.

– תחת להתאונן על רגליךָ הרכות והעגונות, הלוה נא לנו עוד שקלים אחדים, או, לכל הפּחות, אגורות כסף אחדות – נשמעו קולות אחרים מתוךְ חבר התלמידים.

– הנכם כולכם לועגים לרש – אמר התלמיד הנקרא בפי

החבורה בשם "חונן ומלוה".

– לא נשאר לי, – אמר התלמיד הירא את בעלת-דירתו – בלתי אם לעבוט היום את אדרתי וללבוש מעיל קיץ, טוב לסבול קור, מלשמוע את נביחת הכלבה הזקנה.

– הלא מאושר אתה כי יש לךְ מעיל-קיץ. אני אם אעבוט את אדרתי, אין לי, לחלוטין, מה ללבוש.

– ואת אדרתי הקרועה לא יקחו כלל בבית-המלוה, ואם אבוא למכור אותה לא יתנו במחירה אף חצי שקל.

– אנכי מכרתי אתמול, קרא אחד התלמידים בחבורה זו שהלכה הלוך והתרחב – את כל בגדי, מלבד אלה שאני לובש עתה, לרוכל של בלויי סחבות ו"הסוחר" היהודי התנהג אתי הפּעם במדת הרחמים, כי שלם לי בעד הסמרטוטים ב"טבין ותקלין"...

– אם כן, הלא הנך עשיר היום, ואתה מחשה – הלוה לי שקל.

– לי חצי שקל.

– לי עשרים אגורות.

– ולי רק עשר אגורות.

כל כסף "הפּדיון" שהיה בידי התלמיד, אשר מכר את בגדיו, התחלק בין התלמידים האלה ברגע אחד, כהרף-עין, ופניהם נהרו וקול שחקם גבר.

– נלך נא, חברי, בערב אל בית-החזיון, כי היום יציגו על הבמה את "המלך ליר", והשחקן פּוטיפר יקח חלק בו, הציע התלמיד אשר לוה את השקל.

– מה תאמרו ל"הגביר" הזה! נשמעו קולות רבים בבת-אחת.

– טוב לעניים כמונו, אשר אין ידם משגת לקנות כרטיס בבית-החזיון, ללכת לשמוע בערב את ההרצאות והנאומים באותם המקומות אשר לא ידרשו כסף מאת הבאים.

– אני מציע לפניכם, חברים, ללכת היום בערב לשמוע את הרצאתו של הפרופ. הופמאן על דבר הזולוסים.

ואני מציע לפניכם, חברים, ללכת היום בערב לשמוע את מדברותיו של צימרמאן על דבר חכמת הבנין של הדבורים. – לא, נלך לשמוע את מדברותיו של וויקטור אדלר על המהפּכות בחברת בני האדם.

– היום יקרא ברינטנו על דבר השנויים הנראים על הכוכב מאדים. נלך נא, רבותי, לשמוע את הרצאתו.

– כמה שעות? שאל אחד התלמידים אשר עבר על פני החבורה הצפופה הזאת. ניכר היה, כי "פנים חדשות" הוא.

– אנשים ישרים אנחנו – ענו אחרים מן התלמידים – ושעונים אין לנו בכיסנו, כי כבר "ינוחו על משכבותם" בבית "דודנו".

– למאושרים כמונו – העיר הקטן שבחבורה – אין כל צורך בשעונים. בני אל-מות אנחנו, לכן לא נמדוד ולא נספור את שעותינו ורגעינו.

קול צחוק התפרץ מפי החבורה העליזה.

העניות הנוראה לא הספיקה עוד לנוול את רוח התלמידים האלה. רובם באו הנה זה לא כבר. "זמן" או שנים, או, לכל היותר, שלשה. עוד לא כשל-כח סבלם, ירושת אבותיהם. עניותם, לעת עתה, גאיונית ועליזה, דלותם צוחקת וצוהלת, כי עוד לא נלאו ללחום עם המחסור, עוד לא נלאו לרעוב. תשוקת-הלמוד עוד לא כבתה בלבם. נדיבות-הרוח, וותרנות-הנוער ואומץ השאיפה עוד לא נשמרו ולא נכחדו מקרבם. עוד טעם מיוחד יטעמו ביסורי העוני, ובגאוה ילבשו את שק-המחסור המלא נקבים. אולם תעבורנה שנים אחדות. והעניות והמחסור יעשו את שלהם. פּעולת הריסתם את רקמי הגוף והרוח, הלב והמח הולכת לאט לאט, אבל היא תמידית ובלתי נפסקת. עבודתם נאמנה כעבודת המות.

 

9 יאנואר. 189..

היום השכמתי לקום, למען אלמוד את שעורי. הקור גבר בחדרי. זה יומים לא הסקתי את התנור, יען כי אין לי גחלים. פּתחתי את ספר תולדות הפילוסופיה להגות בו, אולם הדברים שאחרי הטבע וכל השיטות השונות והמשונות של הקדמונים לא נכנסו כלל אל לבי, לא נתקבלו על דעתי. הקור הרעיד את עצמותי וגלגלי מכונת מחי כאילו נקפאו ולא משו ממקומם. אמרתי להכין לי מים חמים ולשתות כוס תה, למען אתחמם מעט ויקלטו הדברים הכתובים במחי. אולם מהרה נסוגותי מחפצי זה, יען ראיתי כי אין לי סוקר. עודני יושב שקוע ביאושי, והנה קול דופק על דלתי.

מהרתי לפתוח את הדלת.

– צפרא טבא! היש לך פּרוטות אחדות? – שאל אחד התלמידים ממתי סודי, אשר התפרץ אל חדרי כנס מתוך המהפּכה.

– חלילה!

– השתית חמין? – שאלתיו.

– לא.

– מדוע?

– יען כי אין לי אף אבק-תה.

– האם לא הסקת היום את תנורך, כי כה גבר הקור בחדרך? – שאלני חברי, אשר שפשף את ידיו, ויפזז בחדרי פּזיזה קלה להחם את גופו.

– גחלים אין לי.

– ואני גחלים יש לי, אך נפט אין לי. אמש כתבתי מכתב להורי בשכבי שטוח בפשוט ידים ורגלים על רצפת החדר, לאור התנור אשר הסקתיו.

כחצי שעה התיעצנו איך ואיפה להשיג כסף להספקת צרכנו ביום הזה. החלטנו לתת את אחד מחפצי בעבוט. אך איזה חפץ? מששתי ובדקתי את כל אשר במלתחתי "מחוט ועד שרוך נעל", ולא מצאתי אף חפץ אחד שוה אגורת כסף פּתאום זכרתי כי יש לי שמיכת משי. את השמיכה המצוירה והמרוקמה הזאת קבלה אמי מהוריה ביום חתונתה, ואמי נתנה לי את "החפץ היקר" הזה, כאשר נקרא בלשונה, ביום הפּרדי מעליה ללכת הנה. לא פעם אחת הזהירתני אמי לשמור את השמיכה היקרה כבבת עיני, לבל יאונה לה, חלילה, כל רע.

כל זמן אשר לא הגיעה דחקותי עד המדרגה האחרונה, לא התגנב ללבי אף הרהור רע: לשאת את "נחלת-הורים" זו אל בית המלוה. אך היום, אחרי אשר נלאתי נשוא חרפּת רעב וקור בשבועות האחרונים, לא היתה גם ל"ירושת-אבות" זאת כל ערך בעיני. טוב היה לי פת לחם חרבה, כוס-תה, מעט גחלים להסקה מכל ירושת אבות ונחלת הורים.

קפלנו את השמיכה ונרוץ אל בית-המלוה.

הבית היה מלא אנשים ונשים וגם ילדים, אשר עמדו צפופים ודחוקים. כל אחר היה צרורו בידו או על שכמו. פּניהם שרועים ומפיקים ליאות וקוצר-רוח. כל העינים היו נטויות אל השמאי העומד על דוכנו ולפניו שורת אנשים ארוכה. אל הבית הזה יבואו חברי התלמידים חבורות חבורות מדי יום ביומו, והמה קראו לאדון הבית בשם "דודנו" סתם. גם היום מצאתי בבית המלוה

חבר תלמידים מבני עמי ומבני ארצי. וכאשר ארכה להם השעה לעמוד ולחכות, עד אשר יגיע תורם לבוא לפני השמאי, החלו לספר זה לזה מהתלות וחדודים השגורים בפי היהודים של ערי-התחום. אני עמדתי נבוך ולבי דפק בי בחזקה. יותר מארבע ועשרים שעות לא בא כל אוכל אל פי, ופה הוטל גורלי "אם לשבט או לחסד". כאשר הגיע תורי פרש המעריך את שמיכתי כשמלה, הפכה על כל צד ויבדקנה לאור החלון; מששה, קמטה, עסתה ויקפלה עוד הפּעם כפול שמונה; עוה את חטמו, עקם את שפתיו הסרוחות וישליך את "נחלת-הורי" כמעט על פּני, באמרו: סמרטוט זה לא שוה כלום. מגדל תקותנו התפוצץ ברגע אחר לרסיסים דקים, ומבין ערמת הרסיסים האלה נשקף אלינו הרעב בפניו הירוקים והאיומים.

מבית-מלוה זה הלכנו אל בתי מלוה אחרים, רבים ושונים, ומשם אל רחוב-היהודים המלא משני עבריו חנויות לקנית ולמכירת בגדים ישנים. אולם לא נמצא אף מלוה או קונה אחד אשר נתן במחיר שמיכתו, אשר התפּזרה והתפּלצה לחוטים ולגדילים, אף עשרים פּרוטות. אָז גמרנו אומר ללכת אל חברינו ללוות מהם חצי שקל, או כמה שיהא אפשר. אני הלכתי אל התלמידים המקורבים אלי ביותר, והוא – אל המקורבים אליו ביותר. כעבור שעות אחרות נפגשנו, כאשר הועדנו מראש, בחדר הספרים אשר להאוניברסיטה: כל עמלנו היה לשוא. טפּסנו ועלינו, טפּסנו וירדנו על המעלות אל רבים ממכירנו, אך אף פּרוטה אחת לא השגנו. ישבנו כהצי שעה בבית-עקד הספרים, אך עינינו היו נשואות לא אל הספרים, אשר היו פתוחים לפנינו, כי אם אל התלמידים היושבים לפני השלחנות שורות שורות: חפּשנו ביניהם את מכירינו, למען נבקש מהם הלואה קטנה. אולם, מעשה שטן, אף אוזר מהם לא נמצא בבית זה. ראשי היה עלי כבד ורגלי כמו בצקות. בדמיוני ראיתי את התופינים המוצגים בחלונות בתי-המאפה, ובאזני עוד נשמע קול דפיקת המזלגות והסכינים בבתי-המזון אשר עברתי על פניהם וריח הצלי עוד חדר אל אפּי. באותה שעה כעסתי על כל העולם כולו, ולא יכולתי להביט בפני אדם שבע, כי חיבבתיו לשונאי. כל התלמידים היושבים שבעים והוגים בספריהם היו בעיני כבני בליעל ומנוולים, והספרים בעצמם נחשיבו באותה שעה בעיני כגל של הבלים. פּתאום הבריק רעיון חדש במוחי, דמיתי כי רוח ממרום הוערה עלי ברגע זה. משכתי את רעי בשולי בגדו, ואלחוש באזניו: עוד לא אברח ותקותנו.

– האם תהתל בי? האם המטירו לך מלאכי שמים שקלי זהב ברגע זה? – שאלני חברי בלחישה, שנשמע בה קול חריקת שני הרעב.

– לא התולים עמדי. נזכרתי, כי יש לי בבית חפץ העובר לסוחר:

– ומה הוא חפצך זה? האם סמרמוט מלוכלך כשמיכתך היקרה?

חברי חשב, כפי הנראה, כי לו המשפּט לכעוס עלי על שאין לי כלים וחפצים יקרים באמת, מטלטלים שיש בידם להצילנו בשעת הדחק מרעב.

– יש לי, אמרתי בקול כמעט עליז, "ספר תולדות הפילוסופיה" והוא חדש, אין בו כמעט כתם אחד, זה לא כבר שלמתי בעדו ששה שקלים. בוא ונמכרנו.

עוד מלתי על לשוני וחברי התרומם מעל כסאו ונרוץ אל דירתי, כנמלטים מבית-המשוגעים.

חטפנו בחפּזון את הספר הכרוך בכריכה נאה. מרוב שמחה דלגנו ופסחנו על שלש מדרגות בבת אחת. כהרף עין היינו בחנות הספרים הישנים. לא הרבינו להתוכח עם החנוני ולעמוד על המקח. שמחים היינו כי נתן לנו במחיר ספרי שמונים פּרוטות. הסך הזה היה כאוצר גדול בעינינו. הרוחנו חיי שעה אחת, ונהיה מאושרים. פה הרגלנו לדאוג רק לרגעי ההוה. "דיה לצרה בשעתה" – פתגם זה היה לדמנו ובשרנו.

במחיר השמונים פרוטות קנינו מעט גחלים להסקה, לחם, דג- מלוח, תה וסוקר, באנו אל דירתי. אני הסקתי את תנורי וחברי הכין את סעודת-הערב. התענגנו על ארוחתנו זאת לא פחות מאותם האנשים, שהיו מסובים לסעודת שלמה בשעתו. אמנם הלחם אשר קנינו היה מחמצת כמעט בלתי אפויה, דג-המלוח היה סרוח, התה – עשבים רקובים ומגואלים "והספיריטוס" – מהול במים. אך אנחנו התלמידים העניים, איננו מפונקים כלל, כי כבר הורגלה קבתנו בבתי- המבשלות לכל מיני פּגול. בשעת האכילה ושתית התה שחקנו על תלאות היום, ספּרנו איש לרעהו על דבר הנפתולים המוסריים אשר נפתלנו עם התלמידים העשירים, בשעה אשר באנו אליהם ללוות מהם מעט כסף: זה עונה לנו כי כספו מונח בשטרות רוסיה, – ובתוך כך יספר את רוב חסדיו, אשר הוא עושה לבריות; זה אומר, כי שם לו לחוק, לבלי ללוות מאחרים ולבלי להלוות גם להם, אם גם על החצי הראשון של החוק יעבור פּעם בפעם; וזה מתנצל: בחפץ לבב הייתי נותן לך מכספּי, אבל עלי לקנות היום פּתקא בתיאטור, כי יציגו על הבמה את החזיון החדש של איבסן. וכן כלינו את ארוחתנו.

חברי הלך אל ביתו בברכים כושלות מתלאות היום ואני לקחתי בידי ספר פילוסופיה ללמוד בו, אַך חש הייתי בראשי ומעי התעוררו להקיא את אשר אכלתי, אחרי הצום הארוך. התאמצתי בכל כחות שכלי להבין ולשפוט על הכתוב בספר אשר לפני. אולם הרעיונות היו מטושטשים ומבולבלים במחי. את מיץ עצבי ואת כל כחותי בזבזתי היום על פּת לחם וזנב דג-מלוח. חגרתי את שארית כחות רוחי לחדור לרעיונותיו של קאנט, אך כעבור עלי רבע שעה בלמוד זה, כבר הייתי עיף ויגע בגופי וברוחי, עד כי לא יכולתי לצמצם את מחשבתי בנקודה אחת אף במשך שני דקים. מכונת כלי מחשבתי עבדה בעצלתים ובכבדות, בלי חמדה ובלי התעוררות, כמעט על כרחה. הנחתי את הספר "בקורת כח-השופט" של קאנט הצדה, ואקח בידי את ספר ההגיון של וואונדט, אך חוט רעיונותי נפסק לרגעים ולא יכולתי להמשך אחרי הנחותיו של המחבר.

חשבתי כי על-ידי התגברות הרצון והתאמצות הרוח יעלה בידי לשום מעיני באיזה ספר מדעי, למען אדע, לכל הפּחות, כי לא לשוא רעבתי היום ללחם, לא לשוא השתחויתי לאגורה. לכן לקחתי ספר שלישי, אשר תכנו היה יותר קל, לקנות בו בעיון. לא חפצתי בשום אופן לעלות על יצועי בטרם אלמוד דבר מה, אולם, גם הפּעם, בקראי רק שורות אחדות כבר הייתי במצב "נים ולא נים תיר ולא תיר". הרהורי לבי, שרירות דמיוני התערבו והתבלבלו בתוך הדברים שקראתי בספר, ולא היה עוד בכחי להבדיל בין ילדי רוחי הכהה אני לילדי רוחו הצלול של המחבר.

אָמנם החכמה האמתית איננה נקנית על-ידי למודים ארעיים, סירוגיים ומקריים, על-ידי קפיצות ודלוגים. הקרעים הדקים של למוד משונה כזה אינם מתאחים ולעולם לא יהיו כגוף אחד שלם, כי אם ישארו אברים מדולדלים, פרקים מקוטעים ומקוצצים, אשר די כחם לסכסך את חושי האדם הבריא ולבלבל את בינתו הטבעית, אך קצר כחם להאיר לאדם את דרכו בחיים, וכל שכן לגלות לפניו אופק חדש. החכמה נקנית על-ידי למוד קבוע ומסודר, על-ידי למוד בלב פּנוי מדאגות צרכי-השעה ובמח שיש בו מנוחה שלמה.

אני וחברי בהיותנו תמיד טרודים במלחמת קיומנו האומלל, אין בידינו לקבוע עתים לחכמה. חפּוש הפּרוטה קבע הוא אצלנו, ולמודנו הוא רק ארעי. יש יום הולך ויום בא ואין אנחנו לומדים כלל, ויש אשר נשקוד על ספרי-חכמה מערב ועד בוקר: יש אשר אָנו עובדים ושוכחים את שעורינו בהאוניברסיטה ויש אשר נדבק בהם ונרוץ אחריהם, – עד כי עוד הפּעם נסיח את דעתנו מהם, בתקוף עלינו יד המחסור.

 

12 פברואר, 1892

זה כשבועות אחדים אינני עוד רעב ללחם. אחד המו"לים נתן על ידי את העבודה לתרגם ספּור רוסי לשפת אשכנז. מיום אשר החילותי לעבוד עבודתי זו אין אני מבקר כלל את שעורי מורי בהאוניברסיטה ואין אני הוגה בספרים גם בביתי, יען כי התחייבתי לגמור מלאכתי במשך ששה שבועות. המלאכה מרובה והשכר מצער; למען אשתכר בעבודתי זאת את צרכי היותר הכרחיים, הנני אָנוס לשבת כלוא בחדרי ולעבוד עבודתי זאת מבוקר עד חצות הלילה בלי הפסקות גדולות. אּמנם אינני רעב עוד ללחם וגם את תנורי יסיקו בכל יום, בכל זאת לא אדע מנוחה בנפשי והנני מלא רגז וקצף כל היום עלי ועל כל התבל, יען כי נכנסתי – וכמה סבלתי עד אשר נכנסתי – אל בית מדרש המדעים על מנת ללמוד, להוסיף דעת ובינה, ועתה, להותי, אָנוס אנכי או לסבול רעב וקור ולהבטל על ידם מלמודי, או, באופן היותר טוב, להתעמק במלאכה מכונית: לתרגם ספּור שכתב איזה שוטה, להעתיק אולת משפה אחת לאחרת

תחת ללמוד חכמה ולהשתלם במדעים, אשר רק זאת היתה מגמתי בבואי הנה, הנני אנוס למכור "פּעלים", "שמות" ו"מלות" בפרוטות וחצי פרוטות. ולמען תספקנה הפּרוטות הארורות האלה להשביעני לחם שלא אָמות ברעב, נטל עלי להרבות בכל יום את מספּר "הפּעלים" ו"המלות" בכתב, באופן שלא תשאר לי שעה פנויה.

לעבודת המח. עוד מעט וכלי מחשבתי יעלו חלודה ולא יסכנו עוד ולעבודה פוריה. וכמה תלמידים עוד יקנאו בי על אשר מצאתי עבודת ההעתקה. שמחים הם בחלקם גם אם תמצא להם עבודת ההגהה באחד בתי הדפוס או המערכות. עבודת ההגהה! גם בה נוסיתי, גם בכור זה צרפתי, היש עבודה יותר ממיתה את הרוח מזו! על המגיה לשום לב לא אל התוכן, לא אל הרעיון, לא אל האמור, כי אם לתקן את שבושי מסדר האותיות, לחפש את המקומות הנלקים בחסר או ביתיר. על המגיה למנות ולחפור את האותיות, הטעמים וסמני-ההפסקה, אם גם הדברים המסודרים בעצמם הם הבלים ודברים ריקים בעיניו, או גם דברי נבלה ותועבה המעוררים את גועל נפשו.

 

18 אפריל, 1892.

סבלתי בימים האחרונים מחסור נורא, על כן שמחתי בראשונה על עבודתי החדשה: מכירי המציאו לי עבודת מודיע חדשות במכתבי עתים. אבל אוי ואבוי לעבודה כזאת ולשמחה כזאת! תחת לשבת בבית עקד הספרים ולעבוד עבודתי המדעית, אשר אליה תכסף נפשי, הנני אָנוס ללכת מדי יום ביומו אל בית-הקהוה ולקרוא שם בעתונים שונים פּטפּוטי דברים ולהשקע עד צוארי ברפש חיי הרגע, הנני אנוס לחטוט בתוך גל של אשפה ולבור משם את הדומן היותר נוצץ ולעשות ממנו ביד חרוצים מטעמים, כאשר יאהבו העורכים וקוראיהם בעלי הטעם המקולקל. עבודת "קורספּונדנט" בעתונים, – היש עבודה יותר מגונה מזאת! "הסופר המודיע" אָנוס הוא, על-פּי טבע מלאכתו, להשחיר או להלבין בכונה מיוחדה את המעשים בכל יום, למחוק או להגדיש את סאתם ולמדוד את המקרים והמאורעות בקנה-המדה של העתון אשר יעבוד בו באותה שעה. הקורספּונדנט מחוייב, – אם איננו רוצה לקבל את יסורי- הרעב באהבה, – לתבל ולפלפל את כל החדשות לפי הטעם השורר בבית-המבשלות של הרידקציה שלו. תחת לקלוט ולספוג אל קרבו את האמתיות הנצחיות של החכמה הטהורה ואת המסקנות האחרונות של החקירות המדעיות הנני אָנוס, בתור מודיע חדשות, לקלוט שמועות מן האויר, להטות אוזן אל אשר ידובר בלחישה לפנים מן הקלעים ולהציץ מן החרכים אל הנעשה מאחורי הפרגוד בחיי החברה. ומה נבזה הוא ונמאס הוא המשא ומתן עם המו"לים, אתה שולח להם מאה שורות והם מדפיסים מהן כמה ואיזו שהם רוצים. מכתביך הם בידיהם כחומר ביד היוצר, ברצותם יקצרו וברצותם ישנו. וכאשר יגיע זמן השלום, אָז הנך שולח להם מכתב אחר מכתב, הזכרה אחרי הזכרה, אזהרה אחרי אזהרה והם לא יענוך דבר, ואם ירחמו עליך וישלחו לך שכר עבודתך – אָז ישלחו מתי וכמה שירצו. ובכל עת אשר יעלה על דעתם ישליכוך ככלי אין חפץ בו, כי שבעה קורספּונדטים אחרים מבני עמי ומבני ארצי נכונים או מחכים לבוא על מקומך, כי עיניהם נישאות אל "נחמא דכסופא" זו. וכל הקורספּונדטים של העתונים הרוסים המודיעים חדשות מחו"ל, אחינו הם ורובם באו בעצם וראשונה למערבא ללמוד תורה וחכמה, ואחרי כן נעשו, בתוקף יד המחסור, "מפריחי יונים".

הסטודנט הנוצרי הבא מרוסיה לחו"ל – יבוא וילמוד. כי רק העשיר או השלוח על חשבון הממשלה יבוא הנה. לא כן התלמיד העברי – אָנוס הוא, על פּי רוב, לבוא הנה, וברוב המקרים הוא בא בלי פרוטה בכיסו, הוא בא, אף אם ידע מראש כי הוריו וקרוביו העניים אין בכחם לעזור לו מרחוק. התלמיד העברי סומך על נסים, ועל תמיכות של "קצבה", על עבודה מקרית, על ה"אולי" וה"שמא". אם יבואו לווינא שני תלמידים מרוסיה, אחד בן ברית והשני נכרי, אָז בעוד אשר האחרון לא ידע שם רחוב אחד בעיר, כגר ינוע בתוך ההמון הרב וכסומא בארובה יגשש בעניני המקום, הנה כבר ידע הראשון את מוצאי ומובאי העיר, כבר ירגיש "בחוש-מקומי" חד אח הענינים המרחפים באויר, כבר הסתגל והתכשר אל "הפּנים החדשות" ואל ה"עולם החדש", אשר לפניו, כבר יחוש את הנגעים המסותרים אשר בחברתו החדשה וכבר יש לו די חומר "מזהיר ומלבב" למכתבים בעד אחד העתונים שבארץ מולדתו. לכאורה, מהסקירה השטחית הראשונה, אין כל רע מיוחד בעבודת מודיע- חדשות בעתונים. אבל באמת לא כן הוא הדבר. עבודה זו מאבדת ומשחתת מעט מעט את כשרונותיו ואת כחותיו הרוחניים של העוסק בה בתמידות. עבודה זו מוחקת את צורתו השכלית והמוסרית של הקורספּונדנט. מה מקנא אנכי באלה הסופרים המאושרים, שנתנה להם היכולת לכתוב רק את הגות רוחם ומשאת נפשם, מבלי אשר ימנו את מספר השורות שיוציאו מתחת עטם. אני כותב והם כותבים. הם כותבים ומתאמצים לכתוב מועט המחזיק את המרובה, הם כותבים למען יתנו להקוראים את תמצית דעותיהם ומחשבותיהם, ואני כותב הבלים ומתאמץ להרבות את מספּר השורות, למען הרבות את מספּר הפרוטות של שכרי האומלל. מה מקנא אנכי באותם הסופרים המאושרים, אשר אין להם כל הכרח להוציא את פּרי רוחם בעודנו בוסר אל שוק-הספרות, באותם הסופרים אשר יכתבו רק בשעה שיש להם צורך פנימי לכתוב, ולא בשעה שהנעלים פּוערות פּיהן או בעלת-הדירה מטלת אימה כי תשליך החוצה. בקנאתי זאת יש מעין קנאת אשה מושפּלה ומשועבדה באשה חפשית אשר תאהב כחפצה וכרוחה.

 

27 אפריל, 1892.

אמש נקראתי לאספת החברים בני ארצי. כולם צעקו, התווכחו, הרבו שאון, התלהבו ויתקוטטו זה בזה. בשל מה היה כל הרעש הזה? גם הם, גם אני לא נדע. הם המו ורעשו, כפי הנראה, רק למען ירבו רעש. כל אחר מהתלמידים אם רק פּתח את פּיו לדבר שכח לסגרו. המלים התפּרצו מן הפּיות בהמולה, וזרמו ושטפו באין מעצור; אַך כל המון המלים הרועשות האלה לא בררו ולא האירו כל דבר. כי אם בלבלו וסכסכו את המושגים הבלתי ברורים עוד יותר. כל התלמידים דברו בבת אחת. מהומה ומבוכה בתוך כל השיחות, רגז וקצף. אין נמוס וטוב טעם חברתי, אף במדה מועטה. התלמידים המצוינים, אשר נפשם חשקה בחכמה, התלמידים בעלי הכשרונות המתייחסים אל החיים בלב מתון – המה עומדים מרחוק לכל האספות והכנופיות של חבריהם, הם אינם לוקחים חלק בכל המשא ומתן של מה בכך. ואלה התלמידים אשר היו לאגודה אחת מבלים שעות רבות ביום ברכילות ודבה, בענינים קטנים ומלוכלכים; איש את רעהו יצורו וזה ירגל בזה. והאספות בעצמן אינן באות אלא בשביל דברים קלים וריקים, שאינם שוים כי יאבדו עליהם אַף רגע אחד. כל ההחלטות אשר באספות האלה נשארות פּורחות באויר, מבלי אשר יוציאן איש לפעולה; כל אותם הוכוחים לא יגמרו לעולם וכל אותן המחשבות הטובות תלויות ועומדות מיום הוסד האגודה. אם נחשוב אחת לאחת את כל השעות אשר יאבד כל אחד מחברי על אספות הבל במשך שנות למודו אָז נמצא חשבון גדול. "אדם דואג על אבדן דמיו ואינו דואג על אבדן ימיו"; אם על אבוד הימים שלא לדעתנו כך, על אבוד לבטלה בדעת ובכונה על אחת כמה וכמה. בכלל אוהבים חברי לרוץ אל כל מיני אספות, לשמוע כל מיני דברנים ופטפטנים ולבקר כל מיני חברות ואגודות בעלות תכליות שונות.

הנני רואה בכל הקפיצות והדלוגים האלה מאספה לאספה, מבית- ועד לבית-ועד לא בקשת האמת, לא תשוקת הלמוד, לא חוש-חברתי, כי אם תנודה רוחנית בלי תכלית ברורה, טלטול מוסרי בלי נקודת-קבע, בלוי-עת של קלי דעת ודלי-מעש.

 

9 יוני, 1892.

 

היום בבוקר נסגרתי בחדרי ונטרתי בלבי, שאם יבואו אלי חברי להפריעני מלמודי לא אפתח להם את הדלת, אַף אם ידפקו עליה מבוקר וער ערב. לקחתי ספרי קאנט ואשב אל השלחן להגות בהם בעיון. לא עברה שעה אחת, והנה קול דופק על דלתי. עשיתי את עצמי כאילו לא אשמע, כאילו אינני בחדרי, אולם הקול הדופק על הדלת הלך הלוך וחזק כקול מהלומות הפטיש על הסדן. הכרתי כי איש זר מכה על הדלת. פתחתי... והנה איש עב-הכרס וקצר-הרגלים, בעל ראש עגול ושמן ובעל עינים אמוצות וקטנות עומד לנגדי, הסתכלתי בו בפניו ואכיר בו כי הוא הגביר פּוטיאל בן-עירי...

– השדים יודעים, אמר פּוטיאל וינשום בכבדות, איפה אתה דר... עלית השמימה. טפּסתי בודאי על מאות אחדות מדרגות, עד אשר הגעתי אליך. האם בקומה העשירית יגור בן-אדם פקח? אָמנם משוגע היית בעירנו ומשוגע הנך גם פּה... ובכלל, האם לא יכולת לגור סמוך לחצר המסלה, או סמוך להפּונדק שאני מתאכסן בו. העגלון הביאני מבית מלוני אל ביתך, ענה את כחי במרכבתו יותר משעה תמימה ויעבירני דרך רחובות לאין מספר. ודירתך, הבט נא, מה צרה, אין זאת כי אם כלוב תרנגולים...

עמדתי נבוך. צר היה לי על שהתפרץ אלי פוטיאל ויפריעני מלמודי, והוא לא חדל מדבר וליסר אותיהמלות נזרקו מפיו בבת-אחת יחד עם רסיסי רוק.

– מתי באת הנה? – שאלתיו, למען הפסיק את קלוח-הדברים הזורם מפּיו ברעש.

– היום בבוקר באתי הנה. הוריך נתנו לי את כתבתך, למען תהיה לי למנהל וליועץ במדבר זה, כי בפעם הראשונה הנני מחוץ למדינתנו. באתי הנה, אבל, אני שואל אותך, האם הייתי צריך לבוא הנה?.

– זאת עליך לדעת ולא עלי, – עניתיו בקצרה.

– אבל הלא בר רעת אתה, הגד-נא, האם אין רופאים בעירנו, ולמה זה נכנס בי רוח שטות לבוא הנה. האשכנזים, הגזלנים, ישללו ויבוזו את הוני ורכושי, אשר לא כל כך בנקל נפל בחבלי, הלא רק שעות אחדות הנני פה, וכבר נוכחתי כי העגלונים, המשרתים והשד יודע את שמם, מתנפּלים על הגר כשודדים בצהרים... גם זאת, אין אני יודע ומכיר במטבעותיהם המשונות, גם אלה מטבעות! חי- חי-חי...

– מה היא מחלתך, כי באת הנה לדרוש ברופאים? מה מחלתי ומה יכאב עלי? שאל-נא מה לא יכאב עלי: ראשי לחלי, לבי דוי, קבתי מקולקלה, עצבי חולים, הרוסים ונטושים; נשימתי קצרה, עקיצות ודקירות בצדי השמאלי ובצדי הימני, ובכלל אין בי מתום.

– במה אוכל לשרת את פּניך?

– אנא הובילני אל הפּרופיסור היותר גדול והיותר מפורסם.

אני אשלם גם בעדך שכר-המרכבה, הן לא תסע על חשבונך בשבילי.

– טוב הדבר, נסע אל הרופא נ., ובלבי שחקתי על וותרנותו של פּוטיאל.

– אבל מדוע התרפּא הגביר ר. מעירנו דוקא אצל הפּרופיסור ב.? – הרופא הזה הוא חובש-פּצעים, ומה לך ולו?

– הובילני אל הפּרופיסור אשר תבחר, אל הטוב בעיניך, אַך יהיה נא הרופא היותר גדול, ואתה תהיה המליץ ביני ובינו. כי אין אני ממהר לדבר בשפתם המשונה והמבולבלה.

עזבתי. על כרחי, את חברת קאנט ואלוה אל פּוטיאל להובילו אל הרופא נ. בכל הדרך אשר עברנו במרכבה ענה אותי פוטיאל בהערותיו ובשאלותיו הזרות בכל הנוגע למשטר הרחובות ובנין הבתים והגשרים, החומות והמגדלים. כל אשר ראה לא מצא חן בעיניו, ויבוא עלי בעקיפין, בטענות וטענות, על שהארמונים והטירות נבנו בסגנון זר ומשונה, לא על פי טעמו ורוחו הוא.

באנו אל הפּרופיסור ונשב בהאולם הגדול, ששם יחכו החולים עד אשר יגיע תורם, על-פי מספר הפּתקא הנתונה בידם מאת המשרת, להקרא לחדרו של הרופא. פּוטיאל משש בידיו היטב את כל הכלים והחפצים ויערוך את מחירם, אף כי לא הבין כלל את ערכם וטיבם, כאילו היה אחד המעריכים והשמאים, אשר שולח מטעם הבית-דין. כאשר נמאס עליו לבדוק את הכלים מכל צד, התפּרץ לכנוס אל חדרו של הרופא, אף כי על פּי המספּר אשר היה בידו לא הגיע עוד תורו.

אולם יתר החולים אשר הקדימו לבוא עצרוהו. פּוטיאל, שהוא אחד המיוחסים בעירנו, התקצף על האשכנזים, אשר חסמו בעדו את הדרך ולא נתנוהו לבוא אל חדר הרופא.

– שוטים המה אשכנזיך. דרך-ארץ לא ידעו ואינם בני תרבות כלל, קטן וגדול שוה בעיניהם – נהם פּוטיאל מבלי הרף.

מספּר החולים המחכים היה רב מאד. עברו כמעט שתי שעות ופּוטיאל טרם יקרא החדרה, וישב כעל גחלים לוחשות, וימנה ויספּור את החולים אשר בהאולם הגדול ויכפּיל את מספרם עשרת מונים במספר השקלים, אשר יתן כל אחד להרופא, ואת הסך היוצא הכפּיל שלשים פּעמים כמספר הימים בחודש.

– אכן זה הוא רווח! – דבר פּוטיאל לנפשו – זה הוא אָמנם פדיון מעט יותר ממשכרתי אני. אמנם להם נתן העולם הזה. רופא כזה המרויח אלפים אחדים בשבוע הייתי לוקח לחתן גם לבתי. ובהגיע תור פּוטיאל נכנסתי החדרה. הרופא בדק אותו: הכה בפטיש קטן על חזהו ויטה אוזן אל גבו, ובתוך כך ספּרתי לו על דבר מחלתו, ככל אשר שם פּוטיאל בפי. הרופא גמר את בדיקתו ושאלותיו במהירות גדולה.

לך לקרסלבד לששה שבועות, – החליט הפּרופיסור, – ושם יגיד לך הרופא את המים אשר עליך לשתות.

– אמור לו, – לחש פּוטיאל באָזני, – כי עסקי לא יניחוני לשבת בטל ששה שבועות באתרא-דרפואה, אמור לו כי יתן לי תרופות, משיחות, בליל-סמים, נטפים...

– לך לקרלסבד, ושם תרפּא וייטב לך, – חזר הרופא על דבריו ויפתח את הדלת.

יצאנו החוצה.

– האם לפּרופיסור שוטה כזה הובלתני? הלא גם צורת פּרופּיסור אין לו. קטן הוא, רזה הוא, אין לו גם סימן של כרש. גם הרופא שלנו הוא בעל צורה ובעל כרש הרבה יותר ממנו! האמנתי כי הפרופיסור שלך יעצרני זמן רב בחדרו ויטפּל בי ובמחלתי כראוי.

ידרוש ויחקור, והנה לסוף, – אחת ושתים, חטף את עשרת הזהובים בבהלה וישלחני לקרלסבד. הלא איננו בר-דעת כלל, איך זה ישלחני ב"עת רותחת" של מסחר כזאת למרחצאות, ועל מי אעזוב את מסחרי, האם על משרתי הגנבים? לו רק תן את הכסף, – והשאר, שהוא העיקר ומטרת בואי אליו ממרחקים. לא איכפּת לו.

"לך לקרלסבד"! -ילך בעצמו ל"כף הקלע"...

ואני אמרתי כי אתה בן-עירי, כבן אנשים ישרים והגונים – כמדומה לי שגם קרובי אתה – כי אתה בודאי תדאג לנפשי, והנה גם אתה לא תדע רחם. – אילו היתה שפתך אתה בפי, כי אָז הייתי שופך כל חמתי על ראש הפּרופיסור שלך, ואתה – עמדת כפסל אלם בשעה שפּתח לנו את הדלת, כלומר גרשנו... לא, מחר תובילני אל פּרופיסור אחר, אל פּרופיסור אמתי... אבל הלא עוד לא אכלנו את ארוחת הצהרים, הביאני נא לבית-מזון.

הביאותיו לבית-מזון כשר, גדול ומרווח, נקי ויפה.

ישבנו אל אחד השלחנות. המשרת הגיש לנו את "לוח- המאכלים", וישאל את פּינו במה נבחר. קראתי לפני פוטיאל את שמות המאכלים.

– השדים יודעים אותם ואת מאכליהם. לא אדע ולא אָבין ב,,לוחותיהם" מאומה. בחר את אשר תבחר. ושלח נא את הלץ הלבוש שחורים הזה מעל פּני. כי למה זה נעץ בי בחוצפּה את עיניו החדות?

צויתי על המשרת להגיש לנו את המאכלים אשר ברותי, לפי מעוט ידיעתי באמנות-הבשול. כאשר התמהמה המשרת כרבע שעה, עד אשר צלו את הבשר, התקצף פּוטיאל עלי ועל המשרתים ויתלונן ויתאונן. המאכלים לא נעמו לחכו. המרק היה, לפי דבריו, קר, הצלי – נא והלפתן מתוק יתר מדי.

כתום הארוחה קראתי להמשרת כי יבוא על שכרו. המשרת רשם על פּסת נייר עשויה לזה את החשבון ויגישה לפּוטיאל.

בראותו את הסך הכולל הרשום בשורה האחרונה, נתכרכמו פניו, אבל לא דבר דבר, ויוציא את תיק השטרות מכיסו וימשמש בו באצבעותיו מתחת השלחן, לבל אראה את המונח שם, ויוציא מטבעת זהב ויתנה להמשרת. כאשר החזיר לו את הכסף העודף, מנה פוטיאל את המעות הקטנות פעמים רבות זה אחר זה, כי חשד את המשרת שהטעהו בחשבון.

בצאתנו החוצה, פנה אלי פוטיאל בחמה עצורה: – כל האשכנזים: כהפּרופיסור, כהמשרת, כהעגלון, כבעל בית-המלון, – כלם רוצחים הם... עיניהם נשואות רק אל הכסף... אני דמיתי, כי אתה תהיה עלי לסתרה מפּני המחבלים האלה, והנה גם הפּעם הבאתני לא אל בית-מזון. כי אם אל מערת מרצחים. הראית את החשבון אשר עשה לי המשרת קצוץ-הכנפים? אתפּלא, איך לא ילשינו על הבית הזה לפני השוטרים והפּקידים.

אני ידעתי כי אמנם אמת בפיו הפּעם – ואשתוק.

הבאתי את פּוטיאל אל בית-מלונו ואל חדרו. והנה גם פּה לא חדל להתלונן: המטה והכרים אשר עליה לא מצאו חן בעיניו.

כאשר אמרתי לו, כי המצע הזה הוא כמנהג המקום, התאונן באזני על אשר החלונות בחדר-משכבו פונים החוצה, ושם תמיר רעש ושאון, כעל יריד ושוק, ולא יוכל לישון בלילה, ועל אשר המשרתים לא ימהרו לבוא לקול הפּעמון. בשעה מאוחרה בלילה נפרדתי מעליו עיף מפטפוטיו, תלונותיו ומשאלותיו.

כן עבר עלי כל היום הזה בבטלה, ולא למדתי בו מאומה, למרות אשר החלטתי בלבבי להיות שוקד על למודי. אילו היה לי היום כסף על ארוחת הצהרים, הלא לא הייתי מבטל בשביל פּוטיאל אַף רגע אחד.

12 יוני. 1892.

היום בבוקר החלטתי בלבי לבל אבטל אף רגע אחד מלמודי בשביל פּוטיאל. אשר זה שלשה ימים ישלול את כל עתותי. אמרתי בלבבי, כי מוטב לי לגוע ברעב בחדרי הצר, מהיות מנהל ומנהיג להגביר בן-עירי. שעות אחרות למדתי בחשק ובעונג גדול. ומה נעימה היתה עלי שטת הפילוסופיה של אפּלטון, אשר בה הגיתי. מה רוחנית, מה נעלה ומה נשגבה היא. מה עמוק התהום אשר בינה ובין פילוסופית החיים, פילוסופית-הקבה! עור אני מתעמק בהרמוניה הנפלאה של תורת אפּלטון, והנה יד דופקת לאט לאט על דלתי. פּתחתי את הדלת, והנה הכובסת הזקנה עומדת כפופה לפני.

– אדוני, סלח נא לי, על אשר הפרעתיך מעבודתך... אולם נכדי הקטן חולה. הוא נוטה למות ואין פּרוטה בידי לקנות סמים בבית-המרקחת... אולי יש בידך היום מעט כסף לשלם לי בעד התכבוסת אשר הבאתי לך לפני שבועות אחדים. קולה רעד ובעיניה נראו דמעות. עמדתי כאיש שנטרפה דעתו עליו, לבי הכה בי בחזקה וגלגלי אש ירוקה עפו ורצו מול עיני. מששתי באצבעות רועדות, כמו בקדת, בכיסי, אַף כי היטב ידעתי כי ריק הוא.

– בערב אבוא אל ביתך והבאתי לך כסף, – גמגמתי בלשוני.

– אנא, אדוני, אל תשכח... הדבר נוגע עד הנפש, נכדי הקטן חולה זה ימים אחדים...

– לא אשכח, לא אשכח! – הבטחתי לה. ובלבי לא ידעתי איך ואיפה אשיג היום כסף.

הכובסת הזקנה עמדה רגעים אחדים על מקומה בלי אומר ודברים, ותאנח ותצא.

– מה לעשות? איך להשיג כסף בעד הכובסת? שאלתי את נפשי. – אלך אל פּוטיאל ואלוה ממנו שקלים אחדים... אָמנם לא נעים לי לעשות כזאת, אך הבושה היא "מותרות" לעני כמוני. אם אקבל איזו עבודה אשיב לו את השקלים אשר ילוני. הנחתי את אפּלטון ואלך אל פּוטיאל.

באתי אל בית מלונו. אך צעדתי על סף חדרו, והנה שפתיו מלאות תלונה:

– למה עזבתני לנפשי בעיר נכריה. בין אוכלי-אדם אלה- חכיתי היום לקראתך שעה, שתים, שלש, ארבע, ואתה לא באת, ואחשוב בלבבי כי גם לא תבוא עוד אלי, כפי הנראה לא נעמה עליך חברתי...

– לא יכולתי לבוא אליך, יען כי הייתי עסוק בלמודי.

– ומה התועלת היוצאת מהפילוסופיה שלך?

– האם ערבה עליך שנתך?

– לא ישנתי כל הלילה: הכרים דקים כלביבות והכסת כבדה ועבה, כמעט נחנקתי תחתיה... בבוקר בקשתי את המשרת כי יביא לי תה. האמנתי כי יביאו לי מיחם רותח, כנהוג בחברת בני אדם, והנה, יקחם אופל, הביאו לי מין כלי מלא מים פּושרים וחצים מלאים עשבים סרוחים, ובליל זה יקרא בלשונם תה. חא-חא-חא!

אנכי לא עניתי אותו דבר, יען כי תמונת הכובסת הזקנה. הנואשה לא סרה מעיני רוחי.

– אבל למה זה נשב בחדרי הצר, – הפסיק פּוטיאל את הדומיה, – האם אין בקרית-מלך זאת דברים נפלאים, סגולות- מלכים ועוד דברים כאלה. הראני נא, קרובי, את תפארת העיר וצבי עדיה. כי מה יאמרו הבריות, אם אָשוב הביתה וישאלוני מה ראיתי פה, ואני אהיה כאלם בל יפתח פּיו.

הביאותיו לבתי-משכית, הובלתיו לאולמי-התמונות והפּסלים.

פּוטיאל רץ מחדר אל חדר ובסקירה מהירה עבר על-פני האוצרות היקרים. וצר היה לו על שנאסר למשש הכל בידים...

– ומה, המצאו חן בעיניך כל הדברים האלה?

– טפו, טפו! – ירק פּוטיאל שלש פעמים – אני האמנתי כי תראה לי דברים יקרים ונפלאים באמת: כלי זהב ואבני שוהם. סגולות מלכים ורוזנים, והנה מה תחזינה עיני: אלילים, פּסילים, בתולות ערומות, חצופות, מופקרות, כל גבר תועבה והבל... טפו, כל חלומותי על ראש האשכנזים השוטים האלה, העומדים פּה ומתפּלאים ומשתוממים למראה כל ה"שטותים" האלה.

– הלא חכמת חרשים וחושבים היא!

פּוטיאל משך בכתפיו, שרק בשפתיו ויקרא: הזאת היא חכמת חרשים? ראה נא, שם על התמונה הגדולה מצוירים קבצנים, יחפים, בבגדים קרועים וממולאים, וגם תמונה כזו משובצה פה במסגרת זהב.. שגעון!

מאולמי התמונות הובלתיו אל מחלקות הסגולות העתיקות: אלילי גויי קדם, שרידי מצבותיהם, חמניהם; כלי ביתם ותשמישם וקברי מלכיהם ונביאיהם.

– טפו... טפו... מה אני רואה פה: שברי כלים עתיקים, גרוטאות ופשוטי כלי מתכת שכבר אכלתם החלודה, אלילים בזוים וצלמי זכר.. הבל הבלים... כל התהו הזה איננו שוה אַף פּרוטה אחת... נברח נא מהשקוצים האלה.

יצאנו. ישבנו על אחר הספסלים בגן מול בית-המשכית. פּוטיאל התבונן אל הבית הנפלא אשר נבנה גזית בידי הארדכלים, הבנאים והחושבים ששכללו את יפיו.

– כמה כסף השקיעו בבנין משונה זה, – קרא פוטיאל, עיניו אורו ופניו הפיקו תמהון, – אילו היה החצי מהכסף הזה בידי, כמה עסקים הייתי יכול לעשות; והם, האשכנזים, הנבערים מדעת, בנו ארמון רם ונשא כזה, למען יתלו על קירותיו גזרי בר, סמרטוטים משוחים בששר ולמען ימלאו את אולמיו ותאיו היפים בשברי כלים מדור המבול....

לא שמעתי את סוף דבריו, כי באזני צללה קינת הכובסת: "הילד – הוא נוטה למות ובידי אין אַף פּרוטה לקנות סמי-רפואה".

החלטתי בשעה זו לבקש מפּוטיאל כי ילוה לי שקלים אחדים, גם חברתי בדמיוני את סננון הבקשה, אולם בשום אופן לא יכולתי להוציאה מפי. חשתי כי פני אָדמו כסרטן מבושל, קדחת עברה בכל בדי עורי כזרם חשמלי ולשוני דבק אל חכי.

פּומיאל כאילו חש והרגיש, בחוש-דק, את הסכנת הצפויה לכיסו, – נאנח.

– על מה אתה נאנח? – שאלתיו.

– הנני נאנח, – ענה פוטיאל בקול עצוב, יען שרואה אנכי כי כסף יחסר לי להוצאותי המרובות פּה. לא הרביתי לקחת אתי כסף מביתי, כי לא ידעתי שהשקלים מתמזמזים פּה בין האצבעות והאשכנזים חוטפים אותם כאילו אחזם בולמוס...

– ואני חפצתי לבקשך, כי תלוה לי שקלים אחדים...

– שקלים אחדים? גם זה כסף? הא לך חמשה עשר שקלים.

רצתי בשמחה אל הכובסת הזקנה ואשלם לה את חובי.

לתודותיה וברכותיה לא היו קץ, וגם אני הייתי באותה שעה אסיר- תודה לפוטיאל אשר הצילני ממוסר כליות ומדכדוכי נפש. שבתי לבית-מלונו של פּוטיאל, אשר חכה לקראתי, כי קשה היתה עליו הישיבה בדד בין אנשים זרים לו.

הביאני נא אל בית שיר וזמרה! – בקשני פּוטיאל.

התלך אתי אל התזמרת של הימן, הוא המנצח בנגינות היותר גדול אשר במדינה הזאת?.

– האדע אנה ללכת, האדע מה לראות ומה לשמוע בעיר הומיה זו; כמדומה לי, שגם השד בעצמו לא ימצא פה את ידיו ורגליו; הן בידך נמכרתי, עשה בי כטוב בעיניך. אתה חפץ כי נלך אל התזמרת של הימן, יהא אל התזמרת של הימן, כי אני לא חילק ולא בילק אדע.

באנו אל בית-השירה. המגננים הרימוני על על כנפי זמרתם.

נפשי רחפה על פני ים רגשות וצלליהן; באותה שעה שכחתי את המציאות הדה והמלאה נגעים ופגעים; נסחתי מעולמי הקטן והאפל ולפני נגלו מרחב ומרחק מלאים אור וחיים. אולם פּוטיאל הפּילני פעמים אחדות משמי דמיוני ארצה, כי הגיע שזני זמזומו: מחיר הכרטיסים רב הוא, רב מאד...

ככלות התזמרת, שהיתה מצוינה ונפלאה במינה, פּנה אלי פּוטיאל ויאמר: – אני האמנתי כי ישמיעוני פה בעד כספּי נפלאות ונצורות.

האמנתי כי המלאכים בעצמם יאמרו פה פרק בשירה וצפרי גן-העדן יצפצפו בקול. תחת כל אלה יצא על הבימה "מכשף" זקן, הוא המנצח בנגינות הגדול שלך, ויניע שבטו הנה והנה לארבע רוחות השמים, וישמיעו המנגנים קולות משונים ברעש ושאון, עד כי החרישו אָזני. האמת אגיד לך, כי בכנורו של ישראל העור אשר בעירנו הנני מוצא הרבה יתר נעימות וטעם מבתרועות החצוצרות וכל זני זמרא האלה. השמעת איך מנגן ישראל "כל נדרי"? כפּרתו יהיו כל המנגנים האלה.

ועתה, בשובי הביתה אחר חצות הלילה עיף ויגע, האוכל ללמוד? התחדור פילוסופית אפּלטון אל מחי המלא מעניני פוטיאל?

 

8 נובמבר, 1892.

אתמול באו אלי אחדים מחברי היושבים אתי על ספסל אחד בבית מדרש המדעים. ובדירתי החליטו פה אחד ללכת אל מעון התלמידה חלמיש. עלמה זו מפורסמת היא בהקולוניה הרוסית- העברית כ"ראש המדברים" בכל מקום; דירתה היתה מקום-ועד לכל התלמידים האוהבים להרבות להג ולהתווכח בכל ענין ובכל נושא. מתחלה סרבתי לחברי ולא חפצתי להלוות אליהם, כי זה ימים אחרים הייתי שקוע בלמודי ובהשעורים ששמעתי מפּי מורי. אולם חברי כמעט שהכריחוני לבלי הפּרש מצבורם הקטן. ואם אסתכל היטב בנפשי, אז אומר כי חברי לא הכריחוני כלל, כי אני אמנם בעצמי חפצתי לעזוב את כתלי חדרי הצר... האותיות המתות העסיקו רק מחי, אבל לבבי היה ריק מרגש, ואני בקשתי חיים, חברה, שאון...

באנו אל מעון התלמידה חלמיש. חדרה הגדול והרחב היה מלא עשן עלי-מרורים, ער כי לא נראו פני הנאספים. כאשר הסכינו עיני מעט אל הערפל-המחניק הזה התבוננתי אל פּני התלמידה חלמיש, אשר הציגוני לפניה בפעם הראשונה. שתי עיניה הגרולות והשחורות פּתוחות ומכונות ישר אל פּני המדבר אתה. מצחה גבוה ורחב כמצחו של איזה מלומד מומחה. שערותיה השחורות ככנפי עורב גזוזות וקצרות. צוארה עב ושמן וראשה הגדול יושב עליו הכן. פּניה עגולים ושזופים ולא עובדו בפוך וכחל. על חוטמה הקצר והעב, יתר מעט מכפי המדה, רכבו משקפים. פּיה צר ושפתותיה "בשר ודם". צר לי על שאין אני יכול להמשילן לשושנים, יען כי במשל זה תהיה החנופה נכרת יתר מדי, והחנופה, אומרים חברי, היא תועבת נפשה. חסונה כאלון או כארז, או כמין עץ אחר שאיננו לא במקרא ולא במשנה.

על הספה השתרע פּרקדן אחד התלמידים. פניו מלאים אבעבועות גדולות וקטנות, עיניו מפיקות עזות וחוצפּה, אותה החוצפּה המיוחדת שאנו מוצאים בקרב בני בלי-תרבות, חוצפּה, שאין בה עוז הנפש ואומץ-הלב, כי אם הוללות ומשובה. בפיו היתה סיגרה מקומטה מעלה צחנה. אחד הסטודנטים ישב על השלחן ורגליו מקופּלות תחתיו, שני תלמידים היו מסובים מעשה שכיבה ויתנועעו יחד עם הכסאות, כאילו היו מוטלים בעריסה העשויה לדבר. אחד הסטודנטים, ארוך וכחוש, כאחת השבלות הדקות, ישב על שלחן-הכיור ושערותיו סבוכות ובלתי סרוקות וישרוק בפיו איזה פּזמון משונה. תלמידות אחרות, כמעט מכוערות ובלתי צעירות כל כך, חבקו זו את זו ותתכוצנה בשבתן על המטה, אשר עליה שכבו גם הבגדים העליונים של כל הבאים. התלמידות החזיקו סיגרות דקות בפיהן וימוצו את עשן הטבק בעקימת שפתים מיוחדה, שחשבוה לתנועת חן ונועם. כל הנאספים, התלמידים והתלמידות. המו, רעשו בהתלהבות עוברת כל חוק וגבול והתוכחו בענינים מדיניים, מדעיים וספרותיים. בקפיצה גסה אחת עברו מנושא לנושא. עוד לא גמרו וכוח זה והתחילו באחר. כל המסובים רפרפו, רפרוף משונה, על פּני ענינים רבים ושונים בבת-אחת, נוגעים ואינם נוגעים אַף בשטחם החצוני של הדברים.

נשתה-נא תה! – קראו פתאום הנאספים.

אָמרו ועשו. זה מלא את המיחם – מיחם זה היה קנין הרבים – מים וזה הניח גחלים בארובתו; זה הצית את הגחלים בשבבי עץ דקים, וזה נפח בהן במלוא לסתותיו. כעבור רגעים אחדים שלף אחד הסטודנטים נעל מעל רגלו ויעשהו למפּוח לפחת בהגחלים אשר לא נאחזה בהן האש היטב. עוד מעט והרתיחו המים שבמיחם והתבולל הקיטור בעשן הסיגרות ויעבה הערפל עוד יותר. חלמיש העמידה את המיחם, שהיה גדול כיורה ערבי, המכוסה חלאה, על השלחן, שהיה ערום מכל מפּה, ואיש לא עזר לה. אחד הסטודנטים הביא מחנות דגים-מלוחים וככר לחם. הנאספים התנפלו על "המעדנים" האלה בידיהם, בלי אשר השתמשו בבכין ומזלג כלל, ויבלעו את הלחם, ויאכלו את הדגים-המלוחים על קרבם וכרעיהם, זנביהם וראשיהם, ויגרמו וימוצו גם את חוטי שדרותיהם, ולא הותירו מכל הנתן על השלחן אף "שריד ופליט".

בשעת שתית התה שבה חלמיש אל שיחתה, אשר נפסקה על ידי בואנו.

 

8 דצמבר, 1892.

גם אנכי הייתי בין המלוים את חברנו נפתלי המת. עמדתי בבית-העלמין עד סתימת-הגולל. כמעט כל התלמידים אשר באו אל הלויה, הספּידו את המת. המליצות והדבורים המפוצצים היו חמים מאד למרות הקור אשר בחוץ ואולי גם בלב. חברי המת שמע עתה בפעם הראשונה פרזות יפות, מבלי אשר הביע מחאה בגועל נפשו. הפּעם שתק. האלמנה הצעירה אשר עמדה אצל הקבר היתה נאלמה כהמת בעצמו, וגם מראה פניה לא היה טוב ממראה פניו. תולדות הזוג הן פּשוטות מאד אבל גם, מעציבות מאד. חברי המנוח הכיר את אשתו מיום אשר הכיר את המחסור, ואת המחסור ידע והכיר עוד בילדותו.

הוא בא הנה ללמוד ולהשתלם במדעים, למען יוכל להיות לעזר בכשרונותיו לאחיו העניים בני ארצו. רעיתו באה אתו הנה להיות לו לעזר בעבודתה וגם להרחיב את חוג ידיעותיה. הוא שקד על למודיו ולפעמים גם על איזו עבודות ספרותיות, והיא שקדה על עבודת התפירה ותכלכל את מחסורי הבית, כי גם שלשה ילדים היו להם.

אמנם משכורתם לא הספּיקה כל צרכיהם, אַף כי צרכיהם היו מועטים ומצומצמים מאד, אך הם היו מלומדי מחסור. קב החרובים של חנינא, – גם זה היה כעין מותרות בעיניהם. פּעמים רבות החליט בלבו לעזוב את תלמודו ולשוב לרוסיה, למען יהיה שם מורה- ילדים, ולא תשא עוד רעיתו את עול הרחים הכבד על צוארה הכחוש.

הוא ראה כי אהובת לבו מאבדת את בריאותה על ידי כל תחיבה ותחיבה, אשר היא עושה במחטה, ויהיו עליו למודיו למשא. אולם היא לא נתנה אותו לעזוב את האוניברסיטה. לבל ישאר בחצי הדרך. היא העלימה תמיד מעיניו את מחלתה היא, וגם הוא לא התאונן מעולם באָזניה על אפיסת כחותיו הגופניים ועל כבות נר חייו.

בשארית כחותיו התאמץ להרבות עבודתו הספרותית, למען תמעיט היא את עבודת התפירה, אבל כל אשר כתב – כתב בעיון, במתינות ובישוב הדעת, ויהי שכרו מעט מאד. גם היא חגרה כל כחותיה להרבות עבודתה החייטית, למען ימעיט הוא לכתוב, כי היא ראתה שהכתיבה בלילות אחרי ימי עבודה מדעית מקצרת את חייו, אולם התלמידות העשירות אשר נתנו לה עבודה, התאמצו לקפּח את שכרה.

ובכן עבדו שניהם בלי הרף יומם ולילה ועיניהם היו נשואות אל היום אשר יגמור את חק למודיו ויבואו אל המנוחה בתור עובדים וזורעים על אדמת בני עמם. הם קוו ליום, אשר ילדיהם לא יסבלו עוד רעב. מלאכי שלום רחפו בכל פּנות חדרם הצר. הם ידעו על מה ולמה הם סובלים מחסור.. מטרתם היתה תמיד לנגד עיניהם, בסוף הזמן הזה היה עליו לקבל תעודת "דוקטור", כי הדיסרטציה שלו נתקבלה בירי המורים ברצון רב. הם התפּלאו על בקיאותו הבלתי מצויה, על חריפות שכלו, רוחב מבטו ועומק הגיונו.. בני- עוני אלה קוו, כי עוד מעט, עוד פּסיעה קטנה אחת – והם קרובים אל מטרתם; הם קוו, כי עוד מעט ויגיעו אל החוף, אשר חתרו אליו זה שנים רבות בכל מאמצי כחם. נפתלי עבד בחדשים האחרונים עבודה העוברת את גבול כחותיו של אנוש אָנוש. הוא לא הרגיש, כי שמן חיתו, מיץ עצביו כבר כלו ויבשו. הוא לא חש את נשימתו הקרה של המות, הצועד לנגדו בצעדי ענק.. הוא ראה את החוף הקרוב ויושט את ידיו – והנה קפץ עליו המות ויבלעהו. אולם המות לא קפץ עליו פתאום, כי האורב הזה ישב בחדרו, היה צפון בתנאי חייו וקיומו.

עתה נשארה האלמנה ושלשת ילדיה, היתומים הקטנים, כספינה שבורה ומטורפה בלב ים.. לשוא היה כל עמלה.. לשוא הביאה את כל קרבנותיה – עד החוף לא הגיעו. עתה תחוש גם היא את קרבת המות.

והיתומים הקטנים? היחושו התלמידים והתלמידות, אשר פּיהם ידבר ראמות וגבוהות, אשר הרבו להלל את המת בהספּדיהם, – היחושו מתקני-עולם אלה לעזרת הנפשות הרכות? אבל אין כחם של חברי אלא בפה.. כל גבורתם היא הפרזה הריקה ולא יותר.

 

18 דצמבר, 1892.

התלמיד אבן-טוב מקבל מהוריו כסף רב מדי חודש בחדשו, ובכל ואת יסבול מחסור נורא, כי ביום קבלו את הכסף יחלקו לחבריו וגם לאנשים זרים לו. אם יש כסף בידך, אָז יפזרו לכל הבא אליו ראשונה על מנת להחזיר או שלא להחזיר. בחורף הוא לבוש בגדי קיץ, ובקיץ ילבוש בגדי חורף ישנים, גם את מעילו, גם את כתנתו יפשיט מבשרו ויתנם לכל מבקש. על חשבונו יאכלו רבים ממכיריו בבתי-המזון והוא בעצמו ירעב, פּעמים רבות, ללחם. נדיבות זו בלא תכלית ומטרה היא. הותרנות הקיצונית הזאת עורת היא ותבוא תמיד במקום שאיננה דרושה כלל, או גם למותר היא, ובמקום אשר יש בה צורך – שם איננה. הותרנות הנפרזה הזאת, מספקת לבעליה רק לימים מועטים, ואחרי התלהבותה הראשונה תגרור אחריה ריאקציה איומה. הן חזיון מצוי הוא בקרבנו לראות צעיר לימים שהוא איש הרוח וטוב הלבב כאבן-טוב. וכעבור איזה שנים יהיה לקשה-לב ולאיש בלתי הגון. נדיבות זו איננה מרימה לא את נפש בעליה ולא את נפש הנהנים ממנה. כי יסודתה – פחזות וגם נדיבות-רוחם של תלמידינו אין לה ערך קיומי, כי גם עשירותם השכלית לא רב מחירה. כאשר יבוא איש מן החוץ וישמע את וכוחיהם, יאמין ברגע הראשון כי יש פה עושר רוחני, אבל עשירות זו יש לה רק ברק, יש לה קליפה ואין לה גרעין, ואינה אלא תהו מוזהב ובהו נוצץ.

חברת תלמידינו פה היא כיורה רותח. יש בה חיים ותנועה, רגש ושאון, אבל הקיטור היוצא מיורה זה אינו מכוון לצד ידוע. איננו מוסב להניע את מכונת החיים והתרבות, כי אם יתנדף ויתפזר במרחבי האויר.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה