_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הגאוניות והכשרון

מקס נורדאו

תרגם: ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

א.

למען יהיו דברי בפרק זה ברוּרים ומדויָקים, הנני מוצא לחובה לענות קודם לכֹל על השאלות:  מה היא הגאוניות?  מה הוא הכשרון?  התשובה הרגילה על השאלות הללו מורכבת היא משמות עצם שהוראתן – התפלאות והשתוממות, ומשמות-תאר שפירושם – תהלה וכבוד.  אנחנו לא נאמר דַּי בזה.  לא מליצות וחלקות הננו רוצים לתת להקורא, כי אם באורים נוסדים על המחקר והבינה.  הנני מאמין, כי קרובים אנחנו להאמת אם נאמר:  בעל כשרון הוא עצם העושה את הפעולות הרגילות, במדה כללית או רק במדה מרובה, באופן יותר טוב ובחריצות יותר נעלה מרוב בני מינו, אשר גם הם בקשו להשתלם בַּעֲשִׂיָתָן.  הגאון הוא איש הממציא פעולות חדשות מעקרן, אשר לפניו לא היו, או הוא משתמש בהרגילות הישנה על פי דרכו המקורי המיוחד לו לבדו.  במתכַוֵּן קראתי את בעל-הכשרון בשם עצם ואת הגאון בשם איש.  הכשרון כמדומה לי איננו סגולה המיוחדת רק לבני האדם.  הסגולה הזאת נפגשת גם בקרב החיות.  הכלב-המסולסל, שהוא מסוגל יותר משאר הכלבים ללמוד מלאכות ושליחיות שונות, הרי הוא בעל כשרון;  כן הוא גם חַכְלִילִי-הַגָּרוֹן המצטַין בשירתו בין יתר עוופות המזמרים;  אוּליַ גם זאב-המים הממהר לצוּד צַיִד, תולעת-יוחנא המתנוצצת יותר מהאחרות הרי הם בעלי-כשרון.  הגאוניות היא רק בקרב האנשים, וגם זאת רק בקרב איש אחד.  הגאון סולל דרכים חדשים, אשר לפניו לא הלך בהם איש.  כזאת לא תעשה, עד כמה שההסתכלות האנושית מגעת, אחת החיות.  הגאוניות יכולה להמָּצא רק בקרב כל המין של בעלי החיים. ומהלך ההתפתחות מתָּא-החי עד האדם מוכיח על זה.  רשאים אנחנו לאמר, כי העולם האורגני בכלליותו הוא גאון.  ההתפתחות והגאוניות הן שמות נרדפים, ותורת השתלשלות המינים לא באה אלא ללמד ולהודיע כי רוח הגאונויות שוררת בעולם האורגני.  אין כל ספק כי גם חיות ידועות חפשיות הנה במדה ידועה בדרך התפתחותן והֵנה משתוקקות לנטות מהטפוס הקבוע של המין, כי אותם השנויים שאנו רואים אחרי תקופות ארוכות בבנין גופם ובארחות חייהם של המינים, הלא נתהווּ מתחלה בבעלי-חיים יחידים.  אולם ההתרחקוּת מהטפוס הישן והשאיפה להחדש שבקרב בעלי החיים היחידים הן כל כך מצערות וקלות, עד כי אין אנחנו יכולים לתפוס אותן בחושינו.  לוּ ראינו אחת הדבורים שהיא בונה את תאי-הדבש שבכַורתה לא בעלי שש צלעות, כי אם רבועים או בעלי שמונה צלעות, לוּ ראינו אחת הצפורים שהיא עושה את קִנה על פי תבנית חדשה, או שור אשר יתן את צוארו להורגים ולא יתנו בעֹל, כי אז היינו רואים ומודים שהמה גאונים.  אבל העולם עוד לא ראה כזאת, בעוד אשר בקרב האנשים יראוּ נטיות כאלה מהדרכים והמעשים הנהוּגים והמקובלים מדור דורות.

מזה אנו רואים כי ההבדל בין הגאון ובין בעל הכשרון הוא לא כמותי, כי אם אֵיכוּתי.  לא נעלם מנגד עיני שאם נחקור עמוק עמוק את הדבר, אז נראה ונוָּכח שההבדל הוא אמנם לא בעצם ולא במהוּתם הפנימית, כי אם במספר המדרגות והמעלות שהמה נבדלים זה מזה.  נביא נא רק דוגמה אחת.  להאיש הרוצה להיות פרופיסור לתורת דברי הימים באחד בתי מדרש המדעים הגבוהים, דרושות שלש סגֻלות:  כח-הזכרון, כח-השופט וכח הרצון, הכל במדה ידועה ובשעור לא גדול יותר מדי.  אבל כל הסגלות האלה כשהן מצורפות יחד עושות את בעליהן רק לאיש בינוני מוּצלח, ולכל היותר לבעל כשרון הראוי להתכבד.  אבל אם כל הסגלות האלה הן במדה עצומה מאד ובשעור רב, אז יוכל בעליהן להיות לחכם-מדינה גדול, למנהיג האומה, למושל בבני האדם, והוא נותן אולי מהלך חדש לקורות הדורות ואנחנו צריכים להודות כי גאון הוא.  אמנם כל ההבדל בין האחרון ובין הראשון הוא רק כמוּתי:  להפרופיסור הבינוני נִתנו הסגלות רק במדה ידועה ולחכם-המדינה העליון נתנו אותן הסגלות עצמן במדה מרובה, אבל ההבדל הכמותי הוא פה כל כך גדול, עד כי שני האנשים האלה יֵרָאו כאלו הם נבדלים זה מזה על פי איכותם, עצמותם ומהותם הפנימית ואין כל קרבה ביניהם.  ההבדל שבין המוֹנבלַן ובין גרגיר החֹל הוא רק במדת כמוּתם ולא עצמותם.  ובכל זאת מספיק ההבדל העצום שבמדת גדלם לעשות משניהם, שבעצם הדבר אחר המה, חזיונות שונים ונפרדים זה מזה – הר-ההרים מונבלן וגרגיר חֹל. 

 

__________  

 

ב.

בהפרק "הרבים והמעטים" כבר בקשתי להוכיח, כי לא כל הגופים האורגניים מסוגלים לענות על הרשמים הבאים מן החוץ בפעולה חוזרת מקורית וחדשה, שאיננה בת-ההרגל מדורות קדם, של מערכת העצבים והשרירים, כלומר:  במעשים ובמחשבות מקוריים.  זאת יוכל לעשות רק הגוף האורגני שהוא משוכלל בבנינו שכלול מיוחד וכחות החיים האצורים בו הם עצומים מאד.  הגאון, אשר סגולתו העקרית היא, לפי דעתי, לעַבֵּד בדרך מיוחד לו את הרשמים שהוא מקבל מן החוץ, הוא אפוא בעל גוף אורגני שהגיע למדרגת התפתחות גבוהה מאד.  "שאר הרוח" ו"הנשמה היתרה" אשר הלגאון המה דברים שאינם נקנים על ידי יגיעה ועבודה, שקידה וחנוּך.  הסגלות האלה  הן מתנת הטבע לבחירי יצוריה.  גֶּתֶּה שם בפי אחד מיצורי שירתו את החרוז הזה:  "חדרו נא לתוך חיי האדם המלאים!"  הדברים האלה נשמעים לכאורה כתמימות יתרה, אבל באמת המה יוצאים מלב אדם המכיר את כל גדלוּתו הפנימית.  המשורר דורש מאתנו רק דבר קטן וקל:  לצלול בנבכי ים החיים ולדלות משם את כל האוצרות הטמונים והשפוּנים, - לא יותר.  אבל לזה דרוש להיות גאון.  האדם המצוי וגם בעל הכשרון לא ידע כלל איך יחדור אל החיים המלאים, איך יתחיל, איך יגש אל העבודה הזאת;  ואם ישלח ידו אל מעמקי החיים והשיבה ריקם מבלי אשר יתפוש מאומה.  האדם הבינוני, וגם את בעל הכשרון הנני חושב לסוג זה, איננו רואה כלל את העולם, כי אם את ציוּרו הנשקף מעיני הגאון.  הוא רואה את "חיי האדם המלאים" לא בצורתם הממשית ולא כהויתם,כי אם בצורת צללים הנופלים על הקיר מעֲשָׁשִׁית-הקסמים של הגאון.  ינסה נא האדם המצוי לתפוש את הצללים המפזזים והמנוּמרים האלה ככל אשר יחפוץ, - מאומה לא ישאר בידו.  חזיונות החיים המה כחמר בלתי מעוּבד;  האדם הבינוני לא ידע מה יעשה בו, ורק הגאון יברא ממנו דבר-מה, ואז ידע גם הראשון למצוא בו תועלת.  אם האדם הבינוני רואה את העולם והחיים שאין להם סוף בצורת תמונות ידועות, הוא יען כי הגאון חבר את כל הקוים המפוזרים ברחבי האין-קץ לתבנית אחת ויעשה לה מסגרת.  האדם המצוי מרגיש, חושב ועושה ככל אשר הרגיש, חשב ועשה לפניו הגאון בפעם הראשונה.  האדם הבינוני עובר על מחזות החיים, אשר עוד לא עִבדם הגאון עִבּוּד אורגני, מבלי אשר יראֵם, מבלי אשר ירגישם ומבלי אשר יחשוב כלל על אדותם.

רק על ידי משל מהעולם האורגני הנני יכול להטעים ולהסביר את הדבר הזה.  החמרים, הדרושים לכלכלת בעלי החיים, כלומר:  הפחמן והחנקן, נמצאים על הארץ בכל מקום לרוב, אבל אין החיות יכולות להתפרנס מהם כשהם באותה צורה שהטבע מושיטה להן.  במקום שהאויר רָוֶה מחמצת-פחמנית (Kohlensäure), במקום שהקרקע מכוסה גרגירי מלח  המורכבים מחמצן ומחנקן, שם אין החיות יכולות להתקיים.  רק הצמחים יכולים לעַבֵּד את החמרים האלה, את הפחמן והחנקן, ולהכשירם למזון, ולא כל הצמחים כי אם אלה המחזיקים בקרבם כלורופיל.  הפחמן והחנקן מוכשרים לאכילת החיות רק אחרי אשר עֻבדוּ בגוף הצמחים.  היחס הזה עצמו שורר בין הגאון ובין יתר האנשים ואף בעלי הכשרונות במשמע.  להאדם המצוי קשה לעַכֵּל את חזיונות הטבע, להפכם לבשרו ודמו, ולקלטם במוחו ולעשותם לחלק מידיעתו הפנימית.  הוא רואה אמנם את החזיונות אבל לא יקבל מהם כל תמונה;  הוא אמנם שומע, אבל לא יבין את אשר ישמע ולא יבקש לו פתרונים  אבל הגאון יש לו סגולה מיוחדה לברוא מחזיונות ציורים מעוּבדים, אשר גם האנשים השכיחים יכולים לאצור אותם בידיעתם הברורה. 

הגאוניות היא אפוא פרי ההתפתחות הגבוהה של הגוף האורגני, והכשרון הוא פרי החנוך וההתמדה של ההכנה הטבעית, אשר לרוב בני השבט הבריאים והנורמלים.  ואחרי אשר אני מחליט כי הגאון שונה בבנין גופו משאר בני האדם, הנה יש להקורא המשפט לשאול אותי, איזו רקמה היא המפותחה ביותר בגוף הגאון?  אלו היו הגאוניות והכשרון חזיונות פשוטים, אז אולי לא היה קשה כלל לענות על שאלה זו;  אז היו יכולים לפתור את הדבר הקשה הזה באופן פשוט מאד:  הכשרון הוא פרי זכרון חזק מאד, הגאוניוּת היא פרי רצון כביר מאד;  ובכן בעל הכשרון הוא האיש אשר מרכזי –מוחו הממונים על הזכרון מפותחים מאד, והגאון הוא  האיש אשר מרכזי-מוחו הממונים על הרצון מפותחים מאד.  איזה המה המרכזים האלה ואיה מקומם, לא ידעו עוד כיום בדיוק;  אבל בודאי ימצאו אותם כעבור איזה זמן וכבר נגלו עקבותיהם של איזה מהם.  כן היינו יכולים להשיב על השאלה הזאת, והבאור של חזיונות הרוח המיוחדים היה קל כשחוק ילדים.  אבל אין הדברים פשוטים כל כך, ואין הבאור קל כל כך.  הגאוניות והכשרון המה חזיונות מורכבים מאד;  רק לעתים רחוקות הננו יכולים לבאר אותם על ידי יתרון רוחני אחד שהוא בולט ומצטין ביותר, אם גם על פי רוב הוא הוא המכריע בקרב מוחו של הגאון או בעל הכשרון, כאשר הוכיחו החקירות המדויקות.  ביצירת הגאוניוּת או הכשרון משתתפים כמעט תמיד יתרונות וסגֻלות שונים, אף אם לא במדה אחת.  על ידי אופני ההרכבות והצרופים והקשורים השונים של התלכדות אותן היתרונות והסגלות באיש אחד, תהיינה גם התוצאות שונות, עד כי קשה מאד למצוא את סבתן בחלקי המוח.  היוצא מזה, כי הרוצה לחקור את נפש הגאון או בעל הכשרון ולעמוד על עקר מהותם, עליו לנתח בנתוח דק את כל אותם חזיונות הרוח אשר יֵרָאו בעינינו כשלמים ומאוחדים לחלקיהם היסודיים ולמצוא את מקורם בגוף. 

 

__________  

 

ג.

כל איש משכיל יודע כיום, כי מערכת-עצבינו המרכזית, כלומר:  המוח הגדול והקטן, המוח המאוּרך וחוט השדרה, עצבי ההרגשה והתנועה, איננה אורגן מאוּחד בעל תפקידים פשוטים כמו הלב או הכליות, כי אם חבור של אורגנים רבים, אשר אף כי קרובים המה על פי בנינם, אך תפקידים שונים לכל אחד מהם.  מעין היחוסים האלה הננו מוצאים גם בקרב מערכת כלי העכול.  כל הקֶּרב והמֵּעַיִם מבית-הבליעה עד פי הטבעת עם כל השַּׁיך לזה הוא כלי אחד, אשר  כל חלקיו עובדים לתכלית אחת: להכשיר את כל חמרי המזון המובאים לתוך חללו, על ידי שנויים מיכניים וכימיים, להחזקת הגוף, להתחדשותו ולקיומו.  אבל מה שונים המה החלקים הפרטיים של הכלי המורכב הזה!  אין כל דמיון וקרבה בין שקדי-הרוק שבפה (מונדשפייכעלדריזען) ובין שקדי הקבה הגדולים (Pancreas) או הכבד;  בנין הקֵּבה הוא שונה מהמעי-הדק;  שקדי הריר שבכותלי הקבה העוזרים לעכוּל המזון שונים המה בכל מבני המעים המדיחים את הפסולת מן הגוף, הללו מוציאים מיץ המהפך את העמילן (שטאֶרקעמעהל) לסוכר, ואלה מוציאים מיץ המתיך וּממסה את החלבון.  רקמה זאת עוסקת במסע חמרי המזון, רקמה אחרת חוסמת את הדרך לפניהם ומכרחת אותם להעצר מעט, ועוד רקמה אחרת עוסקת במציצה.  כן ממלאה מערכת-העצבים המרכזית את תפקידה לקשור את ה"אנכי" עם "לא-האנכי", או, בשפה פחות פלוסופית, את הסרסורת בין העולם החיצוני ובין האיש, היא המהפכת את הרשמים הבאים מחוץ לידיעה פנימית והיא העוזרת להידיעה וההכרה לפעול ולענות על רשמי העולם החיצוני;  אבל כל העבודה הזאת מתחלקת לפעולות פרטיות רבות ושונות זו מזו, שכל אחת מהן יוצאת מחלק מיוחד שבמוח או שבחוט-השדרה.  הנני חפץ להסביר דברַי אלה רק על ידי דוגמה אחת.  נקח נא, למשל, את הראות.  מי שלא עסק במדעים חושב, כי דבר קל ופשוט  הוא עד מאד לקחת עתון ולקרוא את הכתוב בו.  אם יאמרו לו כי העִוֵּר בשתי עיניו לא יוכל לקרוא בספר, - זאת, אמנם, יבין תכף.  אבל איך יתפלא וישתומם, אם יאמרו לו, כי עינים פקוחות לבד אינן מספיקות למלאכת הקריאה, כי לזה דרושה עוד עזרתם של אורגַנים רבים ושונים, שמקומם במוח האדם, ואם רק אחד מהם לא יעבוד כראוי אז אי-אפשר לקרוא.  תפוח-העין בנוי כמו "חדר-אפל", אשר על כותלו הפנימי ממול עדשת-הזכוכית נופל ציור מקוטן ובהיר מהעולם החיצוני.  הכותל הפנימי הזה הוא עור-הרשת שבעין המקובץ מהחויטים הדקים הנפצלים של עצב-הראות, המוליך את הציור הנופל לתוך העין אל המוח.  הרושם יורגש, כפי שיש לשער, באחד מחלקי המוח אשר מאחורי המקום הנקרא בשם:  הקופסה-הפנימית (Capsula interna).  באורו ופתרונו של הרושם, הבא על ידי העין, יוצא ממרכז אחד, אשר על פי חקירותיהם של קוּסְמוילס, ויסטפלס ואחרים יש לשער, וההשערה לא רחוקה היא מהאמת, מקומו בצדו השמאלי של המוח מתחת.  העין מְצַיֶרֶת אפוא את העולם החיצוני, עצב- הראות מוליך את הציור אל הקופסה הפנימית;  הקופסה הפנימית הופכת את הציור להרגשה חושית, וזאת האחרונה נמסרת אל הקליפה האמוצה של המוח ושם היא מקבלת צורה ברורה של הידיעה הפנימית.  אם העין איננה מסוגלה לעבודתה, אז הקשר שבין ה"אנכי" ובין "לא-האנכי" על ידי חוש הראות יגרע לגמר.  אם נפגם עצב-הראות, אז אמנם מצטיֵּר העולם החיצוני במקום הראוי, על עור הרשת, אבל אין הציור מגיע אל המקום שרק שם יורגש. אם נלקו אחוריה של הקופסה הפנימית אז אמנם מגיע הציור אל המוח, אבל אין שם מי אשר יקבל את הציור.  אין הציור הנכנס אל המוח מורגש שם.  ואם קרום המוח נפגם בצדו השמאלי מתחת, אז אמנם הציור מורגש, אבל איננו מובן ומבואר.  העינים רואות, אבל האיש לא ידע מה הוא רואה.  כן היא כל פעולה רצונית, כל רגש, כל ציור-דמיוני אשר יֵרָאו כפשוטים ומאוחדים, ובאמת מורכבים המה עד מאד.  ביצירתם משותפים אורגנים שונים של מערכת-העצבים המרכזית. 

האורגנים הפרטיים האלה של המוח ושל חוט השדרה יקראו בשם מרכזים ויחלקו לעליונים ותחתונים.  מקומם על סולם החשיבות הוא לפי ערך תפקידם שהמה ממונים עליו.  אולם את ערך תפקידם חשבו לא לפי חשיבותו להחזקת החיים, כי אם לפי מדת השתתפותו ביצירת עצמיותו המיוחדה של האיש.  יש סגלות נפשויות שהן רק קנינו של האםדם, למשל, המחשבה המופשטה או השפה;  ויש בסגלות שהן משותפות לו ולהחיות, למשל, כח-הזכרון והרצון.  ויש עוד סגלות אחרות שהן משותפות להאדם ולכל בעלי החיים, למשל, הכלכלה והפריה-ורביה[1].

חשיבותו של התפקיד, וממילא גם המרכז הממונה עליו, הוא בערך-המהוּפך להרחבתו בעולם האורגני ולנחיצותו  לקִיוּם החיים.  בלי פעלות-הכלכלה הגסות והדקות, כלומר:  בלי עבודת העכול, הנשימה ומרוץ-הדם אין הגוף יכול להתקיים אפילו כהרף עין;  ובכל זאת המרכזים הממונים על עכול המזון והמרכזים, אשר מקומם בהמוח המאורך, הממונים על עבודת שרירי-החזה והלב יֵחשבו להיותר שפלים.  תנועות הידים והרגלים, כלומר:  הסדור הנכון של התנועות האלה, אשר בלעדו אי-אפשר ללכת או לתפוש דבר-מה ביד, גם הן חשובות מאד להאדם, אבל הוא יכול להתקיים ולחיות גם בלעדן, ובכל זאת נחשבים המרכזים הממונים על תנועות השרירים ועל צרופן הנכון ליותר גבוהים.  הזכרון, כח-השופט וכח הדמיון אינם דברים הכרחיים לקיומו של גוף האדם, כי אם מותרות נעימים, והאדם יוכל לחיות בתענוגים ימים ושנים גם בלי "סרח העודף" הזה, ובכל זאת המרכזים הממונים על הכחות האלה, אשר מקומם בקרום המוח האמוץ, נחשבים להיותר גבוהים. 

סדר המעלות הזה איננו מקריי, כי אם מיוּסד היטב.  כל אשר התפקיד הוא יותר כללי ויותר הכרחי לקיום הגוף, כן הכלי המיועד לזה הוא יותר פשוט ויותר גס;  ובאותה מדה אשר התפקיד הוא יותר מקורי ויותר מפורט, במדה ההיא עצמה הנה גם הכלי, אשר בו יֵעשה, הוא יותר מורכב ויותר דק ועל כן יותר מעונג.  הַמַּחֲרִשָׁה הוא כלי יותר הכרחי ויותר כללי משעון-הכיס, וזה האחרון הוא יותר הכרחי ויותר מנפרץ בקרב האנשים מכלי-מדידה מדיוּקת.  המחרשה היא על כן יותר פשוטה ויותר גסה משעון-הכיס וזה האחרון הוא יותר פשוט וגס מכלי-מדידה מדויק.  לא נקל הוא לשבור את המחרשה אבל השעון אם ישליכוהו הנה והנה ינופץ לרסיסים ולכן הוא דורש זהירוּת ידועה מידי המשתמש בו;  וכלי המדידה המדויק יקולקל גם מנגיעה קלה שבקלות.  כלכלת הגוּף היא עבודה גסה.  היא היתה יכולה להֵעשות גם בלי אברים מיוּחדים לזה, כאשר יוכלו לעשות חריץ באדמה בלי מחרשת, כי אם בעזרת המקל, האבן וגם בידים ערומות, אם גם עבודה כזו היא קשה ביותר.  הדיוקנה-הקדמאה (פראָטאָפלאַזמאַ) גם בצורת גוּש פשוט שבפשוטים יש ביכלתו לפרנס את עצמו, במובן היותר  רחב של המלה הזאת, על ידי שהוא קולט וסופג לתוכו חמרים מוּצקים, נוזלים ואויריים, ובכן הוא מוכשר לעבודת העכוּל והנשימה גם אם אין לו סימן האברים הדרושים לזה.  ואם האדם דורש לעבודה זו כלים מורכבים מאד, כמו מערכות כלי מרוץ-הדם, כלי העכוּל והנשימה, הוא יען כי תפקידי גופנו וצרכיו המה יותר מרכבים והוא מוכרח אפוא לחלק את עבודתו לאברים שונים.  אין העת מספקת למזכיר-הממשלה לעשות עבודתו המדינית, לבשל את ארוחתו, לנקות ולטלות את בגדיו.  המלאכות האחרונות יעשו המשרתים שעתותיהם בידיהם.  גם פרנסת גופנו, אף כי הוא מורכב והתחלקות עבודתו עולה למדרגה גבוהה, היא מלאכה שפלה ופשוטה ומרכזי המוח הממונים  עליה המה כל כך גסים, עד כי אין המחלות שולטות בהן באותה מדה שהן שולטות ביתר מרכזי המוח ובאמת ימותו לאחרונה.  גם מרכזי התנועה המה שפלים במדה ידועה ועל כן גם הם אינם עלולים כל כך לכל מחלה ופגע.  הגוף דורש מהמרכזים האלה, שמקומם בחוט-השדרה, רק מלאכה קלה ומועטה.  כאשר יוָּדע להם על ידי עצבי-ההרגשה, כי איזה כח זר פועל על חלק ידוע מהגוף, אם נגיעה קלה היא או כאב עצום, אז מוטל עליהם להביא מערכי שרירירם ידועים לידי התכַּוצוּת או למנוע אותם מזה ולעורר על ידי זה תנועה מכֻוֶּנת לתכליתה המגנת על הגוף מפני הכח הזר.  תנועה כזו באה מאליה, בלי פקודה וגם שלא מדעתנו.  תנועה כזאת עושה גם הצפרדע כרוּתת-המוח.  מרכזי –התנועה המה הדיוטים, אם לא נאמר שוטים.  המה בעצמם אין ביכלתם להכיר ולהבדיל את סבות ההרגשות המוּבאות להם.  אם אין כל סכנה נשקפה להגוף מהכוח הזה, אז יצוה עליהם מרכז-גבוה לנוּח.  ולהפך, אם על הגוף לרוּץ או לדלג למען הנצל מפגע רע, גם אז יבוא המרכז הגבוה ויצוֶה עליהם להניע את מערכי-השרירים הדרושים להתכַּוֵץ בשעת הריצה והדלוּג.  ולסוף מרכזי המוח המחוללים את הרצון והידיעה הפנימית ואת כל תוכנה, המה היותר גבוהים, יען כי עבודתם היא מורכבת ומרובת הפנים ורק אנושית, והיא דורשת עזרתם של יסודות רבים ודקים מאד, עד כי הפעולות היותר חלשות וקלות יכולות לקלקל את הכלי דק-ההרגשה הזה ולהשביתו מעבודתו, או, להפך, לעוררו לעבודה.  וכל מה שמעלתו של המרכז היא יותר גבוהה, כן תִּמָּשך יותר התפתחותו, כן יאחר זמן בשולו וכן יקדים להתמעך ולההרס.  מזה אנו רואים כי סדר- המעלות של מרכזי- המוח הוא קבוע ביד הטבע עצמה.

 

__________  

 

ד.

תורת-החיים (Biologie) הדרוינית החדשה רואה את גוף האדם ככנסיה, כמדינה שלמה של בעלי-חיים פשוטים, אשר לכל אחד מהם עבודה מיוחדה.  כל תא (Zelle) חי הוא ראשית לכל גוף בפני עצמו עם כל התפקידים הדרושים לקיומו;  התא יכול אפוא להתפרנס, לפרות ולרבות, על ידי התחלקותו, וגם להתנועע על ידי התכוצות הפרוטופלסמה שלו.  אבל בהתאחדם למילליונים אין מספר לברוא גוף חיה או אדם המה מחלקים ביניהם את העבודות האלה.  כל אחד מהם ממלא רק תפקיד אחד מיוחד לו ושוכח את יתר תפקידיו הראשונים, ולולא יתר התאים העושים בעדו את הצרכים הדרושים לקיומו היה נכחד ונשמד מהרה.  כדורי-הדם האדומים והקטנים, למשל, יכולים לבלוע את החמצן ולמסור אותו לכל רקמות הגוף, אבל אינם מסוגלים עוד לתנועה, לפריה ורביה.  חוטי-השרירים יכולים להתנועע בעצמם ולהניע גם את יתר אברי הגוף, אבל אינם יכולים למשוך אל קרבם מן החוץ חמרי-מזון בלתי מעובדים וכן אינם מוכשרים לפריה ורביה. 

ואף כי בעצם וראשונה כל התאים, אשר מהם יורכב גופנו, או, כדמיון האמור, כל יושבי המדינה, שוים המה איש לאחיו וחקה אחת ומשפט אחד להם, בכל זאת הננו מוצאים בהם כיום את סדר היחוס וסולם המעלות.  הגוף הוא חברה מקובצת של דלים, אזרחים ופקידים שליטים.  הגוף כולל בקרבו את כל המדרגות השונות של התפתחות בעלי החיים.  גופיפי-הדם (בלוּטקאֶרפעכען) וְתָאֵי-הַלֵּחַ (Lymphzellen) לא יעלו במדרגת התפתחותם על חיות-המתג (Bakterien ) אשר ילחמו בם לעתים קרובות, ולפעמים יפלו גם שדוד לפניהם אף כי על הרוב המה, כדורי-הדם, החזקים.  חוט השדרה של האדם איננו גבוה במעלתו משל הצפרדע;  מרכז–ההרגשה של האדם התרבותי איננו גבוה במעלתו משל בן השבט היותר שפל.  רק המרכזים היותר חשוּבים, מרכזי המחשבה וכח-השופט ירימו את הגוף על כל יתר בעלי-החיים ועושים אותו לא רק לעצם-חי סתם, לא רק לאחד מבעלי-החוליות (Wirbeltierre), לא רק לאדם סתם, כי אם לאיש יודע בעל תכונה מיוחדה שהוא מצוין בין חבריו ועולה על כלם אם המרכזים האלה מפותחים בו ביותר.

אם נתבונן אל המחזות העוברים בקרב גוף האדם, אז יֵראה לפנינו חזיון נפלא:  מלחמה תמידית בין החלקים והיסודות, ורשאים אנחנ ולקרוא את המלחמה הזאת בשם מלחמת ממשלת-העם לנגד ממשלת-האצילים.  מהמרכזים השפלים אינם נוחים כל כך לקבל עליהם את מרותם של הגבוהים ולסור למשמעתם, והמרכזים הגבוהים מתאמצים לשוא להסיר מעליהם את העול האכזרי של השפלים מהם.  מרכזי-המוח אינם יכולים להשבית את מלאכת מרכזי-הכלכלה, או, לכל הפחות, לעכבה או למהרה. תפקידי שקדי-הלֵּח וגופיפי-הדם אינם תלויים כלל בידיעתנו וברצוננו, ואינם מושפעים מהם כל עקר.  רק בדרך לא-ישר יכולים מרכזי-המוח להוכיח כי הם התקיפים.  הם יכולים לעצור את הבאת המזון אל הקבה והאויר אל הריאה ולעכב על ידי זה את עבודת שקדי-העכול וכדורי-הדם הקטנים.  ולהפך, עבודת מרכזי-המוח הגבוהים תלויה במדרגה ידועה בעבודת המרכזים השפלים.  כי הראשונים עושים את תפקידם וחובתם באופן היותר טוב, רק אם אלה האחרונים עובדים את עבודתם בלי כל מעצור, באופן מסודר וטוב.

הנטיות העממיות שוררות לא רק בקרב המפלגות התחתונות של הכנסיה אשר בגוף, כי אם כל הממשלה טבועה בחותם הדימוקטי.  אין לנו אף מרכז אחד אשר ימשול ממשלה בלתי  מוגבלת על כל מרכזי הגוף.  ישנם מרכזים רבים שערכם במדינת הגוף שוה ומעלתם אחת.  ומהם, לכל הפחות, שלשה מרכזים שהמה המושלים על יתר אברי הגוף.  המרכזים האלה הם של הידיעה הפנימית, של הזכרון ושל הרצון.  (בעצמו של דבר רק השערתי היא, כי יש מרכזים הממונים על כל הפעולות הנפשיות האלה;  אולם השערתי זאת לא הובררה עוד ולא נתאמתה על ידי הנסיונות והבחינות, ויוכל היות כי על ידי חקירה יותר עמוקה נבוא לידי ההכרה, כי הידיעה הפנימית, הזכרון והרצון המה לא חזיונות פשוטים, כי אם תפקידים מורכבים מיסודות שונים).  שלשה המרכזים האלה פועלים ומשפיעים זה על זה, אבל אינם תלויים זה בזה וכל אחד מהם עומד ברשות עצמו.  ולמען תהי פעולתם מועילה לגוף, צריכים המה להתאים את פעולתם  ולעבוד שכם אחד.  אך ההתאמה הזאת תחסר במקרי מחלות-המוח וגם אם למראית עין הרוח בריאה ושלֵמה.  לפעמים יאבד הזכרון, אבל הידיעה הפנימית קַיֶמֶת ונשמרת.  כן יאבד, במקרים ידועים, הרצון בעוד אש הידיעה לא חדלה ולא פסקה את עבודתה.  ולפעמים הזכרון והרצון קַיָמים ונשמרים והידיעה הפנימית נעדרת. את החזיון האחרון הננו רואים בקרב הסהרוּרים ובמקרים ידועים של ההשפעה (היפנאטיזמוּס).  וגם בשעה שכל שלשה המרכזים האלה עובדים כראוי וכתקונם דרכיהם נפרדים ונבדלים.  הדרכים האלה יכולים אמנם להיות מקבילים איש לרעהו, - יכולים, אבל לא בכל עת יהיה כדבר הזה.  יודעים אנחנו כי כח הזכרון איננו תלוי ברצון והוא עומד ברשותו המיוחד.  הזכרון מעביר לפני ידיעתנו ציורים שונים ומעורר בקרבנו תמונות שונות, אשר לא בקשנום ולא חפצנו בהם.  ולהפך, לפעמים הננו מיַגעים את מוחנו להעביר לפני עיני רוחנו ציורים ידועים השמורים באוצר זכרוננו, וזה האחרון מונע אותם מאתנו וכובש אותם במצפוניו כמו להכעיסנו. כן גם הרצון עומד ברשותו ואיננו תלוי בידיעתנו וכל תוכנה.  הננו משתמשים בכל כחות שכלנו ומחשבתנו להוכיח לעצמנו כי איזו פעולה ידועה דרושה לנו ואנחנו צריכים, אנחנו חיָבים לעשותה ורק לטובתנו היא, ובכל זאת אין אנחנו עושים כלל את הפעולה הזאת.  אנחנו יודעים ומכירים היטב את נחיצות הפעולה, אך הרצון לא יזוז ממקומו ולא יתעורר לדבר זה, ולהפך, הננו מַראים ומסבירים לנפשנו בראיות נצחות ובמופתים חזקים שאין להכריעם, כי עלינו להֵעצר מעשות איזו פעולה ידועה.  והרצון שומע ומאזין את כל טענותיו של השכל ובכל זאת הוא עושה את הדבר, אשר ידיעתנו הפנימית מתנגדת ומתקוממת לו.  המרכזים הגבוהים שבמוח האדם עומדים אפוא כל אחד ברשות עצמו, לפעמים יתחברו זה עם זה והשלום שורר ביניהם, ולפעמים המה מתנגשים איש באחיו ודוחפים זה את זה בשנאה.  כל אחד מהם מתאמץ בכל ימי החיים שדוקא ידו הוא תהיה על העליונה בממשלת הגוף, והאחרים יסורו למשמעתו.  

 

__________  

 

ה.

כבר ראינו בהפרק "הרבים והמועטים", כי המרכזים הגבוהים רק כשהמה מפותחים במדרגה גבוהה ומצוינים בשפעת כחות החיים, - רק אז המה מוכשרים לצרופי רעיונות חדשים, כלומר:  לענות על הרשמים הבאים מן החוץ במחשבות ומעשים שלא הורגלו בהם ושלא היתה לפניהם כל דוגמה.  אולם אם המרכזים האלה לא התפתחו במדרגה גבוהה אז יעבדו באופן המסור ומקובל מדור דורים.  כל פעולה אשר יעשוּה ויחזרו ויעשוה פעמים רבות לתהיה לקשורה ואחוזה באברי הגוף;  כלומר: היחס אשר צריך להיות בין תאי-העצבים למען יוכלו להוליד את הפעולה הזאת, - היחס הזה יהיה לקבוע ומוּקשה והפעולה הולכת ונעשית כמו מאליה.

למרות התנגדותו הנמרצה של הרברט ספנסר לכל המשלים  והתמונות הבאים לבאר את חזיונות הנפש, הנני מוצא כי אין טוב מהם להסברת הענין הקשה הזה, למען יהיה מובן היטב גם להאנשים שאין החכמה אומנתם.  ובכן לא אתמהמה להביא משל פשוט, למען יבואר היטב להקורא מה היא פעולה אורגַנית ומה היא פעולה לא-אורגנית.  ההבדל בין פעולה אורגנית לבלתי אורגנית הוא כאותו ההבדל שבין מנגינת תיבת-עוגבים (Musikdose) למנגינת מנגן-אמן.  ליבת-העוגבים מנגנת את השיר אשר קבעוהו ויערכוהו בגליליה, אופניה ויתדותיה כחֹק, אבל אין היא יכולה לנגן, כמובן, שיר אחר.  לא כן המנגן-האמן.  הוא ינגן כל שיר על פי תוי-הזמרה אשר ישימו לפניו, ואם בעל כשרונות מצוינים הוא אז יברא שירים חדשים שלא שערוּם ולא שררום ראשונים.  מרכזי-המוח של בני ההמון הבינוני המה ככלי-שיר בנויים ועשוּיים בידי בעל מלאכה;  המה מנגנים רק את אותם השירים החקוקים  וחרוּתים בהם.  מי היה המכונן אשר ערך את כליהם למנגינות ידועות?  האבות נִגנו במשך של דורות רבים שירים ידועים תמיד באופן אחד, עד כי המנגינות הישנות והעתיקות האלה נחרתו סוף סוף במוחות של הבנים והמה מנגנים עתה מאליהם בלי מחשבה וכונה את כל אותן המנגינות המסוריות.  אולם מרכזי-המוח של האנשים המצוינים המה כמנגנים-אמנים;  המה יכולים לנגן נגונים חדשים שלא שמעה לפניהם אזן;  רשימת-מנגינותיהם בלתי מוגבלה ומסוּיָמָה, כי אם היא מתחלפת ומשתרעת לבלי קץ.  עתה נשאל את השאלה האחרונה:  מדוע תהיינה הפעולות החוזרות ונשנות פעמים רבות לקשורות ואחוזות באברי הגוף?  תשובתי  יכולה להיות רק השערה, אבל היא מתאמתת אל כל אשר אנחנו יודעים על אדות חקי הטבע.  החזיון הזה יבואר על ידי החֹק הכללי, כי הטבע מקמצת ככל האפשר בהוצאות כחותיה להשגת  התכליות.  מחשבות חדשות דורשות מהרצון או הידיעה הפנימית הוצאה מרובה של כחות-העצבים (Nerwenkraft).  כל חלקי העבודה הזאת דורשים פקודה והשגחה יתרה מאת המרכזים היותר גבוהים.  אבל מחשבות ישָׁנות, מסורות, מורגלות ועתיקות, מעשים שכבר נעשו פעמים רבות ותכופות אינם דורשים את ההוצאה מרוּבה הזאת.  דַּיָה הערה קלה הבאה מרשמי-החושים, או פקודה הבא מהרצון או הידיעה הפנימית, להניע את כל גלגלי מכונת המחשבה, וכל המלאכה נעשית מראשיתה ועד סופה כמו מאליה, בלי השגחתם ובלי פקודתם של המרכזים הגבוהים.  נטיתה של הטבע אל קמוּץ וחסכון העבודה והכחות על ידי שהיא מהפכת את הפעולה החפשית מעט מעט לפעולה גלמית, - הנטיה הזאת היא כל כך חזקה עד כי היא נגלית לא לבד בכל המין, כי אם תשאוף להגלות גם בכל איש ואיש, בכל יצור ויצור.  ולמען תהפך איזו פעולה של מרכזי-המוח לאורגנית, האחוזה וקשורה בהם, לא דרוש זמן של דורות רבים;  הדבר הזה יֵעשה בזמן קצר, שהוא פחות משנות חיי האדם.  גם הגוף האורגני היותר עשיר בכחות החיים ואשר הגיע בהתפתחותו להמדרגה היותר גבוהה משועבד לנטית-הטבע הזאת:  מקוריוּתו מתפכת לאט לאט ומעט מעט לגלמיוּת, פעולתו החפשית – לאורגנית,ואם לעוּמת שאר הגופים יהיה תמיד מקורי ומיוּחד במינו, הנה בנוגע אל עצמו תחדל מקוריוּתו.  גם הוא יהיה מעט מעט, כביכול, לתבת-עוּגבים, אשר תנגן ותשוב ותנגן את מנגינותיה היא.  המנגינות אמנם שלה הן, ולא מן המוכן ומשל אחרים לקחה אותן, אבל אותן המנגינות שהיו בראשיתן חדשות ומקוריות, כאשר תשובינה להשָּׁמע פעם בפעם תהיינה חדשות ומקוריות, כאשר תשובינה להשמע פעם בפעם תהיינה לעתיקות.  ובזה יבואר כי הגאון היותר נפלא במינו ישועבד סוף סוף למנהגיו ודרכיו במקצוע יצירתו, מבלי אשר ימציא לאחרונה חדשים ומקוריים.  לא שגה הרבה אותו הסנדלר, אשר בראותו תמונה יפה ומצוינה הגיד, כי אמנם הרגל רב דרוּש להציָר למען עשות ציוּר כזה.

התפקידים הגלמיים של מרכזי-המוח הגבוהים יבואו לידיעתנו הפנימית לא בתור מחשבות, כי אם בתור רגשות ותנועות נפשיות בלתי ברורות.  רק אותן הפעולות, אשר מראשיתן ועד סופן הן עוברות בידיעתנו, כלומר, תחילתן הוא אחד מרשמי-החושים, אשר הפך להרגשה, ההרגשה יודעת את סבתה ומקורה והיא נכנסת אל הזכרון ומביאה לידי משפט השכל (Urteil), אשר יִמָּסר להרצון להוציאו לפעולה, - רק פעלות כאלה ירגיש ה"אנכי" החושב בתור רעיונות בהירים ומתארים היטב.  ולהפך, אותן הפעלות העוברות בלי השתתפותה הישרה של ידיעתנו והן באות מאחד המרכזים שבמוחנו, אשר בהתעוררו הוא חוזר באופן מכוני על מחזור של תנועות אשר היו לאורגניות, כאשר תחזור תיבת-העוגבים על מנגינותיה, - אותן הפעלות מורגשות בתור התנועות נפשיות כהות ומטושטשות.  אל הההבדל הזה צריכים אנחנו לשים לב בחקירותינו הבאות.  אין אנחנו צריכים לשכוח, כי זאת את אשר אנחנו קוראים בשם ידיעה פנימית איננה מתפשטת בכל הגוף;  לא כל הגוף הוא היודע את עצמו בידיעה ברורה, כי אם אחד מאבריו, אחד ממרכזי המוח.  כל אחד המרכזים הוא בעל ידיעתה המיוחדה לו לבדו, והמרכז היותר גבוה שבמוחנו, אותו המרכז שהוא יסודו של ה"אנכי" החושב שלנו ואישיותנו הרוחנית, מקבל מהן ידיעה מטשטשה מאד, או אינו מקבל מהן כל ידיעה.  אין ה"אנכי" שלנו, כלומר:  מרכז המוח היותר גבוה, יודע מאומה, או רק מעט מאד וגם זאת ידיעה בלתי ברורה, מכל הנעשה במרכזי חוט-השדרה ובמערכת-העצבים הסמפטית.  ובכל זאת אין כל ספק, כי גם המרכזים האלה יש להם ידיעה פנימית, אם גם ידיעתם היא מוגבלה, צרה וממדרגה פחותה, ועל כל פנים יודעים המה באיזו פעלות ובאיזו פקודות להרקמות המשועבדות להם יבחרו, לענות על ההתעוררות הבאה אליהם מן החוץ.  עלינו לצַיֵּר בנפשנו את הידיעה (בעוואוסטזיין) בתור עין פנימית, המבטת דרך מַשְׁקֵפָה מיוחדה על המרכזים ופעולתם.  שדה-הראיה של המיקרוסקוף הזה הוא בערך לא-גדול;  את המונח מעבר לגבול הזה לא תראה, כמובן, העין משגחת;  היא איננה רואה לא את ראשיתם ולא את אחריתם של הציורים הארוכים משדה-ראיתה הצר והמוגבל.  ידיעתנו הפנימית מרגשת אמנם את התוצאות האחרונות של פעלות המרכזים האחרים, אבל לא את ראשיתן ולא את התפתחותן.  אם הזכרון מעביר את אחד הציורים דרך שדה-הראיה של ידיעתנו הפנימית אז תראהו;  אבל אין היא רואה מֵאַיִן ואיך בא הציוּר הזה ולאָן הוא מתחמק ואיך יתמסמס.  וכיוצא בזה אנו רואים במה שנוגע לחזיונות הרצון.  הידיעה רואה את תוצאות הפעולה של מרכז הרצון, כלומר:  את אחת התנועות המורכבות של השרירים, או שורה של תנועות תכופות המכֻוָנוֹת לתכלית ידועה;  אבל באין הידיעה הפנימית רואה ומרגשת איך יִתְהַוֶה הכֹּח הזורם דרך מסלוּלי-העצבים והמעורר את השרירים להתכַּוֵץ.  הידיעה מרגשת את פעולת עצמה ואת פעולת המרכזים האחרים, במדה שהיא נגלית בשדה-ראיתה הצר, באופנים שונים.  את פעולתה עצמה שהיא מתחלת וּמְסַיֶמֶת והיא, הידיעה הפנימית, בעצמה מכנת את כל חלקי העבודה, - פעולתה זאת משבעת אותה רצון, כי תוצאותיה הם רעיונות בהירים.  להפך, פעולות יתר המרכזים שאין הידיעה מרגשת אותן במלואן ובשלמותן ואין היא יכולה להשפיע עליהן השפעה ישרה, - את ראשיתן, התפתחותן וסופן של הפעולות האלה אין ידיעתנו רואה ואת חלקיהן לא תבדיל הבדלה ברורה, - פעולות כאלה מעוררות בידיעתנו הפנימית רגש של אי-רצון ושל תְּאוּנָה (Spannung).  כמעט הייתי אומר רגש של התאמצוּת-העין, אותו הרגש שמרגשת עין האדם בחפצו לראות בדיוק רב את אחד הדברים הרחוקים, הקטנים מאד או המוּארים באור מועט וחלש ואינו יכול לראותו.  הרגש הזה יש בו מעין הכרת גבולנו, הכרת החלישות והמגרעות שבטבע ידיעתנו הפנימית;  הרגש הזה יש בו מעין סקרנוּת (Neugierde) ונדודים ותשוקה אל הרחבת הדעת.  ההרגשה הזאת היא היא הנקראת בשפת-החכמים בשם: אֶמוציון (Emotion  ׂ) המגעת אל ידיעתנו רק בתור רגש-כֵּהה, בתור געגועים, בתור התעוררות פנימית בלתי ברורה וחפץ בלתי מתֹאר כל צרכו.  רק האנשים העשירים בכחות-החיים, המשוכללים יותר בבנין גופם, מסוגלים לעבודת המחשבה הברורה והמדויקה, לאותה העבודה של מרכז-הידיעה היותר גבוהה.  בני ההמון, אשר מרכזי-מוחם עובדים עבודה גלמית, וצרופי-מחשבותיהם הם אפוא חלק מגופם וקשורים ואחוזים באבריו, - אין להם אלא רגשות-כהים.  הרוב היותר גדול של האנשים אין להם בידיעתם הפנימית כל ימי חייהם אף מחשבה ברורה אחת, שהיא מוּארה היטב מכל צד.  ידיעתם הפנימית אין לה עסק בכל ימי חייה אלא עם ציורים ערפליים ומטושטשים.  האנשים האלה לא ידעו להגות כמו את כל העובר ברוחם, את כל אשר ירחש מוחם בשעה ידועה, ואם ינסו לעשות כזאת רק הבל וריק ידברו וכל מבטאיהם הוא באסימון, כמטבע עתיקה שנמחק  צורתה.  המה חיים חיי הרגש-הכהה.  הוא אפוא נמסר בירושה, והמחשבה הבהירה נקנית ביגיעת המרכזים היותר גבוהים של המוח.  הרגש הוא סגולת המין, והמחשבה הבהירה היא פרי רוחו של היחיד. 

 

__________  

 

ו.

הרגש-הכהה, למרות היותו מטושטש, למרות הרגיזו את הידיעה הפנימית, הוא יותר נעים להאדם.  ושלשה טעמים יש בדבר הזה.  ראשית, הרגש הוא יותר קל, כלומר:  הוא איננו דורש בזבוז רב של כח-העצבים, יען כי העבודה הגלמית של מרכזי המוח היא יותר פשוטה ונוחה מהעבודה החפשית והנעשית בדיעתנו הפנימית, וְהַנּוֹחִיּוּת (Bequemlichkeit) היא תמיד נעימה;  לא כן היגיעה והתאוּנה:  האחרונות מולידות תמיד רגש של צער.  שנית, דוקא אי-יכלתה של הידיעה הפנימית לחדור בסקירה בהירה אל פנימיות העבודה הגלמית של יתר מרכזי-המוח, כלומר:  אל הִתהווּתו וצמיחתו של הרגש-הכהה, - דוקא אי-יכלת זו כוללת בקרבה מלבד יסוד ההתרגזות והאי-רצון גם יסוד הגרוי-הנעים וההתעוררות החיה.  הידיעה הפנימית שואפת לפתור את החידה הסתומה לפניה, לדעת את אשר לא תדע, למלאות ולהשלים את הפגימות בהעצם שהיא רואה בראיה בלתי מוקפת ובתלתי ברורה.  פעולת הידיעה הזאת היא היא הדמיון (Phantasie), המתעורר לעבודתו על ידי הרגש-הכהה, או כאשר יִקָּרא בשפת-החכמים בשם אמוציון;  והדמיון כידוע מן המנסיון, הוא עבודתה הנעימה של הידיעה הפנימית.  שלישית – את ההוכחה הזאת הננו מוצאים גם אצל דַּרְוִין -, התפקידים והפעולות של הגוף היותר חשובים הם המה גם היותר מוּרגלים והיותר מצויים ומלוּמדים בו, לכן, על פי רוב, אותם התפקידים שהיו מעט מעט לגלמיים, הנעשים כמו מאליהם, הם המה גם היותר חשובים לקיום המין ולקיום היחיד.  ואחרי אשר התפקידים האלה מגיעים אל ידיעתנו הפנימית רק בתור רגשות-כֵּהים, לכן ירגישם הגוף ביתר עז וביתר עמק.  לא כן המחשבה הבהירה.  היא איננה יכולה להיות נעימה לההרגשה, יען כי קשה ובלתי נוחה היא להגוף הבינוני, שנית, - היא איננה מעוררת את הדמיון ולהטיו העליזים, ושלישית – יען כי האדם לא יבין מסקירה הראשונה את חשיבתוה, אחרי אשר התקַים שנים רבות גם בלעדה.  את חשיבותה ורב ערכה של המחשבה הבהירה, של כח-השופט, יבין האיש רק אחרי אשר נוכח בתועלתם ובנחיצותם לקיומו.  ואם יוָּכח האדם מן הנסיון כי המחשבה הבהירה מועילה היא באמת והוא חוזר אליה כפעם בפעם, אז תשוב ותהיה מהרה גם היא לפעולה אורגנית וממחשבה בהירה תהפך לרגש-כהה, לאימוציון. ועל ידי השערה זו יבוארו חזיונות סתומים רבים.  הרומנתיקה הנותנת את היתרון להישן ומבכֶּרת אותו על החדש, המוצאת את הפיוט דוקא בשנות-הבינים ולא בתקופתנו החדשה, אשר החורבה מעוררת בה הזיות יפות ונעימות בעוד אשר הבנין החדש, עם חדריו ואולמיו העשיויים לדירה מרֻוָחה, מעורר בה רק זְוָעָה ופלצות, - הרומנתיקה הזאת מתבארת אפוא, באופן פשוט:  הציורים הדמיוניים העתיקים, שבאו בירושה, מעוררים את הפעולה הגלמית של מרכזי-המוח, ובכן המה מורגשים בתור רגשות-כהים, בעוד אשר הציורים הדמיוניים החדשים דורשים יגיעת המוח וטרדת הידיעה הפנימית. 

הָעֲגָלָה הישנה עם כל מחמדיה מעוררת בקרב בני הדור, אשר עוד השתמשו בה לצרכי נסיעותיהם, את הרגש-הכהה, את האמוציון, ומסלת הברזל – את המחשבה הבהירה.  בני הדור של השנויים הכבירים בכל מכשירי המסע מוצאים אפוא את העגלה הפשוטה לפיוטית, ואת מסלה- הברזל לפרוזית ולבלתי נעימה.  הפיוט ופעולתה נוסדו על ההבדל היסודי שבין פעולת הרגש-הכהה ובין פעולת המחשבה הבהירה.  תכן הפיוּט הוא דברים, מעמדים, יחסים ותאות המשותפים לכל בני האדם, ובכן מעשים מלוּמדים ומרוגלים, שהיו לגלמיים ולמאורגניים.  מן הרגש-הכהה לוּקח ונברא אפוא הפיוּט ואל הרגש הוא שב לפעול עליו.  הפיוט שואל גם את מליצותיו וניביו מאוצר הציורים הדמיונים העתיקים, ולא במקרה הוא  עושה זאת, כי אם טבע הדבר אונסו להלביש את הציורים העתיקים במחלצות עתיקות, ככל אשר ירשו אותם מהאבות בתבניתם וצורתם.  לכן עוד כיום ישא הפייטן על שפתיו את שמות האלילים, השדים והרוחות;  לכן ילביש את הטבע בצורת אדם;  לכן יתן המשורר לגבוריו חצים וקשת ולא קני-רֹבה ואבק-שרפה;  לכן יעביר לפנינו במחזה את הרוכבים על סוסיהם ולא את הנוסעים בעגלת-המטות של רכבת- הקיטור ולכן יש לו געגועים על התקופה-הילדותית של תרבותנו.  הציורים הדמיוניים החדשים של זמננו אנו והשקפתונו אנו על העולם אינם עלוּלים להיות חֹמר ליצירותיו של הפייטן.  כל זה הוא חדש יתר מדי;  הציורים החדשים לא הספיקו עוד להיות לאחד מחלקי המוח הקשוּרים  ואחוזים בו, להיות גלמיים;  בקצור, המה לא היו עוד לרגשות כהים.  אם חרזנים  (Reimer) ידועים מנסים לברוא פיוט של מחשבות, מליצה רעיונית, ולהכניס אל שיריהם יסוד מדעי, - הנה יַראו בזה כי אין להם כל מושג ממהותו של הפיוּט.  הפיוּט (Poesie) הוא הרגש-הכהה, האמוציון;  וכל החפץ לעורר על ידו את המחשבה הבהירה, הוא כאלו יחפוץ להפוך את החלום למציאוּת ממשית חיה וקימה, מבלי אשר יחדול להיות עם זה גם חלום.  אבל המחשבה הבהירה הולכת ונעשית ברבות הימים לרגש-כהה.  הדבר שהוא חדש כיום, יהיה לאחר אלף שנה ישן.  מה שהיום הוא קנין האיש הפרטי וסגולתו המיוחדת לו לבדו, יהיה לאחר זמן ידוע לקנין האנושות ולדבר הבא בירושה.  אז תֵּרָאה תחנת מסלת-הברזל לפיוּטית ממש כחורבת-הבירה של שנות הבינים בעיני בני דורנו אנו;  כלי-תותח של קרופ – כרמח וכידון;  הרמיזה למכונת-חשמל או להבַּצִילוּס תהיה אז פיוטית כהדִּבּוּרים "כנפי השיר" "אנחות הזמיר" היום.  לפנים גם הם חדשים כמו מסלת-הברזל וחכמות – הטבע של היום.

יש דורות, תקופות, עמים שלמים אשר הרגשות הכהים שולטים בהם יותר מהמחשבות הבהירות, ויד הראשונים תמיד על העליונה.  הנשים, אשר מרכזי-מוחם הגבוהים לא יתפתחו לעולם באותה מדה שהמה מתפתחים ע"פ רוב בקרב הגברים, הנה יותר רגשניות מהגברים.  הילד, אשר מוחו עדין רופס ומרכזיו עוד לא התפתחו, ובזקן, אשר מרכזי-מוחו הולכים ונהרסים, יש להם כמעט רק רגשות-כהים ולא מחשבות ברורות.  בשעה שאדם הוא חולה או בשעה שהוא הולך ומתרפא, בעוד אשר הגוף, וכל מערכת העצבים המרכזית עמו, עדין חלשים, הוא רק מתרגש ואינו מסוגל למחשבות ברורות.  הסמנים הראשונים של מחלות המוח הם חליפות רוחו של הנגוע:  פעם ישחק, פעם ירגז ופעם יבכה ובקלות מיוחדה הוא עובר ממעמד נפשי זה לאחר, כלומר:  הרגשות-הכהים שולטים בו שליטה מיוחדה.  הסינים והרומנים של העת-החדשה המה עמים רגשניים, כלומר:  מרכזי-מוחם עובדים עבודה גָלמית באופן המסור ומקובל מדור דורים ומעטים מאד המה האנשים ביניהם, אשר מחשבותיהם מקוריות וחפשיות מכבלי הירושה.  תקופת-הבינים טבועה בחותם הרגשות הכהים והגעגועים הערפליים.  המנהג והמסורה משלו ממשל רב, האדם הפרטי נתבטל ונתמזג בקרב המשפחה, האגודה והמפלגה.  כמעט חצי אלף שנה עברו, מבלי אשר היה איש מסוגל למחשבות ברורות ומדוּיקות, לכן היתה כל התקופה ההיא רגשנית, דתית וסוֹדית. 

הבאורים שנתתי עד כה נתרחבו יתר מדי, אולם דרושים המה להקורא שאיננו בקי בחכמת-הנפש.  רק כעת יבין הקורא מה היתה כונתי באמרי, כי הגאוניות והכשרון הם פרי מעלת ההתפתחות של מרכזי המוח.  אולם באיזה מחלקי המוח יש עלינו לבקש את כל אחד המרכזים, אשר התפתחותו המיוחדת הוא סבת אחד הכשרונות והסגולות הנפשיות, - את זאת לא נדע עוד כיום ברוב המקרים, אבל אין מן הנמנע, ואדרבה יש להאמין, כי על ידי החקירות החדשות, הבחינות והנסיונות בחלקי המוח, אשר חכמים גדולים יטפלו בזה, יגלו בדיוק את מקום המרכזים השונים.   

 

__________  

 

ז.

מה שנוגע לבאור הכשרון אין לנו להתעכב בענין זה הרבה.  הכשרון איננו פרי התפתחות המיוחדה של מרכזי-המוח.  בעל-הכשרון איננו מצטַין בין האנשים שאין להם כל כשרון לא באיכותו ולא בכמות-ערכיו.  אני עוד מרחיק ללכת ואומר:  בכלל אין כל כשרון (טאַלענט).  ועל כל פנים, זאת מה שאנו קוראים בשם כשרון איננו סגולה מיוחדת, כי אם פרי הלמוּד והשקידה של בעליו.  כל איש נורמלי, כלומר:  מי שאיננו חולה, בעל מום שכלי, מי שאיננו הולך ומִתְנַוְנה ואיננו מן הנחשלים העומדים במדרגה יתר נמוכה על סולם ההתפתחות מהטפוס הבינוני של האנושוּת הלבָנָה, יש בו כל הסגולות הדרושות לכל עבודה כשרונית.  עליו רק להקדיש את כל או את רובי עתותיו וכחותיו לעבודה זו.  כל ילד-בינוני, שהוא בריא בכל כחותיו, מסוגל להיות משכיל ובעל כשרון בכל דרכיו, אם רק יחנכוהו, ילמדוהו ויגדלוהו שנים רבות באופן מסודר ובשטה מחוכמה.  לא כבד הדבר לחנך ולגדל צבאות של אמנים, סופרים, דברָנים ומלוּמדים מקרב כל האנשים מבלי לבחור ולהבדיל ביניהם, וכל איש מהם יכול להגיע למעלת בעל כשרון במקצוע שלו.  על היסוד הזה נשענת כל שטת-הלמוד בימינו.  את כל התלמידים שבבתי-הספרים מלמדים על פי שטה אחת ועל פי סדר אחד, וגם חֹמר-הלמוד שוה לכלם.  ואם בכל זאת הננו מוצאים תלמידים שבבתי-הספרים מלמדים על פי שטה אחת ועל פי סדר אחד, וגם חמר-הלמוד שוה לכלם.  ואם בכל זאת הננו מוצאים תלמידים טובים ורעים, אז ההבדל ביניהם (אם לא קבלו לבית-הספר תלמידים חולים ובעלי מומים שכליים העומדים למטה מן הטפוס-הבינוני) מונח לא בעצם כשרונותיהם, כי אם במדת שקידתם התמדתם או במדת יכלתם להקדיש את עצמם יותר או פחות ללמודי בית-הספר.  כמובן, לא יבראו ולא ימציאו צבאות המלוּמדים, הדברנים, המשוררים, הציָרים וכדומה ממין הזה בריאות והמצאות חדשות;  לעולם לא ירחיבו את גבולות המקצוע שהמה עסוקים בו ולא יגביהו את מטרתו.  אולם כל הבריאות וההמצאות שבראו ושהמציאו לפניהם המה מחקים בחריצות רבה ובאופן היותר טוב, וכל המוכשר לזה הלא יקרא בשם בעל כשרון.  הננו יכולים להביא, לדוגמה, מספר רב של שמות אנשים אשר הצטַינו באמת במקצעות רבים ושונים כבעלי כשרון.  הנני רוצה להעלות על לב הקּורא את בעלי הכשרונות הכוללים של תקפת-התחיה, והנני קורא בשם, למשל, את אוּרְבִּינאָ בּאַלדִי.  הוא היה בלשן צַיָּר, מהנדס, רופא, משורר, מלוּמד בשש עשרה לשונות ומורה לחכמת הרפואה בהאוניבסיטה הפַּדואית, ובכל המקצועות האלה עשה חיל.  בשנות המאות הקודמות היו בעלי כשרונות כוללים כאלה חזיון נפרץ, וגם כיום היו יכולים לגדלם במספר רב בכל אות הנפש, לולא חֹמר המדע שנתרבה בימינו במדה כל כך מרובה.  עתה דרוש זמן יתר רב להרוצה לחקות כראוי את כל הדברים שכבר נבראו ונעשו לפניו.  אולם זאת היא שאלת-הזמן ולא שאלת הכשרון הטבעי.  לוּ יחיו האנשים מאתים שנה, כי אז היו יכולים אנשים ידועים להצטַין גם בימינו, כבימי התחיה, במקצעות מדעיים רבים ושונים זה מזה ולהֵחשב כבעלי כשרונות ומוּמחים בכל אחד מהם. 

ואם ישאלוּני, הלא רואים אנחנו בעינינו כי יש לבני האדם מיַלדוּתם נטיות ידועות לעבודות ידועות?  ילד זה חפץ, למשל, משנות חייו הראשונות להיות איש צבא, הילד השני – מנגן, והילד השלישי שואף להיות חוקר-הטבע, והרביעי – בנאי.  והלא הדבר הזה יעיד, כי בכל ילד וילד יש כשרון מיוחד לאיזו עבודה, מה שיחסר לגמרי, או רק במדה ידועה, ליתר הילדים.  אולם אני חושב, כי בכל המקרים האלה אין בקרב הילדים נטיה אמתית להעבודות האמורות, כי אם מדומית.  על פי רוב שואף הילד לאיזו עבודה לא על פי איזו נטיה טבעית ופנימית המיוחדת לו, כי אם מפני שדברים חיצוניים פעלו עליו להביא את האהבה בלבו לעבודה זו ולא לאחרת.  לבו של הילד נוהה אחרי איזו עבודה ידועה, אם מפני שהאנשים הקרובים אליו מחבבים אותה עליו במתכון או גם שלא במתכוֵּן על ידי שיחותיהם לתומם, אם מפני שספרים ידועים, אשר באו לידו במקרה, הרימו את ערך העבודה ההיא וישימו עטרת-זהר בראשה, או חזיונות ידועים על הבמה פעלו על נפשו.  ודוקא מפני שאין להילד כל נטיה טבעית בלבו לאיזו עבודה מיוחדת שתהיה, ודוקא משום שמוכשר הוא מטבעו לכל העבודות במדה אחת, לכן דַּיָּה לו הערה קלה הבאה מחוץ, למען יבחר באחת מהן וידבק בה לאהבה.  ובהמקרים המועטים שאין אנחנו יכולים לבאר את נטיתו של הילד לאיזו עבודה מיוחדת על פי הסבות האמוּרות, אז נצדק אם נאמר כי הנטיה של ילדים כאלה לאיזו עבודה מיוחדת לא על עצמה יצאה ללמד, כי אם עדוּת נאמנה היא שהילדים האלה מתעבים ומואסים בכל עבודה אחרת, ואין המה מסוגלים רק לעבודה אחת ולא לכל יתר העבודות האחרות, יען כי מרכזים ידועים במוחם לא התפתחו כל צרכם.  ובמקרים האלה הלא יש לנו עסק עם אנשים שהם עומדים למטה מהטפוס-הנורמלי.  ואני באמרי כי הכשרון אינו אלא למוּד וחנוּך, שקידה והתמדה במקצוע ידוע, לא היתה כונתי אלא על אנשים בריאים ושלמים, על הטפוס הבינוני והנורמלי.  התבוננו נא היטב ותראו, כי בכל עת אשר התלמיד עוזב את בית הגימנזיום, או בכל עת אשר הצעיר לימים בורח מעבודתו באחד בתי-המסחר והמה בוחרים להיות אמנים או אנשי-צבא, אז המה עושים את הדבר הזה, לא מפני, כאשר יאמינו אחרי כן בעצמם, שיש להם תשוקה טבעית אל עבודת הצבא או לחכמת חרשים, כי אם מפני יראתם את חכמת-השעורים, או את הדברים-הקשים בבית-המסחר ומפני שהמה מקוים בסתר לבבם, כי העבודות החדשות תהיינה יותר קלות ויותר נעימות.  איש כזה, אין לו נטיה מיוחדה להאמנות או למלאכת-הנשק, אבל חסר הוא את הכשרון ללמוד בשטח וסדר דברים המוגיעים את המוח, או חסר הוא את הסבלנוּת והמשמעת הדרושות להעובד בבית-מסחר.

ואחרי אשר הכשורון איננו, לפי דעתי, פרי התפתחותם המיוחדה של איזה ממרכזי-המוח, לכן אין אני יכול להעלות על הדעת, כי הכשרון הוא דבר הנמסר בירושה מאבות  לבנים.  את אשר יקראו בשם דברים הנראים בחוש, המעידים על ירושת הכשרון, וכן ספרו המהולל של גַּלְטוֹן, הנקרא שלא בדיוק בשם "ירושת הגאוניוּת", לא יתעוני מני ארחי ולא ישַׁנו את השקפתי בנידון זה.  אם יַראו לי כי הכשרון באיזה מקצוע ידוע הולך וחוזר בקרב אחת המשפחות, לא יוכיח לי הדבר הזה מאומה.  היש דבר יותר טבעי, אם הילד, אשר אביו או דודו וכדומה יהיו לו למופת, יתן מהלך ידוע למחשבותיו.  בנו של הרופא, למשל, רואה ושומע מילדותו כל הימים דברים הנוגעים לחכמות הרפואה והטבע.  אם הילד איננו בעד, אז אין כל ספק כי הדברים יעסקו את מוחו ויעוררוהו לבחור בחכמת אביו או בחכמה הקרובה לו, ואם איש נורמלי הוא אז בודאי יעשה חיל במקצוע שהוא עוסק בו, כלומר:  יהיה לבעל כשרון.  אבל האם יכולים אנחנו לאמר, כי ירש כשרון ידוע מאביו?  לא.  כשרונו של הילד ללמוד ולהשתלם בכל העבודות של האדם התעורר, על ידי הדברים האמורים, ללמוד את עבודתו של אביו.  וכן הוא הדבר בנוגע לבנו של שר הצבא, או לבנו של הציָּר, אשר גם הם יבחרו במלאכת אביהם וגם הם יצטַינו בה, אולם בכל המקרים האלה יגיעו האנשים בכשרונם רק עד מדה ידועה, אבל גדולות לא יעשו.  וזאת שאנו רואים במשפחה אחת בעלי כשרונות במספר רב שכלם מצטינים במקצוע אחד, הנה לא לבד שאין הדבר הזה מוכיח את ירושת הכשרון, כי דוקא להפך, מזה אנו לומדים כי כל ילד שהתפתחותו היתה טבעית מסוגל הוא, בכל עבודה וחכמה אשר יאחז בהן, להגיע עד מעלת בעל כשרון, מבלי כל הכנה טבעית, כי אם על ידי פעולת הדברים והמעשים שהוא רואה ושהוא שומע בקרב האנשים הקרובים לו. 

 

__________  

 

ח.

לא כן הדברים בנוגע להגאוניוּת.  האיש לא יהיה לעולם לגאון על ידי חנוּך, יגיעה ושקידה.  הגאון הוא חזיון היוצא מכלל החזיונות שאנו רואים בקרב הטפוס-הבינוני.  הגאוניות  היא פרי ההתפתחות המיוחדה של אחד, ולפעמים גם של רבים או אף של כל מרכזי-העצבים.  על כן עושה הגאון את כל עבודותיו, אשר מרכזי-מוחו המפותחים במדרגה גבוהה מאד ממונים עליהן, עבודה שלֵמה ומתוקנה במדה נעלה, במדה אשר לא  יגיעו אליה בני הטפוס הבינוני אם גם יביאו את מרכזי-מוחם המתאימים עד מדרגת-ההתפתחות הגבוהה האפשרית להם.  מנקודת-ההשקפה הפיזיולוגית היינו רשאים לקרוא בשם גאוניות כל התפתחות מיוחדה, העולה על המדה הנורמלית, של אחד ממרכזי-המוח או של אחת הרִקמות.  איש חזק מאד, אשר יש בכחו לעבוד עבודה כבדה וקשה במשך זמן רב בלי כל הפסקה, אשר בריאותו לא תתמוטט אם גם יסבול ימים רבים קֹר ושרב, סער וסופה, אם גם יגזלו שֵׁנה מעיניו לחם מפיו ואם גם ילך בלי לבוש, - את איש כזה רשאים אנחנו לקרוא, מנקודת-ההשקפה הפיזיולוגית, בשם גאון כח-החיים, כי המרכזים היותר שפלים בגופו, הממונים על התפקידים היותר פשוטים וגסים ועל העבודות המיכניוות והחימיות של התא-החי, המה מפותחים בו במדה גבוהה ובלתי מצויה.  האיש מילו מקרוטון (Milo von Kroton) היה, במובן זה, גאון-השרירים.  כן יכולים אנחנו לציר בדמיוננו איש, אשר חוש שמיעתו מפוּתח במדרגה גבוהה כזו, עד אשר מדי עברו בחוץ ישמע ברור היטב את השיחות וגם הלחישות של האנשים היושבים ספונים בחדרי בתיהם לפנַי ולפנים.  גם את איש כזה היו רשאים לקרוא בשם גאון-השמיעה.

ובכל זאת אין אנחנו קוראים לאנשים כאלה בשם גאונים, יען כי הגאוניות הזאת היא לא רק נחלת אנשים בלבד.  המרכזים השפלים של פעולות החיים ישנם בכל בעלי החיים, ואם נקרא את האיש החזק בשם גאון כח-החיים, אז המשפט גם הצפרדע החי מאות בשנים כשהוּא מעוּרה באבן, גם להחתול אשר לא ימות גם בהשארו סגור ששה שבועות בצנור של ברזל תחת פיח השרפה, - אז גם להם יש המשפט להִקָּרא בשם זה.  הן גם האדם היותר חזק לא יעלה בכחות גופו על הפיל היותר חזק וגם מילו מקורטון לא יכול להתחרות בדלוגיו   וקפיצותיו גם עם הפרעוש המטיב לפַזֵּז, וגם גאון-השמיעה לא יתרומם על החיות, אשר אחד מהחושים מפותח אצלן במדה היותר גבוהה, שקשה לנו להשיגה, כמו חוש הראות אצל העופות-הדורסים ביום וחוש הריח אצל הכלבים.  ישנן חיות ידועות שיש להן כשרונות המעידים על מרכז מיוחד במוחם, אשר יחסר כלל וכלל במוחו של האדם.  הַצְּלוֹפַח-הַמַּרְעִיד (Zitteraal) מוציא מקרבו זרמים חשמליים;  יונת-המכתבים עוברת מדינות רבות ובשובה תמצא את הַשּׁוֹבָךְ, הארובָה שלה;  ישנן צִרעות האוכלות בשר, אשר הנה בקיאות בטיב הנתוח של היתושים ובחריצות מיוחדה עושות הנה דקירות נוקבות בגנגליוני-העצבים שבכל טבעות גויתם, מלבד הגנגליון שבראש.  ובסבת הנתוח החרוץ הזה ישתתק כל הגוף של היתוש, אבל לא ימות ובהיותו עדנו חי יהיה לבָרוֹת לילדי הצִּרעות ולא ידחקם בקנס הצר על ידי תנועותיו.  כל הכשרונות האלה אינם באדם, ואין לו גם צֹרך בהם, כי שכלו ממלא את מקומם ביתר שאת.  הוא בונה לו מקורי חשמל יותר כבירים משל הצלופח.  בעזרת המחט-הצפוני ומפות-הארץ ימצא לבטח את דרכו כיונת-המכתבים, ובחכמת-הנתוח ישתלם עוד יותר מהצרעה-הדורסת.

בשם גאוניות הננו קוראים רק את התפתחותו השלמה של אחד ממרכזי המוח היותר גבוהים שישנם רק באדם ואינם כלל ביתר בעלי-החיים.

גם אמנים כלִיסְט מַקַרְט ודַוִיזוֹן (Dawison) יקראו בשם גאונים.  אולם הכנוי הזה הוא, על פי הגבלתי את השם גאוניות, שלא בצדק, כאשר לא יצדקו גם אלה אשר יקראו את גבור-השרירים בשם גאון.  ולמען נוכיח דבר זה, כי כל שלשה האומנים האלה לא גאונים המה, כי אם אנשים אשר מרכזים שפלים מאד התפתחו בגופם במדה מרובה ולא יותר, - למען הוכיח דבר זה נטל עלינו לנתח ולהפריד ליסודותיו את החזיון היותר מורכב של מלאכת המנגן בפסנתר, של אמן-הצבעים ושל המשחק בבמה. 

 

__________  

 

ט.

נתחיל נא במנגינת הפסנתר.  המנגינה יוצאת לפעולה על ידי תנועות האצבעות, פיסת-היד והזרוע ועל ידי דְחִיות פנימיות העושות את התנועות לחזקות או לחלשות, מהירות או לאיטיות, תכופות ומדודות או סירוגיוֹת.  הדברים הדרושים אפוא להמנגן הם בסדר-היורד כזה: א) מרכז השולח דחיות-תנועִיּוֹת (בעוועגונגסאימפולזע) שונות זו מזו במדת חזקם ובתכונתם והבאות זו אחרי זו במהירות עצומה.  ב) עצבים בעלי הרגש הדקה, אשר יש ביכלתם למסור את הדחִיות האלה במהירות ובדיוק היותר אפשרייים, באופן שלא יבוא גם שנוי קל שבקלים לא במדת חזקן ולא בתכונתן המיוחדה.  ג) שרירי זרוע המתכוצים באופן דיוקי, עד כי התנועות מתאימות ומקבילות להדחיות בכל.  אנחנו יודעים, כי פעולת התכוצות השרירים ותנועותיהם המכֻונות לתכלית ידועה יוצאת ממרכזים ידועים במוח, לכן רשאים אנחנו להניח כי הדחיות-המנגיניות תוּלדנה באחד ממרכזי-ההרגשה, אשר פעולתו הגלמית מעוררת על ידי רשמי חוש-השמיעה, או גם על ידי רשמי חושים ומרכזי-מוח אחרים, אם הרשמים האלה מתרועעים תמיד או לעתים קרובות לרשמי חוש-השמע.  רשמים בלתי שמעיים (גיכטאקוסטישע), אבל הקשורים בהם על פי רוב המה, בשורה הראשונה, המשגליים (געשלעכטליכע).  האדם הקדמון, כמו עוד היום חיות רבות, היה מְלַוֶה את תקופת-אהבתו בקולות, במצהלות ובשירים, ולכן נשאר עד היום במרכזי-מוחנו קשר אורגני בין פעולת מרכז-הפריה ובין פעולת מרכז-השמיעה.  הרגשות-האהבה מעוררות אפוא את הדחיות-המנגיניות, ופעולת המרכז הממונה על הדחיות-המנגיניות מעוררת את מרכז-האהבה (הפִּרְיָה).  אך הקשר הזה איננו היחידי.  כל חזיון חיצוני יש בכוחו לעורר לא רק חוש אחד, כי אם חושים רבים בבת אחת.  נקח נא למשל החזיון של בקר-האביב הבהיר.  החזיון הזה פועל ביחוד על חוש הראות יען כי תכונתו המיוחדה הוא אור השמש ושפעת הצבעים בטבע.  אבל יחד עם זה גם חוש-הריח מקבל את חלקו:  ריח העשבים והשושנים, אד המים והאצון (Ozon);  וגם חוש-המישוש משתתף בהרגשת החזיון הזה:  הוא מקבל את רשמי הקרירוּת ומדה ידועה של רטיבוּת;  וחוש השמע סופג אל קרבו את צפצוף הצפורים, המית הנחל וגעִיַת הבקר, קול עלים נדפים ורעידות ענפי האילנות.  כל חזיון מורכב פועל על אחדים מהחושים או על כלם בבת אחת, ורשמי החושים האלה, שיש ביניהם חזקים וגם חלשים, הולכים ונאצרים בזכרוננו בתמונה מקובצת אחת, ואחר כן די לרושם חיצוני על אחד החושים לעורר גם ביתר החושים ומרכזי-המוח את הרשמים הקשורים בו.  הקשר שבין פעולות מרכזי-המוח השונים יעשה שלא בידיעתנו והוא עומד מחוץ לתחומה של ההכרה הפנימית ולא יכנס לגבולה.  הקש הזה יֵעָשה כמו מאליו עשִׂיָה גלמית (אויטאָמאַטיש). 

הסגלות הדרושות אפוא להמנגן בפסנתר, למען יהיה מצוין בין בני אומנתו, הנה:  מערכת-עצבים בעלת הרגשה דקה, המוכשרת לקבל ולמסור במהירות ובדיוק את הדחיות המנגיניות;  מרכז-הרגשת הקול המתעורר בנקל, על ידי נגיעה קלה הפועלת על חוש-השמע או על יתר החושים, להוציא מקרבו דחיות שונות בעָצְּמן ובמהירותן ומרכז מְפַקֶּד ומאַחֵד שהוא מפותח במדה גבוהה מאד, מרכז שהוא מוכשר לצרף במהירות עצומה את תנועות שרירי-היד היותר דקות, היותר מדויקות והיותר מורכבות.

מעלתו המיוחדה של המנגן בפסנתר תלויה בהתפתחותו המיוחדה של אחד המרכזים במוחו.  אם מרכז-המצַרף (Koordinations-Zentrum) מפותח בו ביחוּד, אז תהיה מנגינתו מצוינת בצד הטיכני שלה, אבל היא תהיה קרה ובלי נשמת חיים.  אולם אם מלבד מרכז-המצַרף מפותח במוחו של המנגן גם מרכז-הרגשת-הקול במדה מרוּבה, אז  תהיה מנגינתו מצוינה לא רק בטיכניוּתה המשוכללה, כי אם גם ברוחה, בחליפות רגשותיה ובנשמת חייה.  ואם מרכז-הרגשת-הקול הוא מפותח בהמנגן במדה היותר גבוהה, אז יש ביכלתו להוציא מקרבו את הדחיות היותר עצומות ולצרפן באופן מקורי וחדש.  בעל מרכז כזה היה ביטהובין (Beethoven). אולם מרכז-הרגשת-הקול שהוא מפותח במדרגה היותר גבוהה, אם יתרועע אליו גם מרכז-מצרף שהוא מפותח במדה הגונה עושים המה את בעליהם למנצח בנגינות שהוא מצוין בגאוניותו ויחד עם זה גם למנגן, במובן הטיכני, חשוב מאד, כמו שהיה מוצַרט. המנגן שמרכז-המצרף שלו מפותח בו במדרגה גבוהה, אולם מרכז-הרגשת-הקול שבמוחו מצוין הוא רק מעט ואיננו מתרומם הרבה על הבינוני, הוא יהיה לנגן מצוין ונפלא מצד הטיכני שבמנגינתו ומצד שלמות כשרון החקוי שבו, אבל בתור מנצח בנגינות, בתור בורא חדשות יהיה בינוני;  כגון זה היה ליסט, אשר כינוהו שלא בצדק בשם גאון.  הגאוניות ממין הזה היא פרי התפתחותו המיוחדה של המרכז המצרף, אבל המרכז הזה הוא מהשפלים ואיננו סגולת האדם לבדו התפתחותו המיוחדת איננה נותנת לבעליו את הזכות להקרא בשם גאון.  עטרת הגאוניות שמורה רק לבחירי מין האנושי, אשר המרכזים היותר גבוהים המיוחדים רק להאדם מפותחים בהם במדרגה היותר רמה.  לא חזון יקר  הוא לראות גם בין החיות בעלות מרכז-מצרף שהוא מצוין במינו.  מעטים המה האנשים אשר יתחרו את הקופים במלאכת הטפוס על העצים ובחריצות הגוף ונפתוליו הנוסדים על שויון-המשקל.  אם רשאים אנחנו לקרוא את המנגן בפסנתר בשם גאון, אז הלא הוּרשה לנו אפוא לכנות גם את המחולל והרוכב המצוינים במלאכתם בשם גאונים.

 

__________  

 

י.

עתה נתבונן נא אל מלאכתו של אמן הצבעים.  הציור האמנותי הוא גם כן חזיון מורכב מיסודות רבים ושונים.  הדברים העקריים בכל תמונת-מַחֲשָׁבֶת, הדורשים כי ישימו אליהם לב, המה שלשה:  ראשית לכֹּל היא פעולת הצבעים, אחר כן התבנית ולסוף – התּכן, הרעיון.  המרכז הממונה במוחנו על הרגשת האור יש לו סגלה טבעית:  הרושמים של צבעים ידועים והרכבותיהם עושים עליו פעולה נעימה, והרושמים של צבעים אחרים והרכבותיהם עושים עליו פעולה בלתי נעימה.  על מה נוסד הבדל ההרגשות האלה, מדוע הצבעים האלה נעימים והצבעים האחרים בלתי נעימים, לא אדע לבאר בבאור מדויק.  הימלהולץ ובריקה (Brücke) הדפיסו ספרים יקרים במקצוע זה ועל פי חקירותיהם הנעלים יש לשער, השערה שיש לה על מה לסמוך, כי הפעולה הסוביקטיבית של הרכבת הצבעים או הקולות היא תולדת היחוסים אשר בין מספר הזעזועים או תנועת-הגלים, מרחקם ותבניתם, והיחוסים האלה שהמה מתיחסים זה לזה מסבבים, כנראה, את השנויים בכלי חושינו המורגשים לנו בתור צבעים או קולות.  אך תהא הסבה מה שתהיה, אנחנו יודעים מן הנסיון כי יש צבעים, וכן הרכבותיהם, שהם נעימים ויש מהם שהם בלתי נעימים.  מרכז-הרגשת האור כשהוא מפותח היטב מכשיר את האדם להרגיש את רשמי הצבעים בכל תקף, כלומר:  להתענג מאד על לִוְיַת-צבעים המתאימים זה לזה ולחוש מעין גֹּעל נפש למראה הצבעים שאין זִווּגם עולה יפה.  המרכז הזה כשהנהו מפותח היטב מכשיר את האדם לחַבֵּר בעצמו צבעים שונים באופן שיעשו את הרושם היותר נעים.  המרכז אשר על אדותו אנו מדברים יֵחָשֵׁב, ככל מרכזי החושים, אל מרכזי-המוח השפלים.  המרכז הזה איננו בשום אופן רק אנושי, יען כי הוא נמצא בכל בעלי-החיים גם בקרב העומדים על מדרגת התפתחות נמוכה מאד.  רשאים אנחנו לשער כי גם להצפרים, לזבובי-הרקמה, להַחִפּוּשִׁית, להחסיל ולכל בעלי הכנפים הצבעונים לא  יחסר המרכז הזה, כי לולא זאת לא נמצא כל באור נכון לתפארת הצבעים של החיות האלה.  מימות דַּרְוִין יסכימו כמעט כל חוקרי הטבע, כי הצבעים היפים אשר בהם יתלבשו כל חיות-הרקמה התפתחו הודות לההזדַוְגוּת-הטבעית, כלומר:  על ידי אשר הנקבות נתנו תמיד את היתרון להזכרים המתנוססים בשלל צבעיהם.  האדם שיש לו רק חוש-צבעים, כלומר:  שהוא מתענג למראה צבעים יפים, יתרומם על ידי זה רק למעלת חבר לעורב העמקים ולהַתֻּכִּי.  התפתחותו של המרכז הממונה על הרגשת-האור מכשרת את האדם רק לעשִׂיַת תכשיטי בית שטחיים, כמו יריעות, שמיכות, מרבדים ומסכות-הקיר בעלי צבעים מותאמים היטב.  אותם הציורים העשויים רק בעזרת המרכז הזה עושים עלינו, אולי, את הרושם, לכל היותר, של סדינים מצוירים מזרחיים, אבל המה עומדים למטה מהם בנוגע לערכם האמנותי, כי אלה האחרונים הם יותר שלמים במינם.

היסוד השני שהוא חשוב מאד בבואנו לשפוט על אדות איזו תמונה, היא התבנית.  הציָּר מבקש לתאר לפנינו את הצוּרה החיצונית של הדברים, להתעות את עינינו כאלו אנחנו רואים את עצמם ולא את ציוּרם.  האמצעים אשר הציָּר משתמש בהם להשגת תכלית זו המה:  הצִּיוּר (צייכנונג) והצבעים.  במציאות הננו רואים את כל דבר ודבר פעם בצורה זו ופעם בצורה אחרת, פעם במדה זו ופעם במדה אחרת, פעם כשהוא מוּאר באופן זה ופעם כשהוא מוּאר באופן אחר, הכל לפי מקומו, הכל לפי המרחק אשר בינו ובינינו ובין יתר הדברים, הכל לפי מצבו ביחוסו אלינו אם הוא למעלה או למטה או מן הצד.  הכדור, למשל, יֵרָאה בעינינו לגדול, אם הוא קרוב לעינינו, ואותו הכדור עצמו יֵרָאה לקטן אם הוא רחוק מאתנו;  פעם, כשהוא מוּאר היטב, נראה את מְלוֹא חֶצְיוֹ, וכשהוא במצב אחר נראה רק חלק ממנו גדול או קטן.  את עִגוּלוֹ של הכדור הננו מכירים לא ישר, כי אם על ידי שאנו רואים שהחלק הגבנוני הבולט ממנו ביותר ואשר הוא יותר קרוב לעינינו, הוא מוּאר באופן אחר וצבעו שונה מאותם החלקים הנסתרים מנגד מבטנו.  לראות את הדברים כמו להשיג את צורתם האמתית, כלומר:  לבאר לנו את רשמי עור-הרשת, הורה אותנו רק הנסיון בעזרתם של יתר החושים ושל כח-השופט.  במציאות הננו רואים רק ציורים שטחיים, המשתרעים על מִישוֹר אחד, אשר חלקיהם שונים זה מזה במדת גדלם, בצבעיהם ובמעלת האור השפוּך עליהם.  כי השנויים האלה בגדל הדברים, בצבעיהם ובמדת האור השפוך עליהם מתאימים לשנויי המרחק של אותם הדברים, כי הדברים הנראים לנו כאלו המה מונחים במישור אחד מפֹרדים המה באמת במישורים שונים, - את כל זאת אנחנו יודעים רק על פי הנסיון.  

הציָּר מחקה אפוא את הדברים לא כפי שהמה במציאות, כי אם כמו שהמה נשקפים מעל פני עור-הרשת, כלומר: ביחוּסי גדלם, צבעיהם והארתם המדומיים;  ואם הוא מוסרם בדיוּק, אז נשמעים אנחנו להרגלנו והננו מבארים לנו את הציורים השטחיים האלה, כאשר נבאר לנו את התמונות-השטחיות שעל עור-הרשת שלנו, כלומר:  אנחנו רואים בנקודה מצוירה בלתי ברורה, למרות קטנותה, בית גדול, ולמרות שהוא מחוּקה על הבד הרחוק מעינינו זרת אחת, יֵראה בכל זאת כרחוק מאתנו.  ואף כי הבית מונח על שטח-הבד יחד עם יתר הדברים, בכל זאת יֵרָאה בעינינו כאלו מקומו הוא במישור רחוק מאתנו, מאחרי העצים ויתר הדברים העומדים בשורה הראשונה.  והבאוּר הזה יֵעשה, כמובן, לא בתוך העין, כי אם בתוך מרכזי-המוח הגבוהים הממונים על הזכרון ועל כח-השופט;  רושם-הראות הוא רק המעורר את הבאור הזה.  ולמען העלות בידיעתנו את אחת התמונות דרוּש להציָּר להעביר לנגד עינינו רק את תבנית הדבר, או את צבעיו.  את יתר סמני הדבר ואותותיו יְחַבר הזכרון מעצמו, יען כי הורגל לראות את הדבר במציאות בכל סמניו ואותותיו, בתבניתו וצבעיו.  לכן נאמין, לפעמים לא רחוקות, לראות בעינינו על אחת התמונות דברים שאינם על הבד, ועינינו אינן יכולות אפוא לראותן כלל.  סבת הדבר היא, כי מרכזי-מוחנו מוסיפם מעצמם את הדברים האלה בהשלימם את החלקים, אשר הציר רק רמז עליהם.  הנני רוצה לבאר דבר זה רק עלי ידי משל אחד.  כשאנו מתבוננים אל הזקן המצויָרה על התמונה הננו מאמינים לראות בה שערות בודדות, וכשאנו מביטים אל האילן אשר על הבד נאמין לספור את עליו.  אבל הציר לא תאר לא את השערות ולא את העלים על הבד, כי אם את פעולת האור על שטח לא-ישר אדמדם או ירוק;  ואחרי אשר ראינו פעולת-האור על שטח לא-ישר אדמדם או ירוק;  ואחרי אשר ראינו פעולת-האור הזאת על זְקָנִים ועל ראשי האילנות ומן הנסיון נודע לנו, כי השערות או העלים הם סבת הפעולה הזאת, לכן יבוא הזכרון ויעביר לפנינו את השערות או העלים שהוא מקשרם עם הסבה הזאת, כאשר יהיה הדבר במציאות, אף כי על התמונה אינם כלל ואנחנו רואים במרכזי-מוחנו איזה דבר, אשר עינינו לא תראינה אותו.  אמנותו של הציר היא אפוא למצוא את סמני הדברים ולחקותם באותה הצורה שהיא מורגשת לעור-הרשת. הוא מחקה ומוסר את כל הסמנים או רק אחדים מהם, אבל היותר עקריים.  התבנית (Umriss) לבד מזכירה אותנו רק סמן אחד, את גבולות הדברים, עברי שטחם ופאתם, ומובן הדבר, שהציָּר הרוצה לעורר בקרבנו את ציורם המלא של המראות אשר הוא רואה רק על ידי תבניתם (אוּמריס) לבד, - מובן הדבר, שהוא דורש ממרכזי מוחנו עזר רב להשלים ולמלא את הציוּר, אשר הוא רק עוררו.  רשומי-המרחק של הדברים נותנים לנו מושג ידוע על אדות יחוסם זה לזה במרחב, שאנו רואים במציאות.  תאור שרטוטי-הצל על פני התמונה נותן להדברים המתוארים עוד סמן יותר מובהק, את הבדל ההארה, העוזר לנו להכיר את גדלם והמרחק שביניהם, ועל כן גם את תכניתם. והצבעים שעל התמונה נותנים לנו את הסמן האחרון, שנִּתן בכלל לחוּש-הראות להרגיש.  על כן עושה התמוּנה שהיא אמתית על פי תבנית, על פי ציורי-המרחק, על פי חלקות האור והצל שעליה ועל פי מערכת צבעיה, - תמונה כזאת עושה על העין את אותו הרושם שיעשו עליה הדברים עצמם, כשהם במציאות ולא על הבד, עד כי להמרכזים הגבוהים שבמוחנו אי אפשר כלל להבדיל בין הרושם שתעשה עליה תמונתם, בין החִקוּי ובין המקור.  מלאכתו של הציָּר היא הנתוח הדק, להפריד בדיוק רב בין חלקם של מרכזי המוח הגבוהים ובין חלקם של רשמי הראות, אשר השתתפו בציור דמיונו.

הנני שב אל משלי הראשון:  כשהציר רואה לפניו עלי העץ, אז עליו לנתח את ציור-הדמיוני ולהכיר, כי בעיניו לא יראה את העלים הבודדים, כי אם שטח ירוק לא-ישר, המוּאר באופן מיוחד ורק על ידי זכרונו הוא מפריד ומבדיל בתמונה זו עלים בודדים;  לכן אין לו, להציָּר, למסור במצבעו על הבד עלים בודדים, שלא יראם בעיניו, כי אם יצַיְרם בעזרת הזכרון בדמיונו, אבל עליו למסור את השטח הירוק המואר באופן מיוחד, אשר עינו מרגשת באמת.  

האדם הפשוט אינו יודע מה שונה הוא אותו הדבר, שעינו רואה באמת מהדבר שהוא מצייר בדמיונו, בשעה שהוא מקבל רושם-ראיה ידוע;  אבל הציר צריך אפוא לשים לבו במלאכתו רק אל הרושם שקבלה עינו ולא אל הציוּר שנולד מזה בדמיונו.  וההבדל הזה יעשה בקרבו מאליו, כי הוא נוסד על כשרון האדם להביא חיים בשריריו, הבאים לידי תנועה בשעת הציור והרשוּם, על ידי מרכזו הממונה על קבלת רשמי האור, בלי עזרת מרכזי-מוחו הגבוהים, הממונים על כח הזכרון והשופט.  היד יכולה אפוא לציר ולמשוח בצבע רק את אותם הדברים, אשר הרגישם מרכז-הרגשת-האור, כלומר:  את אותם הדברים, שעינו רואה באמת, ולא את אותם הדברים שמרכזי-מוחו הגבוהים משלימים או משנים בהם.  הקשר הישר, אשר בין מרכז-הרגשת-האור ובין מרכז הממונה על שרירי התנועה, - אותו הקשר, שהוא היסוד האורגני של כשרון הצירים איננו מוציא לגמרי את השתתפותם של מרכזי המוח הגבוהים.  אלה האחרונים בוררים מתוך לחלקי הרושם, אשר קבל מרכז-הרגשת-האור מאחד הדברים, ואוצרים בקרבם רק את העקריים והראשיים שבהם.  אשר אותם ימסרו על הבד או על הגליון.  בעוד אשר יתרשלו לקלוט אל קרבם את יתר החלקים.  הציָּר מעורר בקרבנו, במקרים ידועים, את ציוּר הדבר על ידי אחד הסמנים, על ידי קו-התבנית, על ידי פעולת-האור ועל ידי זה מתרוממת עבודתו מעבודת החושים והשרירים לעבודת הרוח.  והדבר הזה הוא הנותן את היתרון לתמונת הציָּר על פני תמונת הצַלָּם.  ובכל זאת עומדת העבודה הזאת על מדרגה נמוכה;  רק מקצתה, חלקה הקטן והדל הוא פרי עבודת מרכזי המוח הגבהים וגם לא עליהם היא פועלת ולא אותם היא מעוררת.  תוצאות העבודה הזאת ופריה הוא מעשה-אמן, אשר כל מעלתו היא האמת;  אבל האמת זה שזאת איננה מעוררת בשום אופן את המחשבה ואיננה צורה את הנפש.  האיש שיש לו כשרון למסור את רשמי-הראות שלו כמו שהם בלי הוספותיו ומלוּאיו של כח הזכרון וכח-השופט יש לאל ידו להגיע למדרגת ציָּר אמן, המוסר בדיוק את תבניתם או תמונתם של צנון, אבטיח, אַסְפַּרגוּס, דוּדי נחֹשת או מיני שבלולים. למדרגה גבוהה מזו לא יגיע לעולם. 

 

__________  

 

יא.

והנה עתה הגענו אל היסוד השלישי, אשר עלינו לשים אליו את לבנו בהתבוננו אל התמונות של הציָּר.  היסוד הזה הוא התֹּכן הרוחני, כלומר:  המחשבה והרעיון של התמונה.  אותו כשרון הָאַנַליזה, שנתן את האפשרוּת להציָּר להפריד בין חזיון הדבר האמתי ובין ציוּרו הדמיוני ולתפוס מהחזיון את חלקיו, קויו ושרטוטיו העקריים ולמסור אותם אחרי כן בעט או במצבוע, - אותו הכשרון עצמו, אם מפותח הוא במדרגה גבוהה, נותן את האפשרות להציר לתאר את הדברים אשר נשמרו בזכרונו, מבלי אשר יראה אותם בשעת עבודתו לנגד עיניו.  וכמו שאין אנו רואים בעינינו את כל עגוּלו של הכדוּר, כן לא נראה בעינינו את התנועה או את מעלות הרוח ורגשות הלב.  באופן הראשון הננו רואים באמת רק עִגוּל שטחי מוּאר, ובאופן השני הננו רואים שורת תמונות הבאות תכופות זו אחר זו או את שרירי הפנים, הגוף, הידים והרגלים במצב ידוע.  אבל הנסיון הורה אותנו לדעת, כי העגוּל השטחי, כשהוא מואר באופן ידוע, כדור הוא, וכן יודעים אנחנו מהנסיון, כי שורת תמונות שוות, הנראות תכופות זו אחר זו על עור-הרשת של עינינו ולמען תראינה כמו הן דורשות את תנועות שרירי עינינו וצוארנו, - כי התמונות האלה הן תנועות של הדבר הנִּראה, וגבות-העינים הקמוּטים וכפות היד הקפוצות אות הנה לקצפו של האיש.  הציָּר תופס רק את האותות הנראים לעינים, המסַמְנים, למשל, את החמה, את השמחה, את היגון, ואם הוא מוסר לנו את האותות האלה בצבעים נאמנים, אז הוא מעורר בקרבנו את ציורי רגשות הלב ותנועות הנפש המוּבעוּת בהן. 

מהדברים האמורים למעלה הננו רואים את גבולותיה של אמנות הציר.  האמנות הזאת היא ראשית לכֹּל היסטורית, כלומר:  ביכלתה לתאר רק את הדברים, המאורעות אשר כבר ראינו כמוהם או דומה להם, דברים אשר סמניהם הנראים לעין כבר ידועים לנו.  אלו היה הציר מתאר  דברים ומאורעות, אשר זרים המה לנו לגמרי ולא ראינו מעולם אף כדוגמתם, אז היינו עומדים לפני תמונה אשר לא נדע פתרונה כלל;  עור הרשת של עינינו היה אמנם מקבל רשמים ידועים, אבל כח הזכרון וכח השופט שבנו לא היו יכולים להוסיף עליהם משלהם מאומה;  והתמונה האמורה היתה יכולה לפעול רק על החושים, אבל לא להוליד בקרבנו ציוּרים דמיוניים, אשר אין ביד הציר לחוללם בתחבולות אמנותו, כי אם להעירם ולעוררם בקרבנו.  עוד זאת, חכמת-הציּור איננה מסוגלה לתאר את מעלות רוחנו לפרטיהן, כי אם בכלליוּתן.  אין בידה להביע, למשל, את הרעיון הזה:  "אין רוחי נוחה מדרכי חיי במשך עשר השנים האחרונות וביחוּד מפרנסתי אשר בחרתי בה", לכל היותר יש בידה להביע את הרגש:" אין רוחי נוחה";  מדוע?  יען כי אי-הרצון בכלליותו יש לו סמנים חיצוניים שהמה נראים לעין, כלומר:  תנועות הפנים והגוף, בעוד אשר ההתאוננות על הפרנסה או על תקופה ידועה מהחיים איננה מובעת בסמנים חיצוניים שהם נבדלים מסמני ההתאוננות בכלל. ועֵקֶב הגבולות האלה יש ביד חכמת-הציוּר לפעול רק על הרגש ולא על המחשבה.  על כן קצר כחה של האמנות הזאת לתת לנו דברים חדשים לגמרי, דברים שאין להם כל יחס קשר עם הידועים לנו מכבר.  גאוניותו של הציָּר הוא כזה, שהוא מוצא גם בדברים היותר מסוכסכים ומורכבים את סמניהם החיצוניים, שהם מיוּחדים רק להם לבדם ולא לאחרים, סמנים שהם נעלמים גם מהעין היותר בהירה וחדה ואת הסמנים המובהקים האלה הוא מוסר בדיוק רב ומלבד זה הוא בוחר לתאר מאורעות וענינים חשוּבים.

ובכן הננו רואים, כי גאוניוּתו של הציר מורכבת מהיסודות הפשוטים האלה:  חוש-הצבעים, הכשרון להבדיל בין הדבר שראתה העין באמת ובין הנוסף עליו על ידי עבודת-הרוח, ולאחרונה, היכֹלת להכיר בחזיונות מורכבים את סמניהם החיצוניים הנראים לעין, המיוחדים רק להם לבדם והנותנים את האפשרות לבאר אותם  מהרה באופן אמתי.  שני הכשרונות הראשונים הם מהמדרגה הנמוכה והם אוטומטיים, כלומר:  פעולתם נעשית מאליהם בלי עזרת המחשבה;  מי שיש לו רק הכשורנות האלה אין לו המשפט לקחת לו את עטרת הגאוניוּת לא כן הכשרון השלישי. הוא דורש עזרתם של מרכזי המוח הגבוהים ועבודתו היא מקורית וחדשה:  לגלות סמנים מובהקים הנראים לעין, אשר מקורם לא חשבום לעקריים.  שלשת הכשרונות האלה לא תמיד המה מאוחדים ומפוּתחים במדה אחת באיש אחד.  ועל פי הכרעתם של אחד מהם תשתנה גם תכונת הגאוניוּת של הציָּר.  הכשרונות האַנַליטיים, כלומר: להבדיל בין הנראה באמת ובין המדומה, האמתיות וחוש הצבעים כשהם מפותחים ומושלמים, כמעט, במדה אחת יעלו את הציָּר למדרגת רפאל. הציָּרים מורילה ( Murillo) ובילַסקיץ (Velasquez), אף כי הצטַינו בכשרון להרכיב את הצבעים באופן יותר נעים ובאופן יותר קרוב אל האמת והמציאות מאשר עשה זאת רפאל, לא היה ביכלתם לעורר רגשות עמוקות כזה האחרון, יען כי לא בקשו לפעול על ידי תמונותיהם היותר מצוינות על רגש המין ועל הסּוֹדִיות שבלב, על הרגשות האנושיות היותר חזקות, בבת אחת, כי אם נגעו בצבעיהם רק את הגעגוּעים הכמוסים בלבד או את הצד השטחי שבמאורעות החיים המעורר רק את התיְרָנוּת (Neurgierde) שבלב.  הכשרון להשתמש בהצבעים באפון נעים ולמשוך עליהם חוט של חן, הכשרון לציֵּר את הדברים באופן אמתי בינוני והסגוּלה לעורר את הרגשות, לא את הרגשות האנושיות העמוקות, כי אם  את הלאומיות ושל אהבת ארץ המולדת, יעלו את הציר למדרגת פאוֹלאָ וֶרוֹניז (Paolo Veronese).  ומי שיש לו רק חוש הצבעים בלבד, ציָּר כזה יעלה באופן היותר מצוין רק למדרגת מַקַרְט, היודע לסדר את הצבעים הנעימים ולהניחם זה בצד זה כצפור-הצוארוני האוסטרַלי לפני סֻכתו יְפַת-הגוָנים, אבל אין הוא רואה את הדברים רְאִיָה אמתית, ראית ציָּר נאמן, ואין הוא מוסרם, במסירת המצבוע, כאמתתם, ומכש"ב שאין ביכלתו לתאר את המאורעות והחזיונות החשובים, על פי סמניהם הנראים לעין והעקריים, באופן כי יבינום, וציורם יעשה את הרושם ויעורר את הרגשות, אשר יעוררו המה בעצמם.  רק אז נרשה לעצמנו לקרוא את מַקַרְט בשם ציָּר גאון, אם התואר הזה ינָתן גם להצפור-הצוארוני.  אם עטרת הגאוניוּת הולמת את הראשון – תהלום גם את השני. 

 

__________  

 

יב.

על אדות המשחקים על הבמה לא יהיה עלינו להרבות אמרים.  הכשרונות המיוחדים להעולל (Acteur) המה תולדות ההתפתחות של הסגולות האורגניות המשותפות לא רק לרוב האנשים, כי אם גם לרוב החיות העליונות.  הסגולות האלה הנה כשרון-החִקוּי והפעולה החוזרת של הדמיון על תנועות אברי-הגוף ושל התנועות על הדמיון.  למותר יהיה לי לבאר מה טיבו ומהותו של כשרון-החקוי.  כל איש יודע מה הוא, ואת מקורו האורגני ועל מה הוא נוסד בארתי בהפרק "ההשפעה".  אולם עלי לבאר את מהוּתה של הפעולה-החוזרת האמורה.  כל הרשמים החיצוניים הנמסרים על ידי עצבי-החושים אל חוט השדרה או אל מרכזי-המוח מעוררים בהם עבודה, המגעת אל הרגשת החושים בדמות דְּחִיָּה-תנועיית (בעוועגונגס-אימפולס).  הא לכם דוגמאות פשוטות וברורות.  עצבי-ההרגשה של האצבעות, אשר נגעו בבלי-זהירות בתנור בוער, יביאו אל חוט-השדרה ואל המוח רושם, אשר המרכז התחתון של חוט-השדרה ירגישהו בכלל בתור סכנה, והמרכז הגבוה של המוח ירגישהו בהרגשה יותר ברורה בתור מכאוב ולא כמכאוב סתם, כי אם בתור כְּוִיָה.  מרכז חוט-השדה שולח את תשובתו על זה בתמונת דחיה-תנועיית אל שרירי-הזרוע, הפועלים על היד, כי תרתע לאחוריה, ומרכז-המוח שולח את תשובתו בדמות דחיָה-תנועיית אל שרירי-הפנים, הנשימה והגרון, ותולדתה צעקה והתכוצות הצורה המפיקה מכאוב.  הרגשתה או ציורה הדמיוני של הַכְּוִיָה היו  אפוא סבה לתנועות ידועות באברי הגוף.  להפך, מעוררות אותן התנועות עצמן, כלומר:  הרתיעה הפתאומית של היד, צפידת שרירי הפנים והצעקה המתפרצת על ידי התכוצותם של השרירים אשר בין הצלעות והפדר בשעה ששרירי הגרון מכֻוָּנים לזה, - מעוררות אותן התנועות עצמן במרכזי המוח הגבוהים ההרגשה או הציור הדמיוני של מכאוב פתאומי ביד.  כל אדם יוכל לעשות נסיון כזה בו בעצמו:  ראשית לכל, יחקור לדעת היטב מה המה הסמנים החיצוניים, אשר על ידם יֵרָאה לעין, למשל, יגון נפשו;  אם על ידי קומה כפופה, על ידי תנועה ידועה בפניו, על ידי טעימה ידועה בקולו, על ידי אנחות, וכדומה לזה.  אם יוָּדע לו דבר זה ינסה נא לעשות בדיוּק את כל התנועות האלה, שבהן רגיל יגונו להתלבש, ומהרה יִוָּכח, אולי לתמהונו, כי היגון חדר עמוק אל נפשו.  אז יכיר, כי גם החזיונות המלַוים של היגון, כלומר:  הדמעות, צרופי הרעיונות העכורים ותמונות הדמיון השחורות, שאי אפשר לחוללם כרצוננו, יען כי אינם ילידי התנועות של השרירים המשורטטים, - כי גם החזיונות האלה נלוו אל יגונו זה העשוי לדעתו.

עלינו לזכור תמיד, כי העצבים ההולכים מקצות אברי הגוף אל המרכזים, המרכזים עצמם והעצבים הנמשכים מהם אל מרכזים אחרים או אל השרירים, כי כלם יחד המה מכונה אחת מאוחדה ומהודקה, אשר קִשוריו מאוּרגנים, ואם יביאו את אחד מחלקיה לידי התעוררות ותנועה אז כל עבודתה של המכונה הזאת הולכת ונעשית מאליה מהחל ועד כלה.  בעזרתה המכונה הזאת הולכת ונעשית מאליה מהחל ועד כלה.  בעזרתה המכונה הזאת עושה המשחק על הבמה תפקידו, שתעודתו לתת צורה מוחשית למעמדי-הנפש של האנשים אשר הוא מחקה את דמותם.  הוא עושה תפקידו זה בשני דרכים, מדעתו ושלא מדעתו.  בדרך הראשון הוא מתבונן בעין חדה ובשום לב אל תנועת הפנים, תנועות אברי הגוף ואל נטיות הקול ונגינתו אשר על ידיהן יֵראו ויִשמעו מעמדי-נפש ידועים, כמו חֶדְוָה, הַזָיָה, חשד וכדומה לזה, של אנשים בעלי מזג ידוע, מתונים ורגזנים, מחונכים ומנומסים, גסים והדיוטים, המשַׂחֵק מחקה את כל מיני התנועות האלה רק בעזרת רצונו לבד.  בדרך השני ישוה בדמיונו את מעמד-הנפש של האיש אשר הוא מחקה על הבמה, ועל ידי התנועות הנובעות מציורו הדמיוני יֵעזר בתפקידו זה.  והתנועות האלה בפעולתן החוזרת על ציורו הדמיוני ימלאוהו רוח חיים, עד כי ישלח מאליו ושלא מדעתו את כל הדחיות-התנועיות (Bewegungsimpulse) שהוא רגיל בהן, הרצוניות  והבלתי רצוניות.

הדרך הראשונה היא הקשה ביותר שאיננה בטוחה.  היא דורשת מהמשחק את כשרון ההתבוננות החדה והמדויקה ואת כשרון נתוח החזיונות, אותן הסגולות שהכרנו את הכרחיותן אצל הציָּרים.  המשחק המחקה מדעתו צריך אפוא להתבונן בפועל אל אותם מעמדי-הנפש של האנשים אשר הוא מתאר על הבמה;  אין אף אחד מאותותיהם המוחשיים העקריים צריך להתעלם ממנו והוא אינו יכול להסתפק כהציר בהסמנים הנראים לעין בלבד, כי עליו לשום לב גם להקול ולכל נטיותיו ומעלותיו.  אם יבגוד בו כח זכרונו ולא יעלה לפניו את המופת (Vorbild) אשר הוא רוצה לחקות, או אם לא התבונן אליו כראוי בסקירה חדה, אז יהיה חִקוּיו בלתי שלם ובלתי מדויָק ותפקידו מלא פגימות ולא יעשה על הרואים רושם של אמת.  הדרך השניה היא, להפך, קלה ובטוחה.  אחרי אשר מעמדי-הנפש ממין ידוע מתגלים המה בכל בני האדם באופן שוה (כמובן, בשנויים מעטים ודקים ע"פ ההסתגלוּת האישית הקלה של כל אחד ואחד מהם), ואחרי אשר גם המשחק אחד האדם הוא, לכן אם אך העיר בקרבו מעמד-נפש ידוע, או בלשון יותר ברורה:  אם עשה את עצמו, למשל, ככועס, כמתאבל, כמתרונן או כמשתגע, אז יתגלו בו כל הסמנים החיצוניים המובהקים של אותו המעמד וזה יעשה כסדר את כל התנועות אשר יעשה בהכרח איש במעמד כזה, את כל התנועות, בלי יוצאת מן הכלל, ההכרחיות והרצוניות;  אז יבכה, ישחק ירגז, יקרוץ בעיניו וירקע ברגליו וכדומה לזה.  מלאכת החקוי של משחק כזה תשיג את מדרגת האמת האנושית.  הדרך הזאת שדורשת מהמשחק רק אחת:  מעט קלות דעת.  מעמד-נפש קבוע, דעת חזקה ואישיות מיוחדה – הסגלות האלה אינן מזדַוגות יפה עם כשרון המשחק.  אין עבודת המחשבה של מרכזי המוח היותר גבוהים צריכה להיות שלטת בו על רגשותיו ואין היא צריכה לעכב או להשפיע על עבודתן האויטומַטית.  המשחק המצוין הוא נוח לעבור מרגש לרגש וכל רושם קל הבא מן החוץ יעורר בו את מעמד-הנפש אשר הוא רוצה לתארו על הבמה.  ולדברים כאלה מוכשר רק אותו האיש, אשר מרכזי מוחו הגבוהים אינם בכלל טרודים ועסוקים בעבודה המיוחדת להם, ולכן מוכנים המה לענות על כל רושמי-החושים בציורים דמיוניים ובמעמדי-נפש המכֻוָּנים לזה.  היש פה מקום לגאוניות? 

כשרון ההסתכלות והחִקוּי העשוי בדעת מספיקים להמשחק, כי יתרומם רק עד המדרגה השניה ולא גבוה מזה.  ולהפך דוקא המצוינים שבהמשחקים, העורכים על הבמה צורות של אמת ופעולתם על קהל הרואים עצומה, - דוקא עורכי החזיונות האלה צריכים להיות בעלי כשרונות ממדרגה יתר פחותה, בעלי דעת ריקה ובעלי אישיות חלשה ומרכזי מוחם צריכים להיות מסוגלים לעבור במהירות מיוחדה אל העבודה האוטומַטית.  הלא יודעים  אנו, כי יופי הגוף, קול נעים וטוב ופרק נאה, סגלות אורגניות שפלות, המה מהתנאים הדרושים להמשחק אשר יפעול על לבות הרואים!  המשחק המצוין למה הוא דומה, על פי תכונתו הפסיכולוגית, לילד או לפרא:  העבודה-העוצרת של מרכזי-הדעת (בעוואוסטזיינס-צענטרען) אינה משפיעה בו על העבודה האויטומַטית של המרכזים הממונים על התנועה.  תעודתו של החנוך אצל האדם התרבותי הוא דוקא לפַתֵּח ולחַזֵּק את העבודה-העוצרת הזאת.  מלמדים אותנו לבל נתן תוצאות לסערות רוחנו ולהתרגשות נפשנו ולבל נגלה על ידי דחיות-תנועִיות, צעקות, העוַיות-הפנים, נדנוּד אברי-הגוף, את כל הנעשה בקרבנו פנימה.  זאת תורת התרבות.  ואנחו עושים בה חיל, אנחנו מגיעים, ע"י החנוּך, באמת למדרגה כזו שיכולים אנחנו לעכֵּב עִכּוּב שלם את העבודה האויטומַטית של המרכזים ואין אנחנו מגלים את העובר בנפשנו והנעשה בקרב לבבנו על ידי איזה אות חצוני שיהיה, אף גלוּי כל שהוא.  המשחֵק אשר יגיע למדרגת-חנוך כזו יהיה עליו לרדת מעל הבמה, כי כבר פסקה באופן זה אומנתו. 

 

__________  

 

יג.

מכל הדברים האמורים למעלה הננו רואים, כי שלא בצדק יקראו להפורט על הפסנתר, להמרכיב צבעים נעימים ולהמשחֶק בכלל בשם גאון.  הגאוניוּת היא מולדת ההתפתחות היותר שלֵמה של מרכזי-המוח היותר גבוהים, ושנמצאים רק בראש האדם, שעבודתם מתגלה בכוח-השופט והרצון.  כח-השופט והרצון – אלה המה, סוף סוף, הכשרונות, אשר בהתחברם בפעולתם יחד ירוממו את האדם על בעלי-החיים, ואם הכשרונות האלה יתפתחו במדה מרובה ובלתי מצויה ירוממו את הגאון על פני יתר האנשים הבינונים, רק על ידי כח השופט או המשבבה והרצון, רק על ידם לבד, יהיה הגאון לגאון.  מה הוא כח-השופט? הכח-השופט מְעַבֵּד ומפתֵּחַ את ציורי-המחשבה, שנולדו מרשמי-החושים או מעבודת-השכל הקודמת, לציורים חדשים ומקוריים.  החמר אשר כח-השופט לוקח לו לעבודתו שאוב הוא מצד אחד מאוצר הזכרון, וזה האחרון שאבם מרשמי-החושים, ומצד השני מגנזי השכל המבאר את רשמי-החושים, החוקים, אשר על פיהם יעבוד כח-השופט, הם יסודי הדבר, אשר אנו קוראים בשם "הגיון" (Logik).

וככה הוא הסדר:  מרכזי-ההרגשה מקבלים את רשמי-החושים, השכל מבארם, הזכרון אוצרם ושומרם, וכח-השופט יובא לאחרונה ויעַבְּדֵם, על פי חקים קבועים, חקי ההגיון, והפכם למושגים ולציורי –מחשבה חדשים, שאינם נשענים על הרגשות-החושים עצמן.  על ידי משל שפוט מאד אסביר את הדבר גם להקורא שלא למד מעולם את חכמת-הנפש.  חוּשַׁי, רגשי פני עשו עלי פעם רושם כזה:  נטפי מים נופלים עלי והשמים לובשים קדרות.  שכלי קשר את רשמי-חוּשַׁי השונים האלה ויבארם באופן זה:  "הגשמים יורדים מהעבים".  זכרוני שומר את הרשמים ואת באוּרם.  והנה פעם אחרת אני רואה העבים עולים ומתקבצים ושאר התנאים, הקודמים לירידת הגשמים, כמו מזג האויר, נטית הרוחות וכדומה לזה, הולכים ונשנים.  אז יבוא הכח-השופט שבי ויברא מציורי מחשבתי אשר קבל מזכרוני ע"ד ירידת-הגשמים, שתנאיה הקודמים כבר קבע שכלי, על פי חקי ההגיון אשר הורהו הנסיון, כלומר:  כי סבות שוות בתנאים שוים מולידות פעולות שוות, - אז יבוא הכח-השופט שבי ויברא ציוּר חדש: "מהרה ירדו גשמים", ציור שאיננו פרי רושם-החושים, כי החזיון אשר עליו עוד לבוא אינו יכול לעשות רושם על החושים בהוה.  כי גם הכח-השופט נוסד על פעולת אחד האורגנים על פעולת אחד מרכזי המוח, ואיננו חזיון העומד מחוץ לגבול החמר, כאשר יניח החוקר הגדול והעמוק וואונדט, יוכיח לנו דבר זה כי גם היא, עבודת הכח-השופט, ככל עבודת מרכזי המוח וחוט השדרה, על ידי הִשנותה פעמים רבות תהיה בהפרט, ועל ידי ההתנחלות בכל המין, לעבודה מאוּרגנת, כלומר:  לעבודה אויטומַטית. אם נשוב למשלי הפשוט, אז נמצא, כי גם בעלי החיים העומדים על מדרגה נמוכה מאד בסולם ההתפתחות, למשל התולעים, מסוגלים לעבודת כח-השופט הרואה מראש.  כי הגשמים מתרגשים לבוא, אם יבואו האותות המבשרים זאת, כי גם בעלי החיים העומדים על מדרגה נמוכה מאד בסולם ההתפתחות, למשל התולעים, מסוגלים לעבודת כח-השופט הרואה מראש, כי הגשמים מתרגשים לבוא, אם יבואו האותות המבשרים זאת, כי במקרים כאלה מתחבאים הם בעפר, מסתתרים וכדומה.  וכל מה שמרכז-השופט (אורטיילסצענטרום) יותר שלם, פן יותר נקל לו לברוא ציורים חדשים מהחמר אשר יתנו לו החושים, הזכרון והשכל, וכן יתרחקו  יותר המושגים והציורים החדשים האלה בבחינת הזמן, המקום והמין מרשמי-החושים אשר הם היו הסבה הראשונה לבריאתם.

יכולים אנחנו להסביר את היחס, אשר בין רשמי-החושים ובין הכח-השופט על ידי תבנית זו:  עבודתו של כח-השופט באיש בינוני דומה לפירמידה, אשר הבסיס שלה הוא רושם החושים וראשה – הכח-השפט;  אולם אצל הגאון נמשלה עבודה זו לפירמידה מהופכת, העומדת על ראשה של רושם-החושים והולכת ומתרחבת לבסיס של כח-השופט.  מי שיש לו כח-שופט חזק מוכשר הוא להבין את קשור הדברים והיחס היותר מסובך של חלקיהם על פי רושם יחיד, על פי סקירה אחת, על פי הברה אחת ולראות את הנולד, על פי אותות הזמן, ולפעמים גם את העתיד הרחוק, להכיר על פי חזיון בודד את החוק השולט בו ולדעת מראש את תוצאות פעולת החזיונות זה על זה עוד בטרם תבֹאנה.  כח-שופט כזה עושה את האדם מוכשר להכיר בבריות, לראות ללב האדם, להחזיק מעמד בחיים גם בקרב סופה וסער, להיות שולט ברוחו וגם ברוח אחרים, חכמה, עצה ומזמה וגם כח-ההמצאה.

כח-השופט, לפי הגבלתי עד עתה, נוסד על ההנחה של הסביוּת, כלומר:  על ההנחה, כי לכל חזיון יש סבה, כי סבות שוות בתנאים שוים מולידות פעולות שוות וגדל הסבה עומד ביחוּס ישר אל גדל הפעולה.  רק נשען על ההנחה הזאת ימצא כח-השופט חפץ  בהחמר, אשר יתן לו הזכרון, ורק אז יוכל לברוא מציוריו של זה האחרון מושגים חדשים ורק אז יכול ללמוד מהעבר על העתיד, מהקרוב על הרחוק, מהמורגש בחוּש על הדברים אשר מעבר לגבולו. 

למעלה אמרנו, כי מלבד הכח-השופט הנה גם הרצון הוא אחד היסודות העבריים של הגאוניוּת.  מה הוא הרצון?  בתשובתי על השאלה היסודית הזאת הנני מרהיב עז בנפשי לחלוק על דעת קַנט, אשר בכלל הנני מרהיב עז בנפשי לחלוק על דעת קנט, אשר בכלל הנני מרכין ראשי לפני גדלו, וגם על דעת ריבּו  (Ribot),אשר הנני מודה בעֹמק שכלו וחקירותיו בכל לבבי.  באורו של קַנט, כי הרצון הוא הַמְצַוֶּה, הוא החֹק והוא גם המצֻוֶּה, המקבל עליו את מרוּתו  של החוק, - הנה הבאור הזה איננו מובן ומבורר.  באורו של רִיבּו, כי הרצון היא הפעולה הנגדית של האנכי על הרשמים הבאים מהעולם החיצוני, - הבאור הזה הוא רחב יותר מדַּי והוא כולל ומקיף את כל ממשלתה של ההכרה-הנפשית, כי באותה מדה שהיא נוסדה על רשמי-החושים ואת כל תוכנה היא שואבת מרשמי-החושים, גם היא, כל הממשלה הזאת, אינה אלא "פעולה נגדית של האנכי על הרשמים הבאים מהעולם החיצוני".  על פי הבאור הזה צריכים אנחנו אפוא להניח, כי ההכרה-הנפשית והרצון דבר אחד הוא ואין ביניהם ולא כלום.  וההנחה הזאת אינה יכולה להיות אמתית.  מי ששופט את חזיונות-הנפש מבחינת חכמת-הטבע הוא יסכםי לדברַי:  הרצון הוא פעולת אחד המרכזים, אשר תעודתו היחידית בגופו של החַי, להסב את התכוצות השרירים, או, בלשון אחרת, להיות ממונה על הדחיות-התנועִיות.   

מהבחינה הפלוסופית קרובה היא הגבלת הרצון, שנתתי בזה, להגבלתו של שפנהויר;  כי שפנהויר קורא את אותו הדבר, הגורם את התנועות לא רק בקרב גוף החי, כי אם גם בקרב הדברים הבלתי אורגניים, בשם רצון, ואחרי שכל חזיון סוף סוף, אם ננתחו היטב לחקיו, אינו אלא תנועה או התנגדות לאיזו תנועה, כלומר:  תנועה נפעלת, לכן הרצון הוא נשמת כל החזיוניות, כלומר:  נשמת כל העולם.  במדה זו אינני מרחיק אמנם ללכת.  למרות הדמיון התִּאורי שיש בין נפילת האבן ובין צעדי האדם, יש לנו הצדקה להבדיל במעשה בין שתי התנועות האלו ולקרוא את הגורמים של נפילת האבן ושל צעדי האדם בשמות מיוחדים.  בשם רצון נקרא רק את גורם הדחיות-התנועיות בקרב גוף החי.  הרצון הוא תמיד אחד החזיונות המלַוִּים את החי. כי יש להסב התכוצות-השרירים לא רק על ידי הרצון, כי אם גם על ידי גורמים אחרים, כמו, למשל, על ידי זרם גַּלְבַנִי, הדבר הזה אינו סותר את הגבלתי.  הן, ראשית מי זה יכחיש שלחזיון אחד יכולות להיות סבות שונות, ושנית, מי זה יוכיח לנו, שהרצון אינו גם הוא אחד מחזיונות החשמל?  הן גם המבטאים "זרמי-העצבים", "כח-העצבים" "נוזלי-העצבים" (Nervenfluidum) מחזקים בנו את המושג, כי מרכז-הרצון הוא מין סוללה-חשמלית והדחִיָּה-התנועית (בעוועגונגס-אימפּולס) הנמסרת אל השרירים הוא מין זרם חשמלי.  יכולים אמנם להשיב על דברַי, כי הרצון מוליד גם חזיונות כאלה, שאין אנחנו יכולים לקרוא אותם דוקא בשם תנועת-השרירים.  הן האדם אונס את רצונו להעלות בזכרונו איזה דבר נשכח, והזכרון הלא אינו נחשב כלל לעבודת-השרירים.  על זה אשיב:  הזכרון איננו משתעבד שעבוד שלם להרצון, ואני חושב, כי זה האחרון פועל על המרכז הממונה על הזכרון פעולה בלתי ישרה (אינדירעקט), כי הוא, הרצון, רק מסבב את התכוצותם והתפשטותם, כלומר:  את תנועותיהם של השרירים החלקים, בהכלים המובילים את הדם אל מרכז-הזכרון.  על ידי שפעת הדם השוטף אליו יתעורר האורגן הזה לעבודה יותר גדולה ועצומה ואז יש לו לפעמים היכלת להביא אל ההכרה-הנפשית את תמונת-הזכרון המבוקשה, דבר שאין בכחו למלאות כל זמן שהוא  מקבל את הדם במדה יותר מועטה וכל זמן שעבודתו פחות חיה.  עתה יש עוד להשיב על השאלות, איך מסבבות הדחיות-התנועיות הפשוטות היוצאות מאת הרצון את תנועות-השרירים המכֻוָּנות לתכליתן ואיך יתעורר הרצון בעצמו לעבודתו המיוחדה לו.  את התשובה על השאלות האלה נמצא, אם נשים לנגד עינינו, כי החיים המה בכלל חזויון מורכב מאד וכל עבודה-חִיוּנִית (לעבענסטהאֶטיגקייט) גבוהה היא תוצאת הפעולה המורכבת של אורגנים שונים.  הרצון מסבב רק את התכוצות השרירים;  לא יותר.  המרכזים-המסדרים  (Koordinationszentren) מקבלים את הדחיה ומחלקים אותה לאותם השרירים, אשר עליהם להתכוץ.  למען עשות את התנועות הרצויות והמכֻוָנות לתכליתן, למען עשותן לא רק בדמותן הרצויה, כי אם גם במדת חזקן הרצויה.  אבל מי הורה את המרכזים-הסַּדרנים להכיר את השרירים אשר עליהם למען עשות תנועה ידועה באופן ובמדת-החֹזק המכֻוָנים?  הנסיון הורה זאת, הנסיון של היחיד ושל כל המין מיום הִוָּלדם, הנסיון שהיה למאורגן והוא עושה עבודתו מאליו.  ואיך יתעורר הרצון בעצמו לעבודתו המיוחדה?  על ידי פעולת כל המרכזים האחרים עליו, על ידי האינדוקציון (הגִּרוי וההערה), הייתי אומר ומשתמש בשפת חכמת-החשמל (עלעקטריציטאֶטס-וויססענשאַפט).  גם אחד רושמי-החושים בלבד יש בידו לעורר את הרצון, בלי עזרת ההכרה הנפשית, כי ישלח את דחיותיו-התנועיות;  במקרה כזה תֵּעשה תנועה-ריפליקסית, אשר תקרא שלא בצדק בשם "אי-רצונית".  אי-רצונית (אונווילקירליך), כלומר:  תנועה שנעשית בלי עזרת הרצון, כזאת בודאי איננה;  אבל היא נעצרת שלא מדעתנו (אוּנבעוואוסט).  העבודה האויטומַטית של המרכזים הגבוהים, כלומר:  הרגשות, או, כמו שיקראו בלשון החכמה אימוציונים, גם הן מעוררות את הרצון.  ההערה הזאת הגורמת את פעולת הרצון מגיעה אל ההכרה-הנפשית בתמונה בלתי ברורה, שהיא סגולתן של הרגשות, כאשר תארנו למעלה ולאחרונה יכולה גם העבודה החדשה, המקורית, הבלתי מאורגנת של ההכרה-הנפשית, כלומר:  הכח-השופט,המחשבה, לסבב את עבודת הרצון.  המחשבה בעצמה איננה "רוצה";  היא בוראת רק ציוּר של תנועה פשוטה או מורכבת או שורה שלמה של תנועות תכופות זו אחר זו, הנראות לה במעמד ידוע כמכֻוָּנות לתכליתן;  אם גוף-החי הוא בריא, מפותח כל צרכו בהתפתחותו הטבעית ושווי-משקלו לא השבת, אז דַּי-הוא הציור הזה לסַבֵּב את מרכז-הרצון לשלוח את דחיותיו-התנועיות.  כי התנועה שנעשית תוָּדע לההכרה-הנפשית על ידי הרשמים המובאים אליו.  מחוּש-השרירים. וכך הוא הסדר:  המחשבה בוראת לה ציורן של התנועות, הרצון נותן להן את דחיותיו, המרכזים-הסדרנים מחלקים את הדחיות האלה על פי תכליתן המכֻוָּנה וחוש השרירים מודיע להמוח על דבר התנועות שנגמר עשִׁיָתָן.  אנחנו יודעים ומכירים רק את ראשיתו וסופו של מהלך הפעולה הזאת, אנחנו יודעים רק את ציור-התנועה, אשר עִבדה מחשבתנו, ואנחנו מכירים רק את הידיעה על דבר התנועה שנגמרה עשִׂיתה.  אולם כל החוליות והפרקים המונחים בין הראשית והסוף נעלמים מהכרתנו-הפנימית.  אין אנחנו יודעים איך היה ציור-התנועה לתנועה.  אולם ההסתכלות הבלתי מדויקת האפיל-את המהמלך הפשוט והברור של הפעלות האורגניות האלה.  וסבת הדבר היא, כי אנחנו יודעים ומכירים בנפשנו את ציורי-התנועה ואת התנועות הנגמרות, לכן החליפו את הרצון בהכרה-הפנימית.  והנסיון הלא יעיד, כי ציורי-התנועה היותר חיים אינם מכריחים וגוררים אחריהם את התנועה עצמה, ומזה הלא אנו רואים, כי לא הרי המחשבה כהרי הרצון ויש הבדל רב ביניהם.  מי שעצביו חלוּשים וחולים, הרי רצונו משתחרר מהשפעת המחשבה.  חולה כזה יכול אמנם לברוא במחשבתו ציור-תנועה אבל אין הוא מוציאם לפעולה.  איש כזה יודע, למשל, כי דרוש לו לקחת ספר או ללכת ברחוב, אבל קצרה יכלתו להניע יד או רגל אף כי אבריו לא נשתתקו, והא ראיה, כי ישוב ביכלתו להוציא לפועולה את אשר יצוו עליו אחרים.  החולה אומר במצבו זה: "אני רוצה, אבל אין אני יכול". אבל הוא טועה.  באמת חושב הוא על אדות התנועה, אבל אין הוא רוצה.  מרכז המחשבה עובד את עבודתו, ומרכז הרצון שובת.  אומרים על אנשים ידועים, כי רצונם חלש.  אולם על פי רוב לא נכון הדבר.  לא הרצון, כי אם מרכז-המחשבה חלש אצלם. זה האחרון איננו מוכשר, במקרים כאלה, לעַבֵּד ציור-תנועה ברורים כל צרכם, ומסבה זו אין גם רצונם יכול לעבוד עבודתו.  אבל אם המחשבה של איש אחר חולקת להם ציורי-תנועה כאלה משלה, כלומר:  יועצת או מצוָה להם, אז יעשו האנשים האלה את התנועות המוטלות עליהם בלי כל מעצור וכמשפטן.  והדבר הזה הלא יעיד, כי רצונם חזק כל צרכו.  את הדבר הזה עצמו יכולים אנו להגיד על אדות האנשים, אשר יאמרו, כי שתי רשויות שולטות ברצונם או כי שטופים הם בתאותיהם שלא ברצונם, הרשויות שולטות לא  ברצונם, כי אם במחשבתם.  לאנשים כאלה אין שני רצונים הלוחמים זה בזה, כי אם שני ציורי-מחשבה שאין אף אחד מהם ברור ומוגבל כל צרכו שיהיה ביכולתו להעיר את הרצון שישלח את דחיותיו.  ואם רק אחד הציורים של המחשבה יתברר וְיִסְתַּמֵן כל צרכו אז יכניע ויכריע את האחרים ומביא את הרצון לידי פעולה.  הַמְליט איננו חסר-רצון, כי אם חסר מחשבה ברורה.  מחשבתו היתה חסרת–אונים לעַבֵּד ציור ברור ע"ד התנועות המכוָּנות לתכליתן אשר עליו לעשות.  ואם יעשה האדם בתאותו דבר שהוא, כנראה, נגד השכל, אז לא "הרצון היה חסר-אונים", כאשר יאמרו המליצים, כי אם העבודה האויטומטית של מרכזי-מוחו הגבוהים היתה יותר חזקה מעבודתם החפשית;  ציורי-המחשבה הברורים והידועים לההכרה-הפנימית לא נצחו את הציורים הכהים, או שאינם ידועים כלל להכרתנו-הפנימית, תוצאות העבודה המאורגנת של מרכזי-המוח;  הרצון קבל אפוא את הדחִיָה היותר חזקה מעבודת-המוח האויטומַטית ויוציא לפעולה את ציורי-התנועה שעֻבדוּ שלא מדעת, כי אם באופן מיכני ולא את-אותן הציוּרים שעִבְּרה מחשבתנו הברורה בהכרתנו-הפנימי.  הרצון היה אפוא חזק כל צרכו;  חלשה היתה רק המחשבה לעצור בעד העבודה האויטומטית של מרכזי-המוח הגבוהים ולפעול בעבודתה החפשית והמקורית על הרצון. 

 

__________  

 

יד.

מכל האמור בפרק הקודם הננו רואים, כי חלילה לנו להחליף את הרצון בהמחשבה.  ואם אנו רואים איש שהן ולאו ורפה בידו, כי מפקפק הוא בדבר ופוסח על שתי הסעפים ואו שהוא עושה מעשים המתנגדים אל השכל בנחות עליו יד התאוה או ההרגל, אז עלינו להגיד, כי כח-השופט שבו ולא הרצון חלש הוא.  רק אותו האיש הוא בעל רצון חלש, אם הוא בכלל בריא וציורי-התנועה של מחשבתו המה ברורים ומוגבלים כל צרכם אבל אינם יוצאים לפעולה, או המה יוצאים לפעולה אבל לא בשלֵמוּתם ובהתמהמהות רבה, וגם בהתלקח התאוה באיש כזה לא תצא מגבול הרגש, החפץ והגעגועים, ולפעולה איננה יוצאת.  את אֹמץ הרצון יכולים אנו למוד רק על פי כשרונו להתגבר על המעצורים. לא השרירים המה המרחיקים את המכשולים, כי אם הרצון היא העושה זאת, הוא המעורר והמניע את השרירים.  המשוגעים אשר רצונם החולה מלא התעוררות והוא שולח דחיות (Impulse) חזקות אל השרירים, מוציאים לפעולה מעשים, אשר קשה להאמין באפשרותם.  זקֵנים חלשים או נשים רפות ישברו בריחי ברזל, ינתקו כבלים ומנצחים בהתאבקותם את השומרים לראשם, גם אם אלה האחרונים המה בעלי-אגרוף חזקים.  אלו היו האנשים האלה עושים את כל המעשים האלה במצבם הטבעי, בשעה שהמה בריאים, היו נחשבים לאתליטים ולמתגוששים היותר חזקים בדורם.  אבל המה אינם יכולים זאת, אף כי גם במצבם הטבעי  יש להם אותה מערכת-השרירים עצמה אשר בימי שגעונם.  מזה הננו רואים, כי גבורת הגוף תלויה הרבה יתר בחוזק הדחיה אשר ישלח הרצון, מאשר בהשרירים עצמם.  המעצור הראשון אשר על הרצון להסיר הוא התנגדותם של רקמת-הבשר, העצבים והשרירים.  וכל מה שמסלת-העצבים (Nervenbahn) היא יתר קצרה, כל מה שקבוצת-השרירים (מוסקעלגרופּפע), העומדת להתעורר, היא יותר מעונגה ומצערה, כן יתר חלשה היא גם ההתנגדות הבאה מצדם, כן יכולה דחיַת-הרצון, הדרושה לעשית איזו תנועה להיות יתר חלשה.  השרירים המשורטטים היותר דקים, אשר בגופנו המה של הגרון, של העין, של חלל הפה, של הפנים ושל היד.  גם רצון חלש מאד מספיק להאדם שיוכל להניע את השרירים האלה ולפטפט, ולעשות העויות, להביט בעינים מפיקות שמחה או חמה ולרמוז ביד.  אנשים המצוים לא יעברו את גבול המעשים השכיחים האלה.  אולם יותר כבד הוא לסבב את התכוְצותם של קבוצת–השרירים הגסים, ועוד יותר כבד הוא לסבב את תנועתם של שרירי הרגלים ושל הגוף.  התכוצותם דורשת ממרכז-הרצון דחיה יותר חזקה, כלומר:  עבודה יותר אמיצה.

לכן אנשים שהמה מוּגֵי-רצון באמת לא יְלַווּ את פטפוטיהם ותנועות ידיהם במעשה שהוא דורש מהם הליכה או יגיעת כפים.  העבודה היותר כבדה להרצון היא לסַבֵּב תנועות אשר מטרתן היא להסיר את המכשולים החיצוניים, אם המה דברים שאין בהם או שיש בהם רוח חיים.  במקרים כאלה על הרצון לנצח לא רק את המעצורים הפנימיים, המגיעים להכרת-דעתנו בדמות העצלות או אי-חפץ התנועה, כי אם גם את כחות-הטבע (למשל: כח-המושך) או את דחיותיו של רצון זר.  הרצון צריך לשלוח במקרים כאלה דחיות חזקות, בכל אופן יותר חזקות מרצון המתנגד, אם המניח את המעצורים הוא אדם. אם הרצון איננו חזק במדה הדרושה לזה אז ציורי-המחשבה, אם גם ברורים ומוגבלים המה כל צרכם, אינם יוצאים לפעולה.  האדם יודע במקרים כאלה ידיעה מדויקה מה עליו לעשות, אף יחפוץ בכל לבבו לעשות את הדרוש לו, ובכל זאת לא יעשה דבר זה.  את אשר יקראו בשם קֹצר רוח, חסרון-סבלנות, מֹרך-לב הוא אינו אלא אחד החזיונות של רפיון-הרצון.  יש אנשים, אשר ישליכו איזו מלאכה או עסק בטרם אשר הביאום לידי גמר, או גם ייראו להתחיל בהם, אם, מבלתי ידעם את המלאכה או העסק, יפריזו בדמיונם על העמל והתלאות הקשורים בהם, או המה חושבים, כי יבצר מהם הדבר ונשגב הוא מכֹּחם.  בשני המקרים האלה יוצרת המחשבה את ציורי-התנועה יצירה מטשטשת, יען כי הזכרון מעביר לפני תמונותיו ממקרים, אשר בהם היה הרצון רפה-אופנים להתגבר על התלאות הדומות לאותן שהם פוגשים בהן עתה, אם פגישה אמיתית או רק מדומית.  פשירות-הנפש (Lauheit ) ומֹרך-הלב נובעים איפוא ממקור הנסיון, אשר נתנסו ברפיון-הרצון. 

 

__________  

 

טו.

התפתחותם החזקה של מרכזי המחשבה והרצון הם הם אפוא היסודות האורגניים של אותו החזיון, אשר יקראוהו בשם גאוניות.  התפתחותו של מרכז הרצון בלבד איננה מספקת לעשות את האיש לגאון.  ענקי-הרצון יעצרו אמנם כח להתגבר על כל המעצורים, אם המה מתלבשים בדמות דברים או אנשים, חקים או מנהגים ונמוסים, אשר המה פוגשים על דרכם להוצאת ציור-התנועה של דמיונם לפעולה;  אבל המה יהיו חדלי-כח לעַבֵּד במחשבתם עצמם, בלי עזר מחשבת אחרים, ציורי –תנועה חשובים ומכֻונים לתכליתם.  הירקוליס עושה שתים עשרה עבודות, אבל איריסתיאום (Euristheus ) צריך להטילו עליו.  מי שיש לו רק רצון חזק בלבד הוא יוכל להֵעשות, באופן היותר טוב, לשר-צבא ואחד מעוזריו ופקידיו של אלכסנדר מוקדון או של נפוליון;  איש כזה יוכל להתרומם לכל היותר למעלת מיניסטר מהולל של מלך גאון, או, מה שהוא מצוי ביותר, למושל בן-אל-מות של מיניסטר גאון.  באופן היותר רע יהיה איש כזה לבן בליעל, אשר תועבותיו תסופרנה לדור דורות, או לפושע-עריץ אשר יטיל אימה על כל בני דור.  במקרה הראשון יהיה בעל הרצון הכביר לכלי תשמישה של מחשבה הנובעת ממוחו של איש זר, ממוחו של אחד הגאונים.  הוא מוציא לפעולה את אשר הרה והגה מלב אחרים.  ובמקרה השני הוא מוציא לפעולה את ההתעוררות-הרגשנית הכהה, או שאינה ידועה כלל להכרה-הפנימית, הנולדה במרכזי-מוחו הוא. 

ההתפתחות המיוחדה והגבוהה של מרכז-המחשבה עושה את האדם, גם כשהיא לבדה, לגאון, אבל תכונתו מקבלת בכל פעם צורה אחרת, הכל לפי מדת חזק הרצון כאיש כזה, אם היא פחותה או מרובה.  מי שהוא גאון-המחשבה בלי רצון כביר הוא יוכל היות חושב מצוין, פלוסוף, מהנדס ואולי גם חוקר-הטבע.  הוא יוכל היות אחד מאלה, יען כי עבודתם של האמורים בזה דורשת רק התאמצות קלה מאד להתגבר על המעצורים הַדִּינַמִיִים, ודחיות חלשות דַּיָּן להתכוצות-השרירים הדרושה לתכלית זו;  מחשבתם לא תדרוש לעַבֵּד ציורי –תנועה (בעוועגונגספאָרשטעללונגען) גסים, כי היא מראָה את גדלה ותקפה באופן אחר ובמקצוע אחר:  היא גוזרת ציורים מפשטים, חדשים, אין-סופיים מרשמי-החושים, מהתבוננות במספרים פשוטים – את החשבון הנשגב וחשבון הפשיונות (דיפפערענציאַלרעכנונג);  מנפילת תפוח – את חק כח-המושך;  מתוכן ההרגשה של הידיעה הפנימית – את תורת-ההכרה (ערקעננטניסטהעאריע).  אין אני יכול להסכים לדעת בֶּן הנותן להפלוסוף-הגאון מקום בראש סדר–המעלות (ראַנגאָרדנונג) של הגאונים.  התיאוריה שלי מכרחת אותי לתת להחושב ולהחוקר העיוני המקום היותר נמוך בסדר-המעלות הזה, יען כי גדלם נוסד רק על מחשבתם לבד, והמחשבה כשהיא לעצמה, בלי עזרת הרצון, אין ביכלתה לעשות את הציורים אשר עִבדה, יהיו גם מצוינים ונפלאים, לחזיונות מוחשיים וממשיים.  להביע את הציורים האלה בדבור או בכתב, לזה דרושה עבודת השרירים, כלומר:  דחִיַת הרצון.  אם יבצר מרצונו של גאון-המחשבה להביע את ציוריו הפנימיים בדבור או בכתב, אז ישארו בתוך נפשו כמעמדים סוביֶקטיביים של הכרתו-הפנימית, ואיש זולתו לא ידעם לעולם.

אם גאון המחשבה הוא גם בעל רצון מפותח במדה בינונית, אז יש בידו לעלות למדרגתו של אחד חכמי הטבע הגדולים המעשירים את אוצר החכמה בידיעות הנוסדות על הנסיונות, או של אחד הממציאים.  כשרונותיהם של שניהם דומים בעצם הדבר זה לזה.  חכם-הטבע הבוחן (עקספערימענטאַטאָר) כהממציא גוזרים חקים מהחזיונות וממציאים תנאים חמריים, אשר בהם יוכל להביא את החקים הנמצאים על ידו לידי פעולה כרצונו.  ההבדל אשר ביניהם הוא לא תיאורי, כי אם מעשי.  הראשון, הבוחֵן, מצרף ומחבר את הנסיונות והתנאים באופן כזה, שיַראו לו ב"אותות ומופתים" אם מתאימים רשמי-חושיו לציורי מחשבתו, אם החק אשר מצא במוחו מתאַמת ומתקַיֵּם בעולם-החזיונות החיצוני.  והמטרה היחידית של השני, הממציא, כלומר: של נסיונותיו ובחינותיו – היא להגדיל את הָרְוָחָה (בעקוועמליכקייט) האנושית ולהעצים את טובם במובן היותר רחב.  אבל עלינו להזָהר ולהמנע בדבר זה מהלכד בטעוּת.  ההמצאה, התַּגְלִית (ענטדעקונג) אינה צריכה להיות תמיד דוקא פרי זווגם של המחשבה הגאונית עם הרצון שהוא מפותח במדה הראויה והמספקת.  ההמצאה, או התגלית, היא לפעמים בת המקרה העור.  הנזיר שְׁוַרְץ לא בקש את אבק-השרפה בשעה שהתפוצצה בהמַּכְתֶּשֶׁת תערובת הגפרית, הסַּלְפֶּטֶר והפֶּחָם, ועל דעת הפרופסור גַּלְבַנִי לא עלה כלל הרעיון, אף לא צל של רעיון, לבקש כח נעלם בטבע בשעה שתלה את שוק הצפרדע על וָו נחושת.  אבל בכלל הנני חושב, כי שותפותו של המקרה בהמצאות ותגליות גדולות היא קלה.  בכל אופן שיהיה דרושה מחשבה כבירה, כח-שופט חזק, להתבונן כראוי וכמשפט אל חזיון בלתי נודע  ולהכיר מיד, כי אי אפשר לבארו בעזרת הידיעות השוררות בעת ההיא באור מספיק, וגם למצוא את סבותיו ותנאיו של אותו החזיון ולגזור מהם ציורי-מחשבה חדשים.  המקרה יכול להוליד רעיון חדש רק בלב החושב מחשבות, האדם הבינוני, אשר מוחו עובד עבודה אויטומטית עומד כעִוֵּר וכגולם בלי רוח רעיון לפני החזיונות, שאין הוא מוצא להם באור בציורי-מחשבתו שבאו לו בירושה מאבות אבותיו.  אלו היתה המכתשת של שְׁוַרְץ מתפוצצת לנגד עיני איש מצוי, אז, בלי ספק, היה עושה אות הצלב על חזהו, והיה מאמין, כי יד השטן בזה והלקח שהיה מוציא מהסתכלותו זאת, כי חלילה לו לנעֵר ולנענע במדוכה שיש בה גפרית וסַלְפֶּטֶר.  את אבק-השרֵפה לא היה ממציא.    

המקרים הפּוֹרִיִים עוברים יום יום לנגד עיני הבריות, אבל רק האיש אשר כח-מחשבתו כביר מוכשר הוא להבינם, למצוא את חקיהם ושמושם.  כל החֹמר של החזיונות שהם הם גם יסודי תורת-החיים, הכימיָה, חכמות-הטבע, שהם הם גם יסודי ההמצאות מקצוע כח-הקיטור, החשמל, המכניקה, - כל החמר הזה עומד ומתקים מימות עולם, מששת ימי בראשית, בלי כל שנוי.  האנשים של תקופת-האבן היו יכולים להתבונן ולהסתכל בו כמונו היום.  אבל למען הכין את החזיונות האלה ולמשול בהם, היתה צריכה המחשבה להתפתח במדרגה רמה כזו, שהאדם-הקדמון ושל שנות-הקדם לא הגיעו אליה.  אין כל ספק, שגם בימינו הננו מוקפים חזיונות מהמין היותר נפלא, ובכל זאת לא יעוררו במוחנו רעיונות גדולים ופוריים. ואין אנחנו מבקשים את חקיהם, יען כי אין בני דורנו אף איש אחד אשר כח מחשבתו הוא כל כך עצום, שיוכל לגזור מהרושם שהמה, החזיונות, עושים על החוּשים את ציוּרי סבתם ותולדותיהם האפשרית.  אבל מאד אפשר הדבר, כי עוד יבואו גאונים אשר ישיגו דבר זה ואף ביגיעה רבה. הודורות הבאים אחרינו לא יוכלו הבין איך עברנו על פני החזיונות היותר נפלאים כעורים וכחרשים, כאשר לא נבין אנחנו היום איך לא המציאו האנשים שחיו עוד לפני אלפי שנה את החמרים –המתפוצצים, את מכונות-הקיטור ואיך לא ידעו להשתמש בכח החשמל.  כל הנסיונות במובנו של בֶּקוֹן (Bacon), כלומר:  "להציע לפני הטבע שאלות של חכמה", שאלות שהשואל יודע ומבין מה הוא שואל והוא מצפה לתשובה שכבר שער אותה לבבו, כלומר: מעין העבודה המיטודית של רוברט מאיר, הילמהולץ, קוך, - כל הנסיונות האלה דורשים מחשבת-גאון ורצון מפוּתח כראוי.  השתתפותו של מרכז הרצון נחוצה היא, יען כי ציוּרי-המחשבה של הבוחן (עקספערימענטאַטאָר) ושל הממציא צריכים לצאת לפעולה מוחשית, כי רק זה הוא העיקר בנוגע לדברים כאלה, ואין המה מקבלים צורה מוחשית אלא על ידי עבודת השרירים, שאין היא יוצאת לפעולה אלא על ידי דחיות-הרצון. 

 

__________  

 

טז.

אם מרכז הרצון מפותח גם הוא במדרגה בלתי מצויה כמו המחשבה, כלומר:  אם יש לנו עסק בגאון המחשבה והרצון אז איש כזה מוכשר לשנות את מהלך קורות הדורות של האנושות.  גאוניות המחשבה וגאוניות הרצון כשהן קשורות ומאורגנות כאיש אחד אז הנה מתגלות לא ברעיונות ודברים, כי אם במעשים.  מחשבתו מחוללת ציורים חדשים ומקוריים ורצונו מלא התעוררות ויש לו די אמץ להוציאם לפעולה מוחשת ולמעשים ממשיים, למרות כל המכשולים והמעצורים הנצבים על דרכם.

גאון כפול כזה בוזה את האופנים הקלים של הגשמת ציורי-המחשבה, כלומר:  על ידי אותיות וקולות, והוא שואף לאותם האופנים הדורשים נצחון העכובים והנגודים היותר גדולים.  איש כזה אינו מסתפק בנאומים ודרשות, בכתיבת ספרים ומאמריים, כי אם הוא עושה מעשים, כלומר:  הוא שולט באנשים אחרים ובכחות-הטבע והוא נוטם לפי הדרוש לציורי-מחשבתנו.  גאון כזה יהיה בקרב הבריות את אשר הוא חפץ להיות ועושה את אשר הוא חפץ לעשות.  הוא מגלה ארצות חדשות, הוא כובש מדינות, הוא חולש על בארחות החיים של אלכסנדר מוקדון, של מחמד, קרומביל, או נפוליון.  האנשים לא יוכלו לעשות מעצור למעשיו וגבול לשלטונו, כי אם מי שהוא גדול כמהו או עוד גדול ממנו בכח המחשבה ובכח הרצון.  רק כחות-הטבע האדירים וכבירים מכח רצונו הוא יכולים להכריעהו, או להרוס אשר יבנה הוא.  סערה גדולה היתה יכולה להטביע את קולומבוס בלב ים;  המחלה שתה קציר לאלכסנדר מוקדון;  החרף הרוסי שם לאַל את מזמותיו של נפוליון.  מרכז המחשבה יכול לנצח בציוריו את הטבע בעצמה, אבל מרכז הרצון יכול להתגבר רק על אותם הכחות, שהם חלשים מכחו הוא. 

האורגניזַציָה המיוחדת של גאון המחשבה והרצון גורמת, כי לבו של איש כזה רֵיק במדה יתר או פחות גדולה, ובמקרים ידועים הוא ריק לגמרי, מאותו הרגש, אשר יקראהו בשם חוש-אֳמָנותִי, צרך-היופי והאהבה.  מרכזי-מוחו הכבירים מהפכים את כל הרשמים לציורי-מחשבה בהירים וגוזרים מהם רעיונות ברורים כל צרכם.  עבודה אויטומטית מוצאת בהם מקום לכל מרכזי הסדור  (צענטרען  דער קאָאָרדינאציאן) והמזון;  אבל מרכזיהם הגבוהים עובדים עבודה חפשית ומקורית, ולא על פי תבנית קבועה.  את הרגשות, ההתעוררות הכהות והערפליות כמעט לא יכירן ולא ידען הגאון וחפשי הוא מהן.  הוא איננו רגשני (סענטימענטאַל) כלל, וזרה היא מדה זאת לרוחו לגמרי.  פירושן האמתי של המלים האלה: בעל מחשבות ולא בעל התפעלות.  האורגניזַציה המיוחדה והנפלאה של הגאון מְחַיֶבֶת, כי קשה לו לסַגֵּל מחשבותיהם של מוחות זרים ולעשותן לקנין נפשו הוא.  מרכזי מוחו מסוגלים, ע"פ בנינם ויצריתם, לעבודה מקורית ולא לחִקוּיית.

פה מתעוררת לפני השאלה נוראה.  אם הגאוֹניוּת היא פרי ההתמזגות של המחשבה עם הרצון שהתפתחו במדה היותר גבוהה והבלתי מצויה, אם עבודתו של הגאון היא לחולל ציורי-מחשבה חדשים, מפשטים ובהוצאתם אל הפועל והמציאות, אז מה יהיה משפטי על אדות גאוני-הרגש המשוררים והאמנים?  האם יש לי אז בכלל המשפט להסכים, כי גם המשוררים והאמנים יכולים להיות גאונים?  המשפט הזה הוא, באמת, דבר המוטל בספק.  נזכור נא מה הנה הרגשות בעצמו של דבר.  רשמי החושים מוּבאים אל מרכזי-החושים המותאמים להם, ואלה האחרונים מביאים לידי פעולה את מרכזי-החושים האחרים, כלומר:  את אותם שהמה מקבלים רשמים ביחד עם הראשונים;  המה מעוררים את מרכזי-הרצון והסדוּר ומסבבים ע"י זה תנועה ידועה, איזו שתהיה, בגוף כמו, למשל, איזה שנוי באותות הפנים, איזה שנוי בדפיקות הלב, קול צעקה וכדומה.  הרגש מעורר בגוף את העבודה האויטומטית, שבאה בירושה מדור דורים והיתה להרגל מְאוּרגן העושה את תפקידו בלי עזרת המחשבה וההכרה הפנימית.  זאת תורת הרגש, או כמו שיִּקָּרא בשפת-החכמה: אֵימוֹציָן. 

הפיוּט, הזמרה, הציוּר והפִּסּוּל אין להם מטרה אחרת, כי אם לחולל בלבות בני האדם רגשות.  כל אחת מהאמנויות האלה מבקשת בתחבולותיה לעורר בגופנו את אותן הפעולות עצמן הנולדות בקרבנו על ידי שורה שלמה של רשמי-חושים, ואשר אנחנו חשים אותן בתור רגשות.  המשורר הַלִּירִי בדבריו, המנגן בקולותיו, הציָּר בצבעיו – כלם שואפים לעורר במרכזי-מוחנו את אותה העבודה, שהמה עסוקים בה, בשעה שהחושים מביאים להם את הרשמים המתקבלים, למשל, מהיֹּפי והנֹּעם של פני גבר או אשה, מסער מתחולל בטבע, מצערו של אומלל, מאחת מתקופות השנה וכדומה.  וכל מה שהאמניות האלה מתארות ומחקות באופן יותר אמתי את הסמנים הרוחניים של החזיונות, את סמניהם הפועלים על העין או על האזן, כן יותר קרובות הנה הרגשות המתעוררות בנו על ידן אל הרגשות אשר יעוררו בנו החזיונות עצמם.  השירים, הציורים וכדומה, אשר לא יעוררו בנו רגשות, אין אנחנו חושבים אותם ליצירות פיוטיות, למעשה ידי אמן, אם גם שכלנו יכיר ויודה, כי השירים והציורים האלה כתובים ומצוירים בדעה ובינה, ביגיעה רבה ובחריצות יתרה, ועל המשורר או הציר היה להתגבר על מכשולים ומעצורים עצומים.  הרושם אשר היצירה הפיוטית עושָׂה עלינו נוסד על העבודה האוטומטית של מרכזי-מוחנו;  ואלה אחרונים מתעוררים רק על ידי רשמים שהאורגַניזמים ושורה שלמה של אבותיו היו רגילים לקבלם.  ומטעם זה אין היצירה האמנותית סובלת, ע"פ טבעה ומהוּתה, כל חִדוּש אמתי;  למען עשות פעולה בלבות אחרים צריכה האמנות לבחור לעצם תוכנה רשמים ישנים, מצויים, מאוּרגנים.  ואחרי אשר ראינו, כי הסגולה המיוחדה של הגאון הוא לברוא ציורי-מחשבה חדשים, שהמה רחוקים מהציורים הנודעים מכבר, ולהלבישם בחזיונות מוחשים, לכן מתעוררת השאלה מאליה איך מזדוגת הגאוניוּת, השואפת מטבעה לחדשות, אל האמניוּת החוזרת על הרשמים הישינים שהם קנין כל המין? 

התשובה על שאלה זו מביאה אותי כמעט במבוכה, יען כי היא מכרחת אותי להתנגד אל ההשקפות השוררות בנוגע לדבר זה.  אמת הדבר, כי גאון-הרגש איננו, בעצמו של הענין, גאון;  אמנם הוא איננו בורא חדשות, הוא איננו נותן לההכרה הפנימית של האנושוּת תֹּכן יותר עשיר, איננו מוצא אמתיות בלתי-נודעות ואין לו כל השפעה על עולם המעשים, אבל בכל זאת יש לו סגולות נפשיות-גופניות המבדילות אותו מהאדם הבינוני ועושות אותו למי "בריה בפני עצמו" בקרב האנשים.  המרכזים הממונים על עבודת הרגש צריכים להיות מפותחים בו במדה יותר עצומה מבקרב האנשים המצויים.  התולדה היוצאת מזה היא, כי רשמי-החשים מעוררים בו לא רק את המרכזים העובדים עבודה אוטומטית לעבוד ביתר עז, כי אם גם את הכרתו הפנימית שתהיה מרגשת ביתר שאת את העבודה הזאת העוברת בו, כביכול, ביתר רעש ושאון.  גם גאון-הרגש הוא ככלי-שיר מיכני, ולא כמנגן המנגן את כל העולה על רוחו החפשי.  זה הוא אמנם אמת;  אבל כלי שיר ויש כלי שיר;  יש תיבת-שיר קטנה המוציאה קול רזה ונחר, אשר כמעט לא תשמע האזן, ויש עוגב מיכני המנגן מאליו, אשר ממיתריו יתמלטו קולות אדירים וכבירים.  והתולדה היוצאת מהמיכניזמוס הכביר והעצום של גאון הרגש, כי הכרתו הפנימית לוקחת חלק יותר גדול בעבודת-מרכזיו המיכנית, מאשר בקרב שאר בני האדם.  הכרתו הפנימית איננה משפיעה אמנם השפעה יצירית על העבודה הזאת, אבל היא מרגשת אותה.  כח-השופט שבו איננו יכול לשנות לעשות שנויים, הגהות ותקונים בהעבודה האוטומטית של מרכזי-מוחו, אבל הוא יכול לראות ולהתבונן אל מהלך העבודה הזאת.  בהמובן הצר הזה יהיה גם גאון-הרגש מחדש חדושים ידועים ועובד עבודה מקורית במדרגה ידועה, דברים שאני דורש מהגאוניות.  הוא מחולל אמנם רק רגשות העוברות בירושה מדור לדור ו"שכבר אבד עליהן כלח", אבל הוא מעורר אותן במדה יותר חזקה, מאשר יכלו לעשות זאת שאר בני האדם.  עבודתו חדשה היא אפוא במעלתה, אם גם לא במינה. 

 

__________  

 

יז.

סדר-המעלות של הגאונים הוא לפי חשיבותן של רקמות-הגוף או של האורגנים, אשר התפתחותם ושלמוּתם המיוחדה הן יסודן של הגאוניוּת.  כל סדר אחר, וכל מגלת-יוחסין אחרת בלתי טבעיים המה, אם גם יוכיחו את צדקתם בראיות חריפות, כאשר עשה זאת בֶּן (Bain).  כל מה שמרכז-המוח הוא יותר אנושי, כלומר:  שאנחנו מוצאים את דוגמתו רק בקרב בני האדם ולא בקרב שאר בעלי החיים, כן תגדל מרת-הגאוניות הנולדת מהתפתחותו המלאה והמיוחדה.  התפתחותן של רקמות –העצמות (קנאָכענגעוועבע) איננה יכולה להוליד את הגאוֹניות, יותר גדולה לתנין-הים ולהשנהבים.  כן גם התפתחותן המיוחדה של רקמות השרירים איננה יכולה להיות סבת הגאוניות, כי מי שיש לו שרירים חזקים כאלה יכול הוא להגיע למעלת איזה מתגושש בגיא-הזירה, אבל לעולם לא ירימוהו מעל המדרגה של חיה חזקה.  גם מרכזי-החושים המפותחים במדה גבהוה לא יכשירו את האדם להיות גאון, כי הַדַּיָה מרחקת ומיטבת לראות מעין האדם היותר שלמה, ומה שנוגע לדקות חוּש השֵּׁמע לא יגיע האדם לעולם למעלתו של הדִּישׁון.  גם המרכזים היותר גבוהים אינם סגולת האדם לבדו, אם שלמוּתם איננה עוברת את גבול הָאַבְטומַטּוּס.  כי גם גופם של יתר בעלי החיים, העומדים על מדרגה גבוהה בסולם ההתפתחות, מוכשר הוא לפעולות-נגודיות אויטומַטיות שבאות כתשובה על הרשמים המגיעים אליו מחוץ, והפעולות-הנגודיות האלה מגיעות אל ידיעתן-הפנימית בדמות אימוציונים.  הננו מוצאים גם בקרב הכלבים או הפילים את מעשי האהבה, השנאה, הנקמה, הפחד והחמלה, והחזיונות הגופניים המלַוים אותם כמו  בקרב בני האדם, ומותר האדם מן הבהמה בבחינה זו הוא רק בזה, כי הרגשותיהם של בני האדם יכולים להתעורר גם על ידי חקויים מלאכותיים או על ידי סִמּוּלם של החזיונות הטבעיים, ורגשותיהם של החיות יכולים להתעורר רק על ידי החזיונות עצמם.  מזה אנו רואים, כי בצמיחתם של רגשות בני האדם משתתפת המחשבה, כלומר:  השכל והזכרון, הרבה יתר מאשר בקרב בעלי-החיים.  רק המחשבה, במדה שהיא יוצרת ציורים מפשטיים, היא סגולת האדם לבדו, ואין לבעלי-חיים אחרים חלק בה.  גם זאת, אין אנו מוצאים את הקשוּר האורגני אשר בין המחשבה והרצון שבאדם בקרב יתר בעלי-החיים הגבוהים.  רק מרכזי-המחשבה והרצון כשהם מפוּתחים במדה גבוהה יולידו את הגאוניוּת האמתית של האדם שהיא ההגשמה היותר גבוהה של שלֵמותו האורגנית.

היוצא מזה, כי על המעלה היותר גבוהה עומדים אותם הגאונים המאחדים בקרבם  את גאוניוּת המחשבה עם גאוניוּת הרצון.  אלה המה אנשי-המעשה היוצרים את קורות בני האדם אלה המה האנשים, אשר העמים, בשרם ורוחם, בידים כחומר ביד היוצר ועתידותיהם בידים נתנו, אלה המה המחוקקים הגדולים יוצר-המדינות, מתקני החכרה האנושית, שמטרתם ברורה לעיניהם והמה משיגים אותה, גם לוכדי-ארצות, אם המה עושים את מעשיהם על פי ציוּרים ברורים ומוגבלים של מחשבתם המה, ולא ע"פ רגשותיהם הכהות והדחיות-הפנימיות, שאינן מגיעות בשלמותן אל הדעת וההכרה, או ע"פ השפעתם של אחרים.  גאונים מהמדרגה הגבוהה הזאת משעבדים לרצונם ומחשבתם את מחשבתם ורצונם של עמים שלמים, או גם של כל האנוֹשוּת.

על המדרגה השניה עומדים גאוני-המחשבה שיש להם רצון מפותח כראוי, אבל לא גאוני.  אלה המה החוקרים הגדולים, חכמי-הטבע הבוחנים ועושים נסיונות ומגלים חדשות והממציאים.  המה עומדים על מדרגה יתר נמוכה מהגאונים ממין הראשון, יען שאין ביכלתם להפוך את האנשים החיים לחמר, שעל ידו יגשימו את ציורי מחשבתם במעשים קיָמים.  המה מסוגלים להוציא אל הפועל רק ציורי-מחשבה שתכנם לקוח מהחמר שאין בו רוח חיים.  רצונם הוא חזק במדה שיש בכחו להתגבר על מעצורים מתים, אבל לא חיים. 

על המדרגה השלישית עומדים גאוני-המחשבה שאין להם רצון מפותח במדה מַסְפֶּקֶת.  אלה המה החשובים, הפלוסופים.  על ידי כשרונם וחכמתם לראות את הנולד ולהכיר את החזיונות שאינם מורגשים בחוש, הרחוקים במקום או בזמן יש להם הזכות להִמָּנוֹת על משפחת הגאונים, יחסני מין האנושי, אשר ממנה יצאו מיַסְדֵי המדינות והממציאים הגדולים.  אבל נופלים  המה מהאחרונים בזה, שציורי-מחשבתם, אשר עבדו בתפארת השלֵמות, ישארו במוחם ובאופן היותר טוב יגשימו אותם בדבור או בכתב.  פעולה ישרה והשפעה בלתי ממוצעת על האנשים, או על הדברים שאין בהם רוח חיים – אין להם.  בהעולם החיצוני לא יסבבו כל תנועה.  למען יצאו ציורי מחשבתם לפֹעל בעולם החזיונות הממשיים.  צריכים המה לעורר רצון זר למעשים ופעולות.

למטה משלשה סוגי גאוני-המחשבה, כובשי-האנשים, כובשי-החֹמר והחושבים-גרידא, עומדים גאוני-הרגש המצוינים בקרב המון האנשים הבינונים על ידי החזק המיוחד של עבודת-מרכזיהם האויטומטית, אבל לא ע"י התפתחותם המיוחדה.  גאוני הרגש יכולים לתת לֶהמון רק רגשות כהים, רק צל רעיונות, אבל לא ציורי-מחשבה ברורים וחדשים ולא גם דחיות-תנועיות.  בין גאוני-הרגש עומדים המשוררים על המעלה העליונה, יען כי המחשבה לוקחת חלק גדול בעבודתם ושנית יפעלו על לבות האנשים על ידי אמצעי, אשר הוא היותר מסוגל בין כל האמצעים להגשים את מעמדי ההכרה-הפנימית (בעוואוסטזיין-צושטאנדע), זה התוכן היותר נעלה של כל אֳמָנוּת, כלומר:  הַדִּבּוּר.  בעוד אשר הציר או המנגן צריך להסתפק בתפישתם ובמסירתם של סמנים מוחשיים כולליים, שבהם יצינו את מעמדי ההכרה-הפנימית, מבלי סַמֵּן את הקוים הפרטיים והתוים המיוּחדים להמעמדים הדקים האלה, הנה יש ביכלתו של המשורר לצַיֵּן אותם להגבילם בשרטוטים חדים ומדויקים ולְיַחְדם בפרטיות כזו, שכמעט קשה להחליפם במעמדי-הכרה אחרים הקרובים להם.  רק המשורר הלירי יכול לוַתֵּר על עזרת המחשבה, מפני שהרשמים מעוררים את מרכזי-הדבור שלו לעבודה באופן אויטומַטי, מבלי אשר יעברו תחלה דרך הכרתו הפנימית.  אולם בכל מיני היצירות הפיוטיות האחרות צריך המשורר לברוא במחשבתו ציורים ברורים, אשר יבדלו מציורי המחשבה של הפלוסוף רק בזה, שנושאיהם המה הגשמת הרגשות הנמסרות בירושה מדור לדור, ולא חקירות והשערות ע"ד היחוסים הבלתי מוחשיים שבין החזיונות.   

רק סדר-המעלות הזה הוא לבדו הטבעי, יען כי הוא נוסד על הנחות אורגניות, כלומר:  על ההבדל הטבעי שבין הגאונים.  אולם רוב בני האדם רגילים לתת ערכים ומחירים אחרים להגאוניות, והם מהפכים לפעמים את הסדר הנאמר.  בעלי מחשבה עורכים את הגאון על פי מדת התועלת שהוא מביא להחברה האנושית, אותה התועלת שהמה יכולים להשיגה בבינתם, ובעלי הרגש וההתפעלות יערכוהו על פי מדת החזק והנעם של הרגשות, אשר הוא יכול לעורר בקרבם.  בקרב הקבוץ הקדמוני (אורשפרינגליכעס געמיינוועזען) יכובד איש המלחמה, אמיץ הלב וגבור הַזְּרוֹע על פני כל.  בקבוץ כזה, אשר את חזק השרירים והרצון יחשבו למתנות האיש היותר יקרות ואשר יתנו להן כמעט כבוד אלהים, - שם לא יוכלו לדרוש החושבים הגדולים, החוקרים הפלוסופים, המהנדסים כי יכבדום ויוקירום.  אלו נולד דיקרט (Descartes) או ניוטון (Newton) בקרב שבט בעלי העור האדום, אז היו בני שבטם חושבים אותם לבטלנים מְבַלֵי-עולם, ואת ציָּדי-הדובים המצליחים ואת אנשי-המלחמה אשר חלקו שלל אויביהם – לגבוהים מעל גבוהים עליהם.  ומנקודת-ראות התועלת היה הצדק אתם, כי לא פלוסופיה, הנדסה וחכמת מה שאחר הטבע, כי אם בשר ושלום מפחד אויב דרושים לשבט ההודים במדרגת התפתחותו שהוא עומד עליה.  שָׂרִיד מהשקפת הפראים והברברים הזאת הננו מוצאים גם כיום בארץ אשכנז, אשר בה יחלקו את הכבוד היותר גדול לבגדי השרד של אנשי הצבא, אשר יעמידום במעלה העליונה של סֻלם החברה. אין לו כל יסוד בחברתנו במדרגת התפתחות והשתלמותה עתה. 

כן מבינים אנחנו מדוע יערכו בעלי הרגש וההתפעלות את הגאון על פי הרגשות שהוא מעורר בקרבם.  הטבע מחַיֵּב דבר זה.  אנשים כאלה אינם מסוגלים למחשבות מקוריות הנובעות מלבבם ורוחם הם, אבל עבודת מוחם האויטומטית יכולה להיות חשוּבה מאד.  הכרתם-הפנימית מלאה לא ציורי-מחשבה ברורים ומסוּמנים היטב, כי אם תמונות כהות ומטושטשות, שבהן מתלבשת עבודת מרכזי-המוח האויטומטית בהגיעה אל הראשונה.  הגאון האמתי, כלומר:  גאון המחשבה, דורש ממרכזי מוחם הגבוהים של בעלי הרגש עבודה חפשית, בלתי מאורגנת שלא היתה עוד להם למורשת-אבות, ולעבוד במחשבתם עבודה חדשה כזו אין ביכלתם.  אוללם גאון-הרגש, גאון-אליל, מעורר את העבודה האויטומטית של מרכזיהם, לכן ירגישוהו ויאהבוהו.  גאון כזה יהי לבעלי ההתפעלות למקור הרגשות, ואחרי אשר ימדו את החיים לפי תֹכן רגשותיהם, לכן יהיה לאנשים כאלה גם למקור חיים. ומסבה זו גדול בעיני הנשים (וגם בעיני הגברם הקרובים להם בהתפתחות רוחם) כבוד האמן מכבוד החושב והחוקר, ובין האמנים גדול בעיניהן כבוד המנגן, או המשורר, ויתנוהו עליון על פני כל יתר חבריו הפיטנים, הצירםי, המפסלים וכדומה, יען כי הרגשות אשר תתן להן השירה והזמרה מעוררות בהן גם את מרכזי תאוות-המין, ולכן הן היותר עמוקות והיותר נעימות.  גם את הציָּרים והאַקטורִים מכבדות הן מאד בלבבן, אם גם לא באותה מדה שהן מכבדות את המנגן, את הראשון יען כי אמנותו איננה דורשת מהן עבודת המחשבה ובלי יגיעת המוח יכולות הן ליהנות ממנה, ואת השני יען כי נוסף על הסבה האמורה תקח עבודתו, עבודת החִקוּי, את נפשן גם בגלל נפשו הוא.  בעלי הרגש, וכמובן הנשים בשורה הראשונה, מכבדים ומוקירים את הפיטנים רק באותה מדה, שעבודתם פועלת על הלב והרגש, ולא על המוח ומחשבה, לכן גדול בעיניהם ערך המשורר שירי הגיון, המשורר הלירי, מערכו של המשורר שירי עלילה, או המספר;  וזה האחרון גדול בעיניהם אם הוא מְתָאֵר את המעשים החיצוניים והמרעישים את הלב, מאשר יטפל בנתוח תנועות הנפש.  כמובן, אין אנחנו יכולים לערוך את ערכם של הגאונים על פי קנה-מידה זה.   אם גדלו של הגאון הוא לפי  מדת חֹזק הרגשות אשר יעורר בלב אחרים, אז הלא צריך היה להֵחָשב הרעיה בעיני אוהבה, והאהוב בעיני אוהבתו גבוה מכל הגאונים אשר היו לפניו או לפניה על פני האדמה, כי אין כל ספק שֶׁיוּלי מעורר בלב רומיאו (Romeo) או אמנון בלב תמר רגשות יותר חזקות משֶּׁכְּספיר, או גֵּתֶּה, ביטהובן או מוצַרט ומכש"כ מקַּנט או לַפְלַס, יוליאוס ציזר או ביסמרק.  ואני מאמין שאלו היו שואלים את הזווּגים הנחמדים האלה, אז בודאי לא היו בושים לענות, כי יולי או תמר שלהם הן הגדולות והמצוינות בין כל הגאונים אשר היו, אשר עכשו ואשר עוד יולדו על פני האדמה.

פעולתו של האיש על זולתו איננה יכולה אפוא להיות לקנה-המדה של גדלו וחשיבותו, כי הפעולה הזאת הולכת ומשתנית הכל לפי השתנות תכונת האנשים אשר עליהם היא נופלת, אם המה מפוּתחים, או חושבים מחשבות במדה מרובה או מועטה.  גדלו האמתי של האיש הוא לפי מדת התפתחותהם של מרכזי-מוחו, שהם הנם היסוד לחזיונות נפשו.  ואחרי אשר מרכז-המוח היותר גבוה והיותר אנושי, כלומר:  המיוחד רק להאדם, הוא מרכז המחשבה, או כמו שיקרואוהו: מרכז כח-השופט, לכן רק ההתפתחות הגבוהה של המחשבה יכולה להוליד את הגאוניות האמתית, הדורשת גם את התפתחותו של הרצון במדה ראויה ומתאמת לזה, למען יוכל הגאון תת את האפשרות לאחרים ליהנות מפרי מחשבתו.

גאון-המחשבה הוא עד היום המדרגה האחרונה של ההתפתחות וההשתלמות האנושית.  אם תעבור ההתפתחות האורגנית של האדם את גבולה היום, אם תוסיף ההשתלמות האנושית הזאת ללכת הלאה ואיזה דרך יבחרו להן? – על השאלה הזאת יוכל לענות רק גאון-מחשבה גדול הרואה את הנולד, ומהקרוב אליו ישפוט על הרחוק ממנו במקום ובזמן.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] עלי להעיר פה כי גם הסגלות הנפשיות היותר אנושיות אשר הבאתי למשל, כמו המחשבה המפשטה או השפה, אינן אנושיות לבד במובן זה שבהאדם הן נגלות בצורתן השלמה ובהחיות העומדות למטה ממנו על סלם ההתפתחות, אינן נרמזות גם ברמז קל.  לפי חקרי האנגלי רומנס, המומחה למקצוע תורת נפש החיות אין כמעט כל ספק, כי חיי נפש האדם היא ההתפתחות העליונה של חיי נפש החיות.  והטבע לא עשתה גם בזה כמו בכל דבר.  קפיצות ודלוגים, כי אם הלכה בדרך ההתפתחות הארוכה.  ולא פה המקום להרחיב את הדבור בענין זה.