_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מן היומן

ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

פרופסור אוטו וארבורג

ברלין, יום ב'.  22 באוקטובר, 1906

ביקרתיו בביתו.  דיברתי אתו זמן רב.  הרושם: מלומד אַשכנזי, מומחה.  הוא איש הגון, במובן הבורגני, אולם מוגבל בדעותיו.  – – אוצר מושגיו ורגשותיו דל מאוד.  הוא עושה רושם של איש־שָׂבֵע, עומד ברשות עצמו, איש לא תלוי מעולם בדעת אַחרים.  מכונת־שכלו מכוּונת אל הפּרטים, אל הדיוק, אל הקטנות.  הדמיון אין לו כל שליטה עליו.  כנפיים אין לו.

אוטו וארבורג עומד עתה בין ראשי הציונים.  בעת האחרונה נתפּרסם שמו בין היהודים.  אחרי מות הרצל דרשו רבים כי וארבורג יהיה ממלא מקומו.  לזכרון הדבר הזה יחרד בשרי.  וארבורג והרצל: יותר רחוקים זה מזה ממזרח ומערב.  המה שני גזעים, יושבי שני כוכבים רחוקים.  אַף כי שניהם יהודים מערביים, שניהם לא קיבלו כל חינוך עברי ושניהם בני עשירים.

ההבדל שבין היצירה ובין עבודת פּרך, בין הגאוניות ובין חוסר הכשרון – זהו בקירוּב ההבדל בין הרצל ובין וארבורג.

הפּרופסור וארבורג הוא חכם־הצמחים (בוטאניקן) – – – וגם משאו־ומתנו עם הבריות ועם הדעות, האידיאות, הוא של חכם־צמחים.  אנשי־הרוח מגלים, או שואפים לגלות, נשמה בכל, בכל הסובב ומקיף אותם.  ראשית לכל הם מרגישים, הם רואים את נשמת הדברים, נשמת הבריות.  הנשמה היא מַפתח בידם לחידת החידות.  ואנשים כוארבורג אינם מרגישים כלל את נשמת הדברים.  הוא רואה בכּל רק שורשים, גזעים, ענפים, בדים, כפתור ולא גם פּרח, עלים ולא גם שושנים.  מרוב העלים, הקרומים, השריגים והרהטים לא יראה את הפּרח.  מוריס מטרלינק שומע את שפת הפּרחים, לחישות נשמותיהם.  והפּרופסור וארבורג מוצא גם באנשים חיים ובדעות רמות רק מִסְפַּרים, עובדות זעירות, מציאות יבשה וענייה, ולא יותר.

הפּרופסור וארבורג עושה עלי רושם של פּקיד עושה עבודתו באמונה, ממלא את חובתו ביושר־לבב ושומר תפקידו בדיוק.  אולם הנהו רק פּקיד.  הכל מתייבש בידו, הכל מתכווץ בחוג־עבודתו.  הוא מייבש פּרחים בעד האַלבום שלו והוא גם מייבש דעות ובריות.  פסיכולוגיה של אנשים, רוח־הקודש, מעוף־הרוח, הסתכלות פילוסופית – כל אלה הם דברים בלתי ידועים לו.  או: דברים שאין להם ערך ומחיר בעיניו, יען כי לא ידעם.

אנוכי מבין ומשיג את עולמו של וארבורג ואת טיפּוסוֹ, יסודותיו האישיים ועַצמוּתוֹ הבלתי־מורכבה.  – – אולם מה שיש באדם, השייך רק לו לבדו, בודאי זר ובלתי מובן לו כלל.  הוא גם לא יחשוב כי שוֹוה הוא הדבר לעמוֹל בהבנתוֹ ובהשגתוֹ.

ורחוקים ושונים אָנו זה מזה:

אני הנני פּרוֹלֵיט רוחני והוא בורגני עשיר, שגם חלק קטנטן מריבית הונו מספּיק לכל הוצאות ביתו.  הוא אָסור אל מקומו, חוגו, עבודתו, להשקפותיו ודעותיו.  איש־ההרגֵל, מסמר תקוע, איש־קבע.  פסיעותיו באָרחות־החיים מדודות בזהירות יתירה.  מאמין אָנוכי בו שעד יום מותו לא יִטה מני דרך, לא ייכשל ולא יתרומם, לא יעשה מִדחֶה גס אבל גם לא יִברָא יתוש ולא יצמיח פּרח חדש.  דיים לו היתושים והפּרחים שכבר נבראו.

ואני: צפּור דרור, נודד במקום וברוח, מבקש, מחפּש, מבקר ועושה נסיונות של יצירה, שונא כבלים ומשברם.  אויב להֶרגֵל וקץ תחת משא המקובל.  הנני מוכשר לשגיאות ואיני מסתפּק במה שבראו אחרים.  הנני נכשל על כל פּסיעה ופסיעה.  נופל וקם, קם ונופל ומתאמץ עוד הפּעם לקום.  הוני – דאגותי, ורכושי – יסורי.  אין לי כל פּרנסה קבועה, והנני יושב על אדמת נכר, עִם לָבָן גַרְתי, והנני נמצא תמיד בסביבה זרה לרוחי ולגופי, בתנאים קשים ואי־אפשריים.  אין שדה מוצק תחת רגלי והקרקע מתמוטט תמיד מתחתן.  הנני נישא ברוח ומקולע בין גלי ים זועף.  יום כי יעבור על בני ביתי בשׂוֹבע ללחם הנני מקבל כחסד המִקרה, כמתנת ההשגחה.  ומיום זכרי את עצמי לא היה לי, פּשוטו כמשמעו, רגַע בלי פֶגע, שעָה בלי רעָה, ויום בלי חליפוֹת לאליפוֹת ובלי תמורוֹת ונצורוֹת.  ובכל פּעם שיש לי פגישה קרובה עם אנשים כאוטו וארבורג הנני מרגיש בקרבי מעין התפּוצצות פּנימית.  הלב סוער והומה.  וקשה עלי, אי־אפשר לגמרי, לקבל מַרוּתם בכל ההוראות הקרובות והרחוקות של מלה זו, של אנשים כוארבורג.

 

אליאונורה דוזה

אליאונורה דוזה (1859–1924) – שחקנית־טראגית איטלקית.

ברלין, 1906

בערב יום 15 בנובמבר שנת 1906 ראיתי את אליאונורה דוזה משחקת את רבקה בחזיון "רוֹסְמֶרסִהוֹלְם" של איבסן.  היא שיחקה בתיאַטרון החדש של המלך בגן־קארוֹל.  לפני שש שנים ראיתיה בחזיון "ג'יוֹקונדה" של גבּריאל ד'אנונציוֹ.  – –

דוזה משחקת בלי כחל ושרק.  כולה כמות שהיא.  הכל אמת בה ואין בה אַף צל של זיוף, אף שרטוט אחד מלאכותי.  שערותיה ממש, בלי פּאָה נכרית, ופניה ממש.  באמצעים חיצוניים, במכחול, בסממנים, בשערות זרות, אין היא משתמשת.  ובכל זאת, או דוקא משום זה, – היא עושה רושם עמוק, רושם לא יימחה.  דוזה אינה משחקת על הבימה, כי אם חיה היא את חייה המיוחדים, העצמיים.  ומיני החיים שלה שונים, מרובי צבעים וגוונים, אַך חייה המקוריים הם.  בכל פּעם היא אַחרת, אַך בכל זאת הינה היא, היא בעצמה.  בכל תפקיד אשר היא ממלאָה על הבימה מתגלה רק אחד מצדדיה, אחד מצדדי חייה, חלק מכשרונותיה, שביבי אור משֶׁמש גאוניותה.  לא את ה"גיבוֹרות", את הנפשות של איבסן או של ד'אנונציו, היא מַצגת על הבמה, היא מַגשמת ולובשת בצורתה לפני עיני הקהל, כי אם אַחת מצורותיה המקוריות של דוזה עצמה היא מראָה לנו, ורוצה להראות לנו.  היא רק נסמכת, נשענת על אחד הדראמאטורגים, היא מוצאה בהם רק נקודת אחיזה, אַך העיקר היא דוזה בעצמה.  הדראמה, הטראגדיה צפונות בנפשה פּנימה, במסתרי חייה.  בשחקה את "רבקה" של חזיון "רוסמרסהולם" ראיתי מה רם סולם רגשותיה – – מה מרובות המדרגות וכמה עשיר ב"מעלות ומורדות" סולם זה, מה עשירה קשת האָמנות שלה בצבעים, בבנות־צבעים, בצללים בהירים, ועד היכן מגיעים חליפות צבעיה, משחקיהם והתערבותם זה בזה.

והיא משחקת לא רק בדבריה, בתנועותיה, בלכתה ובצעדה על הבימה, כי אם גם בשתיקתה, בעמדה כנציב בלי־נוע.  השתיקה יפה לה לפעמים.  והמנוּחה העיפה שלה מדברת הרבה, מַטְעֶמת הרבה.

והיא משחקת בכל עצמותיה.  הכל משחק ומדבר בה: עיניה, כל תוי פניה, כל עורקיה ועצביה, ומה גם ידיה.  הידיים ידי דוזה.  אין דוגמתן.  יחידות הן במינן.  הידיים האלה מביעות, מספרות, בוכות, מתעצבות, רועדות מתאוה, מטעימות "הָדֵק היטב" כל רגש, וחיות הן חיים מיוחדים, חיים עשירים.  הידיים האלה, אם אפשר לומר כן, רוחניות הן, נשמה עשירה ועמוקה שוכנת בהן.

בכל גווה אין נקודה מתה, נקודה דוממת, נקודה בלי רוח.  הרוח חודר, מפעפע בכל איבריה ועורקיה.  הכל מתואָר, מקוּלטָר, מחונך בה.  הכל פּורח בה. על כן אין היא עושה אף תנועה סְרָקִית, עקָרִית אַחת; על כן אין היא עושה אַף תנועה עוורת אַחת, אַף תנועה מקרית אַחת, שלא מדעת.  הכל היא עושה מדעתה, ברצונה, וכל מה שהיא עושה על הבמה יש בו רוח ונפש.  והפקחיות האמנותית הזאת, החשבון והדעת של תנועותיה אלה מזדווגים, מצטרפים עם תום, עם טבעיות, עם לא־אמצָעִיות.

דוזה לא יפה היא.  יותר: כמעט מכוערת היא.  כמעט אין לה גוף ו"מכשירי" הגוף של אשה.  "צרור עצבים" היא.  ובכל זאת מתגשם בה החן והיופי של המין היפה.  לא חוט, חוט בודד, של חן מתוּח עליה, כי היא־היא בעצמה החן, החן הנשגב.  הוֹד מלכות מרחף עליה.  מלאָה היא קסם החלומות וכולה געגועים.

דוזה לא למדה, בתור משחקת, לא מן המשחקות הקודמות לה ולא מבנות דורה, מבית־מדרשה של אָמנות לא יצאָה.  אַך היא בעצמה היתה לסמל, למופת, למייסדת אסכולה.  איננה מושפּעה מאחרות, כי אם משפּיעה על אחרות.  כללי אָמנות אין לה, אַך היא יוצרת, משוררת ומפייטת בעלותה על הבמה.

הרעיון המבריח שאי־אפשר להשתחרר ממנו, בראותנו את דוזה, הוא זה: אָמנות גאונית זו כעשן תנדוף, כציץ נובל יהיה גורלה.  הדורות הבאים אחרינו לא יידעו ממנה מאומה; לא־מובנה, לא־מושגה תהיה בעיניהם.  זה גורלה של אָמנות המשחק.  חייה הם חיי רגע[1].

ומעט התבוננות אומרת: זהו גורלה המעציב לא רק של אָמנות התיאטרון, כי אם של כל אָמנות בכלל.  מעט מוקדם, מעט מאוחר – הכל מת.  גם הפּיוט, הפּיסול, הציור אינם בני אל־מוות.  יש שירים, חזיונות, ציורים, פּסלים, שבני דורם או גם שלשלת של דורות התענגו עליהם וחשבום למרגליות היותר יקרות, לפרי־נצח, למקור תענוג ורוממות הנפש שלא ייבש לעולם.  ועתה זרים הם לנפשנו, ואין להם כל ערך בעינינו.

ואולי טוב הוא ככה.  גם הרגע נצח הוא.  ומי או מה שחי רגע חיים אמיתיים כבר חי נצח נצחים.  ומה שהיה חי לוּ גם רגע אחד לא ימות, אינו יכול למות, לעולם.  מה שהיה חי לוּ רק דק אחד הולך ומשפּיע בדרכים ובאופנים שונים לנצח נצחים.

יברא לו כל דור ודור אָמנות שלו ולא יסתפּקו בירושת נצחים.  יחיו יפרחו החיים.  יבולו, יקמלו ועוד הפּעם יפרחו ויתחדשו.

אָמנותה של דוזה.  ככל אָמנות טהורה ונעלה, מלבד העונג הנשגב שהיא ממלאת בו את כל חדרי נפשנו, עוד מעוררת בנו מחשבות, והיא מוסיפה לחיות, לפעול, להַפְרות במעמקי נפשנו, גם אחרי שנסתלקה מנגד עינינו.

 

מפירות ההתבוללות

ברלין, יוני 1906

הד"ר היהודי רוברט אייזלר מבקר־אמנותי, מלומד, בעל כשרונות מצוינים ומזהירים, איש־העתיד, פילוסוף, בקי בהיסטוריה של האָמנות, שהיה עתיד להמנות לפּרופסור, צעיר לימים, בן כ"ו שנה, שעיניים רבות היו נשואות אליו, נכשל בדבר עבירה: נתפּס בגניבה.  בעיר אודינה, באיטליה, קרה הדבר.  הוא בא שמה, לפני ימים אחדים, מהעיר רומא, שהצליח שם בחקירותיו ובדרשותיו לפני דיפּלומטים, חוקרים וסופרים ואמנים, ובידו היו מכתבי מליצה מאת שרי־ההשכלה שבאוסטריה ושבאיטליה.  כל הדלתות של הביבליותיקות ובתי אוסף הסגולות העתיקות היו פּתוחות לפניו.  הכומרים ופקידי הממשלה היו נכונים בכל מקום לשרת את פּניו.  תיכף בבואו לאודינה סר אל הביבליותיקה של האַרכיהגמון (כי חרוץ ושקוד היה המלומד הצעיר ולא איבּד רגע לבטלה), ביבליותיקה מצוינה ומפורסמה במקורותיה.  הוא חקר ודרש, העתיק ורשם שם שעות אחדות מספרים וכתבי־יד עתיקים, ובצאתו משם לאכול ארוחת הצהריים גנב כתב־יד יקר ומצוין במינו: קוֹדֶקס מהמאה החמש עשרה, סידור תפלות לאֵם־אלוהים מצוירות במיניאַטורות – – שאין ערוך למחירו.  אייזלר התחפּש מקודם, לא הודה בגניבתו ויעזור לכהן המשגיח על הביבליותיקה ומשרתיו לחפש את הספר, ששלח בינתיים לווינא על־ידי הפּוסטה, עד אשר נתגלה הדבר והושם במאסר.  בבית־הסוהר ניסה, שתי פּעמים, בשׂכין קטן ובשברי כלי זכוכית, לשׂים קץ לחייו, וגם בזה לא הצליח.  ועתה הוא תפוס עם יתר  האסירים, והוא בוכה על אָבדן הצלחתו, על קלות דעתו.  זהו קיצור המעשה, שפרטיו מסופּרים בעתונים האיטלקיים והאַשכנזים.

והמוסר היוצא מן המעשה?

אייזלר הוא בן וינא.  זה אומר הרבה במקרה זה.  לא מקרה בודד הוא מעשה אייזלר בשנים היותר אחרונות  בווינא, בין פּרחי הקולטורה המודרנית.  אלה המה ניצני ההתבוללות בתקופתה האחרונה בבירת אוסטריה.  גניבתו של אייזלר מתפּרשת ונדרשת בעתונות הליבראלית־היהודית בכמה פּנים.  אין זו גניבה פשוטה, כי־אם פרי מחלת הבּיבּלוֹמַניה וכדומה.  פּתחו את אוצר השמות המלאכותיים ולקחו משם בהקפה כמה וכמה מלים כאלה, וכל זה אינו אלא לכסות על השם הפּשוט והנורא במערומיו "גניבה".

"המאורע" של אייזלר, אחד בעלי הכשרונות היותר מצוינים בין הצעירים, מזכיר לנו את המאורעות של הפרופסור בֶער (יהודה מומר), של אוטו ויינינגר (שהתנצר לפני אבדו את עצמו לדעת) ושל הסופר ר. שמת באִבו.  וראוי להתעכב מעט על המאורעות האלה.

הפרופסור בער בן מיליונרים, חוקר הטבע, פרופסור לפיזיולוגיה בווינא, אוהב אָמנות, איש־המוֹתרות, איש מלא שאיפות.  בביתו היו מתקבצים מאורי־המדע מקרוב ומרחוק, גם מיאפּאן.  שמו היה גדול באמריקה, שנקרא לשם לשם "לעשוֹת נסיעה" ולקרוא שיעורים ברבים.  איש צעיר לימים היה, כבן ל"ד, או עוד פחות מזה, וכבר השיג הרבה.  הוא גם כתב ספרים מדעיים מזהירים.  פּרספּקטיבה רחבה היתה פתוחה לפניו בחיים.  הוא גם נשא אשה צעירה ויפה מאוד, משכילה, אמיצת־לב, תלמידת האוניברסיטה, בת עשירים.  – – ובעודנו עומד במרום תהלתו, והנה – מַדחפה פתאומית.  עמוֹד, דוֹדי בער, אל תהין לעלות ההרה, אל מרום פסגתו!  איזה חוק נסתר צפון בגורלם של אלה היהודים המחליפים, או הנכונים להחליף דתם, בגורלם של אלה היהודים תאבי־הטמיעה, אחוזי בולמוס ההצלחה, של אלה היהודים ה"מעפילים ההרה" בכל מחיר, à tout prix.  איזה חוק צפון, – הנני אומר, – בגורלם של היהודים או המומרים הללו, חוק המשליכם פתאום, בעצם העפלתם, אל תחתית ההר, חוק המקדיר עליהם את שמש הצהריים.

הפרופסור בער נתפש בדבר עבירה, עבירה מאוסה, אף כי "מודרנית" היא בימינו.  מקודם היו, כנהוג, חשדים קלים, אחרי כן: חשדים גסים; לחישה מפה לאוזן, מלמול לא ברור; רמזים מכל המינים בעתונים שונים, ביחוד באלה שהם נזונים ומתפרנסים בחומר וברוח מן הרכילות, הדיבות, השערוריות וכל מיני הסקאנדלים החברתיים.  ועוד פסיעה הלאה: כתב־האשמה של הקטיגור: הפרופסור, המיליונר בער, משתמש בנערים, בתלמידי הגימנסיה, להנאתו, לסיפוק תאותו, בקיצור: בער הוא הומו־סקסואלי.  הוא היה מתעסק להנאתו במלאכת הפוטוגרפיה.  אמן היה במקצוע זה ואוהב את היופי.  ולשם זה היה מַפשיטם ערומים.  כל זה היה מתחילה בעיני הבריות מין ספורט יפה של איש־המדע, שאינו שקוע רק בעבודתו האחת.  – – אולם בכתב־האשמה של ההורים הנוגעים בדבר, שהיו קרובים, ידידים לפרופסור, אחי־הבַקבוּק, שסבאו וזללו אתו, – בכתב־האשמה גילו סודות מגוּנים מן החדר.  התלחשו בחברה, שיחות פיקאנטיות, פרק בהלכות־נאוּף – – והבריות האמינו ולא האמינו.  היתכן כי הפרופסור בער יעשה נבלה כזו?  "ומדוע לא יתכן?" השיבו.

הרפש המוסרי הזה שייך הוא עתה ל"בני עליון" של החברה, ל"אקסֶמפְּלרים הנבחרים" של האנושות.  בלאו־הכי כמעט לא סגי להיקרא בשם "אדם־העליון", הלא גם מיכל אנג'לו, פרידריך הגדול ויש אומרים וסוברים גם גיטה הגדול ועוד למעלה מהם: גם אפלטון, היו שטופים בזימה זו: ביכרו את המין החזק על היפה.  וגם אוסקאר ויילד האנגלי לא כֶלֶב היה.  ומה אומר קְרַפְט־אַבִינְג, ומה כותב זה שנים רבות בעניין זה הירשפלד[2], הרופא המומחה למחלת־המין?  והפרופסור בער הלא מבני־עליון הנהו, רודף יופי ואוחז בדרכי היוונים הגדולים שהיו שטופים במשכב־זכר.  ואלה אומרים: רק קנָאים, מקַנְאִים פגעו בו.  אלה הם חשבונות פרטיים. ובער מעמיד פנים של "עוֹלה תמימה", שהיה לקרבן איזה אַדבוקט שלא יכול לסלוח לו על שלא נשא את בתו לאשה.  וגם רעייתו הצעירה, התמימה והיפה של הפרופסור מאמינה בו.  והיא שומרת את עקבות ה"אַדבוקט" המאשים ומתנפלת עליו ברחוב, ובשוֹט המוכן בידה היא מכה על פניו אחת ושתיים ושלוש והיא נעלמת בקפיצה מהירה אל מרכבתה.  אולם "אין טומנים מַרצע בשק".  חטאתו של הפרופסור בער החלה להתברר, נמצאו עדים, הנערים הנוגעים בדבר, הוכחות וראיות.  חרב המשפט היתה תלויה על פתחו של חדר העבודה והחקירה של המלומד הצעיר והמוצלח.  אז החלה ההגנה מצדו של זה האחרון: הזמת העדים: הפרופסור אוהב את האמנות, אוהב את עבודת הצילום, והוא רק צילם את הנערים.  החל השוחַד, שוחד ממון ושוחד דברים, נמצאו רֵעים מגינים, באה השתדלנות לשחרורו.  ולבסוף הבריחה: בער ברח לארץ־החדשה: אימת הדין, פחד הסקאנדאל.  ושם, באמריקה, מציעים לפיזיולוג הצעיר קתדראות, והוא קורא שם שיעורים ברבים.   וכאשר האמינו קרובי בער בווינא, כי עלתה בידם להכחיש את ה"עלילה" ולהפחיד את השטן, שב הפרופסור מאמריקה לעמוד לפני שופטיו.  עורך־דינו, רעייתו והוא בעצמו הגינו עליו בכל כוחם, הוצעו כל התיאוֹריות, נשמעו מלים חדשות, נמשכו אל "העניין" גברים ונשים מבני ומבנות מרום הארץ: פרופסורים, רוזנים ורוזנות.  הנאשם הוציא מכיסו מגילה ארוכה, רשימה ארוכה של שמות הנשים מהספירות הגבוהות שיש בידן להוכיח כי אין לו תאוות זרות, וכי סיפק את תאוַת המין בדרך טבעי, כאורח כל הגברים הבריאים.  נתגלו מעשים לא הגונים, ניתזו נטפי רפש על "גדולים" רבים ושונים.  גם רעייתו של הנאשם העידה בקול רצין ויוצא מן הלב, כי בעלה מקיים את עוֹנָתו כראוי, ואין לו נטיות זרות.  והנאשם טען: אם חוקר־הטבע עושה נסיון בחדרו הוא בוחן ומבקר, מצרף ומזקק פעמים לאין־ספור, בכל האופנים ובכל התחבולות את דבר הנסיון, כדי לעמוד על האמת, כדי להמלט משגיאה; ומדוע, באם הדבר נוגע לדיני נפשות, – סומכים על דברי העדים בלי חקירות ונסיונות, מאמינים לדבריהם אמונה עיוורת?  המשפט נמשך ימים אחדים, וסוף סוף הכיר בית־הדין באשמתו, ויצא דינו של הפרופסור לחובה: לשבת במאסר שלושה חודשים.

אמו של הנאשם מתה תיכף לאחר פסק הדין מחמת עגמת נפש, והפרופסור יצא עם רעייתו הצעירה, עד אשר יהיה עליו לשבת בבית־הסוהר, כי בינתיים הגיש בקשת ערעור – לחוילה הנאוה שלו אשר על חוף יאור ג'יניבה, בעדן־אלהים, ששם נקבצו כל סגולות הטבע ויִקְרות האמנות.  ובעוד הפרופסור עסוק בכתיבת עבודה מדעית ורעייתו עוזרת על ידו, והנה ידיעה מתפּשטת בעתונים: רעייתו של הפרופסור אבדה את עצמה לדעת בבוקר בהיר אחד בחדרה, שהיה מלא פרחים ושושנים מַתנת בעלה.  והידיעה היתה לא סנסאציה כי אם אמת.

סוף דבר: הפרופסור בער ירד מעל הבמה.  לוּקחה מאתו הקתדרא.  וגם מהספרות המדעית נעלם, וקולו לא יישמע עוד בין החיים, והפרופסור בער נחשב עתה כמת בין החיים.

הרי לך מספּר שנַיים!

ומספר שלושה גם הוא מעציב מאוד.  אני מדבר על אותו וויינינגר מחבר הספר "גֶשְׁלֶכט אונד כאַראַקטר" ("המין והאופי").  – – אוטו וויינינגר גם הוא בן וינא, בן הורים עשירים, עילוּי, נער גאון, "כוכב חדש".  ילד־פלא בקי בכל חדרי־המדע, והוא יוצר, בורא השקפות ושיטות מדעיות חדשות.  והנה בגמרו את האוניברסיטה הוא ממיר את דתו, לא לשם פרנסה או בקשת כבוד, כי אם לשם אידיאה מיסטית.  היהדות היא בעיניו ברורה, פּכחית ופקחית יתר מדי, אין בה אמונה המלאה סודות ומסתורין, והוא כאלה תבקש נפשו.  וכשהוציא לאור את ספרו הנזכר הרעיש את העולם בחידושיו, בפלפוליו, בקיצוניותו, במה שנוגע לשנאתו והשפלתו את הנשים, בשיטתו בענין זיווג המינים.  כתבו עליו חוקרים, שהוא מאַחד בקרבו את הגאוניות של קאנט ושל פרידריך ניצשה.  בן כ"ג היה ויינינגר בהדפיסו את ספרו הנזכר, שכל עולם המדע שם אליו לב, ושהסב עליו את דעת הקהל הגדול ברעיונותיו ובניצוצותיו הגאוניים וגם בזָרותו המפליאה.  ספר מדעי כזה, המציע שיטה חדשה והוא מלא בקיאות מפליאה בכל חדרי הספרות המדעית בענפי חכמה שונים ורחוקים זה מזה, – ספר מדעי כזה לא כתב עוד איש, עד אוטו ויינינגר, בפרק השנים האלה, כלומר בעוד לא מלאו לו כ"ג שנה, ובצאת הספר האָמור לאור הוציא לאחר זמן־מה עוד ספר אחד מלא גאוניות ומסתורין, ספר שאור וחושך משמשים בו בערבוביה, וש"צלו מרובה מחמתו".  ופּרספּקטיבה של חיים עשירים, מלאים ופורים היתה פתוחה לפני ויינינגר.  הוא עמד על צד השמש ואהוב על חבריו, שכרעו והשתחוו לפניו וכ"אליל" היה בחוג משפחתו, – וכמו הפרופסור בער היה גם הוא בן יחיד להוריו, – והנה בעצם הצלחתו ופרסומו, בעצם יצירתו והפרחתו – שם קץ לחייו על־ידי כדור מקנה־רובה בהיותו בן חמש ועשרים שנה.

שלושה חודשים לפני מותו נזדמנתי אתו בפונדק אחד, וכל הלילה התוַכחתי אתו על היהדות ומהותה.  הוא היה אז מלא חיים, מלא עוז־הרוח ותשוקת־היצירה, בריא ומרוכז בעבודתו, מלא תקוה, חזיונות ודמיונות.  ואילו הגיד לי איש שבקרוב יאבד הצעיר הזה את עצמו לדעת – הייתי יורק בפניו.

ואת אשר לא פילל איש – בא.

מדוע איבד את עצמו לדעת, זהו סוד עדיין; לא הוברר הדבר.  תיכף אחרי מותו התפשטה השמועה בין רעיו וידידיו הקרובים, כי המנוח התחיל לחוש ולהרגיש בנפשו נטייה לפֶּדֶראסטיה, והוא בהיותו בעל תכונה מוסרית נעלה חשש פּן יפול בשחת החטא, וישם קץ לחייו בטרם חטא.

אין זו, לפי השערתי, אלא בדותא בעלמא.  אין זו אלא השערה רחוקה.  בהיות ויינינגר שונא נשים ומשפיל את תכונת המין היפה (היהודים היו בעיניו ה"מין החלש" בקרב האנושות, על כן שנא גם אותם) "עד שאול תחתיה", על כן נטו רבים להאמין, כי בחיי־המין שלו יש לו נטייה לגברים.  ואחרי מותו החלו חוקרים, שקינאו בפרסומו וגאוניותו, לחטט ולנקר בספרו "המין והאופי", וימצאו כי גנב מדעותיהם והשקפותיהם של החוקרים סווֹבּוֹדה[3] המת ושל החוקר האַשכנזי פליס[4], ו"ישם בכליו": את גניבתו המדעית מסר לעולם כיצירת רוחו הוא.  הוא המית את עצמו, והחוקרים הללו רגמוהו באבנים לאַחר מותו – אולם ה שתקו בחייו, כי אין החי יכול להכחיש את החי.

במוֹת וויינינגר קוּברה אתו טראגדיית־חיים מיוחדה במינה, שעודנה מכוסה צעיף ערפל.  וברור הדבר ב"סוד" זה, שאיזו תולעת היתה נוססת בגאוניות זו, שרימה פּנימית אכלתו.  התאבדות היתה סוף מוכרח, תולדת איזה חוק נסתר.

ומי שיש לו מוח בקדקדו ושהוא רגיל לחשוב מחשבות אינו יכול לזוז מן המקרה הזה, מבלי אשר יחשוב מחשבות מעציבות, מבלי אשר ישלב את המקרה האָמור עם אחרים הדומים לו.  – – –

כל המקרים הללו, כל הטראגדיות האמורות, עברו כמעט בפרק זמן אחד, בשנים היותר אחרונות.

צא וחשוב!

 

וחזיונות מחיי היהודים המודרניים, מהמהדורה החדשה והאחרונה של ההתבוללות, הם גם של הפרופסור שטיין בבֶרְן ושל מבקר־התיאטרון זיגמונד יעקובסון בברלין.  חזיונות שיש להם קרבת־רוח אל החזיונות הראשונים.

גם לודוויג שטיין בהתקרבו אל נקודת־הגובה שלו, במרום תהילתו, נדחף פתאום דחיפה חזקה אחורנית עד שכמעט נפזרו עצמותיו לפי־שאוֹל.  בשנה זו נתפש בגניבה ספרותית.  חבריו הפרופסורים הנוצרים מצאו את עווֹנו, גילו ברבים את חטאו והזכירו לו ראשונות.  וביום דין הוכיחו על פּניו כי מצאו בספרו האחרון עם־הארצוּת גסה, שגם תלמיד הגימנסיה ממחלקה השלישית לא ייכשל בה.  "הסוציולוג הגדול" שטיין לא ידע שגם בציר הדרומי שורר קור, והוא האמין ששם שולט החום.

ושטיין היה אנוס לעזוב את ברן בירת מושבו ואת הקתדרא שלו לחצי שנה "עד יעבור זעם", עד אשר תשקוט המהומה שעוררו חבריו, שרצו להרחיקו מעדתם, וכל העתונות השוויצית התקוממה נגדו.

ברוּצו אל המטרה נכשל.

ומבקר התיאטרון ז. יעקובסון גם הוא, שהצטיין בכשרונותיו המזהירים, ושהיה גם הוא אחד מה"ילדים הנפלאים", אחד מפּירות־הרוח המבשילים קודם זמנם, ושהיה גדול לא לפי ערך שנותיו במלכות הביקורת, ועתידות גדולים, שרביט ועטרה, היו נכונים לו במלכות זו, גם הוא נתפש כ"גנב במחתרת" בגניבה ספרותית, שגנב מחברו, גם כן יהודי, ושם בכליו.  ובהיגלוֹת גניבתו הורחק ממחיצת הספרות, ולא זכרו לו את יתרונותיו ומעלותיו, שישנן לו באמת, עד אשר יצא ובנה במה לעצמו.  אך את הכתם לא יכבּס מעליו.  – – –

והוא עודנו צעיר לימים, פחות מבן שלושים שנה.

כל אלה היהודים חפצו להיות יותר משהם באמת.

 

על יהודים במהפכה הרוסית

מרינבַּד יום ד' 26 ביוני, 1907.

קראתי בימים אלה בעתונים רוסיים, כי סטודנט, בנו של הגביר גוֹץ'[5] , נכדו של ק. ז. ויסוצקי, נתפש בפטרבורג והוא נאשם כאחד מחברי "ההסתדרות למלחמה" של הסוציאליסטים־רבוליוציונרים.  הנאשם יושב במצודת פטר-ופאבל.  ידיעה קצרה זו עשתה עלי רושם עמוק ומדכא רוח.  הנאשם (וכן אחיו, שגם הם נשפטו בזמנם לעבודת פרך) היה תלמידי ללימוד העברית במוסקבה.  עמלי היה להריחָם באידיאלים עברים, להלהיבם ברעיון של תחיית ישראל.  נערים טובים, רכים ומקשיבים היו ומחונכים ברוח הלאומית העברית.  ועתה הקדישו כולם את חייהם לשחרור רוסיה, לריבולוּציה הכללית.  אביהם הוא מיליונר, והם ויתרו מבחרותם על כל תפנוקי החיים, מאסו בחיים בורגניים, עזבו את קנם החם וכל מנעמי העולם ובחרו בחיי ריבוליציונרים המלאים עמל, סכנות־נפש על כל פסיעה וגלגולים בכל שבעה מדורי גיהנם.

האין זו אידיאַליוּת היותר נשגבה, האין לכרוע ברך לפני מעוּני רעיון כאלה?  האין זה חזיון מרהיב נפש?  האין אלה נערים גיבורי רוח?

בודאי, בודאי.  אולם גבורה זו, אידיאליות זו, יש בהן טראגדיה נוראה.  כל כך קרבנות בשביל מי ומה?  – – הם, תלמידי, נותנים את חייהם (ומחיר יותר גבוה הלא אין) בעד התקוה הרחוקה לשחרר את רוסיה מידי עריציה.  והעריצים המה התקיפים, האכזרים ולא בודדים הם.  רוב הרוסים הם מבני ה"מאות-השחורות" ורק קומץ בני הנעורים העברים, ועמהם מתי־מספר צעירים רוסים אידיאליים, מתקוממים באמת, מביאים קרבנות באמת ומשליכים את חייהם ככלי אין חפץ בעד משא נפשם.  ולו גם יגאלו וישחררו את רוסיה, מי יגאל וישחרר את האומה העברית, האומה היותר אומללה, היותר עשוקת־משפט, היותר נרדפה על־צוארה, אם בחירי בניה, אם גיבוריה ילכו מאתה וישכחוה.  והעובדה: הם שוכחים באמת.  ואם תיכָחד עַצמוּתה של האומה העברית, העומדת, כמשל התלמוד, ככבשה בין שבעים זאבים, אז לא יהיו לאנושות גיבורי רוח מזֶרע המכבים, צמאי־חופש ושונאי אלילים, אלילים בכל מובן וצורה.

הנני מתגאה בעמי ומאמין בעתידותיו על שבנים גיבורים לו כאלה (וגבורתם מפליאה, והיא כתובה בפרטי־כלים של הממשלה ושל הספרות הריבולוציונית), אולם יחד עם זה הנני בוכה לגורלה של אומָתי האומללה, על שבניה אלה, שדמה נוזל בעורקיהם והיא הורישה להם את האידיאליוּת, עוזבים אותה ואינם עובדים על הרי ישראל.

ומה תקותו בגולה, ומה המה כל החלומות והדמיונות על דבר קולטורה עברית־לאומית בגולה, אם בני גוֹץ ונכדי ק. ז. ויסוצקי שנולדו ונתחנכו בבית יהודי־לאומי עד הקצה האחרון, ואשר גם אני עמלתי לפַחַת רוח לאומי בקרב אלה על־ידי אגדות יפות, סיפורים המושכים את הלב ועל־ידי לימודים שונים, שהטעמתי אותם במובן התחיה העברית – –  ובכל זאת נמשכו בזרם החיים הכלליים והתרחקו לגמרי מן היהדות, יען כי צר היה להם העולם־היהודי, יען כי הסביבה מחוץ לביתם, בתי־הספר שבהם למדו וחבריהם היו לא יהודיים.

את הרכוש היותר יקר לנו, או שהיה צריך להיות היותר יקר, את בני־הנעורים, תקות הדור הבא – איבדנו, ביזבזנו בידינו, הנני פוגש שלשום אשה עבריה, סוחרת חרוצה, אשת־חיל, אוכלת־כָּשֵׁר שבעלה הוא יהודי מהדור הישן.  והיא מספרת לי על בתה הלומדת באוניברסיטה שבבֶרן כי פשוט גאונית היא, בעלת מוח חריף, ברְיָה בקריאת הרצאות.  ובסוד גילתה לי, שבתה כבר ישבה שם ב"חד גדיא"[6], ועתה היא מתגוררת בשווייץ בתעודת־מסע שלא על שמה.

על שאלָתי, לאיזו כיתה תיחשב בתה הסטודנטית, ענתה האם: בתי־תִחְיֶה היא "מֶנשֶׁוויטשקאַ"[7] – בגאוה מסותרה.

"ובני – קרא פאבריקאנט עשיר, מיליונר־פּיקח מבּאַקוּ, שעמד לא רחוק מאתנו והוא ממכירי – ובני הוא אצלם שליח פשוט להולָכה ולהבָאה, משרת בבחינת 'נושא עביט שופכין' זה שבע שנים.  ואני קורא לו: 'בני' בר־בטני, מה תהיה התכלית והסוף?  אילו היית לכל הפחות אחד המנהיגים המפקדים, הגינרלים בחבריה שלהם, אבל עכשיו?  בסיביריה כבר היית וברחת משם, וכל זה בשביל מה, בשביל שתתגורר בג'יניבה ותקבל ממני בכל חודש מאות רו"כּ אחדות ותהיה משרת, חַיָל פשוט, מנקה ביבין אצל בני הסנדלרים והחייטים העומדים בראש, ואתה מצוּוה לשמוע ולשרת להם, ואם תמאן אז עוד יכבדוך במנה־יפה: בכדור מקנה־רובה בקדקדך.  עד מתי, עד אנה תימשך אחריהם כבהמה בבקעה?  אילו למדת, לכל הפּחות, דבר־מה, אילו הוספת דעת הייתי מחריש.'

– אבא, אבא – הוא משיב, – אינך מבין בזה לגמרי כלום, והשתיקה בזה היתה נחשבת לך לחכמה.' מסתמא, צריך להיות כן."

 

ארתור שניצְלר

יום ד' 25 בספּטמבר, 1907, ברלין.

זה כארבע שנים התוַדעתי אליו בווינא.  הוא הזמין אותי על־ידי "כרטיס פנאוּמטי" לבוא אליו.  ואני כבר השתוקקתי להתודע אליו.  אחרי אשר קראתי כמעט את כל פּרי רוחו ועטו, והוא נחשב בעיני לאָמן היותר גדול והיותר אמיתי בין בעלי־העט שבאוסטריה המודרנית.

באתי אל שניצלר בשעה אשר הועיד לי.  ובדמיוני כבר טעמתי, בהרגשה קודמת, טעם של שעה שיש בה קורת רוח ותענוג הנפש.  – – שניצלר התגורר אז (בודאי הוא עודנו מתגורר שם גם היום) בשכונה התשע־עשרה של וינא רבתי.  ביתו היה חדש, מודרני – בקצה העיר, בקרן שקט ומרוּוח, במקום אילנות וריח השדה הקרוב.  החדרים בדירתו לא גדולים, ורהיטים בהם חדשים ובלתי מצוינים בטעם מיוחד.  קישוט הדירה רגיל ושכיח הוא בבתים כאלה, ולא גילה כל עצמיוּת מיוחדה.  במסדרון הבית עומד פּסל לא גדול, העתקה מ"משה" של מיכל אנג'ילו.

שניצלר פגשני בסבר פנים יפות והובילנו אל חדר־עבודתו.  חדר לא גדול, וארונות־ספרים מעֶברי הקירות, ופתח פּתוח מחדר זה אל המעקה הנשקף מול מרחב חופשי.  ישבנו בחדר וגם על המעקה שעות אחדות רצופות והרבינו לדבר על הספרות, הסופרים, האָמנות ופילוסופיית החיים. 

מה שהפליא אותי ביחוד בשניצלר הוא הרושם הכללי שעשה עלי והרושם הזה היה ממש ההפך ממה שקויתי, מה ששערתי מראש.  על פּי כל אשר קראתי מפּרי רוחו של זה האחרון, האמנתי למצוא בו איש־החיים, שטעם יתר מדי מעץ־החיים, של סופר שיש בו ממידות הצרפתים, היהודים המתבוללים והאשכנזים הווינאים.

והמציאות טיפּחה ביד גסה על פּני דמיוני.  במציאות עשה עלי שניצלר רושם של איש בריא, מתון ומיושב, מלומד שליו, עניו וצנוע, איש אשר העביר את חייו באַרבע אמות של מדע ואמנות, איש חסר התפּעלות ובעל מזג קר.  ומדי הסתכלי בפניו לא יכולתי להבין ולהשיג איך חָדר איש כזה לתוך סוד האהבה הגופנית (ה"אהבה" בחזיונות שניצלר יש לה יותר הוראה גופנית, זיווּגית), לתוך "חצי־העולם"[8] ומסתריו, שגיונותיו ועגביו.  לא מצאתי באישיותו אף צל של צרפתיוּת, אף סימן קלוש של דפדוף שטחי, לא דבק בו אף ריח קל של עגבנות עליזה.

ארתור שניצלר הוא גבר יפה.  אמנם תמונתו הפוטוגראפית שנתפּשטה בקרב הקהל חונפת מעט למקור, אך גם ה"מקור" כשהוא לעצמו יפה ומושך את הלב.

אָנוכי האמנתי תמיד כי שניצלר הוא רחוק מן היהודים והיהדות ת"ק פּרסה, וכבר התבולל כל־צרכו בקרב שכניו הנוצרים.  אולם גם בזה שגיתי.  שניצלר הטעים בשיחתו אתי את יהדותו הפּנימית.  ומאוד התעניין לשמוע  מפּי על תנועת התחיה בקרב צעירי המזרח[9].  והוא התעניין בזה לא בתור סופר, כי אם בתור יהודי.  כל אשר סיפּרתי לו היו דברים חדשים בעיניו ולקחו את לבו.  זאת ראיתי, ואין כל פּלא אם היהדות המתה, היהדות המלאכותית של יהודי המערב לא לקחה את לבו ולא העסיקה את מוחו.

ובהסתכלי בפני שניצלר שאלתי את נפשי: האם היה זה הסופר תמיד איש מנוחות ואיש מחשבות כמו שהוא עתה, או, אולי, כבר שקטו בו רוחות התאוות וסערות החיים; אולי הגיע לנקודת השובע, או אולי רק פּניו שלֵוים, ושם במעמקי נפשו תוסס, הומה דבר־מה?

אנוכי הגדתי לו במרוצת שיחתי, כי המוות תופס מקום חשוב בחזיונותיו וציוריו, ובמקצוע זה, בתאור המוות, הגסיסה, כּלוֹת החיים וקץ ההויה הפּרטית רואה אנוכי את יהדותו הפּנימית.  הוא מתייחס אל המוות בכובד ראש, הוא אינו משתחרר מהרעיון של המוות המלוֶה אותו בכל מקום שהוא הולך ושהוא פּונה, ובזה אני מוצא את היהודי הנעלם.  הבדל גדול יש, לפי דעתי, בין יחסו של היהודי ויחסו של הנוצרי אל המוות.  ובזה הסכים לי שניצלר.  "המוות והאהבה הם המעניינים אותי", – הגיד לי שניצלר, – "בתור אדם ובתור סופר יותר מכל.  לגבי שני החזיונות האלה, בטלים בערכם יתר חזיונות החיים".

"ועוד דבר אחד", – אמרתי לשניצלר, – "מעניין אותך בתור אמן, והוא תיאור שׂחוק החיים, הבליהם, הקומדיה, החלומות, התעתועים והדמיונות הכוזבים והמכזיבים שבחיים".  וגם על זה הסכים לי שניצלר.  הרופא שבשניצלר אינו בולט בו, והוא אינו משתדל כלל להבליטו.  ובתכונתו שוררת הרמוניה נעימה.  בשיחתו הגיד לי שהוא אוהב מאוד את ציורי צ'יחוב, והוא מוצא שהגזימו מאוד בערכו של מקסים גורקי בתור אמן.  הוא נתן לי את ספרו Reigen במתנה והקדישו לי לזכרון ידידות.  אחרי כן כאשר קראתי ספר זה, שהוא נפלא במינו, לא יכולתי להבין איך כתב שניצלר זה הצנוע, החושב השאנן, ספר זה, שיש בו מעין פּורנוגרפיה.

אולם אחרי התבונני בדבר מצאתי כי גם ב"רייגן" יש לו לשניצלר נטייה מוסרית, והוא עומד גבוה ונעלה מעל החומר שהוא מטפל בו.  ואירוניה דקה, דקה מאוד, מרחפת על פּני כל הספר, אירוניה מהולה בעצב ובתוגה.

ובכל מה שכתב שניצלר הננו מוצאים את הקירבה, את השייכות הישרה שבין ההזדווגות, שבין האהבה של המינים ובין המוות.  צל המוות מרפרף אצלו על הפּריון של החיים, והמוות שלו יש בו אם אפשר לומר כן, איזו עגבנות של חיים, אותה התרכזות החיים, התרכזות הכוחות, החפצים והמאוַיים, בטרם יִכְבּוּ, יִכְלו.

ויש ששניצלר כותב חזיון או ציור והוא מראה לנו את האנשים ומעשיהם כצללים, כשחוק הרוחות, כדמיון תעתועים.  והוא צנוע בצבעיו, מפונק ואסטניס בתאור הרשמים והמראות.  רשמים גסים, "מלים חזקות" וצבעים מבהיקים ודוקרים את העין הוא שונא תכלית שנאה.  שניצלר היה יכול להיות, לפי דעתי וטעמי, אחד החוזים והאמנים היותר גדולים באירופּה; הוא היה יכול, על פּי מידת כוחותיו הרוחניים וכשרונותיו הפּיוטיים והציוריים, לתפוס אחד המקומות היותר חשובים בספרות־העולם.  "היה יכול" אבל (פּה בא, כנהוג ה"אבל" הגדול) האתמוספירה הרוחנית, הספרותית והאמנותית של וינא גורמת להמעיט את דמותו.  שניצלר הוא וינאי יותר מדי, והחוזה האמיתי הוא "אזרח העולם", הוא אזרח בכל מקום ובכל סביבה, כמו שהוא, מצד אחר, זר בכל מקום ובכל סביבה.  לפי שיכולתי לראות ולשמוע מפי שניצלר, הוא, לכאורה, אחד הבודדים בווינא, ה"בודדים" המודרניים, אבל באמת הוא קשור באלפי נימים דקות וסבוכות בחיי החברה הווינאית ובעיר מולדתו, זו, שאָביו, פּרופסור האוניברסיטה, היה בה רופא מפורסם.  ארתור שניצלר סיפּר לי שאביו היה רופא מחלות הגרון.  על פּתחי בית אביו היו דופקים כל משוררי ומשוררות התיאטרון המפורסמים, החולים בגרונם, והוא, הסופר, התוַדע לארטיסטים המצוינים, ביחוד מהמין היפה, עוד בימי נעוריו.  מין האָדם הזה אינו חביב על המשורר שניצלר.  הוא יודע יותר מדי את כל רפיונותיהם, מומיהם הרוחניים ומגרעותיהם.  העיקר הוא להם "להִיראות" ולא "להיות".  אולם הוא שָאַף יותר מדי בסביבה הארטיסטית, והוא בחינת שיכור היודע את כל חסרונות היין והשכרון, ובכל זאת קשה לו להנזר מן היין, אם התרגל בו יותר מדי.  לא בלי עונש מעביר המשורר חלק מחייו בסביבה שה"הבל" בה הוא "הכל".  ושניצלר הוא באמת סופר אמן, היופי הוא אחד היסודות היותר עיקריים של נשימתו הרוחנית.

ושניצלר שהוא צייר החיים העליזים, התענוגים הקלים והרפרופים על המציאות, מרחף תמיד לנגד עיניו צל המוות.  הוא מתאר את כל מיני המוות; ואיך הוא מתאר!  בצדק כתב עליו אחד המבקרים הגדולים: "הוא, שניצלר, מתאר את המוות, כאלו כבר היה מת בעצמו.  המוות הוא לו חויה,  "Ein Erlebnis".

והאנטישמים בווינא ממררים את חייו.  קשה להם לסלוח לו את הצלחתו הספרותית.  כאשר קיבל שניצלר את הפּרס (כמדומה לי שקיבלוֹ פּעמים אחדות) על־שם גרילפארצר בעד חזיונותיו, פּרס שהקציבה חברה אמנותית נוצרית שנוסדה לכבוד דראמאטורג נוצרי בעיר אַנטישמית, התנפּלו עליו צוררי ישראל, ומני אז שמורה עברתם לו, ובכל פּעם אשר יזכירו שמו או שמות חזיונותיו ישפּילוהו ויגנוהו.  ושניצלר, אַף כי הוא מסתיר מעין־רואים את הכאב אשר יביאו לו העקיצות והדקירות הבלתי פּוסקות של עטי־האַנטישמיים, אַך בלב פּנימה הם מזכירים לו יהדותו ויחסו לעמו ולגזעו.

 

עד־משבר

יום א, הושענה רבה, תרס"ח, 1907.

המשבר בחיי הולך ומתקרב.  אין מוצא לכסף, והכסף דרוש עד מאוד.  מרובים צרכי ביתי ודעתי הפּעם קצרה איך ואיפה להשיג.  געגועי הנפש עוד יותר מרובים; הדמיון פּורש כנפיו; המחשבות מתרוצצות במוחי.  ומה אדיר חפצי להחיות את ספרותנו וללחום נגד כל צוֹרריה.  ויש רק עיכוב קטן אחד: חסרה הפרוטה; חסר בסיס מוצק בחיים; חסרה מנוחה כלשהיא ומאשים אנוכי בכל זה את נפשי אני: כילד קטן אנוכי במה שנוגע לדאגת החיים.  דאגת מחר אין אני יודע.  ובזה הנני כצפּרי השמים של האֶבנגליון, או יותר נכון, כיהודי אמיתי מבעלי הבטחון המפורסמים.  כל נוצרי בזמננו במקומי ובמצבי היה מאבד את עצמו לדעת; לא היה מקוה לכל דבר.  ונפלא הוא הדבר שלא דאגתי ליום־המחרת, שלא המצב החומרי הנורא מעסיק את מוחי ומטריד את רוחי, כי אם שאלות האומה העברית, קיומה החומרי והרוחני.

ושניוּת בלבבי: יודע ומכיר אנוכי שהחוב הראשון, הציווּי־המוחלט העיקרי הוא לדאוג, ראשית לכל, לקיומם של בני ביתי, ואחרי כן לקיומו של בית ישראל.  וזוכר אני את דברי יל"ג באחד ממכתביו לאיש צעיר: "כל הבונה ביתו הוא בונה בית ישראל".  אבל איזו אַנַרכיוּת שולטת בי.  אני אומר: רבים בנו ביתם ובית ישראל לא נבנה.

בן הגלות אנוכי, אזרח־האויר הנני, בן עניים ואין אני דבק בכל קניין.  אין אני יודע חיסכון וקימוץ, בנוגע לאיבוד זמן ולאיבוד ממון.  צפור דרור אנוכי ואין אני יכול, לוּ גם הייתי חפץ, לקבל איזו מרות שתהא.  פורק אני, מדעתי ושלא מדעתי, כל עוֹל.  אין אני יכול, לוּ גם הייתי חפץ, להכנע לאיזה חוק חיצוני, לאיזו משׂרָה, לאיזה ציווּי.  מעולם לא הייתי לא מזכיר, לא פּקיד, לא משרת, ולא שליט.  לא הייתי עד עתה שליח לאחרים, עורך נמנה מטעם אחרים, אַגיטַטוֹר מקבל שכרו.  חופשי הייתי תמיד במעשי ובכל אשר כתבתי.  את אשר חפצתי עשיתי, וכתבתי רק את העולה על רוחי, ורק את אשר חשבתי או הרגשתי.  מורים ומחנכים לא היו לי מעולם.  למדתי את אשר חפצתי ומתי שחפצתי וכמה שחפצתי ובמקום שחפצתי.  מעולם לא יכולתי להיות דייקן ולהמציא לרידַקציות ליום ידוע את פּרי רוחי ועטי, כאשר הזמינו.  אם בשעה שמחויב אני לכתוב נופל לידי איזה ספר מעַניין, אין אני מניחו מידי.

ובחיי שולט המקרה יותר מדי.  בעוד שיודע אנוכי כי הקולטורה שואפת להמעיט, להגביל שלטון זה.  כל מה שחיינו יותר מתוקנים, יותר מלאים מעשים הנעשים בדעת ותבונה, בחשבון וחסכון הזמן והכוחות, כן תתמעט, כן תֶחלַש ממשלת המקרה. 

ובכל קשי חיים החומריים; בכל כובד מלחמת קיומי; עם כל דאגותי המרובות והעצומות לכלכלת בני ביתי; עם כל חוסר נקודה מוצקה, נקודה איזו שהיא, בפרנסתי ומִחיָתי,  הנני משוטט תמיד בעולם הדמיונות והחזיונות, הנני שקוע ראשי ורובי בעולם היהדות המופשטת, הנני אכול הגעגועים הכמוסים והשאיפות הנעלמות, ואני חי ונושם בעולם מיוחד שיצרתי לי במוחי ולבבי.  הנני מקוּסם ביום מאור השמש ובלילה מנוֹגה הסַהר. ברגע זה הנני נמשך אחרי מרקוּס אוּרליוּס, ובמשנהו – אחרי אפּלטון.  בבוקר הנני הולך שבי אחרי ישעיהו הנביא, ובערב הנני רוחץ את נפשי בתורת־היופי.  ובלילה מדי עלותי על משכבי מתגנבת הדאגה בלבי, הדאגה על דבר צרכי החיים ההכרחיים והחסרים, על דבר מִחיַת יום מחר.  ואז הנני נופֵל בעינַי.

 

בגן החיות

ברלין, 12/10, 1907.

גלי ים חיי נשאוני לגן־החיות בברלין.  לא חשבתי לבוא שם היום, רק המקרה הביאני לשם.  ואני זה־כבר לא דרשתי בשלום הפּיל, ולא התבוננתי לתעלולי זקן־הקופים.  אני אָבֵל ושרוי בצער, ומבקש בדידות, ושחוק המקרה דחפני לעולם זה המלא כל כך ערבוביה: חיות ועופות, פּרחים וערוגות בושם, בני אדם, לרוב זקנים וילדים, מקהלת מנגנים ובתי־קהוה ומזון, שורות שורות של שולחנות וכסאות לאוכלים ושותים בין השדרות.  בריכות ומגדלים, ילדים רוכבים על גמלים וזוגות נעלסים באהבה.  מן המקהלה ברחתי.  המוסיקה היתה יפה, אולם היא עוררה בי רעיוני־עצב וגרדה באצבעות רכות את פּצעי לבבי הכמוסים.  והקולות רדפו אחרי והתגרו בי.  וראֵה־זה מצאתי הפּעם במקום זה ובשעה זו: פּני בני־האדם דומים לפני החיות שבגן.  ראיתי בני־אָדם, שדומים יותר לפּני חיות, ויש שפּרצופיהם דומים לפני העופות, הדורסים או הנעלסים. בעין, בחוש ראיתי כי ברוב הצורות של בני האָדם, שטיילו או זללו וסבאו במקום זה, ניכּרים איזה קוים, תוים או תנועות ידועות, או קולות ושריקות וצפצופים של חיות ועופות.  "אדם בצורת בהמה" לא מליצה היא, כי אם עובדה בעיני האָמן, אם הוא בעל הסתכלות פּנימית וחודרת.   

הפַּסל רוֹבַּק בחזיון "כשאָנו המתים מקיצים" של איבּסן כבר עמד על זה, ובלעג מסותר היה מבליט בפרוטומות שהיה עושה מצורות בני האדם איזו בליטה אוֹפִיית של איזו חיה.  ומי יודע אם חכמינו, בהעידם על שלמה המלך, שהיה מבין שיחות חיות ועופות, לא כיוונו לחיוֹת ועופות בצורות־אדם, אף כי באמת הרבה יותר נקל להבין, ומה גם להרגיש, שיחת חיות ועופות מלהבין שיחות אנשים ידועים, וגם לא ידועים.  כלב קטן היה בביתי.  בעת הראשונה היה חביב ילדַי ועצם שעשועָם, ומעט מעט היה גם לכלב־שעשועי אני.  הוא התרגל אלי ואני התרגלתי אליו.  הוא הבין את הרמיזות שלי, ואני – את הנביחות שלו.  אני ידעתי את מי הוא אוהב, ואת מי הוא שונא, במה הוא בוחר ובמה הוא מוֹאס.  וסופרים עסקנים ידועים, המתאַמרים במקוריות מיוּחדה, היו באים אל ביתי, ולא ידעתי מה הם סחים, אף כי דיברו אשכנזית או רוסית צחה.  ובהתבונני עתה אל החיות הסגורות בכלוביהן נוכחתי כי הרבה תנועות והעויות יש להן מבני אָדם.  יש להן תנועות שגורות, מצויות, שהן חוזרות עליהן.  כן הוא דוב הקרח, וכן הוא הנמר, כן הוא הקוף וכן הוא הברדלס, הפּיל והזאב.  וכן המה רוב בני האדם: חוזרים הם בתמידות על תנועות והעויות ידועות, על מלים ידועות, ורגשות ידועים.  ורק מועטים הם אותם בני אָדם ש"סולם" רגשותיהם והרגשותיהם מורכב ממדרגות רבות ושונות, בני אדם שמרגישים בצבעים, בחצאי־צבעים ובגוונים ובניהם ובבני־בניהם; בני אדם שמספּר תנועותיהם והעויותיהם רב ועצום.

אוהב אני את החיות, ביחוד העופות, וחברתם נעימה לי.  תמיד הנני לומד מהם דבר־מה.  לא צניעותו של החתול, ולא ערמומיותו של השועל לוקחות את לבי.  החיות של לַפוֹנטין, של לֶסינג וקרילוב, – בכלל החיות והעופות של המְשָׁלים אינם מעניינים אותי.  מה שמעניין אותי בעולם הזה היא הדביקות בחיים, שפע החיים והכוחות, אִי־האמצעיות וחוסר האונאה שבעולם הזה.  החיים של החיות והעופות כשהם לעצמם לוקחים את לבי.  קיפּלינג ידע והכיר את החיים האלה לא כממשיל משלים ולא כחוקר, כי אם כמשורר וכמסתכל.  הצייר השוידי, ברונוֹ ליליֶפוֹרס, המתגורר בעצמו ביער, הוא יודע ומרגיש היטב את החיים האלה.  ציוריו שראיתי בבית־האוסף הפּרטי של טהיל בשטוקהולם ובמוזיאום של גיטבורג בשוידיה, היו לי כעין גילוי, גילוי עולם שהיה מכוסה ממני.  בעולם החיות של ליליפוֹרס ראיתי אהבה, שנאה, געגועים, עוז, התעוררות וליאות.  – – –

ורעיון אחד מנקר במוחי: כל זה, כל גן־החיות, הוא רק מין סוּרוֹגַט [תחליף], מין "ממלא מקום" הטבע.  גן־החיות הוא הטבע בכלוב, בסוּגר.  ומה מעט נהנים, מה מעט לומדים בני אדם אלה מהחיות והעופות, מהטבע בברוּאֶיה השפלים.  השפלים?  מי יודע מי הם השפלים?  רואה אנוכי בריות, הולכי־על־שתיים, שאכזריותם, פּראיותם והעדר כל רגש יופי שבהם מרוּבּים משל ההולכים על ארבע.  בחיות אין שפלוּת מדעת ואין קנאה בזויה והתפארות של הבל.  ומה מעט יודעים אָנו מטבען של החיות!  מבקרי הגן שמחים ונהנים אם ישליכו פּתותי סוכר לפיות הדובים או הפּילים והם חוטפים ובולעים אותם לתאבון.  אולם נהניתי לראות את שמחת הילדים המתענגים על מראה החיות ועל השחוק האפשרי אתן.

פּה, בין החיות והילדים, יש קשר יותר טבעי ויותר חי.  ומה מעט יודעים אנו מטבעם של החיות והעופות, למרות שבשנים האחרונות החלו חוקרים ידועים לחקור את הפּסיכולוגיה שלהם.  קראתי את וואונדט במקצוע זה, והנה – רק השערות תלויות על בלימה.  דומה אני שאיזה פרא־אָדם הרגיש הרבה יותר את הפּסיכולוגיה, הפסיכולוגיה המעשית, של החיות אשר הוא מתהלך אתן. 

 

PRO DOMO SUO

יום א', 17 בנובמבר, 1907, לבוב.

רק מה שאָנו כותבים על אודות עצמנו, אם רק הדברים נובעים ממעמקי נפשנו, יש לו ערך מיוחד ויש לו המשפּט והזכות להקרא על־ידי אחרים בזמננו ואחרי זמננו.  הדברים שאנו כותבים על נפשנו, על אודות חיינו ומאורעותינו הפּנימיים, אם אָנו מוסרים רק בלשוננו ובסגנוננו, – דברים כאלה יש להם ערך של "תעודה אנושית".  סוף סוף אין אנו יכולים למסור כראוי ולתאר־כמו, בלי כל זיוף ובלי "השקרים המוסכמים", אלא רק את הרגשתנו וראייתנו אנו.  ובזה ניכרת ומצוינת עצמיותנו המיוחדה.  סוף סוף: יותר מכל ועמוק מכל נוגעים לנו רק אותם הדברים והעניינים שהם קרובים לנו, שהם חלק מנפשנו ושבהם מבוטא ומובע ה"אני" שלנו.  סוף סוף הננו מתייחסים אל כל אשר מחוץ לנו יחס סובייקטיבי, ואָנו מודדים את כל המרחקים והשיעורים במידת ה"אני" שלנו.  האני התדירי וה"אני" הארעי.  מי שיש לו להגיד הרבה על נפשו ומנפשו־הוא, יש לו להגיד גם על אחרים.  ומי שאין לו מה להגיד גם על נפשו הוא, לא כל שכן שאין לו מה להגיד על נפשות אחרים.  העולם הוא עשיר בה־במידה שנפשנו עשירה.  התולעת טוֹוה את המשי מקִרבּה פּנימה, הפּרח נותן ריחו מחביון עָלָיו, ממַעמקי כוסו, וכנורו של דוד, ככנורו של כל משורר אמיתי, היה מנגן מאליו.  "משֶׁלךָ יתנו לך", ומשלנו ההנו נותנים לאחרים.  וכל מה שאין אנו נותנים משלנו אין זו מתנה, כי אם סרסרות, שליחות ולא תמיד של מצוה.  המספּר, – אם הוא אך מספּר היטב ולאמיתתו, – על אודות נפשו וחייו, הוא מספּר גם על נפשות אחרים וחייהם.  ואוי לו לאיש שאין לו מה לספּר על אודות נפשו הוא.

"אָדם קרוב אצל עצמו", ואם האָדם שבספר אינו יודע ואינו מכיר את עצמו ומה שבנפשו־הוא; אם לא היטה אוזנו הרוחנית לקולו הפּנימי, אם לא התחקה כראוי על שורשי רוחו הוא, אם לא ירד למעמקי עולמו הוא– מה יודע סופר כזה לספּר על אודות אחרים ועולמם הם.  – – –

כל הכותב תולדות נפשו ומאורעות רוחו־הוא כותב בשביל בני דורו ובשביל הדורות הבאים אחריו.  הניתוח שהסופר עשה בנפשוֹ הוא, אם רק איזמל חד ודק בידו ואם הוא מושל ברוחו ומוריד את האיזמל עמוק עמוק – אָז הדברים שהוא כותב ימצאו תמיד קוראים אשר יקחו את לבם.  וכל המכחיד את נפשו הנהו רק צַלָם, מכונה בלי נשמת חיים, לתאר את המעשים, החיים והאנשים אשר מחוץ לו.  או כל מי שכותב דברים כוללים ומופשטים, מי שמביא רק את המסקנות של המדע, באיזה מקצוע שיהיה, – סופרים כאלה הולכים ונשכחים ברבות הימים.  סופרים כאלה קוראים, אבל אין הולכים אחריהם שבי.  צַיָדי נפשות מעולם לא היו ולא יהיו.

ותמיד אהבתי את ה"וידויים" של הסופרים, אם בעלי נפש המה, בכל אומה ולשון.  בכל וידוי ספרותי, כמו בוידוי שבעל פּה, יש איזו קדושה, איזה קסם.  מכל וידוי יש ללמוד הרבה.

ורק אלה הפילוסופים חיו[10] לחביבי הקהל והשפּיעו על דורות רבים, אם הפילוסופיה שלהם היתה וידוים הפּנימי, השתפּכות רוחם.  ספריהם של שופּנהויאר ושל ניצשה הם וידויים נפשיים.  את נפשם הוקיעו לעיני האנושות, וכל זה תחת מעטה הפילוסופיה.  ובתור ביוֹגראף הרגשתי תמיד, כי עוול אני עושה לסופרים ולמשוררים, שאנוכי מתארם ומסַפּר חייהם.  – –

בכל אמן יש צדדים שונים, והנהו מורכב מאלפי ניגודים.  האמן, המשורר, הסופר הגדול הנהו אלהים וגם שטן, מלאך ושֵׁד יחד.  בלבו – גן־עדן וגיהנום.  לא רק שתיים, כי אם אלפי נפשות שוכנות ולוחמות בקרבו.  הוא עולה ויורד, נופל וקם.  הנהו מנצח ומנוצח.  הנהו שואף ומתגעגע, מקוה ומתיאש.  יש בו פּרחים וגם חרולים.  אלפי אפשרויות של התפּתחות מתנמנמת בקרבו.  רבבות יחוסים יש לו אל העולם, אל הטבע ואל האדם.  הנהו גואל האנושות וגם חוטא ופושע.  עוד יותר: רוצח נפשות.  הסופר הגדול הוא פּזרן רוחני, וַתרָן ונותן מתנות, מתנות אשר לא יסולאו בפז, ביד רחבה, אבל יחד עם זה הוא עושק וגוזל את כל אוצרות הרוח, את כל מכמני הרעיונות והרגשות אשר צברה האנושות ברוב עמל וברוב קרבנות.  הסופר הגדול מצד אחד משחרר את האנושות – או לכל הפּחות את בני עמו – ומביא גאולה לעולם או לעמו.  ומצד השני הוא משעבד וגוזל את חירות המחשבה והרגש מבני האדם, או מבני עמו, וכולם משלמים לו מס.  הסופר הגדול מכריח את בני האדם להיות עבדים נכנעים לו, אם ברצונם או שלא ברצונם, אם בדרך ישרה או על־ידי אלפי צינורות ואלפי סרסורים רוחניים, – ולחשוב את מחשבותיו־הוא ולהרגיש את הרגשותיו־הוא, לראות בעיניו ולשמוע באזניו, לדבר ולכתוב בסגנונו וכדומה.

אם סתם אדם הוא עולם קטן, – הנהו הסופר, האמן והמשורר – עולם גדול, עִם שמַים לרוּם ותהומות וחידות לאין מספּר.  ומה אָנו הביוגראפים יכולים לספּר מחיי אָדם כזה אם הוא בעצמו לא סיפּר.  הרי לפנינו ים גדול של מחשבות, ים של געגועים ויאושים, של טראגדיות וקומדיות, של עולמות אשר לא נבראו עוד ושל עולמות אשר כבר נחרבו ונקברו בלבו, ואָנו הביוגראפים הננו רק בבחינת כלבים המלקקים מעל פּני הים הזה.

הננו משרטטים קוים מקריים, חיצוניים וארעיים אחדים, ואומרים: זה כל האדם!  כל האדם!  מלתא זוטרתא!

אנו הביוגראפים איננו יודעים כלל, ורק משערים אנו על פּי אומדנא עוורת, מה היה חשוב ומה לא חשוב בחיי אותם האנשים שאנו מספּרים תולדותיהם.  ואילו היינו שואלים את פּיהם היינו בודאי שומעים אחרת לגמרי.  המעלות שאנו מוצאים בהם אינם מעלות כלל, והחסרונות – לא חסרונות.

ומִבשָׂרי חזיתי זאת.

אין איש בעולם אשר יוכל לספר תולדותי אני.  וכל אשר יספּרם ישקר, כי לא את תולדותי אני יספּר.  מי שאינו יודע – והזר או גם הקרוב אלי אינו יכול כלל לדעת־כמו – את כל תולדותי, את כל אשר עבר עלי ואשר עבר בקרבי, את אשר עשיתי ואת אשר חפצתי לעשות, את אשר קרה לי, ואיך השפּיע עלי מה שקרה לי; מי שאינו יודע את עינוּיַי הפּנימיים, את כל השלשלת, עם כל החוליות של צרות ויסורים, שמחתי האמיתית ואסונותי האמיתיים, את כל חבלי נפשי, וחלומותי ושאיפותי, את נצחונותי ומפלותי, את ששוני ויגוני, את צערי והעונג של צערי, את אוֹשרי והיָגון והצער שבאושרי, את אשר חפצתי להיות ואשר הנני באמת, את כל מעשי הטובים והרעים, את כל חטאי ופשעי, וגם את צִדקָתִי, את חסדי נפשי ואכזריותה, את עליות נשמתי וירידותיה, את אורותיה וצלליה, את כוחותיה, יתרונותיה וגם את רפיונותיה ומגרעותיה, את כל היופי וההוד שבנפשי וגם את כל הכיעור שבה; מי שאינו יודע – ומי יעמול כראוי לדעת זאת?  – את כל המניעים הנסתרים והנעלמים שבנפשי, את כל ניצוצות האור ונטפי הארס שבה, את אשר השפּעתי על אחרים במסבתי ובסביבתי ואת אשר השפּיעו אחרים עלי, את מעשי ועלילותי החופשים והאנוסים, את אשר קיבלתי בירושה מהורים ומאבות אבותי, ואין אני עָרֵב ואחראי עליהם, ואת אשר אני מנחיל בירושה לבאים אחרי; מי שאינו יודע כל חיי החיצונים והפּנימיים עם כל החליפות והתמורות שבהם ועם כל הקבוע ומתמיד בהם – האם יוכל לתאר אותי, או לספּר על אודותי?  – כל מה שיספּר על אודותי, יספּר רק איזה קטעים, פּרורים ותעתועים.  ואני ונפשי נהיה נקיים מכל זה.

על כן מלה אחת אשר יספּר לי הסופר על נפשו, את אשר יספּר באמת ובתמים (ותמיד יש להבדיל ולהכיר את האמת היוצאת מן הלב), יקָרה לי מאלפי סיפּורים שאשמע על אודותיו מפּי אחרים.  ומִדעתי ומחוֹשְׁבי כל זאת הנני נוטל לנפשי את החוצפּה, לכתוב ולמסור לדור דברים הנוגעים רק לנפשי.

 

חצי-אפיקורס

ברלין, 7 בפברואר, 1908.

אני יושב בבית־מזון בלבוב, אל שולחני ניגש יהודי כבן ארבעים וחמש, מצחו גבוה, שערותיו ארוכות ופני אציל־רוחני לו, רק תנועותיו הן של סרסור, פּחדניות, לא בטוחות, בעלות זויות, ובכל זאת נחפּזות.

"שמי הוא פּלוני בן פּלוני.  רוצה אני להתודע לאדוני."

אני מביט עליו בעין בוחנת ושותק.

הוא מדבר עברית: "רעָיתי הראשונה היתה אחרי כן לרעיתו של הסופר ר. א. ברודס בווינא, בודאי שמע אדוני את שם הסופר ברודס, והנה רעיתו הוא בווינא היתה מתחילה רעיתי אני בלבוב..."

"כן?!"

"דבר ידוע."

"ואדוני מי הוא?"

"הנני, ברוך השם, פילוסוף, פילוסוף באמת, בלי חָכמות.  האיך שַייך קַנט, שופּנהויר, זה מובן מאליו, אבל גם מִשֶׁלִי חידשתי...  יש לי, תהלה להשם־יתברך, גם חידושים ושיטות משלי..."

"כן?"

"ובכן יש לי סטודנט, שם באותם המקומות, בווינא, והוא, תהלה לאל, הנהו "מאַכֶר" שלם, בִּרְיָה כִדְבָּעי, מושלם ממש, וגם בת יש לי שם, שם בווינא וגם היא ב"ה 'מאַכֶרין' שלימה והיא גם לומדת מוסיקה, היא מין שָׂרה בֶּרנָר, וגם אני הנני קצת 'מאַכֶר'.  בשעת הבחירות לפּרלמנט עקרתי גם אני הרים, האיך שַייך לומר הרים, אָמרתי רק לשבר את האוזן, אבל גם אני עסקתי פּה ושם..."

"באמת?!"

"שאלה?  הנני, בינינו לבין עצמנו, בעיקר הדבר חצי־אפּיקורס (המדבר השפּיל את קולו והביט בעינים תועות מסביבו), בכל זאת אין אני נוהג לאכול פּה בשר ותבשילים, כי הכַּשרות אינה פּה כדבעי.  מלצר!  מלצר!   כוס תה ותופינים תן לי..."

המלצר הגיש למדבר את האָמור.

"זה מותר לאכול גם פּה.  הנני אָמנם חצי־אפיקורס, אולם בפַת-בַּגָם לא נִגאַלתי.  חמורים המה בני עירי, ואין אני רוצה להתגרות בהם, כי יוציאו עלי שם רע, שאוֹכֵל אני טרפות."

"חלילה לאדוני!"

"אדוני עושה ספרים?  כן, איזה מהם קראתי, טוב, נעים, מתוק.  וגם אני הנני מחבר ספרים, ספרים גדולים.  הרבה הרבה ספרים חיברתי, תהלה לאל, אולם המולי"ם רשעים גמורים, אינם מדפּיסים, להכריחם אין אני יכול, יד תקיפה אין לי..."

אני מחריש ושומע, והוא מוסיף לדבר עברית: אם רוצה אדוני לקבל תענוג אמיתי, אָז אָביא לבית־מלונו את חיבורי הכתובים.  יודע אנוכי מראש, כי אדוני ימצא בהם חידושים ורעיונות נפלאים..."

"לצערי טרוד אני ופנאי אין לי..."

"אי משום הָא לא אִיריא, רק שעות אחדות אגזול מאדוני, ויודע אנוכי מראש כי אדוני יביע לי תודתו על העונג שאמציא לו...   רעיתי אני היתה אחרי כן רעיתו של ברודס, בודאי שמע אדוני שם הסופר הזה, הוא היה בעלה של רעיתי הראשונה."

"כן?"

"גם שירים חיברתי.  יש לי, ברוך השם, מכל המינים, ושירים כדבעי עם חרוזים ועם מליצות גבוהות, יודע אני מלאכה זו לא גרוע מהַנֵי הפִרחָחים שמעולם לא למדו דקדוק ואת התנ"ך לא ראו בעיניהם, ואנוכי הנני בעל תנ"ך מופלא, וגם בפואיזיה יש לי, ברוך השם, קצת ידיעה."

וכאשר כילה המדבר לאכול ולשתות פּנה אלי בשפה הזַ'רְגונית: "דעם קעלנער וועט איהר מוחל זיין בעצאָהלן: צוויי גלאָז טהעע, דריי קוכן און איין סיגאַר" [למלצר תואילו לשלם, במחילת־כבודכם: שתי כוסות תה, שלושה תופינים וסיגאר אחד].

 

מנגן עברי

- - - הבוקר היה בהיר, האויר נעים והאָביב מבשר בואו באַלפי אותו ומופתים.  ואני הולך בלוויית הרופא לבקר את בתי העניים.  ומרגיש אני בושה בדבר: אני הולך אל העניים לא למען עזור להם בפועַל, כי אם למען חקור, רק לָתוּר את חייהם.

והרופא הביאני לחדרו של מנגן עברי, מנגן במַשרוקיתא (קלאַרניט) בחתונות. אָמרתי "חדרו" אַך לשבר את האוזן, רק בדרך משל ומליצה.  זו היתה מערה, חור אפל וצר.  צר היה כל מה שאַתם רוצים, אַך לא חדר.

ואל חדרו של ה"אַרטיסט" העברי הזה באנו אחרי אשר עברנו על פּני חצר נאלחה, שילדי יהודים עניים, בעלי פּנים לא מרוחצים ועטופי אַרבע­כנפות עם ציציות מגואלות ומתפּזרות ברוח, רקדו והתהוללו בו, ובראותם אותנו נבהלו מפּנינו, או הביטו עלינו בתמהון ובסקרנות, כשואלים: "פּריצים" אלה מהיכן הם באים ומה להם ולשוכני חצר זו? חפצתי לשוחח מעט עם הילדים האלה ולהחליק את לחייהם, אַך כל אחד מהם בגשתי אליו נסוג אָחור, כאלו פגָעוֹ או נשכוֹ ברדלס. רק אחד מהם הרהיב עוז בנפשו ונשאר עומד על מקומו ולא נרתע לאחוריו.  הוא היה מעט חצוף.  ובגשתי אליו ענה על כל שאלותי כהוגן ובלי רתֵת ופחדנות.  ניחשתי: יש לו לילד זה עתידות.  עתיד הוא להיות יוצא­ונכנס בקרב הבריות ולהפיק מזה תועלת.  ומי­יודע מה עוד יהיה? אולי מיליונר, או בַּרון עברי.  הכל אפשר, והילד כבר יש לו מן­המוכן די חוצפּה בשיעור המספּיק למי שמיועד להיות עתיד נכסים ו"בעל בעמיו".

ובהכנסי אל "חדרו" של ה"כלי­זמר" העברי ראיתי תמונה נוראָה ומבהילה - - שלא ראיתי כמוה לא בדמיון, לא בספרות ולא בין הציורים של האמנים.

והנני מוסרה כפי אשר ראיתיה במציאות בלי כל הוספה: חדר צר, קירות שחורים ומגואלים. ומשני צדי החדר, זו לעומת זו, שתי מיטות שבמקום כרים וכסתות יש בהן תבן קשה.  כל כלי הבית היו: שולחן צולע וכיסא אחד שבור. הרצפּה היתה לחה ומלאה רפש.  האויר שם מחנק לגרון.  על­יד הכירה עמדה עקרת­הבית מטונפה ומכוסה­פיח ועל שתי זרועותיה תאומים, שני ילדים בני שנה, צועקים ומפרפּרים, רעבים וכואבים, ילדי עוני.  בטן הילדים היתה צבה ורגליהם דקות כקני שבלים.

באחת משתי המיטות שכבה עלמה כבת שבע­עשרה חולה: רגלה צבתה; מלאה היתה פצעים.  התחבושת לפצעיה היתה מגואלה.  העלמה נהמה מעוצם מכאוביה ורעבונה.  נהימתה התכופה והאילמת היתה של חיה רעבה ופצועה.  זו היתה נהימה משונה, מעוררת ותובעת רחמים, עזר, ריפוי.  במיטה השנייה התגוללו שני ילדים, שלא יכולתי להבדיל מינם, נאנחו ונאנקו: גם הם היו רעבים וחולים.  אנחותיהם העידו שכבר חדלו מלקווֹת ללחם ולסמי­מרפא.  זו היתה יבבה ללא תקוה, של אפס­אונים.  שני ילדים מוכפשים בסחי התגוללו על הרצפה והיו מטפלים באיזו עבודת­בית.  על יד הפתח עמד הבן הבכור, נער כבן עשרים, מוכה שחפת – זאת הכרתי מסקירה הראשונה וזאת העיד גם הרופא המלווה אותי – הנער הזה גם הוא מנגן בחתונות.  הנשיפה במשרוקיתא הזיקה לריאתו החולה, כי קצרה נשימתו.  מנסה הוא כפעם­בפעם לנגן בכלי­זמרתו, האהוב עליו, ואנוס הוא בכל פעם להניחו מידו מקוצר נשימה ומחוסר כוח.

אבי הבית המנגן, איש כבן ארבעים וחמש, אב לתשעה ילדים, גם כן מוכה שחפת, עמד עגום על יד השולחן, משרוקיתו בידו, והוא בודקה שבע בדיקות, ממששה, מחליקה והופכה לכל צד: רוצה הוא לתקנה, לכוננה ולהכשירה לנגינה.  נדמה לו שלא ברֵיאָתו, כי אם בכלי זמרתו הקלקול.  המשרוקיתא אשמה בזה שהקולות יוצאים ממנה סדוקים ומפוצלים.

כשנכנס הרופא עמי אל מעון זה, נשאו כל בני הבית את עיניהם אליו.  נדמה להם שהרופא הביא אתו מרפא לכל תחלואיהם.  נדמה להם שגם הרעבון מין מחלה הוא.

והרופא הגיד להם שאנוכי המלווה אותו הנני פרופסור (פרופסור בלשון­ההמון – הוא שם­תואר לרופא היותר גדול) מברלין.  כששמע זאת המנגן היה מלא שמחה.  הוא האמין שבבת­אחת, ברצפט אחד, ארפּאהו מכל מכאוביו, והוא יוכל לשוב לעבודתו בחתונות ויביא לחם לבני ביתו.  על כן השתדל לעורר רחמי עליו.  הוא האמין כי הדבר תלוי רק ברחמים ורק ברצוני הטוב, כי בידי החיים והמוות.  פרופסור מברלין – מִלְתָא זוטרתָא! והמנגן החולה פנה אלי בהכנעה רבה לספר ולתאר לי מצבו החומרי וענוּתו המוסרית: "זה איזו שנים קשה עלי לנגן בחליל; נשימתי קצרה; אין כוח לנגן. פרנסתי נתקפחה על­ידי זה לגמרי; אמנם הרבה לא הייתי מרויח גם בהיותי בריא.  החתונות בעירנו לא רבות הנה ועשירות עוד פּחות מזה; בכל זאת הרווחתי כמה שהרווחתי.  אולם עתה הנני כלי שבוּר, איש לא יוצלח."

המספר פסק דבריו מקוצר נשימה, ובאצבעו הרזה הראה לי על חזהו הצר, כמבקש רחמים והצלה.

ואחרי הפסקה לא ארוכה החל עוד הפעם: "ואין אני מנגן עוד בחתונות, ואין אני מרוויח פרוטה... וניסה בני הבכור לאחוז באומנותי­אני, והיה לי לעזר כמעט, כי היה ממלא את מקומי בחתונות, ובני­אומנוּתי 'הכלי­זמרים' נתנו לו חלק קטן מהכנסתם, אולם גם הוא חלה, וגם הוא היה אנוס להשליך את המשרוקית, ומונחת היא עתה בקרן זוית, ועוד­מעט תעלה חלודה... איזו קללה רובצת עלינו... ואין אני יודע במה חטאתי לאלוהים, יסלח­נא לי ולדברי, יותר מאחרים, ומדוע כילָה בנו כל חמתו ואלה הצאן מה חטאו..."

בדברו את דבריו האחרונים הראה לי בידו על ילדיו השוממים והעגומים ועיניו נתמלאו דמעות.

אשת המנגן, "עקרת הבית" עמדה, בהחזיקה על שתי זרועותיה את תאומיה, הניעה ראשה מלמעלה למטה, כמאַשרת בתנועותיה האילמות את דברי בעלה העצובים ואת התאוננותו המרה, מבלי הרהיב עוז בנפשה לדבר את דבריה היא.

עמדתי נדהם.  לא היה קץ לצערי על אי­יכולתי לעזור לבני הבית אף במעט - - אולם לא ידעתי איך להציע לפניהם תמיכה קטנה מבלי לבייש את פניהם.

ובעמדי על­יד האם הוצאתי מטבעות אחדות מכיסי ונתתי על יד אחד הילדים, באָמרי לו: קנה לך ממתקים.

ובראות האם שנתתי כסף לילד, גערה בוֹ בנזיפה: חלילה, אל תקח כסף מידי הפרופסור!

 

במשכּנוֹת דלים

ווארשא, 11 במאי, 1908.

 

- - - הרבה למדתי מפי המציאות.

ומה שונה ונבדלה המציאות היהודית כפי היא באמת, המציאות כהוָיָתה, מאותה המציאות המתוארה בספרות העברית­היהודית, מסַפרינו בשתי השפות האמורות אינם יודעים כלל את חיי האומה העברית.  מספּרינו, ביחוד החדשים, צובעים ומשנים את קלסתר פּני חיינו.

כחמש שעות הלכתי מבית לבית, מדירה לדירה, ודיברתי, ושאלתי וחקרתי היטב מפּי העניים, מפּי הזקנים והצעירים והילדים, מפי הגברים והנשים על כל דבר ודבר אשר לקח לבי.  והתשובות שקיבלתי מפי כל אחד מהם היו מעניינות עד­מאוד, ובלתי צפויות מראש.  המספר, לוּ גם אָמן ופסיכולוג, לא היה משערן מראש.  לראשונה עלי להעיר שנוכחתי מכל הביקורים שלי בבתי ההמון בערים שונות, שרוח הרבולוציה והשינויים לא חדרו לתוך שדרותיה הרחבות של האומה העברית, לא נגעו גם בשטחיותן של השדרות האלה.  העם העברי עודנו מחזיק בתומתו במשטר הישן.  בַקָשת הפרנסה, טרדות ודאגות הקיום ההכרחי הן­הן העומדות בראש ענייני האומה העברית.  מפניהן נדחים כל יתר העניינים לשורה האחרונה ואינם תופסים מקום חשוב בחייה.

ביקרתי אחד העניים בעליית­הגג.  המעלות והמסדרונים של הבית שהוא מתגורר בו מלאים רפש, חלאה ואויר מחניק.  העני ישב וגָלל פַּפּירוֹסים (הוא עובד בעד פַבריקה של פּפּירוסים), ולא הפסיק עבודתו גם בשעת שיחתו אתי.  על שאֵלתי: החפץ הוא כי תהיה קונסטיטוציה ברוסיה וכי יתנו שיווי­זכויות ליהודים, ענה: למַאי נַפקָא מינָה, אם יתנו או לא יתנו, העיקר כי יהיה מקום להרויח רוּבּל.

המשיב היה יהודי בן ל"ד שנה, עַם­הארץ, אך לא גס, חסיד תמים, עני מדוכא כל ימי חייו.  ועל שאֵלתי: היש ימים בחייו, שהוא מתגעגע על הצדיק ורוצה לנסוע אליו – ענני: בודאי ובודאי ישנם ימים בחיי, שאיזה ניצוץ מתלהב בלבבי, ונפשי נמשכת ונכספת אל הצדיק, להיות בביתו, לכל הפחות ביום­כפור.  אולם מה אעשה וכסף לנסיעה אין לי.  פעם אחת בחיי נסעתי אליו, יִחיֶה, ועד היום הנני חייב את השלושה רובל כסף שלויתי לצרכי נסיעה זו.

באחת החצרות נתעכבתי על יד חבורת ילדים וילדות.  שוחחתי עמהם, ושאלתי את פּיהם דברים שונים.  והנה מתוך החבריה של טַפְלַיָא אלה עורר את תשומת­לבי ילד אחד כבן עשר שנה.  עיניו הגדולות והחודרות וכל תנועותיו העידו על כשרונות רוחו.  קרבתיו אליו ושאלתיו, אם יודע הוא "פּסוק"?

"גם זהו דבר גדול! עוד בהיותי ילד קטן "למדתי פּסוק'", ועתה, כבר הנני לומד גמרא עם תוספות ועם מהרש"א".

והילד דיבר אלי מעט בגאוה ומעט בחוצפּה של ליצנות.

וכאשר שאלתיו דבר­מה באותה המסכת, שהוא קָאִי בה, ענני: "לא נטלתי את ידי".

אז קפצה ילדה כבת­שבע מתוך "החברה­הלבנה", ילדה בעלת שפתיים כחולות ועין נוזלת, ותפן אל הילד הנשאל, ותאמר: "תיכף אביא לך מים לרחוץ את ידיך." וכהרף­עין רצה אל הקומה השלישית והביאה כד מים ותגש לילד­הלמדן באמרה: "טול ידיך ורחץ אותן, וענה על מה שנשאלת."

הילד רחץ את ידיו, וכאשר גמר את ה"אשר יצר" כפף את אגודלו והסביר לי בניגון תלמודי את אשר שאַלתיו.  יתר הילדים פערו פיהם והיטו אוזן לשמוע את תשובת בן­גילם.

 

ציוריו של גי די מופּסן

מאַריָנבאַד, 27 ביוני, 1908.

בשני הימים האחרונים קראתי רבים מציוריו של גי די מופּסן.  את רובם קראתי זה מכבר הימים פּעמים אחדות.  ועתה בקראי אותם מחדש גיליתי בהם כוונות, שרטוטים, תווים, צדדי­אָמנות, מה שלא הרגשתי בהם כל צרכם בפעם הראשונה.  וזהו אבן­הבוחן של ספרי המופת: יש לקרוא אותם פעמים אחדות, ומקריאה­חוזרת כזו יש רק להרוויח רווח רוחני.  מה שמפליא אותי בציורי מופּסן היא הבהירות והפּשטות.  בהירים ושקופים הם ציוריו כמי­בדולח.  קלים ונוחים הם כאַויר ההרים, ככנפי יונה וכענני­בוקר.  קריאתם היא תענוג רוחני.  עוד זאת: כל ציור וציור של מופּסן מצטיין בקיצור נמרץ.  אין בהם אף מלה אחת יתירה, אף שרטוט אחד עודף.  אין להוסיף ולא לגרוע מהם מאומה, לחלוטין מאומה.  ולא זו בלבד, אלא אף זו: בכל אחד מציוריו יש עוקץ, יש רעיון מרכזי.  בקַל ועובֵר הוא תופס את הנצח.  בכל נטף יש עומק הים.  בכל ציור יש פּרובלמה.  ציור בעלמא לא היה כותב.  ומה דקה, מה חריפה ויחד עם זה ענוגה ומחוכמה היא האירוניה שלו! הוא יודע והוא רואה כל חסרונותיו, כל רפיונותיו הגלויים והנסתרים של האדם.  אין נעלם ונסתר מנגד עיני בְּשָׂרו ורוחו.  והגאוניות שבכשרונו הסיפורי הוא ריבוי צדדיו.  ענייני יום יום, כל מעשי חולין, כל פרטי החיים המצויים כמו כל ענייני עולם הרוח והמחשבה נותנים לו חומר לציור, ומתהפכים תחת ידו למרגלית אמנותית.  כל אחד מציוריו הוא יצירה אמנותית, שיש בה עולם בפני עצמו.  כל אחד מציוריו הוא חי נושא את עצמו.  כל מחשבות האדם, רגשותיו, דמיונותיו, תאוותיו, שגיונותיו וכל הרהוריו גלויים לפניו.  וכל מה שיצא מעטו של מופּסן אינו מגלה את עבודתו הכבירה, את התיקונים והליטושים הרבים, את חבלי הלידה ויגיעת הגידול והטיפּוח.  כל ציוריו עושים עלינו רושם, כאלו נולדו בנשיקה נעימה, כאלו צמחו מאליהם.  צנוע הוא במכשירי­אומנותו.  אציל הוא בסגנונו, ואין בו מאומה "מהפַּרבֶני"[11] הספרותי.  ציורו הקטן "הבּן" שווה הרבה יתר מאַלפי ספרי­מוסר. - - בציורו זה נגע באחד הפּצעים היותר אנושים של החברה האנושית.  ובעשותו זאת לא יצא מגדר האמנות, ולא הבהיק אַף צבע אחד יתר על המידה.  אחד מתלמידיו היותר מובהקים הוא, לפי דעתי, הרוסי אנטון צ'יחוב.  אך רק המרחק בין התלמיד והרב.

 

הניצוץ האחרון; בגלות אין כל תקוה

וויסְבַדֶן, י"ב תשרי, תרס"ט.

והיגון אוכל את רוחי ואינו חודל. רוצה אני לבכות -  ודמעות אין.  והדמעות השתקניות, המסותרות והנעצרות ארס הן לנשמה.  הדקורַציה של חיי פּה, בוויסבדן, יפה ונהדרה היא.  אַך חזיון חיי הפנימיים היא טראגדיה נוראה.  יאושים רבים תכפוני, הממוני.  הנני נואש מהרבה עניינים לאומיים.  הנני משתדל לקרוא לקונגרס עברי, ואין עובד חרוץ, אין עוזרים.  אין איש על מי לסמוך, ועל מי שסומכים נכשלים.  וכשנכשלים אין תקוה מעודדת. אַפַּטיה נורא מורגשת בכל. - - -

העני, לוּ גם יהיה גדול שבגדולים, לא ישפּיע על בני עמנו.  כאשר נגלה כוכבו של הרצל על שמי חיינו, ועוד לא נודע טיבו ומהותו בעולמנו, אז, בהיודע לקהל העברי כי קרוב הנני לאדם הנפלא הזה, - שמעתי כל הימים מפי כל יהודי שחקרני על אודות הרצל את השאלה הראשונה (ברוב המקרים היתה גם האחרונה): היש כסף לאדון זה?

אילו היה הרצל עני (הקהל העברי האמין בעוֹשרו של הרצל והפריז על מידתו), כי אז לא היה משפיע כלל, למרות גאוניות אישיותו, על הקהל העברי.  כן הוא העם הזה בגלותנו המרה.  ומה שרע ביותר, אין מצפה ואין רוצה בגאולה שלימה.  העם העברי מבקש פרנסה ולא יותר, כי ה"פרנסה גדולה מן הגאולה".

והרבולוציה ברוסיה השאירה אחריה בעולמנו העברי עקבות של חורבן נורא.  מי שהיו אתמול רבוליוציונרים, הנה לא מעטים מהם כיום הזה או שכירי הבולשת, שוטרי חרש, מרגלים, או: בעלי יאוש, נרפּים, הולכי בטל; אנשים מיותרים. או: שיכּוֹרים, רודפי זמה, משחקים בקלפים. או: פּטפּטנים, בעלי הזיה, בעלי מסתורין, מאמינים משונים.  או: גנבים ורוצחים.

ולנו הלאומיים, בעלי התחיה העברית, אין בני נעורים.  ההנהגה הציונית המרכזית היא כיום ביורקְרַטית.  רחוקה היא מעל העם, והעם מעליה.  נוח היה שלא תיבָרֵא מאשר נבראָה.  ועכשיו שנוצרה, כאילו לא נוצרה.  והספרות העברית הולכת וגוססת.

היקום דור חדש?

מעצמו לא יקום דור עברי, דור של תחיה.

יש תקוה רק בארץ ישראל, אם ירבו להתיישב שמה. בגלות אין כל תקוה.

להיות או לא­להיות, זאת היא השאלה. - - -

אֵלי שבשמים, אנא אל תכַבה בי את הניצוץ האחרון!

 

ייסורי-גסיסה או חבלי-לידה?

פּאריס, כ' בחשון, תרס"ט. 14 בנובמבר, 1908. - - -

 

עשרים ואַחת שנה עבדתי עבודה בלתי פוסקת בספרות העברית (ובספרות הרוסית­עברית והיהודית) – עתה אין מקום לעבוד.  אין עבודה, אין גם שכר מועט, אין גם תקוה למצוא מקום לעבודה בקרב הספרות העברית, כי הספרות העברית בעצמה נמצאת במצב של רגעי­גסיסה אחרונים.

אחד המשוררים הצעירים, מהיותר מצוינים שבספרותנו, כתב אלי לפני חודש ימים, שגמר בדעתו להיות גלב בישראל, והוא לומד עתה מלאכה זו. האלך אני ואלמד את מלאכת החייטים. ומה אתפור לעצמי? – תכריכים לבנים לחלומות שחורים, שאני חולם לעמי ולספרותו. – החיים מתקוממים נגדי, חולם החלומות; נגדי, החוזה הגאה. באו מים עד נפש.  אין כל מקור גם למחיה דלה, גם ללחם צר ומים­לַחץ.  הנני מרגיש בדידות נוראה בעולמנו העברי.  באמת: אין כל עולם עברי.  ישנם רק עברים אחדים פזורים ומפורדים, עברים אחדים שהם נאנחים ובוכים באין­רואה על שֶׁבר עמנו.  והשאר - עברים­צוענים; יהודים בוגדים בכל קנייני הלאוֹם העברי, יהודים מאַבדים את עצמם לדעת, יהודים רעבים המבקשים ככר לחם, ויהודים שׂבֵעים, שבעים יתר מדי, המבקשים מקור תַענוגים שלא שערום אבותיהם.  והיהודים הללו קופאים ומתאַבּנים על שַׂקי זהב.

הספרות העברית היתה מן שלפּוחית של בורית. בן­רגע התנוצצה, התנוססה בצבעי הקשת, ובן­רגע התפּקעה. זה היה חלום בוקר של איזו תחיה מדומה, זו היתה "פאטה מורגַנָה" של נודד במדבר.  ואני הייתי תועה בישימון, איזה דון­קיחוט.  מיטב שנותי הקרבתי לשם הזיה בעלמא.  האמנתי בכל לבי כי אנו הסופרים העברים נעורר את העם העברי לתחיה, כי נילחם וגם נצלַח, כי אמנם רב הדרך עד המטרה האחרונה, אך בעזרת עבודתנו וקרבנותינו נתקרב אליה.  האמנתי, קויתי, חלמתי.  עתה באה שעת היאוש, שעת הכפירה, שעת היקיצה. לוּ יכולתי להאמין, לכל הפחות, כי לאחר עידן ועדנים יקום דור תחיה לעמנו ויָשוב אל ספרותנו ושפתנו העברית.  לוּ יכולתי להאמין, לכל הפחות, כי כל העבודה היתה לא לשוא. - - -

והצעירים העברים, בני הנעורים שלנו, תלמידי בתי­מדרשי המדעים החלו להתנצר: נַסים הם מן המערכה, בוגדים בכל העבר שלנו ובכל אידיאלי העתיד שלנו.  ליכלכו את דגלנו והם נמלטים למחנה האויב.  ובמי האשׁם, בבנים או באָבות? במאַשרי העם, או באַנשי­העדר?

ועובדה היא: העם העברי מתפּורר, מתפרד, מתבולל. וכל זה מה הוא? יסורי גסיסה, או חבלי לידה? סוף, או התחלה? - - -

 

בבית רוטשילד

פּאריס, 19 בנובמבר, 1908, חצות לילה.

 

אתמול בבוקר ביקרתי את אדמונד רוטשילד.  ארמונו עומד בחצר. ברחוב רואים רק את החומה אשר לחצר ואת שעריה הגבוהים.  בביאת הארמון ומסדרוניו עומדים עצי תמרים, פרחים וצמחים שונים ותלויות תמונות עתיקות.  הברון רוטשילד עושה רושם של איש­עצבים, אשר חליפות מהירות ברוחו.  הוא ממהר לדבר, ממהר לחשוב וממהר להחליט, ביחוד אִם ההחלטה נוטה לשלילה.  הוא איש אידיאַלי ומזגו טוב.  הוא מצטיין במידת הרחמנות ולב חם לו.  אַך יש בו גם איזו עקשנות וקרירות מיוחדה.  נימוסיו של מושל רב­חסד.  יש ביכולתו לפרוש כנפיים, אך אין ביכולתו לעוּף.  כפי הנראה שמע בחייו דברי אמת רק מעט מאוד.  הברון מתעב חנופה ודברי חלקות, אך אין הוא סובל לשמוע גם את האמת הערומה ואינו נוח לשמוע את ההפך מהמקובל עליו.  הוא מאמין לאיש שיחו ואינו מאמין; מאמין לאיש, אם כבר מצא מסילות בלבו או בחצרו; מאמין שכל האנשים הבאים אליו רוצים ליהנות מכספו ומשתדלים להפיק תועלת ממשרתם אצלו; מאמין שאין אחד מהם טוב הרבה מחבירו.  ואינו מאמין כי ישנם בישראל, או באדם, אנשי רוח באמת, אנשים שהאידיאל יקר בעיניהם מחייהם, ומכל הון דעלמא.  הברון אינו יודע את החיים ואת בני האדם.  הוא רואה את החיים ואת בני האדם מבעד מחיצות רבות.  הוא רואה הכל מגבוה ומרחוק.  הוא יודע מספרים, שורות, עמודים של מספּרים; הוא יודע יחסים, צירופים ונימוסים של החברה, אך אינו יודע את החיים ואת בני האדם, ואין לו כל חפץ לדעת זאת.

הברון אדמונד רוטשילד הוא יהודי טוב ומחזיק הוא בשלשלת המסוֹרה אשר למשפחתו.  והנהו גם צרפתי טוב.  יהדותו עמוקה, וגם צרפתיות יש לה שורשים, אם גם לא עמוקים.  הברון מתרחק, ביחוד מימי ה"עניין" של דרייפוס, מהחברה הנוצרית.  הוא אינו אוהב את הגויים.  אינו קוראָם לביתו לסעוד על שולחנו ואינו הולך לסעודותיהם ולמשתאותיהם.  כך הגיד לי בעצמו.  אם יזמין לביתו ולשולחנו כעשרים או כחמישה­עשר איש הרי זה חזיון יקר.  עם היהודים שיש להם רק מיליונים אחדים, לא­עלייים, אינו בא במגע ומשא חברתי, אינו מקרב אותם, כי הוא חושב לו זאת לפחיתות כבוד.

הברון בוכה לפעמים כשהוא מדבר על ארץ ישראל, או כשהוא שומע דברים טובים על היישוב שם, בארץ אבות.  יש אשר הברון מבקש נדבר מאשתו בשביל מוסדות ידועים בארץ ישראל, והיא מתחילה מסרבת ומונעת ולבסוף מתְרַצָה.

מכל משפחת רוטשילד בפאריס הנהו, אדמונד, היחידי המסור בכל לבו ליהדות וליהודים, עוד הרבה יתר מאשר הנהו חושב ומאמין בעצמו.  על היהודים העשירים בפאריס הנהו מביט כעל שְׁנוֹרֶרִים, אשר בכל ענייני צדקה עברית הם סומכים עליו, כי הוא יתן והם יקפצו ידיהם.

אדמונד רוטשילד אינו משחק בקלפים ואינו מחזיק אורוות לסוסים המתחרים במרוץ.  הוא מבקר ביום­טוב ובימים­נוראים את בית התפלה, זכרון צדוֹק כֹהן[12] יקר לו מאוד וכמעט קדוש הוא בעיניו.

הברון יש בו ממידות מושלים, ויודע הוא כי יש בידו להכריע מאזני הפוליטיקה, וכי מושלים, שרים ונסיכים צריכים לו, והם פונים לעזרתו; אך יחד עם זה הנהו יהודי­גלותי טיפוסי.

הפסיכולוגיה הרוטשילדים מיוחדה היא במינה: יש בה הרכָּבָה זרה ומשונה של ניגודים והפכים שונים, שהם עולים למזיגה אחת.

יש בו, באדמונד רוטשילד, יהירות וגם צניעות וענוה.  יהירותו היא צניעותו וצניעותו היא גאוָתו.  הוא מאמין בכל דברי המדבר אתו, ואינו מאמין מאומה.  עושה הוא רושם של נצר מגזע עתיק, עתיק מאוד.  ויחד עם זה דיָם רגעים אחדים להיות בחברתו, למען הכיר כי יש בו ממידתן של עוֹללות­האדם, של נמוּשות­הדוֹרות.  ניכרים בו סימני הטראגדיה של האדם המרגיש בעצמו שהוא, לכאורה, כל­יכול ובאמת אינו יכול מאומה.

ורוטשילד, כפי הנראה, מכיר בסתר נפשו שכל מה שהוא נותן לאחרים בתור נדבה וצדקה, - הוא נותן לריק. ואם נתן לאיש או למוסד ציבורי פּעם אחת, אז סופו לתת ולתת, והשַק הנָקוב, כפי שאומר המָשל, לא יִמָלא.

אדמונד רוטשילד מפזר כספּו לבני עמו לעשרות מיליונים.  הכל פונים אליו מכל תפוצות הגולה, וברכה לא ראה בפזרנותו.  מאומה לא הוטב, מאומה לא נִתְקַן; העם לא נעזר, וגם הפרטים המקבלים חסדו לא נושעו. ואף על פי שהשלים בלבו עם הרעיון המר שבחסד לא יוָשע עם, שבנדבתו לא יעשה גדולות, בכל זאת הוא נותן ונותן וידו פּשוטה לתת ולתת, יען כי לא­לתת אינו יכול, יען שהוא מכיר שבלי נדבתו, בלי פזרנותו יוּרע עוד המצב, יִשפַּל עוד העם ויגדל האָסון.

והרחמנות העברית חיה בלבבו וברוחו.  והוא הסמל של נדיב עברי בתקופת ההון והעבודה. טיפוס כזה, נדיבות ורחמנות כזו לא תמצאו אף קצתן אצל נדיבי אומות העולם.  אדמונד רוטשילד הוא אחד מבחירי האומה העברית.  בו נתגשמו חלקים מנפשה של האומה העברית.

ומתפלא אני על אחת: מהיכן הוא שואב יהדותו ואהבתו לעמו.  מסביב הוא רואה ופוגש או צרפתים גמורים או יהודים שכבר שכחו את עמם וניתקו את שלשלת המסורה, יהודים מבקשי תענוגות ורודפי זימה.  האַטמוספירה שהוא חי בה רחוקה היא, לכאורה, מכל דבר המזכיר את היהדות והעניוּת, ובכל זאת לבו מסור תמיד לעמו וליהדות.  אם הכסף כקַש יחָשב לו, הלא את זמנו היקר לו הוא מבזבז לעמו.

רוטשילד לא עורר בי רגשי כבוד או הכנעה, אך לא עורר בי גם רגשי בוז.  גם זה לא קוויתי, ולא שעַרתי מראש.  השקפתו על ארץ ישראל היא כך: "כעת שואלים, מי ומי, אַיָם ואיפה המה היהודים, יהודים אמיתים הראויים לכבוד. והנה החילותי ביישוב ארץ ישראל בתקוָתי, כי במשך חמשים שנה, או אולי מעט יותר, יקָבצו, יתיישבו שמה מאות אלפים יהודים, אשר יחיו שם ויתפתחו כיהודים גמורים.  והם יהיו כמצבה חיה, כעֵד נאמן, כי יש עם עברי בעולם ולא נהיה לחרפה בגויים.  הגויים יראו ויֵבושו.  מה יהיו אחרי כן, לא אדע כיום. אולי יש תקוה כי העברים יעמדו סוף­סוף בארץ ישראל ברשות עצמם, ותִבָּנה מדינה יהודית.  היום מוקדמת העֵת לדבר על אדות זה.  אולם גם ה"אולי" הזה שוה המיליונים שלי, אשר אני משקיע בארץ ישראל, ארץ אבותינו."

אהבתו של הברון לארץ ישראל אמיתית ועמוקה, והוא משקיע ברעיון זה כוחות וזמן הרבה.  על הציונים הוא אומר: הם באים אלי בעצות, ותכלית כוונת דבריהם: אָנו חכמים ממך.  לך הכסף ולנו הדעה.  אנו יודעים מה ואיך לעשות ולך יש כסף, תן לנו כסף ונדע מה לעשות.  אולם [אם] במקום עצות יבואו אלי בכסף, ואדע כי לא פּטפּטנים הם כי­אם אנשי­מעשה.  הם מתאספים ומרבים לדבר על דבר כסף, כלומר הם מראים שוֹבָר על אוצרי.

וגם אֶת מזכירו הפרטי של רוטשילד, את הפרופסור ווֹרְמְסֶר, דיברתי יותר משעה. ווֹרמסר הוא איש ישר, אך בלי כל צבע מיוחד.  איש משכיל, אך מוגבל, איש נימוסי, אך קריר, איש לא בלי לב, אך בכל אופן לבו לא רחב.

 

אין חפץ במחשבות גדולות

לונדון, כ"ה כסלו, תרס"ט.

בעברי את הים מדיֶפּ בדרכי ללונדון, והים היה זועף ורותח, ואנית­הקיטור היתה מקולעת בין הגלים, ולפני עינַי נגלו אופקים רחבים ונראו רק מים ושמים, אז באו מחשבות רציניות בלבי. אז נראו לי הבלי העולם הזה בצביונם ובהויָתם האמיתית. הכל, כל החי, כל החושב, היו כה קטנים, כה פעוטים בעיני. - - צריך להתקרב אל הטבע, צריך לברוח מן הבירה ולהתרחק מכל רמש האדם הרומש על האדמה למען התייחס אל החיים לא כילד, לא כילד תמים, או כילד הולל, פוחז וריק.  איך יש לעשות קטנות ועוד לשמוח בזה, אם יש עולם של גדולות, אם מעשים כבירים מחכים לקראתנו, צופים אלינו וקוראים לנו מכל עֵבר ופינה.  איך יש לחשוב מחשבות פעוטות, אם מחשבה אחת גדולה קרובה כל כך אלינו, והיא קוראת לנו כל היום: התאחדו, התעוררו לחיים חדשים, אל תשקעו בבוץ הקטנות, במחקרי העַצלות ובנבכי השִׂפלות, היו יוצרים, יוצרי חיים חדשים, ארץ חדשה ושמים חדשים.

והנה לא רק הקטנים זוחלים ורומשים בעולמנו, כי אם גם "גדולינו".  דיברתי ודיברתי עם נורדוי בפאריס, והנה גם הוא אובד­עצות ואין­אונים.  יש לו מחשבות, אך אין לו מחשבה אחת גדולה.  הוא חושב, אך רעיון אין לו.  וגם נפשו קרועה ופצועה, וגם הוא שקוע עד צוארו בסתירות והפכים.  אומר כך וחושב אחרת, ועושה אחרת ממה שהוא אומר וממה שהוא חושב.  וגם הוא אחד שרידי דור הגלות.

שאלתי את פּי נַרצִיס לעווען, שהוא ראש כי"ח בפאריס וראש היק"א, את נרציס לעווען ידידה נעוריו של כְרֶמְיֶה המתאמר גם הוא להיות "יהודי גדול" – שאלתיו מה היא המחשבה הגדולה שלו, או של כי"ח ושל יק"א? ותשובתו היתה ריקה וראויה לרחמנות.  הוא מעלה גֵרָה פרַזוֹת פעוטות, שהיו להן מהלכים בימי הווסד החברה "כל ישראל חברים": להושיע לבני עמנו בארצות החושך על­ידי מאמרים בעתונים, על­ידי תמיכת כסף. לעווען הוא זקן טוב, שהיה יכול להיות "דוד" מצוין לחלק מגדנות לילדים, אך הוא עומד בראש שני המוסדים הציבוריים היותר גדולים בישראל, ובאוצרו הרוחני אין אַף מחשבה אחת ששָׁויה פרוטה. - - -

והדירקטור של היק"א מאירסון, הפילוסוף הנודע, השיב לי בפירוש על שאֵלתי: מה היא מחשבתו הגדולה, או מחשבת יק"א הגדולה לעמנו? האם החליפו את דִנָרי המחשבה של הברון הִירְש להושיע לעם ישראל לפרוטות קטנות? על זה השיבני מאירסון: אין אנו מחויבים כלל להיות בעלי מחשבה גדולה, ולא לב שאין לנו מחשבה גדולה, אלא גם אין לנו חפץ בה, כי היא מַזקת ואין היא מועילה בשום דבר. - - -

 

האנס הרצל

לונדון, 23 בדצמבר, 1908.

 

לבי התחמץ בקרבי אתמול.  הדמעות שמו מחנק לגרוני ועוד היום אין אני יכול להרגיע את סערת נפשי.

בהסח הדעת, על פי מקרה, מבלי­משים ראיתי דבר נורא, הייתי עד לחזיון תוגה שדיכא את נפשי ומָחץ את לבבי.

וזה הדבר:

באתי אתמול לבית­מסחרו של יסף קאָווען[13] (כהן), שהוא אחד הדירקטורים של הבנק העברי ואחד "המנהיגים" של הציונות "המדינית" (שאותו שלח וולפסוֹן במלאָכות פוליטית ודיפּלומטית לקושטא החדשה).   יודע אנוכי את יוסף קאָווען זה שנים רבות מהקונגרסים הציוניים, מהקונפרנציות, מהפגישות אתו בערים אחרות (כמו: אנטוורפּן, וינא, אחרי מות הרצל). ותמיד ידעתי שהנהו איש קטן, שעלה לגדולה מסיה בלתי מובנה וידועה לי.  אולם "אם רוצה אתה לדעת את המשורר לך נא אל ארצו", ולא המשורר דוקא.

והנה בבואי היום לבית­מסחרו של "המנהיג הציוני" (ש"ר מַכס נורדוי הציע באחד העתונים לבחור בו לממלא­מקום הרצל) כבר נפל בי רוחי.  ראיתי את קובן מנצח על מלאכתו, מלאכת החייטוּת, כי בית­מסחרו הוא בית­מסחר לחולצות של נשים.  משרתיו ומשרתותיו הם חייטים וחייטוֹת, והוא, קובן, מושל בממלכת החולצות.  ובהכנסי לחדרו הצר של קובן נגלה לעיני בצורתו האמיתית, צורך חייט כהלכתו ובפּסיכולוגיה שלו.  וכמו שיש פּסיכולוגיה בורגנית, אצילית, אינטלקטואַלית וכדומה, כן בלי כל ספק, ישנה גם פסיכולוגיה חַייטִית מיוחדת במינה.  החייט יוצא במַחטו לא רק אל השוק, לא רק אל בית עבודתו, כי אם גם אל הפּוליטיקה ואל העסקנות הציבורית או הלאומית.  אם הוא עוסק בזה.

אין אדם עוסק כל ימיו במכירתן ותפירתן של בִּלוּזוֹת לנשים ואין אדם נושם כל ימיו אוירו של בית העבודה לחולצות נשים מבלי אשר יהיה מושפע בנפשו ורוחו, במחשבותיו, אם יש לו כאלה, וברגשותיו – מכל זה. וקובן אינו חייט פשוט, כי אם חייט אנגלי, חייט עשיר, חייט שהיה לבעל בית­מסחר, חייט השואף לתפוס מקום בין העובדים לטובת התחיה הלאומית, בין בוני המדינה העברית, וגם הוא, החייט, מעמיד פנים של קרירות אנגלית ומתלבש בצורה של מנהיג, של גדול. הרצל היה מקבל את פּנַי בביתו כאָח ורֵע, וקובן קיבלני כאלו היה לא "ממשפחת התופרים", כי אם מלך אנגליה בכבודו ובעצמו, ואני אחד מקטני נתיניו.

הדבר, קבלת הפנים, עשה עלי רושם כל­כך רע ומכאיב נפש, עד כי לא ישבתי על הכיסא ואמרתי לקובן שממהר אני לעבודתי ואין אני יכול להשאר בחדרו.

והנה תוך כדי דיבור הציג לפני את הַנְס הרצל, בנו­יחידו של יוצר הציוניות המדינית, וכמעט שכשלו ברכַּי.

נורא היה המראה:

ברגע הכנסי אל המכתבה של קובן ראיתי כי נער בן שבע­עשרה עומד בזוית החדר ופניו עגומות.  לא שמתי אליו לבי.  דמיתי כי הוא אחד הנערים, שבא לקובן לבקש עזרתו ותמיכתו באיזה דבר.

אך כאשר הסיבותי את פּני להַנס הרצל, הכרתיו.  בפעם האחרונה ראיתי בביתו בווינא ימים אחדים אחרי מות אביו, והרביתי לדבר עם הילד.  עברו מני אז כארבע שנים וחצי ואני כמעט שלא הכרתיו כלל.  כן שוּנו פניו.  ידעתי את הַנְס הילד בהיותו בבית הוריו החיים וכמה יפה ונחמד היה אז.  עיניו היו יפות מאוד והבריקו ונוצצו בעליזות החיים והפיקו אושר הילדות השלֵיוָה והנעימה.  וכמה היה אז חביב, מלא חן ורוך.  והרצל הביט אליו תמיד באהבה רבה, בגאון ותקוה.

זה היה לא­מכבר, כמדומה רק אתמול.

והנה אני רואה בחור בן שבע­עשרה בריא ואיתן בגופו, אך ברק עיניו, הודו ויופיו נגוזו ועברו.  גם זֵכר אין להם על פניו.  מבנה גווֹ חסון, אך קומתו בלתי זקופה וישרה, עומד הוא חרישית בזוית המַכתבה של החייט, האפוטרופוס שלו, במין אימה ויראָה, ופניו פּני יתום עזוב ושומם, יתום מבלי אָב ואֵם, כי שניהם מתו עליו.

בנו של הרצל, של הרצל המלך העברי שרק העטרה לא הוּשְׂמה עליו, אשר היה שעשוע להוריו ותקוותם לימים הבאים, עומד עתה תחת חסותו ואפוטרופסות של חייט מתאָנְגל, של "כלומר"­ציוני. ופָנָה הודוֹ, פָּנָה זיווֹ של הילד.

האפּוֹטרופּסות של קובן הטביעה את חותמה על פני הילד ורוחו. נכנסתי בשיחה עם הַנס הרצל, שרחמי נכמרו עליו. ותשובותיו על שאלותי ניתנו כמו מתוך בושה, בהכנעה, בקרירות ובקיצור.  אנגלי הוא יותר מיהודי.

"כמה עליך, שאלתיו, ללמוד עוד בבית מדרשך?"

"עוד שנה וחצי."

"ומה אתה חושב ללמוד אחרי אשר תגמור חוק לימודך בקולג'?"

"רוצה אני ללמוד שפות חדשות."

"ומה שאיפתך בחיים, מה הנך רוצה להיות אחרי כן?"

"חפץ אני להכנס לפקידות הממשלה האנגלית, כלומר: להיות אחד הפקידים של הממשלה האַנגלית."

"כלומר?"

"להיות מתורגמן."

נוקמת הטבע מבחירי בניה, שאין היא נותנת להם בנים כמוהם.  האדם הגדול מקרה הוא, כעין זכִיָה בגורל, פּרט היוצא מן הכלל.  אך לא כלל וחוק.  "אותו ואת בנו" אינו נוהג בגדולים.

ואחרי אשר נתנה הטבע סגולותיה ואוצרותיה, שאָצרה מדורות רבים, ליצירת איש כתיאודור הרצל, הולכים כוחותיה ומתדלדלים ומתרוששים, ואין הם מספּיקים לברוא תיכף אכסֶמפְּלַר מצוין במהדורה שנייה, משנה לגאון, או "פַּתְשֶׁגן" הגדול.

ונורא היה סופו של הרצל, שהקריב את חייו לעמו ולעתידותיו, שהעיר את רוח התחיה בלבות רבים מאחיו הצעירים.  הוא מת בחציו ימיו, בניו עזב לאנחות ולצרות, כי גם אמם מתה עליהם אחרי מות אביהם.

דומה כאלו ההשגחה עונשת עונש קשה את הגדול, את הבחיר, את האדם­עילאָה, את היהודי הגדול המקריב נפשו, פּשוטו­כמשמעו, בעד עמו ותחיתו.

 

רוֹקר[14]

לונדון ב' בטבת, תרס"ט.

אמש השתתפתי בנשף המסיכות של האנַרכיסטים היהודים בלונדון והציגו לפני את מנהיגם, מורם­ורבם רוֹקֶר.  שעות אחדות רצופות שוחחתי אתו, והוא עשה עלי רושם יותר טוב מכל האנַרכיסטים שפגשתי בימי חיי.

רוֹקר הוא גוי, נוצרי, אשכנזי, בן ארץ הרהיין, ושנותיו כארבעים, או אולי יותר מעט.  הוא עושה רושם של איש בריא מאוד בגופו וברוחו.  פניו ועיניו מפיקים טוב לב, אולם השפם העב שעל שפתו העליונה יש בו כעין ניגוד לעיניו הרכות.

הוא בעל קומה בינונית ומבנה גווֹ חזק.  הנהו בעל גוף מלא וכפתיו רחבות.  קולו יפה, זך וצלול והוא דבּרן מצוין, בלי השתדלות לעשות רושם.  דבּרן טבעי ואיש מעניין הוא.

הוא גוי, שאין בלבו אף קורטוב של דם יהודי ובבחרותו גם לא ראה ולא פגש את היהודים.  וביותו לאנַרכיסט מלומד ומצוין, למד את הז'ארגון היהודי לקרוא ולכתוב בו והנהו כיום עורך של שבועון אידי­אנַרכיסטי.  כבר העתיק והדפיס כמה ספרים גדולים משפות שונות (כי הוא יודע שפות רבות חיות על בּוּריָן) לאידיש.  הוא העתיק מספרי קרוֹפּוטקין הגדולים ומספרי אליזֶה ריקליו לאידיש ומסופרים אנרכיסטיים מלומדים אחרים.  ועתה תירגם את הספר "אַלזוֹ שפּראַך צאראטהורסטא" ["כה אמר צרתוסטרא"] של ניצשה לז'ארגון.

רוֹקר הגיד לי, שהוא למד כמאה וחמשים מלים עבריות לכתוב אותן כהלכתן, מלים הדרושות לו לז'ארגון שהוא משתמש בו בעתונו ובספריו.  בפיו הוא מדבר אשכנזית נקייה ויפה ועשירה מאוד.  הוא הגיד לי שבנאומיו לפני הקהל האנרכיסטי היהודי הוא משתמש בשפה אשכנזית קלה מתובלה במלים יהודיות ולפעמים גם עבריות.  הוא התנצל לפנַי: "יש אָמנם ביכולתי לכתוב אידית, אך קשה עלי הדיבור בשפה זו.  ביחוד קשה זה לאשכנזי מלידה ומבטן". - - רעייתו של רוֹקר היא יהודיה בת יֵראים וחרֵדים.

דיברתי אתו שעות אחדות על דבר השיטות השונות וההשקפות השונות של האנַרכיזם.  דבריו היו ברורוים, וניכר שבָּקי גדול הוא בספרות האנַרכיסטית ברוב השפות האירופיות, כי הוא שומע לשונות רבות.  רוקר הגוי היה "האנַרכיסט היהודי" הראשון שמצאתי אצלו ידיעות עמוקות ורחבות בתורת האנַרכיוּת.  הוא אינו, אמנם, מחַדש חדושים ומגלה נסתרות, אך הוא מסביר יפה.

את מַקס שטירנר הוא מרומם על כול, וחושב אותו לפילוסוף היותר גדול של המאה העברה, שלצערו עדיין לא הכירוּ והוקירו אותו רוב החכמים והפילוסופים, כמו שהוא ראוי לזה.

חבריו האנרכיסטים היהודים חובבים מאוד את רוֹקר והם קוראים אותו בפניו בשם "רבי".  ובאמת בהתבונני אל היחס אשר בין האנרכיסטים היהודים בלונדון ובין מורם ומנהיגם רוֹקר האשכנזי הנוצרי, מצאתי באמת יחס של חסידים לרבם, לצדיקם.  אולם הוא, רוֹקר, מתייחס אל חסידיו לא כרבי, כי אם כידיד וחבר.

 

עם לבן גרתי

ברלין, יום ג' כ"ב בניסן, תרס"ט.

יום קשה היה לי. זכוֹר­אזכּרנו שנים רבות.  עם לָבָן גַרְתִּי.  בתוך הגרמנים הנני יושב.  בתוך שכונה ארכי­גרמנית, פּרוסית, הנני גר.  והנני סובל מזה הרבה.  תנאי הפוזיציה, הבולשת, קשים יתר מדי.  ודעות­קדומות שוררות נגד היהודי, ובפרט נגד היהודי הרוסי.  מביטים עליו על מורד, כעל פּורק­עוֹל וכעל בר­נש הנכון להפוך את קערת הסדרים על פּיה.  והיום בדו עלי בלבול רע, ורק במנוחת רוחי עלתה בידי להסיר מעלי בפוליציה את האשמה הכוזבת ולכַבּס אותי מעווֹן שלא עוויתי. –

ההכנות לקונגרס הקולטורי, יציר­רוחי, מתקדמות לאַט לאַט.  אבל חדלתי מהאמין בגדוֹלוֹת שיביא הקונגרס הזה.  שויון הנפש השורר עתה בעולמנו העברי נורא הוא.  אין מצפים ואין ממתינים לשום דבר.  השלימו עם המציאות השפלה.  האלילים שצמחו ברוסיה בשנים האחרונות זה אחרי זה התפּוצצו, נתבטלו.  היו לאַל.  לא אלילים היו אלה כי אם אלילונים.  הרעיון הציוני היה עד השנה האחרונה דמיון, חלום.  עתה היה למציאות, עתה יש להוציאו מכוח אל הפּועל.  עתה נפתחו השערים.  בעבודה הציונית אין לנו עתה צורך בחולמי חלומות, כי אם באנשי מעשה ועבודה – ואינם.  השעה הגדולה מצאה דור של ננסים.  בעבודה הקולטורית יש לנו עתה דוקא צורך בחולמי חלומות, בחוזי חזיונות – וגם הם אינם.  בספרותנו יש לנו עתה צורך בבונים ונוטעים – אולם לשוא אָנו מבקשים אותם.  נשאתי עיני אל ההרים ואל העמקים – ואין איש.  ומה שחסר לנו בכל מקצוע, שאָנו פּונים, הם אנשים שיש להם אופי קבוע.

 

חשבון-הנפש

מונטריאול, תענית­אסתר אור ליום י"ד אדר תרע"א. 11 פברואר, 1914.

ליל הולדתי.  הנני נותן דין­וחשבון לנפשי.  הנני צופה דרך חיי, הנני מנסה לסכם עבודתי ושאיפותי, הנני משוה רצוני ליכולתי, הנני מביט לאָחור וחודר לעתיד, ואני מוצא כי יד נסתרה מושלת בגורלי.

ומצטער אני מאוד על שעזבתי זה שנים אחדות – כלומר: על שאָנוס הייתי לעזוב – עבודתי בספרות העברית.  וגם זה מה שאני כותב עברית אין אני מַדפּיס.

זה שתי שנים הנני מצמצם את כל עבודתי הספרותית רק בה"קענעדער אָדלער".  כותב אני יום­יום יהודית מאמרים שונים ומהם הרבה שיש להם, לפי דעתי, ערך ספרותי באמת.  ומיום שאני עורך את ה"אָדלער" כתבתי בו כשבע מאות מאמרים ספרותיים ודיברתי בו על גוי ואָדם, על כל שאלות היום והשעה, על הסופרים והספרות, על כל ענייני היהודים והיהדות, על חירוּת החיים ותנועות החברה והמדע, כתבתי במשך שתי השנים האלה רשימות, זכרונות, סקירות, בדיקות וכדומה, וכל זה לא שוה לי, יען כי כתובים הם כל דברי אלה ביהודית ולא בעברית. - - -

ובסתרי נפשי קַצְתּי בעבודה ציבורית כזו.  ומבקש אני לשוב אל עבודתי בספרות העברית.  ונדר נדרתי בלבי לחַדש ולהַעצים עבודתי העברית מעתה והלאָה כי היא נשמת נשמתי.

 

הפרופסור יצחק אייזיק בן אריה צבי הלוי והד"ר חיים ז'יטלובסקי[15]

מונטריאל, 20 באפּריל, 1914.

היום התייצב לפנַי הפרופסור ד"ר יצחק אייזיק הורוויץ (הנודע בשמו הספרותי יצחק אייזיק בן אריה צבי הלוי).   הוא בא הנה לקרוא שלשה שיעורים ביהודית.  הוא עושה רושם של בעל­בית בריא, של סוחר אָמיד וחשוב.  חסון הוא כאלון ודיבורו היהודי קשה וחותך כאיזמל קהה.  מסקירה הראשונה ניכר שאיש ישר הוא, שאינו מתחפּש ואינו מבקש לעשות רושם על אחרים.

אין בו אַף אבק­בלוֹף.  חוט אצילות בלתי­מזויף מתוח עליו.  דמוקראט פּשוט הוא בלי פּרחי תכֵלת.  היהודי הליטאי ניכר בו בכּל ואמריקה לא מחקה מצורתו הרוחנית הזאת אַף שרטוט אחד.  גם הד"ר חיים ז'יטלובסקי הוא יהוד ליטאי בכּל, בכל תנועותיו, הליכותיו ובדיבורו.

שני יהודים ליטאיים טיפּוסיים ומצוינים.

ובכל זאת יש הבדל גדול ביניהם, אַף כי שניהם עוסקים בעבודה ציבורית במקצוע אחד וכמעט בזוית אַחת, וגם שאיפותיהם הכלליות מכוּונות כמעט למטרה אַחת.

לא הרי זה כהרי זה.

ד"ר חיים ז'יטלובסק הוא חריף השכל, בעל מוח חושב מחשבות פילוסופיות, שגם הפּלפּול התלמודי של בית­המדרש בלתי זר לו.  ואייזיק הורוויץ אינו אלא איש המדע.  בהגדרתי זו אָמנם עוד לא מדדתי שיעורן של מדעיוּתו ותכונתה.

ז'יטלובסקי הוא נואם יהודי מצוין. - - לשון צחה, קול נעים – כל מכשירים הדיבור וכל מעלות כלי המבטא, - הכל יש לו.  ועל כל מה שהוא מדבר, אם על עניינים חשובים או על עניינים שכיחים, לשונו שוטפת והמלים מצויות אצלו.  את הכל הוא מסביר בתכלית ההסברה. את הכל הוא לועס לפתיתים דקים שבדקים, את הכל – אפילו את המתובל כבר – הוא מתבל, מפלפּל ומוֹלח.  והלצות יהודיות שגורות תמיד בפיו.

וד"ר אייזיק הורוויץ איננו מצטיין בכשרון הדיבור. קולו גס מעט ולשונו בלתי צחה ותמיד הוא מתלבט במלים ונוקָש בשינונו.  אַך הוא מדבר תמיד אל העניין ומכַוון לנקודה ידועה שֶׁשָׂם לו לנושא הרצאָתו. - - -

ז'יטלובסקי יש שהוא נוטה בנאומיו או בהרצאותיו לצדדין ועושה קפנדריות, מעַקם לפעמים את העניינים ומסרס מעט את המושגים למען יתנוצץ בביטויים חדשים או בדעות מקוריות.

והורוויץ אינו עושה בהרצאותיו קפיצות וב"דרך המלך" הוא מתנועע אל מטרתו, בשחר בדעה מיושבה.

הורוויץ הוא אילן ששורשיו מרובים וענפיו חוורים ומועטים.  וז'יטלובסקי הוא אילן שענפיו רחבים ודשנים.

 

מונטריאל, 22 באַפּריל, 1914.

היום ביקרני הפּרופסור ד"ר אייזיק הורוויץ וישב בתוך חוג משפּחתי שעות אחדות.  שיחתו יבשה אַך מדויקה.  אחרי אשר דיבר כרבע שעה הובררה לי תכונתו: תכונת טיסמן בחזיונו של איבּסן "הֶדַה גַבְּלֶר", אדם בינוני וישר.  בעל­מלאכה מדעי נעדר כוח היצירה.

המקצוע שלו: חכמת­הספירה (סטאטי סטיק) ומשאו­ומתנו התמידי עם מספּרים הטביע על רוחו חותם מיוחד.  בכּל הוא מבקש מספּרים.

הוא סיפּר לי כי בהיותו סטודנט ברוסיה שלחוהו לסיביריה בגלל חטא­מדיני ובשובו משם גמר את חוֹק לימודו באוניברסיטה הפּטרבורגית במחלקת­המשפּטים.  זה כעשרים ושלוש שנה שהוא מתגורר באמריקה.  לפני עשר שנים היה פּרופסור לסטטיסטיקה במכללה של שיקאגו.  אחרי­כן עבד שנים מעטות במיניסטריון לעבודה הציבורית שבוואשינגטון.  בימי הרבולוציה הרוסית שב לרוסיה ונבחר שם לציר הדוּמה הראשונה, אַך הממשלה פסלה את בחירתו.  כיום הנהו עוזר קבוע בירחונים רוסיים ומזמן לזמן הוא משתתף גם בעתונות היהודית.  בשנים האחרונות היה הפרקליט של אגודת החייטים בניו­יורק ומלחמתו עם מנהיגי היוניון של החייטים הלא היא כתובה על גליונות כל עתוני אמריקה של החורף העבר.  חודשים אחדים היה גיבור­היום.

ד"ר הורוויץ נולד בווילנא וחונך במינק.  יחסו ליהדות הוא קר.  בעצם תכונתו נשאר יהודי­רוסי ואחד מן המתבוללים.  אולם עבודתו הציבורית בשנים האחרונות בתוך אגודת החייטים העברית קרבתהו להמון היהודי, והנהו דמוקראט יהודי.

 

עודני חי

מונטריאל, 17 במאי, 1914.

עודני חי – למה ומדוע?

לאָן?

לא חדלתי מלשאול ומלחקור, לא נלאיתי לבקש תשובה על שאלותי אלה, למרות מה שהנני נסחף בתוך זרם החיים החברתיים, למרות מה שהנני שקוע ראשי ורובי בעבודות שונות ובעניינים מרובים, קטנים ופעוטים, למרות שהייתי לעסקן ציבורי – עודני עומד ושואל ותוהה: לאָן כל אלה?

ותשובה אין.

הימצאו? היהיו הבאים אחרינו יותר מאושרים ממנו?

או אולי: הבאים אחרינו יחדלו גם לשאול, גם לבקש, ולא יכו קדקדם בקיר ברזל?

וגלגל החיים חוזר ומתנועע בלי הרף והוא דוחף וסוחף, ואני תָחוּב בין יָדוֹתיו ומתנועע עם כל החיים, עם כל הנושמים...

יש רגע של אונאָה עצמית, של טעות בחשבון הנפש ואני מרמה את עצמי ואומר: אני הוא, ולא אַחר, הדוחף, אני רוצה, אני יכול, אני מניע, אני היוצר את החיים שלי: ברצותי אני מרחיבם וברצותי אני מקצרם.

הגרזן מתפּאר על מניפו, המוץ – על הרוח אשר ישאנו בכנפיו.

ויש רגע של גילוי עיניים ואני נופל ואומר:

הנני רק כדור ביד משחקת בי, הנני עולה והנני יורד ואין אני יודע מתי אני עולה ומתי אני יורד, הנני מקפּץ ומדלג על־כרחי.

האֶסַק שמים או ארד לתהום, למעמקי שחַת? היש שמים, היש שחק מלְבַּר, או רק מִלְגַו? כלומר: היש שמים מחוץ, או אולי רק בי המה, בי השמים ובי השחת והתהום?

למדתי, קראתי, חשבתי ואין אני יודע מאומה.

 

"דאַ שטיי איך נוּן, איך אַרמר טהוֹר

אונד בין זוֹ קלוג אַלס ווי צופוֹר!"

 

הָלאָה מוידוּיוֹ זה של פאַוסט לא צעדנו.  הננו כולנו שוטים כמו שהיינו.  מאומה לא למדנו.  כל העמל היה לשוא.

הנני קורא את ספרי הפילוסופיה של ברגסון; הוא משַכּר את רוחי, מעורר בי כל כוחותי הפּנימיים.

 

"דא שטיי איך וכו': "וכך אעמוד כאן, פּתי מסכּן, / לא חכם יותר מאשר קודם־לכן" (מתוך "פאוּסט לגיתה).

 

ואני חושב מעט ומתעכב לרגע ושואל את נפשי:

המצאת בברגסון את "אבן־החכמים", המצאת פּתרון לחידת חייך? - -

ברגסון בונה מגדל רם על האינטואיציה – הערת הרוח? – אולם לא הגיד לנו אינטואיציה זו מה היא, מה פּירושה הנכון?

כאשר יצאתי מבית־המדרש הישן עזבתי את המיסטיקה, סודות הקבלה, את המטאפיזיקה הכהה, נתתי להן גט־פּטורין.  הייתי כמו מתרונן מיין.

ועתה הנני מחזיר את גרושתי.

הייתי למטאפיזיקן, למיסטיקן, למקוּבל בנוסח חדש ומחודש. הנני קורא את ברגסון – ועוסק בתיקוּן בתי תלמוד־תורה...

הנני צולל במעמקי חקירות ועיוּנים דקים־שבדקים – ועורך את ה"קענעדער אָדלער" – סולמי מוצב בשמים וראשו מגיע אַרצה.

הנני טובל בפילוסופיה של רודוֹלף אייקֶן[16] – ושֶרץ בידי.  שרץ החיים השכיחים.  שרץ החיים של יום־יום, של עסקן ציבורי בנוסח רגיל.

שרץ – אולי נשר בידי?

עוד הפּעם הדמיון מתעתע.

משחק מלים.

 

במזל מאדים

מונטריאל, 16 באוגוסט, 1914. שעה שתיים אחר חצות הלילה.

מיום שחלה המלחמה באירופּה הננו קרועים מעל אַחינו שמעבר לים.  אין אָנו יודעים מאומה, לחלוטין מאומה, מהנעשה עתה בקרב העולם היהודי מחוץ לאַמריקה.

נפסקו כל החוטים, כל הנימים שבינינו ובין אַחינו שמעבר לים.  אין אָנו מקבלים מאירופּה לא עתונים, לא מכתבים ולא אַף טלגראמות, אַף לא טלגראמות של אלחוט, אין איש בא אלינו משם. חדלו המטיפים, הנואמים והסופרים הבאים אלינו משם. אין יוצא מאמריקה לאירופּה ואין בא משם.

ועתה מעניין הדבר לראות ולהווכח איזה רעיון חדש מקורי, איזו מלה חדשה, איזו סיסמה, איזו קריאָה־לעם תִברָא אמריקה היהודית, אותה אמריקה המובדלת עתה ועומדת ברשותה מבלי קַבֵּל בשעה זו השפּעה מאירופּה. מבלי התפּרנס ממזונותיה הרוחניים. - - -

לצערי עמדו אַחינו באמריקה מִלֶדת איזה רעיון.  המלחמה באירופה וצָרַת אַחינו שם העירו בלבות אחינו פּה רק דאגות לכיסם, רק דאגות וחששות על דבר היוֹקר, ועל דבר שלום הוריהם או בניהם, אחיהם או אַחיותיהם שם, אַך אין באַמריקה אַף יהודי אחד – לכל הפּחות אין אני יודע ואין אני שומע על יהודי כזה – אשר ירגיש את האָסון הגדול של אחינו באירופּה בשעה זו בכל היקפו, בכל תולדותיו ותולדות תולדותיו, אף יהודי אחד אשר ירגיש את שבר עמנו בכל עומקו ובכל תוצאותיו הישרות והנגררות אחריהן.

ובכל העולם אין עתה אַף אָדם גדול אחד – כאשר היה לֶב טולסטוי בשעתו ובדורו – אשר ידבר אל כל אירופּה ואשר ימצא אוזניים קשובות. - -

הפילוסוף אַנרי ברגסון מצדיק את הצרפתים במלחמתם ומשניא עליהם את האַשכנזים.  הצרפתים הם, לפי תוכן דבריו, סולת נקייה והאַשכנזים – סוּבּין גסים, הראשונים – מלאכים והאחרונים חמורים, ולא כחמורו של רבי פּנחס בן יאיר, הראשונים צדיקים, והאחרונים – רשעים.

גם ז'וֹרז' קלמַנסו[17], זה הפּקח והחריף, מבטל את האַשכנזים ותרבותם כעפרא דארעא ומרומם את הצרפתים עד לשמים.

החוזה­חזיונות והמשורר המדעי האַנגלי וולס (שכתב את הסיפּור הידוע "מלחמת העולמות") שופך קיתון של בוז וכלימה על ראש האַשכנזים וקושר עטרות לראש האַנגלים.

הפּרופסור בהארווארד מינסטרברג (ספק נוצרי, ספק יהודי) אומר שירות ותשבחות לאַשכנזים וקורא את מלחמת האַשכנזים בכל העולם מלחמת­מצוה, כי רק האַשכנזים צדיקים וכל העולם כולו רשעים.

לא רְאִי זה כראי זה (כי שונים הם כל הסופרים וכל החכמים האלה בדעותיהם והשקפותיהם על העולם), אַך הצד השוה שבהם – שכולם, כל האַריים וכל היהודים שהתבוללו בתוכם, אחוזי בולמוס המלחמה, כולם צוֹעים ברוב כוחם זה לנגד זה, וכולם אין בכוחם להתרומם על זמנם ודורם, על הדעות וההשקפות של בני אַרצם.  או שהם יודעים את האמת ומתכוונים למרוד בה, מפּני שהם מוגי­לב וחסים על חייהם או על ממונם.  אַך אין אחד מהם מגיד לעַמוֹ פִּשעו ולבני אַרצו את חטאתם.

יוצאים למלחמה – ייצאו! מובילים את הבחורים לטבח – יובילום. מחריבים ארצות, - ערים וכפרים, מחריבים אוצרות הקולטורה – יחריבו.  מכבים את כל שמשות ההשכלה ומקדירים את כל הכוכבים המאירים – יכבו!

ובאים חכמי הדור, סופריו ומשורריו ומסכימים לזה, לא רק מסכימים אַך גם מעוררים לזה.

הפילוסופיה, השירה, הספרות, האָמנות היו לרקחות ולטבחות לאלילת­המלחמה, הכליון והאבדון.

הקולטורה מִקבּרת עתה בעליה, ובעליה מקברים אותה.

 

קוֹל בלגיה

מונטריאל, 28 בספּטמבר, 1914.

ביום 24 לחודש ספּטמבר הייתי באסיפה הגדולה לרגל הופעת חבורת הבלגיים שבאו הנה לתַנות צרת אַרצם ולעורר רחמים עליה לפני בני קַנַדה.  כל שרי קנדה באו אל האסיפה וישבו­ראש.  בין הבלגיים אשר באו הנה ונאמו לפני הקהל הגדול היה שר­המשפטים, מנהיג המפלגה הליבראלית היימאן, ומנהיג הסוציאליסטים, ועתה שר הפּנים, ואנדרְוולְדֶה[18].

בין הנואמים היו שר חיל­הים הקנדי, אַנגלי כהלכה, דבריו היו ברורים, פּשוטים ומנומסים במידה ידועה ובלי העויות משונות.  הוא הביע את הרעיון כי אַנגליה לוחמת על הצדק והיושר, כי היא יצאָה למלחמה להגן על בלגיה העלובה מידי האַשכנזים. - -

משלו לא הגיד מאומה.  הד דעת הממשלה האנגלית נשמע מפּיו, קול העם דיבר מגרונו.  ומה שהגיד – הגיד ברור ופשוט.  תביעות מיוחדות לא היו לו.

יותר מכל עשה רושם בנאומו הפּרופסור מונְפטיט, בן פּאריס, שהוא מורה לספרות באוניברסיטה "לבֶל" דפּה.

הוא המטיר זיקי אש עשויה, והזיקים התפּוצצו בקול רעש והתנוצצו בכל הצבעים והגוונים.  מליצותיו וניביו היו יפים ומבריקים, אַך לא יותר.  תוכן לא היה בנאומו. - - רק המטיר פַּחים וגפרית על ראש האַשכנזים "הפּראים".  הוא עשה מספֵּד מר על בלגיה היתומה אשר נפלה בידי אב­חורג: וילהלם השני.  והוא תבע את זכותה של בלגיה, שבגין מוריס מטרלינק, בן אַרצה, ראויה היא לעמוד במקום גדולים ולתפוס מקום בראש.

תביעה כזו כי יחוסו על מדינה שלימה ויעמדו לימינה, רק יען כי סופר ידוע נולד בה, - תביעה כזו יכולה להשמע רק מפּי גוי.  ואשרי אומות­העולם שיודעות הן ערכם האמיתי של סופריהן, כי כדאית היא מדינה שלימה שיבואו כל העמים הישרים לעזרתה בשביל סופר גדול אחד שהקימה ונתנה לכל העולם כולו.

לבני עמנו אין כל תביעה לאומות­העולם, כי יתנו לנו שיווי זכויות וזכות הקיום בתור אומה, כחטיבה שלימה, יען כי יש לה גם כיום סופרים ומשוררים והוגים ואָמנים גדולים.

אין אָנו טוענים כלל כי לא יגזלו את האור מעינינו,יען כי היינו לאור גויים.

ואוי לנו על שהננו ענָוִים ושתקנים יותר מדאי.

 

בכליון עיניים חכיתי לנאומו של ואנדרוולדה, אשר קראתי את דבריו הנדפּסים וקראתי הרבה גם מה שכתבו אחרים על אודותיו.

והנה הוא עולה על הבימה:

ואנדרוולדה: קומתו גבוהה מבינונית.  פּניו וביחוד זקנו מזכירים את פּני אמיל זולא בהיותו כבן חמשים, אולם פּני זולא היו יותר רוחניים.  פּני ואנדרוולדה מעידים על רוב שׂוֹבע, ולולא ידעתי מי הוא הנואם, כי­אָז יכולתי להאמין שאיזה בעל בית­עבודה עשיר או אָמיד עומד על הבימה.  ובראשו קרחה, וזה עושה רושם לא נעים.  כשאנוכי שומע נואם מצוין ובראשו קרחה הנני עוצם תמיד את עיני לבל אסתכל בפניו, כי מילדותי שׂורטת הקרחה שרטֶת בנפשי, וקשה לי עד היום להתאפּק ולהבליג על הרגשתי המוזרה הזאת.

הפראַק וכל תלבושתו הלמו את גופו של ואנדרוולדה הסוציאַליסט, כאילו היה מיניסטר מלידה ומבטן.

קולו החזק לא נעים. יש בו דבר­מה הנותן טעמו או בן­בנו של טעם צליל מתכת או צליל של כלי­עץ. דבריו אינם שוטפים מפּיו, כי אם יוצאים דחופים בכוח ולפעמים גם מבוהלים.

ובשעה שהוא מדבר הוא מניע את ידיו, רגליו וכל גופו. את כל דיבור ודיבור היוצא מפּיו הוא מלוה בתנועות חזקות ושונות, ולפעמים קרובות לא יפות כלל.

תוכן נאומו היה יותר מלא ומנופה משל חבריו.  נאומו לא הצטיין במאומה, ולגבי גודל העניין אשר דיבר עליו (המלחמה ומפּלת בלגיה באַשמת האַשכנזים) היה עני וחוור, אַך אחרי אשר שמענו את הנואמים הקודמים לו היתה בעיני גם עניוּת זו כעשירות רוחנית

ואנדרוולדה לא חרף כיתר חבריו את העם האַשכנזי, להפך, הוא הודה בגדולתו ובתרבותו, כי אם שפך את כל חמתו על הקיסר וילהלם השני ועל המיליטאריזמוס של האַשכנזים, וניבא לשניהם אחרית רעה.

 

אני חולם בהקיץ

ניו­יורק, 6 בפברואר, 1917.

שעה אחת­עשרה וחצי קודם הצהריים.

עליתי אתמול על משכבי בשעה מושְׁכָּמָה, בשעה אחת אחרי חצות הלילה, וקמתי היום בשעה מושכּמה, בשעה שבע בבוקר, השלג הלבן והזך נוצץ בגן אשר ממול חלונות חדר­עבודתי.  מרחוק הנני רואה את קשת הגשר הגדול שעל ההודסון.  בכל חדרי ביתי לא יישָׁמע קול איש.  רעייתי עודנה ישנה.  בני הצעיר, יוסף, נסע למורד­העיר.  צר היה לי לאבד את הבוקר היפה בכתיבה.  ואטייל בחדרי, קראתי פּרשיות אחדות בנביאים, קראת את שירי היינה באַשכנזית, קראתי מעט את הסיפּור ה"בודנברוֹקים" של תומאס מאַן, דיפדפתי בספר­לימוד לבוטאניקה, קראתי פּרק בספר "ביקורת התבונה הצרופה" של עמנואל קאנט, נשקפתי בעד חלונות חדרי אל הגן, ראיתי אנשים זוחלים, ילדים רצים, הבטתי אל הרחוב וֶבְּסְטֶר וראיתי טראמים ואוטומובילים רצים ומובילים אנשים זרים לי לרחובות נעלמים מעינַי.  שם מרחוק הומים החיים, חייו ניו­יורק, חיי עובדים, חיים בלתי מובנים לי ובלתי חביבים עלי.  שם ברחובות רועשים, עובדים, לוחמים אנשים על קיומם, או על הגדלת אוצרותיהם, ובחדרי – שקט ודממה, ואני חולם בהקיץ.  חלמתי בהיותי ילד, נער, בחור צעיר לימים, בשנות עמידתי, ואני חולם גם עתה, בקרבי לשנות זקנה.  אותו החלום ואותן חידות החיים, שהיו לי אָז הם גם עתה.  ולא לבד שלא נפתרו אף במקצת, אלא החלום נסתבך ונתערפּל עוד יותר ויותר, והחידות נתרבּו ונתעמקו, ופתרון – אין. ולא כתבתי עוד את חלום לבי, חלום חיי, על הגליון וטמון הוא עוד בחוּבי, וקבור הוא עוד במעמקי נפשי, חושש אני לספּר חלומי באוזני אנשים זרים לי, שמא ישחקו וילעגו לי, שמא לא יבינוני, שמא לא יקראוני.  על כן הנני דוחה את סיפּורי זה, הנני אורגו עוד בדמיוני.  עוד אוצרי הוא.  אולי אוצר דל, אוצר ריק, אבל לי יקר הוא, ואם יקדימני המות, אָז ימות אתי גם חלום חיי וזכר לא יהיה לו... "לעשות נקמה בגויים".  ואולי יביאו רווח והצלה לעם הרוסי, ותחת רע ישלמו טוב.  הכל אפשר.  וקשה לנבּא מראש. –

 

יעקב פ. אדלר

מונטריאל, 20 באוגוסט, 1914. שעה עשר וחצי בלילה.

לפני שבוע ימים ביקרני השחקן היהודי יעקב פ. אַדלר.  הוא ישב בחדר­עבודתי שעות אחדות רצופות.  כן הוא עושה בכל פּעם מדי בואו למונטריאל.  הסתכלתי בקנקנו: זקן בלי כל השכלה; בוּר גמור והדיוט שלם.  לא חונך, לא למד, לא קרא מעולם בשום ספר ולא התעניין מעולם בשום דבר מלבד התיאַטרון.  זה שלושים ושש שנה הוא משחק על הבימה היהודית וכבר קיבל את התואַר "מלך הבימה היהודית", אַמריקה הדמוקראטית, שלא שׂמה עליה מלך לעולם, מלאָה היא בכל מיני מלכים ומלכות ובמלכי המלכים מסוג זה. - - -

על הבימה היהודית הנה יעקב פּ. אַדלר הוא באמת מלך ושליט, ולוֹ נאה ולו יאה כינוי זה ועטרת זו הולמתו.

בכל פּעם שישב אדלר זה בחברתי עשה עלי רושם של בעל רגש והנבה.  למרות מה שהכול רואים בו רק אָדם גס ואַחרים גם אָדם רע וקמצן, הנני רואה בו, למרות בערותו, אָמן מלידה.  אין ספק בלבי שלאָדם זה היה לפנים לב, ובל זה היה גם ניצוץ של שירה אַמיתית, ואין ספק שבתנאים אחרים היה יכול יעקב פּ. אַדלר להיות אחד השחקנים המצוינים בעולם, כי הטבע חנן אותו בסגולות יקרות הדרושות לשחקן גדול ובורא טיפּוסים חיים. - - -

יעקב פּ. אַדלר הוא אחד מן העם, יותר נכון: אחד מן ההמון הגדול, אבל יתרונו שנשמה בקרבו.  ונשמה זו אינה מתעוררת לתחייה אלא על הבימה, או כשהוא יושב במסיבת אנשים שהוא מעריצם ומכיר ביתרונם.

ועושה הוא רושם של ילד, ילד לא רק עם כל חסרונותיו, בקלוּת דעתו ובהתעוררותו הפּזיזה, אַך גם במעלותיו של ילד חביב ומתחטא לפני הדבקים בו.

במסיבתי הוא מתוַדה תמיד על שגיאותיו וחטאותיו.  בקרבתי הוא תמיד כמתגעגע על עולם אבוד לו, על שלא היה למה שהיה צריך להיות.  בקרבתי הוא כאילו נמצא בכוּר מצרף ומנקה, הסיגים נופלים מעליו והשיריים המעטים הפּעוטים של הטוב, של הרוך והעידון אשר עוד השאירו בקרבו החיים המנוּולים שבסביבת השחקנים היהודים, - שיוּר זה הוא המותח עליו בעיני חוט של חן.  לא הכל החריבה בו הסביבה הגסה והזולה.  יש בו אָמנם הרבה פּסולת, אך גם גרעיני זהב הנני מוצא בו.

את הטוב שבו הנני מקבל בעין יפה, ואת הרע שבו אין אני רוצה לקבל ולא לדעת. - - -

 

בתוככי אמריקה

ניו­יורק, 6 בינואר, 1921. שעה חמש לפנות ערב.

יום בהיר ויפה.  אין שלג.  רק רוח קרה מנשבת.  לא עבדתי היום עד שעה זו שום עבודה ספרותית.  לפני רגעים אחדים שבתי מטבוּר העיר.  בּיליתי שם חמש שעות בעניינים ציבוריים שונים.  היתה לי ישיבה עם הגביר ישראל מ"ץ ועם הסניגור י. שפריירגן בדבר מכתביו של א. בן­יהודה אלינו.  זה האחרון הפציר בנו כי את התשורה העממית (עשרת אלפים דולארים), שאני וי. מ"ץ אָספנו בעדו, ושלחנוה לאוצר­הלאומי לירושלים והפקדנו ועד של אַרבעה לבְנות לא.  בן­יהודה בית בתור "מתנת העברים באמריקה" (מלבד מה שמסרנו לידו כאַלפּיים דולארים במזומנים), - כי את התשורה הזאת נמסור לידו, לצרכי ביתו וגופו.  אנחנו כבר החלטנו שאין לנו הרשות "לשַנוֹת מצדקה לצדקה", וכי כל המשתתפים בתשורה זו, כי"ד מאות עברים, נתנו את תשורתם רק בשביל בית ולא בשביל דבר אחר, ואת החלטתנו זו הודענו על ידי טלגראמה לא. בן­יהודה. - - -

קרח וקור באטמוספרה היהודית של אַמריקה.  קפאון בכל.  אין שביב אור ואין אַף מעט חום.  העסקים רעים.  היהודים שנתעשרו בשנות המלחמה ואחריה איבּדו בחודשים האחרונים את כספּם.  ומפּני זה נפסקו ודָלִלו מעיינות העזרה והצדקה.  ועניינים ציבוריים ולאומיים רבים גוססים.  אולם בפינה אחת של חיי היהודים בניו­יורק יש תנועה וחום: בשכונת החסידים הפּולנים. רביים, צדיקים, נכָדים, מזֶרַע הריז'ינאי באים הנה ואַלפי חסידים פוגשים אותם בנמל.  עושים להם קבלת­פּנים בבתי המלון היותר עשירים: "קול רנה באָהלי צדיקים".  בואו של הרבי מדרוהביטש הוא עתה המאורע היותר גדול בחיי היהודים של ניו­יורק.  כל העתונים היהודים מקדישים עמודים שלמים למאורע זה, כאילו היה היותר חשוב בעולמנו.  והקוראים בולעים כל מלה בצמאון.  ועתונאים יהודיים מן הנקראים פּה בשם "רדיקאלים" מתחסדים, מגזימים ומפריזים.  וצריך להעיר כי אַלפי החסידים, - אומרים שמספּרם היה חמישה אלפים, שבאו לקבל את פּני הרבי מדרוהביטש, ומשפּחת הסַדֵגוֹרים, - הזדקרו מכיסם גליונות ה"פורברטס" הסוציאליסטי.  רוב החסידים האלה מחַללים שַבּת, מגלחים זקנם ונסחבו בזרם החיים האַמריקאים, אַך עם כל זה נשארו, כפי הנראה, חסידים ואדוקים ב"רבּיים". אין אף סופר עברי אחד בקרבנו, שיש לו קהל מעריצים ואדוקים כמו לאחד הרביים "מזרע הקדושים". - - -

בשבוע זה הדפּסתי בהט"ב[19] שני מאמרים ארוכים נגד כל השיטה המזיקה של ההסתדרות הציונית באַמריקה, ויצאתי עוד הפעם בדברים חריפים נגד בראנדייס[20] ומשרתיו.  הגינותי על הפועלים הסוציאַליסטיים שבארץ ישראל, והוכחתי קשה את העורך של העתון האמור, את גדליה בּוּבּליק.  יודע אנוכי מראש כי מאמרי אלה כמו הקודמים יזיקו לי ולמצבי החומרי ונקם יקחו ממני הַנֵי בִּרְיונֵי, אבל קשה ואי­אפשר לי לשתוק ולחנוק בקרבי את האמת.  אבל בזמן האחרון הנני יחידי בשדה המערכה.  נָדַמו, שׂמו יד לפיהם גם אויבי ההסתדרות הציונית האמריקאית ומבקריה.  העתונים היהודיים תלו מנעול על פיהם.  הבטיחו, כפי הנראה, לעתונאים דבר­מה, על הפרישה והשתיקה.  אין כל ספק כי יש בזה שוחַד דברים.  אבל.  בכל אופן, אין העניין כשר כל­כך.  גם העתון היומי "די צייט" של פועלי­ציון שלפני זמן מה נלחם במנהיגי הציונות האמריקאית ולא חיפה על האמת המרה, הנה בחודש האחרון הוא עובר בשתיקה על כל מעשי ההסתדרות, וגם על חוסר מעשיה.  בודאי יש בזה פּוליטיקה, יש בזה כוונה לא כל­כך טהורה, יש תקוה, כפי הנראה, לציונים הרדיקאלים כי שכרם לא יקופח אחריו – והתנפלו.  עתה בודאי דורשת הפוליטיקה הפּועצי"ת לשתוק – ושותקים.  סמאל מימיני, סמאל משמאלי.  הפוליטיקנוּת האמריקאית אוכלת מבַשׂר ועד נפש גם בשורות היהודים המתאמרים להיות "חרדים ויראים".  ואני כאשר אבדתי – אבדתי.  שוב אין לי תקנה.  מעולם לא הייתי וגם לא אהיה לעולם פוליטיקני.

שעה שתיים אחר חצות הלילה.

בשלושה הימים האחרונים עבדתי עבודה קשה ובלתי פוסקת.  ביום שלישי ליאנואר כתבתי שלושה מאמרים גדולים, שניים באידית ואחד בעברית.  ביום רביעי ליאנואר סידרתי את גליון ה"תורן" (וכנהוג היה עלי לתקן ולסגנן את המאמרים של עוזרי שמסרתי לדפוס, והתיקונים האלה שלפעמים קרובות היא כתיבת אותם המאמרים מחדש, כדי לעשות ממאמרים חסרי הגיון, חסרי שפה וסגנון, או חסרי טעם ודעה מאמרים שיש בהם טעם והגיון פנימי, מאמרים שיש להם שפה וסגנון) וכתבתי שני מאמרים עברים.  ביום ובערב העבר כתבתי מאמר ראשי ארוך בעד גליון ה"תורן" של שבוע זה ("העתונות העברית באמריקה") ומאמר ארוך באידית על דבר הסופר א. ח. רוזנברג בעל "אוצר השמות".  אמש ישבתי ראש בועד היובל של א. ח. רוזנברג במרכז עברי, וישיבה זו גזלה ממני כשש שעות עם הנסיעה הלוך ושוב.  ובשובי אמש מן הישיבה בשעה אחת וחצי אחר חצות הלילה ישבתי אל שולחני לעבוד עבודתי עד אחר השעה הרביעית אחר חצות הלילה.  – הנני מרגיש את עצמי בשעה זו עיף ויגע.  נשאַבתי.  אבל אין אני רוצה עוד לעלות על מיטתי לישון.  אילו היו בחדרי עתה אנשים מעניינים הייתי חפץ לדבר אתם, לספר להם עניינים שונים ולהתווכח על מאורעות העולם הגדולים.  עם בני יוסף הנני סח שיחות ארוכות.  יש לו דעה משלו וחופשי הוא מדעות­קדומות, ואיננו משועבד למוחותיהם של אחרים.  צעיר מעניין, חד וחריף, ונחבא אל הכלים.

שד­העבודה (ואולי: מלאך?) אַחז שוב הפעם בערפּי מיום ששַבְתי מבופַלוֹ, זה יותר מחמישה שבועות.  היום ביקרני המשורר ב. סילקינר.  הוא אינו מדבר עמדי אלא על אודות שקספּיר.  זה כשנתיים הוא מתרגם את ה"מַקבֵט" לעברית בעד הוצאת א. י. שטיבל.  ותמיד הוא מגלה דיוקים, פּלפּולים  ודרשות ב"מקבט" זה.  והנהו מתפעל דוקא מהמקומות המצויים בחזיונות שקספּיר ודוקא את המקומות הנפלאים אין הוא מרגיש.  סוף סוף הנהו מלמד.  וגם שקספּיר שלו הוא כמו שהינוֹ מצטייר במוחו ומצטלם במושגיו של מלמד ספרותי.  ביום הנהו סילקינר מלמד ב"תלמוד­תורה", שנבחר שם למנהל, לילדי ישראל תפלות וברכות על תפוחי­אדמה ועל הרַעם, ובערב הוא לומד שקספּיר ומתרגמו.  זוהי אמריקה היהודית! חציו סופר וחציו מלמד בבית תלמוד­תורה ונכנע לפני גַבּאים גסי­רוח; חציו רופא וחציו מלמד או סוחר ומוכר בתים וקרקעות; חציו אינז'ינר וחציו מלמד או חזן ומסַדר­קידושין; חציו אמן, צייר, פסל, וחציו משרת בבית משתה, עוזר להדחת כלי האכילה, או מנקה בית­המבשלות.  חציו רבי, צדיק, נכד, לוקח פדיונות ונותן "סגולות" לעקרות וחציו סוחר ועוסק בעסקים בלתי כשרים ומהודרים כל­כך.  אלה הם טיפּוסים מצויים בניו­יורק היהודית.  אני מכיר אותם פּנים אל פּנים ומקרוב.  האויר בחוץ עדיין יפה וחם, אף כי ששי לחודש יאנואר הוא.  זכרתי את הקור הנורא בקאנאדה, ולא הייתי חפץ, וגם לא הייתי יכול, לסבול את החורף במונטריאול, בעיר שישבתי ישיבת קבע ארבע שנים וששה חודשים.

 

 אין אני יכול מטבעי להיות סטאטיסט

ניו­יורק, 2 באפריל, 1921.

אתמול ביקרתי את המשרד העממי שנוסד לפי שעה לקבלת פני הד"ר חיים ווייצמאן ובני לווייתו.  העוסקים במשרד הזה, והעורכים את קבלת­הפנים לווייצמאן בשם יהודי אמריקה, מחוברים ממתנגדי ההנהגה הציונית הרשמית.  בהתבונני אל העסקנים העממיים האלה, ובחודרי לרוחם, עשו עלי רושם מדכא רוח.  כנופיה של קופצים בראש.  בין "הקופצים" האלה ראיתי את הסופר­הסוחר, הנואם­העסקן נ. עקס, שהריח בכל העניין הזה ציד.  עוד אתמול עמד לצדם של ברַנדייס, פליקס פרנקפורט[21], סטיפן ווייז[22] ויעקב די האאז[23], שונאיו ורודפיו של ווייצמאן ומתנגדיה של ההסתדרות הציונית העולמית.  עד הוועידה הציונית בלונדון (בחודש יולי שנת 1920) היה נ. עקס ממתנגדיה העצומים של ההנהגה הציונית באמריקה.  והנה בלונדון נעשה בן­לילה מחונפיה ותומכיה. - - -

 

בשעה שאני כותב דברי אלה נוהרים רבבות יהודים לקבל את פני הד"ר ווייצמאן ובני לווייתו שבאו היום בבוקר באנית "רוטֶרדַם" לניו­יורק, ומפני קדושת יום השבת נשארו כל היום באניה ורק בערב יצאו, ובצאתם אל החוף יקדמו רבבות יהודים את פניהם.  אני הנני אחד מהמאה שנבחרו מאת ראש העיר של ניו­יורק השופט היילן, לברך את המשלחת הציונית בשם יהודי אמריקה.  אולם בחרתי להשאר העֶרב בביתי ולבלתי לרוץ אחר מרכבת הנצחון של ווייצמאן.  אין אני יכול מטבעי להיות "סטאטיסט" ולדחוק את עצמי במקום שההמונים עומדים צפופים. - - אילו היה בא ווייצמאן או אחד מבני לווייתו כשהוא במצב מדוכא, והקהל הגדול היה עומד מרחוק, כי אז הייתי הראשון לקדם את פניו ולעמוד לימינו.  עכשיו שהכול רצים והכול דוחקים את עצמם במקום המחזה, בתוך הרחובות שיעבור בהם ווייצמאן, אין טוב לי אלא לשבת יחידי בביתי (ובאמת הנני היום יחידי בביתי) ולקרוא בספר, ביחוד כשיש לי כיום ספרים חדשים ומצוינים במינם. –

 

מנהיגים שסרחו

ניו­יורק, 2 באפריל, 1921. שעה שתים וחצי אחרי חצות הלילה.

...אתמול הייתי בלשכת ה"תורן", במשרד הציוני שבשדרה החמשית, ונוכחתי כי רבה המהומה והמבוכה בקרב מנהיגי הציונות הרשמית.  ביקורם של ווייצמאן ובני לווייתו בילבל את דעתם.  רואים הם, מנהיגי הציונות, כי הציונים הם נגדם, בהגינם על "קרן­היסוד" שנואַת­נפשם, רואים הם כי יהודי ניו­יורק עורכים קבלת­פנים מלכותית לווייצמאן על אפם ועל חמתם ונטרפה דעתם עליהם.  האמן­האמינו ראשי הציונות האמריקאית כי יכשילו את ווייצמאן בבואו הנה, כי ימעיטו פה את דמותו ויחלישו את כוחו.  בחפצם היה לקבל את פני ווייצמאן ובני לווייתו בצנעה ובלי כל רעש ולהפילו ברשתם.  והנה ביאתה של משלחת הציונות העולמית הטילה רעש גדול במחנה יהודי אמריקה, מנהיגינו רואים כי קשה יהיה להתפשר עם ווייצמאן ובני לווייתו בדבר "קרן­היסוד" ויתר תביעותיהם.  הם באו בין­המצרים ונהפך עליהם הגלגל.  הם, מנהיגי הציונות האמריקאית, אנוסים לעשות בעצמם פרסום לווייצמאן ולחלק לו כבוד רב, בעוד שהם שונאים אותו ומבקשים לחתור חתירה מתחת לציונות העולמית שהיא לאוּמית ותרבותית.  טעו האמריקאים הגדולים בחשבונם ולא הרחיקו ראות.  נסתבכו מנהיגי הציונות האמריקאית (שהציונות היתה להם לפוליטיקה אמריקאית, ושבסתר לבבם נשארו אחדים מהם מתבוללים ויראים הם את התנועה הלאומית והתרבותית בארצות הגולה, ונוסף לזה הם שונאים את היהודים הרוסים ומתקנאים במנהיגיהם שעלו לגדולה) ברשת שארגו בעצמם ואינם יודעים איך להמלט על נפשם ולבלי חלל את כבודם.  בעקשנות עיוורת מתנכלים הם לבטל את העם, את שורות הציונים הרחבות, את ההגיון הבריא והשכל הישר רק למען ינצחו.  מביטים הם בבוז על הציונים ועל ההמונים היהודיים.  פעמים לאין­מספר החליפו את שיטותיהם ותכסיסיהם הציוניים, נואלו ונכשלו פעם בפעם וכל תחבולותיהם היו קורי עכביש.  העובדות הממשיות מטפחות יום יום על פניהם, והם עדיין לא שבו מטעותם.  להפך: מעמיקים הם לשגות ולחטוא לנפש הציוניות, ומדחי אל דחי יתמוטטו וימעדו.  הרסו את אשר בנו בעצמם.  אחת בפה ואחת בלב ידברו. - - -

וה"תורן" החודשי (שההסתדרות הציונית היא המו"ל שלו) הוא יתום, הוא הפקר.  אין לו מנהל, אין לו בעלים.  ואין אני יודע אל מי לפנות בדבר ענייניו החומריים, בדבר גודלו הכמותי, בדבר הנהלתו החומרית.  ואני בהיותי אחרי מחלתי חלש ואין האונים לא החילותי עוד לערוך את החוברת הראשונה ואין חומר ספרותי בידי.  ואין דואג לזה ואין מתעניין בדבר.  תצא החוברת או לא תצא – אחת היא להם.  יבואו חותמים, לא יבואו, אין הדבר הזה נוגע למשרד הציוני ולראשיו.  הפקרות פלילית כזו אין דוגמתה. - -

 

עם המשלחת הציונית

ניו-יורק, 5 באפריל, 1921. שעה חמש אחר הצהריים.

היום בבוקר בשעה תשע ביקרתי את חיים ווייצמאן, ראש ההסתדרות הציונית העולמית, ואת מנחם אוסישקין.  הפגישה היתה חמה.  הרבינו לדבר על התכסיס בנוגע למנהיגי הציונות באמריקה המתנגדים לציונות הלאומית בכלל ול"קרן היסוד" בפרט.  ווייצמאן בטוח בנצחונו.  אוסישקין הגיד לי שאין עם מי להלחם, כי הצד שכנגד (כלומר: המנהיגים האחדים של הציונות האמריקאית), הוא חלש ומרגיש את עצמו מנוצח.  וצר לו על שאין עם מי להלחם.  פני ווייצמאן עייפים מאוד, אך מלא הוא מרץ רוחני.  פּיקח הוא וכבוד מלכים שנתנו לו בניו-יורק לא הגיס את דעתו ולא בילבל את מוחו אף במקצת.  יודע הוא את ערכן של ההפגנות הציבוריות ואיך הן נעשות.  התוַדעתי בבית-המלון "קומדור" עם הפרופסור אלברט איינשטיין בעל ה"תיאוריה הרלטיבית".  הוא עשה עלי רושם טוב.  פניו מעניינים.  פני משורר וחושב.   איננו אדם-הטרקלין.  בּטלן הוא במקצת בהנהגתו.  איננו מדקדק בדקדוקי-עניוּת.  תיכף נראה שבחדרי נפשו נארגים דברים גדולים, שהם יסודות חייו.  והנהגתו החיצונית פשוטה, עממית, בלי אבק פוליטיקה, ואין היא נוגעת כלל אל עולמו הפנימי.  צנוע הוא באמת ורגש היופי שולט בו.  אין הוא מפלגתי כלל ואיננו גם לאומי במובן שלנו, כי אם אדם הגון ויהודי בלי שמץ של זיוף.  הוא בא, התקרב אל הציונות, התעניין באוניברסיטה העברית בלי שום תיאוריות והנחות מוקדמות, בלי מלחמות פנימיות, אך הרגש העברי שבו, רגש היושר והצדק, הביאוהו למחננו.  האנטישמיות, שגם הוא סבל ממנה הרבה, העירה, הציתה בו את הניצוץ של היהודי.  נסעתי בשעה עשר וחצי קודם-הצהריים עם המשלחת הציונית (ווייצמאן, אוסישקין, אלברט איינשטיין, ד"ר מוסנזון וד"ר ש. לוין) ל"סיטי הול" (לעירייה) ששם ערכו לה קבלת פנים נהדרה.  עשרות אלפים יהודים נתקבצו מסביב לבית העיר עם דגלים אמריקנים ועברים בידם.  זה היה מחזה לאומי גדול והפגנה יפה, ראשונה בקורות יהודי אמריקה.  הפרטים מתוארים בעתונים. - - -

 

פּני איינשטיין

שעה שלוש אחר חצות הלילה.

מנקר דבר-מה במוחי – ואין לי ביטוי בעד זה.  פניו והנהגתו של הפרופסור אלברט איינשטיין העירו בי מיתרים נסתרים, העירו בי מחשבות, שאלות, ספקות והרהורים שונים.  אם כן, זהו איינשטיין, היוצר הגדול של התורה הרלטיבית, זהו האדם שנתן לנו ציור חדש של העולם (האוניברסום) ושהביא מהפכה עיקרית במושגינו על דבר ה"זמן" וה"מקום"! פניו פני יהודי של בית-המדרש, של אחד מאתנו.  כמה אצילות נסוכה על פניו! פני יהודי רוחני טיפוסי.  ונפלא הדבר שפניו מעידים רק על רוך, על הרגשה עמוקה, על פיזור הנפש ועל אירוניה ידועה הבאה מתוך יסורים פנימיים.  ואין פניו מעידים כלל על קשי מלחמת המחשבה, על ייסורי עבודת המוֹח הבוקע שחקים ומשנה את מערכות העולם.  אין בפניו של איינשטיין אף זכר לאותה הרצינות היבשה והקרה של המלומד הגרמני או האנגלו-סאכסי.

איזה צער פנימי, צער מהול בבת-צחוק נעימה וקלה, שפוך על פני איינשטיין הדַש בעקביו את נימוסי העולם המזויף.  פנים מאירים, מקרינים, בלי מסיכה, בלי מסוה, פני יהודי רוחני שאי-אפשר לעבור עליו ברחוב מבלי הסתכל בו.  יש בו, באיינשטיין, דבר-מה משל ילד גדול, משל אדם מרחף בעולמות העליונים, של משורר ובעל דמיונות וחלומות, יותר משיש בו משל מלומד העוסק בספרים, בחוקים קבועים, משל דייקן מדעי המוצא את הסוף בה"אין-סוף".  אין בפניו ובהליכותיו של אלברט איינשטיין אף צל של איזו גסות-הרוח או של גסות הגוף.  הן אין כל ספק שאיינשטיין ירד תהומות המחשבה ועלה שחקים, וכל זה, כפי הנראה, עשה בלי התאמצות יתירה; טס ולא טיפס, התרומם ולא זחל מעולם.  ואולי ראיתי את פניו בשעה של התרוקנות הגאוניות, - - ויש לו, אולי, (או בודאי), פנים אחרים לגמרי בשעה שהוא יוצר, בשעה שהוא סותר ומורד במלכות המקובל המדעי, במלכותו של ניוטון.  אז אולי יש לו גם עיניים אחרות, לא עיני חוזה ומהַתל כי אם עיני נשר טורף החש אל טרפו. זה כארבע-עשרה שעות עברו מעת אשר ראיתי את פני אלברט איינשטיין, והפנים האלה מרחפים מול עיני רוחי.  כמדומה לי שאני רואה אותו, גם עתה בשבתי בדד בחדרי בדומית הלילה, גם בעיני-בּשָׂרי.  כמדומה לי שלעולם לא אשכח את פני איינשטיין.  כל-כך נחרתו בדמיוני.  והפנים האלה חדו לי חידה עמוקה המטרידה את כל ישותי.  הפנים האלה נעשו לי לסמל, סמל צער האומה וצער המחשבה...

 

פגישות

ניו-יורק, 8 באפריל, 1921.  שעה שבע בערב.

שעמום.  בדד אני בכל חדרי דירתי.  ערב שבת עם חשיכה.  ואני מתגעגע על שבת קודש, על מעט קדושה, על מעט מנוחת הנפש – ואין זכר, ואין סימן לזה.  מסביב לי חולין שבחולין.  נכחדה הקדושה מחיי היהודים באמריקה, ואולי כך הוא גם בארצות אחרות.  – ואני הנני היום חולה יותר ברוחי מאשר בגופי, אף כי גופי עדיין לא שב לבריאותו השכיחה.

אתמול ביקרתי את ווייצמאן ואת אוסישקין.  הראשון הגיד לי: מנהיגי הציונות האמריקאית, שהוא מתוָעד אתם יום יום שעות אחדות, אין להם לא פּרינציפּים, לא פּלַטפורמה, לא איזה אידיאַל ולא איזו שאיפה ברורה, לא הגיון ולא רגש לאומי.  אין עם מי לדבר ואין עם מי להלחם.  כל חכמתם וגבורתם הן בעקיפים פּארלאמנטריים.  ואוסישקין אומר לי: אין המנהיגים הללו יודעים את ה"אלף" של הציונות, אין להם לא המאה ולא הדעה, ואסון הם לתחיה הלאומית.

ביקרתי את הגאון אלברט איינשטיין בחדרו.  יש לו בבית המלון "קומדור" רק חדר אחד בשבילו ובשביל אשתו.  על השולחן עמדו זרי פּרחים חיים, פּרחים גדולים וגבוהים בעציצי גביש.  איינשטיין עמד כנדהם באמצע החדר, והגיד לי: "הנני מבולבל מכל השאון והמבוכה אשר פה, באים ויוצאים, מבקרים סתם, דיליגאציות, מעריצים של זה ושל זה וכדומה.  לא, אין אני מסוגל לעכל את כל אלה".

השתתפתי משעה אחת עד השעה השלישית בארוחת-הצהריים שנתנו העתונאים הציוניים לווייצמאן באחד האולמים של המלון "קומדור". כארבעים עתונאים באו לסעודה זו מרוב העתונים היומיים שבניו-יורק ופילדלפיה.  השתתפו בארוחה זו מלבד ווייצמאן גם מנחם אוסישקין, ד"ר שמריה לוין וד"ר בן ציון מוסנזון.

אנוכי הייתי הנואם הראשון והראשי לכבודו של ווייצמאן, שהירבה לשוחח אתי בשבתי על ידוֹ.  הערותיו על אנשים ועניינים היו מחוכמות וחריפות.  מלבדי נאמו בקיצור עוד כחמישה עתונאים.   נאומו של חיים ווייצמאן, ביהודית, שהשיב לעתונאים, היה מצוין בטאקט, בענוה, ברגש ובדברים הקולעים אל השׂערה.  את תיאודור הרצל המשיל לנשר ואת עצמו לחיל פשוט שבא אל המערכה להלחם את מלחמת עמו.  בתור יהודי פּינסקאי, הגיד ווייצמאן, הוא מבין גם את שפת תנועת האגודל ומשיכת הכתפיים של היהודי. - -

אוסישקין נאם עברית.  שפתו העברית מלאה שגיאות וקלקולים, אבל יש בה תוכן, יש אופי ושאיפה ברורה בנאומי.  הד"ר א. קוראלניק,[24] שהיה בין המסובים, לא נאם, רק התנודד ממקום למקום, גיחך, התלבט הנה והנה והרגיש את עצמו כעל חתונה זרה. –

בערב משעה שבע וחצי עד חצות הלילה השתתפתי בישיבת הועד העממי (בן מאה חברים, צירי ההסתדרויות היהודיות) תחת נשיאותו של השופט הַרְטְמַן.  דנו על דבר הנשף לכבוד המשלחת הציונית שהועד עורך להם בבית-הצבא (אַרמוֹרי) הגדול שברחוב כ"ה.  רוב חברי הועד הם יהודים פשוטים והדיוטים.  ראש-המדברים היה השופט הַרְטְמַן, היושב-ראש של האורדֶר (המיסדר) היהודי היותר גדול באמריקה "ברית אברהם".  הרטמן לא היה עד עתה לא לאומי ולא ציוני, וגם היום אין הוא יודע מי הם האורחים הציונים, אבל פוליטיקני חרוץ הוא ומתחרה עם השופט מק,[25] ראש הציונים באמריקה.

 

יוֹמני

ניו-יורק, 8 באפריל, 1921. חצות הלילה.

מעכתי את הערב בלי כלום.  קראתי מעט, השתעממתי הרבה.  מיום שקמתי מעל ערש-דוי לא עלתה עוד בידי לכתוב ביומני אף שורה אחת עברית כהוגן.  לא הצליח בידי אף ניב אחד.  נעתקו מפי עֵטי המלים הדרושות.  אני יודע זאת.  ואין אני מיַגע את מוחי לבחור במלים וניבים, ללטוש אותם ולסדרם באופן ספרותי.  אני עושה ביומני רק ציוּנים, רק זכר לרשמי חיי וחיי הסביבה.  אני מכין בזה רק חומר (ערימות חול, אבני גיר, שְׁבָבים ויתדות) לספרים שיש בדעתי לכתוב בשביל הדפוס.  אין הכתוב ביומני זה ספרות, כי אם קטעי מציאות.  הנני נוקט, בכל מה שאני כותב בקונטרס זה, בלישנא ראשונה.  אני נותן חופש גמור למחשבתי, לרגשותי ולרשמי נפשי. זהו ספר בשבילי.  אין אני מתקשט בבגדי השפה ואין אני מבקש לה כְלֵי מילַת.  לוקח אני ממלתחת בגדַי  השפה מכל המזדמן לידי ברגע הראשון.  ביומני זה אצורים רק פּרפּורי נפשי, פרכוסי לבי. - - -

 

אחדש ערכי חיי!

ניו-יורק, 9 באפריל, 1921. חצות היום.

הרגשתי היום הוטבה מעט.  גלי חיי הפּנימיים מתנשאים מעט.  מתעורר בי חשק לעבודה וגם למלחמה נגד מחבלי תחייתנו.  אמש היה ליל סגריר, האויר היה לח וספוג ערפל.  המראות הנשקפים מתוך חלונות חדרי הראו לי אמש פנים נוגים וגם מכוערים.  נדמה לי כי כל העולם שרוי בכעוּר וביאוש.  היום חדל הגשם הדק והטורד, ויש מעט שמש, ואני רואה מתוך חלונות חדרי את דשא הגן והאילנות, שכבר יש להם פטוטרות ירוקות.  כבר צומחים העלים.  הגיע תור האביב.  אך האביב של ניו­יורק אין לו סימני ילדוּת, או סימני לידה וצמיחה.  הסתיו פה יותר נעים. - - -

עוד לא החילותי עבודתי הספרותית.  פשוט שערוריה.  ואשמים בזה הם הספרים החדשים והמצוינים שקיבלתי בזמן האחרון מבתי רבקה בווינא.  הנני שקוע בזמן האחרון בקריאה.  הקריאה היתה לי לשכרון רוחני.  הנני דוחה את הכתיבה משעה לשעה ומיום ליום, יען כי קשה לי להניח את הספרים, שאני קורא בהם, מידי.  – הנני קרוב לזיקנה וגם לילדות חדשה.  הנני שואף להוולד עוד הפעם (בלידה רוחנית הכתוב מדבר), להוולד בצורה חדשה.  אני המוליד ואני הילד, אני האב ואני הבן.  נשמתה הגדולה והטהורה של בתי המתה, מרים, נתגלגלה בי וחיה היא בקודש קדשים של רוחי.  אך נשמה זו עדיין כמוסה בי.  עוד לא באה לידי גילוי.  רק לרגעים רחוקים היא לוחשת לי ומדליקה בי חשק של חיים חדשים, חיים יותר עמוקים, יותר טהורים.  עדיין זוחל אני על הארץ, מתאבק בעפר ומתאנח תחת כובד מנהגי חיי הישנים, הקודמים.  אבל ישנם רגעים בחיי עתה שאני מרגיש שכנפיים, כנפי נשר, צומחות לי.  כּי עוד מעט ואתרומם ואינשא לספירה רוחנית יותר גבוהה וטהורה, כי עוד מעט ואשליך מעלי, מעל מהותי הפנימית, את הקליפה הקשה, הישנה, ואחדש את נעורי ואת ערכי חיי.  האם רק דמיון כוזב הוא? נמאס עלַי לחיות כמו שחייתי עד עתה.  אין אני יכול לסבול את הסביבה המקיפה אותי.  כל אשר כתבתי בחיי עד עתה כמו זר, כמו דבר רחוק ממני נחשב לי כיום.  מהותי לא נתגלתה לא במעשי ולא בכתבי הנדפסים.  ואני בעצמי עוד לא עמדתי על מהותי הפּנימית.  ואני יושב בגולה, רגלי עומדות בעמק (ואולי בבצה?), אך עיני נשואות אל ההרים, אל מרום פּסגת ההרים. ואני שואל: מאין יבוא עזרי? יש שאני חושב כי בערוֹב חלדי יזרח לי אור חדש, יזרח לי מחדרי נפשי האור הגנוז.  אך חולשת גופי בזמן האחרון מעכבת את לידתי הפּנימית.  אהבתי העזה לבני ביתי, ליוצאי חלצי, אוסרת אותי בכבלים וחונקת את שאיפותי.  יש לי עליות פנימיות, אבל מרובות מהן הירידות, היאושים.  הנני מכיר את מך ערכי.  יש לי עוד כוח במידה ידועה להתנגד אל הרע, אל המכוער, אל השפל והנבזה; אבל חסר­אונים אנוכי לעשות גדולות, לעשות טוב במידה מרובה.  סוף סוף הנני רק איש הספר.  איש העיון ולא איש המעשה, ולא יוצר של ערכים חדשים.  הנני עוד בן דורי, דור המַעבר  הנני קרוב אל הקו הקיצוני של הגבול.  הנני כבר מרגיש את נשימתו, את קרבתו של העולם החדש המתהוה מעבר לגבול.  אך אין כוח ההחלטה לעשות קפיצה ולעבור את הגבול.  הנני תוהה על הראשונות, אך אין כוח להשתחרר מהן.  הנני איש מלחמה, אך העסק של המלחמה בעצמו, של המלחמה עם מחַבלי עמי, מחַבלי רוחנו ומַשחיתֵי תחייתנו, - העסק הזה כשהוא לעצמו מתועב בעיני.  ואין אני מרגיש את עצמי בריא ומרוצה מנפשי, אלא כשאנוכי יושב בודד בחדרי והנני מוקף ספרים טובים.  כמה קשים חבלי לידה, ואני באתי עד המַשבר וכוח אין להוולד...

אמש חשבתי כל הערב.  למה אני כותב ביומני? רק מעשי ילדוּת יש בזה.  כבר נצטברו בארונותי כמה עשרות קונטרסים עבים מספר זכרונותי, מספר­יומי.  הזמן שביליתי בכתיבתם היה מספיק לי לכתוב עשרים ספרים חדשים בשביל הדפוס.  הייתי אולי מעשיר על­ידם את הספרות העברית.  במקום זה אני טומן את משא נפשי בספרי יומי, ואני מרבה לכתוב בהם הבלים שונים ולרשום דברים קטנים הנוגעים רק לי בעצמי.  ואת האמת שבלבי אני מקבר בקונטרסי אלה שלעולם לא יודפסו.  במקום לפרסם בציבור את מחשבותי ורגשותי המתעוררים בקרבי יום יום לרגל המאורעות הגדולים ולמראה כל הנעשה בעולם היהודי, במקום מלחמה גלויה הנני מתרכז, הנני מגלה את האמת ביומני, שאין איש רואה ואין איש יודע על­אודותיו.  ומי יודע איפה יתגלגלו כתבי­יד אלה, ספרייה קטנה זו, לאַחר מותי! כיון שספרי זכרונותי אלה שמורים בדירתי בארונות עץ שאינם בטוחים משריפה ומגינבה.  עוד זאת: מכיון שאין אני כותב ביומני אלא בשביל עצמי אין אני מכשיר את דברי לדפוס, ואני מערבב דברים גדולים בקטנים, ענייני עצמי בענייני העולם, דברים שהם ראויים ודרושים להכתב ולהאצר בשביל הדורות הבאים, למען יהיה להם מושג חי מבני דורי אני, בדברים שאולי אין להם חשיבות מיוחדה, או שום חשיבות, בשביל הדורות הבאים. - - -

 

הקרע בציונות האמריקנית

ניו­יורק, 10 באפריל, 1921. שעה 12 חצות הלילה.

היום, אחר הצהריים, הייתי בתיאטרון מטרופולין (בית הזמרה) לקבלת פני הד"ר חיים ווייצמאן, אַלברט איינשטיין ובני לווייתם.  ההסתדרות הציונית באמריקה ערכה קבלת­פנים זו.  הבית היה מלא בכל עליותיו ולשכותיו וגם כל הבימה.  לואיס ד. ברַנדייס לא בא וגם הד"ר סטיפן ווייז היה נעדר.  הקהל קיבל את ווייצמאן באובַצְיָה ממושכה וסוערת.  כולם עמדו על רגליהם והניפו דגלי ציון.  נשמעו בכל פּינות הבית הגדול הקריאות: "הידד!" "הוּרַיי!" באותות תרועה כאלה עוד לא פגשו בניו­יורק שום אורח, יהודי או נוצרי.  ובכל זאת הרגשתי (ויש לי בזה הרגשה חדה ובלתי כוזבת) כי ההתלהבות הזאת ברובה ובראשה היתה חיצונית, אם הורשה לומר כן, כמעט עשויה, מכוּונה ואולי גם קרה.  הייתי אומר: התלהבות זו באה מן הראש ולא מן הלב.  חרדת­הקודש למראה פּני גיבור העם שהשיג את ההחלטה בסַן­רֵימוֹ, חסרה.  לא נראו דמעות בעיני הציונים.  לא נזדעזעה הנשמה העברית.  לא חשתי את הנשמה היתירה, נשמת השבת והיום­טוב, בקרב הקהל הגדול.  כמדומה לי שמסדרי קבלת­פּנים זו, מנהיגי הציונות האמריקאית, היו אשמים בזה.  מראש ומתחילה כיוונו להמעיט את דמותה וערכה של קבלת פּני המשלחת הציונית העולמית ולקפּח את גדולתם האמיתית של ווייצמאן ושל אַלברט איינשטיין.  ואחרי שמֶק, ראש ההסתדרות הציונית באמריקה, בא מישיבת הוַעד הפּועל עם המשלחת הציונית, אחרי שנִבְעָה הפּרץ ביניהם ונעשה הקרע, שלא יתאחה עוד, היה מורגש בחלל האויר של המטרופולין כי לב מנהיגי הציונות האמריקאית בַּל עִמָם.  היה מורגש היטב, כמעט לכל הציונים, כי קבלת­פּנים זו מצד המנהיגים האמריקאים אינה אלא אנוסה, אינה אלא על אַפּם­וחמתם.  מק שפּתח את החגיגה בנאום ריק ודל, בנאום חיוור וקר, שלא היו לו לא צורה ולא תוכן, - מק השופט, מק המנהיג (שנעשה בטעות לאחד ממנהיגי האומה האומללה) עשה הפּעם רושם מדכא.  נתגלה המלך במערומיו, בקלונו.  אחר מק נאם השופט ליהמן, יהודי עשיר.  בתשעים ותשעה אחוזים הנהו יהודי אמריקני­גרמני (המטעים יותר מדי את האמריקניות שבו ומסתיר את היהודי הגרמני הבולט מתוכו כל­צרכו לנגד רצונו, ורק באחוז אחד הנהו יהודי ואולי פּחות גם מאָחוז אחד), שג'ימס רוטשילד, שהיה קרוא אל שולחנו בהיותו בניו­יורק, משך אותו אל העבודה הציונית, כלומר: קיבל את הבטחתו שיעבור עבודה מעשית בשביל בניינה של ציון למען היהודים הנשחטים והנרדפים על צוארם האוקראינה ובפולניה.  והנאום שלו היה נבוב.  הוא הודה במקצת מן המקצת בצורך העבודה המעשית בעד ציון, והטעים הטעמה יתירה את נאמנותו לאמריקה. 

ופניו של ליהמאן המיליונר אינם מביעים כלום.  לא אף צל צלו של הצער היהודי.  אחרי ליהמאן נאם הד"ר בן ציון מוסינזון ביהודית.  נאום קצר שהיו בו מקומות אחדים יפים וגם חזקים, אך ברובו היה בלתי מוצלח ובלתי מכוּון לתכליתו ולשעתו.  נאם שמריה לוין ביהודית.  סיפּר מעשיה (כבר שמעתיה מפיו פעמים רבות), הביא אגדה שדְרָשָׁה כדרכו וזרק את האמת המרה בפני מנהיגי הציונות האמריקאית.  ויותר משדרש דרשה הוכיח.  והמוכיח הלם אותו הפעם.  במקומות אחדים התרומם לגובה מוסרי.  והפעם נאם בלי חשק, כמעט נגד רצונו.  ניכר היה כי לבו היה עליו דוָי ונפשו מלאה תרועת מלחמה נגד מנהיגי הציונות האמריקאית.  הקהל לא הריע הפעם לקראתו.  ובגמרו את נאומו (שהיה ברובו מצוין ונלהב וספוג צער לאומי וגאון לאומי גם יחד), היתה האובַציה רפויה מאוד.  תשומת הלב היתה מכוונה כלפּי ווייצמאן.  נאם מנחם אוסישקין בעברית.  שפתו היתה ענייה ובלתי מדוקדקה, אך נאומו בכלל עמד על גובה ידוע.  אוסישקין השמיע דברי אמת.  הקהל קיבל את פּניו בכבוד רב.  הריעו לקראתו.  חבל על שהקהל אינו מבקש את האמת ואין הוא חפץ בה כלל.  הקהל חפץ בסנסציה לשעה עד אשר תבוא אחרת.  הנאום היותר מצוין והיותר רציני – קריאה אל העם העברי, - היה של חיים ווייצמאן.  דבריו היו מנויים ושקולים, בלי מליצות ובלי עיטורים.  אולם נאומו הפעם לא היה מהמצוינים שלו.  שמעתי מפּיו נאומים  יותר רציניים ויותר נעלים.  ווייצמאן דיבר בנחת ובקול כמעט נמוך.  ניכר היה כי דבריו יוצאים מן הלב ומן המוח.  רושם לא טוב עשה עלי טיולו של ווייצמאן על הבימה בשעת נאומו – מעשה אמריקה.  אין אני יכול לצייר בנפשי את הרצל, את נורדוי או את ישראל זאנגוויל כשהם מטיילים על הבימה בשעת נאומיהם.  ווייצמאן בכלל גדל והתרומם בשנים האחרונות.  פניו מביעים את צער האומה וכובד האחריות המוטלת עליו.  לואיס מארשאל חצב להבות אש בנאומו הראשון באסיפה ציונית.  הוא דיבר על האחריות המוסרית המוטלת על עמנו לבנות את ביתו בציון.  הוא דרש שלום במחנה הציוני: "אוי למי שמטיל מחלוקת בקרב שורות הציונים!" קרא מארשאל.  אבל אין שלום, אמר אלוה, לשוטים ולבוגדים ברעיון הלאומי שבציונות, אין שלום למעכבי תחיית האומה ותחיית תרבותנו.  מק ודי האַאַז וחבריהם המועטים שהיו לבוגדים ברעיוננו הגדול, הם בוגדים קטני המוח וצרי העין. לעשות שלום עם חבריה זו היא בגידה בציונות העולמית, היא הריסה של בנייננו הלאומי.  אחרי האסיפה הגיד לי ווייצמאן שהוא לא יוותר אף כחוט­השערה לצד­שכנגד השואף לעקור את הכל.  אוסישקין אמר לי: ברַנדייס התנהג עם המשלחת הציונית כסנדלר.  אלברט איינשטיין לא נאם הפּעם; הוא הרגיש את עצמו על הבימה, בשעה שהריעו לקראתו, כאילו הוא ישב על מחָטים.

 

עם הפרופסור ה. ווֹלפסון

[בלי תאריך]

היום קודם הצהריים ביקר אותי הפּרופסור ה. ווֹלפסון מהאוניברסיטה בהַרווארד.  הוא ישב בחדרי יותר משתי שעות.  דיברנו על התלמידים העברים של האוניברסיטה האמורה ועל דבר שאיפותיהם.  וולפסון הגיד לי שיש בין התלמידים האמורים כעשרים מילידי אמריקה היודעים עברית ולאחדים מהם יש גם כשרונות ספרותיים.  מה­מאוד הייתי חפץ לראות בעינַי סופר או משורר עברי שנולד באמריקה.  ואותו יום שאזכה לראותו בעיני ושאמצא כי ראוי הוא להקרא בשם "סופר עברי", - אותו יום יהיה חג לי, אחד הימים היותר גדולים בחיי. - - -

בתוך שיחתו הגיד לי ווֹלפסון: "הנני מאמין רק ביחידים בודדים, בגדולי האומה העברית, באותם הנקראים בשם 'שתדלנים', רק השתדלנים הללו יכולים לעשות דבר לטובת אומתנו, ואין אני מאמין בדמוקראטיוּת היהודית בענייני עמנו אנו.  הדמוקראטיוּת היהודית בעניינינו הפּנימיים הוא מושג מזויף, יען שאין לנו פּארלאמנט ולדמוקראטים שלנו אין ייפוי­כוח להכריע ברוב שלהם. הדמוקראטיוּת בגלות היא חסרת­אונים ואיננה אלא צליל ריק".

התנגדתי לדעתו זו. הראיתי לו כי הוא שוגה וטועה מראשו ועד סופו.  ופלא הוא בעינַי, שוולפסון בעל המוח החריף, שהוא עומד בעניינים מדעיים ברשות עצמו, וולפסון הבוחן ובודק באבוקת שׂכלו את סבל ירושת המדע והפילוסופיה, כי וולפסון זה שהוא בן יהודי עני ובן­העם שעל ברכיו חונך, וולפסון בן הישיבה ונקי הדעת, כי דוקא הוא נגרר בדעותיו בנוגע לפּרובלימה היהודית אחרי השקפות מוטעות ונושנות של גסי­הרוח, והוא, וולפסון, רואה גדולים במקום שנמצאים גמדים.  סוף­סוף גם וולפסון הישר (כמעט הייתי אומר: "הצדיק והתמים") מתבטל בפני העשירים ובפני בעלי התואר והכינוי, בפני אלה שתופסים מקום גבוה בחברת­האַמריקאים.  ואין הוא מרגיש את נשמת האומה החיה, אין הוא מרגיש את המהפכה העמוקה שנעשתה בחיינו. סוף­סוף ספג גם הוא את אוירה של האוניברסיטה ההארווארדית.  לא לחנם הסתופף בין כתליה זה שתים­עשרה שנים. - - -

 

עוּגה צרה

הערב הלכתי בלווייתם של ד"ר י.ל. מַגנס ורעייתו ושלום אַש ורעייתו ל"קוּפּר יוניוֹן" לשמוע את הויכוח בין ו. מֶדם[26] ובין ולאדק[27] (שני הנואמים היותר מצוינים בקרב מפלגת הפועלים היהודים). הויכוח היה על דבר הציונות, כלומר: איך צריכים הפּועלים הסוציאליסטיים להתייחס אל התנועה הציונית.  האולם היה מלא עד אפס מקום.  הטכניקה של הויכוח מצוינה.  שניהם היטיבו והתחכמו להתווכח.  אך שניהם היו שטחיים ובאנאליים.  הויכוח היה מלא עקיצות, "מקומות כלליים" ופראזות ריקות, משָׁלים וסיסמאות.  ולדימיר מדם לא למד ולא שכח מאומה במשך י"ח השנים האחרונות.  שנאתו לציונות עוברת כל גבול.  זוהי שנאה עיוורת ועקשנית.  ומנהל ה"פורברטס", ולַדֶק, ניסה ללמד זכות על התנועה הציונית ולהטעים את רגשותיו העבריים.  דברי מדם, פּרי מוח מוגבל, היו ברורים כל­צרכם.  הוא דיבר מה שהוא חושב ומרגיש, שנאתו לציונות היא אמיתית, על כן היה רוב הקהל, הפועלים וקוראי ה"פורברטס", על צדו.  מדם לא התרומם מעל הקהל אַף זרת אחת.  הוא עג לו עוגה צרה וממנה לא זז ובה הצליח.  כסהרורי טיפס על הגגות ועל המקומות המסוכנים ולא נכשל.  בבטחון גמור עבר על פני תהומות המחשבה, מבלי דעת ומבלי הרגיש כי תהומות עמוקים מתחת לרגליו, וזיז כל­שהוא הצדה היה יכול להפּילו שאולה.

אך הוא, מדם, לא זז הצדה.  סהרורי במלוא מובן המלאה.  ולַדֶק (המכונה בשם "לאסאל הרוסי") היה אמנם חד וחלק וגם דעתו היא יותר רחבה ויותר ספוֹגית מדעתו של ו. מדם, אַך הוא, ולאדק, נלכד ברשת הנחותיו ודבריו עצמו, שבמקומות אחדים היו מזהירים, יען כי הוא הגן על הציונות שאין הוא מאמין בה.  בכל רגע ורגע הטעים בדבריו, שאיננו ציוני ואין הוא מאמין באפשרות התגשמותה של הציונות ובכל זאת הראה לה את חיבתו.  דבריו היפים לכשעצמם היו מלאים סתירות: בעד הציונות וגם נגדה, חלום יפה היא, אבל רק חלום, אמונת­שוא אבל צריך לכבדה.  הצד השוה שבשני המתווכחים: שניהם עוורים הם לראות את זהרה של הציונות.  שניהם חרשים לשמוע את בשׂורת החופש והגאולה של הציונות, והבשורה הזאת לא רק לבני עמנו היא באה, אבל לכל האנושות.  שניהם אינם מרגישים את הרבולוציה היסודית שברעיון הציוני.  ושניהם, ולַדֶק ומֶדם, אף כי יהודים הם בסתר לבבם, מתביישים ביהדות הגלויה והמלאה וחושבים אותה – למרות לחישות הלב – לעוון, לחטא הירושה, ועל כל פּנים לדבר שמצניעים אותו בסתר הנפש.  בכל אופן ולַדק הוא יותר יהודי, יותר עברי ממֶדם.  ולאדק למד בחדר ויודע עברית.  שניהם הם פּרי הרחוב היהודי ושניהם נחשלו בהשכלתם.  עמדו בחצי או בראשית הדרך ולא התרוממו עם רוח הזמן. –

 

איברים מדולדלים

28 באַפּריל, 1921. שעה 12 חצות הלילה.

- - - הסנסַציה של ווייצמאן­איינשטיין הולכת ומתמעטת, פוחתת והולכת. – מעתה תעשה סנסַציה זו הקפה בערי­השדה של אמריקה. – האידישיסטים, כלומר מתי­מספּר מהסופרים ביהודית והלוחמים על שלטונה של האידית, הרימו עוד הפעם מלחמה על העברית, על הקנאות העברית בארץ ישראל.  ז'יטלובסקי הגיע במאמריו נגד העברית עד לשנאה גמורה.  ואוכלי העברית האחרים, - כמו פוֹרנברג, ווֹהלינר, אֶלבה וש. ניגר, - הגיעו במלחמתם נגד העברית עד המדרגה היותר גבוהה של התנגדות עיוורת... וההמונים הרחבים אינם חובבים כלל את האידית.  אם לומדים הם פורתא אנגלית, ולוּ גם מסורסת, אז מתביישים הם בחוץ בשפתם היהודית.  בכלל, ריב הלשונות אינו מעסיק את מוחם.  לא יידעו גם מציאותו של ריב זה.  שקועים הם בענייניהם­הם החומריים והמשפּחתיים.  כל הסערה היא בצלוחית של מים.  הנה חג הפסח, חג החירות, חג האביב, חג "שיר השירים", והיהודים בברונקס שקועים גם בימים האלה בחולין שבחולין, ואינם יודעים כי חולין הוא.  הנני רואה יום יום את בני הנעורים של יהודי ניו­יורק, את אלה העומדים בערב בקרנות הרחובות, הנני מתבונן אל ילדי ישראל המתהוללים בחוץ, ואני רואה כי לא לנו הם.  הם אינם יודעים מאומה מהיהדות ואינם חושבים כלל עליה.  אמריקנים גסים הם ממדרגה השלישית, אין כל קשר ביניהם ובין עמנו, ביניהם ובין אמונת ישראל, ביניהם ובין תרבות ישראל ומידות ישראל.  לחנם, בלי תכלית ומטרה, בלי טעם ונימוק יהיה עליהם לסבול בעד היהדות מידי צוררינו.  ניתקה שלשלת המסורה.  ההורים קוראים את ה"פורברטס", והבנים והבנות אינם קוראים אף שורה אחת לא ביהודית, לא בעברית ולא בספרות האנגלית­היהודית.  אם יש אחרית ותקוה לעם ישראל אז רק בארץ ישראל.  אֶמֶת ישָׁנה יש לי באוצר מחשבותי, וחדשה היא לי עתה בכל יום: רק שארית ישראל, רק הגזע יישאר. העלים נושרים יום יום מעֵצֵנו.  לא לנו וגם לא להם הם אלה הבנים.  הנם איברים מדולדלים, רק ספּחת... יהודים בוַדאי שאינם.  וגם ההורים האורתודוכסים אינם מצטערים על זה.  גם חנויותיהם פּתוחות בשבתות ומועדים.  אין שבת ואין חג עברי באַמריקה.  ואלה "שומרי השבת" היתה להם שמירה זו למין שלט בשביל עסק, וגם השבת שלהם יבשה ומלאָה חולין, והמוֹעד שלהם אינו אלא חול.

 

איינשטיין על תורת היחסוּת

שעה שלוש וחצי אַחר חצות הלילה.

שמעתי היום בערב את שיעורו של הפּרופסור אַלברט איינשטיין, שנשא באולם הגדול של חברת האינז'נרים.  הוא קרא את שיעורו בגרמנית.  את עיקרה של שיטתו, תורת­היחסות, הבינותי, אף כי לא עמדתי על פּרטיה ועל כל הוכחותיה ומופתיה.  הבינותי את החידוש שבתורה זו בנוגע למושגי הזמן והמקום.  ישבתי בשורה הראשונה על צד הבימה ויכולתי להקשיב לכל משפט ולכל מלה שיצא מפי איינשטיין שדיבר בקול לא חזק.  הוא קרא את שיעורו במשך של שמונים מינוטים [דקות].  אחרי­כן הציעו לפניו מתוך הקהל שאלות והוא ענה עליהן בקיצור נמרץ, בבטחון ולגופו של עניין.  ניסו לקפחו בהלכה ולא הצליחו, כי הרס על­נקלה את ההתנגדות המגומגמה.  איינשטיין קרא את שיעורו בעל­פּה בקרירות הרוח, בקול מונוטוני ובצמצום של מלים בלי הקדמות ובלי שום הסברה.  הטון והסגנון שלו היו כאלו לא חידש מאומה ולא הזכיר אף פּעם אַחת את השם "אנוכי". "על פּי תורת­היחסות הוא כך וכך.  מחויב להיות כך וכך", אבל לא משום שאנוכי, כלומר איינשטיין, גילה או חידש איזה דבר בעצמו.  במקום ה"אנוכי" הוא משתמש במלים "על פּי תורת­היחסות".  איינשטיין לא ביטל שום איש­מדע, לא השפּיל בדבריו שום שיטה מדעית, כי­אם אָמר: בתורתם של גליליי וניוטון יש סתירה כזו וכזו, לפי ההנחות והאַכסיומות של תורת­האור, הפיסיקה והמכַניקה אי­אפשר לבאר ביאור מספּיק חזיונות ידועים.  שום התלהבות לא היתה מורגשת בדבריו, שום הטעמה בחידושה של תורתו לא נשמעה מפּיו ואַף צל של התנשאות או של נצחון לא היה בשיעורו.  ענָוָה טבעית, מדעיוּת אמיתי וזהירות יתירה בכל דיבור ודיבור.  הוא משתמש בביטויים כאלה: יש להניח, יש לשער, יש לומר וכדומה.  שיעורו היה בבחינת מדע טהור, מדע בלי שמץ של רתוריקה, בלי שום קישוט ונוי.  הכל היה בנוי על הנסיון, על הדיוק, על הוַדאיוּת האפשרית, על חוקי הפיסיקה והמכניקה, על ההנדסה הגבוהה.  אַף השערה אחת מהשערותיו לא היתה פּורחת באויר.  ואַף כי כל התורה של איינשטיין היא פּרי מוח יוצר, פּרי דמיון מדעי נשגב, בכל זאת נשמע שיעורו כמסקנה יבשה, כמסקנה הגיונית והכרחית היוצאת מהמדע הנתון.  אף פּעם אַחת לא נשמע בשיעורו הטון של "קַבְּלו דעתי!" או "הַזניחו דעת אחרים!", כי אם על פּי המספּרים המדויקים ועל פּי מסקנותיו ההנדסיות של מינק ובסקי והוכחותיו הפיסיקַליות של מיקלסון הננו מוכרחים להסכים עם "תורת היחסוּת", והרי לכם כתוב לבן על גבי שחור: צורות הנדסיות וחשבון פּשוט.  אינשטיין חוזר פּעם אַחר פּעם על זה: "נו, הלא הדבר ברור, הלא הדבר מובן, כי..." – והכל מבוסס – וחסל.

 

"גם אני מסכּים"

ניו­יורק, 30 באַפריל, 1921. שעה שתיים וחצי אַחר חצות הלילה.

הייתי היום בערב באולם­המהנדסים לשמוע את שיעורו השני של אַלברט איינשטיין.  הרצאָתו השנייה נמשכה כשעה וחצי.  גם הערב הרצה בנחת ובקול שוה.  הוכיח את הפּגימות בשיטתם של גליליי וניוטון, ביטל והכחיד לגמרי את תורת­המדידה של אבקלידס.  בתוך יתר דבריו הניח כי העולם הגדול – אוניברסום – הוא במצב סטאטי, כי תנועת הכוכבים היא כאין לעומת מהירות התנועה של קרני האור... "אין הטבע, כפי הנראה, מבכר תנועה אחת על פּני חברתה", במקום אחד משיעורו החליט כי הכל מתנועע בטבע.  בסוף שיעורו נגע איינשטיין בשאלה: היש סוף לעולם? לפי תורת­היחסות שלו יש להניח כי אָמנם יש קץ למקומו של העולם, כי בחלל שאין גופים שם אין מקום (מרחב) ומחוץ, מעבר לגבול הכוכבים שאנו רואים, אחרי כי אין שם חומר אין שם גם מקום.  אמנם גם ההנחה כי אין סוף לעולם, גם היא אינה מתנגדת להגיון.  על­ידי אקספּרימנטים, על­ידי מדידות ובחינות אין להוכיח את סופו או את האין­סוף של העולם.  בתוך יתר דבריו ביטא איינשטיין רעיון כזה: קשה לקבל את הדעה כי בראשית ברא אלהים את הגיאומטריה, כלומר חלל ריק, מקום (מרחב) ובתוך החלל הריק הניח את החומרים, הגופים.  איינשטיין מסר בשני שיעוריו, אמש והיום, את ראשי­הפּרקים מתורת­היחסות שלו, הוא דיבר רק למלומדים, למהנדסים וחכמי הפיסיקה והמכניקה.  לפי שיכלו לראות לא היה אַף אחד בין כל קהל השומעים שהבין את שיעוריו, מתחילתם ועד סופם.  את המסקנות האחרונות של החשבון הדיפרנציאלי בלע בנעימה ודרך­אגב כאילו היו כל המסקנות האלה ברורות וידועות לכל השומעים.  הוא טיפס על ראשי ההרים של המדעים החיוביים, של המסקנות האחרונות בפיסיקה, מכניקה, אַסטרונומיה וההנדסה האַנאַליטית ודילג מפסגה לפסגה בקלות ובמהירות כזיק חשמלי.  דברים רבים משיעורו הבינותי במידה ידועה, אם אין אני שוגה, ודברים רבים בשיעוריו היו סתומים וחתומים לי, כמו שהיו חתומים גם לחכמי­הטבע והמהנדסים שישבו באולם המהנדסים.  בהַתִימו את שיעורו ב"תורת היחסות", שהוא גם האחרון, הציעו לפניו מתוֹך הקהל שאלות.  השואלים התעכבו על דברים פעוטים, ביקשו תשובה על שאלות שלא העידו על חכמת בעליהן, ואיינשטיין השיב תיכף לכל השואלים בבקיאות עצומה בכל ענפי המדע שעליהם נודה תורתו.  בתשובותיו נגלתה חריפותו היהודית וגאוניות רוחו.  "מינֵיה ובֵיה" היו תשובותיו, ולא בייש את פּני שואליו, גם אם נואלו בשאלותיהם ונכשלו בדבריהם מחסרון ידיעה.  בסבלנות, בנחת ובנעימה השיב לכל שואליו.  שילם לכל נושיו בזהב טהור.  אחד מתוך הקהל שאלהו: אם יש תקוה כי המכניקה תוכל להפיק תועלת ממשית על ידי שימושה ב"תורת­היחסוּת" שלו.  על זה השיב איינשטיין: לחנוָנים, המוכרים בצלים ותפּוחי­אדמה, אין צורך במאזנַיים כימיים.  לרוב האנשים תספּיק גם תורתו של ניוטון, אף אם לא דָק כל צרכו בחלקים של מאָה מיליונים מרֶגע או ממילימטר; תורת ­היחסות היא פינֶסית, כלומר בעד אלה שמדקדקים בְּדַק מן הדק ואין דעתם מתיישבת עליהם כל זמן שהם מגלים בשיטתו של ניוטון איזו פּגימה היותר מינימלית שבמינימלית.  במקומות שונים משיעוריו כבש איינשטיין בת­צחוק קלה על שפתיו, בדברו על הנחות מדעיות ידועות של גדולי המדע שנראו לו כל­כך מגוחכות עד שראויות הן לשחוק, אבל לא הוציא אַף מלה אַחת של גנאי או של ביטול מגבוה על מי שיהיה.  במקומות אחדים משיעוריו היה מרוצה מדברי עצמו, וזה ניתן להכיר רק מהניצוצות שהתלקחו בעיניו והאירו את פּניו החיוורים והעייפים.  גם היום נתגלתה צניעותו המדעית וענוותו.  כששאַל אותו אחד מן הקהל, מי הוא אבי תורת­היחסות (יען כי איינשטיין השתמש בשיעוריו בביטוי "תורת­היחסות מחליטה" במקום "לפי דעתי" או "אני מחליט")? – על זה ענה איינשטיין בפשטות ובלי צל של גאוה: "אני!" – בצאתי מן האולם הגיד לי חיים ז'יטלובסקי בעברית: "גם אני מסכים שאיינטשיין הוא פּרופסור גדול".

 

ההריגות ביהודי יפו לא עשו בניו­יורק רושם עמוק

ניו­יורק, 4 במאי, 1921.  שעה אַחת אחר חצות הלילה.

היום, משעה 11 קודם הצהריים עד שעה אַחת וחצי ישבתי ראש בישיבת חובבי עברית, שהשתתף בה גם מנחם אוסישקין, באחד מאולמי הקהלה.  דנו על המצב הקשה של התנועה העברית באַרצות הברית ויטכסו עצות במה להחיותה ולהרימה.  כעשרים איש באו אל הישיבה, וביניהם גם הד"ר ניסן טורוב, ברגין, שמרלר, ד"ר שפר, הסניגור פרידלאנד, הסופר ש.ב. מקסימון והמשורר ש. גינזבורג, המהנדס י. גינזבורג והמורה­הסופר פרישברג, ומרת גראבלסקי ואורליאנס.  אוסישקין דרש רק תמיכה של ארבעת אלפים בעד חצי שנה של ה"שלוח" ותמיכה בעד העתון היומי ה"ארץ", היוצא לאור בירושלים.  יתר ענייני העבודה העברית, כפי הנראה, לא הטרידו את מוחו ביותר.  הוא דרש את שלו.  אנוכי הוכחתי לו כי אין הוא יודע מאומה על דבר תנאי הקיום באַמריקה היהודית ומה הן הסיבות המעכבות בעד העבודה העברית.  הוא הודיע כי לחורף הבא ישלח לאַמריקה עברים אחדים מארץ ישראל לאַרגן את העברים באמריקה ולעורר תנועה עברית חזקה, ואוסישקין אינו יודע כי אורחים שאינם יודעים את תנאי המקום, שהם זרים במדינה זו ולא קנו בה שם גדול ולא רכשו מקודם את הלבבות והנפשות, אין בידם להשפּיע על יהודי אַמריקה ולייסד פּה דבר של קיימא.  בישיבה האמורה קיבלה עליה מרת בת שבע גרַבלסקי להמציא סך של אַרבעת אלפים בעד "השלוח".  אם לא תשיג כסף מאחרים תתן היא בעצמה את כל הסך האָמור.  החלטנו לקרוא עשרה עברים מבעלי היכולת וההשפּעה לשייבה מיוחדה, למען ינדבו סך מסוים, כעשרת אלפים, בשביל התחלת עבודה חדשה לטובת התנועה העברית.

היום נדפּס מאמרי "אין גרויסן טומעל" ב"טאַגבלאַט".  במאמרי זה הבעתי באופן נמרץ ובסגנון חריף, על­ידי משפּטים קצרים ופתגמים דינמיים, את השקפתי על מנהיגי הציונות של השדרה החמשית[28] ועל כל אלה הרצים אחרי מרכבת המַלְאָכות הציונית שבאָה מאירופה ומארץ ישראל, על הבוגדים בשני המחנות, על המסבירים פּנים לכאן ולכאן, ועל פּקידי לשכת "קרן היסוד" שנהפּכו בן­לילה משונאי יהודית ועברית ומשונאי המון­העם לאוהבי אידית ועברית ולעממיים.  ביטלתי את ה"מתהפּכים כחומר חותם" ואת הפּוסחים על שתי השעיפּים. - - ומאמרי זה עשה רושם רב בשני המחנות הציונים הצוררים זה לזה ונלחמים זה בזה.  טילפנו אלי מלשכת "קרן היסוד" והביעו את השתוממותם על מאמרי שמצאו בו ביקורת קשה על פּקידיהם, בעוד שהם יודעים שאני הנני כל זמן בעד "קרן היסוד". - - טילפנו אלי מרדאקציות שונות ושאלו נגד מי היו מכוונים דברי במאמרי הנזכר.  בכל מקום שנפגשתי היום עם ציונים, ובכל המוסדות הציבוריים שביקרתי היום, דיברו אתי על דבר מאמרי האָמור.  קהל הקוראים הרגיש במאמרי את האמת הערומה, והקהל מחכה זאת תמיד לשמוע מפּי, כי אין אני יכול לכתוב אַחרת.  ומאמרי הנזכר עורר עלי חמתם של שני המחנות יחד.  דחיתי מעל פּני את שניהם, יען כי לשניהם הגדתי את האמת.  וזה דרכי תמיד שאני בידי – יותר נכון: בעֵטי ובפי, - מקפּח את מצבי החומרי, יען כי קשה לי להבליג על האמת שבלבבי ולדבר או לכתוב דברים למען מצוא חן בעיני האנשים שהשעה משחקת להם ובעיני התקיפים.  אין אני מבקש לא כסף ולא כבוד, לא משרה ולא מקום בכותל המזרח.  ולא רק שאין אני מבקש כל אלה הדברים, אבל אני משתדל לאַבד גם מה שנותנים לי.

א.שמרלר, ראש ה"ועד להוצאת כל ספרי בריינין" הביע לי היום את תמהונו, שאני מעכב את עבודתם ומפסיק בידי את אשר החלו לטובת הוצאַת ספרי, כי אני מבטל בלבי את כל חברי הועד שהם ממעריצַי.  וזהו אמת.  במקום ובשעה שנשקפת איזו טובת הנאָה חומרית או רוחנית בשבילי, הנני בא ומבטל את הדבר באופן שגם שונאי לא יעשו כזאת. - - אולי יש בי נטייה להיות במצור ובמצוק, ואין אני סובל את ההתנשאות ומצב ה"מנוחה והנחלה".  חביבים עלי יסורי האמת.

הערב הודיעו לי על­ידי הטלפון מהמערכת של ה"מורגן ז'ורנל" כי בין הנהרגים ביפו נמצא הסופר העברי י.ח. ברנר.  הידיעה הזאת פלחה את לבי כחץ שנון.  זה הישר בסופרים, זה האיש האידיאַלי והנפש הטהורה נפל חלל! נדהמתי לשמוע בשורה רעה זו. מיהרתי להודיע זאת על­ידי הטלפון למנחם אוסישקין.  הוא שמע זאת בלי כל התרגשות, כאלו הודעתיו דבר טפל. - - -

ההריגות ביהודי יפו לא עשו בניו­יורק רושם עמוק. התפּלאתי לשמוע כי גם הציונים, וביניהם גם מנחם אוסישקין, מדברים על זה במנוחת נפש ובקרירות רוח.  אומרים: לא פּוגרומים הם, כי אם מלחמת היהוּדים בערבים, או הערבים ביהודים.  כזה וכזה תאכל החרב.  לא בלי שפיכת דמים נירש את ארצנו.  מימרא יפה, אולי יש בזה בגרוּת לאומית אבל – הלא דם אַחים נשפּך והמתים לא יקומו לתחיה.  נקל להתנחם אם אחרים נופלים כלל.

 

שתיקה אנוּסה

ניו­יורק, 13 במאי, 1921.  שעה שמונה בערב.

שעמום.  תפלים המה חיי בזמן האחרון.  עבודתי הספרותית מועטה ובלתי חשובה.  - - צריך אנוכי לדחיפה עצומה מבחוץ או מבפנים למען אעקר ממעגל ההרגלים הנושנים, למען אצא מגדרי ולמען ייפתח בי מַעיין חתום כזה.  למרות רצוני ולמרות התנגדותי הפּנימית משפּיעים עלי בהכרח החיים היהודיים (חיים בלתי יפים ביותר) של ניו­יורק רבתי עִם שאונם והמונם.  ושוב התעוררו בי געגועים על ארצות רחוקות.  - - הייתי חפץ להקדיש לכל הפּחות שנה תמימה רק ליצירת רוחי, מבלי בזבז אַף רגע לשום עבודה ציבורית וליתר הבלי העולם הזה.  הייתי חפץ לחיות, לסבול ולהֵעָנות רק בשביל טיפוח יצירתי וגידולה.  פּה, בניו­יורק, אי­אפשר הדבר.  - - אמנם יש דבר גדול בעולמי והוא שחרורו של עמי, והוא – הציונות, התחיה הלאומית בכל משמעוּיוֹתיה והוראותיה.  אבל קשה, וגם אי­אפשר, לצאת כיום למערכה וללחום על הגאולה והשחרור ולבלי התלכלך ברפש המפלגות והכיתות שבמחנה הציונים.  אין עתונים באַמריקה שיש להגיד בהם את כל האמת בלשון ברורה וגלויה.  - - והכיעור והשקר והחנופה ואהבת הבצע מלאים עתה את כל חללו של העולם הציוני באמריקה.  הנני מחכה לשעת כוֹשֶׁרֶת, להזדמנות ראויה לגלות את האמת שבלבי, כאשר עשיתי עד הזמן האחרון, מבלי שנרתעתי מהתוצאות ומהעונש הכרוכים בזה.  - - שתיקתי לפי שעה אנוסה.  יודע אנוכי שברגע זה אם אצא עם האמת שלי אל הקהל אקלקל הרבה ולא אועיל אַף במשהו, יען שמתנגד אנוכי גם למנהיגי הצינות האמריקאית וגם לעד הפּועל של הציונות העולמית, ויען ששני הצדדים ראויים למלקות.  שניהם חטאו והֶעווּ, תעו והתעו את הרבים. - - -

 

האדם היערי

לייקבוד, 2 ביאנואר 1924

יום גדול היה לי. את כל שעות היום והערב הקדשתי במעשה ועיוּן להתוודעותי עם "האָדם היערי", כמו שכיניתיו.  גיליתי נזיר עברי, שהוא מתגורר (זה שתים­עשרה שנה) ביערות המדינה.

קדוש וטהור הוא.  זה האָדם היותר מעניין שגיליתי באַמריקה.  ויען שיש בדעתי לכתוב עליו בפרוטרוט אַרבעה מאמרים במה"ע "היום" היהודי על כן אמָנע לעת עתה מכתוב דבר[29] בקונטרסי זה.  ועלי רק להגיד פּה בקיצור: אָכן גם בימינו ישנם עוד נזירים החיים במערות ויערות, יהודים קדושים וטהורים.  שם הנזיר הלבוש סמרטוטים (זה י"ב שנה שלא לבש כתונת על בשרו) אברהם קלוגמאן.  בכל הסביבה כינוהו בשם "משוגע", וןאיש לא התעניין בו.  אנוכי הנני הראשון שגיליתי בו אָדם נפלא, חושב וירא­שמים, שיש לו השקפת­עולם משלו, שהוא חי על פּיה.  ורצונו כל­כך חזק עד שהיה יכול לייסד כת חדשה, או גם דת חדשה.

פּגשתי היום בתחנת­מסילת­הברזל את הסופר האידי משה נאדיר, ואספּר לו על דבר "האָדם היערי" שגיליתי בלייקבוד, ויען נאדיר ויאמר: היו שָׁנים שגם אני חלמתי ושאַפתי להיות טְרֶמפּ, אך טרמפּ דֵי לוּקְס...

 

חמישה­עשר ביאנואר, 1924.

- - - ביום 15 בינואר, כאשר נדפס הפּרק השני ממאמרי (בה"טאָג") על דבר האדם­היערי, "הנזיר הקדוש", נתקבלה ידיעה בה"טאָג" כי הנזיר, אברהם קלוגמאן, נהרג על­ידי רכבת נוסעת על פּסי מסילת­הברזל בלכתו רגלי בערב ביער.  הוא נהרג ביום ב' (14 ליאנואר) דוקא באותו יום שנדפּס הפּרק הראשון ממאמרי על­אודותיו.  הידיעה הזאת שבישרו לי על­ידי טלפון ממערכת ה"טאָג" הבהילתני והחרידתני עד­היסוד. - -

כי ימי האדם המוזר שגיליתי במקרה, כביכול, עברו בחושך.  אף מלה אחת לא נדפסה מעולם על­אודותיו.  איש לא שם אליו לב.  בשתים­עשרה השנים האחרונות שהיה חי כנזיר, חשבוהו, אלה שפּגשוהו, למשוגע, לחסר­דעה.  בכל אופן: לאיש שאינו מן היישוב, לבטלן, לעני נודד, לאדם זר ומשונה.  והנה כאשר גיליתיו, כאשר ציירתיו לפני הקהל, כיד הדמיון הטובה עלי, בתור חושב מחשבות, בתור נזיר החיים, קדוש וטהור - - בתור אדם­מסתורי, - והנה רק נדפּס הפּרק הראשון ממאמרי, שיש בהם גם אמת וגם דמיון, והוא גם לא ידע, כי דבר­מה יודפּס על­אודותיו, הנה באותו יום הרגתו הרכּבת.  ואחרי שהפרק הראשון ממאמרי הנזכר נדפס בה"טאָג", כבר נתפּרסם שמו, כי מאמרי עשה רעש והעיר את הלבבות, ומיתתו עשתה רושם על כל הסביבה היהודית בניו­ג'רסי.  לולא נהרג באותו יום, כי אז היה נעשה בלי ספק, על­ידי מאמרי, לאיש­אגדי, לקדוש שהיו באים אליו לאלפים, אל היער, או אל בתי­המדרשות, ששם היה לן לפעמים, להתחנן לפניו כי יתפלל בעדם.  וכל שהיה מתרחק ומתחבא יותר מעין הבריות, בה­במידה היו מחפּשים אותו, אחרי שפרסמתיו בתור אחד מבני­העליה שפרש מהעולם­הזה והיה לאיש קדוש ודבק באלהים.  אילו נשאר בחיים, אחרי ארבעה המאמרים שהדפסתי על­אודותיו במשך ארבעה ימים רצופים, כי אז היתה אַחַת משתי אלה: או שהיה נעשה למרות רצונו לראש כיתה דתית חדשה בישראל, למין "בעל שם טוב" וכדומה, או שהיו סוף­סוף מנַוולים אותו ומחזירים אותו אל החיים הרגילים, הטמאים והמלאים ערמומיות גסות ודקות.  לא רצתה בזה ההשגחה ונסתלק מן העולם.  כל קוראי ה"טאָג" החלו, מיום שנדפס פּרקי הראשון על­אודותיו, להתעניין באיש­הפּלא שגיליתיו והוצאתי מפּיו גם מלים, למרות שעם אחרים היה שותק שתיקה עקשנית.  ועל כן נראתה מיתתו הפּתאומית כאות ופלא. - - גליונות ה"טאָג" שבהם נדפּסו מאמרי, עברו מיד ליד. שוחחו בקבוצות­קבוצות על דבר מאמרי ועל הנזיר הנפטר.  זה היה המאורע של היום.  באמריקה המלאָה חולין, טומאה ו"עסקים" גיליתי פּתאום יהודי נזיר, קדוש וטהור, המתגורר ביערות וכל הימים הוא מתפּלל, הוגה בספרים קדושים, מתענה בתעניות וסגופי הגוף, ויחד עם זה הוא פילוסוף וחכם­החיים! נזדעזעה אמריקה היהודית, ותתן לי הודָיָה על שאני עמל ויגע לגלות את נצוצות הקדושה הפּזורים וקבורים בקרב מ"ט שערי טומאָה ו"ביזנס". –

ביום ד' 16 בינואר בבוקר קראו לי על­ידי טלפון מעיר פריהוֹלד, במדינת נ.ג'., לבוא שם להספּיד את הקדוש הנפטר, כי שם תהיה קבורתו.  וכעבור שעה בא אלי איש צעיר לימים, מי שהיה פּועל וסוציאליסט ועתה בעל בית חרושת של מי סוֹדָה, מפריהוֹלד, לבקש אותי לנסוע אתו לעירו לקבורתו של האָדם­היערי ("וואַלד מענטש"[30], כמו שכיניתיו במאמרי), כי כך הוא רצונה ובקשתה של קהלת­פריהוֹלד.  ואף כי הייתי באותו בוקר חלש ושבור בגופי, מחמת עבודתי הספרותית הקשה כל הלילה הקודם, בכל זאת דחיתי את כל עבודותי שחיכו לי על שולחן­כתיבתי, התגברתי על רפיוני, ואסע עם הצעיר לפריהולד.  שעות אחדות ארכה הנסיעה במסילת­הברזל לשם.  אנוכי הייתי כל הדרך במצב­רוח מדוכא מאוד.  סופו המר והמשונה של האדם­היערי שבכל אופן היה חסיד וצדיק, איש אמת, קדוש וטהור, שויתר ברצונו הטוב על כל הנאה גשמית, ושהתפרנס רק מעמל כפיו ולא קיבל משום איש אף פּרוטה אחת, אף אִם הפצירו בו לקבל שְׁקָלים, - המוות שחטפוֹ פּתאום בלכתו בדרך, פּרש גם עלי צלו.  ראיתי במיתתו הקשה והמשונה של הנזיר הזה איזה אות, רמז, אזהרה, וגם סמל לדרכי ההשגחה העליונה הנפלאים.  בן לווייתי הצעיר, אחד מן "עסקני הכלל" בפריהוֹלד, סיפּר לי כל הדרך על הנעשה בקהלה הקטנה והדלה של עירו (שיושבים בה מאות אחדות של יהודים), כי דוקא הצעירים הרדיקאלים הם מחזיקי היהדות בעירו, והם­הם המחנכים את תלמידי התלמוד­תורה ברוח היהדות.  "על­ידי מה אתם מחנכים אותם ברוח היהדות?" – שאלתי את בן לווייתי, ששימש אותי, למרות רצונו, כעבד את רבו.  ותשובתו היתה: "על­ידי שאָנו, הצעירים הרדיקאלים, מקריאים לפניהם ציורי אברהם רייזין, סיפּורי שלום אש ושלום עליכם".

באנו לפריהוֹלד אחרי השעה השנייה וסרנו ישר אל בית­הכנסת, ששם שכב ההרוג בחדר מן הצד.  גשם סוחף ירד ארצה בזעם ועלטה בחוצות.  בבית­הכנסת ישבו גברים ונשים, שעשו עלי רושם של תושבי ערים קטנות בתחום­המושב, בצורתם שידעתי לפני כחצי מאה שנה, וְאָנוּ ואָבְלו, ומהם גם בכו באמת.  בן לווייתי הגיד לי, שלולא מאמרי ב"טאָג", לא היה איש שם לב להרוג ועתה יצאה מחלוקת בין הערים הסמוכות לפריהולד, כל אחת מהן טוענת ותובעת, כי יקברו את הקדוש בשדה­קבורתה, כי לה הזכות, וגם דין­תורה היה ביניהן ופסקו כי יִכרו את הקבר בגבול שבין בית­העלמין של יהודי פריהולד ובין בית­הקברות של יהודי ליקבוד, באופן שחצי הקבר לאורכו יהיה בבית­העלמין של יהודי פריהולד, והחצי השני בשל יהודי ליקבוד.  בבית­הכנסת מצאתי יהודים מכל הערים הסמוכות, שבאו מעצמם וששולחו מחֲבָרוֹת שונות ללווֹת את המת.  כל אחד מהם סיפּר לי עובדות שונות וסיפּורי מעשיות על אודות קדושתו, נזירותו ופרישותו של ההרוג אברהם קלוגמאַן.  הם ידעו את זה כשתים­עשרה שנים, מעת אשר החל להתגורר ביערות ניו­ג'רסי – ולסור לפעמים לבתי­כנסיות של הערים הקטנות וללון שם לפעמים, אולם חשבוהו בבערותם, לפי הודאת עצמם, לחסר­דעה, למסכן אומלל ומשוגע, שאין לו צרכי הגוף ושאינו יודע צורת מטבע.  אך אחרי שקראו את מאמרי ב"טאָג" נפקחו עיניהם לדעת וגם להאמין, שאמנם איש קדוש וצדיק היה.  באותה שעה באו לבית­הכנסת גם בתו של ההרוג ובעלה.  לרגל מאמרי נגלה הדבר, כי לנזיר היו בנים ובנות בניו­יורק וגם ברוסיה (תשעה במספּרם) וגם אב זקן, שמחמת זקנוּתו לא יכול לבוא אל קבורת בנו.  כאשר גילו לפנַי את גוויית המת שהיה לבוש בבגדיו הקרועים, וראיתי את רגלו הכרותה ואת הפּצעים בגופו ובראשו, כי המסע שעבר עליו חתך ממנו חצי רגל, בחיתוך אלכסוני, ומחמת נפילתו על פּסי הברזל נפצע קדקדו – המראה היה נורא וחותך את הנשמה.  אולם פּניו היו מפיקים הוד ואימה, הוד מלכות ואימת מוות.  גם לובן גופו וחיתוך אבריו שנשארו שלמים העידו על גוף אציל ובנוי לתפארה.  פּתחו לפני את השק, או הצרור, שמצאו על יד הנהרג.  בצרור זה היו טמונים כל חפציו וקנייניו, ואלה הם: מסכת סנהדרין, ה"תניא" של  רבי שניאור זלמן, חמשה חומשי תורה עם פּירוש רש"י ו"ספר הברית" של רבי פּנחס ו"סדור", טלית ותפלין, ולא יותר.  לא נמצאוּ בצרור אף לא כתונת אחת, או זוג פוזמקאות, כי הוא לא לבשן על בשרו בשתים­עשרה השנים האחרונות. – הביאו את הארון של קרשים פּשוטים וזולים עם המת אל בית התפלה, מהחדר אשר שכב שם, ואנוכי הספּדתיו ותארתי את ערך האבידה.  גם הרב מליקבוד הספּיד את הקדוש, אף כי לא ידע ערכו.  הספּדו היה סתם דרשה.  היהודים שהתאספו בבית­הכנסת לשמוע את ההספּדים וללווֹת את המת, עשו עלי רושם של כפריים, יהודים מגושמים ועמי­הארצות שקודם מַתן התרבות.  הנני בטוח כי הקהל הזה לא הבין להספּדי, אף כי דברי היו פּשוטים וברורים מאוד, ומה שהבינו היה רק זה, כי המת המוטל לפניהם היה קדוש וצדיק – ויבכו.

הגבאי של חברה­קדישא בפריהולד הוא טַבָּח, יהודי ראַדיקאַלי, בן בלי דת, שכבר נדד בארצות שונות ועתה הוא עסקן ציבורי, וירבה להכנע לפנַי, יען כי עתונאי אנוכי.

סיפרו לי כי הנפטר היה בא לפעמים מן היער אל בית­הכנסת בפריהוֹלד ליום השבת, והיה עושה שַבָתוֹ חול, כלומר: סעודתו היתה לחם שחור ומים קרים.  כשהיו מזמינים אותו לאחד הבתים לסעוד סעודות שבת לא היה מקבל הזמנה זו, יען כי הגסוּת העם­הארצית של היהודים האלה היתה מעוררת בו גועל נפש.  וכשהיה הנזיר הזה מאחר לשבת בלילה ולהגות בתורה, היה הגבאי מתרעם על שה"שנורר" מבזבז אור החשמל במידה מרובה.

הסתכלתי בפני המת, שלפני ימים אחדים הרביתי אתו שיחה בעברית, ובאָמרו אלי בהמשך העניין שדיבר עליו: "הוא מפרפר בין החיים והשאָר", שאלתיו: "מה כונתך בה"שאָר", האם רצית לומר: "מפרפר בין החיים והמוות?" והנזיר ענה לי: אסור להוציא דבר מגונה מפּינו, על כן אמרתי ו"השאָר".

בשתים­עשרה שנים האחרונות הכין את עצמו ליום המוות, מיעט את דמו וחלבו, עינה את גופו בסגופים ותעניות, החסיר שינה מעיניו ואוכל מבטנו, כדי להגביר את נפשו ולהחליש את גופו, למען יהיה שללו של המוות, אם יקדם פּניו, מעט מאוד.  ובכל זאת ירא לבטא את המלה מוות.  ונפלא הדבר, כי המוות קידם את פּניו פּתאום בלי אשר הספּיק לומר וידוי. - - -

אחרי הקבורה סרתי עם המנהל, הוא גם המורה של התלמוד­תורה בפריהולד, בחור חביב ועברי נלהב (אגב סיפר לי, כי יום אחד לפני מיתתו התאכסן הנזיר בבית­הכנסת וסיפּר לו, למורה, כי נפגש את ראובן בריינין, ושיחתו של זה היתה לו מאורע גדול וחשוב מאוד בחייו, כי כל ימיו התגעגע עלי, לראות אותי ולדבר אתי).  ועם הצעיר שהביאני לפריהולד הלכתי אל בית הגבאי של התלמוד­תורה, לשתות שם כוס טה (כל אותו היום לא הבאתי אוכל אל פּי, לא יכולתי לאכול, לבלוע אַף פּת לחם, בשעה שהמת היה מוטל בסחבותיו המטונפות בדם ורפש ולא הובא לקבורה).

הגבאי הוא סוחר בגרוטאות, בשברי כלי­ברזל.  פּניו – פּני עגלון פולני, גלוח ורק שפם קשה ודוקר על שפתו העליונה, בגדיו בגדי גוי פּולני מן הפּקידים הכפריים הקטנים.  כשנכנסתי אל הבית מיד חנקו אותי ריחות רעים, סרחון חריף.  הכניסה היא דרך חדר­המבשלות.  הביאוני אל ה"טרקלין", והטרקלין מלא רפש וטינופת, גללי ילדים קטנים, הכלים והחפצים של הטרקלין ישנים, שבורים ומלאים סחי.  השעה היתה השביעית בערב - ואור­החשמל היה עמום ובקמצנות רבה.  אשת­הגבאי, כבת ארבעים, עקרת הבית – פּניה מפוחמים, שערותיה סבוכות כשערותיה של מכשפה זקנה באגדות, שמלתה­לעוֹרה מגואלה, בלויה ותלויה מלפנים ומאָחור, שפתה היהודית גסה וענייה, רצוצה ושבורה.  שתי עלמות, בנות הגבאי, בלתי מכוערות, בראותן את הצעירים שנכנסו אתי אל ביתן, החלו להתייפּות, להתגנדר – הרושם שעשו עלי, על­ידי זה היה נורא, והגבאי, אביהן, הוא יהודי עשיר, ויש לו שני אוטומובילים, לצרכי גופו הוא. - -

בשעה 1/2  7 בערב עזבתי את פריהולד ואסע בחזרה לניו­יורק.  ארבעה צעירים, והמורה העברי בתוכם, ליווּני ברכבת חצי הדרך, ויעתירו עלי שיחתם ויכריחוני לענות על שאלות נבערות.  הרגשתי כי מרחקי עולמות מבדילים ביני ובין בני לווייתי.  לא, אינני איש­עממי.  לולא הסקרנות הפּסיכולוגית לא הייתי סח עם בריות כאלה אף מלה אחת.  אכן פּיקח היה הנזיר, שבחר לגור ביערות ולא לשכון בבתים מגואלים, בחומר ורוח, של מיני יהודים כגבאי התלמוד­תורה בפריהולד.

בשובי לניו­יורק בשעת תשע וחצי בערב שכרתי אוטומוביל ונסעתי ישר לישיבת הועד של הקונגרס היהודי בבית­המדרש החופשי החדש, שבנה הד"ר סטיפן ווייז בעד הסמינר שלו, ושנפתח לפני שבועות אחדים.  בניין מצוין, בנוי פּנימה בסגנון ישן וברוח מודרנית.  נפגשתי בעלותי לקומה, ששם נתקיימה הישיבה באולם גדול ויפה, עם הד"ר ווייז, ויובילני דרך אולמים וחדרים שונים, עם פּסוקים חצובים באבן, להראות לי תפארת הבית שהוציאו על בניינו ארבע מאוד אלף דולארים.  אל אותה הישיבה באו שלושה ראשי הקונגרס היהודי של קאנאדה, ה"פּני" של מונטריאל.  הדיליגַציה הקאנאדית באָה אלינו בדבר ההגירה היהודית לאותה ארץ.  כשלושים וחמשה איש באו אל הישיבה, וביניהם ראשי הסתדרויות שונות.  שאלת השאלות, באותה הישיבה, היתה, כמובן, שאלת הכסף, מאיִן יימצא? כתום הישיבה, אחרי חצות הלילה, הלכתי עם הד"ר א. קוראַלניק שהיה נוכח באותה ישיבה בתור ראש האגודה האוקראינית ועם עוד איזה עסקנים ציבוריים, אל בית­קהוה ברחוב ברודבי.  בספּרי להם על דבר הנזיר וקבורתו, קרא קוראלניק: "הנזיר שלך משוגע היה ואינו מעניין אותי".  שבתי הביתה בשעה אַרבע לפני אור הבוקר.

 

רצון החיים[31]

השנים חלפו­עברו כמו חלום, נגוזו.

השרוי אני בחלום או בהקיץ? אין בידי דבר של ודאי, כל מה שחייתי, חָוִיתי, כל מה שסברתי שהוא מציאות, ממשות, כל סבלותי הקשים, כל תענוגי, מצוּקתי ואושרי – הכל דומה עלי, היה חלום.  חלום בתוך חלום.  כל מה שנראה בעינַי אי­אז חשוב ובעל­ערך, הוא בעיני היום בגדר חלום והזיה, עננים פורחים.

כלום זָקַנתי? לעתים דומה עלי, שעדיין צעיר­לימים אני.  לא חייתי את מלוא החיים, ורעננות יש בי, ונכונות להתנסות בנסיונות.  אני מתכנן עכשיו עבודות חדשות.  כביכול, אני בראשית דרכי.  לפנַי אופקים חדשים, אפשרויות ותמורות לא ידעתים.  עד עתה היו חיי בגדר נסיון וניסוי.  תעיתי מרוב חיפושי­דרך, המוּם ומְהוּמָם מן העולם עתיר האידיאות, התקוות והאשליות.  רק עתה אני נכון לעמל הרציני, למאבקים קשים ומרים.  הכל מסביבי טובל עכשיו באור רך ושרטוטי העצמים ברורים ובהירים.  ההכנות נסתיימו ובא העיקר, המשַוֶה לחיים את משמעותם.

לפעמים דומה עלי, שזקנתי, זקנתי מאוד, עבר עלי הרבה; חיי היו שזורים בחיי עמי, משא­כבד, מורשה של אלפים בשנים רובץ על שכמי.  לא ידעתי נעורים מה הם, תמיד בָּגוּר וכבד­ראש, ועודני נער כבר האזנתי לקולות, לצו­לבי, לקריאתם של דורות וזמנים עברו.

זָקַנתי? נדמה לי, שהנוער היהודי בימינו זקן בלא עת.  צעיר אולי בגוף, אבל זקן ושבור ברוחו.  הבחורים בימינו עייפים, מיואשים עוד לפני שהעיזו, ייחלו והסתכנו.  הם אדישים ומדוכאים, בטרם שהלהיבתם האמונה.  מחושבים, בעלי חכמה מעשית בטרם חלמו וביזבזו כוחות ועלומים.  הם נטולי חִיוּת ומעוף, אש פנימית, רומנטיקה ודמיון.

זקנתי? לא, לא השנים מזקינות.  הרי זה דבר של מוֹתרוֹת לחוש עצמו זקן בטרם עת.  "בטרם עת" – ומתי העת להיכנע לזיקה הקופצת ובאה? לא, אין שעה אחת לכול.  זהו עניין אישי בהחלט.  יש שנולדו זקנים, ויש שנתברכו בתור­עלומים חדש.

כלום יוכל אדם לָחוש עצמו זקן, כאשר העולם רוצה להצעיר דוקא? כלום אפשר להיות זקן, כאשר החיים רק מתחילים להיות מעניינים, רב­גוניים, ועתירי­צלילים? כאשר מעשי­יצירה רבים מצפים לגואלם, כאשר העבודה הגדולה לפניך, והחיים כה מקסימים? רק עתה יצא המדע להיאבק בזיקנה.  גם האמנות, הספרות החלו להסתער על מושגי הזיקנה שאבד עליהם הכלח.  כבר נתחמים גבולות חדשים, ארוכים יותר לחיי­האדם.  נמתחים ומתארכים עוד ועוד.  ואלו קו­הגבול, מבחינה מדעית, אין לו קץ.  חזרה למתושלח – מנסרת בחלל העולם הקריאה החדשה.  אנשי מדע רציניים טוענים, שמהבּחינה הפיזיולוגית והפסיכולוגית לא מן­הנמנע הוא שהמוות יוּבס ביום מן הימים.  העובדה, שאנשים מתים ואיש לא הצליח לחמוק מן המוות, עדיין אינה הוכחה, שאנשים סופם למוּת ואין לנַצח את המוות.  עוד לפני זמן קצר היו קשרי­השיחה למרחקים בעזרת חוטי חשמל בלבד, כלום היתה זו הוכחה, שאנשים לעולם לא יוכלו לשוחח זה עם זה בלי תיווך החוטים? ראדיום אינה התגלית המדעית האחרונה.  לאמיתו של דבר, אין מוות ביקום, יש רק חיים בחילופי צורה.  והמוות הוא צורה אחת מצורות החיים.

קרוב לודאי, שהברוּאים החיוניים­עירניים ביותר בעולמנו יהיו חשובים כמתים בעינֵי היצורים העילאיים שבכוכבים המרוחקים.  לפי שהחיים בכוכבים המרוחקים הם תוססים, לוהבים, מהירי­תנועה ואינטנסיביים לאין­ערוך מחיינו אנו.  בהשוואה לחיים שם הרי מידת החיוניות שלנו אינה אלא דומיית­מוות.

זרם הזמן, צעדי­הענק של המדע החדש והאמנות החדשה נוטים לצד החיים הארוכים, לחיי­נצח.  מה איפוא נתנגד לזרם זה, ולגילויי הספרות והאמנות החדשים, ונכריז את עצמנו זקנים מחמת נוחות­שבשיגרה.  מוטב ונסתייע ברצוננו החזק לצעוד עם המדע החדש של החיים.

אֶלן קֵיי[32] כותבת באחת ממסותיה: "להזדקן – הוא הרגֵל רע אך לא הכרח".

כן, להכריז את עצמו זקן, להניח את הנשק, להיכנע – הוא הרגל רע. אך אינוֹ באופנה עוד.

קרובה השעה לבוא, כאשר עמוד­השחור החדש יפציע אורו לאנושות.  הוא מנסר בחלל העולם, בוקעות קרניים חיוורות ראשונות של איילת­השחר שציפינו לה עת רבה כל­כך – ואנו נפרוש לישון, לישון מחמת זיקנה, בשעה כה יפה, היפה מכל השעות?!

עז הרצון לברך את פני השחר הנכסף, ומי אנוֹש ויעיז בשעה מופלאה זו להסתלק לפוש ולנמנם, רק משום שטרחו לשכנענו כי זקנים אנו.  לא היו דברים מעולם! מה זקן, מי זקן – רוּחך אך זה ניעורה, אתה חש כי יפים החיים.  כה חזק הצמאון לחיים, רק עכשיו עמדת על משמעותם ומשמעות היצירה.

בושה וכלימה היא, אוילות, שאין למעלה הימנה, להיכנע לזיקנה השוממת, דלת­הצבעים וכהת­הגוונים – להיכנע ללא קרב.  על הזיקנה, על חולשת­הזיקנה יש לערוך מלחמה.

יפה הוא סתיו, רענן וגדוש­צבעים.  גם לחורף קסם משלו, צחה ועזיזה נשימתו של החורף; כל עונות השנה כולן, כתקופות בחיי האדם, יש להן מעלות, יופי שלהן, ספורט שלהן.   יש גם ספורט­חורף.

ילד שכב בצל האילן, שקוע בהרהורים ושוקט.  עבר שם אדם קשיש ושאל את הילד ההוזה, השוכב בלי נוע: "מה אתה עושה!" "איני עושה כלום!" השיבו הילד.  "לא­כלום?" חזר ושאל הקשיש.  "לא כלום!" שָׁנה הילד.  "לא נכון", אמר לו הזקן, "אָכן אתה עושה משהו, אתה מתבגר והולך!"

כנגד רצוננו אנו מזדקנים – מרגע לרגע, משנייה לשנייה, אולם אין זה אלא שאנו שבעי­ימים.  מוסיפים שָׁנִים.  רב­שָׁנים אין פירושו זקן.  היות זקן משמע לחוש עצמו זקן, לחוש את הזיקנה כמשא.

כשאתה מוסיף שנים, בהגיעך אל שנות­השבעים, אתה חש בערכו של הזמן יותר מבכל עת אחרת.

הנעורים מבזבזים את זמנם מתוך קלות­דעת, ללא תכלית וללא­שחר – אפשר זה יתרונם, האלוהי שבנעורים.  אין הם מקפידים, אינם מקמצים בכוחות ובזמן.  אך משהגעת לגיל העמידה אתה עומד על ערכה של כל שעה ושעה: יש קונה עולמו בשעה אחת, פירושו של דבר, אתה קונה עולם שלם בשעה אחת אפשר לחיות נֶצח בשנִיה אחת.  אבל צריך לדעת לעשות זאת.

ככלות הכל אתה מגיע למסקנה, שלא זה העיקר – כמה את חי, אלא כיצד אתה חי ולשם מה אתה חי.

לא כמה הֶארַכתָ ימיך, אלא מה עשית בהם, במה העשרת את חייך.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] הדברים האלה נכתבו בטרם השתכללה הסינמה: התמונָעות המצטלמות על גבי הסרט.  – ר.ב.

 

[2] הירשפלד מאגנוס (1868 – 1935) – רופא יהודי־גרמני, מומחה לפאתולוגיה סכסואלית.

 

[3] סווֹבּוֹדה אדלברט ויקטור (1902-1828) – מוסיקולוג גרמני מבוהמיה.

[4] פליס וילהלם (1928-1858) - רופא יהודה-גרמני.

 

[5] גוֹץ אברהם (נולד 1882) – מראשי מפלגת הס"ר ברוסיה, נידון בברית־המועצות למאסר־עולם.

[6] "חד־גדיא" – כינוי עממי לבית סוֹהר.

[7] "מנשוויטשקא" (רוסית) – חברה לסיעה המשביקית במפלגת הס"ד הרוסית.

[8] "חצי העולם" – demi-monde בצרפתית, כינוי ל"עולם־התחתון.

[9] צעירי־המזרח –  הכוונה לצעירי היהודים במזרח-אירופה.

 

[10] "חיו לחביבי הקהל...": כך במקור המודפס, צ"ל כנראה: היו לחביבי הקהל – הערת פרויקט בן־יהודה.

[11] פּארבני – אדם שנתעשר­מקרוב, נדחק לבין עשירים ושׂשׂ להבליט עשירוּתו.

[12] צדוֹק כּהן (1839­1905) – רב ראשי בצרפת, חוקר, תרגם את התנ"ך לצרפתית. פּעיל במשפט­דרייפוּס.

[13] קובן יוסף (1868­1935) – מראשוני הציונים באנגליה, מידידי הרצל. 1920 – 1925 חבר ההנהלה הציונית. מעורכי "ג'ואיש כרוֹניקל".

[14] רוֹקר רודולף (1873 ­ 1958) – מנהיג והוגה­דעות אנארכיסטי.

[15] הורוויץ יצחק­אייזיק (1860 ­ 1924) – סופר ועסקן סוציאליסטי­יהודי בארה"ב, פרופסור באונירסיטת­שיקאגו.

[16] אויקן רודולף (1846 ­1926) – פילוסוף גרמני, מוכתר פרס-נובל לספרות בשנת 1908. התקיף את המאטריאליזם ולימד-זכות על המטאפיזיקה.

[17] קלימאנסו ז'וֹרז (1841­1929) – מדינאי צרפתי, ראדיקאלי בתחילתו וריאקציונר בסופוֹ.  ראש­ממשלה ושר­החוץ בשנים 1917/20, נשיא ועידת­השלום בוורסַיי.

[18] ואנדרוולדה אמיל (1866­1938), מנהיג סוציאליסטי בלגי, שימש מזכיר האינטרנציונאל השני, מידידי הציונות.

[19] הט"ב – טאָגבלאַט – עתון יומי ציוני בארה"ב.

[20] בראנדייס לואיס דאמביץ (1856­1941), שופט בית­הדין העליון בארה"ב. נתפרסם בהגנתו על ענייני­הפועלים (תחיקת­עבודה).  השתתף בהכנת המו"מ לשלום­ורסַיי.  נבחר ב­1920 לנשיא­הכבוד של ההסתדרות הציונית העולמית.  בגלל חילוקי­דעות עקרוניים פרש ממנו עם תומכיו (קבוצת­בראנדייס), שהקימו מפעלים כלכליים שונים בא"י.

[21] פראנקפורטר פליכס (1882­1961), שופט ביה"ד העליון בארה"ב. ליבראל מובהק.  מראשי הציונות האמריקנית.  קיבל מכתב מפייצל מלך עיראק על הכרתו בציונות.

[22] סטיפן ווייז (1874­1948), רב רפורמי, חוקר במדעי­היהדות, נואם מחונן.  מראשי הציונות בארה"ב.

[23] דה­האאז יעקב (1872­1937), עסקן ואאתונאי.  מראשוני הציונים באנגליה.  השתתף בניסוח הצהרת­בלפור.  מראשי "קבוצת­בראנדייס".

[24] ד"ר קוראלניק א. – עורך ה"טאג-מארגנזשוּרנאל".

[25] מק ג'וליאן-ויליאמס (1866­1943), שופט ועסקן פוליטי. היה נשיא-כבוד של ההסתדרות הציונית בארה"ב, מראשי ה"בראנדייסיסטים".

[26] מדם ולאדימיר (1879­1923) – מנהיג ותיאורטיקן של ה"בוּנד".  נאסר פעמים אחדות ברוסיה הצארית, נידון לגירוש וברח.  משנת 1921 – בארה"ב.

[27] ולאדק ב. (נחמן טשרנר; נ' 1886) – ממנהיגי ה"בונד" ברוסיה, ואח"כ בארה"ב; פעיל בעתונות ובספרות היהודית.

[28] השדרה החמשית – "פיפט אווניו" בניו­יורק, שם נמצאו המשרדים הציוניים.

[29] במע"ה "דער טאָג" היוצא לאור בניו­יורק הדפּסתי ארבעה מאמרים (בימי 17­16­15­14 ביאנואַר שנת 1924) בשם "האָדם היערי", "דער וואַלד מענטש", שהיו כסנסאציה באמריקה.  בכל חוגי היהודים דיברו על מאמרי אלה.

[30] "דער וואַלד מענטש"

[31] תרגם מן המקור­ביידיש חיים פלג.

[32] אֶלן קיי (1849­1926) – סופרת ומחנכת שבדית, לוחמת לזכויות הילד והאשה ("המאה של הילד").