_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

החזקת טובה

מקס נורדאו

תרגם: ראובן בריינין

לתוכן הענינים

"הוֹדָיָה לשעבר היא תקוה לעתיד" אומר המהַתל האנגלי.  הוא האמין  כי רק לעג מר וחדוּד בפיו, אבל באמת נקב וירד לתהום הרגש הזה.  ביסודה של החזקת-טובה, אשר ירגישו האנשים הבריאים ברוחם למיטיביהם, מסוּתרה התוחלת החזקה או הרפה לקבל חסדים גם להבא.  ואם אין כל תקוה להמשך הטובות או להתחדשוּתם, אז תחדל גם הכרת-הטובה וההודיה לבעל הצדקות.  ואם בכל זאת לא תחדל, אז עלינו לראות את הכרת-טובה זו כתולדת ההרגל האורגני או כתולדות השנויים הבאים בחיי הרגש על ידי פעולת התרבות.  הנני חושב עם הפלוסופים של תורת ההשתלשלות, עם דַּרוין, פנסר ובֶן כי מקורם של כל רגשות בני האדם הוא תועלתם והכרחיותם ליוּם הפרט והכלל.  כיום הננו מרגישים, למשל,  את האהבה כתענוג, ואת תוכחת דעת-הקהל על מעשינו כצער.  מנקודת ראות תורת-ההתפתחות נקל לבאר את זאת.  משני אנשים-קדמונים, אשר האחד התענג על מעשי האהבה בעת אשר בגוף השני לא עוררו רגש כזה, – הנה הראשון שאף בודאי להרגשות כאלה ויבקשן בקנאה יתרה, והשני לא היה להוּט אחריהן.  האחד השאיר אחריו זרע רב, והשני לא הוליד בנים כלל, ואם הולידם רק מעט היה מספרם.  הבנים יורשים, על פי חוק ההתנחלוּת, את הסגלות הגופניות של אבותיהם:  תאבי-האהבה פרים ורבים, מספרם הולך הלוך וגדול, אולם מספרם של קרי המזג הולך הלוך ומתמעט עד כי יכלו מעל פני האדמה, ואת מקומם יניחו להאנשים אשר מעשי האהבה מעוררים בהם רגשי עֹנג.  וכן הוא הדבר גם בנוגע לדעת-הקהל.  האדם הקדמון אשר לא שם לבו לדעת בני שבטו, עשה בודאי מעשים אשר העלו עליו את חרונם או גם הזיקו להם;  אין כל ספק כי השבט הפראי יסר את בניו המכעיסים אותו על פניו, או אשר יעשו מעשים המתנגדים לרוחו או למסורת אבותיו, ויגרש אותם מגוו ועל ידי זה קפח והרע את תנאי חייהם, או לא עשה בהם שְׁפָטים ארוכים וסבוכים, כי אם ענשם בדרך קצרה: הרגם.  אולם הפרא, אשר התאים את מעשיו לרוח בני שבטו ולא הִמרה את נמוסיהם ומנהגיהם, התהלך בנחת ובשלום את בני שבטו ויקבל את תמיכתם וחסוּתם, ועל ידי זה היו תנאי חייו יותר נוחים ובטוחים וכל מעצור לא היה לו להוליד בנים רבים, אשר הנחילם את סבלותיו האורגניות.  על כן הננו מוצאים כיום בחברתנו רק אנשים המשתעבדים לדעת הקהל והסרים למשמעתו, אנשים החושבים תמיד: מה יאמרו הבריות, והמחשבה כי מעשיהם לא ימצאו חן בעיני אחרים גורמת להם צער,  והדבר הזה יש לו די כח להניעם מעשות מעשים היכולים להעיר משְׂטֵמָה להם.  אבל היש לבאר את רגש ההוֹדיָה על פי היסוד של תורת ההתפתחות?  בשום אופן לא.  רגש ההודיה  לא  היה יכול להביא לפרא איזו תועלת שתהיה לשַׁפֵּר את תנאי חייו.  ולהפך, חסרון הרגש הזה לא היה יכול להזיק לו.  אם נתבונן אל הדבר בסקירה חדה, אז נראה כי הפרא אשר היתה בו נטיה  להחזיק טובה לאחרים היה מצבו גרוע ממצב האנשים שהיו משוללי הרגש הזה;  כי בעוד אשר הראשון בזבז את עתו על הִדור פני אנשי חסדו ואת כחותיו פזר על גמֻלות, אשר לא הביאו לו כל תועלת, השתמשו האחרים בעתם וכחותיהם להנאתם ולטובתם.  רגש התודה לא הביא מעולם, וגם כיום איננו מביא כל תועלת לקיום הפרט והכלל  בכל אותם המקרים, אשר הרגש הזה נקי מבצע ואהבת עצמו ואיננו שואף למשוך את לב המיטיב על ידי התרפסות, חלקות וחנופה לעשות חסדים חדשים.  על כן לא היתה ההוֹדָיָה, כי יהללו וישבחו להאלילים על חסדם לבני האדם וגם קרבנות יקריבו להם, כי יתנו כבוד ויחזיקו טובה להאבות ולגבורי-השבט המתים?  סבת הדבר היא רוח הבערוּת הגסה ותעתועיה.  האנשים האלה חשבו את האלילים, האבות והגבורים המתים לעצמים חיים, אשר רב כחם להושיע ולהועיל להם.  קרבנותיהם, תהלותיהם ושבחיהם לא היו הוֹדָיָה ורגשי החזקת-טובה לשעבר, כי אם בקשות נמרצות, תפלה ותחנה לחסד על להבא.  עוד היום לא פסקה האמונה מקרב לב אנשים רבים, כי  אלהים הוא בעל גוף ויש לו כל מכשירי הגוף וסגלות בני האדם וכי האנשים חיים גם אחרי מותם.  ואמונת הבל זאת מניעה עוד כיום את בני האדם, אם כי רק לעתים רחוקות, להודות, להלל ולשבח בפרסום רב להמתים על חסדם להחיים, והיה  בימים הבאים, בעתיד הרחוק כאשר תתנדף אמונת-הבל זו ממוח בני האדם ואף שארית לא תהיה לה, אז לא יהיה עוד זכר ל"עבודת-הגבורים" (העראָיענקוּלט) בצורתו של היום ואף עקבותיו בל יִוָּדע.  אולי גם אז יקימו מצבות לאנשים הגדולים, יגינו על קברם ויחֹגו את יום זכרונם;  אבל אז לא יעשו את כל הדברים האלה כתשלום גמול עד החסד אשר קבלו מהם, ולא גם למען הראות להם אותות אהבה ורצון, כי אם לתכלית אחרת תהיה בזה: לחנך את רוח העם על ידי זה, שעיניו תהיינה רואות תמיד את צלם אנשי-המופת ובחירי גבוריו ויתאמץ לחקות את מעשיהם הטובים והכבירים.  לא עבודה זרה, לא דרישה אל המתים תהיה זאת, רק עבודה חיה ופוריה, למען האציל מרוח הגדולים ולהשפיע ממחשבותיהם ועלילותיהם על ההמון הרב.  החברה האנושית תרגיש תמיד צֹרך להגשים את אותן הסגלות, אשר עליה לדרוש מאישיה במלחמת-קיומה, בצורות אנשי-רוח.

אם יש ערך ותכלית לההוֹדיה בעד פעל ידוע, אז היתה צריכה לבוא קודם שנגמר המעשה.  אז היתה אולי יכולה להשפיע על אופן עשׂיָתו, על גדלו וטיבו.  אבל איזו תועלת יש בה לאחר שכבר נעשה המעשה?  הלא אז אין עוד ביכלתה לא לשנות,  לא לתקן ולא לקלקל את הדבר העשוּי.  ואל ישיבוני כי ההודָיָה או כפיַת-הטובה, אם גם קצר כֹּחן לפעול על המעשה שכבר יצא לפֹעל, יען כי הוא יִשָּׁאֵר לנצח נצחים מה שהיה וכמו שהיה, אם יברכוהו או יקללוהו, הלא יכולות הנה להשפיע במקרים ידועים על המעשים הבאים.  הכבוד והיקר אשר יחלקו לפועל צדקות, אם גם כבר הלך ואיננו, השכר הזה הלא יוכל להיות למופת לבא אחריו, למען ילך בעקבותיו.  וכפית-הטובה לשוכני-עפר ושכחת חסדם שעשו בימי חייה, הלא יַרפו את כנפי הרוח של הדורות הבאים לבל יקריבו את נפשם בעד אחרים אשר ימחו מזכרונם את כל מטיביהם.  אבל באמת לא כן הוא הדבר.  מי שהוא  איש הרוח הוא עושה את מעשיו הגדולים והטובים לטובת האנושות, יען כי הוא צריך ומוּעב על פי טבעו לעשותם ואינו יכול אחרת.   רוחו יציקהו ויאלצהו לעשות גדולות, ובזה הוא רק מספיק את צרכיו הפנימיים.  אם לא  יספיקם – יצטער ורוחו לא ישקוט.  לא החפץ להיטיב לבני האדם ולהגדיל את אשרם הוא הדוחף והמניע את הגאון לעשות מ ה שהוא עושה,  כי אם חֹק יצירת הפנימית, הנהר שוטף וזורם הלאה, יען כי חקי לחיצת המים דורשים זאת,  אבל אחת היא לו אם יבנו על שפתו בתי-רחיים אשר ישתמשו בכח תנועתו, או לא יבנו.

מכל הדברים האמורים בזה ראה הקורא, כי אין אנכי מדבר על רגש התודה והחזקת-הטובה של איש לרעהו, של הפרט להפרט, יען כי אין הרגש הזה יכול להיות למופת בטהרתו ונקיונו מכל פניות ונטיות של אהבת-עצמו.  אם יביע איש לרעהו את תודתו על הטוב והחסד שהוא עושה אתו, הנה הראשון אינו אלא עושה עסק יתר או פחות טוב:   הוא מְקַוֶּה לקבל רבית הגונה מהקרן שהוא משקיע בהשתפכות-נפשו זו.  ובכן אין ענין להודיה פרטית זו אל פלוסופית-המוסר, כי אם אל עניני משא ומתן.  רק החזקת-הטובה של ההמון הגדול להפרט,  אשר גם לא ידעוהו פנים אל פנים ואשר אולי כבר מת ואין להם כל תקוה לקבל ממנו טובת הנאה, – רק רגש כזה היה יכול להיות למופת מהמין הזה.  אבל מופת מוכיח ממין זה, שנקי הוא מגאוה לאומית ומאמונת-הבל הבאה בירושה, לשוא תבקשו בתולדות ימי האנושות. 

לא, ההמונים, העמים והאנושות לא ידעו ולא יכירו רגשי-תודה והחזקת-טובה וגם אינם יכולים להרגיש רגש זה, שאין לו כל יסוד אנתרופולוגי.  הגאון, אשר מפרי עבודתו הרוחנית יהיה המין האנושי ובכחו יצעדו קדימה, הוא צריך לוַתֵּר על קבלת תודה.  את שכר פעולתו עליו למצוא במקור יצירתו.  במחשבותיו ומעשיו שהם הם התמצית חייו ונשמת נשמתו.  ראש תענוגיו הוא הכרתו וידיעתו את סגֻליוּתו.  רגש רצון יותר חזק מהרגשת ה"אנכי" אין גם לגאון הגאונים,  כאשר איננו גם לקטֹן היצורים השורץ במים.  הגאון משתעשע לפעמים בהדמיון הנעים של האלמות.  אבל הוא שוגה.  האלמות, אשר המשורר קלוֹפּשטוק יקראהו בשם "רעיון יפה", הוא עוד פחות מזה.  האלמות היא תמונת-ערפל בת הדמיון, צל האדם החי המשתרע על פני צעיף העתיד.  כן ישליך גם העץ צל ארוך על פני המישור בשעה שהחמה שוקעת.  ובאותו הרגע אשר כֹּרת העץ נעלם גם צִלו.  תקות דמיונו של הגאון, כי שמו יחיה לדור דורים ולא יסוף, נובעת מאותו המקור עצמו,  אשר ממנו יצאה האמונה-ההבלית באל-מות הגוף וכל מכשיריו.  התקוה הזאת היא מחאת האדם החי לנגד אפיסת ההויה וכלות ידיעתו והכרתו, מלחמת-אין-אונים לנגד החֹק הכללי הגוזר מות לכל חי.  התקווה הכוזבה הזאת היא עדוּת נאמנה, כי אין החושב והמרגיש את הויתו ועצמותו יכול לציֵר את עצמו בדמיונו כבלתי חושב וכבלתי הוֶֹה.  האיש אשר ברא גדולות, אשר הצעיד את עמו או את כל האנושות קדימה, היה חפץ להיות בטוח כי לא יקפחו, לכל הפחות, את שכרו הדל והקטן והמצער מאד, כי יזכרו ולא ישכחו את שמו.  רק את זאת ולא יותר.  חפץ מתעתע ושאיפת הבל!  זכרון האנושות איננו נוח לאצוֹר בקרבו את שמות האנשים הפריים ואת צורותיהם, וגם ז­ֹהר חלש וחִוֵּר מהויתם העצמותית לא  יַשְׁאיר בעד הדורות הבאים.  האם יאריכו ימים גם השמות היותר מהוללים?  בזכרון בני האדם לא נשמר אף שם אחר עשרת אלפים שנה, ומה הנה עשרת אלפים שנה בחיי האנושות ומכל שכן בחיי גרמי השמים!  רק אז יזכור ההמון שמות אנשים ידועים בזכרון טוב ולא ישכחם, אם ימצאו אנשים חיים בכל דור ודור אשר יפיקו תועלת חמרית וממשית מדבר זה.  את שמות מיַסדי הדתות או את אבות משפחות-המושלים לא ישכחו, יען כי הכהנים והמלכים מצאו חפץ להניא את שכחת ההמון המצויה אצלו ואשר היתה במקרים אחרים לטבעו השניה.   אבל במקום שאין חפץ כזה, שם ממהרת האנושות לשכוח את המתים, אם גם היו מטיביה היותר גדולים.  מחזה מעורר עצב הוא לראות, איך יתאמצו החיים כנואשים להציל את צורתם העצמותית המיוחדה שלהם מתהום השכחה  ומשני הכליון.  האדם צובר אבנים גדולות להקים מצבות ענק, הוא מְאַנֵס את הנחשׁת לנצור את תָּוֵי תבניתו, הוא כותב את שמו על כל צד וצד בספר, הוא חורתו על לוחות שיש ומתכת, הוא קושרו בבתי צדקה וחסד, ברחובות ובערים.  הארמונות והצלמים, המצבות והספרים לא יחדל ולהזכיר באזני בני הדורות הבאים את השם של האדם הגדול אשר חיה בימים עברו ואשר הוא ראוי לתהלה וכבוד.  אך האבנים האִלְמות  והספרים המתים, אשר עליהם השליך האדם את דאגתו לעשות לו זכרון עולם, לא יעשו את חובתם ימים רבים ולא ימלאו את תפקידם.  ואם גם ימלטו מפני ההרס, יֵאלם מהרה קולם ולא יהגו את השם, אשר עליהם להשמיע ולחזור ולהשמיע באזני ההדורות היותר רחוקים.  הארמון יהיה מקלט לאנשים, אשר יבדו אגדות מלבם על אדות מוצאו;  להצלמים  יתנו שם כטוב וכישר בעיניהם וגם בשֵׁמות הערים יעשו שַׁמּוֹת, בשנותם, למשל, את שם העיר קונסטנטינופול לסטַמבּוּל.  בלי שים ימחו את עקבות האדם הגדול, כאשר ימחה ילד קטן באצבעותיו המשתעשעות את האותיות על לוח-אבן.  ומי זה יחשוב את השכחה הזאת לחטא לבני האדם?  רק זה שלא יבין את החזיונות והתנאים היותר ברורים של החיים האורגניים.  הפרט יש לו ערך רק לעצמו, אבל אין לו ערך בטבע.  ביחסו לזאת האחרונה יש לו רק ערך דפוּס, אשר בו מקבל החמר את תבניתו האורגנית;  האדם הוא רק אחת החוליות בשלשלת הארוכה של התפתחות החמר מהבלתי-חַי לְחַי.  אם נגמרה מלאכת התבנית, אז ישברו את הדפוס.  לאחר שכבר נתרקמה החוליה וההתפתחות צועדת הלאה, אז השכחה שולטת בה.  הדבר היחיד והמיוחד שאיננו עובר וכלה בחי ושהוא נועד להַוָיָה בלי קץ, הוא יסוד הפריה שלו, וגם זה יקָּרע ויפָּרד מעליו לחיות חיים חדשים ולעמוד ברשות עצמו, מבלי כל חבור וקשור אל הגוף אשר בו התהוה;  הגוף המוליד הולך לאִבּוּד אחרי אשר חתך חיים להיוצא ממעיו, כאשר יִִשָּׁחת הפרח אחרי אשר התבשל ויגמל פריו.  וכן הוא הדבר בנוגע לילדי רוח של האדם.  אלה האחרונים יבדלו ויפרשו מעל הגוף ויהיו לחזיונות בפני עצמם, אשר לשלֵמוּתם אין כל צֹרך כי יזכרו את מולידם ומחוללם.  אחרי אשר האציל הגוף מעליו את החלק היותר טוב שבי, אחרי אשר הוליד רעיונות ומעשים חיים, היכולים לעמוד ברשות עצמם ולהעיר בפעולתם חיים חדשים, אז פקודת כל החי יָּקד עליו: סופו למות.  האגדה הישנה על אדות סַטוּרן האוכל את פני בטנו נוסדה על דמיון כוזב ודעה מוטעת.  לא האב הוא  האוכל את ילדיו, כי אם הילדים מכלכלים את נפשם בבשר הוריהם.  החזיון הזה הוא איום  ויפה יחד גם ככל מראות הטבע הנשגבים.  על ידי זה שהילוּד מקבל מאת מולידו את זרע החיים ונושאו להדורות הבאים, –  על ידי זה עצמו הוא מחדש את נעוּרֵי גוף הוריו, כלומר:  את תמצית עצמותו.  הגוף החדש מאבד כל כך כחות על שמירת אותה העצמותיוּת  ומסירתו לדור הבא, עד כי לא ישאר מהם, מהכוחות, על שמירת דברים שאינם מן העיקר, כלומר: על שמירת צורת החיים האישית. 

החֹק הגוזר על היוצר להניח מקומו ליצירתו, – החק הזה הוא כלל שאין בו ברט.  כאשר אין איש בתבל, אשר יוכל לקרוא בשם את אבותיו ואבות אבותיו עד אדם הראשון, כן אין אף רעיון אנושי אחד, אשר יוכל להגיד לנו בבירור מי המה מחולליו עד יוצרו הראשון.  מה אנחנו יודעים על אדות האנשים, אשר בעבודתם הרוחנית יצרו את כל תרבותנו והשכלתנו?  מה גדול היה האיש, אשר נתן לנו לראשונה את האש!  ומי מאתנו יודע את שמו?  מי מאתנו יעלהו על זכרונו ויחזיק לו טובה, בשעה שהוא יושב בחֹרף לפני האח המבֹערת ומתענג על החם הנעים?  מה גדולה היתה גאוניותו של האדם, אשר בלבבו נולד לראשונה הרעיון לעבוד ולזרוע את האדמה, ולבלי הִסָּמֵך על מציאת הסָּחִישׁ והגרגרים המפוזרים על הארץ!  האם נברך את שמו, בשעה שנאכל את לחם חקנו מדי יום ביומו?  היום הננו עוד יודעים את שמות האנשים, אשר המציאו את הטלגרף, את מכונת-הקיטור ואת מסלת-הברזל.  אבל ההמצאות האלה הן רק מאתמול.  חלק מהאנשים, אשר לעיניהם נעשו הנפלאות האלה, עודם בחיים.  לא יעברו שנים רבות,  וגם שמותיהם של הממציאים כזאֶמרינג, אֶרסטיד, אמפֶּּר גראהאם בִּיל (Bell) ואדיסון, פַּפין, אוּאַט (Watt) וסטיפינזון ישכחו וירדו בתהומות הנשיה, כאשר נשכחו שמות הממציאים הגדולים, או עוד היותר גדולים מהם, של האש המלאכותית ושל עבודת-האדמה.  בני הדורות הבאים ישתמשו במדַברים-מרחוק (פערנשפרעכער) וברַכבות-חפזון, מבלי אשר יביאו להם מס תודה וברכה, אף במדה היותר מועטה ופחותה, מבלי אשר יזכירו גם את שמם, כאשר לא יזכירו את שם ממציאי האש והלחם.  וגורלם של הממציאים הנוגע לזה איננו רע מגורלם של החוקרים והחושבים, של המושלים, של המחוקקים, חכמי המדינה והאמנים.  אחד מהם כי יגלה את האמת, באיזה מקצוע שיהיה,  תהיה לקנין כל האנושות, אשר כעבור איזה דורות לא תשים לב להמגַלֶה.  המומחים לאיזה ענף מענפי המדע יודעים עוד היום מי ומי היו האנשים אשר עשו גדולות בחכמות ההנדסה, הטבע והתוכנה.  אבל כמה אנשים ימצאו גם בין המשכילים  ו"המשכילים מאד", אשר ידעו להגיד בבירור את פעולתם והשפעתם של פיתגורס ואקליד, היפרכוס, הירא האלכסנדרוני ודיקרט, אריסטו, רוגיר בֶקון והרוי (Harvey), או גם את פעולתם והשפעתם של חכמים יותר קרובים לנו כלַמַרְק, יונג, ליסלי ביל י'ול (Ioule) וּשְׁוַן על ידיעתנו והכרתנו את הטבע ועל חשבונו של עולמנו? מי היו האנשים אשר יצרו את מוסדות המדינה ברומא, שהיו לאבני-פנה גם להממלכות של היום?  מה שמם של המחוקקים (לא של המלַקטים) את משפטי הרומיים, אשר הוּנחו ביסודם של חקינו ומשפטינו כיום?  הפֹּעל הנה הוא עומד וקַיָם, והיוצר נעלם או היה למוֹרשת האגדה.  את שירי-הגבורים של הומיר יקראו עד היום, בכל אופן יקראום תלמידי הגימנזיון אשר לא ירבו להתענג עליהם, אבל המשורר נגוֹז ועבר עד שיכחישו כיום במציאותו בעת מן העתים, ויאמרו כי מעולם לא היה ולא נברא.  אין אנחנו יודעים מי פסל את הצלם של אלילת-היופי וֶנוּס מִמִּילָא, כאשר לא נדע כיום את שם המפַסֵל אשר יצר את אליל-השירה אפוֹלו מבילוידיר.

לשוא ינחמו גאוני זמננו את נפשם, כי מעתה ישֻנה הדבר לטוב.  הן, יאמרו בלבבם, תהלתנו חקוקה בעתונים ובספרים, בצלמי נחשׁת ואבן, ולא במהרה ישכח שמנו הנשא על כל שפה.  אולם כל זה יסער הזמן ממקומו, כאשר ישא הרוח את אפר הגליון הנשרף.  יעברו אלפי שנה אחדים והכל יהיה נשכח ונעלם, בעוד אשר האנושוּת תחיה ותתקים אולי אלפי אלפים שנה.  שם ביסמרק ישכח, כאשר נשכחו שמות מיסדי המדינות העתיקות, גורלם של גֶתֶּה ושֶׁכּספיר יהיה כגורלם של מחבר ספר איוב ומחבר כתבי-הקדש של ברַמינים אשר אין איש יודע מי המה.  אולם כל עוד אשר ימצאו אנשים על פני האדמה, אשר ישמעו את השפה האשכנזית והאנגלית יתענגו על חזיונות "פויסט" ו"איתיאל הכושי".

"עקבות חיי על פני האדמה לא יאבדו לנצח",  מנחם פויסט את נפשו.  במובן המלות הצדק אתו.  עקבותיו, כלומר:  פעליו ועלילותיו אם כבירים המה, לא יִמָּחו כל כך מהרה.  אבל שוגה הוא אם יאמין, כי גם שמו, גם הציוּר-הדמיוני ע"ד צורתו האישית, יחיה ויִשָּׁמר בזכרונה של אנושוּת דורות לאין קץ.  הוא קרע, למשל, כברת ארץ מעל הים?  טוב.  האנשים אשר התישבו עליה שמחים בחלקים, מתענגים על אור  החיים והשמש.  אבל היודו להאיש אשר עשה את הַשְּׂכָרִים להמים ואשר הכשיר את האדמה לעבודה פוריה?  חלילה.  התודה לא תרבה את יבוּל השדה ולא תפריח את הארץ.  אין אונס להרגיש רגש תודה, ולכן אין גם איש אשר ירגישם.

תורת כלכלת-העמים קבעה את הכלל, כי מחיר הדברים הוא לא לפי ערך הכרחיותם לחיי האיש, אי אם לפי ערך העבודה הדרושה לעשיתם או יצירתם.  האויר הוא הדבר היותר הכרחי לחיי האדם, ובכל זאת אין לו כל מחיר, יען כי האויר ימצא בכל עת, בלי עמל ויגיעה.  יצירות הגאון הן כמתנות הטבע, שאין להן כל מחיר בשער הסחורות.  לאחר שנגמרה ונשתלמה יצירת הגאון הרי היא כאחד מיסודות הטבע, הרי היא כאויר הנשימה, הרי היא כמים שיש לשאבם ולשתותם בלי טרחה יתרה, בלי מחיר וגם בלי נתינת תודה לי שיהיה.  האמת אשר מצא ואשר השמיעה איש אחד, יש לכל האנשים חלק בה;  היצירה הפיוטית של אמן אחד כמקור חיי נשמות היא לכל איש אשר רוח בו;  ההמצאה, המוסד המדיני והצבורי, אשר עלו במחשבתו של איש אחד ורצונו של איש אחר הוציאם לפעולה, – את זה ימצאו כל האנשים בצאתם לאור עולם כבר מוכנים ומזומנים לפניהם, כאשר ימצאו מוכנות לפניהם את הארץ, אשר עליה יתהלכו,   ותקופות השנה, אשר יביאו חליפות במראות החיים.  מה שיקח האחר מהאמתיות, ההמצאות והמוסדים האלה ומהיופי הפיוטי הזה וישתמש בהם להנאתו לא ימעיט את כמוּתם, לא ישחית את איכוּתם ולא יגרע מחלקם של האחרים.  ולכן המשפט לכל איש ואיש למצוא חפץ בכל הדברים האלה, מבלי אשר ישלם מחירם ומבלי היות אסיר תודה למי שיהיה. 

והאנשים העובדים בעד ההמון אין להם, בכל זאת, כל יסוד להתאונן על כפִית-טובה, על אשר ישכחו אותם בעצמם ויזכרו רק את פעליהם ויצירותיהם.  הגאון מחולל את יצירותיו, כאשר תמליט האם את פרי בטנה:  הוא צריך להוציאן לאור עולם אחרי אשר התבשלו ויגמלו, ואין בכחו להצפינן עמוק בלבבו ולעשות את רוחו קברן.  מלבד זאת הנה יקבל כל גאון גם בעד פעליו היותר עצומים את שכרו למפרע, עוד בטרם יתחיל את עבודתו.  הוא משתמש בתוצאות עבודתם של כל הגאונים הקודמים לו, והוא מוצא חפץ בפרי רוחם של כל אותם האנשים, אשר גם שמם נשכח, אשר יצרו את השכלתנו ותרבותנו, את כל עשירותנו החמרית והרוחנית ואת כל נצחונותינו בשדה הטבע.  הגאון אומד על כתפי הקדמונים, ולכן לא נגד הישׁר הוא אם הגבאים אחריו ירכבו על כתפיו הוא.  כאשר עשה לאחרים, כן יעשו גם לו.  תודתו של הגאון למנהיגי האנושות ומיטיבה הנשכחים היא בזה, שהוא משתמש באוצרותיהם אשר השאירו אחריהם להנאתו הוא, ובכן אין לו לחכות כי יורשיו ישיבו לו תודה אחרת.  הקנינים הרוחניים  אשר הגאון מוצא מוכן לפניו, ואשר מאוצרותיהם יקח את אשר הוא לוקח, – מעל הקנינים האלה כבר נמחה צורת יוצריהם ובעליהם והכל זוכים מן הַהֶפְקֵר הזה.  מדוע אפוא לא ישלים הגאון עם הרעיון, כי גם הקנינים אשר הוא מחולל בעצמו יהיו לנחלת ירושה של האנושוּת ויגדילו את עשירוּתה?

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה