_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לתולדות-טבע האהבה

מקס נורדאו

תרגם: ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

האהבה  – הרגש היותר נכבד לקיום המין –, מה שֻׁנו פניה על ידי השפעת הספרות הפיוטית!  אין לך תאוה-יסודית אחרת באדם, אשר כֹה קִשטוה ושפרוה, אין לך חזיון-נפשי אחר, אשר כֹּה זִיְפוּהוּ וכה העיבוּהוּ, כאשר עשו לָאהבה.

ועד היכן הדברים מגיעים, הננו רואים מזה כי כיום לא עוד דבר קל הוא לחקור בדעה צלולה ובאופן-מדעי, שאין לפניו כל משוא פנים, את מהות האהבה, אופן הויתה, תכליתיותה, פעלותיה ואת חזיונות הנפש המלַוִּים אותה.  כל בעלי ההזיה והחלומות, כל בעלי רגש והתפעלות, גם הגברים, גם הנשים, אשר הספרות-היפה, מזונם הרוחני היחידי, הביאה מבוכה במוחם החלש, – כלם ירימו קול צעקה על החוקר המנתח את רגש האהבה לחלקיו ומפרידו ליסודותיו וידרשו כי ירגמוהו באבנים.  חמתם עליו לא תדע כל גבול.  החוקר הזה הוא בעיניהם כאיש המנַבֵּל את פיו, כאיש אין-לב וכבעל-מום מוסרי, אשר הטבע מנעה ממנו את ההרגשות היותר עדינות והיותר נעלות.  החוקר הקר הזה הוא חוטא ופושע, כבד עון המורד בהוד מלכותה של האשה ומחלל את קדש הקדשים של האהבה.  בכנויי-כבוד ובתארי-חבה כאלה קראו את הפלוסופים שופינהויר וההולך בעקבותיו אֶדואַרד הארטמאַן; ובשמות כאלה היו עובדי אליל-האהבה קוראים בודאי גם לדַרְוִין, להרברט סְפֶּנְסֶר וּלְבֶּן (Bain), אלו היו רק קוראים את ספרי החוקרים האלה ומבינים מה שכתוב בהם.  חלילה לחוקר לתאר את האהבה כמו שהיא בצורתה הטבעית, כי הכל חיבים לכרוע ברך לפני "בת-השמים" הזאת ולשיר לה שירי זמרה ותהלה.  חלילה לאיש לגשת אליה בתור מתבונן ומסתכל, כי אם בתור אהוב.  אבל סלחו נא לי, אהובי, הלא אתם גוזרים עלינו, החוקרים, גזרה שאין אנחנו יכולים לעמוד בה.  הלא נִתנה לי הרשות לכתוב ע"ד הרעב, גם אם אינני רעב, וע"ד הפחד גם אם בעצמי אינני מפחד.  רשאי אנכי לנתח בקר-רוח את החזיונות האלה, ואיש לא יחשדני חלילה שאין אני מסוגל כלל להבין את ערכה של סעודה שמנה, או שאין ביכלתי להבין את סערות נפש האיש אשר סכנה גדולה נשקפת לו והוא חדל-אונים להמָּלט מפניה.  ומדוע זה לא יהינו גם לבקר ולחקור את האהבה בעין פקוחה ובהירה ובלי דעה משוחדת. מבלי אשר יאמרו על מבקר כזה שאיננו מסוגל כלל לחוש בלבו רגשי אהבה, ובכן אין בכחו גם להשיגה ולשפוט עליה?  האם בשעת רעבונו, או בשעת פחדו, הלא איננו מוכשר כלל להתבונן בדעה צלולה אל רגש הרָעָב או הפחד, לחקור אותם היטב ולדין עליהם.  הן אין אנחנו יכולים לדרוש מהרעֵב, כי יתאר לנו בדיוק מדעי את פעולת ציוריו הדמיוניים, בשעה שהוא רואה לפניו בשר צלוי הנותן ריח באפו, על מערכת עצביו.  והאיש המפחד, אם פקח הוא, יחבל תחבולות להנצל מהסכנה אשר לנגד עיניו ולא יתהה באותה שעה על רגשותיו וטיבם.  כן לא נוכל לדרוש מהשוגה באהבתו, כי ישפך אור על חזיונות נפשו ותנועותיה.  את זאת יוכל לעשות רק המתבונן הבלתי-משוחד, אשר בשעה שהוא מדבר על האהבה לא יפול אפים ארצה, ולא ישא את עיניו השמימה לדבר גבהות, במליצות ובחידות.  ודוקא משום שהאהבה הוא הרגש היותר חזק והיותר חשוב, על פי תוצאותיו, להאנושות, לכן דרוש ביותר להתבונן אליה במוח צלול ולהזָּהר מפני ההזיה וההתעוררות, לכן דרוש ביותר להתרחק מלשון הבאי בדברנו עליה, לבל נכסה את עצם המעשים במעטה של פרחים ושושנים.

האהבה איננה "בת-השמים", כי אם בת "הבשר-והדם", אף אם האוהבים והאוהבות אינם חפצים להודות באמתת הדבר הזה.  במוחו של האדם יש מרכז-גבוה לתאות-המין, ולפניו יכנעו המרכזים השפלים אשר בחוט-השדרה, אשר גם המה מצדם משפיעים עליו, על המרכז הגבוה, מהתעוררותם הם.  ובפרק החיים, אשר כלי-המין של האיש או האשה התבשלו כל צרכם, אז גם מרכז-המין (געשלעכטס-צענטרום) אשר במוחם נוח מאד לכל גרוּי.  והגרוי הזה שופך את ממשלתו על כל העולם הפנימי של בעלי התכונה הרגשנית ושל האנשים החיים חיי בטלה, והוא כובש לפניו את כח-השופט, את הדמיון והרצון.  הגרוי הזה מטביע את חותמו המיוחד על כל עבודת המוח, וימלאנו תמונות וציורים מחיי המין.  האיש או האשה הנמצאים במצב כזה יחושו התעוררות פנימית וירגישו געגועי-אהבה, ואם יפגשו זה את זו, אז תתן הפגישה הזאת עצם מוחשי לההתעוררות הכהה הזאת ולהגעגועים הערפליים האלה והיו לאהבה.  ואז יהיה נושא האהבה לתֹכן כל עבודת המוח, עד בלי השאר בו מקום למחשבה אחרת, והמוח שופט על הנושא הזה לא כמו שהוא, כי אם כמו שהוא מתאים לצרכי הגוף המיוחדים של עצם האוהב.

כל נפש אדם בריא, בין זכר ובין נקבה, מרגשת בהרגשה טבעית ובבלי-יודעים את אותן הסגולות הדרושות לנפש המין ההפוך, למען תתקַימנה ותתעצמנה, על ידי הזדַוְגות זו, סגלותיה היא בזרעה אחריה.  וכל מה שהנפש הזאת עומדת על מדרגת השכלה יותר גבוהה, וכל מה שהנפש הזה יותר מקורית ויותר מובדלה ומסוּמנה, כן תתרבינה ותתעלינה הסגולות אשר העניק תעניקן לנפש המין האחר, אשר היא חפצה בה ואשר היא שואפת אליה.  אם נִתנה הברירה לאדם לבחור לו נפש אחת מקרב רבות, אז יבחר לו בטח ובבלי-משגה את אותה הנפש שהיא קרובה ביותר אל האידיאל הגופני שלו, אשר יצר ברגע הגיעו לבַגְּרוּתוֹ.  ואם אין ברירה בידו אז ידבק בכל נפש אדם, אם רק איננה רחוקה תכלית הרחוק ואם איננה שונה תכלית השנוי מהאידיאל שלו, עד כי אין ביכלתה לעורר את מרכז תאות-המין אשר במוחו, כאלו היתה מבני מינו הוא, או בהמה או דבר שאין בו רוח חיים.

וכל מה שהנפשות יותר קרובות זו לזו על פי האידיאל אשר יצרו להן, כן תמהר האהבה יותר את עבודתה הטבעית לזַוְגן; ואם הנה מתאימות בַּכֹּל אל האידיאל הזה, אז יברֹק הברק הידוע וכהרף עין יאהבו זו את זו.  ברגע פגישתן תוָּלד אהבתן.  והאנשים האלה מרגישים בנפשם, כאלו כבר ידעו ואהבו זה את זו.  ואם יש שנויים ידועים בין האידיאל ובין "נושא האהבה", אז יתאמץ האדם לעצום את עיניו ולבלי ראות את השנויים האלה, וככל האפשר יקרבם וישַׁוֵּם, את האידיאל עם "נושא האהבה", ברוחו; במקרים כאלה עושה מלאך האהבה את שליחותו לאט לאט, מעט מעט, פחות או יותר מהרה, הכל לפי מדת היכֹלת לסַגֵּל, לחבר ולהתאים את נושא האהבה אל האידיאל הגופני, אשר יצר לו האיש מקודם.  בעצמו של דבר אוהבים האנשים לא את זולתם, כי אם את האידיאל אשר יצרו בגופם הם.  געגועי-אהבה היא השאיפה להגשים את האידיאל הפנימי, והאהבה היא אונאת-עצמו.  בשעה שאנחנו אוהבים הננו מרַמים את נפשנו, כי מצאנו את אותה ההגשמה שאנחנו מבקשים, והנפש האהובה לנו היא התבנית והסמל של האידיאל שלנו.  חיי האהבה של האיש, אם זכר הוא או נקבה, מתחילים יחד עם בגרוּתו ונמשכים עד אשר תופר הָאֲבִיוֹנָה; בכל העת הזאת ישאר האידיאל הגופני חי וקים; אם ימצא לו האידיאל הזה את ההגשמה המתאימה לו, או לא – אחת היא; הוא, האידיאל, עומד ומחכה לשעת הכשר להתגשם; אם לא ימצאו בפֹעל את נושא-האהבה, איש אשר יאהבוהו, יאהבו בכח, במחשבה, יאהבו את האידיאל עצמו.  וככל אשר האידיאל הזה הוא יותר פשוט ויותר שפל, כן יותר נקל להאיש להגשים אותו.  לכן לא קשה לאנשים פשוטים ופחותים להִתְאהב ולהחליף את נושא-האהבה האחד באחר.  היום יכולים המה לאהוב את זו, ומחר – אחרת.  לא כן המה בעלי נפש יפה ועמוקה; להם קשה למצוא בחיים את האידיאל שלהם, או את הקרוב אליו, ואם מצאוהו ואחר כן אבד להם, לא נקל להם למצוא ממלא-מקומו.

האהבה הבריאה והטבעית מטרתה תמיד ברורה לפניה.  היא שואפת לאותה התאחדות הגופים, היכולה להביא אחריה דור חדש.  האהבה נותנת להאנשים החזקים תקיפות הרצון לכבוש את כל רצון המתנגד להם ולהתגבר על כל המכשולים המונחים על דרכם.  אולם לאנשים בעלי רצון חלש לא תתן את הכשרון הזה; תשוקתם איננה יוצאת לפועל.  ובכן אין אנו רשאים למֹד את חֹזק האהבה של האיש על פי מאמצי-כחו להשיג את אהובת נפשו, כי גֹדל היגיעה תלוי בחֹזק רצונו ולא בעֹז אהבתו.  אולם עלי להוסיף, כי האיש הבריא והחזק כל מרכזי-מוחו כמעט כלם מפותחים במדה אחת, והאנשים אשר רצונם חלש מי יודע אם יש להם במוחם מרכזים חזקים לתאות-המין.  האנשים היכולים לאהוב בכל עֹז המה בכלל גם בעלי רצון חזק.

שנוי ערכם של הזכר והנקבה בדבר קיום המין מְחַיֵּב גם שנוי מתאים לזה בדרך אהבתם.  ערכה של האשה בזה הוא היותר נכבד: עליה להביא את כל החֹמר הדרוש ליצירת העצם החדש, ואת החמר הזה עליה לגדל, לכלכלו ולפרנסו במעיה והיא חולקת לו מסגלותיה, אשר ירשה בעצמה מאבותיה.  והגבר נותן להעבודה הממושכה והקשה הזאת, שיש בה גם גבורה, רק את השפעתו.  על כן מרכז-המין (Geschlechtszentrum) הוא יותר מפותח באשה מבאיש, ועבודתו יותר חיה ויותר חשובה בעבודת המוח הכללית.  האשה יוצרת לה אידיאל יותר ברור בדבר האיש הדרוש לגופה.  היא איננה כל כך נוחה לוַתֵּר על האידיאל שלה ולהסתפק בחלופיו ותשלומיו הרחוקים ממנו.  ואם מצאה האשה את האידיאל שלה בחיים, אז כמעט אי אפשר לה למחול עליו, ותשוקתה אל אישה מגרשת מבתי נפשה כל תאוה אחרת וכל חפץ אחר, כל רעיון ומחשבה, עד כי אין ביכלתה בלתי אם לאהוב.  את רצונה, שכלה ודמיונה היא משעבדת לאהבתה, ולא תתן כל פתחון פה לכח-השופט המתאמץ לנצח את תשוקתה.  האשה יש לה הרגשה טבעית השומרת עליה מעשות מדחה, כי תולדותיו של כל משגה רעות הן לה ולפרי בטנה, ולכן תזהר מאד מהלכד בפח.  אולם אם הכירה האשה כי לא שגתה ותמצא את האיש הראוי לה, אז נכונה היא לתת את חייה מחיר אהובה.  לא כן הגבר.  הוא עלול יותר מהאשה לשגיאה, יען כי שגיאתו לא תביא אחריה כל שנויים בגופו.  על כן צורת האשה אשר יברא בדמיונו מטשטשה מעט; על כן נקל לו לאהוב, בלי שהיות רבות, את האשה הראשונה אשר יפגוש בשוק; על כן גם חסרה לו התדירות באהבתו, אשר כנפים לה, ולא כבד עליו הדבר לאהוב כל פעם אשה אחרת, ועל כן גם יותר נקל לו לעזב את האשה אשר יאהב ולשכוח אותה.  על כן יש מקום פנוי במוחו גם למחשבות אחרות מלבד הרהורי האהבה ולא יקצר כח שכלו לעצור בזאת האחרונה, להחלישה או גם לנצחה.

זה הוא קצורן ותמציתן של תולדות האהבה הטבעית, כפי אשר אנו יכולים להתבונן אל חזיונותיה בקרב אנשים בריאים ושכיחים, בני אדם ובנות חוה.  אבל היש עוד מקום לאהבה פשוטה, אמתית ושואפת לתכליתה זו גם בקרב אותן מפלגות החברה, אשר מזונם הרוחני היא ספרות-השעשועים?  הנני מסופק מאד בדבר הזה.  אותו הדבר אשר יֵחשב בין בני המפלגות ההן לאהבה ואשר בשם זה יכַנוּה, אינו אלא חִקוּי של מעמדי-הנפש הרחוקים מן האמת ומן הטבע, אשר אותם יתארו כותביס ספורי אהבים וחזיונות בעד הבמה.  הספרות הפיוטית, ביחוד בימינו, מתארת על פי רוב, או כמעט תמיד, את האהבה בצורותיה הבלתי טבעיות.  סבת החזיון הזה מבוארת בהפרק הקודם.  הסופרים המה בעצמם חלושי-העצבים, שקָּהוּ מרוב עבודה, או המה חיים בסביבה של כרך גדול והמה רואים, בכל אשר יפנו, רק אנשים אשר שויון-משקלם הגופני נהרס.  ואם גם לא כל הנפשות המתוארות בהספרות-היפה חולות במחלת שגעון-האהבה, הנה על כל פנים כֻּלן עומדות על הגבול אשר בין הבריאות השלמה ובין מחלת-הרוח, כאשר הרחבתי מעט את דברי בזה בפרק הקודם.  רופא-הנפש בקראו בספרות-שעשועים את ציורי האהובים והאהובות, את הליכותיהם, מעשיהם ורגשותיהם יכיר בהם סמני מחלות-הרוח הידועות לו היטב.  הסמנים המובהקים הם אמנם רק מרוּמזים, אבל אלו היו מבליטים אותם מעט יותר היינו יכולים למצוא בספרות-היפה  מופתים מוחשים של המחלות הידועות לרופאים בשמותיהן: שגעון העגבים, מַדּוּחֵי-ההתפעלוּת, תעתועי האמונה ויתר מחלות המוח, שאין לפרטן בספר שאיננו כתוב בעד לומדי חכמת הרפואה.  הקורא המבין, וביחוד אם קרא ושנה בספרי חכמת הרפואה, יאמין בשעה שהוא מְטַיֵּל בספרות הפיוטית, כי רגליו עומדות בבית-חולים והוא רואה סביבו רק מנוגעים ואנשי מכאובות.  הנה לפניך איש אשר למראה אשה תטרף עליו דעתו, תאבד בינתו ויתנהג כמשוגע; ושם אתה רואה איש, אשר אם יגע בנעל-יד הנפש האהובה עליו או באחד מפרחיה יתפעל ויתרגש עד מאד, יצהיל קולו או יוריד דמעות חרישות; פה מעוררת האהבה לחטאים ולפשעים, ושם תעורר עצב ויגון; פעם אחת יַראו לנו את המעבר המסופק מקרירות של שרירוּת הלב להתלקחוּת שלהבת האהבה הפתאומית, מדברים קשים ומרים לפטפוטים רכים ונעימים, ובפעם אחרת – את התבטלות הרצון ואפיסת השכל מתגרת יד התאוות.  ואת כל השגעונות והשגיונות, את כל הזרות והתהפוכות, את כל ההתפעליות וההזיות, התשוקות והתאוות חסרות-האונים וכל הנבלות והשערוריות האלה מתארת הספרות היפה בחזיונות האהבה הטבעית והבריאה, מבלי רמז וחצי רמז כי הציורים האלה לקוחים מבית החפשית או המשוגעים ולא משוק החיים.

ספורי אהבה מטורפה כאלה עושים פעולה עמוקה ורעה עד מאד גם על הקורא הפשוט, ועל אחת כמה וכמה על הקורא אשר עצביו רפויים מעט ואשר אולי גם שִׁוְיון משקלו הרוחני החל להתמוטט, ויותר מכל על הנשים בנות הכרכים הגדולים.  האשה נוטה מטבעה לראות את האהבה כתכליתם היחידה וככל תכנם של חיי האדם, ובהשקפתה זו, אשר אולי אמתית היא בנוגע לחייה היא, אבל איננה מתאמתת כלל בנוגע לחיי הגבר,  – בהשקפתה זו היא הולכת ומתחזקת, בראותה כי הספרים, אשר מהם תשאב את ידיעותיה ע"ד החיים והתבל, מלאים מראשם ועד סופם רק עניני האהבה.  המחזות המתארים את הריבות והמלחמות בגלל האשה ואת עליצות הנצחון יגדילו ויחזיקו את גאותה ורום עיניה עד לשגעון הגדלוּת (Grössenwahn), והיא מתחלת להאמין כי לקנות אותה הוא אֹשר שמַיְמִי שאין למעלה ממנו, ולא יסולא בחיי הגבר, בכל משאלותיהם, מטרותיהם וחפציהם.  ערכו של הגבר הוא בעיניה רק על פי כשרונותיו לאהוב; האיסטניס האומלל, אשר דעתו קצרה וחלשה להתגבר על רגשות אהבתו וזרם תאותו ישטפנו ויסחבנו בלי אשר יעצר כֹּח להתנגד אליו אף במעט, – נבוּב-מוח כזה חביב על האשה והיא חושבת אותו לראוי לאהבתה.  אולם את האיש הבריא והחזק, אשר שכלו ישים מתג בתאותו ורגשותיו והוא נמשך אחריהן רק כל עוד אשר לא תתנגדה לבינתו, – את איש כזה תתעב האשה כחסר-לב וקר רוח.  מַחֲמָאות הפה, העויות ודמעות מעוררות רחמים תקבל כאותות מסירת-נפש ואהבה נאמנה.  אולם האיש המושל ברוחו ומלוּמד בכבישת היֵּצר, האיש המכיר את ערך אהבתו הוא לא פחות מערך אהבתה של האשה, – איש כזה יֵראה בעיניה כגס ומגושם.  רפיון-הנפש העושה את האיש לכדור-משחק בידי האשה ולקרבן תאוותיו ותשוקותיו יֵראה בעיניה כרוח גבורה אמתית.  בדמיונה תתן לגבור האהבה את הסמנים המובהקים האלה: לחיים חִוְרות, עינים מפיקות תוגה ומצח של איש הוֹזֶה, אותות שאינם מעידים על גבורת הגבר.  האהבה האמתית והעמוקה, תאמין האשה, איננה נְקִיָה משגעון והוֹללוּת והפרזה, וטועמיה יטעמו חיים של תענוגים ותפנוקי הגֵו והרוח עם כל קסמיהם ועקיפיהם.  האשה תובעת מהאהבה: השתפכות הנפש בפרוזה ובחרוזים המלאים הבלים ושטות, אנחות, דמעות וסִפוּק כפים, מליצות מלאות סוד ורמז, המצאות ומעשים זרים ומשוּנים.  אולם רגש חרישי ועצור בלב, רגש שאיננו מרבה לפטפט ולהעוות את הפנים, אשר לא ישלל את תאות-האֹכל, לא ימעיט את השֵּׁנה ושאין בו בטוּל תורה ובטוּל עבודה, רגש כזה לא יֵחשב לאהבה.  זאת האחרונה צריכה להופיע בסופה ובסערה, בקולות וברקים; האוהב צריך להִגלות אל אהובתו דוקא כאלהי החזיזים בקול רעם בגלגל, וכל מי שלא יבוא ככה איננו האלהים המֻקֶּוה.

עוד זאת: ספרות-השעשועים מזקת להתפתחות הטבעית של רגשות-האהבה בלב הקורא הצעיר לימים, וביחוד בלב הקוראה הצעירה.  כלל הוא בטבע, כי בהתבשל הגוף יתבשל בו גם מרכז תאות--המין ואז יעורר במוחו הרהורי עגבים.  אולם בקרב בני הנעורים של מפלגת המשכילים הננו רואים אחרת.  הספורים והחזיונות מעוררים בקרבם באופן מלאכותי ובלתי טבעי את רגשות-העגבים, ומביאים על ידי זה את מרכז-המין (געשלעכטסצענטרום) עוד בטרם שהתבגר לעבודה מפסדת.  והתולדות היוצאות מזה הנה, כי הגוף לא ישמע עוד לקולות הטבע המתחלשים בו בסתר, כי אם יקשיב לקול המשורר המפתה והמסית; הדמיון יקבל את ציוריו ע"ד הנפש המחושקת לא מחֶביון מעמקי "התאים" ורקמת העצבים, כי אם מגליונות הספורים.  הקוראת ספורי-אהבה או המבקרת את בית-החזיון באביב שנותיה לא תדע, אם האיש המתקרב אליה הוא הראוי והיאות לה, כי אין לה אידיאל אשר התפתח לאט לאט בגופה, כי אם זכרונות ע"ד גבורי האהבה, אשר יצרו הסופרים והחוזים.  היא מחלפת את הרהוריה וחלומותיה בצרכי גופה האמתים, חִלוּף אשר ימרר את חיי האשה כל ימיה.

מה שיקראו בני מפלגות משכילים, ביחוד בכרכים הגדולים, בשם אהבה, איננה, בתשעים ותשעה ממאה מקרים, אהבה טבעית בת הגוף, כי אם פרי השפעת הסופרים.  לולא קראו האוהבים והאוהבות ממפלגה זו ספורי אהבה ולולא ראו חזיונות מלאי רגש על הבמה, לא היו מרגישים וחשים בנפשם ורוחם את אשר המה חשים ומרגישים עתה, ואלו היו אוהבים באמת, כי אז היו רגשותיהם מתגלים במחשבות, בדברים ובמעשים אחרים לגמרי.  האנשים האלה חוזרים ומשַׂחקים בקנאה רבה בטרקליניהם ובחדרי משכיותיהם את אותם חזיונות-ההתוּלים, אשר קראו בספורים או אשר ראו על במת התיאטרון ואשר תפשו את דמיונם.  האיש אשר תאהבהו אשה שהיא בקיאה ספרות-הפיוטית, אל יתגאה ואל יתהלל באהבתה; כי באמת לא אותו בעצמו תאהב, ולא גם את האידיאל הנודע מעצמותה, ואשר האיש הזה קרוב אליו, היא אוהבת, כי אם איזה גבור בדוּי מלב אחד המשוררים והיא רק מבקשת איש אשר ילביש אותו, את הגבור הדמיוני הזה, בשר ועצמות.

הסופרים העובדים על פי נוסח ידוע תארו, במשך של דורות רבים, בכל השפות והלשונות את בנות-פריז כסמל החן וההוד, ככליל ה"שִׁיק" (Chic).  והתולדות היוצאות מזה הן: גם השוטה שבעולם בשמעו את השם בת-פריז מפורש מיד מתמלא פיו ריר ומיד הוא קורץ בעיניו מרוב התפעלות, ומי יתאר את התלהבות שמחתו בשעה שהוא רואה אותה בעיניו ממש!  ואם תשאלו את ההדיוט הזה, מה מצא, מה ראה בבת פריז זו, אז יגעה כעגל רק הברה אחת: Chic! Chic!.  הוא רואה את הבת הפריזית לא בעיניו הוא, כי אם בעיני הסופרים אשר תארוה כתכנית חמדת נשים.  גם להמשחקות על הבמה ולהרוכבות בזירה הועילה הספרות לפרסמן ותעשה להן ריקלמה (אין אני יכול לקרוא את הדבר בשם אחר), ולכן היו הנפשות האלה כסגולת הדמיון וכשכִיַת חמדת האהבה בעיני חניכי פקידי הצבא, בעיני תלמידי הגימנזיום ובעיני משרתי החנויות בעלי הנפש-היפה.

נחקור נא, אם לא כבד עלינו הדבר לעשותו, את חזיונות האהבה בקרב מכירינו אשר סביבותינו.  נתבונן נא אל ראשית צמיחתה, גדוּלה והתפתחותה, עד אשר תוביל את הנאהבים לחופה וקידושין או לאסונות נוראים המרגיזים את הלב ומרעישות את החברה.  בכלל רואים אנו את סדר המקרים והשתלשלותם בצורה זו: הגבר מוצא את עצמו מחויב על פי נמוסי החברה להודיע חבה יתרה אל האשה, אשר הוא יושב על ידה אצל שלחן הקרואים, או היוצאת עמו במחול, וכמובן ידבר גם מעט חלקות באזניה.  זאת האחרונה מרוצה מאד מהרושם אשר עשתה עליו, וכנהוג תפריז בדמיונה על הפעולה הזאת.  הכַּחש והחנופה מרכים את לבה כדונג, מעדנים ומפנקים את רגשותיה והיא נוטה את חסדה להגבר המפטפט בנעימה, אשר באהבתו לעצמו יכניס כונות זרות בכל לחישותיה הערבות ובכל תנועותיה העיפות או המהירות של האשה היושבת או הרוקדת בצלו.  מעתה תחדל פעולת המקרה העִוֵּר ותחל מלאכת השפעת הספרות הפיוטית.  "הוא" וגם "היא" התפעלו והתעוררו מעט; הדמיון מעצים וממשיך את ההתעוררות הזאת; הזכרון מעביר לפני עיני רוחם את תמונות כל זוגות הנאהבים המתוארים בספורים ובחזיונות, וכל שירי הרגש, מכתבי האהבה והוִּדּוּיים אשר קראו בספרים מתחילים להתנודד במוחם, והמה הומים ותוססים ומתפרצים לצאת החוצה בפה ובכתב.  "הוא" ו"היא" יגביהו את רגשותיהם ויעמיקו לרדת בנבכי העגבים, אשר מתחלה רק השתעשעו בהם, וסוף סוף יכנסו לחופה ומעל ראשיהם ירימו להקת סופרים בלתי נראים את ידיהם לברך את הזווּג, אשר רק המה ולא אחרים הביאום במסורת הברית.  ואם הזווג הזה לא עלה יפה, כברוב המקרים, אז יעלו על במת החיים חזיון אחר, שגם הוא מוּשפע מאחד הסופרים, וכל אחד מהם משחק בו באופן אחר: יש אשר יחללו את ברית הנשואים ויבגדו איש ברעותו, ויש אשר יבחרו לנפשם אחת מארבע מיתות בית דין; יש אשר יבחרו בנזירות ופרישות, ויש אשר יחזיקו בכל מיני ערמומיות וישימו סתר פנים להם.  אך בכל האופנים האלה יש לנו עסק רק עם אהבה פונוגרַפית, אשר הזכר והנקבה חוזרים מלה במלה, כהמכונה של האמיריקני אֶדיסון, על אותם הדברים אשר ישימו הסופרים בפיהם.

אתם הסופרים, מְכַשְׁפֵי-האהבה, העוסקים במצוּי התאוות ובנתוח תעתועי הלב, מה רבה חטאתכם לנו!

 

----------

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה