_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הרבים והמועטים

מקס נורדאו

תרגם: ראובן בריינין

לתוכן הענינים

מנת חלקם של הגאונים, בחירי הרוח, הוא לחשוב מחשבות ולרצות;  מנת חלקם של הבינונים, של ההמון – להלביש את המחשבות האלה והרצון הזה בצורת חזיונות ממשיים.  וראה זה פלא, כי הראשונים, או החושבים כי יש בהם מעין גאוניות ורמז לרוח נעלה, מתנפלים על האחרונים, ממעיטים את דמותם ושוחקים להם.  ההמון, יאמרו, הוא קשה-עֹרף ולא יבטל כל כך מהרה את רצונו מפני רצון הגאונים.  אתם דורשים דבר זה לגנאי ואני, להפך, דורש אותו דוקא לשבח.  קשיוּת-ערפו של ההמון, כבדוּתו, שִׁויוֹן-משקלו שלא כל כך נקל להשביתו, – כל הסגלות האלה מכריחות את אנשי הרוח להגביר חיָלים ולהעצים את כֹּחם.  אמנם כבד הוא עד מאד להניע את החמר-השקט הזה ממקומו, אבל מַבְלִיגִתוֹ והתחזקותו של הגאון לפעול על ההמון יגבירו אונו, כאלו הוא עוסק בחלוּץ-עצמות ומלמד את ידיו להשתמש במַרְגֵּמָה.  אם רעיון חדש לא ימשוך אחריו את לב ההמון, אז יהיה לנו הדבר הזה לאות כי הרעיון איננו חזק כל צרכו ולא יצלח, או עוד לא הגיעה שעתו.  ואם עשתה המחשבה החדשה את הרושם הדרוש על הבינונים ואנשי-השוק, אז עמדה בנסיון הראשון, והדבר הזה נכבד מאד.  אמנם אלה האחרונים אינם מוכשרים לבחון ולשפוט את רעיונותיהם של בחירי האנושות;  אבל על ידי כח עמידתם ומתינוּתם המה מסוגלים להבדיל שלא מדעתם, ועל כן הבדלה זו היא עוד יותר  נאמנה, בין המחשבות אשר התפתחו כל צרכן ואשר כח בהן לחיות ובין המחשבות שלא התבשלו ושאין להן ערך.

הדבר היה מובן לנו אלו היו ההמוניים מתאוננים זה על זה או לעגים זה לזה, כי באמת מה יעשו שני אנשים מקרב ההמון המצוי בהפגשם יחד;  אין אחד מהם יכול לעורר בלב השני מחשבות או רגשות ואין איש מהם יכול לבַדח ולשעשע את דעת חברו;  הפנים הקהים של כל אחד מהם המה כאספקלריה, אשר בה תראה טפשוּתו של השני;  כשהם מזדמנים יחד הם מגהקים ומפהקים;  דומית-רוחם, דלוּתם הפנימית וקפאון מחשבותיהם מטילים עליהם אימה מסותרה, והמה מרגישים את עצמם כאנשים אשר תושיה נדחה מהם.  כן ירגישו בינם לבין עצמם כל אנשי-העדה, אם יעזבם הרועה אשר אליו הורגלו ואחריו ילכו.  אבל האיש אשר רוח וכשרון בו, הלא עליו היה להלל ולברך את ההמוני.  זה האחרון הוא הונו, שדהו, אשר מפריו יאכל.  אמנם לא נקל הדבר לפלחו ולשדדו, אבל מה רבה תבואתו!  צריך אמנם לעדור את הניר הזה מבקר עד ערב, לחרוש עמוק עמוק, לזרוע ולקצור, צריך לסבול את השרב ביום והקר בלילה, אבל אם הזרע בריא ומוכשר לצמיחה, אז יתן יבוּלו.  כמובן, האיש הזורע גרעינים רקובים או חצץ לא יעשה קציר.  לא דַי להגאון להיות בעל דעות רמות וגם פּוֹרִיות;  עליו גם לדעת לבחור את שעת הכשׁר והמקום הראוי לגלוּי רעיונותיו.  אם לא ישגה בבחירה זו, אז יענה ההמון את הזריעה.  בכל עת אשר יתאספו הגאונים למשתה עליהם לשאת, על פי הישׁר והצדק, את כוסם הראשונה לחיי ההמונים.

ומה הוא חטאם הגדול של בני ההמון?  חוטאים המה על כי ימצאו גם באשר לא יבוקשו, על כי מספרם רב מאד ועל אשר המה הכלל ולא הפרט.  אולם אם נֹאבה פעם להתבונן אל ההמוני, מבלי הבט אל כמוּתו הרבה, אז נראה כי איננו כל כך איום ושפל, כאשר יתארוּהו בוזיו.  פניו המה, על פי רוב, יותר יפים מפני הקוף, גם היותר נאה, אם גם יפים לא יגיע למעלת היופי של אפּוֹלוֹ מבילוידיר.  גם פני זה האחרון היו נחשבים למצויים וזולים, לוּ היו כמוהם פני רוב האדם.  ההמוני, אדם-השוק, הוא יותר מהיר וחרוץ גם מהכלב המלומד, אם גם לא יתחרה עם הלץ שבקרקס.  גם זה האחרון היה נחשב לנרפה ומגושם, אלו היה יכול כל נער כפרי לעמוד על ראשו ולעשות כִּרכּוּרים באויר כמֹהו.  ההמוני הוא, על פי רוב, חכם משַׁבלוּל וגם מפיל נבון, אם גם שכלו איננו עמוק וחד כשכלו של דַּרְוִין, אשר הפלוסופים הבאים לא יתנו בודאי לדעותיו ערך יותר גדול מאשר נערוך אנו כיום את תורת-החיים של פַּרְמֶנִיד או אריסטו.

יש רבים האומרים עם המשורר הוורַץ:  הנני שונא את ההמון והנני מרחיקם מעלי.  האנשים האלה מודיעים ומעידים בהטעמה מיוחדה, כי המה שַׁיכים להמוּעטים והמה מתגאים בזה.  לפי דבריהם, כל רגשותיהם, מחשבותיהם ומשפטיהם המה שונים ואחרים משל ההמון – כלומר, האספסוּף בנוסחא יותר נמוּסית –, משל המרוּבים.  אם יאמרו לִגְאֵיוֹנִים כאלה כי המה מן השכיחים והמצויים בחברת האדם, אז יחשבו זאת לעלבון כבודם שאין לו כפרה.  קשה להם גם להעלות על דעתם, כי אין ביניהם ובין חילק ובילק ולא כלום.  בפרק זה נחקור ונדרוש מֵאַיִן באה שנאה זו אל ההמון ואם צדקה באמת;  אבל ראשית לכל נראה נא, אם יש איזה הגיון במחשבותיהם ומעשיהם של החשוּבים האלה המוֹחים נגד כל אלה אשר יחשבוּם לההמון.  אלוּ היו כל מעשיהם בהגיון ובמחשבה תחלה, כי אז היה עליהם לצַיֵּן את ההבדל שביניהם ובין ההמון בכל הליכותיהם ולהבליט את מקוריוּתם על כל צעד וצעד, למען לא יערבבו אותם עם הרבים;  אז היה עליהם ללבוש בגדים על פי גזרה מיוּחדה, להתנהג בנמוסים ומנהגים אחרים לגמרי, לבחור במושגי-מוסר שאינם לקוחים מן השוק ולבלי שים לב לכל אשר יאמרו וישפטו רוב הבריות.  היעשו כזאת?  לא;  המה עושים דוקא את ההפך מזה.  המה חושבים ל"טוב טעם" לבלי היות מתמיהים בעיני אחרים, לבלי הסב עליהם את דעת ההמון הבזוי, כלומר:  לבלי היות מוּבדל ומוּפרש מהרבים המאוּסים.  המה כורעים ומשתחוים לפני דעת הקהל, ואם זאת האחרונה מתנגדת להם אז ימלאו רגשי צער.  הם המה העמודים המוצקים אשר עליהם נשענים חקי הארץ, – ומה המה החקים אם לא הסך-הכולל את השקפות העם, כלומר:  הרבים, בצורת מצות ודִבְּרוֹת.  המה עומדים לימין הפַּרְלמֶנטַריוּת, הנשענת על היסוד:  "אחרי רבים להטות!"  כלומר:  על היסוד המכריח את המוּעטים להיות משועבדים וכפופים להרבים.  במקרים ידועים יחלמו וגם ילחמו בעד זכוּת הבחירה הכללית (אללגעמיינע שטיממרעכט), כלומר: בעד הרמת ההמוֹניוּת, השוק והאספסוף, למעלת אלהוּת.  לא נעלם ממני, כי על פי רוב ישחו עם הזרם לא משום שיתכַּוְנו להִנָּשא אתו הלאה, קדימה, כי אם משוּם שאין כח ואון ללחום נגדו.  האיש אשר המציא את הפתגם:  "הרוצה לחיות בין הזאבים ייליל כזאב", חפץ ללַמד את תורת ההכרח ולא עלה עד דעתו לתת כבוד לשוחרי טרף.  אבל יש פתגם אחר:  "קול המון כקול שדי", ובזה גמרו את ההלל על בן-השוּק וירימוהו לשמי ערבות.  דבר שאין להכחיש הוא, כי גם הלועג להמון ובוֹזה לו מְכַוֵן בחשאי את מעשיו והליכותיו לרוח הרוֹב, ובסתר לבבו הוא מסכים כי השקפותיו של זה האחרון צודקות הנה וראויות בכללן לשים אליהן לב.

רק מתי מספר, אשר נער יכתבם, ערבו את לבם להיות נאמנים להגיונם עד הקצה האחרון.  טרייטשקה נותן את היתרון לממשלת העריצוּת הנאורה, אשר לא תחשוב את הרוב והיא מוסרת את גורלם בידי מעטים, אשר להם הכֹּח והמשפט לעשות כהעולה על רוחם.  קרליל (Carlyle) דורש, כי הרבים ישעבדו עצמם שעבוּד נאמן להיחיד הכביר והאמיץ והוא מטיף לעבודת-הגבורים (העראָיענדינסט).

מוֹנטֶסקיֶה מתלוצץ ואומר, כי בית-דין של מושבעים רק אז יש לו הזכות להתקיים, אם ישימו להם לחֹק:  אחרי מעטים להטות, יען כי בין שנים עשר מושבעים רוּבם חמורים ומעוטם נבונים.  אולם מונטסקיה שוכח דבר אחד, כי בין אותם המועטים, כלומר:  אותם היוצאים מן הכלל ונבדלים מעל ההמון הרב, ישנם לא רק אנשים העומדים למעלה מעל הטפוס האמצעי, השכיח והמצוי, של האנוּשוּת, כי אם גם העומדים למטה ממנו ועדיו לא הגיעו.  בין המוּעטים האלה ימצאו על יד הגאונים גם נבוּבי-מוח ועל יד המקוריוּת הבריאה גם זרוּת משוּנה ןחוֹלנית.  חברי האקדמיה הם אמנם המוּעטים שבאומה, אבל הלא גם אזרחי בית-המשוגעים בטלים ומבוטלים הם במספרם לעומת ההמון הרב אשר מחוץ לקירות הבתים האלה.  מונטסקיה שׂם נפשו בכפו לתת את היתרון והנִּצוח לחוקר אחד ושני הדיוטים על תשעה אנשים בינונים, ודבר זה הוא מסוכן מעט.  הנני חושד בלבבי, כי גם קרליל וטרייטשקה לא יבזו כל כך את הרבים, כאשר יֵראה מן הסקירה הראשונה או גם כאשר יאמינו אולי בלבבם.  עריצות נאורה!  עבודת הגבורים!  המ!  הבה נראה:  עריצוּת נאורה, האין זאת אומרת כי מושל גאון, אשר שאר רוח לו, מטה את לב ההמון לקבל את השקפותיו ודעותיו ולהסכים למגמותיו ושאיפותיו, ולהיות אתו בעצה אחת ולחשוב ולפעול כמוהו וברוחו?  עבודת-הגבורים, האין זאת אומרת כי הגבור, כלומר, הפרט היוצא מן הכלל, חפץ ושואף כי ראובן ושמעון, גללי ומללי, פלוני ואלמוני יכירו ויוקירו את גדלו וערכו ויתרפסו לפניו?  כמדומה לי ששאיפה זו אינה מתאמת אל הבוּז לההמון והלעג להשוּק.  מה לו להאיש אשר יבוז לההמון ולמה שיאמרו ויחשבו הבריות הקטנות והמצויות?  מה לו ולהסכמתן והשתוממוּתן?  על פי תורת טרייטשקה היה מחוּיב הדבר, כי פֿרידריך הגדול או יוסף השני היו צריכים לוַתֵּר על כסא המלוּכה ולמסור את השרביט לאחד מבני משפחתם, לאיש פשוט, מצוי וישר, כי מה להם, הגדולים, ולצאן האדם, מה לרועים מיוחדים כאלה ולהעדר הגדול?  למה היה להמלכים הנאורים האלה לגַיֵּר את השוטים על מנת שיקבלו עליהם את עֹל השכלתם, למה היה להם לפזר את פניניהם לפני החזירים!  מנקודת הראות של קרליל, השפיל מיכל אנג'ילה את נפשו בהציגו את צלם משה ברחוב לרַאֲוָה לפני סקרנים בטלנים, וגֶתֶּה הסכיל עשות בתתו את החזיון "פויסט" לדפוס, למען ישתמשו בו בבתי-ספרי-הבנות הגבוהים.  תחת לבקש ולשמוח על הסכמת ההמון והתפעלותו, היה עליהם להצטער על זה ולראות בהן סימן רע ליצירותיהם.  עליהם היה לחזור על קריאת אותו הדברן, שהיה נאמן להגיונו:  "ההמון מוחא לי כף – האם נתמלטו מפי דברי שטות?"  פרידריך הגדול היה אפוא, לפי זה, מחוּיָב להתבודד בגנו ולפרוש את עצמו מההמון הרב, ועל גֶּתֶּה היה אפוא לנוּס המדברה או אל אחד האיים הרחוקים והשוממים מאדם ולקרוא את שיריו וחזיונותיו רק באזניו הוא.  אז היינו יכולים לקרוא: יְחִי ההגיון!

בכל זאת הננו רואים נגוּדים והפכים, שאי אפשר להכחישם ולבטלם.  מצד אחד יבוּזו לֶהמון, מהצד השני יתבוננו אליו ויכַוְנו את המעשים לפי רוחו.  הן יאמרו:  כי אין האספסוף מסוגל כלל לשפוט על יצירותיו של הגאון ולהבין את ערכן, ובכל זאת החלום היותר יפה של הגאון הוא שם תהלה ואַלמות, כלומר:  הסכמת ההמון.  הן יכחישו בבינת ההמון ובשכלו, ובכל זאת מוסדות-המדינה היותר נכבדים וחשובים, כמו בתי-מורשי העם, בתי-דינים של המושבעים ודעת-הקהל, כל אלה הלא נשענים המה על ההשערה כי הרבים לא לבד שהמה נבונים ויש לסמוך עליהם, כי אם גם אין השגיאה שכיחה אצלם.  הן לקלון יֵחַשֵׁב להמנות על ההמון, ובכל זאת לא ימנעו מלהתפאר במאורעות גדולים כי יחשבו וירגישו כהרוב.  הזקן הרומי לא מצא בשעת התרוממות רוחו תהלה יותר גדולה לנפשו מהדברים:  "הנני אדם, וכל הנוגע לאדם לא זר הוא לי".  הוא היה משתומם בודאי, אלו קרא לו אחד המדברים החכמוֹנים מבני דורו:  "הנך אומר כי אדם אתה ככל האנשים;  אם כן אפוא הנך מתפאר בהמוניוּתך".

הנני חושב, כי ביכלתי לבאר את מקור הנִּגוד הזה.  ברור הוא בעיני, כי הנגוד הזה יש לו יסוד ביולוגי.  הכח הנעלם המסדר את החמר לעצם-חי, מחולל בתחלה לא מינים, כי אם אישים.  אין רצוני להתעסק במקום הזה בהשקפות השונות על אדות ראשית החיים, והנני מניח את השאלה במקומה, עם מי הצדק:  אם צדקו אלה החוקרים הסוברים, – ואשר סברתם היא עתה השולטת, – כי באחת העתים נוצרה הדיוּקנה-הקדמאה (פראָטאָפלאַזמאַ) מהחמר הבלתי-חַי, או הצדק עם פְּרֵייֶר (Preyer) והחושבים כמוהו, כי החיים הם, כהתנועה וכהמשיכה, סגולה נצחית של החמר.  דַּיָּהּ לנו במקום זה הידיעה, כי החמר מקבל כיום את הדחיפה ליצירת עצם-חי מבעלי חיים שקּדמו לו.  בעלי החיים הנולדים כיום המה אפוא זרע בעלי החיים שכבר נבראו, אם גם לא נדע כיום את אופן יצירתם ומקורם של אלה האחרונים.  החיים המה הרכבתם והפרדתם של צרופי-חנקן (שטיקשטאָפפֿערבינדונגען)  חלבוניים בעזרת החמצן;  יצירה כזו יכולה לקבל צורות שונות זו מזו לאין-קץ, ובכל פעם אשר הטבע עושה מלאכתה על האבנים לברוא בעל-חי (רק לשבר את האֹזן הנני משתמש במליצת בני-אדם זו), יש לה הברירה לתת לו אחת מבילליון או טרילליון הצורות האפשריות.  אלו היתה יוצרת שנית את החיים מהחֹמר הקדמון, כי אז היה בודאי כל אחד מהם שונה מרעהו ולא היה ביניהם רק אותו הדמיון החלש, שהוא תולדת היותם כלם, סוף סוף, הגשמתו וחזיונו של חֹמר-יסודי כימי אחד וכלי יוצר אחד.  והנה היום לא יִבראו, לכל הפחות עד כמה שאנו יודעים, בעלי החיים מחמר-קדמון מאליהם בלי כל מוליד.  החמר, אשר ממנו יברא כיום בעל-חי, יקבל את צורתו בגוף הורים.  אם כן הוא, החמר עובר מתחלה דרך דפוס קבוע ושם יטבעו בו רשמי חותם ידוע.  אין כל ספק שאחת מסגלות החמר, או נדיֵק ונאמר הרכבותיו, הוא (אף כי אין אנו יודעים לבאר דבר זה) לשמור את הרשמים, את סדר התקבֹצת והצורות אשר קבל פעם אחת.  על הסגולה הזאת נוסד כח-הזכרון ביחידים וחק-ההתנחלות (פֿערערבונג) אצל המין.  בעל-החַי החדש שומר ואוצר אפוא בקרבו את הרשמים אשר קבל מבעל-החי אשר מחמרו נוצר ובדפוסו נברא, לכן גם ישתוה אליו.  היוצא מזה כי שני חקים שונים פועלים עליו:  חק-החיים המקורי, השואף לברוא גופים מיוחדים, שונים מאחרים ובלתי תלויים בהם, גופים שהם רק מוכשרים להרכבתם ולהפרדתם של צרוּפי-חנקן חלבוניים ולמלאוֹת תפקידם זה בצורה חדשה ומקורית, אחת מן הצורות האפשריות שאין קץ למספרן, ולא דוקא בצורה דוגמאית שכבר היא נמצאת בין הצורות החיות והקיָמות.  החק השני הוא חק ההתנחלוּת, השואף לדמות את צורתו של היצוּר, של הגוף החדש, אל הוריו יוצריו.

לכן כל יצור הוא תולדת שלטון שתי נטיות:  חק החיים המקורי וחק ההתנחלוּת.  הראשון שואף לברוא צורות חדשות, המוכשרוֹת להמשיך את מלאכת החיים, והחק השני שואף לשוב אל התבנית הנמצאת מכבר, אל צורת ההורים.  לפי דעתי אני, ואני מטעים ביחוד ובכל תֹּקף את השקפתי זו, הנטיה החפשית הבלתי מגבלת של הטבע לתת בכל פעם לעצם-החי שהיא יוצרת צורה חדשה ומקורית, שאיננה דומה אף לאחת הנמצאות, – הנטיה הזאת היא הראשונה והמקורית, אולם הנטיה לדמות את היצור ליוצרו, המגבלת את חֹפש בחירת הצורות, נוספה אחרי כן.  רק הנחתי זאת עושה את שטת דַּרְוִין מוּבנת לנו.  שטתו בלי הנחתי איננה מבארת, כי אם מַראה על המעשים.

ובאמת אלו היה הצדק עם דַּרְוִין ועם תלמידיו ומפרשיו החושבים, כי ההתנחלוּת מאבות לבנים הוא החֹק המקורי והיותר חשוּב המשפיע והשולט על ההתפתחות האישית, – אלו היה הצדק אתם, איך היה אפשר הדבר כי היצוּרים יטו לפעמים מדרך החֹק הזה או יבטלוהו מעיקרו?  כל היצורים היו צריכים בכל האופנים והמעמדים להִדמות אל יוצרם, ואם התנאים החיצוניים עושים זאת לדבר שאי אפשר, אז היו הולכים לאִבּוּד בטרם אשר יראו את אור החיים.  החזיון הגדול של ההסתגלוּת אל תנאי חיים ידועים, אשר אנו רואים בקרב בעלי החיים, אשר על פי דרוין הוא אחת הסבות הראשיוּת של התהווּת המינים, – החזיון הזה יהיה בלי הנחתי לחידה סתומה שאין לה פתרונים.  אולם הנחתי פותרת את החידה הזאת.  הגוף החי, הנני אומר, איננו קשוּר לצורה זו יותר מאשר לצורה אחרת;  הוא צריך רק לאיזו צורה שתהיה, הנותנת לו האפשרות לשאוף את החמצן ולעַבֵּד את חמרי-הפרוטאין (Proteinstoff)[1] ודוקא החפש המקורי והמוחלט הזה מַרְשֶׁה לו לקבל את הצורה, אשר התנאים החיצוניים מטביעים בו.  ההורים נותנים לו את צורתו:  טוב.  הגוף הצעיר מקבל את צורת יוצריו.  ואם התנאים החיצוניים, אשר הוא חי בקרבם, שואפים לשנות את צורתו, לבל ידמה ליוצריו:  טוב.  אז יפשוט מעליו את צורתו שקבל מהוריו  וילבוש את אותה הצורה אשר תנאי-החיים שואפים להטביעה בו.  על פי הנחה זו אין ההסתגלות מתנגדת אל חֹק-הירושה, כי אם דומה וקרובה לו.[2]

הביולוגיה, חכמת החיים, יודעת רק את הפרט, היחיד, ולא את המין.  רק הפרט הוא דבר שישנו באמת במציאות, דבר בפני עצמו ומוגבל היטב מכל צד;  המין הוא דבר שאי אפשר להגבילו בדיוּק.  שני יצורים יחידים אינם מתערבים, אינם מתבוללים ואינם מתמזגים זה בזה בשום אופן שבעולם, גם אם מדובקים המה זה בזה כהתואמים מסיאַם.  לא כן המה המינים.  על אדותם לא נוכל להגיד כדברים האלה.  המה הולכים ומשתנים, גם אם לאט לאט, וגבוליהם מטושטשים ונִגרים עד כי אי אפשר לסַמְנם היטב.  המינים הולכים ומתפתחים ומקבלים בכל תקופה גיאולוגית צורות חדשות.  המינים הנמצאים כיום שונים המה מאותם שהיו בתקופה הקודמת, ובודאי גם מאותם אשר יהיו בתקופה הבאה.  הדבר שהוא מקשר את היחיד, הפרט, במינו הוא חֹק-הירושה, היא הסגולה המקורית של החֹמר לשמור את הצורה והסדוּר אשר קבל פעם אחת, עד אשר תבוא דחיפה חדשה, שהיא יותר חזקה מנטיתו אל התעמידה (פֿערהאַררען), ותכריחו לשנוֹתם.  חסכון הטבע יודע היום את צמיחתם והתהווּתם של בעלי חיים רק מתוך בעלי חיים אחרים.  במחשבתנו יכולים אנו אמנם לצַיֵּר, כי החיים הולכים ומתהַוִּים בכל פעם מתוך חמרים וגלמים שאין בהם רוח חיים.  ואם אין אנו רואים כיום כחזיון הזה, הוא בודאי מפני שאין הטבע צריכה לבזבז כחות כל כך רבים על בריאת חַי מקרב גוף חַי כמו על יצירתו מתוך החמר-הקדמוני.  הטבע, כידוע, היא קמצנית וחסכנית.  אין דרכה להוציא ולאבד כחות רבים, במקום שהיא יכולה להגיע אל מטרתה בכחות מועטים ובהוצאה מצערה[3].  הרי אנו רואים בזה את השלשלת ההגיונית של חזיונות החיים:  הצורה אשר בה המה מתלבשים ונראים לעינינו הוא היחיד ולא המין.  ואם בכל זאת דומים המה היחידים איש לרעהו והמין שלו, עכ"פ למראית עין, כעין קביעות ידוּעה, הנה לזה יש שני טעמים:  אחד, כי היום יִוָּלדו החיים, עד כמה שאנו יודעים, על ברכי החיים, והשני – חֹק-הירושה המבוּאר הזה.  ההתיַחשוּת לגוף מוליד אחד היא סבת הדמיוןוהקשר הידוע אשר בין היחידים, וחק-החיים המקורי הוא סבת התבדלוּתם ועמידתם בפני עצמם.  ובאמת אין שני בעלי-חיים בעולם שהם דומים זה לזה בכֹל, ובודאי שונה ונבדל כל עצם חי מרעהו, בפנימיוּתם ובמסתריהם של יסודות חלקיו על פי הרכבתם החימית ובנינם המיכני, הרבה יתר מאשר יבדיל מין אחד מהמין השני.  ובזה נבין גם את סבת האנכיוּת, אהבת-עצמו, של כל יצור ויצור, ואלו היינו חושבים את המין לדבר מיוחד ומוגבל ולא כשם מפשט, שהוא המצאת רוח האדם, לא היינו יכולים לבאר לנו את סבת מציאותה של אותה האנכיוּת.  כל עצם-חי מרגיש ראשית לכל את הויתו הוא, כאלו הוא יחידי בתבל ואין עוד מלבדו;  ורק ההתפתחות הגבוהה של מחשבתנו נותנת את ההכרה בלבו, כי יש בינו ובין היצורים הדומים לו יחוסים הכרחיים וקשר ידוע וכי הדברים האלה יכולים להיות לו להועיל אם ישים לבו אליהם וישתמש בהם להנאתו.  הרגש-הצבורי הוא אפוא לא נטיה טבעית או מקורית כרגש ההתבדלוּת או האנכיוּת, כי אם בינה יתרה הנקנית על ידי ההתפתחות וההשתלמוּת.  הרגש הצבורי לא לבד שאינו מתנגד אל האנכיות (Egoismus) כי אם עוד יעמיקה וירחיבה.  האדם יגיע למעלת הצבּוּריוּת והשתתפות הרגשות על ידי הִוָּכחו לדעת את תועלתן לנפשו הוא.

עתה נשוב אל דברינו הראשונים.  חֹק הירוּשה מְחַיֵב את השכיחיוּת, וחֹק-החיים הקדמון – את המקוריוּת.  התפקידים הפשוטים של הגוף, אשר הם המה היותר הכרחיים ועל כן גם היותר מצויים ואשר בודאי היו ידועים גם להאבות ואבות האבות, המה משועבדים לחק הירוּשה;  אולם התפקידים הגבוהים, אשר רק לעתים רחוקות נחוצים המה ואשר אבות האבות לא הספיקו אותם מעולם או הספיקום רק פעמים אחדות, עד כי לא השאירו כל רושם עמוק בגופם באופן שיוכלו להמסר בירושה להבנים – התפקידים (פֿערריכֿטונגען) הגבוהים האלה המה מקוריים ומיוחדים להגוף המספיקם.  הגוף עושה את צרכיו התמידים, שהמה משותפים לכל בני האדם, באופן מצוי ושכיח;  אולם את הצֹרך אשר עליו להספיק בפעם הראשונה יספיקהו באופן מקורי וחדש, אם אין באפשריותו להשמט מזה בכלל.  הגאון שבגאונים הוא שומע באזניו ואוכל בפיו כאשר יעשה זאת גם הצעיר שבחוטבי העצים.  המשורר הצרפתי הביע את הרעיון הזה בדבריו:  "כל הנוטע כרוב הוא רק מחקה מעשי אחרים"[4].  התפקידים שהמה שוים בכל בני האדם, ממלאים אותם כל בני האדם באופן אחר.  אולם תכף יֵראה ההבדל בכל סמניו ופרטיו בעבודתם של שני אנשים, אשר ימסרו לידם ליַסד חברת-אדם באחת הארצות הרחוקות והשוממות או לכבוש עולם חדש ולבנות את הנהגתו וסדרו על יסודות חדשים.  כל אחד מהם יעבוד ויעשה את מלאכתו בסגנון ובאופן מיוחד לו.

היצור אשר כח-חיים האצוּר בו הוא במדה ממוצעת, לא יבוא לעולם לידי ההכרח למלא את התפקידים הגבוהים;  הוא הולך בדרך כבוש ולא יבחר בדרכים אשר לא דרכו בהם כבר אבותיו.  ואם המקרה יביאהו למרות רצונו לידי תנאים ומעמדים חדשים, אשר לא אחזו בהם אבותיו ואשר גם הוא לא הורגל בהם,  אז יתאמץ ראשית לכל להשתמט מהם, ואם הדבר הזה לא יעלה בידו, אז ינסה להתנהג ולעשות את מעשיו באופן שהורגל להתנהג ולעשות את מעשיו במעמדים ובתנאים שהם דומים במקצת אל התנאים והמעמדים החדשים.  ואם גם התחבולות האלה לא תצלחנה בידו אז ינוצח ויכָּנע לפניהם ותקומה לא תהיה לו, אם אין בקרבו כחות צפונים, אשר בתנאיו המצויים לא נִתנה להם האפשרות להתפתח ורק ההכרח יעירם ויגבירם.  איש כזה יִשָּׁאר תמיד במעגל-הקסמים של ירושת-האבות.  הוא ירא וחרד לשנות ממעשי אבותיו ומנהגיהם אף כקוצו של יוד.  לעולם לא יערב את לבו לנטות אף צעד אחד מהדרך אשר בה ילכו אחיו לבינוניוּת והוא גומר את חייו כמה שהחל וסופו כראשיתו:  כל מעשיו, דרכיו ומנהגיו המה העתקה ממה שהיה לפניו וממה שמקיפו וסובבו מכל עבריו.  אולם היצור אשר כחות-החיים האצורים בו יעלו על המדה המצויה, ישתוקק ויכסף למעמדים ולתנאים חדשים בחייו, ואם המקרה יעמידהו בהם אז יכניע אותם וישעבדם לצרכיו או יסתגל להם, מבלי אשר יאחז בדוגמאות ובדרכים שכבר הסכין בהם הוא או אבותיו.  גוף כזה פורץ את גדר הירושה ומשחרר את עצמו מכבלי המסורה.  ובהגיעו למדרגת-התפתחות גבוהה, אשר היצורים החלשים לא יגיעו אליה לעולם, אז גם צורת מעשיו ואופן עבודתו מקוריים המה, כי בראם בעצמו.

הקורא רואה אפוא מדברי אלה, כי המקוריוּת והבינוניוּת תלויות הן, לפי דעתי, במדת כח-החיים של היצור.  מי שמדתו מספקת רק כדי הדרוּש לאחד הגופים של הטפּוס הזה, יעזור להמין לשמור את צורתו המקובלה.  אולם מי שיש לו מדה מרובה, שפעת כחות החיים מתגברת אצלו על עצלוּת החמר, המכרחת אותו להשאר ולהתקַים בצורתו המקובלה בירושה.  יצור כזה הוא חפשי ביצירתו ובמעשיו:  הוא יוצר על פי תשוקתו הפנימית את הצורה אשר בה יתגלה ואת תכנית התפתחותו, עד כי יכולים אנחנו לאמר, כי יהיה לאב, למקור של סוג חדש במינו.  החיים הם התפקיד היותר גבוה והיותר נעלה של החמר;  מי שאוצרות חייו מלאים וגדושים הוא מעורר רגש כבוד טבעי בלב כל היצורים, כאשר יעורר העשיר ורב ההון את הרגש הזה בלב האנשים הדלים.  ויען אשר המקוֹריוּת נוסדה על שפעת כח החיים, לכן יבכרוּה על הבינוניות, אשר בה יראוּ את סמל הרבית המועטה והמצומצמה של אוצר-חיים דל.  לכן יבוזוּ את השכיחיוּת ומתאמצים להיות, או לכל הפחות, להֵראות כמקוריים.  האיש שאיננו רוצה כי יחשבוהו לאחד מהאספסוף, הוא כאלו יחפוץ להֵראות כאחד מבעלי אוצרות-החיים הגדולים.  הבוז לבני-השוק, להאנשים המצויים, הוא אחת הצורות של ההשתחויה לפני החיים.  האדם מתגאה יותר להיות ראש בית אב מלהיות בן יורש הסמוך לשלחן הוריו;  כל אדם רוצה להיות או להראות כספר מקורי, ולא נעים לו להחשב כספר מתורגם וכציוּר מועתק מאחרים;  אבל יען אשר כל ראש בית אב הוא יחד עם זה גם בן ויש לו שורה ארוכה של אבות המגיעה עד אדם הראשון או עד הדיוּקנה-הקדמאה, לכן גם האיש היותר מקורי קשוּר הוא בכל המין, וגם מי שיש לו עתרת חיים במדה מרובה משועבד הוא בעשִׂיַת צרכיו הפשוטים להשכיחיוּת (Banalität).  ובזה יבואר הנגוד אשר בתכונת האנשים המצוינים, אשר מצד אחד המה מובדלים ומופרשים מהקהל ומצד השני המה במקרים ידועים מעורבים עם הבריות.  האדם מן השוּק יוכל להתברך בלבבו, כי גם גֶּתֶּה או נפוליון בכבודם ובעצמם עם כל מקוריוּתם לא יכלו לבכות ולשחוק, לישון ולהתגלח באופן אחר מאשר הוא עושה זאת.

בקרב בעלי החיים המובדלים לשני מינים הננו רואים, כי הנקבה עניה בכחות החיים מהזכר.  מדוע היתה כזאת לא אדע, אבל זאת היא עוּבדה מקוימה.  דַּרְוִין בספרו "תולדות האדם" צבר על מאות אחדות דפים מעשים בודדים מחיי בעה"ח, אשר מהם יכולים אנו ללמוד, כי בקרב רוב עלי החיים שומרת הנקבה את טפוס המין, בעוד אשר הזכרים מתרחקים לפעמים מעליו רִחוּק חשוּב מאֹד.  בקרב הנקבה שורר אפוא חֹק-הירושה, ובקרב הזכר – חק-ההתבדלות, אשר קראתיו בשם חק-החיים המקורי.  כחזיון הזה אנו רואים גם בקרב המין האנושי.  האשה היא כמעט תמיד טפוּסית, והגבר – מקורי;  הראשונה היא בעלת צורה אמצעית, כלומר: צורתה משותפת לכל בנות מינה, והאחרון יש לו צורה מיוחדה.  הדברים האלה אמנם מתנגדים לההשקפה המקובלת ברבים ועוברת בקרב ההמון, אבל השקפתם בלתי נכונה מעיקרה.  היא נקבעה בלב על ידי קריאה בספורים ובשירים;  והפיטנים מתארים את האשה לא על פי מראה עיניהם ונסיון החיים בלי כל משא פנים, כי שלא מדעת משוחדים המה ברגש המין.  האשה מתוארה בקרב הספרות-היפה לא בידי חוקרי הטבע המבקשים את האמת והדיוּק, כי אם בידי גברים אשר הדמיון מלהיב את רוחם ומעַוֵּר את עיניהם ומוליך שולל גם את הפקחים שבהם.  המשורר איננו רוצה לתאר את האשה, כי אם להתרפס לפניה ולדבר חלקות באזניה;  אם הוא מדבר על אדות אחת מהן, אז לא ידבר כאיש שאינו נוגע בדבר, כי אם ברגש טבעי הוא מבקש אהבה ונטית חסד וחן.  הדבר הזה מזַיֵף את ההסתכלות, ויכולים אני לאמר כי האשה מצוירה בספרי-הפיוט של כל העמים והעתים לא כמו שהיא באמת ובמציאות, כי אם כמו שתֵּראה בעיני אוהב הוֹזה.  סבת הדבר הוא, כי הספרות-היפה היתה כתובה בתחלה רק בידי גברים.  אלו היו הנשים אִמות שירי העלילה וההגיון ויוצרותיהם, כי אז היתה תמונת האשה בספרות בודאי אמתית, בלי כחל ושרק.  כיום, אשר כתיבת הספרים היתה, לכל הפחות בארצות ידועות, למלאכת יד הנשים, חוזרות גם הסופרות על תמונת האשה הדמיונית, המצאת הגברים, המקובלה בספרות מכבר הימים, והֵנה עושות כזאת, יען כי אינן מסוגלות לנטות מדרכי המסורה ולברוא יצירה מקורית.  "האשה היא בעלת גוָנים רבים כצבעי הקשת, עמוּקה כנבכי הים ואין חקר לרוחה", אומר מתפלסף ומתחכם אחד;  "מי יתהלל, כי הוא יודע את האשה!" קורא אחד המשוררים בהתפעלות רבה, ועיניו נשואות מעלה ורירו יורד מפיו ממתיקות ציורי-דמיונו;  "כל אשה היא סוד חי וחידה סתומה ונפלאה, ואין אחת מהן דומה לחברתה", מבטיחנו אחד המספרים, ולמען ירחיב ויעמיק את רעיונו זה יטוה על יריעה זו ספורי בדים, זרים ונפלאים, אמה אחרי אמה.  אבל כל אלה הנה מליצות ריקות, אשר גם הנשים הפִּקחות תשחקנה עליהן ורק "האוזות הטפשות" נהנות מהן.  ובאמת אין הנשים נבדלות ושונות זו מזו באותה מדה שהגברים שונים זה מזה.  כל היודע אחת מהנשים,יודע כמעט את כלן.  מחשבותיהן, רגשותיהן, גם חיצוניותן טפוסיות הנה ומשותפות כמעט לכֻלן.  גריטכֿין, יוליה ואופיליה דומות הן כל כך אשה לרעותה, עד כי יש להאמין שאחיות הנה ואין בין זו לזו אלא שנוי קטן והבדל דק במזגן ובחנוּכן.  ובזה הננו מבארים את סבת הדבר, מדוע הנשים מטפסות ועולות בסלם החברה בכל כך קלוּת ומהירות והן מוצאות את עצמן על כל מדרגה ומדרגה כעל מקומן הראוי ומיוּעד להן מכבר.  שומר-הסוסים שהורם למעלת נסיך קורלנד היה ריח האֻרוָה נודף ממנו כל הימים.  לא כן הנה הנשים.  בתו של המתופֵף שהיתה לאהובת המלך לא נבדלה אחרי חדשים אחדים במאומה מכל השָּׂרות בחצר בנות השועים והרוזנים.  אם סגלה האשה את הנמוסים והמנהגים של המדרגה החדשה, אשר אליה הורמה בחברה – ובכשרונותיה המיוחדים לחקות ולסגל את הדברים החיצוניים והקטנות שבחיים היא לומדת את כל אלה על נקלה ובזמן מועט – אז אין עוד הבדל בינה ובין הנשים העומדות על מדרגה זו מלידתן.  בין בת המלך ובין הכובסת יש רק הבדל קטן ודק;  האשוּת היא סגולתן העקרית של שתיהן, שאינן מתרחקות מטפוּס הנשים הקבוע.

אמנם יש גם נשים מקוריוֹת.  אבל ההתרחקות מן הטפוס הקבוע סימן רע הוא לנשים.  ההבדל בין אשה מקורית ובין אשה מצויה הוא כההבדל בין מוכה שחפת ובין איש בריא.  ובמקום שהמקוריות של האשה לא תעיד על דְּוָיָה, אז בריאה מורכבת היא – חציה זכר וחציה נקבה.  במקרים כאלה הננו רואים לפנינו גוף של אשה, אך אפיה, נטיותיה והשקפותיה של גבר, או להפך.  אם האשה מתרחקת מהטפוס האמצעי של מינה, אז לא תכירו בה עוד את סגלות הנפש המיוחדות למין זה.  ראיה לדבר:  הנשים המקוריותֹת עושות, כמעט תמיד, רושם חזק על הגברים שאין להם עצמיוּת מיוחדה ושצורת אופיָם מטושטשת, אולם האנשים המקוריים באמת יש להם נטיה אל הנשים המצויוֹת.  החזיון הזה הוא כל כך שכיח, עד כי כמעט למותר הוא להביא לדוגמה את השמות גֶּתֶּה, הינה, קרליל, בירן, ויקטור הוגה ואחרים שאהבו נשים כל כך מצויות ופשוטות.  היוצא מזה:  הגבר, אשר כחות-החיים האצורים בקרבו אינם מספיקים לבריאת צורות חדשות, יבקש על ידי יִחוּדו עם אשה, אשר כחות-חייה ומקוריותה גדולים משלו, למלא את הצרך-הגופני היסודי הזה.  וכל זה הוא עושה ברגש טבעי, שלא מדעתו.  אולם הגבר, אשר הטבע העניקה לו ממתנותיה בעין טובה וביד רחבה, אין לו צֹרך בזה;  מקוריוּתו היא מספקת לו.

טבע הטפוסיוּת הקבועה של הנשים מְחַיֶבֶת את שכיחיוּת נטיותיהן.  אמנם גבר בלתי מצוי, אם מצוין הוא במעלות גופו או רוחו, מעורר, ככל חזיון נפלא, את דמיון הנשים ומושך את לבן בקסם עז.  אבל מה יוכיח לנו הדבר הזה?  לא כלום, כי אם שהחדש פועל על הנשים, כעל כל בעלי החיים מהמדרגה העליונה, פעולה מעוררת וקוסמת.  אבל תשוקתה היסודית והפנימית של האשה היא אל האיש המצוי והשכיח, אל האיש שאינו מצטַין בחכמה רבה ולא בטפשות יתרה, אל האיש היודע לדבר חלקות על פי הדוגמאות הטובות והיפות המקובלות בחברת הבינונים, היודע לדבר מתוך כֹּבד ראש על אדות רוח היום, היודע להתפעל ולהתלהב בדברו על אדות האידיאלים של תלמידי בתי ספרי העם, – ומחשבותיו כשרות וישרות כדעותיהם ומחשבותיהם של בעלי הבתים החשובים בעיר והוא "מתהלך לרוח העת" בכל הנוגע לגזרתה ולצבעה של עניבת-הצואר.  גבר בינוני ומצוי כזה יוליך תועה תשעים ותשע נשים ממאה, והנה תבכרנה את אהבתו של זה על אהבת החכם המקורי, הגדול שבגדולים.

רק אחת במאות שנה תִּוָּלד אשה, אשר הטבע נטעה בלבה את רגש אהבת-הכבוד.  הנני מבקש את הקורא לבל יחליף רגש חשוּב ונעלה כזה בהתפארות-שוא ובגאות-הבל המתחפשות באפר הראשון.  הנשים השליטות בעזרת ערמומיותיהן ונכליהן, המשחקות והמתפתלות על הבמה, המטרונות המצוּפוֹת זהב בתכשיטים כפסל ומסכה וכל השואפות להתנוצץ ככוכבים בשמי החברה שוגות בלבבן להאמין כי אוהבות הן את הכבוד ורודפות אחריו, אבל טועות הן טעות גמורה.  כל עמלן הוא לעשות רושם על הקרובים להן.  הן רק מבקשות להספיק את תאותן השפלה:  להֵחשב ולהֵראות כנאוֹת ויפהפיות, כעשירות ומהודרות תכלית ההידור בשמלותיהן ועדייהן וכחדות השכל ודקות ההרגשה.  הן חפצות כי נשים רבות תקנאינה בהן, כי גברים רבים יכרעו ברך לפניהן, כי בעברן בחוץ יביטו ויתבוננו אליהן מכל עבר ובבית-החזיון תהיינה כמטרה לכל המשקיפים עליהן בדוּ-עינים (Binocle).  כל יגיעתן היא לשם החיצוניות ההבלית, לשם נוי עובר ונפסד ולשם פרסום בקן-נמלים.  אהבת-הכבוד הוא רגש אחר לגמרי;  זאת היא התשוקה להגשים את "האנכי" באיזו יצירה ובאיזה מפעל, אשר יאריכו את הויתו, את קיומו של היוצר גם אחרי מות גופו;  זאת היא מלחמת תאוָנית לנגד החק הכללי של הכליון וההפסד והחפץ הנִּשא לשמור לעד את ההויה העצמית, אשר ירגישוה בכל תֹּקף ובהירות בצורתה המיוחדת לה, ולהכריח את הטבע בעצמה להגן עליה.  זאת אשר יקראו בשם אהבת-הכבוד, נובעת היא מחק-החיים המקורי והיא היא התגלוּתו החיצונית.  רגש אהבת-הכבוד הוא תולדת שפעת כחות החיים שאיננה מצויה כלל בנשים.  לכן הנה חולמות אמנם על דבר נצחונות, אבל לא על אודות האַלמות.  האשה מִתְעַנְיֶנֶת רק באותה החברה, אשר בניה יכולים ללחוש תכף ומיד באזניה את הפסוק הנעים:  "גברת, הנני אוהב אותך!";  אבל אין עסק לעגבניוּתה (Koketterie) עם הדורות שעוד לא נולדו, אשר חלקותיהם וצרורות-פרחיהם לא יגיעו אליה בחייה.  האשה אין לה כלל התשוקה הטבעית להתרחק מטפוסו של מינה ולהיות לאֵם למין חדש.

חק-הירושה השולט שלטת מיוחדה בגוף הנשים מבאר לנו גם את יתר סגלותיהן הרוחניות והמוסריות.  האשה היא כמעט תמיד מתנגדת על פי טבעה ואופיה אל הקִּדמה, והיא העמוד התיכון אשר הנסיגה-לאחור (Reaktion), בכל צורותיה ובכל המקצועות, נשענת עליה.  היא מחזקת ותומכת בידי הישן והמסורה והיא חושבת כל חדש לבזיון ולעלבון כבודה, חוץ מהמוֹדה, אשר תאמין כי בידה להוסיף על חִנה ויפיה.  בהיותה מטבעה חוזרת על כל המחשבות והמעשים שחשבו ושעשו בני האדם עוד בטרם באה לעולם, היא הופכת את הדת לאמונת-הבלים, סדרים מחוכמים וטובים לדברים חיצוניים של מה בכך, מעשים שיש בהם טעם ודעת – למנהגים רקים וטפלים, ונמוסים שבעקרם לא באו ונוצרו אלא לטובת הבריות והנאתם המשותפת – לחקי-חיים מעיקים ומציקים לכל המחזיקים בהם.  האשה היא, על פי רוב, – ע"ד הפרטים היוצאים מן הכלל אין אני מדבר פה, – גֹּלם שכלי עשוי אפנים וגלגלים הסובבים והולכים ועושים את תפקידם, עד אשר יעמדו כלם מלכת בסור מעליהם היד הדוחפת אותם.  מעצמם לא ינועו ולא יזוזו הגלגלים ממקומם, עד אשר תבוא נוצת-הדחיפה ותכריחם לזה.

עתה אחרי אשר בארתי את חזיון השכיחיוּת (Banalität) על פי יסודות תורת-החיים, תחויב מזה גם השקפתי על גבולותיה של המקוריוּת.  כשאנכי לעצמי, הנני יכול להיות מקורי;  אבל כשאנכי בא אל ההמון עלי להיות מעורב עם הבריות ולא בריה בפני עצמה.  מחשבות ומעשים הנוגעים להאדם בעצמו ואין לזרים חלק בהם חפשים הם מהאפוטרופסות של המסורה;  אולם מעשים הנכנסים לתוך חוג-החיים של אחרים צריכים המה לקבל עליהם מרוּתם של הכלל והמסורה.  אמנם הודות לכח-החיים המקורי הנני נפש מיוחדה ואין אני תלוי באחרים, הנני מין בפני עצמי ואין אני דומה לכל עצם אחר בכל והנני מתפתח רק על פי חוקי האורגניים המיוחדים לי לבדי.  אבל  הודות לכח-הירושה הנני קשוּר בקשרים ידועים בכל המין, כלומר: עם הנפשות הדומות אלי על פי שרשנו וגזענו המשותף.  והנקודות האלה שבשטחי אינן סרות למשמעתי הפנימית, כאלו נמצאות הן מחוץ לעצמיותי המקורית.  ובדבר זה נמשל כל אחד מאתנו אל התואמים מסיאַם.  כל ראש יכול לחשוב מחשבות אחרות בפני עצמו, עליזות או נוגות, מחוכמות או אויליות;  אבל ללכת או לשבת צריכים שני הגופים יחד.  השניוּת הזאת שבנפש האדם תומכת ומסיעת בידי ממשלת ההמון, היא מחַיֶבֶת את צדקת הרוב בעניני המדינה והצבור.  חוג מחשבותי שַׁיך לי לבדי;  בגבולי זה אין אני צריך לסבול כל דבר המפריע אותי, או אשר לא ימצא חן בעיני;  אבל הרחוב, העיר, המדינה שיכות לכלנו;  בדבר הזה הנך אח לי, המוני מכֻבדי, וחפצך יקר לי;  ואם רוצה אנכי כי תעשה אתי חסד, אז חובתי הארורה היא להגיד לך זאת בשפה אשר תשמע ולהביא לך ראיות, בשביל לחזק את בקשתי, אשר תבינן.

לכן אין כל צרך בחכמי-מדינה, במחוקקים ומנהיגים מקוריים.  כל מה שהם שכיחים יותר ובלתי מצוינים, יותר טוב להם ולבני עמם.  מי שתעודתו לעשות תקונים וסדרים בעד ההמון הגדול, אשר יחיה בהם, עליו לכַוֵּן את מעשיו לרוח הרבים ולא המעטים.  חיט-הגדוד תופר את הבגדים לפי מדה ממוצעת ולא לפי מדת אחד אנשי-הצבא המצוין בגזרתו ובקומתו.  גורלה של החסידה הקרואה אל זבח משפחה אל השועל והאנוסה לאכול מרק מתוך הקערה ידוע מספר-המשלים.  גם בלי בינה עמוקה ובלי סקירה חדה יכולים לראות ולהתבונן כי חותמה המיוחד של כל אספה רבה היא הבינוניוּת האומללה.  אספו נא לאספה ארבע מאות גֶתֶּה, קַנט, הילמהולץ, שֶׁכְּספיר, ניוטון ודומיהם, והציעו לפניהם שאלות ידועות ומוגבלות, תנו להם לנאום ולדבר ככל העולה על רוחם ולהחליט החלטותיהם מבלי כל אונס מן הצד.  ומה תראו?  מדברותיהם – וגם זאת אין אני יכול להבטיח אתכם לנכון – אולי יצטינו מהמדברות שעל האספות הגליליוֹת, אבל החלטותיהם לא יצטיינו במאומה.  מדוע?  יען כי כל אחד מהם מלבד מקוריותו, גאוניותו ומעלותיו המיוחדות לו לבדו, יש לו גם סגלות-המין אשר באו לו בירושה מבני הדורות הקודמים שהן משותפות לו לא רק עם חברי-האספה, כי אם עם כל עובר ושב בחוץ.  לכן אפשרית היא מפלגה של קצרי-דעת, אבל לא של גאונים.  יש לבוא לידי החלטה על פי רוב דעות, אם יתוַכחו על אדות טעמו של כרוּב חמוץ, אבל אין לבוא לידי החלטה כזו אם יתוכחו ע"ד ערכן של השקפות-העולם.  ואם יעמידון למנין הדעות, אז כמספר ההשקפות כן יהיה מספר הדעות וכמספר הדעות כן יהיה מספר ההשקפות.

ובאמת ההמוני הוא האדון, הרב והשליט בארץ והאיש המקורי, יהיה גם העקשן שבעקשנים, מחויב הוא לרקוד עם כל האספסוף בתוך המחול הכללי.  סדרי החברה, מוסדותיה ותֹכן המדיניוּת אינם פרי עבודת הרוח של איזה יוֹהן סטוארט מיל או הרברט ספנסר, כי אם פרי המחשבה הדלה והצנומה, הקבועה והטבועה של אנשי השוק, של ההמון הגדול, שאינם מומחים יתרים למלאכת הכתב והקריאה.  בשטף ההמון הנוהר אל קלפי הבחירות יֵעלם גם הגאון שבגאונים.

אך הצריך הגאון לוַתֵּר על רעיונותיו, שהם שונים ורחוקים מכל הרעיונות הידועים של כל הדורות, הצריך הוא לקבור אותם עמוק בלבבו ולבלי הודיעם ברבים, לבלי התאמץ להוציאם מכח אל הפועל ולהשרישם בלב ההמון? חלילה.  לא לבד שאינו צריך לזה, אבל גם איננו יכול.  הוִתּוּר והשתיקה הם למעלה מכחו.  אנחנו ראינו כי תשוקה יסודית בוערת בלב כל איש מקורי, אשר תתקפהו להטביע את חותמו המיוחד על הכלל ולברוא אותו בצלמו כדמוּתו.  מה שהגאון צריך בכל אופן לוַתֵּר הוא – לבלי הוציא מפיו את דעותיו בתור פקודות נמרצות ולבלי האמין כי צבאות ההמון ימהרו להִכָּנע מפניהן ולסור למשמעתן.  עליו להטיף ולא לצוֹת. וההבדל בזה רב הוא מאד, כאותו ההבדל אשר בין שליח האמונה ובין נגיד הצבא.  למעלה אמרתי, כי האדם ההמוני הוא שדהו של הגאון.  הדמיון הוא כמדומה לי כל כך אמתי, עד כי ברצוני לשוב אליו עוד הפעם.  החושב המקורי הוא אכר והפדגוג הוא גַנָּן.  הראשון עבודתו גסה, כבדה וממושכה מאד, והשני לוקח ענפים מן המוכן, אשר צמחו על עצים גדלי הקומה, ומרכיבם על שתילים ונטיעים רבים.  האדם ההמוני רוצה לרשת את רעיונותיו מאחרים ולא לקנות אותם בכחו ובמוחו.  הרוצה לעשות את דעותיו לקנין כללי של הדור הבא ימסור אותן לדורו הוא.  הציורים וצרופי-המחשבות אשר חיו בראשי האבות ואבות האבות ואשר נשנו בדורות רבים יהיו אחר כך לאחד מיסודות הגוף וחלקי הנפש.  לחשוב את המחשבות האלה ולהעלות את הציורים האלה בדמיון לא יכבד על האיש יותר מההליכה, מהאכילה, מהשֵּׁנה, כלומר:  מהספקת יתר צרכי הגוף האורגניים.  אולם ציורים-דמיוניים וצרופי-רעיונות חדשים, אשר יופיעו בפעם הראשונה לפני האיש, יפריעו וישביתו את מהלך העבודה של מכונת-מחשבתו והמה דורשים מבעליהם מכשירים פנימיים חדשים, התגברות הרצון והתעוררות הידיעה והתאמצות ההכרה.  כחזיון הזה אנו רואים בבית-האורגים.  אם יטוו יריעות על פי דוגמה ישנה ונהוגה מכבר, אשר המכונה וכל מכשיריה מכֻוָּנים לה והפועלים רגילים במלאכתם זו, אז אין מעצור ועכוב:  הכֹּל יעשה כמו מאליו.  הפועל יכול לחלום חלומות בהקיץ, והאריגה הולכת וגדלה אמה אחרי אמה.  אולם אם יש צרך לטוות את היריעות על פי דוגמה חדשה, אז דרוּש לכַוֵן לתכלית זו את מכונת-האריגה, לקשור פעמים אחדות את השרשרת, לתת מהלך אחר ליתד-הארג;  המנצח על המלאכה צריך לטפל בעצמו בדבר הזה, הפועל צריך לשים לבו ועיניו אל עבודתו;  בקצור:  אין המלאכה נעשית עתה מאליה, כי דורשת היא את יגיעת המוח והידים.  האנשים המצויים מוכשרים לחשוב מחשבות מסודרות מכבר, שהיו לחלק מעצמותם, ואין ביכלתם לחשוב מחשבות חדשות;  חסרי און וחריצוּת המה להכשיר ולסַגֵּל את מכונת-האריגה לעשִׂיַת היריעות על פי הדוגמה החדשה.  תעודתם של האנשים המצוינים היא לא רק להוציא דוגמאות חדשות, כי אם גם לשנות מעיקרן את מכונות-האריגה של בית-החרשת הגדול, הנקרא אנושוּת, שתהיינה מוכשרות לארוג במישור על פי הדוגמה החדשה, כאשר ארגו על פי הדוגמה הישנה.  ההמון מתנגד להרעיונות החדשים, לא משום שאינו חפץ להעלות אותם על לבבו, כי אם משום שאינו יכול לחשוב מחשבות חדשות.  הדבר הזה דורש מהם יגיעה יתרה ועבודה קשה, וכל עבודה קשה גורמת צער, ובטבע האנשים להגן על נפשם מפני הדברים הגורמים להם צער.

לכל הדברים האמורים פה תתנגד העוּבדה, כי ההמון רודף מטבעו אחרי החדשות ואוהבן.  אבל הסתירה הזאת היא רק מדומה, כאשר אוכיח להלן אחרי חקירה קצרה.

להרגשתנו ולידיעתנו מגיעים רק השנויים שבמערכת-עצבינו.  אם אלה האחרונים נחים ושוקטים, אז לא יקבל "האנכי" החושב והמרגיש כל ידיעה מבחוץ.  אלו היה אפשר הדבר כי תחדל כל תנועה בעולם, כי הכֹּל ינוח ויקפא ויתקשה לגמרי, אז לא היה דבר אשר יפעל על עצבינו, אשר יעוררם ואשר יביא בהם איזה שנוי שיהיה, שיוכל לבוא לידי ידיעתנו הפנימית.  עינינו לא תראינה, אזנינו לא תשמענה.  אז לא תִוָּלֵד בקרבנו גם כל מחשבה ואפס כל רעיון ממוחנו וידיעתנו תהיה כישֵׁנה, תישן ולא תחלם.  ההרגשה היא אפוא קבלת השנויים שיעשו באחד המקומות של מערכת-עצבינו על ידי שמצב פנימי אחד עובר לשני.  משך הזמן הקצר, שמרוב קטנותו בלתי-נמדד הוא, של ההפסקה הדקה אשר בין קץ המעמד-הנפשי האחד ובין התחלתו שׁל השני הוא הוא, בעצם הדבר, התֹּכן הממלא את כל חללו של עולם-הרגשתנו.  מזה יחויב, כי האדם צריך להתעוררות, למען יוכל לחשוב מחשבות, למען ידע ויכיר את ה"אנכי" שלו;  אולם ההתעוררות באה על ידי פעולת השנויים, כלומר:  על ידי איזה דבר חדש.  ויען אשר הידיעה הפנימית של ה"אנכי" הוא התנאי הראשי של כל ההרגשות הנעימות, כי היא, ידיעת ה"אנכי", גם כשהיא לעצמה היא רגש של עֹנג, ואולי גם היותר חזק מכל הרגשות, לכן החדש, השנוּי, אשר על ידי פעולתו על העצבים יהיה למקור הידיעה הפנימית, יוּרגש בעֹנג ובנעימות ועל כן גם ישאפו אליו.  ולמען יעשה השנוי רושם נעים, אין השנוי צריך להיות פתאומי ועז.  החדש, הפועל על העצבים ומעוררם, צריך להבדל מהישן, אשר היה לפניו, רק הבדל קל, רק במעלה (Grad) אחת, רק בגוָן אחד.  החדש צריך להיות שכנו של הישן וההמשך ממנו.  החדש שהוא שונה ונבדל לגמרי מן הישן מעורר רגשות בלתי-נעימים, היכולים להתגבר עד לגעל נפש, עד לִזְוָעָה ופלצוּת.  חוקר-הנפש הגדול לומברוזו צִיֵּן את המעמד-הנפשי הזה במלה אחת מוצלחת:  הוא קורא את גֹּעל-הנפש הזה, את הזְוָעָה הזאת בשם "Misoneismus", כלומר:  שנאה-להחדש, ואת השנאה הזאת הוא מוצא בלב בערים והדיוטים, בלבות הילדים וגם בקרב החיות.  אשוב למשלי הראשון:  אם ישנו רק את צבע החוטים בהאריגה ולא את כל תבניתה וציוריה, אז לא יכביד השנוי הקטן הזה לא על הפועל ולא על המכונה.  שנוי צבע האריגה לא ידרוש מהאורג עבודה והתעוררות מיוחדה ומהמכונה סִדוּר המערכת בחלקיה ופרטיה באופן חדש.  רק כאשר ישנו את תכנית האריגה על פי דוגמה חדשה לגמרי, רק אז תתרבה התכונה והעבודה.  ובזה תבואר העובדה, כי ההמון אמנם אוהב חדשות והנה מוצאות חן בעיניו, אבל את החדש האמתי, שהוא שונה ונבדל מכל ציורי דמיונו השכיחים, ירחיק, ידחה מעליו, ולפעמים גם בחמה נוראה.

הנני נוטה להאמין כי השבטים הפראים הולכים וכלים מפני התרבות וההשׂכלה, יען כי השנויים הרבים מאד בכל תנאי החיים והקיום המקיפים אותם מכל עבר דורשים מהם יגיעת הרוח ועבודת המוח יתר מכפי המדה.  הפרא הבודד אנוס הוא כיום לקבל את הרשמים החדשים, ובלי עזרת דרכי המחשבה שבאו לו בירושה עליו לחַבְּרֵם, לצרפם ולעַבְּדֵם לציורים דמיוניים ולרעיונות ולענות עליהם בהחלטות אִישִׁיוֹת (אינדיווידועלע) ובמעשים מתאימים לזה, וכל זה זר לגמרי לבנין גופו, ומוחו ועצביו אינם מכֻוָנים לזה כלל.   זאת היא עבודה קשה מאד, שאין להאדם התרבותי אף מושג כל שהוא אדותה.  להאדם התרבותי גם היותר מקורי, המצוין בין כל חבריו, יבוא המקרה רק לעתים יותר רחוקות לקבל רשמים חדשים לגמרי ולברוא צרופי-השקפות והחלטות חדשות מעקרן.  ותנאי-החיים החדשים דורשים, פתאֹם ובלי חשך, מהפרא את העבודה היותר גבוהה של הגוף והרוח האנושי ובמדה היותר מרובה, לכן אין כל פלא אם הפרא רוֹבץ תחת המשא הכבד הזה, יפול ולא יוסיף קוּם.  אלו היתה תרבות אחרת בעולם, שהיא גבוהה ורחוקה מתרבותנו אנו כגבוה תרבותנו מעל תרבותו של הפַּפוּאַ מגויניה החדשה (Neuguinea), ואלו היתה אותה התרבות הגבוהה מתפרצת אלינו פתאֹם, בטרם אשר עִתַּדנו נפשנו אליה ובטרם נעשה כל הכנות לקראתה, אז יכרתו וישמדו מלפניה כל הפלוסופים היותר גדולים וחכמי המדינה היותר אדירים של האנושוּת הלבָנה אשר בימינו, כאשר יִשָּׁמדו הפראים מפני תרבותנו אנו.

מכל האמוּר בזה יראה הקורא עד כמה מתנגדת השקפתי אני על דבר יחסו של הגאון אל ההמון להשקפתו של קרליל על הדבר הזה.  זה האחרון רואה את הגאון בקרב ההמון בצורת איזה פקיד צבא, למשל קוּק (Cook), שחתר ובא לאיזה אי רחוק אל הפראים והוא מפיל עליהם אימה ודורש מהם הכנעה ומשמעת בהראותו להם על כלי-נשקו, על כלי-התותח הכבדים, על האקדחים וקני-הרובים.  אולם אנכי מביט על חיי בחירי האנושות לא כעל נסיעה רחוקה לאוקינוס הדרומי ועל כבוש אוכלי-אדם ערומים.  לפי השקפתי אני אין כל משפט להגאון לדרוש מההמון, אשר ירש את מחשבותיו כמו שהן מדור דורים, עבודה רוחנית כעבודת מוחו המקורית והחפשית הוא, אשר בהיותו עשיר בכחות-החיים לא תִכבד עליו כלל.  אם הגאון לא יאמר דַּי לנפשו בגדלוּתו הבודדות והוא משתוקק לפעול על אחרים, אם הוא שואף במלוא עצמת חייו ובשפעת כחותיו הפנימים להטביע את חותמו המיוחד בצורת החברה האנושית לימים ושנים לדור דורות, אז נטל עליו להפקיד את מקוריוּתו בידי המטרונה הנכבדה והמפוארה, ומרת "סבלנוּת" שמה.  עליו להעמיס את רעיונותיו החדשים בלב ההמון לאט לאט ומעט מעט כאשר ילַמדו שפה זרה או נפתוּלי-הגוף:  על ידי דוגמאות המופתים, על ידי שִׁנוּן ולמוּד בסדר ובשטה ועל ידי החזרת הדברים.  בקצוּר:  חובת הגאון היא להעמיס על ההמון את עֹל מחשבותיו ביד רכה ולא ביד חזקה, בארך-אפים ולא בקצר-רוח, לאט לאט ולא ברעש ושאון, למען ישא ההמון את עֻלו החדש בלי עמל ובלי יגיעת הרוח, כשהוא חציוֹ ישן וחציוֹ עֵר ומבלי אשר ירגיש כלל את לחיצתו ודחיקתו, כאשר נשא בנחת את העֹל הישן.

הקורא רואה כי אנכי מדבר פה על אדות מחשבות ישָׁנות וחדשות, ואינני מדבר כלל ע"ד מחשבות טובות ורעות, נשגבות ושפלות, – בקצור, הנני משתמט להשתמש בשמות-התואר, שיש בהם שבח או גנאי או אהבה לזה ושנאה לזה.  כל מלחמתם החרישית או ההומיה של המקוריים המעטים נגד הרבים השכיחים אינה אלא השאיפה לטעת על מקום המחשבות הישנות, שבאו בירושה, מחשבות חדשות.  המחשבות החדשות אינן צריכות כלל להיות דוקא טובות מהראשונות;  סמנם המובהק הוא, כי חדשות הנה, כי אחרות הנה ואינן כהמסורות מימים עברו.  את בני ההמון יקראו, כנהוג, בשם טפשים;  ולא בצדק יעשו כזאת.  בני ההמון כשהם לעצמם אינם טפשים כלל, הם אינם רק חכמים כהאנשים המצוינים והיותר נבונים שבדור.  חכמת ההמון כיום היא חכמתם של הגדולים והמקוריים מאתמול.   על מדרגת ההשכלה וההתפתחות שהאנשים המצויים עומדים כיום, על אותה המדרגה עצמה עמדו אתמול ראשי הדור.  אמנם המצוינים של היום הרחיקו ללכת בדרך התפתחותם, אבל עד מחר יעבור גם ההמון את המרחק הזה, ולמען יהיה המשפט להגאונים של מחר לקרוא את ההמון של מחר בשם נחשלים צריכים יהיו להתרומם על הגאונים של היום באותה מדה עצמה שאלה האחרונים מתרוממים על ההמון של היום.  המקוריוּת והבינוניוּת אין להן אפוא ערך מוחלט, כי אם מצטרף.  הפרט (אויסנאַהמע) שואף להיות לכלל, והמקוריות – לטפוּס.  השכיחיוּת (באנאליטאֶט) היא היא המקוריוּת שנתמעכה מרוב השימוש בה.  הננו שוחקים כיום על המשורר אשר ימשיל את עיני אהובתו לכוכבים ולא ימצא דמיון יותר מקורי.  אולם אין כל ספק כי כאשר השוה המשורר-הגאון, של התקופה היותר קדומה, בפעם הראשונה את עיני אהובתו אל הכוכבים עשה הדמיון הזה רושם עמוק ונעים על בני דורו.  הדמיון הזה הוא עתה שכיח ומצוי ואיננו עושה עוד כל רושם.  מדוע? יען כי מצוין ומובחר הוא.  וזה הוא אשר היה ברצוני להגיד: השכיחיוּת של היום היא לא רק המקוריוּת סתם של אתמול, כי אם תמציתה, החלק היותר טוב והיותר נעלה של המקוריוּת הזאת, החלק שהיה ראוי להשמר לדורות, יען כי לפנים היה לא רק חדש כי אם גם אמת וישר.  הבו גֹדל וכבוד להשכיחיוּת!  השכיחיות היא אוצר כל יקר, אשר יצר רוח האדם עד היום.

זאת אשר יקראו בשם דעת-הקהל, כלומר:  השקפת ההמון, איננה יכולה אמנם להיות לקַו-המדה בעיני בחירי התקופה וגדוליה.  אבל ראויה היא דעת-הקהל כי ישימו לב אליה גם המצוינים שבדור, יען כי קול-ההמון הוא פרי כל ההתפתחות העברה של האנוּשוּת.  ההמולה של אספת-עם מורכבת היא מקולות החושבים הגדולים, אשר חיו לפני אלפי שנה, המדברים מתוך גרונם הנִּחר, מרוב שתית שכר, של הסנדלרים והעגלונים.  הפתגמים המנוקרים והניבים הנבובים אשר בפי עושי-המדיניוּת של היום, היו מְמֻחָיִים ומלאי תֹּכן גרעיני כשיצאו מפי יוצריהם הראשונים.  הדברים הנשמעים כיום מפי הנואמים ההמוניים, ואשר יֵאָמר עליהם כי המה "עתיקים וידועים" או "קמח טחון", – הדברים האלה עצמם היו כפרחי-תכלת, כמיטב המליצה וההגיון, דשֵׁנים ורעננים כשיצאו בפעם הראשונה מפיות הנואמים המזהירים בדורותיהם.  כל הרגשות הטבעיות אשר בלב ההמון, כמו האהבה לאיזה דבר, השנאה, המשפטים הקדומים והמעשים שלא מדעת, הם פרי העבודה השכלית הכבדה של אנשים מצוינים.  ההמון הוא, סוף סוף, הגשמת העבר והבחירים המעטים שבדור הם סמל העתיד.  אריסטו, אבי רוב המדעים שבימינו, לו יקום מקברו לא יצלח בידיעותיו לקבל כיום תעודת-בגרות מידי המורים של איזה בית-ספר בינוני, ומי יודע אם היה עומד בנסיון גם בידיעת השפה היוָנית.  הבלשנים החדשים היו בודאי מקַפחים אותו בהלכות ובכללים גם במקצוע זה, עד כי לא היה מוצא את ידיו ורגליו גם בתורת שפת אמו, אשר בה כתב את כל ספריו.  תורת הַרְויי ע"ד מֵרוּץ-הדם בגוף החי, אשר היתה בעיני בני דורו כמרידה נוראה וככפירה איומה בכל האמתיות המקובלות מדורות עולמים, – את התורה הזאת ילַמדו כיום להתינוקות בבתי ספרי העם, ואין פוצה פה נגד הדבר הזה.  הגאון הפורש את עצמו כיום מן הצבור הגדול והוא מתגאה בזה שמחשבותיו ורגשותיו רחוקות הנה  בכל ממחשבותיו ורגשותיו של ההמון, אשר גם לא יבינו לרֵעו ודבריו המה כספר החתום בעיניהם, – גאון כזה אם היה יכול לשוב אל האדמה בעוד אלף שנה מה השתומם, אולי, לשמוע כי הילדים מפטפטים במהירות את מחשבותיו היותר מקוריות ואת דעותיו היותר מפליאות, כאשר יפטפטו הדברים היותר מצויים.

נשגב ממני להבין, כי המשַׁמְרים המגינים בכל עֹז על הסדרים השוררים והלוחמים נגד כל תקון מדיני חדש, – כי האנשים האלה הם הם אויבי הדימוקרטיה.  אלו היתה מטרתם ברורה בעיניהם, אלו ידעו מה המה חפצים ואל מה המה שואפים, כי עתה היו כל המשמרים החסידים הראשונים של הדימוקרטים ומעריציהם בכל מאודם, כי עתה היו יועצים להשולטן להנהיג בתוגרמה את משפט הבחירה הכללית ולתת יתרון להחלטותיה של אספת עם על החלטותיו של בית מועצות המיניסטריום.  בני ההמון המה תמיד משמרים ודבקים בישנות, יען כי המה משועבדים במעשיהם לשאיפות-המין הנמסרות בירושה ולא למחשבות אישיות חדשות, על כן גם נוח להם להתקַים בקרב תנאי-החיים הישנים וקשה, וכמעט אי-אפשר, להם למצוא מעמד כראוי בקרב תנאי החיים החדשים.  המה אמנם יכולים לפעמים ללכת בעקבות רצון-היחיד הכביר, אשר יטם מני דרכם הכבושה והסלולה מדורות עולמים וינהיגם בדרכו החדשה, אבל מרצון עצמם, בחפצם הטוב, לא יתעו לבקש נתיבות חדשות ולא יעזבו דרך אבותיהם.  המהפכות החברותיות הן תמיד מעשה ידי המעטים, היחידים, שאינם מוכשרים לחיות בתוך תנאי-החיים המסוּרים מדורות קדם ושאינם מכֻונים כלל לעצמיוּתם ומקוריוּתם הפרטית.  הרבים מסתרבים ללכת אחרי המהפכים והמחדשים, בלתי אם הכשירום במשך של דורות אחדים להבין ולהרגיש כי הסדרים השוררים נתישנו ואין להם הזכות להתקַים, כי המה מזיקים ולא מועילים.

בדברי על אדות עניני המדינה, הנה המלה "שכיחיות" השגוּרה בפי נדרשת לשבח ולא לגנאי.  תכלית המדיניוּת היא לברוא לההמון הגדול תנאי-קיום היותר נוחים והיותר טובים לו, וזאת מְחַיְבת לכַוֵּן את מעשיה ורוחה לצרכי הרבים.  מחשבותיהם ורגשותיהם של אלו הנה גוֹלְמִיּוֹת, כלומר: על פי נוסח קבוע, מסוּר ומקוּבל שהיה לאחד מיסודות גופם ורוחם, לכן יש להם המשפט להתנגד אל מנהיגיהם הדורשים מהם עבודה-רוחנית אישית העוברת את גבול כחותיהם.  על כן פירושה והוראתה האמתית של המדיניוּת (Politik) היא:  ממשלת-הרבים, שכיחיות, מסוֹרה.  הרגזנים אשר יראו בדברַי אלה אדישוּת יתרה יתרגמו את המלה "מדיניות", אם הדבר מוצא חן בעיניהם, בשם "אכזריוּת-הבינוניוּת" ו"זחילת-הסרטן".  האיש הכביר, אשר עצמיותו המיוחדה מבדלת בינו ובין ההמון הגדול, מרגיש את הלחץ והדחק של תנאי החיים המצויים, שהמה המכֻוָנים והמסוגלים לרוב האנשים.  אם הוא מרגיש כזאת אָכֵן רע ומר לו, אך זאת איננה נותנת לו הצדקה לתקוע את רגלי האנשים הקצרות במכנסיו הארוכים הוא.  כל מוסד צבורי, שהוא מוצא חן בעיני הרוב, הוא הוא הטוב, לא כשהוא לעצמו, כי אם ביחוסו המצטרף אל תנאי החיים השוררים.  ואחרת לא תוכל היות.  נניח נא כי ההמון תועה והוא דורש חקים שהם מתנגדים להשכל הישר ולכל המושגים והדעות של מצויני הדור.  מהרו נא ותנו להם לקבוע את החקים האויליים האלה!  בני ההמון יִוָּכחו מהרה בעצמם כי החקים החדשים רק הרעו להם, ואז יבואו החכמים והרואים את הנולד ויַראו להם את מקור ענים וסבת רעתם, ואז ידרוש ההמון בעצמו את השנויים והתקונים הנחוצים.  אולם אם ההמון אינו מרגיש את הרעה אשר הביא על נפשו והחקים אינם מעיקים ומציקים לו, אז יש לו המשפט להתהלך את החכמים, המתאמצים בכל כחותיהם להוכיח לו כי רק באִוַלתו הוא חושב את עצמו למאוּשר, כעם מורדים ומתקוממים.  אם בני ההמון עוצמים את עיניהם מראות נכוחה ומתמרמרים אל הפקחים – תיסרם אִוַלתם, יכשילם עִוְרוֹנם. החכמים הרוצים לעבוד עבודה קשה, להשכיל את העם, להוציאו מבערותו ומחשכתו ולהרים את ההמון מעלה מעלה, – נאמר רק כי רוח נדיבה היא הסומכת אותם.  אמנם הנני משתתף בכל לבבי בצערם של אלה החכמים המעטים האנוסים לשאת עליהם את עֹל החקים של האוילים הרבים, אבל היש להם הצדקה לשנות, אם גם היה ביכלתם, את כל החקים הל-ובים האלה?  נציֵר נא בדמיוננו עיר שכל יושביה המה עורים גמורים, אולם בין כל סתומי העינים האלה יש רוֹאה אחד ששתי עיניו פקוחות והוא דורש מבית-המועצות כי יאירו בליל את כל הרחובות.  הצעתו כשהיא לעצמה בודאי טובה; בלי כל עמל יכול הוא להביא צבא מופתים וראיות להוכיח עד כמה נחוץ הדבר להציב בכל החוצות והשוָקים פנסי-חשמל, בלשון למודים וגם בציורים מליציים יכול הוא לתאר מה נעים ומה טוב הוא האור המבהיק בחשכת הלילה.  ואחרי כל אלה ידחו כל יושבי העיר העִורים את ההצעה הטובה הזאת, ומי מהנבונים לא יתן להם הצדק?

אני חושב כי ההמון יוכל לשבוע רצון מהמקום אשר יָעַדתי לו בתבל.  הנני רואה בו חזיון נשגב:  מצבת העבר, אם גם לפעמים פניה מקולקלים והטיח אשר עליה מתפורר.  ההמון הוא העתקה ציורית מתמונות שערכן האמנותי רב מאד.  ההמון הוא היורש של הגאון, וכל החיל והעֹשר אשר יעשה זה האחרון יפול לו לנחלה.  אולם העולם הפנימי של הגאון סגור ומסוגר הוא לפני ההמון, ואף בסקירה שטחית לא יחדור אליו.  העולם הזה שַּיך להגאון לבדו ואין לזרים, לרבים ולאחרים, חלק בו.  פה תכלה ממשלת ההמון.  הלך-נפשו והגיוני לבבו – זהו סודו של הגאון, הנצפן מיורשיו.

---------------

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] Protein  או  Proteinkörper נקרא בחכמת החמיה חמר-המזון האמתי של גוף-החי, אשר אין אנו מוצאים אותו אלא בדמות חמר-החלבון  חמר-הנימים, חמר-הקיזה וכדומה.  המתרגם.

[2] באספת חוקרי-הטבע האשכנזים בשנת 1889 הרחיב רודולף וירכוֹב במַשאו על אדות הַדַּרְוִינִיוּת את רעיוני זה.  הדבר הזה השביעני רצון, אם גם לא זכר החוקר הגדול הזה את שמי ולא רמז אף במלה אחת על פרקי זה.

[3] הפלוסוף לייבניץ הראה לראשונה על תכונתה של הטבע הזאת, אולם קרל פוכט חולק עליו בדבר הזה ובראיות חריפות יסתור הנחתו זו.

[4] C'est imiter quelqu'un que de planter des chuox"".