_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תכן הספרות הפיוטית

מקס נורדאו

תרגם: ראובן בריינין

לתוכן הענינים

 

איך ובאיזה אופן משפיעים החיים על הספרות הפיוטית ולהפך?  הנוסדה הספרות היפה על ההסתכלוּת וההתבוננות במציאות?  או, אוּלַי, החיים לוקחים להם את הספרות למופת ולדוגמה, למען ידמו וישווּ לה?  מה הוא מופת?  מה חִקוּי?  האם יקחו להם כותבי הספורים וכותבי החזיונות בעד הבמה את נפשותיהם הפועלות מתוך שוק-החיים?  או ההמון מְכַוֵּן את מעשיו לרוח הספורים והחזיונות?  בעיני אני לא יִפָּלֵא לתת תשובה על כל השאלות האלה בלי כל פקפוק.  השפעת הספרות היפה על החיים היא יותר חזקה ועצומה שלא בערך מאשר להפך.  ראשית לכֹל לא ישים המספר או החוזה את לבו אל המעשים ואל המציאות הסובבת אותו, כי אם יִמָּשך אחרי משחק דמיונו.  ואם גם ישאב המשורר את רעיונו הראשי מתוך המציאות ינטה מפניה, ולא יאחז באותם המעשים המצויים ובאותן האמתיות אשר יֵראו לעין המתבונן היטב אל ארחות חיי ההמון השכיחים.  המשורר בורר לו לא מעשים בכל יום, לא עלילותיהם של רוב בני האדם, כי אם דברים ומעשים היוצאים מן הכלל, אשר הביאם המקרה לעיניו, או אשר עשו עליו רושם חזק עֵקב סבות המונחות בעצמיותו ובבנין-חושיו המיוחד, וגם את הדברים ההם לא ימסור כהויתם, כי אם ישנֵם לפי רוחו הוא ויטביע בהם את חותמו הוא.  זאת היא אפוא נקודת-המגע בין החיים ובין הספרות-היפה, שטח שגדלו היא כחודו של מחט.  טפת-גשם קטנה ומברקת אשר ישא הרוח על כנפיו ממלאה בספרות-הפיוטית את מקום הים הגדול והעמוק, ים החיים.  אם החיים בכלל משפיעים השפעה כל שהיא על הספרות-היפה, הנה לא גדולה היא ההשפעה הזאת מהשפעת המציאות על החלומות, אשר רשמי החוּשים החלשים פועלים גם עליהם במדה ידועה, אבל בעל החלומות מסכסכם ומבלבלם בתמונות ומראות, בחזיונות ומאורעות שרחוקים המה גם מצל המציאות.  אולם פעולת הספרות-הפיוטית על החיים גדולה היא לאין שעוּר.  הספרות-היפה משפיעה השפעה עצומה מאד על קוראיה, רעיונותיהם, רגשותיהם ומעשיהם.

נציֵּר נא בדמיוננו את תנאי חייהם של ההמון הגדול.  חוג חייו של הפרט צר ומוגבל מאד.  מלבד בני משפחתו הקרובים דל הוא מאד מספר האנשים, אשר ילמד לדעת מקרוב את ארחותיהם ותכונתם, ורק לעתים רחוקות מאד יביא המקרה לידו להתבונן אל מעמקי נפשו של איש זר ואל סתרי תהומותיה.  האיש ההמוני לא ראה בעיניו את התאוות הגדולות והרגשות הכבירות, את המבוכות העצומות, הקטטות והמלחמות של האנושות; ואלו נשען רק על נסיונותיו הוא בחיים, אז גם לא היה משער כי שם מעבר לגבול בית-המבשלות, החנות וגם הלאה מגבול בית-התפלה, השוק ובית-הקהל יש עוד עולם מלא.  אבל ההמון קורא בספורים, רואה בחזיונות על הבמה, ולפניו יעברו נפשות אשר מעודו לא הכירן במציאות: בני מלכים בדוּיִם ונשי-כבוד ותפארה אשר כוכבי אבנים טובות בשערותיהן, רודפי זמה, פושעים וחוטאים, אנשים טובים ונדיבים כמלאכי אלהים ואנשים רעים ומחַבלי עון כשדי שחת; ההמון מתבונן אל מעמדי-חיים מיוחדים במינם, אשר מעודו לא נמצא בהם, ויכיר את מחשבותיהם ורגשותיהם ומעשיהם של יצירי דמיון המשורר הנתונים באותם התנאים המיוחדים.  לפי כל חקי הפסיכולוגיה לא ימָּנע הדבר, כי האיש אשר אין ביכלתו לחקר ולנתח את דעות המשורר והשקפותיו ולהבחין בהן בין טוב לרע, בין אמת לשקר על פי נסיונותיו הוא בחיים ועל פי הסתכלותו הוא במציאות, – לא ימנע הדבר כי איש כזה יאמין, בלי כל חשד, בהמשורר ובאמתת העולם אשר ברא, ואת מושגיו וציוריו על החיים ישאב מחזיונותיו והנפשות העושות בהם יהיו לו למופת, עד כי את משפטיהן, אהבתן ושנאתן יקח לקו ומעט מעט יסגלם לו.  השפעתם של הספורים וחזיונות-הבמה היא יותר חזקה, ככל יתר השפעות-הרצון, בפעולתה על אנשים קלי-הדעת ודלי-הרוח, מאשר על אנשים שלמים ובריאים ברוחם וגופם.  ובכן האנשים היותר מוּשפעים ונפעלים מהספרות-היפה  המה בעלי-נוסח (Schablonennaturen), כלומר: אנשים העושים את כל מעשיהם והחושבים את כל מחשבותיהם על פי נוסחה מקובלת מאחרים, צעירים לימים, הנשים, בעלי מרה-שחורה, חלושי-הרוח וחולי-העצבים.  בתור רופא חולי-הנפש יכולתי להתבונן בפריז, במשך של שנים רבות, אל החזיון הזה.  הבת-הפַּריזית היא פֹעל ידי סופרי-היום וכותבי הספורים הצרפתים במלוא מובן המלה; כחֹמר ביד היוצר כן הנֶּהָ בידי אבירי-העט האלה, כן בגופה וכן ברוחה.  היא מדברת, היא חושבת מחשבות, היא מרגשת הרגשותיה, היא עושה את מעשיה, גם את שמלותיה היא לובשת, מעמדת את פניה, הולכת ועומדת – הכֹּל כרצון הסופרים החביבים עליה ועל רעיותיה באותה שעה.  כפסל-שעשועים היא בידיהם והיא נִשמעת, בלי כל התעקשות והתנגדות, לכל השפעותיהם.  אחד הכתבנים סרי-הטעם, מנֻוָּל ורועה זונות, מתאר, למשל, באחד העתונים או הספרים את האשה שהיא משאת נפשו, נפש רקובה ונשחתה בסגנון כזה: הלוך וטפוף תלך, היא מדברת בקול דק כילד, עיניה פקוחות לרוָחה, ובשעה שהיא אוכלת תניע את קטון אצבעותיה באויר.  ומיד תמהרנה כל הקוראות לחקות כקופות את תנועותיה והעויותיה של האשה המצוירה הזאת.  אל כל אשר תשא עיניך תראה אך נשים, אשר צעדיהן צרים וכאלו הן מנַתרות על הארץ, בקול רם הן מצפצפות, את גבות עיניהן הן מרימות עד חצי המצח ואת אצבעותיהן הקטנות הן פושקות, כאלו אחזן השבץ, עד כי תהיינה לתועבה בעיני כל איש אשר לא נשחת טעמו.  וגם ההתקשטות וההתיַפות הזאת איננה עשויה בדעת ובחשבון, ברצון ובכונה, כי אם כל זה הוא מעשה מכונה, הרגל שנעשה לטבע שני.  וכחזיון הזה הננו רואים גם בארץ אשכנז.  כל אחד מאתנו, אשר גם בבואו לחברת נשים לא תטרף עליו דעתו, יודע כי טפוסי-הנשים של המספר Clauren ושל המספרות Marlilt, Hillern היו למופת בעיני הנשים והעלמות באשכנז במשך דורות אחדים, ועל פיהן כוננו את הליכותיהן, תנועותיהן ומעשיהן.  לאשרנו לא היו יוצרי הטפוסים הנודעים בשם "גאלדעלזען" ו"נייערוואלי", אשר אותם חקו הנשים ביחוד, מנֻוָּלִים הממיתים את רוח העם וצורות הנשים, אשר העבירו לפני קוראותיהן להיות להן למופת; אף כי היו לא-טבעיות, חסרות טעם וחוטאות נגד האמת, בכל זאת לא היו, לכל הפחות, פרוצות ומשחיתות דרך.  השפעת ספורי-האהבה וחזיונות התיאטרון על הגברים היא יותר פחותה וחלשה מאשר על הנשים, יען כי "המין החזק" איננו שטוף כל כך בקריאת ספרי-שעשועים; אבל גם הוא לא יִנָּצל כֻּלו מפני ההשפעה הרעה הזו.  כאשר יצא לאור הספור Die Leiden des jungen Werthers  של גֶתֶּה, מיד נתמלאה אשכנז אנשים, אשר לא רק למראית עין התאמצו להֵראות בכל הליכותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם כוֶרתֶּר, כי אם עשו זאת באמת, ויוכיחו על תֹּם חִקוּיָם במקרים רבים על ידי אבדת עצמם לדעת.  אלו היו רק משַׂחקים השמים על פניהם את מסוה ורתּר ולא יותר, לא היו מנתקים את חוט חייהם בבקר בהיר אחד.  בצרפת הוליד אחד גבורי-הספורים, אַנְטוֹנִי, קרבן האהבה והמזל-הרע, בדמותו ובצלמו דור שלם.  בַּירון הוא האשם בזה, שבשנות השלשים להמאה שאנו חיים בה היה כל העולם-התרבותי מלא צעירים לימים בעלי תכונה דמיונית: לחייהם חִורות שערותיהם ארוכות, צַוְרוֹן-כֻּתָנתם רחב, מצחם מעונן ועיניהם מפיקות יגון נסתר.  המשוררים והמספרים עומדים כיעקב אבינו לפני מעינות הרוח ומציגים בשקתות המים, כטוב וכישר בעיניהם, "מקלות לבנה לח ולוז וערמון", אחרי אשר "יפצלו בהן פַצָלות לבָנות", ועל ידי זה יועילו להביא בעולם דורות "עֲקֻדִּים, נְקֻדִּים וּטלֻאים".

הצרה לא היתה גדולה, אלו הביאה הספרות-היפה לֶהמון רק יצירות בריאות, יפות ושלמות באמת, למען תהיינה למופת.  אבל לא כן היא עושה.  הספרות-הפיוטית כוללת בקרבה, מלבד פרטים קלים, שאין הדבר שוה גם לדבר עליהם, – רק דברים שהם נגד המציאות, נגד האמת ונגד הטבע.  המקרים שהיא מתארת המה פרטים היוצאים מן הכלל, אשר מעולם לא קרו או יקרו רק לעתים רחוקות מאד; הנפשות הפועלות בה שיכות להמועט הקטן, אם יכולים אנו בכלל לציֵּר אותן במחשבתנו בתור בני בשר ודם; המחשבות, הרגשות, המעשים המצוירים בה מוגזמים המה תמיד לצד זה או לצד אחר בלי כל שעור, והמה שונים לגמרי מהמעשים, הרגשות והמחשבות של אנשים בינונים המאושרים בשִׁוְיוֹן-משקלם השכלי והמוסרי.  הספרות הפיוטית היא אוצר ספורי מחלות, אשר רק אחדות מהן מתוארות בדיוק ובידיעת הענין, ידיעה לאמתתה; אולם רוב ספוריה המה פרי דמיון נורא או גס.  הספרות-היפה היא רשימת נגעים, נגעי בני האדם, ארוכה לבלי קץ והיא כוללת בקרבה כל מַדְוֶה וכל חטא, מהיותר קל עד היותר כבד.

גם העתונים מטפלים רק בדברים היוצאים מן הכלל ובדברים מפליאים ומרעישים את הלב.  החדשות אשר העתונים מספרים לקוראיהם הנה על דבר הרג ורצח, גזלה וחמס, ע"ד שרפות ומקרי אסון במסלות-הברזל, ע"ד שטף מים ורעידת הארץ – מעשים ומאורעות, אשר בארצות-התרבות אולי רק איש אחד ממאה ראם בעיניו פעם אחת בכל ימי חייו.  והדבר זה גם הוא מובן.  רוב בני האדם חושבים מדור דורות, כי החיים המצויים והשכיחים אינם שוים כי יודיעו על אדותם ברבים.  האם יודיע מבשר החדשות בכתבי-עתים, למשל, כי רבי קרוב ערבה עליו שנתו בלילה, בבקר שתה כוס חמים, לפני הצהרים היה עסוק ב"סחר-ומכר" ואת ארוחתו, אם היתה לו כזו, אכל לתאבון?  המודיעים ממהרים לפרסם בקהל רק את הבלתי מצוי, רק את הדברים היוצאים מן הכלל והמגרים את החשק והסקרנות.  אלו קם לתחיה אחד מאבות אבותינו ישני-העפר, אשר לא ידעו ולא ראו מעולם לא בחלום ולא בהקיץ את אחד העתונים, – אלו בא זקן זה לביתנו וישם את עינו באחד הגליונות הארוכים הצבורים באחת הזויות, אז בודאי היה מושך את כתפיו ושואל בתמהון רב: "נכד יקר, הגד נא האם באמת כך הורע מזלו של העולם, כך השחיתו בני האדם את דרכם על הארץ, עד כי רק פשעים וחטאים יכסו את פניה?  האם שִחֵת אלהים רחמיו וישלח את כל מלאכיו הרעים, כל מגפותיו ופגעיו ליושבי תבל?  האין כל מחשבבה אחרת בלב העמים, בלתי אם להרוג ולהשמיד ולכלות אש את רעהו מעל פני האדמה?  רק הידיעות הקצרות והמקוטעות והרשימות הארוכות משוק המסחר ומהבורסאות, רק המודעות הקטנות והגדולות אשר בראש הגליון ובסופו היו יכולות להרגיע מעט את מבוכת רוחו ולהוכיח לו, כי מלבד תועבות ורציחות, מהומות ובהלות ישנם עוד חיים מסודרים, חיים שיש בהם עבודה, משא ומתן.

גם כותבי ספורי-אהבים וחזיונות בעד הבמה מהמעלה העליונה בוחרים להם ענינים רחוקים וזרים, ענינים שיש בכחם להרעיש את הלב ולהלהיב את הדמיון.  ספורי-הבל, הנמכרים בשוק לרבבות, מלאים מקרים חיצוניים, מהבילים ונוראים עד מאד, רציחות וגזלות בלתי מצויות כלל וסכסוכים מבולבלים ומטורפים.  הספורים האלה נועדים בעד ההמון הגדול, בעד רוב קהל הקוראים.  אולם גם הספורים הכתובים בידי חכמי חרשים וחושבי מחשבות, גם המה מתארים אנשים יקרי המציאות, אנשים שהם מיוחדים במינם, ומעמדי-נפש בלתי רגילים.  אל הקורא הפשוט, שמדרגת השכלתו לא גבוהה, יבואו המסַפרים העובדים להנאתו ומספיקים לו מזון רוחני, בדם ואש ותמרות עשן, ברוחות מספרות ובכל יתר הנסים והנפלאות, אשר קנו להם זכות אזרח בספרות-השוק.  ובאופן היותר טוב יבואו בעלי-מלאכת-העט האלה אל קוראיהם התמימים בספורי מעשיות על דבר התגלות ארצות חדשות, ע"ד עלילות ומזמות בקרב שודדי הים והיבשה וע"ד מקרים נוראים בשדה-המלחמות ובאניות נשברות.  להקוראים המשכילים יגישו ספורים המתארים את התאוות ומלחמות-הנפש וכל יסוריה, אשר גם המה יחשבו כחזון יקר מאד בין החיים.  במלים קצרות: התֹּכן של הספרות-היפה, בכל מדרגותיה, איננו לקוח מתוך החיים השכיחים והתדירים של רוב בני האדם.  אמנם גם בדבר זה יש הבדל בין המשוררים הגדולים והמצוינים ובין המספרים הבינונים המחַקים כקוף מעשי אחרים.  הראשונים מתרחקים ביצירותיהם הפיוטיות מן האמת רק במדה שהם מגזימים ומפריזים על מדת המציאות, או המה בוראים הנחות כטוב וכישר בעיניהם, אבל מסקנותיהן תמיד נכוחות.  ואלה האחרונים בנסותם את כחם לתאר את תמונות החיים, הנה לא לבד כי ימשיכו ויאריכו את הקוים יתר מדי, לא לבד כי יעצימו ויכבירו את הצבעים, כי אם יַרבו שבושים גסים בעצם הציוּר ויקלקלו את פניו על ידי קֵהות מלאכתם.  אבל מי הוא המשורר, אשר יש לו המשפט להגיד לרוב קוראיו, ולא לבחיריהם אשר ימצאם ברוב עמל, בעזרת העששית של דיוגנוס. – להגיד לרוב קוראיו את הפתגם העמוק של החכם ההודי:  Tat twam asi! (הרי – אתה הנך!)?  אנכי לא אדע אף אחד.  כמה המה הספורים היכולים לאמר להאדם הבריא והשלם בגופו וברוחו יחד עם אותו הרומי הזקן: De te fabula narratur (עליך נִשָּׂא המשל הזה)? – נבקש נא יחד ספורים כאלה.  בכל איש אשר הגיע למדרגה גבוהה בהשכלתו, יש בו ניצוץ מנשמת פויסט: תשוקה אל האמת והדעת ורגש של הכרת תכליתיוּתו, רגש אשר יאכל את הלב כרִמה; אבל כמה יש בינינו, אשר התשוקה הזאת מצערת אותם כל כך, עד כי יבקשו להשקיטה בסם-המות אשר "בצנצנת חמדת העינים"?  רוב הבתולות מרגישות, בפרק ידוע מחייהן, מעין אותו הרגש שהרגישה יָעֵל (Julie) בלבה לרָם (Romeo) בחזיונו הידוע של שכספיר; אבל רק מעטות מאד מהנה תרדנה אחרי  אהובן קברו.  רבים המה הגברים אשר יקנאו את נשיהם, ולא מעטים המה ביניהם אשר סבת יסורי-רוחם וחשדם היא יותר מיוּסדת משל איתיאל הכושי (Othello).  אבל, בכל זאת, לא יחנקו את הדיסדימונה שלהם גם אם בין רַבֵּי המדינה המועטים יחשבו.  אנשי בעצמי ידעתי בחיי רק איש אחד, אשר נסה להוציא את השפעת שכספיר עליו מכח אל הפועל.  אבל כל המקרה הזה קבל צורה של רחמנות, יען כי Othello זה, שהיה משרת בבית-מסחר גדול של קהוה, שתה לשכרון בטרם שגזר על פלג-גופו חניקה, ואחרי עשותו את מלאכתו הנקיה הזאת, מלאכת החניקה, רק למחצה שמוּהו בבית-האסורים, ושם לא רצה לזכור דבר.  שימו נא על לב, כי יצירי הספרות שהבאתי לדוגמה המה היותר אמתיים והיותר אנושיים בספרות-העולם.  אולם גם נרד מדרגות אחדות בסולם-הספרות, אז נשתומם עוד יותר למראה התהום העמוק המבדיל בין הכתוּב להעשוּי.

ואם תשאלוני: האין בכל הספריות אף יצירה פיוטית אחת שהיא לקוּחה ושאוּבה כֻּלה, מראשה ועד סופה, מתוך המציאות והחיים, שהיא כתובה לרוח כל בני האדם?  אענה בתֹם לבבי: לא אדע יצירה כזו.  גם Hermann und Dorothea של גֶתֶּה, זאת התמונה הפשוטה והנאמנה מחיי האזרחים האשכנזים בעיר קטנה, גם היא נוסדה על מקרים אשר רק אחת במאות שנה יבואו.  רק לעתים רחוקות מאד יֵרָאו קהלות שלמות, הגברים והנשים עם טפם ומטלטליהם, העוזבים "הַכֹּל בַּאֲשֶׁר לַכֹּל" את ערי מולדתם וינועו מארץ לארץ; ולולא זאת הלא לא היה הירמן מזדמן את דורותּיה על שפת הבאר, כבימי אבותינו, ולא היה מביא את השפחה, היא כלתו, לבית הוריו.  כל הנפשות המתנועעות הנה והנה בספורים ובחזיונות המוצגים על הבמה, הנה רחוקות ממנו כיושבי הלבנה, ואנחנו רואים בהן מיני בריות משוּנות אשר קרן במצחן, נשים אשר זָקָן להן, קוסמים ומכשפים, ענקים וגמדים, וכל אלה "יקרי המציאות", אשר יראוּם להולכי-בטל בעד עשר פרוטות בימי השוק.  אבל לשוא תבקשו בספרות את צורות אותם בני האדם, אשר אינם לא טובים מאד ולא רעים מאד, המתפרנסים בישׁר, מיגיע כפיהם או מוחם, "החיים בחשבון ומתים בוִדּוּי" ומצוים לביתם, אם יש להם מה להנחיל לבניהם אחריהם.  צורות מצויות ושכיחות כאלה לא תמצאו בה.

מקוה אנכי כי איש מן הקוראים לא ינסה להכחיש את דברי, בהראותו באצבע על ה"טבעיות" (Naturalismus), אשר אחדים מהסופרים הצרפתים בני דורנו מתפארים כי היא המצאתם החדשה שבחדשות.  יודע אנכי כי המספרים הטבעיים מתהללים, שהמה מתארים בספוריהם את האמת הערֻמה וכי המה כותבים מה שהם כותבים רק על פי "תעודות-אנושיות", כלומר: המה נשענים רק על מעשים שהיו באמת.  אבל כל הדברים האלה המה רק אחיזת עינים, שקר ותרמית.  הסופרים הטבעיים ירשו את השטה הישנה מהסופרים הקודמים להם במשך שלשת אלפי השנה האחרונים; אבל יען אשר תכונת עתנו טבועה בחותם המדעים והמחקר, יען אשר הקהל יִתאַמר, או גם יאמין בעצמו, כי רק המעשים, אשר רכשום על ידי הסתכלוּת, רק נסיונות מדעיים יקחו את לבבו, לכן יתנו הסופרים לשטתם הישנה שמות חדשים כמו "טבעיות", "ספורי נסיון", "תעודות-אנושיות" וכדומה.  הספור אשר יצא מעטו של זולא יִשְׁוִה, בעצמו של דבר לאחד הספורים אשר יצא מעטו של סִי, פריבו או סְקַרון (Sue, Prefost, Scarron); גם ספורו של זולא, כספורי האחרונים, אינו אלא חבוּר מעשים ומקרים שלא היו ולא נבראו אלא בדמיונו של הסופר.  אם אחד הסופרים אוהב לחטט באשפה ולנקר בגלי-דֹמן, והשני נותן את היתרון למשכנות נקיון וטהרה, אם האחד מתאר בחשק את השכורים, הזונות וחסרי-הדעה, והשני בוחר בציוריו את העשירים, נשואי-הפנים, הצדיקים והישרים, – הננו רואים בזה רק את שנוי הטעמים והנטיות של הסופרים כשהם לעצמם, אבל לא את שִׁנוי השטות בספרות.  "הטבעיות" רחוקה מהטבע ומהחיים, כמו שרחוקה מהם האידיאליות, או ההסכמיוּת (Konventionalismus).  הספירה מלמדת אותנו, כי גם בהבירה היותר פרוּצה והיותר גדולה לא תמצאו יותר מנאַנה[1] אחת בין מאת יושביה, ויותר מבית-מרזח אחד בין  חמשים דירות אזרחיה.  המעשים המסופרים בְּ Nana וּבְ [2]Assommoir המה דברים מוזרים וכיוצאים מן הכלל בעיני רוב בני האדם, ולכן אין לכל המעשים הרחוקים האלה כל חשיבוּת.  ואלו גם היו נשים כנאַנה ובתי מרזח כ"בית-הטבחא" במציאות, ואלו גם היו מתוארים בידי זולא, מה שאין אני יכול להודות, בלי כל הגזמות והפרזות, בלי קלקולים ועִוֻּיִים, – גם אז לא היה ערכם גדול מערך אחד החפצים המסומנים אשר בבית-עקד תמונות המחלות, המעוררים השתוממות רבה, אבל בשׁום אופן אין להם ערך של "תעודות-אנושיות", החשובות בעיני כֹל.

ומדוע זה מטפלת הספרות-הפיוטית, הטבעית כמו האחרות, רק במעשים שהם יוצאים  מן הכלל, רק בחזיונות סחופים וּדְוֻיִם?  הסבה לזה הוא, כאשר רמזתי למעלה.  הקורא, הקהל איננו חפץ למצוא בספר שהוא קורא את הדברים הגלויים והידועים לו.  קהל-הקוראים מבקש הרגשות חזקות, ואותן יכולים למצוא רק בהמעבר ממעמד-נפשי שאנו נתונים בו למעמד-נפשי חדש, שעוד לא ידענוהו, בחדול בנו רגש אחד ובהִוָּלד בקרבנו רגש אחר שונה מן הראשון.  חושינו ודעתנו מתרגלים כל כך אל התנאים אשר אנו חיים בהם יום יום, עד כי לא נרגישם עוד יותר, כאשר לא נרגיש את לחץ האויר אשר מעל ראשינו ומסביב לנו.  ולמען עורר את הקהל אנוס הוא הסופר להעביר לפני קוראיו אנשים ותנאי-חיים בלתי נודעים להם, ואותם, כאשר יחַיֵּב טבע הדברים, הוא יכול למצוא רק מחוץ לגבול ההרגל, מהלאה למחנה הגדול עם חוקיו ומשפטיו.  הסבה השניה מונחת לא בהקורא, כי אם בהסופר עצמו.  כותבי הספורים וכותבי החזיונות בעד הבמה המה בימינו, וכן היו במשך מאת-השנים החולפות, בני כרכים גדולים, אם שנולדו שם או יגורו שם רוב ימיהם, ואת אוירם השכלי והמוסרי המה שואפים ובולעים.  הסופרים חיים בקרב חברת אנשים גרויים ורגזנים, ובמקרים רבים גם בקרב אנשים היוצאים לתרבות רעה.  אל נשכח נא כי בני הכרכים הגדולים המה אחד מטפוסי-האנושות הנועדים לכליון ולאבדן.  בתי-האבות של בני הכרכים הגדולים הולכים וכלים ולא יאריכו קיומם יותר משלשה ולכל היותר ארבעה דורות, אם לא יתחתנו בבני הכפר המכניסים בהם זרם דם חדש וכחות-חיים רעננים.  גרוּי העצבים, הריסוּתם ומחלותיהם הם מהחזיונות היותר מצויים ושכיחים בחברה זו.  אנשים לאין מספר מתנודדים שם על הגבול בין השכל הבריא ובין השגעון.  והחזיון הזה מושך עליו בעת האחרונה את עיני רופאי חולי הנפש וחכמיה.  חכמי-הנפש ורופאיה רואים לפניהם אנשים שאינם משוגעים לגמרי, אולם גם בריאים ושלמים ברוחם אינם לגמרי.  מרכזי-מוחם לא יעבדו כראוי.  אחד מהמרכזים האלה נרפה ונשחת, והשני נוח לגרוּי יתר מדי ועבודתו מרובה שלא בערך אל האחרים.  האנשים האלה מרגישים, חושבים ועושים את מעשיהם שלא בדרך האנשים הבריאים והחזקים.  כל נגיעה קלה מטלת בהם סער פנימי; רגשותיהם יהיו לתאות, שאינן נכנעות לפני כח-השופט.  האנשים מהמין הזה המה בעלי התפעלות והתעוררותם פתאומית, באהבתם ובשנאתם לא ידעו גבול וחֹק, השקפותיהם מלאות זרות ותהפוכות ואין כל קשר הגיוני במעשיהם.  אלה המה האנשים אשר הסופרים בני הכרכים הגדולים רואים תמיד על ימינם ועל שמאלם, אליהם ישגיחו ויתבוננו ועל פי רוב המה בעצמם מבני מפלגה זו.  מובן הדבר כי בקבוץ אנשים כאלה ובחייהם מתעוררות שאלות חברותיוּת ונפשיות ומִתְהַוִים ענינים, שאינם יכולים להוָּלד בחברת אנשים פשוטים ושכיחים.  יחסי האהבה והשנאה, התנגשיות ומלחמות פנימיות וחיצוניות, הסתבכות הענינים, חליפותיהם וחלופי חליפותיהם לטוב ולרע, לאסון ולששון, – כל הדברים האלה המה אחרים ושונים לגמרי מאותם הדברים עצמם בקרב אנשים בריאים, אשר הכֹּח המסַדֵּר והמיַשֵּׁר בחייהם הוא שלטון הטבע: זריחת השמש, המית הנחל, צל עצי היער והרוחות המנשבות במישור וכדומה.  המשורר בן-הכרך-הגדול, בהיותו תמיד בסביבה של אנשים רגזנים ורגשנים, או קֵהים ובלתי מרגישים, חולנים ובעלי עצבים נטושים והרוּסים, חצי-גאונים וחצי-הדיוטים, אשר בכל ימי חייהם המה פוסחים ותועים הנה והנה בין ידי רופאים חולי הנפש ובין ידי השופטים והשוטרים המושטות אליהם, – סופר כזה יחדל להבין את האמת האנושית, וסוף סוף תתבלבל עליו דעתו ואין לו עוד כל מושג מאותו העולם אשר יֵראה בעין בהירה ובמוח בריא, שאין בו כל פגם וקלקול.  בסביבה כזו ובתנאים כאלה יִכָּתֵבו ספורי זולא המיוסדים על רעיון ירושת מחלות-הרוח מאבות לבנים, או חזיונות מעין "הרוחות" של אִיבְּסֶן, וכן יכתבו כל יתר הספורים ע"ד האהבה, הקנאה וחלול הנשואים שיש בהם הוללות ושגעון, כל אלה המעשיות שהן מוזרות ובלתי מובנות לאנשים שהם בריאים בגופם וברוחם ככאב-הראש וכקורדייקוס, אשר יסבלו עניי-הדם ורפי-הכֹּח.

ואת התמונות האלה, תמונות התאוות השפלות והנתעבות, הזרות והתהפוכות, הפרת שִׁוְיון-המשקל השכלי והמוסרי, – את התמונות האלה יעבירו לפני הקורא בכל בלהותיהן והן משפיעות עליו ותהיינה בעיניו כעין "העולם-המצויר" (Orbis pictus[3]), אשר על פיו ילמוד לדעת את התבל ויושביה.  על פי התמונות האלה יתאר הקורא את חייו גם הוא!  ובמה נלחם נגד הרעה הזאת?  סופרי-השעשועים של שנות המאות הקודמות, אשר לא היו בני כרכים-גדולים ולא נחלו במחלות-העצבים, ספקו את תשוקתם של קוראיהם לדברים המעוררים את הלב בספורי-מסע, במעשיות מחיי הצידים וגבורי המלחמה, או באגדות ובספורי-בדים, אשר רק מִסכן כהמיוחש דון-קישוט היה יכול להאמין בהם.  אולם בני דורנו לא יוכלו עוד התענג על חֹמר-קריאה כזו.  המעשיות על דבר ההודים והכושים, הלודים והפוטים, ע"ד בן-המלך ובת-המלכה המכושפים מושכות כיום רק את לב הילדים שלא הגיעו עוד לשנת השתים עשרה.  אין אני מוצא כל תחבולה להגן על דמיונם של הקוראים מפני סם-המות אשר בספרות היפה.  לא נשאר אפוא, כי אם לאסור מטעם הממשלות על כותבי הספורים וחוזי החזיונות בעד הבמה לגור בכרכים גדולים ולהגלות אותם לכפרים שלֵוִים, למען יחיו בקרב עובדי האדמה הפשוטים והבריאים, או לפעול על הסופרים, שהספרות-היפה היא אומנתם, כי ירחיבו בקרב העם מעשי יום יום, מעשים מחיי ההמון הגדול הנוסדים על חכמת-הספירה, ולא מעשים זרים היוצאים מן הכלל, כי יתארו את חיי הנפש הבריאה, ולא את חיי חולי הרוח.

אבל ירא אנכי כי ספרים מועילים כאלה לא ימצאו מוציא-לאור אשר ידפיסם על הוצאותיו, אף לא קוראים אשר יקראו בהם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] שם הנפש הראשית בהספור Nana של זולא, והיא סמל הפריצות.

[2] L'Assommoir ("בית טַבְחא", בשם זה יִקָּרא המרזח אשר בו יבקרו הנפשות העושות בספור זה) בשם זה נקרא אחד הספורים של זולא.

[3] Orbis pictus (העולם המצויר) הוא שם ספר-למודים, אשר הדפיס אַמוס קומיניוס בשנת 1657.  תכלית הספר היה להקל על למוד השפה הרומית על ידי ציורים ותמונות, אשר צִיֵּן בהם המחבר את כל שמות-העצם, הפעלים והמושגים, אחד אחד לבדו.